החברים של ג'ורג'

ככל שאני שומע יותר על חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ' (קדימה), אני מתחרט על כך. כבר נתקלנו בה לפני חודשיים, כשצצה מן הנשיה ההולמת אותה כל כך בדרישה למנוע לימודים באוניברסיטה למי שלא שירתו בצה"ל, לפחות עד גיל 22. הפעם הבאה שנתקלתי בשמה היתה כשפנתה לשר הפנים אלי ישי, וקראה לו להשתמש בסמכותו המנדטורית ולסגור את עיתון "הארץ" בשל פרשת קם-נווה.

כך שזה לא באמת היה מפתיע לקרוא ששמאלוב-ברקוביץ' הופיעה במסיבה של המיליטריסטים של "אם תרצו". גם זה שהיא "מעריצה שרופה" שלהם, כדבריה, נשמע הגיוני. לא ברור איך מישהי עם שם ערל כל כך כמו יוליה, שמם של קיסרים שונאי ישראל, הצליחה להכנס למסיבה של ציונים שוללי גלות ומשוללי הומור – ציונית נלהבת כמוה לא יכלה לעברת ל"יעל"? יש תקדים – אבל ניחא.

דבר חמור הרבה יותר הוא מה שאומרת שמאלוב-ברקוביץ' לכתב וואלה, אייל דץ, בסוף המסיבה. היא מנסה לברר אם הוא שמאלן מסריח שחושב שפושעי מלחמה ישראלים צריכים לעמוד לדין, ואומרת לו שהיא "לא מפחדת מחרם של העולם." למה, הוא שואל. "ראית את האפר עכשיו מעל אירופה?", היא שואלת, והוא לא מבין. "זה עונש מאלוהים. כל מה שצריך זה שנאמין. ברגע שכולנו נאמין לא נצטרך לפחד מהעולם. הבעיה היא שהמון אנשים בארץ לא מאמינים, במיוחד השמאלניים, וזו בעצם הבעיה האמיתית."

אוי. יש לנו חברת כנסת שמאמינה שא. אלוהים מתערב ישירות בעולם האמיתי, אמונה שאנשים חושבים זנחו כבר בימי הביניים; ב. שתופעות טבעיות כמו התפרצות של הר געש או רעידות אדמה הן סימן לזעפו של האל; ג. במשתמע, שעונשו של האל מופנה כלפי מי שחושב רעות על יהודים; ד. אם כל היהודים יתאחדו באמונתם, הם יוכלו לכפות או לפחות לכופף את רצונו של יהוה לזה שלהם; ה. הבעיה היא ש"יש המון אנשים לא מאמינים"; והגרוע מכל, ו. שחברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ' מוסמכת לאתר איתותי עשן של יהוה ולפרשן אותם.

עכשיו, יכול להיות ששמאלוב-ברקוביץ' היתה תחת השפעת אלכוהול או סמים כאשר אמרה את הדברים ושבמצב נורמלי יותר לא היתה אומרת אותם; אבל אם זה לא המצב – ולא ראיתי שום הכחשה מצידה או הסבר שכזה – הרי שהיא נמצאת ברמת תבונה שדומה לזו של חסיד חב"ד או שלמה בניזרי. כל זמן ששמאלוב-ברקוביץ' היתה אזרחית פרטית, האמונות המשונות שלה – ככל שיהיו ראויות לרחמים – על העולם היו עניינה ולכל היותר עניינה של סביבתה הקרובה בלבד. למרבה הדאגה, כרגע היא חברת כנסת, והעובדה שהיא חושבת ש"יהודים לא מאמינים" מסכנים את אחדותו המיסטית של עם ישראל היא בהחלט נושא לדיון ציבורי.

בעיה נוספת שיש לעמוד עליה היא עד כמה מפלגת קדימה היא מפלגת סוסים טרוייאניים. אף אחד לא היה מופתע לשמוע דברי הבל כאלה מאורי אריאל או אחד מחברי הכנסת של האגודה או ש"ס – וזה בסדר; מי שבחר בהם ידע איזה חתול יש בשק שהוא קונה.

אבל את קדימה מכרו לנו כמפלגת מרכז שפויה. לקחו את ציפי לבני ועשו מאמץ עליון לטשטש את ערימת הנוכלים, האופורטוניסטים ואנשי הימין שמסתתרים מאחוריה. רשימה חלקית: שאול מופז, צחי הנגבי, ישראל חסון, יואל חסון, דליה איציק, אלי אפללו, גדעון עזרא, רונית תירוש, עתניאל שנלר.

זו ככל הנראה קופת השרצים הגדולה ביותר שסחב אחריו איש ציבור כלשהו אי פעם. והיו מספיק טמבלים בשמאל הישראלי שקנו את הקש והגבבה של ראובן אדלר, את ההפחדה מפני בנימין נתניהו שנשענה על פרשנות שגויה במכוון של החוקים החוקתיים שלנו, והכניסו לכנסת מישהי שמקומה האמיתי היה באיחוד הלאומי – להוציא העובדה שזו האחרונה לא מוכנה לבחור נשים לכנסת.

אז בפעם הבאה שאיזה שמאלני מבולבל יתחיל לדבר אתכם על לבני, הצביעו בפניו על יוליה שמאלוב-ברקוביץ' בתור מי שהקול שלו יכניס לכנסת. בפח הזה אסור ליפול שוב.

עדכון: מסתבר ששמאלוב-ברקוביץ’ לא שירתה בצה”ל: מהלשכה שלה נמסר ש”ח"×› יוליה שמאלוב ברקוביץ' לא שירתה בצבא ×”×”×’× ×” לישראל עקב נכות רפואית אך מילאה את חובתה לחברה במסגרת השירות הלאומי. חברת הכנסת שירתה בשני בתי חולים: בית החולים הגריאטרי ובית החולים  "ביקור חולים" ושימשה כעוזרת אישית לפרופסור דיאמנט.” נזכיר שוב ששמאלוב-ברקוביץ’ ביקשה לשלול, או למצער לעכב,  את זכות הלימודים של אנשים אחרים שצה”ל פטר משירות – ושלפי ההגדרות שלה, גם שירות “ג’ובניקי” הוא חשוד. עוד תומכת נלהבת של “אם תרצו” נחשפת כדמגוגית שמעשיה ופיה אינם שווים.

