החברים של ג'ורג'

המטען שתמיד היה בלב הציונות הופעל, והקונספט של ישראל הופך לקליפה ריקה. חמורו של משיח עשה את שלו

אחת השערוריות של השבוע האחרון היתה תקרית במהלך טקס חלוקת כומתות של חיילי שריון, שבמהלכו עשרות חמושי צה”ל פצחו בשירת ‘אני מאמין.’ הטקסט בן יותר מ-800 שנים, הוא נכתב על ידי הרמב”ם (חלק מי”ג עיקרים שלו), והוא פשוט ומוכר: “אני מאמין בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל ×–×” אחכה לו בכל יום שיבוא.” השירה היתה חלק מובנה מהטקס, כפי שציין ניר גונטז’, שחשף את הסיפור. דובר צה”ל, שהבין שחיילי צה”ל – הם קליינטים קשים לכל ארגון יח”צ, גם לשקרן הממומן ביותר במזרח התיכון – שוב העלו אותו על מוקש, מיהר לשקר כהרגלו והודיע ש”מספר לוחמים ביקשו לשיר את השיר האמור. נציין ×›×™ השיר אינו נכלל בספר הבמה, עם זאת, הרס"ר × ×¢× ×” לבקשת החיילים לשיר את השיר בתום הטקס. אף חייל לא חויב לשיר את השיר.”

בשנים האחרונות אני נוטה להסתייג מתגובות חילוניות מתלהמות מדי, שלטעמי נובעות לעתים קרובות מחוסר הבנה או בורות. המקרה הזה הוא חריג. למה? לשם כך אנחנו צריכים לחזור למושכלות יסוד.

חופש דת הוא אחת החירויות שאנחנו נהנים מהן, למעשה אחת החירויות הראשונות המוכרות – תולדה של 250 השנים האיומות שאחרי מרטין לותר ומלחמות הדת של אירופה. במאה ×”-18 כבר התבסס במערב אירופה הרעיון שדת היא לא משהו שהורגים עליו, ושדת היא משהו שהפרט צריך לשמור לעצמו, ושהיא איננה חלק מדיון פוליטי לגיטימי.

חשוב לציין שהרעיון הזה הוא במהותו פרוטסטנטי. הוא נשען, בין השאר, על ההבחנה שעושים הפרוטסטנטים בין אמונה ובין מעשים טובים: התפיסה של sola fide, “האמונה לבדה”, שקובעת שלמעשיו של האדם בעולם הזה אין השפעה על השאלה אם ייוושע או לא, אלא רק לשאלת אמונתו באל. ואם למעשיך אין השפעה אלא רק לאמונתך, ממילא אמונה היא עניין פרטי הרבה יותר מאשר ציבורי.

התפיסה היהודית-אורתודוקסית קוטבית לחלוטין. אין שום חובה להאמין באל. יש איסורים על עבודת אלים אחרים, ועל נשיאת שמו לשווא. אבל אמונה בו, כדבר מחייב? ×–×” לא קיים. ×–×” כנראה לא קיים משום שהיהדות האורתודוקסית התאבנה בדיוק ברגע שבו עצם שאלת קיומו של האל עלתה לדיון פתוח, אבל ×–×” לא שם. כל זמן שאינך מפיץ את דבר כפירתך, ואתה מקפיד לבצע את המצוות שהאל דורש – פותח את היום בנעילת נעליים בסדר הנכון, “ינעול מנעל ימינה ולא יקשרנו, ואחר כך ינעול של שמאל ויקשרנו, ויחזור ויקשור של ימין” – אתה יהודי טוב. יהדות אורתודוקסית היא פעולה חברתית, לא פרטית: תפילות הן במניין אלא אם יש לך סיבה טובה מאד, והדגש הוא על הקהילה ולא על הפרט.

זו, בין השאר, הסיבה לכך שהתנועה החסידית התקבלה בכל כך הרבה עוינות בקרב יהודי מזרח אירופה, עד רמת הלשנה לשלטונות: החסידות (כל זמן שלא הסתיידה והפכה להערצת גורו) שאלה אלמנטים חזקים מן ×”-pietism של תקופתה, ומהמהפכות הדתיות הגדולות של התקופה, שהיו במהותן פרוטסטנטיות. החסידות שמה דגש על הקשר האישי בין האדם לאל. הסיפור הידוע על הילד הרועה בבית הכנסת ביום הכיפורים, שחש את הרגשות הנוראים סביבו, הפחד המזועזע מיום הדין, אבל איננו יודע להתפלל, ועל כן, ביאושו, שורק כפי שהוא שורק לצאנו – והשריקה, אומר הרב החסידי, קרעה את הרקיעים והיא התפילה שהתקבלה; הסיפור ×”×–×” מנוגד לסדר הישר של האמונה האורתודוקסית, ×›×™ הוא מעמיד את האמונה התמימה של הילד, שאפילו להתפלל אינו יודע, אל מול תפילותיה של הקהילה כולה. אבל ×–×” ×”×™×” מזמן, והיום החסידים הם חלק לכל דבר מהקהילה האורתודוקסית – כל זמן שאינם מגזימים במשוגות האמונה ברבע שלהם, משוגה שכמעט והוציאה החוצה את חב”ד מקרב היהדות.

היהדות האורתודוקסית, יתר על כן, לא עברה את מהפכת החילון. למעשה היא התנגדות לחילון: הרגע שבו נוצרת האורתודוקסיה הוא הרגע שבו יהודים משכילים מנסים לבצע רפורמה ביהדות. היא בריחה הרחק מן הרפורמה ומן המדע.

כל דת מנוגדת, מהותית, לרעיון הדמוקרטי. התפיסה הדמוקרטית אומרת שהאדם הוא לא רק כלי, אמצעי, אלא בראש ובראשונה מטרה לעצמו. הקהילה הדמוקרטית היא זו שקובעת את דרכה על סמך התבונה של חבריה, לא על סמך אגדות על אנשים מזוקנים בשמיים. התפיסה הדתית בהכרח מעמידה מוקד אחר של סמכות: לא זו של קהילת האזרחים, אלא של האל – כמובן, האל כפי שהוא מפורש על ידי גברים, לעתים קרובות מזוקנים. כל הדתות קודמות למהפכת זכויות האדם, וכולן מכילות אלמנטים עוינים לה: חלק ניכר מהן שונאות זרים, רובן הגדול שונאות להט”בים (מרידה, כביכול, בסדר הטבעי שיצר האל), וכמעט בלי יוצא מן הכלל הן שונאות נשים.

אבל הקהילה הדמוקרטית מקבלת את כל אלה. אין לה קיום בלי נשים, להט”בים, זרים. אין לה קיום בלעדיהם משום שהזרה שלהם משמעה סתירה של העקרון הדמוקרטי הבסיסי: כל בני האדם נולדו שווים בזכויותיהם. השוויון הזה מובנה לעצם קיומם. כל קהילה דתית שלא קיבלה עליה את העקרונות של זכויות האדם היא, על כן, סכנה לכל משטר דמוקרטי. היא בהכרח תהיה עוינת לו: הוא בהכרח הסדר הלא נכון, הסדר שהוא חוצפא כלפי שמיא, הסדר שאל נוקם ונוטר, פוקד עוון אבות על בנים, בהכרח ישמיד באלימות מתישהו. ומי ששיתף פעולה עם המרד כלפי האל, ישלם את המחיר בעינויי אינסוף.

(כן, יהוה מאמין בעינויים לנצח. נזכיר שהוא קודם כל דמון.)

ועל כן כל מדינה דמוקרטית חפצת חיים חייבת להצמד לעקרון הפרוטסטנטי-משכילי: ×”×™×” יהודי בביתך ואדם בצאתך. ככל שהיא תתיר חתירה דתית תחת העקרון הדמוקרטי, היא תעודד את הקנאים שבדתיים – והקבוצה הזו קנאית בהגדרה – לפעולות שפוגעות במשטר הדמוקרטי. צרפת, למודת מלחמות הדת והעימות על סף מלחמת אזרחים בין הרפובליקה ובין הכנסיה הקתולית במהלך משפט דרייפוס, נקטה עמדת קיצון בשאלה הזו: כל מבני הציבור שלה מטוהרים מדת. העמדה הזו מתנגשת לעתים קרובות עם עקרון חופש הדת. ארה”ב נקטה במהלך אחר: היא הפרידה את הדת מהמדינה ולמדינה אסור להתערב בדת. אסור לבתי ספר בארה”ב לקדם תפילות. תלמידים יכולים להתפלל, בזמנם החופשי, אבל אי אפשר לאלץ תלמידים להתפלל.

אפשר, כמובן, לטעון שהפתרונות האלה קיצוניים ביחס למקרה הישראלי. אני אטען את ההיפך: שמדינת ישראל נמצאת בסכנה חריגה של חיסול על ידי הדת היהודית. מלכתחילה מצבה היה קשה. הציונות ניסתה לקחת עיקר אמונה אחד ועיוותה אותו: אני מאמין בביאת המשיח ואין לי כוח להתבחבשות שלו, ועל כן אני אביא אותו בעצמי.

שהרי מהו בוא המשיח, על פי הרמב”ם (שכזכור, מחבר את ה”אני מאמין”) אם לא ביטול שעבוד המלכויות? הפסקת המצב של גלות, החזרת היהודים לארצם, ולקיחת כוח לחיים ולמוות בידיהם? זו המשמעות של ביאת המשיח; זו תמיד היתה המשמעות. המשיח הוא קודם כל מלך מנצח, משחרר. הרמב”ם רק זיקק את זה. על כן היו שטענו שהמשיח היה דוד בן גוריון: הוא הגשים את המטרה הבסיסית של משיח.

הציונות היתה מרד נגד היהדות, בעיקר נגד הפסיביות שלה. היא יצרה תזקיק מורעל של היסטוריה לקרימוסה – היסטוריית הסבל של היהודים – ותאוות נקם. וליהדות היתה הרבה מאד תאוות נקם. והציונות השיגה את מטרתה: יש לה מדינה, ויהודים רודים בה בלא יהודים. ויש לה את היכולת (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) להביא את קץ האנושות.

ובסופו של דבר, אברהם קוק צדק: הציונים היו חמורו של משיח. הם הביאו למשיחיים היהודים, שהיו עסוקים יותר מדי בהלכות קורקבני עוף, את הגאולה. הם כבשו את כנען בסופה, בזמן שהמשיחיים הישנים אסרו את אלם ברצועות של תפילין.

אבל, משהשיגה את מטרתה, הציונות גילתה שהיא בנויה על מסד של חול. אלוהים, כפי שכתב גרשום שלום, לא יוותר אילם בשפה שבו השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו: “המהפכה בשפה שקולו נשמע בתוכה, שאין למנוע אותה, – הרי ×–×” הנושא היחיד שלא מדובר בו כאן בארץ. משום שמחדשי השפה העברית לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם.”

והשבוע, בפקודה, עשרות חיילים בכוחות המזוינים הצהירו על אמונתם במשיח – כלומר, הצהירו על אמונתם שהמשטר הנוכחי זמני, חסר תוקף או לגיטימציה, ודינו לעבור מן העולם. הם הצהירו על כך בפומבי. לא ברור אם הם הבינו את המשמעות של מה שהם אומרים, ×›×™ הימין היהודי מסרס מזה 25 שנים את לימודי האזרחות: אבל הם הצהירו נאמנות למשטר זר, משטר אחר, משטר בלתי נבחר; משטר שידחוף את רוב אוכלוסיית ישראל חזרה למצב של חסרי מעמד אזרחי, משום שעצם המושג “אזרח” זר לו. וחשוב לציין: האנשים שהצהירו על כך הם חיילים. כלומר, הם חברים במוסד שממילא מהווה את הסכנה הגדולה ביותר לכל דמוקרטיה.

אם הייתי כותב את זה לפני 20 שנים, כנראה שהיו לי עצות איך להתמודד עם ההפיכה השקטה הזו, שקטה משום שהיא משתלטת קודם כל על הנפש. אבל, כרגע, נראה לי שהפתרון האיום האפשרי היחיד הוא אסון קטסטרופלי, כזה שיערער את עיקרי האמונה עד היסוד. משהו ברמה של חורבן בית שני.

אוי לנו מ”פתרון” כזה. ויש לקוות שאם יבוא, אף אחד לא ינסה עוד להקים מדינה יהודית. הכתובת היתה על הקיר מלכתחילה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כמה הערות על החלטת בית הדין בהאג

בית הדין הבינלאומי בהאג קיבל אמש (ו’) את עמדת התובעת, ומצא שלבית הדין יש סמכות על השטחים הפלסטיניים הכבושים, להלן הגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים. התובעת, פאטו בנסודה, כבר הודיעה שבכוונתה לחקור פשעים שבוצעו (לכאורה, לכאורה) במבצע צוק איתן ובירי של צלפי צה”ל על המפגינים ברצועת עזה ב-2018, כמו גם על עצם הפשע של הקמת התנחלויות והגנה עליהם. הסמכות של בית הדין חלה רק על פשעים שבוצעו מאז 2014, השנה שבה הצטרפה פלסטין לאמנה; ההתנחלויות, מצד שני, הן פשע מתמשך.

למי תודה, למי ברכה?

בוקר טוב לבנימין נתניהו, שחתר במשך שנים תחת מערכת המשפט הרקובה גם כך בישראל, וריסק את היכולת שלה לטעון שהיא מנהלת חקירות ומשפטים ראויים מבלי ששומעיה ייקרעו מצחוק. תודה לך גם על ההחלטה הפומבית לספח את הגדה המערבית בזמן החגיגות בינואר 2020 (זוכרים את הריקודים?). בכך הוכחת שישראל זוממת לבצע סיפוח, שהוא פשע מלחמה. העובדה שנאלצת לחזור בך מהתכנית עקב עסקאות הנשק של ג’ארד קושניר ודונלד טראמפ, ששווקו תחת השם “הסכמי אברהם”, לא משנה את המציאות. נגעת, נסעת. יש הנאה מיוחדת בכך שריסקת את השקר על מערכת המשפט העצמאית של ישראל בהתחשב בכך שבקרוב תהיה חשוד בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. אל תתכנן נסיעות לחו”ל בקרוב, אלא אם זה לארה”ב. אה, כן, שכחתי: ג’ו ביידן לא רוצה לדבר איתך.

בוקר טוב לקציני סדום של המנהל האזרחי, שבשנה האחרונה האיצו את קצב הריסות הבתים והמבנים בשטחי סי בנסיון לדרבן את הטיהור האתני של פלסטינים משם. אתם האחראים על יישום הסיפוח בפועל לאחר שהוא ננטש דה יורה. כל אחד מכם יהיה בקרוב חשוד בפשעי מלחמה. קחו עורכי דין טובים. תצטרכו אותם. מי יתן שתזכו לאותה מידת החמלה עצמה שהשפעתם על חסרי הזכויות שבתחום אחריותכם והגנתכם.

