טיפוס כלשהו, כנראה לא יציב במיוחד, שאל שאלת רב באתר כיפה לאמור: האם מותר לו להכות את אשתו. להגנתו, נשען השואל האלמוני על ההלכה הפסוקה, המתירה לגבר להכות את אשתו, ספציפית על הרמב"ם.

רב בשם ברוך אפרתי נזעק, אמר שהוא מזועזע מהשאלה, ואמר שוודאי שהדבר אסור, משום שלדבריו "הרמב"ם התמודד עם תרבות של רשע בימי הביניים בהם נהגו להכות נשים, להשפילן, ולשפוך את דמן. על רקע זה, בא הרמב"ם ועידן את היחס לאשה, וכתב מה שכתב על מנת להפחית את היחס הנורא לנשים. אין ספק שהרמב"ם התנגד בכל תוקף לזוגיות של אלימות".

אה, כן: האגדה השחורה על ימי הביניים המרושעים והרמב"ם הנאור. הבה נסתכל שוב על מה שכתב העיט הגדול: "כל אישה שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן– כופין אותה ועושה, ואפילו בשוט.  טען הוא שאינה עושה, והיא אומרת שאיני נמנעת מלעשות–מושיבין אישה ביניהן או שכנים; ודבר זה, כמו שיראה הדיין שאפשר בדבר". מן הטקסט עולה שלא רק שהרמב"ם תומך בזוגיות אלימה, הוא אף הגזים מהמקובל בתקופתו. יצוין שמלשונו של הרמב"ם עולה שהאלימות הזו היא ממוסדת: השימוש ב"כופין אותה" ולא "כופה אותה", והאזכור של נוכחותו של דיין כפוסק בנושא מעידים על כך.

ומהן המלאכות שהאשה חייבת בהן? "מה היא עושה לו, הכול כמנהג המדינה:  מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים טווה… וכן כל אישה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המיטה, ועומדת ומשמשת בפני בעלה, כגון שתיתן לו מים או כלי או תיטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו… מלאכות אלו, עושה אותן היא בעצמה; ואפילו היו להן כמה שפחות, אין עושה מלאכות אלו לבעל אלא אשתו…. יש מלאכות אחרות שהאישה עושה אותן לבעלה, בזמן שהן עניים; ואלו הן:  אופה את הפת בתנור… ומבשלת את התבשילין, ומכבסת בגדים, ומניקה את בנה, ונותנת תבן לפני בהמתו אבל לא לפני בקרו, ומטחנת." (שם). אפילו אם יש לאשה שפחות, קובע העיט – וכאן בולטת העובדה שבן מיימון חי ופעל בארצות האיסלם – "אינה יושבת להבטלה בלא מלאכה כלל, שהבטלה מביאה לידי זימה".

התקדמות קלה: העיט הגדול איננו מאמין בזוגיות שווה, כמסתבר, משום שהוא חושב שנשים מועדות לבגידה בבעליהן ודי בבטלה כדי להביאן לכך (רצוי לזכור, בהקשר זה, את דברי הלל הגדול: "מרבה שפחות, מרבה זימה", שכנראה צפו ברקע). יתר על כן, מבדיקה נוספת מוצאים שבן מיימון היה, אם רק היה אפשר, מחייב את האישה בתשלום עבור הכלים שהיא שוברת: "האישה ששברה כלים, בעת שעושה מלאכותיה בתוך ביתה–פטורה:  ואין זה מן הדין, אלא תקנה, שאם אין אתה אומר כן, אין שלום בתוך הבית לעולם" (שם, ט').

גם אילו היה רוצה השואל להפוך את אשתו לאסירה, היה הרמב"ם מוצא לו תירוץ: "המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל ולבית המשתה–או יתיר נדרו, או יוציא וייתן כתובה:  שזה כמי שאסרה בבית הסוהר, ונעל בפניה.  ואם היה טוען, מפני בני אדם פרוצים שיש באותו בית האבל או בבית המשתה, והוחזקו שם פרוצים–שומעין לו." ובכל מקרה, "גנאי הוא לאישה שתהא יוצאה תמיד, פעם בחוץ פעם ברחובות; ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך:  שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב "כל כבודה בת מלך, פנימה". כלומר, המדובר באסירה עם זכויות טיול נרחבות.

למותר לציין שלגבר יהודי קדוש מותר לשאת יותר מאשה אחת: " נושא אדם כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת, בין בזו אחר זו; ואין אשתו יכולה לעכב עליו:  והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה, כראוי לכל אחת ואחת… לפיכך ציוו חכמים שלא יישא אדם יותר על ארבע נשים, אף על פי שיש לו ממון הרבה, כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחודש". ויצוין שמדינת ישראל, האוסרת ככלל על פוליגמיה, מכירה בפוליגמיה בקרב יהודים שמוצאם מתימן, משום ששם מעולם לא התקבל "חרם דרבנו גרשום", שאסר על נשיאת יותר מאשה אחת. מדבריו של הרמב"ם, אגב, עולה שעוד בימיו – כ-200 שנה לאחר החרם – הוא לא היה מקובל בארצות האיסלם.