(תודה לקורא אייל לווין על ההפניה לכתבה בוואלה).

(יוסי גורביץ)

לזכור את השמות: בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן, עוזי לנדאו, סופה לנדבר, אלי ישי, אריאל אטיאס, יעקב מרגי, משולם נהרי, ישראל כץ, בני בגין, דניאל הרשקוביץ'. כל אלה הצביעו בעד בזבוז עשרות מיליוני שקלים עבור העתקת חדר המיון של בית החולים ממקומו. נוסיף אליהם, בהצבעה שהסתיימה 11:10, את שני הנמנעים: יצחק אהרונוביץ' וסטס מיסז'ניקוב.

כל אלה איפשרו, במעשה או במחדל, את מה שהוא כנראה הנבלה הגדולה ביותר בתחום המנהל הישראלי מאז הקמתה של המדינה: להוציא יותר מכל תקציב הבינוי של משרד הבריאות כדי להעביר חלק של בית חולים ממקומו, מה שידרוש בנוסף גם שנים ארוכות של בניה. וכל זאת למה? משום החשש שעצמות יהודיות קדושות טמונות מתחת לחדר המיון הנוכחי.

ודוק: לא עצמות בכלל, אלא עצמות יהודיות. רק הן, כידוע, מטמאות, משום ש"אתם קרויין אדם ואין הם קרויין אדם". על כן ייערכו בחודשים הקרובים בדיקות מדוקדקות כדי לברר אם אכן מדובר בגברין יהודאין או בקרקפתא דלא מנח תפילין; והיה כי יימצא שמדובר בערלים, ישובו החיים למנוחתם; ואם לאו, יירשו המתים את מקום החיים.

ההחלטה הזו כל כך מקוממת, כל כך מטומטמת, שצריך להסתכל שוב על רשימת התומכים כדי לזכור שלרובם – כץ, בגין (!), נתניהו, ליברמן, לנדאו, לנדבר – אין קשר הדוק במיוחד עם התפלות היהודית שהשתלטה היום על קריית הממשלה. זו היתה הצבעה שמטרתה אחת: לשמור על שלמות הקואליציה עוד קצת, לגרור עוד כמה חודשים. עד כתב האישום. עד האסון הבא. יתר על כן, פרישתה של סיעת יהדות התורה לא היתה מאיימת כהוא זה על הקואליציה. כמו כל הפרשה, היה זה נצחונה של האי רציונליות.

ושוב מודגם ההגיון הקנאי: סגן שר הבריאות – מי שאף איננו מוכן להיות שר במדינה הציונית, אבל מוכן למצוץ את לשדה בשם ציבור הטפילים ששלח אותו לכנסת, קרי אוליגרכיית ראשי הישיבות והחסידויות, ושבשל כך לא הצביע – ארגן לעצמו פסק הלכה של יוסף שלום אלישיב. תמיכתו של "גדול הדור" האשכנזי הספיקה להכריע גם את ש"ס, שאחד מחברי הכנסת שלה העז ופסק שאין להעביר את בית החולים ממקומו אלא דווקא את הקברים, וגררה אחריה גם את הרשקוביץ', שמכרו לנו אותו בתור דתי נאור ומדען. בבוא היום, הרשקוביץ' לא יכול היה לעמוד מול הקנאים, וכל נאורותו-לכאורה התבררה כקבר מסויד, צבע המסתיר את הזוהמה.

והתוצאה? קצת צעקות מכיוון האופוזיציה, הצבועה גם היא. מישהו מאמין שציפי לבני היתה עומדת בפרץ? מנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר איתן חי-עם, הודיע באומץ נדיר על התפטרותו. היא תשכח עוד שבוע. והציבור הישראלי? אין דבר כזה. במקום שבו יש ציבור, זה לא היה קורה. במקום שבו היה ציבור, הוא לא היה מניח שיעשו בכספו שימוש כזה.

אלא שאין. ובמקום שבו אין ציבור – להבדיל מאספסוף מזדמן – גם אין דמוקרטיה. רק קליפתה.

(יוסי גורביץ)

שלום רב שובך: הכירו את דר' יהודה היס, הפתולוג הראשי של מדינת ישראל. בשנות התשעים הסתבך היס, כשבזז את הגוויות שהגיעו למכון הפתולוגי מרקמות ואיברים כדי לאפשר לרופאים להתאמן עליהן. במדינה נורמלית, הצורך הזה היה מתמלא על ידי אנשים שתורמים את גופם למדע, אבל בישראל מאמינים פחות ופחות במדע.

המשטרה המליצה להעמיד את היס לדין פלילי על המעשים שביצע, אבל הרועץ המשפטי אליוקים רובינשטיין הרחום והחנון התמלא רחמים כלפיו, והסתפק בדין משמעתי. היס, שהפאשלות שלו עלו למדינה הרבה מאד כסף, הוזז מתפקיד מנהל המכון הפתולוגי לתפקיד הרופא המשפטי הראשי של המכון.

היס שב לתודעה כאשר התחוללה מלחמת העצבים מול שוודיה, שבו הואשם עיתון שוודי באנטישמיות משום שאמר שפלסטינים דיווחו על גופה שהוחזרה כשהיא חסרה כמה אברים. היס הודה בשעתו שהוא לא היה בררן ולא היתה לו בעיה לעשות גם בגופות של פלסטינים ככל העולה על רוחו.