בוקר טוב לבני ×’× ×¥, הקצב מעזה. אנחנו יודעים שאתה לא בדיוק מאור הגולה, אבל תשמע – הסרטון שלך מקמפיין הבחירות הראשון, עם הבתים ההרוסים ומספר ההרוגים ברצועה? אתה הצלחת להפליל את עצמך בסרטון בחירות. ×–×” מרשים. כדאי שתעבוד קשה בבחירות הקרובות: אתה תצטרך את החסינות הזו. יש מצב שהיא תמנע מעצר.

בוקר טוב לבוגי “משה” יעלון, הרוצח ההמוני של פלסטינים ושר הבטחון במהלך צוק מבצע צוק איתן. כמו גנץ, אף פעם לא היית הגבינה החדה במזווה, אבל תשמע, לוותר על ריצה לכנסת שלושה ימים לפני ההחלטה הזו? זה באמת מבריק. מאד קיוויתי לא לשמוע את שמך יותר, מר “החברה היא החוליה החלשה”; אבל אם המשמעות היא לקרוא את הכותרת “בוגי יעלון חמק ממעצר בבריטניה”, או “יעלון טוען בבית המשפט: השופטים מוטים”, אני אשמע אותו בתאווה ובצמא.

בוקר טוב ליאיר לפיד. כן, גם אתה. קודם כל, היית חבר קבינט בצוק איתן. יש לך אחריות מנהלית לכל פשע שבוצע שם. כן, אני יודע, בישראל אין חוקים שמענישים על פשעי מלחמה ואין פה תפיסה של אחריות מפקדים; אנחנו לא בהולנד. אבל האג כן. מעבר לזה, זוכר את האמירה שלך על “להרוג כל מי שמרים מברג”? שכחת? זה בסדר, כבר יהיה מי שיזכיר את זה לבית הדין. תשכח מלצווח “We love Israel” בשוודיה בשנים הקרובות.

בוקר טוב לציפי לבני, אחת הישראליות הבודדות שמעורבות בפשעי מלחמה בשלושה עימותים שונים: מלחמת לבנון השניה, עופרת יצוקה וצוק איתן. בכל שלושת המקרים היית שרת חוץ. כמו לפיד, את אחראית מנהלית לכל פשעי המלחמה שבוצעו שם. תוכלי להתנחם בכך שהחשיפה המשפטית שלך היא רק לצוק איתן (בשל ההצטרפות של פלסטין לאמנה ב-2014), אבל גם את צריכה להרגיש די מטומטמת על כך שלא רצת בבחירות האלה. החסינות לא תגן עליך מריסוק שאריות שמך הטוב, אבל היא עשויה לעכב מעצר. צמצמי את עצמך להופעות מול כינוסי AIPAC בארה”ב או משהו כזה. או, אפילו יותר טוב, תשתבללי ותקווי שאף אחד לא יזכור אותך. הלוואי שיכולתי.

בוקר טוב למפקדי הארטילריה דה-לה-שמאטע של חמאס. במשך שנים הפעלתם נשק טרור כנגד אוכלוסיה אזרחית. כן, היכולת שלכם לא משהו. זה יכול להיות קו הגנה. אבל תתקשו להתחמק מהעובדה שאתם יריתם חימוש לא מבחין לעבר אוכלוסיה אזרחית. אתם עזתים, אז יכולת הנסיעה שלכם לחו”ל לא משהו, גם בימים שאינם ימי מגפה; אבל אם היה לכם חלום כזה, כדאי שתוותרו עליו.

בוקר טוב למפקדי הארטילריה וחיל האוויר של צה”ל, הרוצחים הגדולים באמת. במקומכם הייתי פורש כדי לבלות זמן עם המשפחה ועורכי הדין. או, אם יש לכם שכל, מגיע להסכם טיעון שבו אתם מסגירים את הבכירים שמעליכם. כי, אישית, הייתי דוחף אתכם לתא בגודל המינימלי שמאפשר החוק ומאלץ אתכם לצפות שוב ושוב, עד שארית ימיכם המקוללים, בפניהם של האנשים שהרגתם מבלי לראות. זה כנראה לא יקרה; זה ודאי הפרה של המשפט ההומניטרי שאוסר על עינויים; אבל מותר לפנטז.

בוקר טוב לסא”ל נריה ישורון. אני מקווה שבקרוב תגלה שבבית המשפט בהאג לא רואים בירי ארטילרי על מרפאה משהו שיש להתגאות בו. במקומך, הייתי גורר איתי לשם את האוגדונר, עלוב הפיקוד והטמבל מדו”צ שחשב שזה רעיון טוב להתגאות בזה. מי יודע, אולי סיוע לבית המשפט יוביל לקיצוץ בעונשך.

בוקר טוב לפצ”רים מאז שנת 2014, שהקפידו לא לחקור את הפשעים או לסייע אקטיבית בטיוחם. אתם חשופים משפטית, חמודים שלי. ויותר טוב מזה: הפקרתם את האנשים שעליהם הייתם אמורים להגן. תהנו בכנסים, ואל תשכחו להסתכל לעבר הדלת מעת לעת.

בוקר טוב לחמוש הקטן קוסטה, מפקד טנק שירה לעבר רוכב אופניים, צחק עליו עם הצוות שלו, ואז רץ לתבוע את שוברים שתיקה תוך שהוא מפרסם את העדויות שלו במצ”ח. יקירי, הפללת את עצמך. במקומך הייתי מחפש עורך דין. אמיתי. לא מהסוג שעד כאן סיפקו לך. כן, הסיכוי שיעמידו אותך לדין נמוך – הפשע שלך לא ברמת ×”-gravity (החומרה) שבית הדין מתעסק בו, אבל הם לחלוטין יכולים לזמן אותך לתת עדות. אל תדאג: הם ידעו עליך. ×™×”×™×” מי שידאג לזה. אני, במידת הצורך. וסירוב לתת עדות הופך אותך למבוקש. אל תחשוב לרגע שהמפקדים שלך יגנו עליך: הם יגידו שמי שמע עליך בכלל ואתה פעלת על דעת עצמך. מה שכנראה נכון, לשם שינוי. מקווה שנהנית מ-15 דקות התהילה שלך.

בוקר טוב לכל האנשים שאצו-רצו לשבת על הגדר ולראות גטו מופגז ומופצץ; לאנשים שאומרים בלי מחשבה שניה שצריך להרוג אלף עזתים כדי לא לאבד חייל אחד – ואחר כך טוענים שלא היו שום פשעי מלחמה. אתם לא רואים במה שקרה פשעי מלחמה, ×›×™ אתם לא רואים בעזתים בני אדם. התכוננו להתבוסס עוד קצת בצדקת רשעתכם. מי יתן ועולמכם יצטמצם עוד ועוד, עד שתהיו כלואים לעד בתא מעשה ידיכם.

[…]

בימי הדמים של צוק איתן השתתפתי בכמה הפגנות בתל אביב נגד הטבח. הייתי בכאלה גם במהלך עופרת יצוקה. ×¢×–×”, ואני מניח שבשלב ×–×” לא מדובר בסוד גדול, הולכת איתי תמיד. ההפגנות של צוק איתן לוו באיום ממשי של אלימות פיזית כנגד המפגינים. אני זוכר את עצמי מתרחק מאחת מהן, בכיכר הבימה, משתדל לעקוף קבוצות של מה שנראה כמו אנשי ימין – ומוצא את עצמי מדקלם בשקט: “שום דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור.”

אחת אחרת זכורה לי במיוחד: אנחנו עומדים ליד כיכר רבין, על אבן גבירול, מחפשים מונית – ×”×™×” ברור שללכת משם ברגל זו סכנת נפשות – והמון ימנים צוהל במכלאה משטרתית סמוכה: “אין בעזה לימודים/כל הילדים מתים.”

ככה זה עם פשעי מלחמה: מתגאים בהם בזמן אמת, ומכחישים אותם בזעם מיד לאחר מעשה. האספסוף שצהל בתל אביב על הילדים המתים ידע היטב מה צה”ל עושה. בזמן אמת, זו היתה סיבה לגאווה, הנאה אפילו. ועכשיו? ובכן. עכשיו עוברים לתנוחה הלאומית הישראלית: מתכווצים לעובר ומייללים שהעולם שונא אותנו.

עכשיו, באיטיות בלתי נסבלת, מפציע סוג של צדק. רחוק מלהיות מושלם, צדק שבור ומוכה; אבל הרבה יותר ממה שהיה פה עד כה. אני אקבל אותו בשמחה בלתי מוסתרת. רקדתם בנשף המכשפות של שנאה ודם? הנה בא השחר, ולאורו אתם בזויים וארורים.

נראה באור.

ועוד דבר אחד: קריין: הוא ביצע פשעי מלחמה בשטחים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הפרשנים מפמפמים שוב את הליליפוטין. מה קרה לזכרון שלנו?

אנחנו מתקרבים במהירות אל הבחירות הרביעיות בשנתיים, ומחנה המרכז לא מצליח להתאפס על עצמו – ואני אפילו לא מדבר על מה שנשאר ממחנה השמאל. הפרשנים הפוליטיים שלנו מתחילים לפמפם משיח-פח חדש-ישן: אביגדור ליברמן.

ב”הארץ”, הפרשן הפוליטי יוסי ורטר מתאר את ליברמן כ”מבוגר האחראי”, וזה עוד כלום ביחס לנחמיה שטרסלר. הוא מפליג לחלומות על מהפכה חילונית שתובל על ידי ליברמן, והוא מקווה שהוא “יצליח להלהיט את הרוחות.” אורי משגב כתב לפני כעשרה ימים על “אינתיפאדה חילונית.”

מובן מאליו שיש צורך בדין וחשבון עם הציבור החרדי. הוא קודח את הסירה שלנו בעודנו בלב ים. באמצע מגפה קטלנית, הציבור הזה מקפיד שלא להשמע להנחיות, והמנהיגים שלו מתחרים זה בזה במי יקרא יותר להתעלם מההנחיות. זו תופעה מוכרת לעייפה בציבור החרדי: כמה קנאים נוקטים עמדה מופרכת, והחשש של מנהיגי הציבור והציבור עצמו שמא ייראו כלא יראי אלוהים מספיק גורמת להם להתיישר עם הקנאים. במקרה הזה, הם מביאים סכנה של ממש על שאר הציבור החי במולדת. המדיה החברתית מביאה את התופעה הזו לקיצוניות: ההנהגה החרדית רואה את הקולות, והיא איננה הנהגה אלא מריונטה.

כשהמגפה הזו תגמר, יקרה משהו שמפחיד אותי פחד מוות: נצטרך לפרק את חברת הלומדים החרדית. אנחנו לא יכולים להתקיים איתה יותר. החרדים מרבים לדבר על “הסכם יששכר וזבולון”: זבולון עובד, מפרנס את יששכר שלומד תורה, ומקבל בהתאם את חלקו בעולם הבא. אבל אני עוד לא שמעתי על יששכר שמקפיד להשתין על זבולון עונתית. נצטרך לפרק את חברת הלומדים – אבל אני יודע איך ×–×” ייראה. אני יודע מה היכולות של ממשלת ישראל בניסוי חברתי. אנחנו נקבל בכיה לדורות, שבר עצום, ודור של ילדים שיצאו קרחים מכאן ומכאן. הבעיה האמיתית של החברה הישראלית (אם נשים לרגע בצד את הדיקטטורה הצבאית שלנו) היא האידיאולוגיה הניאו-ליברלית ששלטת במשרד האוצר ובמוח של רוב אנשי המרכז: זו שאומרת שהציבור צריך להסתדר בעצמו ושתפקידה של הממשלה הוא להביא סדר ותו לא. האידיאולוגיה שסוגדת לעגל הזהב של השוק, ומביטה בעיניים נוצצות איך הוא רומס את האזרחים.

מה שאנחנו רואים פה הוא האבחנה של אורוול: שכשהליברל הטוב פוגש את המעמדות הנמוכים, הוא נס בבעתה אל זרועותיו של הפאשיזם. ליברמן, נזכיר, הוא בדיוק זה: פאשיסט. והחרדים הם, קודם כל, עניים. הם עניים וחסרי השכלה. וזו לא אשמתם, על כל פנים לא רק אשמתם, של הרבנים שלהם. אחרי הכל, הרבנים הם הראיסים: הם מקבלים ממון וכבוד מעצם כך שהם משמשים כאחראים על מאות אלפי אנשים שאין להם שום דרך לצאת מהמלכודת שאליה נקלעו. אין להם השכלה, כי זה הדיל של המנהיגות החילונית מאז ימי בן גוריון ועד ימינו עם הראיסים שלהם. הם לא יכולים לעבוד אלא בשחור, משום שעל פי חוק הם מנועים לעבוד. הם לא יכולים לצאת, משום שהמדינה מסרבת לתת להם לצאת: כשקבוצה של חרדים לשעבר תבעו את המדינה על כך שהם לא קיבלו חינוך כנדרש בחוק, המדינה הגישה תביעת צד ג’ כנגד ההורים שלהם.

כאילו לא המדינה היא זו שכלאה אותם במוסדות שמיועדים להשאיר אותם במאה ×”-19. כאילו לא המדינה היא שבחרה – פעם אחר פעם, תחת כל מנהיגות, מבן גוריון דרך אולמרט ונתניהו – להשאיר את המצב על כנו, ×›×™ הדיל עם הראיסים החרדים ×”×™×” חשוב לה יותר. כל האנשים שמדברים על שוק חופשי ועל בחירות אישיות ואחריות אישית התעלמו בנוחות מבעיית הליבה הזו. הרבה יותר קל להפיץ שנאה על אי הגיוס – כאילו שמישהו באמת צריך את החרדים כחיילים. צה”ל עושה כל מה שהוא יכול כדי להתחמק מכך: מחרתיים, על פי חוק, ייאלץ צה”ל לגייס את החרדים – אבל שר הבטחון ×’× ×¥ הודיע שהוא “מקים ועדה” ומגלגל את תפוח האדמה הלוהט ×”×–×” לשנה הבאה. ×’× ×¥ ייעלם, והבעיה תהיה של מישהו אחר. ספק אם יש מישהו באסופת האפסים שמהווה את ×”×”× ×”×’×” הפוליטית שלנו שיודע בכלל איך להתבונן על הבעיה הזו, שלא לדבר על איך לפתור אותה. אחרי הכל, זו בעיה שמצריכה התבוננות של עשרות שנים קדימה, לא צפיה להוטה לפושים מאתרי התקשורת עוד שלושה חודשים.