עכשיו מתפרסמת העובדה שהיס לא בחל גם בביזת גופתה של אזרחית אמריקנית. ואם יש צדק בעולם, זה יהיה סיפור ענק. כי האזרחית היא רייצ'ל קורי, שצה"ל דרס למוות ברצועת עזה ב-2003 בזמן שניסתה למנוע הריסת בתים ברפיח. צה"ל טוען שקורי לא נפגעה על ידי הדחפור אלא על ידי ערימת עפר שנפלה עליה. צה"ל הסתבך במספר גרסאות כבר אז: הוא טען שקורי נהרגה בעת הגנה על בית שהכיל מנהרה להברחת נשק, אבל אחר כך טען שבעצם לא הגנה על שום בית. לטענת המשפחה, צה"ל ממשיך להסתיר מידע בפרשה.

קו ההגנה העיקרי של צה"ל בפרשה היה הדו"ח הפתולוגי של היס. אתמול הודה היס בבית המשפט כי בניגוד לצו מפורש של בית המשפט הוא ניתח את גופתה של קורי ללא נוכחותו של נציג של השגרירות האמריקנית; הוא טען, מה שהשגרירות מכחישה בתוקף, שנאמר לו שנציג לא יגיע. כמו להוסיף חטא על פשע, היס הודה שהוא גם שמר רקמות מגופתה של קורי, מבלי לעדכן את המשפחה כנדרש בחוק. בעבר התחמקה ישראל מלענות על השאלות הללו.

יהיה זה אירוני אם דווקא פרשת רייצ'ל קורי, שיש לה פוטנציאל נזק נרחב לצה"ל, תשים קץ לקריירה של מי שהצליח לחמוק מהנושא הרגיש ביותר בישראל – שימוש לא נאות בגוויות חיילים. אגב, למרות שהתקשורת עסקה מעט בפרשה – בעיקר בראיונות עם בני משפחתה של קורי – לא נתקלתי בידיעה בעברית שמדברת על עדותו של היס. מישהו מכיר?

משוועים לאלימות: עלוב פיקוד המרכז, אבי "הבוזז" מזרחי, שלח היום חמושים רעולי פנים לבילעין וניעלין, והללו תלו שם כרזות המכריזות על כל שטחי הכפר כעל שטח צבאי סגור בימי שישי, בין שמונה בבוקר לשמונה בערב. שהותם של ישראלים ואזרחים זרים בכפר תיאסר.

בקיצור, האינתיפאדה הלבנה גורמת לישראל לשקשק. צה"ל לא יודע איך להתייחס למפגינים לא אלימים. הפתרון שלו הוא יצירת אלימות. כפי שיודע כל מי שנכח בהפגנות בבילעין, רוב מוחלט של האלימות מגיע מצד חמושי צה"ל, ובדרך כלל הם גם יוזמים אותה. בתי דין צבאיים כבר פסקו שצה"ל השתמש בפרובוקטורים ומסתערבים כדי לעודד אלימות במקום.

ישראל יודעת מה לעשות עם אלימות: עד לאחרונה, היא תמיד הצליחה לשכנע לפחות חלק מהעולם שהיא הקורבן. זה כבר לא עובד, אבל צה"ל מתכונן כרגיל למלחמה האחרונה. הפגנות לא אלימות, מצד שני, מוציאות את הקלגסים מכליהם. לזה אין להם תשובה. אז הם מנסים בכל זאת להעלות את הסעיף. זה, בערך, מה שישראל גם עושה בירושלים. היא רוצה פיצוץ ודם. היא לא רוצה אינתיפאדה נוסח גנדי.

הפתרון, לדעתי, הוא בנוסח "מנוע חיפוש לציד אדם" הסיני: לצלם את החיילים והקצינים בבילעין , למצוא איפה הם גרים, ולהבהיר להם שהשירות שלהם לא נגמר כשהם חוזרים לחופשה מבילעין. צריך להזכיר להם, גם בבית, מה הם עושים שם, וצריך לוודא שלפני שהם יוצאים לחופשה בחו"ל, הבירורים שלהם לגבי ארץ היעד יכללו גם את מדיניות ההסגרה שלה. שניים-שלושה מפקדי פלוגות שיבטלו את החופשה שלהם יעבירו היטב את המסר.

אפסותם של הרבנים: זוכרים את אליאור חן? זוכרים איך אמרו לנו שהוא לא רב? איך איזה ש"סניק דרש מכלי התקשורת להפסיק לקרוא לו רב? ובכן, כרגיל בקרב חסידי הדמון יהוה, זו היתה ת'קיה: שקר שמיועד לספק את צרכי העולם העוין. בסוף השבוע הופצו בשכונות חרדיות כרוזים שקראו לתמיכה בחן.

זה לא היה צריך לגמרי להפתיע. אחרי הכל, הקהילה החרדית של ברזיל ניסתה להגן עליו ולהסתיר אותו. מה שהפתיע היתה זהות החותמים: כל המי ומי, מיוסף שלום אלישיב ודרומה.

במכתב שלהם הם בהחלט התייחסו לחן כאל רב, ומתארים אותו כמי ש"כל ימיו עסק בתורה ויראה והרבצת תורה". הם קוראים לסייע לו ולמשפחתו. ואז בא הפרסום בתקשורת, וקיבלנו שיעור נאה באומץ לב ציבורי.

משהופנה הזרקור אל המכתב, נסו הרבנים על נפשם בשלל תירוצים. הם לא שמעו, לא ידעו, לא ראו. היו טענות על זיוף, היתה טענה מעניינת על כך שברגע שרב חשוב אחד חתם, כל השאר חתמו בלי לקרוא, מה שמעיד על החשיבות שמעניקים רבנים למה שעושים בשמם. בסופו של דבר, בחרו שניים מגדולי הרבנים – אלישיב ושטיינמן – בדרך המילוט של "דברינו הוצאו מהקשרם", ובהודעה רשמית טענו שכל מטרת המכתב היתה לסייע לבני משפחתו של חן. יש רק בעיה אחת: המכתב מתייחס למצוות "פדיון שבויים", זו של חן.

אלישיב ושטיינמן רגילים להתייחס לציבור שלהם כאל נבער ושוטה – וקשה להאשים אותם; אחרי הכל, זה הציבור שמסכים לקבל את מרותם – והם חשבו שהשקר הזה יעבור. באופן מעניין, קורה לציבור הדתי/חרדי מה שקרה לתקשורת הכללית: יותר מדי אנשים הפכו לעיתונאים או לבלוגרים, והם כבר לא מוכנים לעבור לסדר היום כשהדעה השלטת אומרת שיש דברים שאין לדבר עליהם. בלישה אחרי הליכי ההחלטה של ה"גדויילים" כבר הפכה לנושא כתיבה לגיטימי.

מכבסת המילים החדשה: כידוע, צה"ל מנהל מלחמה כנגד "משתמטים". למרבה הצער, מבחינתו, המילה הזו ריקה. אין אנשים שמשתמטים מצה"ל; יש אנשים שצה"ל, מסיבותיו שלו, שומט. כל ה"משתמטים" יכולים לנפנף בעליצות בתעודת השחרור שלהם.

אז מה עושים? משנים את השפה. לוקחים את המונח "עריק" – המייצג אדם החייב בשירות צבאי אך נמלט ממנו – והופכים אותו ל"משתמט". זה קרה פעמיים בשבועיים האחרונים: פעם אחת במקרה של עריק ותיק שנמלט מבית דין צבאי, ופעם במקרה של עריקה שנעצרה כשהתייצבה לאחר שובה מחו"ל, למרות שצה"ל הבטיח לה שלא תיעצר.

חנן גרינברג חתום על שתי הכתבות. בשני המקרים, מצוטט צה"ל כמתייחס ל"משתמט" או "משתמטת" בהודעות שהוציא או מסמכים רשמיים שלו. קשה להניח שגרינברג היה משמיט את המילה "עריק" ושם במקומה את "משתמט". כך מעוררים איבה: מבלבלים בין עריקה ובין שחרור לגיטימי, מסיבות שצה"ל הכיר בהן. לא צריך להפתיע, בהכירנו את נפש הבהמה, ועדיין מפתיע כל פעם מחדש.

(יוסי גורביץ)

בשנים האחרונות נפוץ בקרב מקדמי הטוטאליטריות טריק ייחודי: הם אומרים שבעצם אילוצם לפעול לפי קודים ליברליים, יש דיכוי. הם משתמשים בלקסיקון של זכויות האדם כנגד עצמן, במיוחד בתפיסה של זכויות קולקטיביות. התרגיל לא חדש במיוחד: כבר בשנות השלושים של המאה ה-20, ג'נטלמניים דרומיים טענו לזכות קיומה של "דרך החיים הדרומית", שמבוססת על אביריות מיושנת, אהדה לכפריות וסלידה מעירוניות, רדניקיות עדינה ו"שמירה על השחורים במקומם". הם לא אהבו לינצ'ים, הם היו עדינים מדי, אבל הם סיפקו לתופעה של הלינצ'ים את התחמושת האינטלקטואלית.

יש שיטה בדוקה לזהות מה עומד מאחורי תביעות שהן לכאורה לזכויות אדם: יחסו של התובע לנשים. כשמישהו מדבר על זכויות מוסלמים אבל בו זמנית מגן על התביעה לחבישת רעלה – אמצעי מובהק לדיכויין של נשים – כ"שמירה על זהות תרבותית", די ברור מה עומד מאחורי התביעות שלו. כשמתנחלים מדברים על זכויות אדם – בין השאר באמצעות הארגון הגרוטסקי ל"זכויות אדם ביש"ע" – אבל בו זמנית מסרבים לשרת עם חיילות או לקבל מהן הוראות בצבא, לאף אחד אין ספקות מאיפה הם באים.

זכויות הנשים הן אחד החלקים החדשים יותר של התנועה לזכויות האזרח. אפשר, אמנם, למצוא מבשרים במאה ה-19 או אפילו במאה ה-18 (המכתב המפורסם של אביגייל אדמס), אבל זכויות הצבעה הוענקו לנשים לאט ובמאוחר במאה העשרים, בעקבות מלחמת העולם הראשונה. התנועה לשחרור האשה הגיעה לשיאה אפילו אחרי התנועה לשוויון השחורים בארה"ב.

"האשה היא הכושון של העולם," שר לנון בתחילת שנות השבעים. בישראל יש מי שרוצה להחזיר אותה אחורה, לתקופת חוקי ג'ים קרואו בדרום. בג"צ עדיין דן, מזה זמן רב, בעתירה שמיועדת לאסור על הפעלת "קווי מהדרין", שם נקי לשרץ של קווים שמטרתם השפלת נשים. ישראל כץ, שמקפיד לרשום את שמו לדראון בכל תפקיד שהוא ממלא, הגדיש את הסאה וכנראה הצליח לוודא ששמו יירשם בהיסטוריה, כשהודיע לאחרונה לבג"צ שמשרדו לא מתנגד למנהג המגונה הזה, כל זמן שהוא לא מעוגן בחקיקה ו"יתבצע בהסכמה".