בינתיים, החרדים משמשים כמושא שנאה לכל הליברלים הטובים. הם האחר-הקרוב, ה-unheimlich, של הציונים: היהודים הישנים שמסרבים להפוך ליהודים חדשים. הם מזכירים את מה שהיה פעם, והציונות צריכה את חותם הכשרות שלהם. אחרת, מה משמעותה של מדינה יהודית? החרדים משמשים את הליברלים הציונים כמו ששימשו היהודים את הכנסיה אליבא דאוגוסטינוס: צריך לשמור עליהם, כדי שיזכירו שאנחנו יהודים ושיעגנו את “זכותנו על הארץ”, אבל בו זמנית צריך לשמור עליהם מושפלים. כי אחרת הם יעוררו שאלות מעיקות של זהות שמזמן בן גוריון והלאה עשינו כמיטב יכולתנו לא לפתור.

ושוב: חברת הלומדים היא בעיה. הפתרון שלה יצריך הרבה, הרבה כסף. אנחנו נצטרך לקחת דור שלם ולגרור אותו למאה ×”-21. נזדקק לגדודים שלמים של עובדים סוציאליים, אוגדות של מורים, וכמה שפחות שוטרים; לדעת, להבין ולספוג אלימות. כן, לספוג: ×›×™ אין אפשרות לבצע שינוי חברתי ×›×–×” בלי שתהיה התקוממות של dead-enders, ותגובת-נגד אלימה – הדבר היחיד שהמשטרה שלנו, שיצאה לפוגרום בבני ברק לפני שבוע, מסוגלת לו – רק תסייע לשמרנים במחנה החרדי, שהוא מחנה שמרני ממילא. אנחנו נאכיל את הקנאים שלהם מה שלא נעשה: אם נדרוש חינוך, הם יצרחו “שמד.” הם נדרוש יציאה לעבודה (ואיזו עבודה? במה הם יעבדו?) הם ידברו על עשרת הרוגי מלכות. אלימות רק תסייע להם.

והניאו-ליברלים שלנו יוודאו שכסף לא יהיה. הרעיון של הוצאה ציבורית גורם להם לחלושעס. במיוחד הוצאה על ציבור “לא משלנו.” אז מה שיקרה הוא אסון לדורות.

והאדם האחרון שאנחנו צריכים פה הוא ליברמן. רבאק ערס, ליברמן? הליליפוטין הזה? הוא בפוליטיקה מזה 30 שנים ואין לו שום הישגים שהוא יכול להצביע עליהם. מדי מערכת בחירות, הוא מוציא אצבע, בוחן את כיוון הרוח ובהתאם מחליט באיזה משני הציבורים השנואים על המרכז היהודי, החרדים והפלסטינים, להכנס הפעם. הוא שימש בשורה של תפקידים בכירים, כמו שר החוץ ושר הבטחון, ובאף אחד מהם הוא לא השאיר חותם.

הוא מצטיין ברטוריקה, אבל לעולם אינו עושה משהו. רשימת ההבטחות שהוא נתן לציבור שלו, המהגרים מרוסיה, הופרה כל פעם מחדש. יותר משני עשורים הוא מדבר על “ברית זוגיות” לאלה מהם שהרבנות מתעמרת בהם, ושום דבר מזה לא קרה. ליברמן הוא הציניקן שבפוליטיקאים הישראלים, ציני מנתניהו (שבסופו של דבר, יש לו אידיאולוגיה של ממש). כל מה שהוא מעוניין בו הוא שמירה על מקומו במשחק. הוא ישב עם החרדים בדיוק כמו נתניהו. לו ולדרעי היתה חלוקת עבודה: הם היו תוקפים זה את הציבור של זה בתקשורת, ואחר כך יושבים בחדר אחורי עמוס עשן ומחלקים את השלל.

רק שדרעי אשכרה הביא שלל לציבור שלו, או על כל פנים חילק חרוזים ליושבים בערי המסכנות שלו. ליברמן לא הביא שום דבר לאף אחד פרט לעצמו. אלימות היא כל מה שהוא מכיר: זוכרים את ההתרברבות בחוק עונש מוות? לא? וואלה, גם הפרשנים הפוליטיים שמביטים בו בעיניים מצועפות לא זוכרים כלום. הם אסוננו. יש להם זכרון של דג זהב והם הופכים את כולנו לכאלה. עכשיו הם לוקחים פאשיסט עם קבלות, האיש שטען שפוטין ניצח בבחירות חופשיות ברוסיה ושאין אף עד נגדו כי כולם מצאו מיתה משונה, האיש שמעולם לא הצליח להסביר איך קיבל מיליונים… רגע, שניה, מה אני אומר? “מעולם לא הצליח”? מעולם לא טרח אפילו לנסות, כי תמיד ידע שיש פרשנים פוליטיים שיאכלו מכף ידו. כי השוטים מעריצים את הכוח, או, במקרה של ליברמן, את מה שמתחזה לכוח.

החברה הישראלית חולה. כולה. לגמרי לא רק החברה החרדית. היא חולה כתוצאה מהחלטות ארוכות טווח של פוליטיקאים קצרי חשיבה. אנחנו בבור עמוק, וכדי לצאת ממנו נצטרך טיפוס עקשני, סיזיפי, בידיעה פיכחת ונחושה שיהיו נפילות, ושאף על פי כן. בחירה בליברמן היא בחירה בהעמקת הבור.

אנחנו הולכים לבחירות. שוב. בבואכם אל הקלפי, זכרו: אף אחד לא יודע מה יהיה. ההכרעה תהיה על חוד של ארבעה עד חמישה אחוזים, שאין שום אפשרות לחשב לאיפה הם ינטו. התעלמו מהפרשנים. הם לא יודעים יותר מכם: בדרך כלל, פחות. לכו עם צו מצפונכם, וקוו לטוב. חשלו את עצמכם לקראת כשלון אפשרי, וזכרו שהדרך ארוכה. החיים רוויי סבל: כל מי שאומר לכם משהו אחר מנסה למכור משהו.

ואף על פי כן. זו גזירת דורנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צריך להודות לעד כאן על כך שהחזירו לתודעה את צוק איתן, שהציבור הישראלי מיהר כל כך לשכוח

ביום חמישי הודיע ארגון השטינקרים עד כאן, בשיתוף פעולה עם ידיעות אחרונות ויפעת ארליך, שהוא תובע את אחד העדים של שוברים שתיקה באיזו תואנה מצוצה מהאצבע. עד כאן משתמש בשני חיילים – שניאור וקוסטה – כתובעים. הם טוענים שהחייל השלישי מסר עדות שקרית לשוברים שתיקה, על כן הם תובעים גם אותו וגם את הארגון. לדעתי, וזו גם עמדת המשפטנים של שוברים, לתביעה הזו אין בסיס משום שהארגון לא חשף את שמות החיילים הללו, ולמעשה לא חשף אפילו את היחידה שלהם. הם חשפו את עצמם, ואם הם חושבים שבכך נגרם להם עוול, הם יכולים להאשים את עצמם.

נזכיר מיהו ארגון עד כאן: הוא הוקם על ידי יוצא המשרד לבטחון פנים, אבירם זאבי, והוא × ×”× ×” מסיוע של צה”ל – שהסתיר את זהותו של אחד השטינקרים שלהם בכך שהוריד את שמו מהצל”ש שלו, כשזה ריגל אחרי חברי תעאיוש. המממן המקורי של עד כאן ×”×™×” ארגון מועצת מתנחלי השומרון, שכבר נחשף כארגון שיזם את תג מחיר ומימן אותה בימיה הראשונים. בשליחות מועצת מתנחלי השומרון, ניסה עד כאן לפברק הטרדות מיניות כלפי מתנחלות. הוא נכשל.

עד כאן ניסה כמה פעמים לחבל בעבודה של שוברים שתיקה, הארגון שמטריד יותר מכל את התשלובת הצבאית-מתנחלית (ראו הערה בסוף הפוסט): עד כאן החדירו שני שטינקרים לשורות שוברים שתיקה, וניסו להפיל את הארגון על ידי העברת מידע סודי אליו – מידע שהארגון סירב לקבל למרות כל הנסיונות. אחר כך ניסה עד כאן להפוך את נסיון דחיפת המידע הסודי לדרישה לחקור את שוברים שתיקה בשל החזקת מידע סודי – דרישה שנדחתה הן על ידי היועץ המשפטי לממשלה והן על ידי כל בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון.

חשוב לציין עוד נקודה: השתלת סוכנים בתוך ארגוני חברה אזרחית, על ידי ארגון שממומן על ידי מתנחלים ומסתייע בצה”ל, היא מאפיין של משטרים טוטליטריים וארגוני אופל: במקום שבו אי אפשר להתמודד עם הטענות, מנסים לפרק את הפעילים על ידי זריעת חשדנות ואיבה ביניהם. התביעה הזו, שעל פניה חסרת כל בסיס, היא עוד מהלך בשיבוש הפעולות של שוברים שתיקה.

עד כאן על העדר תום הלב של עד כאן. צריך להכיר את הנפשות הפועלות. אבל אני חייב להם סוג של תודה: באדיבותם, אני יכול להחזיר מתהומות הנשיה של הנפש הישראלית את מבצע צוק איתן. כך התייחס אליו עפר שלח, אז חבר ועדת חוץ ובטחון, במילים שספק אם יהין לחזור עליהן היום, ערב בחירות:

“זו השוואה לא הוגנת, אבל היא הכי טובה שיש לי. בשלושת השבועות הראשונים של כיבוש עיראק ב–2003, הצבא האמריקאי כבש ערים והשמיד 1,600 כלי רכב משוריינים של צבא עיראק, מחציתם טנקים. צה"ל לחם בעזה נגד אויב בלי כלים משוריינים, ספק אם חייליו ראו בעיניהם יותר מכמה מאות חמושים של חמאס. בממוצע טנק של צה"ל ירה פי שבעה פגזים ליום מטנק אמריקאי בעיראק. ירינו יותר טילים נגד טנקים מהקרקע מכפי שהאמריקאים ירו ופי שניים טילי הלפייר ממסוקים. וכשישראל רצתה עוד בזמן המלחמה, האמריקאים עיכבו את האספקה שלהם. אין שום ניהול כלכלי של המלחמה ולכן היא מנוהלת תוך בזבוז עצום וחוסר אפקטיביות. […] מצד שני, בדרך שבה נערך התמרון הקרקעי, בכוחות גדולים ובלא שום הפתעה טקטית ותוך שימוש עצום באמצעי אש לחיפוי על הכוחות, נגרם בהכרח נזק אדיר ברכוש ובחיי אזרחים. הפתרון היחיד לשמירה על חיי החיילים בזמן התמרון הוא בהפעלת כמויות של אש ועשן. התוצאה היא שאנחנו גם נלחמים בשיטה לא יעילה וגם סופגים את כל ההשלכות של הרג לא מכוון של חפים מפשע ויצירת נזק בהיקף שהקהילה הבינלאומית לא סובלת.”

במהלך צוק איתן, רצח (הרג באדישות, אם תרצו) צה”ל ×›-2,000 אזרחים, ביניהם ×›-500 ילדים. הם נהרגו ברובם בהתקפות מהאוויר. הירי ×”×™×”, בלשון המעטה, מתירני מאד. שני התובעים מתבססים על חקירות מצ”ח שבהן השתתפו. צה”ל עשה כמיטב יכולתו המוכחת – ברצח לא חמושים וטיוח הוא ממש מעולה – כדי לא לחקור את האירועים. תחת הלחץ של פושע המלחמה בוגי “משה” יעלון, לא חקר הפצ”ר את אירועי רפיח, שם רצחו חמושי צה”ל מהאוויר ובארטילריה ×›-100 פלסטינים בלתי מעורבים, בנסיון להרוג את הדר גולדין החטוף – נוהל שצה”ל מכנה “נוהל חניבעל”, וששמו המדויק יותר ×™×”×™×” נוהל קרונוס.

התובעים של עד כאן מתייחסים לחקירת מצ”ח שעברו. זו הסתיימה, כך נראה, ממש לאחרונה. כלומר, שש ומשהו שנים לאחר מעשה. בשנת 2017, המדינה תבעה את שוברים שתיקה בנסיון לחשוף את זהותו של העד שאת זהותו חושפים עכשיו עד כאן. כלומר, בשנת 2017 – שלוש שנים לאחר מעשה – למצ”ח לא ×”×™×” מושג מיהו ומהי התקרית המדויקת.

ההתמחות של מצ”ח היא בשחיקת הזכרון של החיילים. ×–×” הכלי המרכזי שלה כשהיא באה להסיר מעליהם את אימת הדין. הדברים מפורטים לעייפה, אבל רצוי להזכר בשני מקרים: האחד, ×–×” שבו מצ”ח חקרה הרג של פלסטיני במשך ארבע שנים וסיימה את החקירה כשהיא יודעת פחות ממה שידעה בתחילתו, ×›×™ היא איבדה את התיק הרפואי שנמסר לה. מצ”ח מובילה בתחום ×”×–×”, אבל היא לגמרי לא לבד: המ”פ ד’ תפס מתנחלים בוזזים מטע פלסטיני, דיווח, נחקר בנושא – אבל משטרת ש”י ופשל”א (פשיעה לאומנית) מרחו את החקירה שנתיים, וכשהם חזרו אל המ”פ ד’ אחרי פרק הזמן ×”×–×”, הוא אמר להם שהוא לא זוכר את פרטי התקרית מספיק טוב כדי להעיד.

ואני מאמין לו. לחלוטין. האירוע לא היה בדיוק קרב האלאמו. הוא עשה דברים בחיים, השתחרר, השאיר את הנושא מאחוריו. זו הסיבה שחקירה צריכה להיות מיידית.

במקרה שלפנינו, מצ”ח (ויפעת ארליך) התמקדו בשלוש תקריות: האחת “בוקר טוב בורייג’,” שבה לדברי העד המפקד נתן הוראה לפתיחה באש אקראית לעבר מחנה הפליטים בורייג’, עם הקריאה “בוקר טוב בורייג’.” כל הנחקרים – העד, שניאור וקוסטה – זוכרים את הפקודה הזו; שני האחרונים טוענים שמדובר ×”×™×” ב”קריאת מוראל” ותו לא, ושהירי לא ×”×™×” אקראי אלא לעבר מטרות מובחנות – שמשום מה, הם לא זוכרים מה הן.

אממה, המידע שארליך עצמה מביאה סותר את הטענה הזו. הנה קטע קריטי מהעדות במצ”ח שמצטטת ארליך:

“פלוגת מילואים של שריון ירתה כל הלילה אל האזור ועכשיו אנחנו צריכים להפגין נוכחות ולהראות להם שאנחנו פה […] ואז הגיע אלינו כל העניין של חלוקת מטרות לירי הרתעתי של א’ המ”פ. הוא אמר לכל המט”קים והקצינים חלקו מטרות וחכו לספירה שלי […] אחת שתיים שלוש, בוקר טוב אל בורייג’.” כל ההדגשות שלי.