אלא, כמובן, שבחרדים עסקינן, ואין שום שאלה של הסכמה. החרדים – חסידים, ליתר דיוק, הפלג המפגר יותר והאלים יותר של החרדים – מפעילים איומים ואלימות על נשים או גברים שמסרבים לדעת את מקומם. כפי שכתב היטב שחר אילן בפוסט מוצלח במיוחד, להפרדה בין נשים וגברים אין שום תקדים הלכתי. בערים שבהן רוב החרדים הם ליטאים, אין הפרדה. הסיבה לכך פשוטה מאד: אם גדולי ההלכה של הדורות הקודמים יכלו לנסוע באוטובוסים עם נשים, גם בטלני הישיבות של היום יכולים. אני זוכר היטב סיפור של אחד הר"מים שלי, הרב מנשה רשובסקי, על ראש הישיבה שלו – ישיבת חברון? לא בטוח – שכאשר התיישבה לידו אשה נאה בלבוש בלתי צנוע, הוא בירך אותה לשלום, קם – וירד מהאוטובוס. "יבוא עוד אוטובוס", הוא אמר. את החומרות שלו הוא הטיל על עצמו, והוא גם הקפיד שלא לפגוע ברגשותיה של הנוסעת.

שום דבר מזה לא נשאר בתפיסת קווי המהדרין, רק התפיסה של השפלת האשה – הושבתה מאחור. בסוף השבוע, פרסמה "נעמי בן עמי" – אם היא אכן קיימת; השם הזה מופיע בגוגל כשמה של מנהלת "נתיב", ובעליל לא מדובר באותה אשה, אם אכן באשה מדובר – מאמר בוויינט, שבו ניסתה להגן על "קווי המהדרין". מדובר בדמות מפוקפקת, שמתיימרת לדבר בשם עמותה או אגודה שאין לה כל זכר – "שדולת הנשים העולמית למען התחבורה המוסדרת" – וב"חדרי חרדים" נטען שמדובר בהמצאה של חסידות גור, הפסיכית שבין החסידויות בכל הקשור למעמד נשים.

מדובר, אם כן, במאמר תעמולה מובהק. "בן עמי" טוענת כמה טענות: ראשית, יש בעולם נוהג של הפרדה בין גברים ונשים בתחבורה ציבורית, בכלל זה במדינות דמוקרטיות; שנית, ההפרדה היא למטרת הגנה על הנשים מפני הטרדה מינית; שלישית, לאף אחד לא היו תלונות על ההפרדה בישראל עד שהגיעו "רפורמיות" ואנשי "הקרן החדשה לישראל"; רביעית, ביטול ההפרדה יסכן משרות של עובדים בחברות תחבורה ויוביל להעלאת פליטת גזי החממה.

הרשו לי לא להתייחס לטיעון הרביעי. נתחיל עם הראשון. קרונות לנשים בלבד אכן קיימים ביפן, דרום קוריאה, מצרים, הודו, טאיוואן, ברזיל, הפיליפינים, דובאי ובלארוס. בניגוד לטענתה של "בן עמי", לא מצאתי אזכורים לקרונות רכבת נפרדים או אוטובוסים נפרדים בארה"ב, צרפת, ספרד ויוון; סביר להניח שמדובר בשקר חרדי, מעורבב בקצת אמת להגברת אפקט התעמולה.

בטיעון השני "בן עמי" נופלת. היא מתארת מצב של קרונות ואוטובסים נפרדים לנשים. זה לא המצב בישראל: גברים ונשים נוסעים באותו כלי רכב, והנשים אמורות לשבת בחלקו האחורי של האוטובוס. הסיבה לקרונות נפרדים ביפן היא תופעה רחבת היקף של הטרדה מינית של נשים על ידי סוטים בקרונות הצפופים – כמו גם תופעה של האשמות שווא בהטרדה – ובכלל לא בטוח שזו התשובה הנכונה לבעיה. לא כל היפנים מסכימים עם רעיון ההפרדה; יש הרואים בו חרפה.

אבל כאן השקר: "קווי המהדרין" לא מיועדים לבלום הטרדה של נשים על ידי גברים. כמובן, מאחר ומדובר בגברים חרדים, ששיעור העבירות המיניות שלהם גבוה במובהק מהמקובל באוכלוסיה, החשש ×”×–×” לא בלתי סביר; אבל ההפרדה מיועדת למשהו אחר לגמרי – למנוע מהגבר החרדי לסבול ממראה של אשה, העשוי להביא להתפרצות היצר הרע שלו. כלומר, המטרה היא לשמור על הפרדה משום שאשה, "חמת מלאה צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה" (תמיד טוב לצטט את חוכמת היהדות), היא מפתה וטמאה מעצם קיומה. אם הבעיה היתה הטרדה מינית, לא היתה לחסידים בעיה שהנשים ישבו בראש האוטובוס והגברים בסופו. העובדה שהן יושבות מאחור – העובדה שאף אחד לא שקל להציע היפוך – מעידה גם על כוונה להשפילן, להחזירן למקומן ההיסטורי.

כדי לחזק את הטענה השקרית, מצטטת "בן עמי" מסמך כלשהו של הרשות לקידום מעמד האשה במשרד ראש הממשלה, בו לכאורה נכתב ש-60% מהנשים חוו הטרדה מינית בתחבורה הציבורית או היו עדות לה. שוב, ערבוב אמת בשקר: המסמך הממשלתי מעלה נתון מזעזע – 25% מהנשים חוו הטרדה מינית, ו-20% היו עדות לה – אבל זה לא בדיוק אותו הדבר.

אפשר היה לעצור את הפוסט כאן, אבל לא. "בן עמי" טוענת שעצם המחאה כנגד "קווי המהדרין" – שנמשכת, ברמות שונות, מימי הקמתם – היא תופעה חדשה, יציר כפיהן של "רפורמיות" ו"ארגוני נשים", בשליחות הקרן החדשה לישראל. התלונה האחרונה היא כנראה נסיון לעלות על רכבת השקרים של בן כספית ו"אם תרצו"; שאר הטענה היא העתק, אחד לאחד, של טענותיהם של הדרומיים במדינות ג'ים קרואו: שהשחורים בעצם מרוצים ממצבם, ושרק המלומדים שבהם, מוסתים על ידי גורמים מבחוץ, מעוררים צרות.

מ.ש.ל.

(יוסי גורביץ)

הכנסיה הקתולית ביצעה שורה ארוכה מאד של פשעים בהיסטוריה שלה, מהרגע שבו טעמה טעמו של כוח. משותפות פעילה מאד ברצח העם במה שהוא היום המדינות הבאלטיות, עבור בתמיכה בשתיקה (אם כי אחר כך גם התנגדות) לרצח העם בדרום אמריקה, והיותה שותף שקט של גרמניה במלחמת העולם השניה. על האינקוויזיציה מיותר להרחיב את הדיבור (אם כי לא מיותר להזכיר שוב שבניגוד למיתוס המקובל, היא לא רדפה יהודים).

ועדיין, עם כל פשעיה, זה שעליו המאמינים מסרבים למחול הוא חטא החיפוי על פדופיליה. תחילה בארה"ב ואחר כך באירלנד ומשם בעולם הקתולי כולו, נחשפו אלפי מקרים של כמרים פדופילים, שביצעו מעשים מגונים ואונס באלפי, אולי עשרות אלפי, קטינים. הנתונים הרשמיים של הכנסיה מדברים על מעורבות בפעילות פדופילית של 1.5% עד 5% מבין הכמרים. הכנסיה לא העמידה אף אחד מהם לדין; היא לא שללה מאף אחד מהם את תפקיד הכומר שלו (תהליך קיים שהשימוש בו נדיר); היא הסתפקה בהעברתם ממקום אחד למשנהו. בפועל, המשמעות היתה שפדופיל שהסביבה כבר החלה לחשוד בו הועבר בדיוק באותו רגע למקום אחר, שם הוא לא היה מוכר ושם יכול היה להמשיך ולפעול כרגיל. למותר לציין שלא היתה פניה לרשויות החוק.

כל ההעברה הזו של כמרים מדיוקסיה אחת למשניה הצריכה שיתוף פעולה של מאות בישופים. הארכיבישוף הקרדינל של בוסטון, ברנרד לאו, היה אחד הבולטים במעורבים; המקרה שלו, שנחשף לאחר שארגוני קהילה קתולים סירבו לשתוק ועוררו שערוריה, הביא לכך שעשרות כמרים מהדיוקסיה שלו הביעו בו אי אמון, מקרה שאין לו תקדים. זמן קצר לאחר מכן, לאו עבר – יש אומרים, נמלט – לרומא, שם הוא מחוץ להישג ידן של הרשויות האמריקניות. המחוז הכנסייתי שלו התמוטט כלכלית עקב התביעות מצד הנפגעים.

לאו לא היה הבכיר היחיד המעורב. לפני כשנתיים התפגר מַרסִיאַל מַאסִיאֵל, מייסד הארגון הקתולי הארכי-שמרני Legion of Christ. במשך שנים הואשם מאסיאל בעשרות מעשים מגונים ואולי גם מעשי עונש בעשרות קטינים שהיו תחת חסותו. הוותיקאן הגן עליו כמיטב יכולתו; בין המגינים היו גם האפיפיור יוחנן פאולוס השני ומי שיירש אותו, הקרדינל דאז יוזף ראצינגר. כשנה לאחר עלייתו של רצינגר לכס הקדוש, הוואתיקן נזף רשמית במאסיאל על השערוריה ההיא. המסר של הממסד הכנסייתי היה ברור: הנזק התדמיתי שייגרם לכנסיה בשל החשיפה חמור יותר, או על כל פנים חשוב יותר, מהנזק שנגרם לקטינים שהופקרו בידי זאבים מחופשים לרועים רוחניים.

באירלנד קורה בשנים האחרונות משהו משונה: המאמינים מגיעים לתפילה, מקבלים את לחם הקודש – ויוצאים מן הכנסיה מבלי להקשיב לדרשה. הכנסיה טענה במשך 1,700 שנים, מפולמוס דונאטוס והלאה, שהכומר הוא צינור של חסד של אלוהים, ושמעמדו כצינור לא מתבטל גם אם הוא כלי מלא זוהמה. הקהילה הפנימה את המסר: המאמינים מקבלים ממנו את החסד, הנס, שהוא מסוגל לבצע – אבל אין להם כל עניין במה שיש לומר. הוא מכשף ותו לא. אין לו מעמד רוחני.

מספר הכמרים הקתולים, ומספר המועמדים לכמורה, יורד בתכיפות. באירלנד, הכנסיה גוססת.

* * * * *

כל זה, כמובן, כהקדמה לפרשת מוטי אלון. פדופיליה איננה מוגבלת לכמרים קתוליים. על פי החשדות, אלון ביצע מעשים מגונים ואולי חמור בכך בכמה מתלמידיו. כרגיל, עם הפרסום הראשוני מגיעות עוד ועוד תלונות.

וכמו במקרה של הכנסיה, גם כאן יש קשר שתיקה. גוף נטול כל סמכות פורמלית, המכונה פורום תקנה, ידע על מעשיו של אלון לפני שלוש או ארבע שנים. ראוי לציין שעיקר השערוריה הקתולית כבר הסתיימה אז. חברי תקנה לא למדו מלקחה. מה יש לגויים ללמד יהודים.

פורום תקנה נוצר לאחר שנחשפה העובדה שזאב – איזה שם הולם – קופולוביץ', ראש הישיבה התיכונית "נתיב מאיר" בירושלים ביצע מעשים מגונים ב-12 מתלמידיו. אם לדייק, ביצע מעשים מגונים לפחות ב-12 מתלמידיו. הסבירות שישנם נפגעים שאנחנו לא יודעים עליהם גבוהה מאד. לקשר השתיקה שלו היו שותפים אברהם שפירא, לשעבר הרב הראשי, וחיים דרוקמן. לא בדיוק קרדינלים וארכיבישופים, אבל די קרוב. שפירא ודרוקמן לא הועמדו לדין; היועץ המשפטי דאז, אליוקים רובינשטיין, היה רחמן כמנהגו והסתפק במכתב נזיפה חריף.