כלומר, מה שהתרחש כאן – גם על פי תיקי מצ”ח של ארליך – לא ×”×™×” ירי מבצעי על פי צורך: הוא ×”×™×” מיועד ל”הפגנת נוכחות.” הקריאה בקשר “בוקר טוב אל בורייג’” מקבלת את המשמעות האמיתית שלה: ירי לשם שלהוב החיילים.

תקרית נוספת שאליה מתייחסת ארליך היא תקרית שבו ציין העד שהכוח ירה פגזים לזכרו של אחד החיילים שנהרג. אבל, שוב, תיק מצ”ח שארליך מצטטת חותר תחת הטענה שלה ושל השטינקרים מעד כאן (ההדגשות שלי):

“אחרי שהמג”ד עזב, המפקד הבכיר בשטח, מ”פ מטעם הביסל”ח, הציע למפקד המחלקה גיל מנצר להחזיר את הכוח שלו כמה שיותר מהר לפעילות מבצעית, מפני שאחרי אירוע של אובדן ידוע ×›×™ ×–×” הדבר ×”×›×™ נכון לעשות. מנצר, שהיה מפקדו של גיא [החייל ההרוג – יצ”ג] ראה עד כמה לוחמיו שבורים והבין שעליו להחזירם לכשירות מבצעית.”

נעצור לרגע. אני רוצה להחזיר אתכם למקרה דומה מאד: בתחיל המבצע, בגזרה אחרת, סג’עייה, נהרג מ”פ בשם דימיטרי לויטס. בתגובה, כיממה לאחר האירוע, הורה סא”ל נריה ישורון, לירות – בעת הלווייתו של לויטס – להפגיז את המרפאה שממנה נפגע לויטס. ישורון השתמש במילים “הפגיזו את המרפאה שממנו ירו הנבלות על הטנק שלו.” בשעתו צה”ל התגאה באירוע ואף הפיץ אותו לכלי התקשורת. אחרי המבצע, כשהתברר לצה”ל לזוועתו שהוא דיווח בזמן אמת על ביצוע פשע מלחמה, ישורון הועמד לדין משמעתי.

שני מקרים, כמעט אחד לאחר, שמעידים על “רוח הלחימה” של צה”ל ועל האופן שבו הקפיד על משמעת אש ועל זהירות בחיי חפים מפשע. לישורון לא היה מזל ודובר צה”ל התרברב באירוע; לשניאור וקוסטה היה מזל, ואף אחד לא דיווח על הירי לצורכי העלאת מוראל לתקשורת, וישנן יש רק עדויות לשוברים שתיקה.

מקרה נוסף שארליך מתמקדת בו הוא ירי לעבר רוכב אופניים. על פי העדויות – ובמצ”ח יש יותר מעדות אחת כזו – הצוות של העד ירה מספר פגזים לעבר כלי רכב על ציר טנצ’ר, ומשהחטיא אותם, פתח בירי מקלע לעבר רוכב אופניים. הירי החטיא, והחמושים התמלאו עליצות על האופן שבו רוכב האופניים ניסה להמלט.

על הירי לעבר רוכב האופניים אין מחלוקת; גם לא על העליצות בקרב החמושים. הם אמרו את זה בחקירת מצ”ח, טענו שזה בפני עצמו לא פשע. זה נכון, אבל זה אומר לא מעט על האווירה בקרבם. השאלה פה היא אחת: העד אמר לשוברים שתיקה שהוא ירה לעבר רוכב האופניים מרצונו-שלו; בחקירתו במצ”ח הוא אמר שרוכב האופניים “הופלל.”

על המילה הזו, “הופלל”, נסוב כל הבלגאן. אז אנחנו צריכים לשאול את מה שמצ”ח לא שאלה: מה המשמעות של “הופלל” בצוק איתן? מהעדויות שנמסרו לשוברים שתיקה, ויש עשרות מהן, “מופלל” משמעו בפשטות “פלסטיני שנמצא במקום שצה”ל מגיע אליו.” על פי האגדה שצה”ל מכר לחמושים שלו, כל האוכלוסיה הפלסטינית ברחה ומי שנשאר הוא בהכרח אויב.

בבורייג’ היו בשנת 2005, על פי נתוני ויקיפדיה, 34,951 בני אדם. חלק מהם ודאי נמלטו בצוק איתן. רבים אחרים, במיוחד הקשישים ונטולי הרכב, לא יכלו לברוח, בין השאר משום שצה”ל לא הבטיח את בטחונם של הנסים ומשום שלא ×”×™×” לאן לנוס. הם נשארו במחנה כשהטנקים של צה”ל תפסו את הגבעות שממזרחה לו וירו לעבר מטרות מזדמנות, בין השאר – כפי שראינו – כדי להעלות את המוראל שלהם. אין לדעת כמה מההרוגים האזרחיים, ביניהם כפי שראינו מאות ילדים, היו שם.

רוכב האופניים, על כן, לא ×”×™×” “מופלל” בשום צורה סבירה. אם הוא אכן ×”×™×” חמוש, או אם הם היו מדמיינים שהוא חמוש, השריונרים שירו עליו לא היו מסתפקים בירי שהחטיא; הם היו מזמנים מסוק או כלי אחר כדי שיהרוג אותו. חשוב לציין כאן עוד שתי נקודות: שקוסטה אמר בעדותו שהוא ירה עליו כדי “להרתיע” אותו – כלומר, הוא לא ראה בו מופלל, שאם לא כן ×”×™×” יורה כדי להרוג. שנית, אמרו לי אנשי שוברים שתיקה, קוסטה לא ×”×™×” מפקד הטנק של העד, כפי שנרמז בדיווח של ארליך, אלא מפקד של טנק אחר; ושניאור הוא בכלל טען, ×›×–×” שיכולת הראיה שלו ביחס למה שקורה מחוץ לטנק מוגבלת. מהעדויות הסותרות עולה תמונה מורכבת: שני הטנקים, ×–×” של קוסטה וזה של העד, ירו לעבר רוכב האופניים.

×›×›×” נלחם צה”ל ברצועת ×¢×–×” ב-2014. את ימי הדמים האלה מיהר הציבור הישראלי למחוק מהתודעה. שלבו את הדברים של שלח – ראיה גלובלית, ממעוף הציפור, על שפך האש המטורף של צה”ל, ועל הפגיעות באוכלוסיה האזרחית – עם מה שאמרו חפ”שים למצ”ח, ואחר כך נסו לומר לי ששוברים שתיקה טועים.

עדכון: ביצעתי מספר תיקונים כדי להבהיר את ההתרחשויות.

ועוד דבר אחד: במסגרת הפוגרומים הבלתי פוסקים של המתנחלים מאז התפגרותו של אהוביה סנדק, פלשו שלשום מתנחלים לביתו של פלסטיני, אבו מוחמד מהכפר טוואמין, ותפסו את הבית במשך שעות ארוכות. יממה לאחר מכן, נציג של המנהל האזרחי התקשר לאבו מוחמד ואיים עליו שאם הוא יביא עיתונאים למקום, המנהל האזרחי יגרש אותו מביתו. המנהל האזרחי הגיב ש”הקצין פעל במסגרת תפקידו ובהתאם לסמכויותיו.”

צה”ל והמתנחלים הם מזמן תשלובת אחת. צה”ל מסקר את האירועים, אבל לא מונע אותם. הוא לא עוצר את הפורעים וודאי שלא מסגיר אותם למשטרה. האירוע הזה מדגים שכעת, לצבא כבר אין בעיה להודות בכך.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מה עושים החמושים בלילות

פ’, בת שבע, ניסתה להתאבד עוד לפני שחמושי צה”ל עזבו את ביתה.

החמושים הכו את אמא של פ’ לנגד עיניה. היא נפצעה, לקתה בהתמוטטות עצבים, ופונתה לבית החולים. פ’, שחשבה שאמה נהרגה, עלתה לחלון הקומה השניה וניסתה לקפוץ ממנו. אחיה הציל אותה. לאמה היא אמרה אחר כך (כדבריה של האם) ש”היא חשבה שאני מתי, ורצתה למות כדי להיות קרובה אלי.”

מאז האירוע, כפי שמתואר בדו”ח “חיים חשופים” (עמ’ 38), פ’ לקתה בפחדים, נצמדה לאמה וסירבה לעזוב אותה. היא רחוקה מלהיות הנפגעת היחידה. מ”ש, בת שנתיים וחצי, ראתה את אביה מוכה על ידי חמושים במדי צה”ל. מאז (עמ’ 39) “היא שוברת את המשחקים שלה ומשחקת בצורה אלימה, אפילו מכה את האופניים שלה.” חמושים פלשו לחדרו של י’, בן 10, בזמן שישן; כתוצאה מכך הוא מסרב להשאר לבד בחושך ודורש לישון במיטה של אמו. לעתים הוא מסתתר מתחת למיטה (עמ’ 38). ילד בן תשע מנבי סאלח (שם) מסרב לישון לבדו ודורש לישון עם הוריו.

משפחה אחרת מכוונת את השעון לשעה 02:00, כדי שאם החמושים יבואו שוב – והם באים שוב, ולעתים תכופות – הם יהיו מוכנים לפשיטה (עמ’ 36). אשה אחרת מדווחת (עמ’ 35) שהיא ערה בין 01:00 בלילה עד חמש בבוקר בערך, מחשש שהחמושים יבואו שוב.

והם באים.

ב-20.3.18 פלשו חמושי צה”ל לביתה של ה”ע מאל מורייר, ותפסו אותו לכמה שעות. ה”ע מודעת לכך שביתה איננו יכול להגן עליה. היא אומרת (עמ’ 34) ש”הלוואי והיה לי כסף כדי להפטר מכל השמיכות והכיסויים שהחיילים השתמשו בהם, אבל אין לי כסף ונאלצתי לכבס את כל כלי המיטה שבבית. אני רוצה לעזוב את הבית ולעבור לבית אחר, אך אין לי כסף […] אני לא קונה שום דבר חדש לבית כי אני יודעת שהם תמיד באים כדי להרוס.”

והם תמיד באים.

א”ד מעזון אומרת (עמ’ 34) “שברו את הדברים בבית שלי עשר פעמים ובכל פעם עצרו את אחד הבנים שלי. אין לי שום תחושת בטחון בתוך הבית. אני ובעלי ישנים במרפסת ולא בחדר השינה, כדי שנוכל לשמוע כל תנועה או רעש של כלבים, ונדע שהצבא נמצא פה.”

המקרה של א”ד אכן חריג, אבל לא במיוחד: 64% מהמשפחות שרואיינו העידו שחמושי צה”ל פרצו לבתיהם יותר מפעם אחת (עמ’ 12). חמושי צה”ל מבצעים כ-267 פשיטות כאלה בממוצע מדי חודש, קרי כמעט תשע מדי לילה.

הנוהל קבוע ומוכר לכל חמוש ששירת בגדה, ולרוב הפלסטינים: כוח מגיע בפתאומיות, לרוב לא מלווה בדוברי ערבית. החיילים מנסים בחלק ניכר מהמקרים (25%) לפרוץ את הדלת. באחוז זהה של המקרים, החמושים מפעילים אלימות כלפי באי הבית. ב-30% מהמקרים שבהם החמושים נכנסים לבית, הם גם משחיתים רכוש. הפלישה מלווה בצעקות ובאיומי נשק; בחלק ניכר מהמקרים, החמושים לובשים מסכות סקי. המטרה של המסכות היא ליצור דה-הומניזציה, לסלק את אנושיותו של החמוש ולהדגיש את היותו חייל, כוח אלים ותו לא, כזה שלא מומלץ להתנגד לו.

×–×” אכן לא מומלץ, אגב. התנגדות – כל התנגדות – תגרור אלימות. אין טעם להתלונן על האלימות הזו. אם התלוננת, התלונה שלך תעבור לפרקליטות הצבאית. זו תדרש לכשנה כדי להחליט אם לפתוח בחקירה. אם כן, מצ”ח תדרש לכשנה עד שנתיים כדי לסגור את התיק. למצ”ח, אגב, אין כמעט דוברי ערבית והיא לא גובה עדויות מהנפגעים. רק מהחיילים. המשחק של מצ”ח והפרקליטות פשוט: לכדרר את התלונה עד שהחמוש הרלוונטי יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי – חצי שנה אחרי השחרור במקרה של עבירות במדרג נמוך, שנה במדרג חמור.

בניגוד לכל דבר אחר, הן ממש מוצלחות במשחק הכדרור הזה.

הדו”ח הצליב מידע משלושה ארגוני זכויות אדם: יש דין, שוברים שתיקה, ורופאים לזכויות אדם (רל”א). המידע של רל”א, שראיינו קורבנות פשיטה כדי לאמוד את הפגיעה הנפשית בהם, הוא המצמרר ביותר שבדו”ח. הוא גרם לי, שחשבתי שאני קשיח ומחוסן, להתקפי בכי.

אימאן א’חליל, מבית אומר: “החייל הכה אותי על יד שמאל. סימני המכה קיימים עד היום. הראתי אותם לרופא והוא אמר לי שזו פציעה קשה והיא זקוקה לזמן רב [כדי להחלים]. היא עדיין לא עברה, אבל מה שהשבית אותי מעבודה היו יד ימין ורגל ימין שלי, שהרופא אמר שזה מעצבים. היד שלי נעשתה משותקת וגם הרגל שלי. הבעיות האלה לא מאפשרות לי ללכת לעבוד. עד לרגע זה לא חזרתי לעבודה. עבדתי במתפרה, ובתפירה זקוקים גם ליד וגם לרגל, ובמיוחד לרגל ימין. אני לא יכולה לעבוד בלעדיהן. הדבר השפיע עלי מאד. גם אצל הבן שלי המצב הנפשי דומה” (עמ’ 37).

עדות ילדים מס’ 13 של רל”א אומרת “אצל בתי בת ה-17 המצב קשה יותר. היא לא ישנה בכלל ונשארת צמודה לחלונות. כשהיא שומעת רעש של מכונית היא קמה. היא חוזרת לישון ב-04:30-05:00 בבוקר, כי אז החיילים עוזבים בדרך כלל” (עמ’ 38).

פ’, שאותה הזכרנו בתחילה, הפגינה תסמינים קשים אחרי נסיון ההתאבדות: “היא סירבה לעזוב אותי וללכת לבית הספר. ההישגים שלה בלימודים החלו לרדת אחרי הפשיטה על הבית.” הפגיעות הנפשיות לא מוגבלות לילדים, אם כי אצלם הן חמורות במיוחד. האלה אבו עיישה אמרה לצוות רל”א ש”אני לא סוגרת את דלת חדר השינה שלי. הבנות שלי מבקשות שאסגור אותה ואני עונה שבשום אופן לא. אין לי פרטיות וגם לא לבעלי, כדי שאם יבואו החיילים ויפשטו על הבית, אני אראה אותם לפני שייכנסו לחדר של הבנות” (שם).