מה עשה פורום תקנה כשנודע לו על החשדות כנגד מוטי אלון? לזכותם ייאמר שהם פנו ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שאמר להם שבלי תלונה רשמית במשטרה ידיו כבולות. לחובתם ייאמר שהם בחרו בדיוק באותו פתרון של הכנסיה הקתולית: השתקה והעברה למחוז אחר.

שוב: הם בחרו להעביר את אלון לקהילה אחרת, לאחר שהוא כבר נחשף בקהילה שבה פעל. לקהילה החדשה לא היה מושג שטורף מיני בא להתגורר אצלם. דאגו שלא יהיה להם מושג. כלומר, במקום לחשוף את זהותו של אלון, הם העדיפו להרחיק אותו – אבל לא לנטרל אותו.

מה הם יכלו לעשות? כמה וכמה דברים. הם יכלו לנדות אותו. זה צעד חריג, מזעזע, אבל לא חסר תקדים. הוא מושת על גברים שמסרבים בעקביות לתת לנשותיהם גט. רב שמועל באמון תלמידיו – ובאמונם, ראוי לציין, של ההורים שהפקידו בידיהם את ילדיהם – הרוויח ביושר את העונש הזה.

הם יכלו לתלות גילויי דעת, שמבהירים שאלון מסוכן לציבור שלו, חתומים בשמם וביוקרתם. הם יכלו לומר שהם שמעו עדים, האמינו לעדים האלה, ועל כן הם אוסרים על כל מי שילדיו יקרים לו לשלוח אותם ללימודים אצל מוטי אלון. ספק אם הוא היה מעז לתבוע אותם לדין – מה גם שסביר מאד שמתלוננים, שהיו רואים אותו תובע, היו ניצבים לצד הנתבעים.

הם יכלו להגיע לכל מקום בו הוא נושא דברים, ולהתעמת איתו. למעשה, על פי דיווח היום ב"ידיעות", משהו מעין זה קרה לפני מספר שבועות – אבל נשאר בין הנוכחים באותו מקום.

במקום כל זה, הם בחרו בשתיקה. למרות שהם עצמם מודים שהתקבלו עוד ועוד תלונות, ושהם התרו באלון פעם אחר פעם. כל תלונה, כל "התראה", היא בפוטנציה ילד שחייו נהרסו. יתר על כן, נראה שהמצב היה ממשיך כפי שהוא, כי מדברי אנשי "תקנה" עולה שהם החליטו לפרסם את הידוע להם – מה שיכלו, אגב, לעשות לפני שלוש שנים באותה המידה – רק לאחר שהגיעו למסקנה שהידיעה דולפת לתקשורת (הם אף נקבו בשם הכתב החוקר, אבישי בן חיים).

כלומר, כמו ההיררכיה הקתולית, אנשי "תקנה" עמדו מנגד כאשר אחד משלהם ממשיך – בידיעתם! – לפגוע בחפים מפשע. הם חשפו את הפרשה, לדעתי, בעיקר משום שחשיפה חיצונית היתה מפנה אליהם הרבה מאד שאלות קשות. עכשיו, הם מצטיירים כמי שחשפו את אלון. בשלוש השנים האחרונות, הם חיפו עליו. הם לא היו מוכנים ליידע את הציבור במה שעשה אחד משלהם; החשש מ"חילול השם" היה ודאי שיקול מרכזי. ומדובר בפורום שיש בו לא מעט אנשים שלאומץ הציבורי שלהם יצא שם בסביבתם. סביר להניח, אגב, שאת ילדיהם-שלהם הם לא שלחו להתחנך אצל אלון.

כל זה עומד מעבר לשאלה של הלגיטימיות של קיום מסגרת חוקית-למחצה, מעבר לעובדה שאנשי "תקנה" התנהלו בפועל כמו אנשי משמרת הצניעות. פרדוקסלית, אילו לא התקיים פורום "תקנה" כלל, מצבם של החברים בו היה טוב יותר. משהוקם, ומטרתו היא להגן על הציבור מטורפים בקרב הרבנים, הוא נכשל בתפקידו: החברים בו אשמים בקשר שתיקה משותף, מעגל שתיקה שרק התרחב. שורה של כותבים דתיים, מהטרוריסט בדימוס חגי סגל ועד יאיר שלג, מיהרו – כרגיל, זו התמחותו של המגזר – להשוויץ בכך שחובשי הכיפות שונים ממגזרים אחרים. אוי לגאווה הזו.

(יוסי גורביץ)

עובדים ערבים בצפת יאולצו בקרוב לחתום על הצהרת נאמנות ל"עם היהודי" והתחייבות לשמור את "שבע מצוות בני נוח". חסידי הדמון יהוה בצפת, המאוגדים במשהו שמכונה "השדולה לערכי היהדות", מנסים לשכנע בעלי עסקים בעיר – שרב העיר שלה, שמואל אליהו, פסק בעבר שאין להשכיר דירות בעיר ללא יהודים – להחתים את עובדיהם על הדבר הזה, שבו נאמר בין השאר שאם החותם עובר על אחת ה"מצוות", יש בכך עילה לפיטוריו ללא פיצויים.

הצעד הזה, מסבירים ב"שדולה", ננקט משום שפסק הלכה קודם, שאסר להעסיק בכלל לא יהודים, לא מתממש, והיהודים החוטאים ממשיכים להעסיק ערלים וישמעאלים. ב"שדולה" מגדירים את הצעד שלהם כ"התיישרות עם המציאות".

אחד ממנהיגי ×”"שדולה", מסניף יהוה כלשהו בשם עידן אשר, אפילו מסביר שיש ללא יהודים שיחתמו על המסמך שלו יתרון: הם ייחשבו לחסידי אומות העולם. בישראל, אבוי, התואר הרמב"מי ×”×–×” שמור לאנשים שסיכנו את חייהם והצילו יהודים במהלך השואה, ופרט לכך אין לו כל משמעות. אשר לא רואה שום בעיה בהצעה שלו: "אנחנו חושבים שאולי ההצעה הבריאה הזאת תפחית לנו את הבעיות ואת השנאה הגדולה שיש כלפינו… יש תרי"×’ מצוות שהן 613! מה אנחנו מבקשים מהם? שיקיימו בסך הכל שבע מצוות בסיסיות".

נו. את כל מהלכה של ההיסטוריה היהודית אפשר לדחוף לתוך הנחת היסוד הזו, שכפיית כמה מצוות – רק חלק קטן! – על אנשים שממילא מצווים רק למיעוטן בשל נחיתותם המולדת דווקא "תפחית את השנאה". לשם הידיעה, שבע "מצוות בני נוח" דורשות מהאנוס את הדברים הבאים:

· לא לעבוד עבודה זרה

· להמנע מניאוץ הדמון יהוה

· לא לרצוח

· לא לגזול

· לא לגלות את העריות

· לא לאכול "אבר מן החי", סיפור הלכתי שלם שקשור לכשרות

· להקים מערכת צדק

יצוין שבניגוד לדבריו של אשר, שאו ששיקר או שאיננו מכיר את המסורת אליה הוא מתיימר להשתייך, הרמב"ם אומר משהו קצת שונה: "כל המקבל שבע מצוות, ונזהר לעשותן–הרי ×–×” מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא:  והוא שיקבל אותן ויעשה אותן, מפני שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה, והודיענו על ידי משה רבנו, שבני נוח מקודם נצטוו בהן.  אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת–אין ×–×” גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם". ההדגשה שלי. מה ×”×™×” חושב הרמב"ם על נוצרים או מוסלמים שנאלצים להתחייב את המצוות הללו כדי שיוכלו לקבל עבודה – קשה לדעת, אבל סביר להניח שלא ×”×™×” רואה בכך הכרה מצד האנוס שהוא מודע לכך שהמצוות הושמעו על ידי יהוה מפי משה נביאו. יתר על כן, סביר להניח שעצם הדרישה סוגרת אפשרויות העסקה בפני נוצרים, שאליבא דרבני ישראל הם עובדי אלילים.

נו, תאמרו. יש בצפת כמה פסיכים ויש להם גישה למדפסת. מה אתה רוצה מהחיים שלנו? קודם כל, סביר שזה לא ייעצר בצפת. כשזה יתפוס שם, זה יזלוג הלאה. אבל זה לא יתפוס שם, תאמרו. אף בעל עסק לא יחתים את העובדים שלו. בכלל לא בטוח. סביר להניח שהכנופיה של אשר ביררה ראשית בצנעה אם יש כמה מעסיקים כאלה, ואחרי שקיבלה את אישורם הנלהב, החלה בהפצת היוזמה. ואחרי שכמה מעסיקים כבר יפעילו את הנוהל, יתחיל לחץ – בהתחלה שקט, אחר כך רועם, אחר כך אלים – על שאר בעלי העסקים, לאמץ גם הם את הצהרת האמונה הזו.

ככה זה עובד, אחרי הכל. שר התחבורה, ישראל כץ, הודיע לפני כחודש לבג"צ שלמשרד התחבורה אין כל התנגדות ל"קווי מהדרין", קרי קווים שבהם נאלצות הנשים לשבת בנפרד בחלקו האחורי של האוטובוס. כץ הודיע, כנראה תוך הבלעת חיוך, שהמשרד תומך בהפרדה מרצון, אך לא יסכים להפרדה כפויה ורשמית – בין השאר, סביר להניח, משום שאת השטיק הזה מחלקת ה-Hasbara העמוסה גם כך לא תצליח להצדיק.

על המשמעות של הצעד של כץ מבחינת מעמד האשה בישראל – לגיטימציה למחצה למעמדה הנחות על פי ההלכה – אין זה המקום לדבר. אבל כץ יודע היטב שכל ההפרדה הזו מתבצעת באמצעות אלימות או איומים באלימות. לאשה העולה על אוטובוס עמוס בגברברים מסוממי יהוה שבטלנותם אמנותם, שמתעסקים כל היום בתפלות ויודעים זאת, אין אפשרות לבחור מרצונה לשבת בחלק הקדמי של האוטובוס, או לשבת לצד בן זוגה. ומאחר ושר התחבורה עמד לצידם של בריוני האוטובוסים, הוא עודד גם את הבריונים העתידיים של צפת.

מטרתם של אשר וחבריו, נזכיר, היא למנוע עבודה מלא יהודים. הצהרת הנאמנות הזו היא רק דרך ערמומית להשיג את המטרה. ובקרוב תוקם משמרת צניעות חדשה – מעבר לזו החרדית ומעבר לבתי הדין החשאיים שכמסתבר הקים הציבור הדתי לאומי לעצמו – והיא תבדוק את נאמנותם להלכה של לא-יהודים. בקצרה, בשקט יחסי מוקמת בצפת האינקוויזיציה. בינתיים הסמכויות שלה מוגבלות לשלילת תעסוקה, אבל בהנתן שעל פי הרמב"ם אין כל מקום ללא יהודים ב"ארץ ישראל", בהחלט יתכן שתוך זמן לא רב, שנתיים שלוש נאמר, יינתנו לה סמכויות אחרות.

המפלצת ההלכתית עוברת לעינינו מעולם הספרים לעולם המציאות. היא בוחנת בזהירות, בהיסוס, את צעדיה – ומגלה שאיש איננו מצר אותם. במקום שבו אמור היה להיות קיר ברזל, משהו שידחוף אותה חזרה אל החשכה שבה נולדה בתוספת מהלומה הגונה על האף, לא עומד דבר.

(יוסי גורביץ)