לפשיטות אין, העידו שורה של חיילים, תכלית צבאית של ממש. הפרקטיקה הצבאית של “מיפויים” – כניסה לבית, הערת כל יושביו, ריכוז כולם בחדר אחד כשחייל משגיח עליהם כשנשקו מכוון אליהם, ואז שרטוט חדרי הבית ו/או צילום של יושביו – לא מניבה מידע בעל משמעות, ×›×™ פעם אחר פעם המידע לא מועבר במעלה שרשרת הפיקוד אלא × ×–× ×— או מושמד. עצם העובדה ש-64% מהנפגעים מדווחים על כך שביתם נפלש יותר מפעם אחת מעידה על העדר תכלית צבאית.

כך תיאר רס”ן במערך הנ”מ באוזני שוברים שתיקה את פרקטיקת המיפויים: “זה ×”×™×” לגמרי שרירותי. יכולתי לבחור כל בית שרציתי. כמו שבודקים את הרוח – מוצצים את האצבע ו[מרגישים] לאן הרוח נושבת – לא היתה שום הכוונה. אני חושב שבזמנים מסוימים היתה מכסה [כמות מיפויים שהפלוגה נדרשת לבצע בפרק זמן מסוים]. היא היתה גמישה, לא ×”×™×” קורה שום דבר אם הייתי עושה אחת פחות או שניים יותר, או משהו ×›×–×”, אבל היתה דחיפה לעשות את ×–×”. אני חושב שמבחינת המערכת [מיפויים משרתים] שני דברים: אחד, ×–×” משרת להם איסוף מידע מודיעיני על מבנים ועל אנשים. דבר שני, ×–×” מייצר עניין של פחד ואימה וכל העניין ×”×–×” של הפגנת נוכחות שנדרשנו לעשות.”

פעם אחר פעם, חיילים אמרו לשוברים שתיקה שהבחירה בבתים שאליהם נכנסו היתה אקראית לחלוטין. פעם אחר פעם, חוזר הביטוי “הפגנת נוכחות”, או בשמה הקודם, “יצירת תחושת נרדפות.” אלו מילים יפות להשלטת טרור: אי ידיעה של האוכלוסיה הנכבשת מתי היא עשויה להיות מותקפת, ובו זמנית הבנה שאין לה כוח להגן על עצמה. הורים לא יכולים להגן על ילדיהם. ילדים רואים את הוריהם מוכים.

המקרה של פ’, בת השבע שנגררה לנסיון אובדני, הוא קיצוני. אבל אין אנשים שהפלישה הלילית הזו לא מצלקת אותם – ואין לדעת כמה מקרים כאלה פשוט לא תועדו. כאמור, יש תשע פשיטות בממוצע מדי לילה.

בימים אלה, מנסים יש דין לאתגר את החוקיות של הפשיטות הליליות – הן כמעט תמיד ליליות – בבג”צ. הטענה היא שהסמכות שתקנות שעת חירום מעניקות לחיילים סמכות בלתי סבירה. סמל יכול להורות על פשיטה על בית, מבלי שתהיה כל עילה לכך. לשם השוואה, ×›×™ אפרטהייד, חיפוש במאחז או התנחלות – שלעתים נמצאים מאות מטרים בלבד מהבתים הפלסטינים שחשופים לפשיטות – יצריך צו חיפוש. המשטרה תצטרך להסביר למה היא עומדת לחלל בית.

והפשיטה, ברוב המקרים, לא תהיה בלילה. ואף אחד לא יכוון נשק אל ילדים.

להערכתי הסיכוי של העתירה של יש דין (שאת האנשים בו אני מעריך עד מעריץ) נמוך. בית המשפט הגבוה לצדק לא יעשה צדק. הוא מעולם לא איתגר את תקנות שעת חירום (שאני לא נלאה להזכיר שמנחם בגין השווה אותן לשלילה לחקיקה הנאצית). בלי תקנות שעת חירום, נדבך בסיסי של משטר האפרטהייד בשטחים יתמוטט. יתרונה של העתירה הוא שהיא תאפשר, בימי שפוט השופטים, להעמיד לדין את שופטי בג”צ עצמם. ויהיה בכך צורך. הו, כמה שיהיה בכך צורך.

קראתי את הדו”ח לפני כחודש. לא הצלחתי לכתוב עליו עד ×›×”. הוא איכל אותי. את החלק המשפטי יכולתי לדקלם מתוך שינה. את החומרים של שוברים שתיקה אני מכיר היטב. החלק של רל"א שבר אותי. את רעש הקתות על הדלת אני מכיר אינטימית – מסיוטי-שלי. כן, גם אני פרצתי לבתים באישון לילה. והחכמה התקשורתית המקובלת אומרת שדו”ח שעבר עליו חודש, אין טעם לכתוב עליו יותר.

אבל אני יודע שהלילה, חמושי צה”ל יפלשו לעוד תשעה בתים בממוצע; שהם יטילו אימה ויצלקו תשע משפחות של חפים מפשע; ושיום אחד, החיילים-עצמם – אם לבם לא אטום או מושחת – יבינו כיצד צילקו את עצמם. אז אם אתם בגיל גיוס, מה שפחות סביר, או שאתם הורים לילדים שמיועדים לגיוס – אל תשלחו אותם לשם. זכרו שאתם הורים. זכרו איך אתם הייתם מגיבים אם חמוש במסיכה ×”×™×” מעיר, עם נשק מכוון, את בתכם בשעת לילה. הרחיבו את האמפתיה האנושית שלכם גם לאלה שאינם מבני השבט. עשו כמיטב יכולתכם לשכנע את ילדיכם לסרב או להשתמט. כל דרך כשרה, ובלבד שלא יהיו שם.

ולא, אל תספרו לעצמכם את השקר המתוק, הישן, ×–×” ששלח אותי לרצועת ×¢×–×” בשיא האינתיפאדה הראשונה – שאדם מצפוני יכול לעשות שינוי. לא במערכת הזו, לא במערכת שמקדשת ציות מעל לכל. את המערכת הזו צריך לנתץ. אל תהיו חלק ממנה, וסייעו כמיטב יכולתכם לילדיכם להתחמק ממנה. ×–×” אפשרי היום. אל תשלחו אותם, עם נשק ומסיכה, לפרוץ לחלומותיו של ילד אחר.

כי זה מה שהם יעשו. הם לא יבלמו פלישה סורית או מצרית. הימים האלה עברו מזמן. צה"ל היום הוא בראש ובראשונה כלי טרור כנגד אוכלוסיה כבושה. אל תשלו את עצמכם; אל תשלו את ילדיכם.

תן לנו שלום.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הערות מאוחרות ליום זכויות האדם הבינלאומי

נתחיל מטרויה: תמיד נקודת פתיחה טובה.

אחרי עשר שנים של מלחמה על פחות או יותר כלום, האכאים כבשו את טרויה, הרגו את כל הגברים, שיעבדו את הנשים, ורצחו את הילדים המסוכנים – למשל, אסטיאנקס, בנו של מגן העיר הקטור, שאודיסאוס חשש שיום אחד יקום לנקום.

תמיד יש אודיסאוס. ותמיד יש תלטיביוס, הגבר שב”נשות טרויה” משליך את אסטיאנקס מראש החומה – בחוסר רצון, כמובן. הרג ילדים מאוס על רוב הלוחמים. אבל פקודות צריך למלא. אודיסאוס עצמו (ליוונים ×”×™×” חוש טראגי יוצא דופן) יבין היטב מה עשה. כך מתאר אותו הומרוס בארץ הפייאקים:

כאשה הבוכה תמרורים ומחבקה לבעלה יקירה,

אשר נפל בחרב עת נלחם על עירו ועל עמו

להרחיק מעירו וטפו את יום העברות הנורא;

ראתה אותו והוא גוסס, עודנו מפרפר באבריו,

ועליו התנפלה, ותשא קול ילל נורא,

אך המה אחור יהדפוה ברמחים, ימחצו עורפה וכתפה,

ינהגו אותה בשביה לעמל ותלאה בניכר,

ונבלו לחייה הנאות מעוצר יגונים וצער, –

ככה ניגרו מעיני אודיסס דמעותיה של חמלה.

שירת הברזל הזו עודה איתנו. היא ליבת האתוס הצבאי. היא ליבת התפיסה שאנחנו חיים בשני מצבים: מצב החוק ומצב המלחמה. הלהב עצמו משתוקק להרוג, ציין הומרוס. קיומו של נשק, קיומם של גברים חמושים, מעצם קיומו מושך לביטול החוק, למצב המלחמה. אנחנו שרים שוב ושוב על המלחמה; משאנו מתביישים לשיר על ההוד שבה (אנחנו בכל זאת רואים בעצמנו אנשי תרבות, אם ×›×™, כמו לאותו שדר טלוויזיה לפני כמה שנים, מדי פעם נפלטת לנו שורה על the beauty of our weapons) אנחנו מזדככים בזוועותיה. אנחנו מספרים כמה היא איומה – ללוחמים, כמובן – ודוחקים אחורה את הציפיה המאוכזבת מכך שלא השתתפנו בלחימה אמיתית. משוררים כמו הומרוס או סופרים נתמכי ממסד מתווכים אלינו את “הלהט לתהילה נואשת” שדחה ווילפרד אוון כשכתב ש”טוב למות בעד ארצנו” הוא השקר הישן.

למלחמה, למותר לציין, יש צד אחר: הלא-לוחמים. האשה הנחטפת, נאנסת, משועבדת; הילד שעולמו מתהפך בן לילה, שהופך לשבוי, למושא איומים או עינויים; הזקן שאין בו תועלת שנהרג במקום. “נשות טרויה” של אוריפידס נכתב כשנה לאחר שהאתונאים כבשו את האי מלוס, הרגו את הגברים ושיעבדו את הנשים והילדים. האירוע במלוס יוצא דופן לא בשל האירוע עצמו – היו אלפים כמוהו, לפניו ואחריו – אלא בשל הצורה שבה תיאר אותו ההיסטוריון תוקדידס.

במקרה היחיד בהיסטוריה שלו, בנה תוקדידס דיאלוג. בצד אחד נמצאים תושבי מלוס, ובשני הנציגים האתונאים. המליאנים טוענים שהם לא מהווים כל סכנה לאתונה; הם נייטראליים; הם רוצים לשמור על הנייטראליות שלהם; כל רצונם הוא לחיות בשלום. האתונאים עונים במשפט הציני (היום אנחנו אוהבים לקרוא לו “ריאלפוליטיק”) שאומר “החזקים עושים כרצונם, והחלשים צריכים לסבול את שעליהם לסבול.”

(”אין מקום לחלשים. החלשים קורסים, טובחים, נמחקים מן ההיסטוריה, והחזקים, לטוב או לרע, הם אלה ששורדים,” אמר נתניהו ב-2018. שימו לב ל”לטוב או לרע”, לאדישות המוסרית; לפסקנות של "אין מקום לחלשים".)

האתונאים מסבירים שהם חייבים להכניע את מלוס, אחרת העמים שכבר הכניעו יתחילו לחשוב שאתונה חלשה מכדי להכריע את מלוס, והדבר ידרבן אותם למרוד; על המליאנים, בקצרה, נגזרה כליה באמצעות תיאוריית אבני הדומינו הראשונה בהיסטוריה. והחזקים עשו כרצונם: זמן קצר לאחר מכן נמכרו הנשים ממלוס בשווקים של אתונה, שם ככל הנראה ראה אותן אוריפידס, לפני שכתב את המחזה על מנת חלקן של נשים במלחמה.

המלחמה תמיד היתה איתנו. היא קדמה למהפכה החקלאית. המין האנושי נתן דחיפה לא עדינה לניאדרטלים בדרכם למטה. היא קדמה למדינות המודרניות: הצורך בכסף כדי לצאת למלחמה דחף את הממלכות האירופאיות להתמרכז. המלחמה יצרה את המדינה, והמדינה יצאה למלחמה.

היו נסיונות מהוססים לרסן את המלחמה. מקדמת דנא, אסור ×”×™×” להרוג שגרירים ושליחים. כולם רצחו שבויים, אבל הקפידו לא לדבר על ×–×”: היתה תחושה עמומה שאין שום כבוד ברצח של אדם כבול, היתה תפיסה שאדם שנכנע ויתר על כבודו תמורת חייו, ושאדם ששולל ממנו אותם הוא אדם בזוי משהו. בימי הביניים התחיל קוד מהוסס של ריסון הלחימה; שלא במקרה, הוא ×”×’×™×¢ מהכנסיה, שיצאה למאבק – לעתים אלים – על “שלום האלוהים”, הנסיון הנואש להגביל את האלימות חסרת המעצורים של בעלי הכוח. כל הרעיון של הקוד האבירי ×”×™×” נסיון ×›×–×”. הוא נכשל טוטאלית. הכנסיה בנתה את הרעיון של מלחמה צודקת, ואסרה על מלחמה לא צודקת; אבל תמיד אפשר ×”×™×” למצוא בישוף שיתן גושפנקא למסע הפיראטיות שלך. בכמה מקרים, האפיפיור הטיל נידוי על מלכים שיצאו למלחמות תוקפניות; ×–×” אף פעם לא הצליח.

הלוחמה חסרת המעצורים של עידן מלחמות הדת האירופי העניקה לנו את הוגו גרוטיוס (Grotius), משפטן ותיאורטיקן הולנדי חשוב. גרוטיוס ביצע נסיון שיטתי ראשון לבנות משפט בינלאומי, קרי משפט שיחייב אומות ושליטים, לא פרטים. בהתבסס על התיאוריה פורצת הדרך של פיקו דלה מירנדולה (della Mirandola), שדיבר לראשונה כמאה שנים לפניו על כבוד האדם, גרוטיסוס התחיל לבנות את התפיסה של זכויות אדם, וחובות השליטים לכבד אותם. מלחמת 30 השנים, מהאיומות במלחמות המתועדות, זוועה שכמוה לא נראתה במערב עד כנראה מלחמת העולם הראשונה, הולידה את תפיסת הריבונות המודרנית – שלום ווסטפאליה.

כמה מהשוטים במערכת הפוליטית שלנו (היוש, יאיר לפיד) מתגעגעים להסכם ווסטפאליה ורוצים לחזור אליו. אבל ווסטפאליה הועיל רק ל-elati – הנישאים, העילאיים, בעלי הכוח, אלה שכנגדם הופנה “שלום האל” – ולא לאדם הקטן. נקבעו גבולות וריבונות, אבל בתחומו השליט יכול ×”×™×” לעשות ככל העולה על רוחו בנתיניו. לו היו פריבילגיות; להם לא היו זכויות. ואם רצה להתעלל בנתיניו של שליט אחר, הוא רק צריך ×”×™×” להכריז מלחמה. שלום ווסטפאליה מיסד את מוסד המלחמה, לא צמצם אותה. תרומתו העיקרית למשפט הבינלאומי היתה לאסור יכולת התערבות של שליט אחר במעשי שכנו בשל עילות דת. נחמד, במיוחד בהתחשב בתקופה, אבל לא קרוב להיות מספיק.

המאה ×”-18 ראתה את הפריחה של מושג זכויות האדם, או, אם לדייק, מושג זכויות הגבר הלבן בעל המעמד. נשים ולא-אירופאים לא נתפסו אז כ”אדם” שלם. לכך הועמדו שורה של צידוקים שנראים היום מביכים יותר מעלובים. היתה הרבה השענות על אריסטו: נשים דעתן קלה, עבדים איבדו חלק מנשמתם מעצם שעבודם, עמים בצבע אחר – הם בכלל ברברים, לא חלק מעולם התרבות. במקביל לעליית הרעיונות על זכויות האדם, עלה הקולוניאליזם האירופאי. צרפת, כשיצאה למהפכה שלה, היתה מעצמת עבדות – ולזכותה ייאמר שכעבור שנים מעטות מאד, הבינה את הכשל שבהכרזה על זכויות אדם והחזקת עבדים, וביטלה את העבדות. ארצות הברית הצעירה, עם ההכרזה על ש”כל בני האדם [הגברים, במקור] נוצרו שווים, ושיוצרם העניק להם מספר זכויות בלתי נתונות לביטול”, בו זמנית הביאה את עבודתם של דלה מירנדולה וגרוטיוס לשיאה, וכלאה את עצמה בסתירה מובנית שאיתה היא נאבקת עד היום.

באירופה, המאה ה-19 היתה מאת שיא של עידון והתקדמות מחשבתית; במושבות וכלפי לא לבנים, היא היתה שיא חריג של ניצול, התעללות ורצח. ב-1899, מתוך נסיון להחיל את כללי התרבות על המלחמה, יצרו המעצמות את האמנה בדבר חוקי מלחמה ביבשה: היא אסרה על שימוש ברעל, רצח שבויים שנכנעו, ביזת מקומות ישוב, והפגזה או התקפה אחרת על מקומות ישוב בלתי מוגנים (ערי פרזות); האמנה קבעה, לראשונה, את זכויותיהם של אזרחים תחת כיבוש עוין. הוקם בית דין לפתירת סכסוכים בדרכי שלום בין מדינות; הוא עדיין איתנו. אמנות האג, זו של 1899 וזו של 1907, הגבילו את המלחמה בשורה של דרכים אחרות.

ואז באה מלחמת העולם הראשונה, וכמעט הכל הושלך לפח. המעצמות האירופאיות ייבאו אליהן-עצמן את המלחמה הבלתי מוגבלת שהן הפעילו כלפי העמים המשועבדים בקולוניות. כל מעצמה ביצעה מה שהיום יכונה רצח עם או פשעים כנגד האנושות כלפי אוכלוסיה לא לבנה. האמנות לא חלו עליהן. חשוב להדגיש: המושגים “פשעים כנגד האנושות” ו”רצח עם” לא היו קיימים אז.

מלחמת העולם הראשונה היתה זעזוע שאין שני לו לתפיסת התרבות האירופאית. חזרנו לטרויה, מלוס, גרמניה של מלחמת שלושים השנים. מאות שנים של התקדמות נמחקו. ההרג הסיטוני והתעשייתי של מיליוני בני אדם הוליד את התפיסה שלחיי אדם אין ערך, וממילא אין ערך לכבודו; שבני אדם הם כלי, לא מטרה כשלעצמה; שהמדינה רשאית להשתמש באזרחיה כרצונה, ככלי לקראת אחדות לאומית או – כאידיאולוגיה הארסית שהגיעה מברית המועצות – כאבני בניין לקראת עולם טוב כלשהו. שאי אפשר להכין חביתה בלי לשבור ביצים. שכשחוטבים עצים, עפים שבבים. שאדם הוא לכל היותר קליפת ביצה עבור חביתה שמישהו אחר יאכל; שבב ×¢×¥ פורח ברוח.

על המסד האנטי-אנושי של מלחמת העולם הראשונה, מלחמת האזרחים הרוסית וההשמדה של יריבים פוליטיים מדומיינים שם, על המסד של שואת ההרעבה באוקראינה (ההולודומור) נבנתה הזוועה של מלחמת העולם השניה. לגרמניה הנאצית לא היו מושבות: היא הפנתה את האלימות הרצחנית האירופאית במושבות כלפי שאר האירופאים, מתוך מטרה מפורשת של קולוניזציה של מזרח אירופה תוך השמדת ילידיה. אנחנו מכירים היטב את השמדת יהודי אירופה: לעתים קרובות מדי אנחנו שוכחים שהיא היתה אמורה להיות המנה הראשונה.

וההבנה שלזה אסור אי פעם לשוב הולידה את המשפט הבינלאומי המודרני. שני מלומדים יהודים, הרש לאוטרפאכט (Lauterpacht) ורפאל למקין (Lemkin), שניהם לא במקרה ילידי לביב, יצרו, בהתאמה, את המושגים של פשעים כנגד האנושות ושל רצח עם (genocide). שני המושגים יקבלו הכרה במשפטי נירנברג ובשורה של אמנות בינלאומיות. למקין ×–×™×”×” את הסכנה של רצח עם עוד בשנות השלושים – דוגמאות כאלה היו קיימות כבר בעולם הקולוניאליסטי. אבל הוא התקשה למצוא שם: המונח הראשוני שנתן לרצח עם ×”×™×” “מעשי ברבריות”, מבוסס על התפיסה העמומה הישנה שיש דברים שעמים מתורבתים לא עושים.

הסדר החדש ×”×™×” פגום, ללא ספק. הוא נבנה למידותיהן של שתי מעצמות, ארה”ב וברה”מ. משפטי נירנברג היו פגומים, בין השאר, משום שהסובייטים הצליחו להרשיע נאשמים גרמנים בטבח קאטין – שבוצע על ידי ברה”מ. המעצמה הרצחנית ביותר בהיסטוריה ישבה בדין על בעלת בריתה מלפני שנים ספורות. האמנה נגד ג’נוסייד פגומה, בין השאר, משום שהסובייטים נעמדו על הטלפיים האחוריות כדי למנוע הכללה של רצח עם מסיבות פוליטיות – פשע טיפוסי של ברית המועצות. אבל נקודה אחת זוהרת באור יקרות: מלחמה תוקפנית היא היום פשע. מלחמה איננה עוד דרך חיים, משהו שאפשר לאחוז בו כלאחר יד.

הסדר החדש פגום, אין ספק. אבל הוא מצריך שיפור, לא שבירה. הרחבה, לא צמצום. אנחנו צריכים להפנים את התובנה הרדיקלית – היא רדיקלית לכולנו – שכל בני האדם שווים; ושהם שווים, יש להם אותן הזכויות; שכל אדם הוא מטרה, לא אמצעי; שהחוק מיועד לרסן את כוחה האלים של המדינה; שהמדינה, בניגוד לאדם, איננה מטרה אלא אמצעי; שהיא אמורה להבטיח את שלומם ורווחתם של אזרחיה; שאסור לה לבצע פשעים כנגד בני אדם אחרים.

אנחנו צריכים לזכור שהמלחמה היא בדמנו; שהיא קוראת לנו שוב ושוב; שלעתים היא מתחפשת ל”מצב חירום”, כלומר המצב שבו חוקי השלום מושעים; ושסופה, תמיד, הוא פעוט המושלך מראש חומה, אשה משועבדת. לא, אנחנו לא במלוס: חשבו על מלחמות הבלקנים. זה היה בימי חיינו. זכרו את רואנדה. את החיה הזו אנחנו צריכים ללמוד לרסן. ואין רסן טוב יותר מענישה קשה.

לפני שישה ימים חל יום זכויות האדם הבינלאומי. הוא לא הוזכר כמעט בתקשורת הישראלית. אין פלא: בימים אלה עוסקת המדינה היהודית במרץ בקעקוע הסדר שלאחר מלחמת העולם השניה. נתניהו עסוק בהגשמת חלומו, עולם שבו אין מקום לחלשים, שהשמדתם איננה רק דרך הטבע אלא גם צודקת. הממשלה הנוכחית היא הטיעון החזק ביותר נגד מדינה יהודית, מדינה שהיא חרפה ליהודים, שאם יש להם מאפיין במאות השנים האחרונות הוא התייצבותם בחזית המאבק למען שחרור וזכויות אדם ושבשבעים השנים האחרונות הוכיחו היטב שתאוות הכוח והאלימות היא מנת חלקם של כל בני האדם.

הפוסט ×”×–×” עשה את המסלול הליברלי המוכר: בלב יער אפל, הוא התווה שביל זוהר. ×”×’×™×¢ הזמן לסטות ממנו. בסיפור המקובל, ההתמקדות היא בשביל; היער הוא רק הרקע. אבל היער פה, עדיין סביבנו, רחב בהרבה מהשביל, ואותו אנחנו צריכים לברא. לא רק משום שגלגלים מתהפכים, ושהעוללים שינופצו אל הסלע יהיו יום אחד שלנו, אלא משום שזו מלאכת התירבות: שחרור האדם מן ×”×—×™×”, שבירת האילוף שגורם לנו להזדקף להשמע החצוצרות הישנות, הפסקת הצליל המהדהד לאורך כל ההיסטוריה שלנו – ×–×” של תופי המלחמה; הפסקת משיכת הכתפיים הכנועה של קיקרו, inter arma silent leges: בשאון הקרב, שותקים החוקים. עלינו להשתיק את שאון הקרב. עולם טוב יותר אפשרי, והוא מלאכת חיינו.

ויום אחד, אולי לא רחוק, נצליח להרחיב את גבולות האמפתיה שלנו לא רק לבני אדם זרים, אלא גם לבעלי חיים. ×–×” כנראה לא יקרה בימי, אבל אף שלא עליך המלאכה לגמור – אין אתה בן חורין להבטל ממנה.

דעו תקווה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ישראל רצחה בכיר איראני סמוך לטהראן, והוכיחה שוב שהיא כל מה שהיא אומרת על איראן – בריון אזורי שמזלזל בנורמות הבינלאומיות

קבוצה של מחבלים רצחה אתמול (ו’) את מוחסן פאחריזאדה, בכיר בתכנית הגרעין האיראנית, ובכירים בישראל מיהרו להתרברב – בעילום שם, כמקובל – בכך שישראל היא זו שאחראית לרצח. ראש הממשלה נתניהו קרץ בעמוד הפייסבוק שלו ואמר שהוא מפרט את הישגיו השבוע, אבל יש כאלה שעליהם אי אפשר לדבר.

כל כלי התקשורת מיהרו ללכת אחרי הקו הממשלתי ולומר שפאחריזאדה ×”×™×” אחראי על תכנית הגרעין הצבאית האיראנית – אבל נמנעו מלציין שהתכנית הזו הופסקה ב-2003. בשנת 2018, הציג נתניהו ארכיון איראני גנוב, וטען שהוא מוכיח שהתוכנית הצבאית הותנעה מחדש; המומחים בעולם חלקן עליו, וציינו שהארכיון מדבר על תכנית שהופסקה ב-2003. ו, איך לומר, לא הייתי קונה טענה משומשת מנתניהו דווקא.

אבל אני רוצה להתעכב כרגע על נקודה אחרת: הקלות שבה ישראל מרשה לעצמה לחרחר מלחמה. הפיגוע שביצעה ישראל בטהראן אתמול הוא קאסוס בלי, עילה למלחמה, פר אקסלנס: רצח של בכיר איראני על אדמת איראן. כל האנשים שעלצו על הדיווח אתמול יהפכו עכשיו, באחת, לספקנים מוחלטים ויטענו שאי אפשר להטיל את האחריות על ישראל, כי היא לא הודתה במעשה רשמית.

ובכן, הכחשה סבירה (plausible deniability) לא עובדת ככה. לרצוח, לרוץ לספר לחבר’ה ואחר כך להכחיש בקריצה זו אולי הכחשה, אבל לא סבירה. ככה זה שיש ראש ממשלה שכסאו מתנדנד, וראש מוסד שרוצה לרשת אותו. הם צריכים את הקרדיט, ולשם כך הם מוכנים לסכן את אזרחי ארצם ואולי גם יהודים בחו”ל. כי כשהתגובה האיראנית תגיע, והיא תגיע, אין להניח שהיא תקפיד על המשפט הבינלאומי יותר מנתניהו וכהן.

בינתיים, אנחנו לא משלמים חחיר, אז החגיגות בעיצומן. אבל הריטואל מוכר: כשתגיע מכת הנגד, יתחילו הצרחות. איך הם מעיזים. אם הפגיעה תהיה בישראל גופה, או בשגרירות שלה, יעלו היללות על “פגיעה בריבונות.” כאילו שריבונות היא משהו ששמור לצד אחד בלבד, כאילו שלאיראן אין ריבונות.

הבעיה היא שמבחינת הישראלים, האיראנים הם לא בני אדם אלא שדים. התרגלנו לראות בהם אויב ותו לא: אנחנו מדברים על פצצה גרעינית איראנית מאז 1984. מבחינת הישראלים, עצם ההכרזה על האיראנים כאויב מאפשרת פעולה נגדם כאילו היו כאלה – ואף אחד לא שואל שאלות. רצח באיראן הוא בקונסנסוס – אלא אם הוא משתבש. אם הרוצחים ייתפסו, למשל, הצווחות כאן ירקיעו שחקים. האם ×”×™×” הכרח, או אפילו צורך, ברצח אתמול? האם לא למדנו כבר שישויות מדיניות מצמיחות מנהיגים חדשים? האם מישהו באמת חושב שמותו של אדם ישמיד פרויקט ממשלתי? אנחנו לא חיים בסרט גיבורי על.

ושאלת השאלות: האם הריגתם של מדענים איראנים, על אדמת איראן, על ידי ישראל או סוכניה – על פי דיווחים זרים, זהו המדען השישי שנרצח ב-15 שנים – לא תדרבן את איראן דווקא בכיוון ההפוך? האם הפרות חוזרות ונשנות של הריבונות שלה, רצח של בכיריה, פגיעה במעמד של ראשי משטרה, לא תדחוף אותם לכיוון שממנו חוששת ישראל – מעבר ממדינת סף למדינה גרעינית? מה תעשה ישראל, אם בעוד שלושה שבועות תפוצץ איראן מטען גרעיני קטן באיזה מדבר, תקרא לפיצוץ “פרויקט פאחריזאדה,” ותאמר שכל הפרה עתידית של ריבונותה תענה ביד קשה?

האם האפשרות של רדיקליזציה של ×”×”× ×”×’×” האיראנית בכלל עלתה על הדעת? האם נשקלה העובדה שרצח של בכירים על אדמת איראן מועיל לממשלה האיראנית, משום שהוא מציג את הדיסידנטים באיראן כשותפים לבוגדים? מי דן בשאלה הזו? האם ראש הממשלה טרח לעדכן הפעם את הרמטכ”ל? האם מה שנותר ממשרד החוץ עודכן בנושא? האם ראש הממשלה הואיל לשתף את שר הבטחון במידע? לא שזה משנה משהו – שר הבטחון הוא יוצא צה”ל, וממילא רואה כל נושא דרך כוונת האקדח.

ואלה רק השאלות ביחס לאיראן. ישנה גם ארה”ב. משטר נתניהו משתף פעולה בגלוי עם משטר מוחמד המנסר מסעודיה ומשטר טראמפ היוצא בחימום הגזרה. מה יקרה אם הלהבות יצאו משליטה? אם, נניח, 120 חיילים אמריקאים ימותו מחר בשורה של פיגועים בסוריה ועיראק? האם העם האמריקאי, שהצביע ברוב חסר תקדים עבור מועמד שהתחייב לחזור לעסקה עם איראן, יקבל בהבנה את העובדה שישראל מעלה את בניו למולך של מלחמה עם איראן? סביר להניח שלא נגיע לתגובה המתבקשת על חרחור המלחמה הזה (הפצצה אמריקאית של מטה המוסד, למשל), משום שהלובי הישראלי עדיין חזק מאד; אבל האם מקבל ההחלטות (יש אחד כזה כרגע) שקל כראוי את האפשרות שלחץ עממי אמריקאי חזק ירסק את “היחסים המיוחדים” בין ישראל לארה”ב?

ביידן נחשב לאוהד ישראל, אבל איך הוא יקבל את המתנה שנתניהו מנסה לספק לו – מלחמה עם איראן? איך יגיב הממשל שלו, כשתחלחל אליו ההכרה שאיראן היא הגורם השפוי והמתון באזור מול הציר של בית סעוד-נתניהו?

ששון ההדק הישראלי איננו דבר חדש. התפיסה היהירה שכדור במקום הנכון יכול לפתור בעיות גיאו-פוליטיות מלווה את הציונות מראשיתה. אחרי הכל, הציונות תמיד היתה צריכה להכחיש את הלאומיות הערבית. העובדה שיש פה עמים אחרים, שיש להם זכרון, תמיד הפתיעה אותה. תרגיל צאלים ב’, שהסתיים בתאונה שבה נהרגו שני  חמישה אנשי סיירת מטכ”ל, ×”×™×” אמור להיות תרגיל יבש לקראת חיסולו של סדאם חוסיין. אלמלא התאונה, סביר למדי שנסיון החיסול ×”×™×” יוצא לפועל. מה קרה כשארה”ב מוטטה את המדינה העיראקית ב-2003 אנחנו יודעים. אנחנו חווים את גלי ההדף גם היום. והאם מישהו חושב שבכירי ישראל נתנו אז את הדעת על ההשלכות האפשריות יותר מאלה ששלחו את הרוצחים שפעלו אתמול?

בינתיים, משטר נתניהו הוכיח שכמו תמיד, כל מה שהוא אומר הוא השלכה: כשהוא מדבר על איראן כעל בריון אזורי, שמסוכן לשלום הסביבה, ושלא מכיר בנורמות בינלאומיות, הוא מתאר היטב את עצמו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

למה הימין היהודי אוהב את הבוגד האמריקאי

בסוף השבוע הודיע משטר טראמפ שהוא לא יאריך את ההגבלות על הבוגד המשוחרר ג’ונתן פולארד. המשמעות היא שפולארד יוכל להגר לישראל, שבה יש לו קהל מעריצים גדול. למה הנושא הזה חשוב בכלל?

נתחיל בעובדות. פולארד, יהודי אמריקאי, היה קצין מודיעין ב-ONI, המודיעין של הצי האמריקאי. הוא תמיד היה מאוהב בתפקיד המרגל (הוא ניסה להתגייס ל-CIA, ונדחה כי הסוכנות ראתה בו אדם לא יציב מספיק), ובאמצע שנות השמונים הוא התחיל לנסות למכור מודיעין לשורה של מדינות: דרום אפריקה, פקיסטן, והוא העביר מסמכים גם לקצין מודיעין אוסטרלי, שנבהל מאד. על פי דיווחים שלא אושרו, הוא ניסה גם את הסינים, או שקל לנסות: לבקשת אשתו, הוא גנב מסמכים שקשורים לסין. כל המדינות הללו דחו את ההצעה: כשאתה מוצא מולך walk-in (סוכן שמציע את עצמו), אתה תמיד מסתכן בכך שמדובר בסוכן כפול ושמנסים להפיל אותך.

בסופו של דבר, פולארד מצא מדינה שתקנה את הסודות שלו: ישראל. הוא הופעל על ידי סוכנות עלומה, הלק”מ, שבעברה עסקה בגניבת סודות האטום ושהיתה צריכה צידוק לקיומה. פולארד קיבל כמות גדולה מאד של כסף, וזה מה שהתחיל את הנפילה. הוא הוציא הרבה יותר כסף ממה שיכול היה להיות לו, וה-ONI התחיל חקירה. ברגע שהחוקרים גילו שפולארד מוציא כמות גדולה של מסמכים מהמשרדים, חלקם הניכר מסמכים שלא היו קשורים לעבודתו כמנתח מודיעין, הם הבינו שיש מולם מרגל.

כשפולארד גילה שעלו עליו, הוא ניסה לברוח לשגרירות הישראלית, ושם – ברגע נדיר של צלילות מצד הרשויות הישראליות בכל הפרשה – סירבו לאפשר את כניסתו. הוא נעצר, הועמד לדין, הורשע, ונידון לעשרות שנות מאסר. הפעלתו של סוכן מודיעיני יהודי בארה”ב גררה עליה באנטישמיות, ומבחינת שירותי המודיעין האמריקאים גם חשד שיהודים אמריקאים הם סוכנים ישראליים פוטנציאליים. פרשת הסוכנים של איפא”ק בעשור הקודם לא הועילה, בלשון המעטה.

ישראל היא שהפכה את פולארד לסמל. הסיבה לכך היתה בעיקרה לחץ מהימין היהודי. נתניהו ניסה להפוך את פולארד לקלף מיקוח בשיחות עם הפלסטינים. ב-1995, ישראל העניקה לפולארד אזרחות ישראלית.

אז איך הפך בוגד סדרתי, שפעל מתוך תאוות בצע, לגיבור בישראל?

ובכן, הוא התאים לימין היהודי כמו כפפה ליד. הימין היהודי דוחה את הלאומיות. אדם בעל תודעה לאומית יניח שפולארד הוא קודם כל אמריקאי ואחר כך יהודי. נאמנותו היחידה אמורה להיות למולדתו. משהפר את הנאמנות הזו, ועוד עבור ממון, הוא בוגד ותו לא.

אבל הימין היהודי לא מקבל את התפיסה הלאומית. הוא חי בתפיסה פרה-לאומית, שבטית: פולארד הוא קודם כל יהודי, וכל השאר לא חשוב. לאום הוא המצאה מודרנית; השבט היה איתנו תמיד. הימין היהודי דורש מיהודי ארה”ב נאמנות לישראל, כביכול היא מולדתם. מי שחוו את זה על בשרם היו הנרי קיסינג’ר, שהימין היהודי קרא לו Jew Boy; מרטין אינדיק, שזכה לכינוי הזה מרחבעם זאבי; וכך גם הפקיד האמריקאי-יהודי שהוביל לביטול פרויקט הלביא.

ככל שיהודי ארה”ב ממשיכים לאכזב את הימנים היהודים בישראל (למשל, בתמיכתם העקבית במפלגה הדמוקרטית ובזכויות אדם, ופרטנית בהצבעה נגד דונלד טראמפ), מתחיל הימין היהודי לייחס להם את מה שהוא מייחס לשמאל הישראלי: שהם לא באמת יהודים. על פי הטענה הרווחת מדי, יהודים ליברלים (רוב יהודי ארה”ב, למשל) רק חושבים שהם יהודים. בפועל, הם “ערב רב”, צאצאי הנשמות של הערב רב שיצא עם בני ישראל ממצרים. פרקטית, הם נחשבים לעמלק. ועל פי תיאוריה קבלית אחת לפחות, השעבוד האחרון של היהודים לפני בוא המשיח יהיה תחת הערב רב.

פולארד – ששהוא אוהב להציג את עצמו כפטריוט יהודי ולא כנבל – מתאים לימין היהודי כמו כפפה ליד: הוא יהודי כמו שהימין אוהב, יהודי שהפשיט מעליו את הלאומיות, שלא רואה את עצמו מחויב לשום מסגרת שאיננה יהודית. יהודי שמאפשר להם לנגח את יהדות ארה”ב הליברלית, שזרקה את פולארד לכלבים כמה שיותר מהר ברגע שנחשפה בגידתו. פולארד איננו בוגד מבחינתם: הוא התגלמות הפטריוטיות.

ואם תהיה פה ×—×’×™×’×” גדולה כשהוא ×™×’×™×¢, ותהיה; ואם בשל כך יהדות ארה”ב תואשם בנאמנות כפולה, והיא תואשם; ואם טראמפ ינצל את הנושא כדי לחזור שוב על הטענה שהמדינה של יהודי ארה”ב ישראל – הימין היהודי יחגוג, ×›×™ מבחינתו יהודים שאינם משתפים פעולה עם החזון המשיחי שלו הם אויבים. ערב רב, אמרנו. ואם כתוצאה מהפצת השנאה של הנשיא של הימין היהודי הפזורה המצליחה ביותר בהיסטוריה היהודית תעורער, בהתנחלויות יפתחו בקבוקים.

והבגידה, ותאוות הבצע, והמסמכים לקצין האוסטרלי? כל אלה לא חלק מהתמונה שהיהודים הטובים מציירים לעצמם. הם לא מתאימים למסגור. וכיום, קל מאד להתעלם מהם ולומר שמדובר בפייק ניוז.

הלאומיות המודרנית רוויה בעיות. היא גורם שפיכות הדמים הגדול בהיסטוריה, וכנראה גורם העוול הגדול ביותר. ועל כן טוב מדי פעם שיש לנו תזכורת שיכול היה להיות גרוע יותר: יכולנו לחיות במסגרת שבטית. על כל מה שזה אומר, ובראש ובראשונה מיזוגניה. רק מסגרת על-שבטית יכלה לפרק את המבנים העתיקים האלה של הפטריארכיה; רק ריסוק של המשפחה כמסגרת הכוללת היחידה יכלה לפרוץ דרך החוצה. ועל כן אין זה כלל מקרה שהדוגלים בשבטיות יהודית הם גם מיזוגנים והומופובים בוטים.

ג’ונתן פולארד חבר לאויבי החברה הפתוחה הישראלית. הוא עושה זאת ביודעין עשרות שנים. ככזה, אין לי אלא לאחל לו את גורלם הקבוע של בוגדים מסוגו: הבזק תהילה קצר, ולאחר מכן שקיעה בדומן של אנונימיות ונסיון נואש וכושל להחזיר את עצתך לרלוונטיות. אני תוהה תוך כמה זמן נראה אותו בתכנית ריאליטי, ואנשים מנסים להזכר מי הוא היה בעצם. נקווה שלא יותר מדי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אם השמאל רוצה לחיות, הוא צריך להשתלט מחדש על הפופוליזם

בשבוע האחרון השליכה ארה”ב את דונלד טראמפ לפח האשפה של ההיסטוריה; נקווה שעוד נראה אותו גם בכלא. אבל טראמפ, להפתעת רבים – כולל עבדכם הנאמן – אמנם הפסיד, הפעם לא רק בהצבעה העממית, אבל הגדיל באופו ניכר את מספר המצביעים שלו. מה שאומר שגם אם טראמפ לא יקושש איזו הפיכה כושלת, נפטר מטראמפ אבל לא מהטראמפים.

במשך ארבע השנים האחרונות שמענו הרבה מאד את המילה “פופוליזם” כשם גנאי למדיניות של טראמפ. בפוסט הזה אני אטען שאם השמאל לא יחזיר לעצמו שליטה על הפופוליזם, הוא ימשיך להפסיד.

מקור המילה “פופוליזם” בתנועה הפופוליסטית בארה”ב של סוף המאה ×”-19. חקלאים ובעלי עסקים קטנים נחנקו על ידי השיטה הכלכלית הרווחת, שהתבססה על הצמדה של ערך הכסף למחיר הזהב. בקצרה, המשמעות היתה שמאחר וזהב הוא מתכת נדירה שערכה עלה כל העת, החקלאים ובעלי העסקים – שנזקקו תמידית להלוואות כדי לשרוד את השנה – נאלצו לשלם שוב ושוב סכומים גדולים יותר מההלוואות שלקחו, משום שאם לווית אלף דולרים ב-1890, ב-1891 היית צריך להחזיר שווה ערך של ×›-1,100 דולרים – לא כולל ריבית. ערך הכסף עלה. התנועה הפופוליסטית (שהתקציר ×”×–×” בהכרח עושה עוול למורכבות שלה, ואני ממליץ לכולם לקרוא את The People, No של Thomas Frank שעוסק בתנועה האנטי-פופוליסטית) דרשה לבטל את ההצמדות לזהב ולעבור או למטבע מבוסס כסף (silver) או מטבע מבוסס נייר.

כל הממסד של אותו הזמן, הפוליטי, הכלכלי והתקשורתי, יצא כנגד הפופוליסטים בדם ואש, לעתים כך ממש. התנועה היוותה סכנה מרכזית הן למפלגה הרפובליקנית הן לשלטון של המפלגה הדמוקרטית בדרום המשועבד-מחדש: היא הצביעה בפני העובדים על כך שיש להם אינטרסים משותפים, ששני המפלגות פועלות נגדם. בדרום, היא ציינה בפני הרוב הלבן העני שהרוב השחור הוא עני גם הוא, והחקלאי השחור משועבד על ידי אותו הממסד שמשעבד את החקלאי הלבן. כאן המקום להזכיר שבאותה העת, חקלאים הם רוב האוכלוסיה.

הדרישה הפופוליסטית היתה פשוטה: לעבור מכלכלה ופוליטיקה מבוססים אליטה לכאלה שמבוססים על הרוב, העם. התנועה נשברה כאשר הדמוקרטים בדרום והרפובליקנים איחדו כוחות, אבל היא זעזעה את ארה”ב לשנים ארוכות. כלכלנים טענו בתוקף שהפופוליסטים לא יודעים על מה הם מדברים, אבל “המדע האומלל” משרת בעקביות את האליטות. כעבור כמה עשרות שנים, ארה”ב אימצה את הדרישה העיקרית של הפופוליסטים והפסיקה להצמיד את ערך הדולר לזהב: היא קיבלה את דרישת הכלכלנים הפופוליסטים לעבור לכסף נייר, מבוסס על אמון הציבור. המעבר בוצע בשתיקה יחסית. זה היה מביך לכל המעורבים.

פופוליזם הוא הדרישה שהכלכלה והפוליטיקה, ואי אפשר להפריד ביניהם, ישרתו את העם ולא את האליטה. ההיסטוריה של המאה ה-20 (שוב, הפשטה גדולה כאן) דחפה את השמאל לדחות את הפופוליזם. נאציזם מצד אחד, דיקטטורות קומוניסטיות מצד שני, ומק’ארתיזם מצד שלישי הובילו את האליטות הליברליות לאמונה שפופוליזם הוא סכנה מהותית.

הבעיה היא, שאם אתה לא פופוליסט, אתה אוליגרכיסט. לא במקרה אנחנו לא שומעים את השם הזה. אף אחד לא מוכן להזדהות איתו. אבל כשאנחנו דוחים את הפופוליזם, זה מה שאנחנו מאמצים.

יש, כמובן, פופוליזם ימני. אנחנו חווים אותו מכל עבר. אבל הוא לא יכול היה להתקיים אלמלא השיטה היתה מעוותת כל כך. בארה”ב, אפלצ’יה והמעמד שכונה בבוז Hillibillies חווים דעיכה מזעזעת. אין מקומות עבודה, וכמו לרוב האוכלוסיה לאנשים האלה אין את היכולת להצטרף לעשרת האחוזים שמהווים את סקטור ההייטק והפיננסים. התעשיה גוועת, וחיים בתעשיית השירותים מבטיחים עוני שאין לצאת ממנו. (ראו, לצורך זה, את HillyBilly Elegy של J.D. Vance ואת Nickeled and Dimed הוותיק ועדיין מדויק של ברברה אהרנרייך). עשרות מיליוני אנשים יודעים שהשיטה זרקה אותם מאחור; הם יודעים שהם הקורבן של מגפת האופיאטים; הם יודעים שסמים וגל נורא של התאבדויות עושים שמות בקהילות שלהם. הם יודעים גם שהם מושא ללעג ושנאה מצד הממסד הליברלי.

וכאן המלכוד. אילו המפלגה הדמוקרטית היתה משכילה לאמץ מדיניות פופוליסטית, היא יכלה לזכות בקולותיהם של האנשים האלה. אבל מאז ימי ביל קלינטון, מהדוחים שבנשיאי ארה”ב, המפלגה הדמוקרטית יישרה קו עם הרפובליקנים ועשתה שמות במדינת הרווחה, במקביל לגלובליזציה שמחסלת מקומות עבודה מקומיים והאיום הגדול, שאנחנו רואים בינתיים רק את קצה הקרחון שלו – אוטומציה. הכלכלה העולמית עומדת לאבד מספר עצום, בלתי ניתן לשיעור, של מקומות עבודה, משום שלכמה אוליגרכים (הם מעדיפים לקרוא לעצמם “יזמי הייטק”) נוח מאד לא לשלם שכר לעובדים. האנשים במערב וירג’יניה, אוהיו ומזרח פנסילבניה אולי משכילים פחות מאיתנו, אבל הם כלל לא טיפשים. הם יודעים שהקרחון שם, והם כבר חווים אותו.

אז הם מצביעים למי שמבטיח להם שהוא ידאג להם – גם כאשר הם יודעים, ואין ספק שחלק גדול מהם יודע (שוב, הם לא טיפשים) שההבטחות האלה ריקות. הם מצביעים לו משום שטראמפ הצליח, בגאונות נדירה, לקחת את הטינה כלפי האליטות של החופים והליברלים ולהפוך אותה לנשק פוליטי חסר תקדים. האנשים שיודעים שהמערכת פועלת נגדם למדו לשנוא את אלה שהמערכת פועלת למען האליטה שלהם. ומעל הכל, עדיין יש את הפחד של הלבנים העניים שכאשר לבנים יהפכו למיעוט בארה”ב, הם יירדפו. הרודף מהעבר משליך את עצמו אוטומטית על אחרים.

אבל, שוב: לא מדובר בטיפשים. כשהם האמינו שברק אובמה יסייע להם, הם הצביעו לו, למרות ההערה ב-2008 על אנשים “ממורמרים, שנצמדים לדת ולרובים”, למרות שהוא ×”×™×” גבר שחור. אובמה לא הצליח לקיים את הבטחותיו, והילארי קלינטון – שעמדה לצד בעלה כשזה חיסל את מעמד הרווחה, שהיתה שם כשחתמו על NAFTA, שהיתה חברה טובה של מיליארדים ובנקאים – חטפה את מכת התסכול. היא זכתה ברוב העממי (נוטים לשכוח את ×–×”) אבל היא איבדה את “החומה הכחולה” של המערב התיכון, שהחיסול של הכלכלה המסורתית עושה שמות גם בו, ובעקבות כך הפסידה. אז גזענות לבנה משחקת תפקיד, וכנראה לא קטן, אבל הסיפור הוא לא רק גזענות לבנה. הוא השילוב הנפיץ בין טינה לאליטות, בין הפחד שמעמד חדש עומד לתפוס את מקומך, והמעבר לכלכלה אחרת, כלכלה שמשרתת את מי שנולד נכון יותר – הרבה יותר – משהיא שירתה במחצית השניה של המאה ×”-20.

ואת הפסיפס המורכב ×”×–×” אפשר למשוך חזרה, אם השמאל – בישראל ובארה”ב – יחזיר לעצמו את הפופוליזם: להיות המפלגה שדואגת להמונים במקום למעטים. מרכיב מרכזי במדיניות הזו ×™×”×™×” נטישת תפיסת “הקטר של ההייטק.” שיעור האנשים שיכולים לעבוד בהייטק קבוע למדי בעשורים האחרונים: ×›-10%. אלה אנשים שנולדו נכון. כן, יש את הסיפורים שהתעשיה אוהבת להפיץ, על חנון המחשבים מיריחו שהתקבל לעבוד בגוגל. אבל הנתונים מראים בעקביות תעשיית ההייטק היא הכל חוץ מ”מריטוקרטיה”, כפי שהיא אוהבת לקרוא לעצמה.

אם אתה רוצה לעבוד בהייטק, כדאי שתיוולד להורים הנכונים, בעיר הנכונה, עם מערכת החינוך הנכונה, ואחר כך תלך ליחידות הנכונות בצבא – יחידות שבוחרות את המועמדים אליהן בדיוק על פי כל הקריטריונים של לידה, מגורים, חינוך. התוצאה היא שבזמן שמישהו שלא נולד נכון ישרוף שלוש שנים מהחיים כעובד כפיה בצה”ל, עם בונוס אפשרי של פוסט טראומה בשל שירות בשטחים, מי שנולד נכון ייצא מהצבא עם כישורים שיזניקו אותו בחיים.

אבל הבעיה עם מיתוס “קטר ההייטק” היא לא רק הבחירה מראש של אליטה כלכלית: הבעיה היא התפיסה שכל השאר אמורים לשרת אותם. הרי הקטר, מסבירים לנו, עובד כך: יש איש הייטק. הוא מקבל משכורת אגדית. מהמשכורת האגדית שלו, הוא משלם למוסכניק שיטפל ברכב שלו, למסעדן שיביא לו ארוחות, למישהו שינקה את המשרדים שלו. זוכרים שלפני כמה שנים נפתלי בנט עורר סערה כשהוא קרא לאנשים ללמוד מסגרות ולא משפטים? זה היה חצוף במיוחד מצידו של איש הייטק לשעבר. אבל מה המשמעות של תפיסת ה”קטר” אם לא “אנחנו נעשה את המיליונים, ואתם תהיו שואבי המים וחוטבי העצים שלנו”?

אז, שוב: רוב האוכלוסיה לא מקבלת, ולא תקבל, את ההכשרה והחינוך שיאפשרו לה לעבוד בהייטק. שולחים אותה להיות מסגר – והיא יודעת שהתעשיה הזו גוועת. היא גם יודעת כמה מרוויח מסגר. לכו, בקצרה, ותהיו עניים, אתם וצאצאיכם.

ואז מגיע בנימין נתניהו – כמו דונלד טראמפ – ואומר לרוב המתוסכל שכן, מה לעשות, רווחה כלכלית לא תהיה פה (הוא דאג לכך אישית), אבל ×”×™×™, לפחות אתם יהודים. וכיהודים תמיד תהיו טובים יותר מערבים. הממשלה מפלה אתכם בהשוואה לסקטור ההייטק, בטח, אבל היא תמיד תדאג שאת הערבים היא תפלה יותר. רק תנהרו בבקשה לקלפי, כן?

תומר רזניק, בעוונותינו מזכ”ל מרצ, אמר דבר מטומטם מהמקובל בישיבת הנהלת מרצ בשבוע שעבר. לדבריו, התייחסות לנושא היהודי-ערבי היא “עיוורון מעמדי” לאור המשבר הכלכלי שנובע ממגפת הקורונה. רזניק ממשיך פה את הקו של מורו ורבו, אילן גילאון, שטען בשעתו שאין מה לדבר על הנושא הפלסטיני כי “הכל כלכלה.”

אם היה מרקסיזם יותר זול, הוא היה מופץ מהר יותר מההדפס ההוא של צ’ה גווארה. אפשר לטעון שהתפיסה האתנו-לאומית, ובארה”ב התפיסה הגזעית, היא תודעה כוזבת. יכול להיות. זה לא משנה. היא קיימת. היא נוכחת. היא בכל מילה שאנחנו אומרים. זה שבעולם אידיאות כלשהו אין לזה שום משמעות, היא התחמקות מהעובדה שבחיים הממשיים מאד שלנו, זה גורם מרכזי מאד.

רזניק טועה לא רק בהתעלמות מהנוכחות הממשית של האתניות בסכסוך המורכב מאד שאנחנו חיים פה: הוא טועה גם בכך שככל שאדם שייך לאתנוס הלא נכון, הסיכוי שלו להיות עני גבוה יותר. פלסטינים ישראלים עושים כמיטב יכולתם להתפרנס. הממשלה היהודית מקשה עליהם באלף דרכים. אחת הבולטות שבהן, כמובן, היא הקצאת קרקעות, ולו לשם אזורי תעשיה בישובים פלסטיניים. היא מקשה עליהם בכך שהיא מסרבת לבנות ישובים פלסטיניים חדשים. היא מקשה עליהם בכך שהיא מקבלת כמה שפחות פלסטינים ישראלים לעבודה בשירותי הממשלה, המעסיק הגדול במשק.

עשרות מליוני אמריקאים לא-לבנים הבינו השבוע שמבחינת עשרות מיליוני אמריקאים לבנים, הם לעולם לא יהיו אמריקאים אמיתיים. פלסטינים ישראלים יודעים את זה מזמן. מי שרוצה שלא נדבר עליהם ולא נעמוד לצידם לא צריך להיות בשום תפקיד במפלגה שרואה בעצמה מפלגת שמאל.

כפי שהשסע ×”×’×–×¢×™, תוצאה של אחד הפשעים האיומים בתולדות האנושות, עדיין קיים ונוכח בארה”ב, כך השסע האתני בישראל – תוצאת לידתה בחטא של ישראל מתוך הנאכבה – לא הולך לשום מקום. שני המוקשים, הכלכלי והאתני, תלויים אלה באלה. העשור האחרון הוכיח ששמאל שנוטש את הנושא הפלסטיני רק מתרסק.

אם השמאל חפץ חיים, הוא יצטרך להניף את שני הדגלים, ולהיות הרבה יותר רדיקלי בהנפתם. התחום הכלכלי הוא קל יחסית לבליעה מצד רוב האוכלוסיה. הצעדים הבאים:

· החזרת מס הכנסה ומס חברות למה שהיו לפני כניסתו של בנימין נתניהו לתפקיד שר האוצר

· קיצוץ דרמטי בתקציב הבטחון

· אימוץ הקריאה של ברני סנדרס לביטולם של מיליארדרים, תוך מערכת חינוך שתסביר את הנזק שעצם קיומם גורם לכולנו

· הפסקת התמיכה הממשלתית בסקטור ההייטק

· הפסקת הדיבורים על “קטר” והבטחה ממשלתית לכך שכל עבודה תאפשר לבעליה להתקדם, במידת הצורך על ידי מס הכנסה שלילי גבוה

· השקעה מטורפת בתשתיות וחינוך, משהו מעין מה שהבטיח ביידן עם ה-Green New Deal

יזכו לתמיכה של רוב גדול מהאוכלוסיה. כן, הכלכלנים יהיו נגד. הם תמיד נגד. הם חיים בתפיסה שיש יצור על אנושי שנקרא “הכלכלה” או “המשק.” הם מסרבים להבין שאם המשק או הכלכלה לא מסייעים לתושבים, הם צריכים שינוי. דחוף.

אבל השינוי הכלכלי לא יקרה בלי שינוי גם בחזית האתנית. צריך להיות מסוגלים לומר ביושר: אנחנו רוצים מדינת כל אזרחיה, כי מדינה שאיננה מדינת כל אזרחיה היא מדינת אפרטהייד. אין לי אח מתנחל, אבל יש לי אח פלסטיני. אנחנו חיים כאן, ואף אחד לא הולך לשום מקום. לא נרים את עצמנו אלא אם נרים את עצמנו ביחד, את כולנו.

×›×™ אם לא נרים בעצמנו את הנושא האתני, נתניהו ויורשיו תמיד יוכלו להשתמש בו נגדנו. צריך להכיר בו, ולומר באופן חד משמעי שעוני בקרב יהודים ישראלים הוא אותו העוני בקרב פלסטינים ישראלים, ושניהם צריכים לעבור מן העולם; שמי שמנסה לרכב על הפיצולים בינינו – והם קיימים, אסור להכחיש אותם – רוצה לשמור על שיטת הקטר. אני והחברים (והבני דודים) שלי נעשה כסף; אתם תהיו חוטבי עצים ושואבי מים, אבל נעביר לכם חוק לאום.

אחד מרגעי השיא של התנועה הפופוליסטית בארה”ב הגיע כאשר אחד מחברי התנועה, חקלאי שחור, נכלא בתואנת שווא כלשהי באחת ממדינות הדרום, והיה ברור שהוא צפוי ללינץ’. 400 חקלאים לבנים עלו על סוסים, חמושים, ודהרו לשחרר אותו. הרגע הזה לא החזיק הרבה זמן; השיסוי הגזעי הקבוע, מתודלק בהרבה כסף של בעלי ההון, שבר את התנועה. אבל זה לפיד, והגיע הזמן שנדליק אותו שוב. אין לנו הרבה מהם, אחרי הכל.

האם זה אפשרי בעוד שנה? לא. שנתיים? לא. עשור? כנראה שכן. ועל כל פנים, אסור לנו להמשיך לדשדש במקום. קראו לעצמכם פופוליסטים, ועשו זאת בגאווה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)