כל ההלכות הללו, ואחרות רבות ומאוחרות יותר – "יש להזהר שלא ילך איש בין שתי נשים, ולא בין שני כלבים או שני חזירים, וכן לא יניחו האנשים שתלך ביניהם אשה או כלב או חזיר"; "אלמנה אסורה לגדל כלב, מפני החשד" (שו"ע אה"א כב':כ'), ועוד – קצת, איך לומר, הופכות את הטיעון של אפרתי למגוחך. צריך אדם להיות עיוור מאד, לנקר את עיניו כמרצונו, כדי להאמין בו – וצריך לבצע קריאה סלקטיבית מאד של הטקסטים היהודים. האשה היהודיה, אחרי הכל, היא רכוש: היא נקנית בשלושה אופנים שונים, והפרק במשנה העוסק ברכישתה עוסק גם ברכישת בקר. בעצם, גם אפרתי לא חושב אחרת: בסוף דבריו הוא מציין שה"אשה היא מתנת הבורא לאדם". כלומר, אפילו לשיטתו איננה כלל יצור ריבוני. וסביר להניח שאפרתי, כמו כל גבר אורתודוקסי, אומר כל בוקר "ברוך שלא עשני אשה".

הבעיה של אפרתי הוא שהוא התרגל ליהדות מבויתת: יהדות שיש בה חלקים שמעולם לא בוטלו אבל אנשים הגונים, אף שהם מודעים להם, מתביישים בהם ולא מזכירים אותם בפומבי. אבל יהדות מבוייתת קיימת רק בקרב מתי מעט, אינטלקטואלים, שכן מעולם לא עברה את מלחמת האזרחים של החילון, מעולם לא הובסה בקרב, מעולם לא אולצה לסגת מפני התבונה. להיפך: הבורות של החינוך היהודי הממוצע מלמדת את ילדיו שאסופת האמונות התפלות וסברות הכרס המכונה יהדות "מכילה המון חוכמה", אולי אפילו את כל החוכמה. והחיה הבלתי מבויתת מתפרצת מדי פעם מהמרתף. כשזה קורה, אנשי "חכמת ישראל" מאבדים את כל העשתונות. ההומניזם שלהם רך ושברירי מכדי שיעמוד במגע ישיר עם ה"ספרים הקדושים".

ולא רק שלהם: הכנסת הסיגה את זכויות הנשים עוד קצת. בעבר, הופיעו רק הגברים של מקהלת הכנסת בפני ראש ממשלת בריטניה, כדי "שלא לפגוע ברגשותיהם של הח"כים החרדים"; עכשיו, לבקשת מיכאל בן ארי (האיחוד הלאומי), תתבצע הפרדה בין גברים ונשים בחדר הכושר של הכנסת. מה רוצה בן ארי? להחזיר את חוקי הרמב"ם. הוא לא יכול לעשות זאת מיד, אז הוא קודח בספינה סדק אחרי סדק.

מדוע תובע בן ארי להתאמן ללא נשים? משום שנשים העוסקות בעבודת הגוף הן מפתות. יצרו לא יעמוד בעומס. ובשל כך, ומשום שגברבר יהודי קדוש הוא, צריך לפנות אותן – ולא אותו – משם. כבר הורגלנו באוטובוסים מופרדים, וראינו כבר רחובות מופרדים; ועכשיו – הגם לכבוש את המלכה עמי בבית? – מגיעה ההפרדה, לאט וזהיר אבל מגיעה, גם אל הכנסת, בית הריבונות העממית. אמונותיו הטפלות של בן ארי זכו לגושפנקא כחשובות יותר מזכויותיהן של נשים. הרמב"ם והמגלב שלו קרובים אלינו מעט יותר.

(יוסי גורביץ)

חיילינו הנועזים פשטו באישון לילה על הכפר בילעין, והשאירו את החורבן המקובל. שלא כרגיל, אחד החיילים אשכרה נעצר בגלל התעללות בפלסטיני, וזה מה שהביא את האירוע לכותרת.

הסרטון הבא ראוי לצפיה, ולא רק בגלל החייל המטומטם שגורם נזק לישראל בעצם קיומו, כשהוא מתווכח עם מתנדבת זרה ש"בילעין היא בישראל". היא לא; אליבא דכולי עלמא, אפילו אליבא דממשלת ישראל, בילעין איננה חלק מישראל. היא שטח כבוש. אילו היתה חלק מישראל, תושביה היו זכאים לאזרחות ישראלית, והטיפול בהפרות סדר לא היה מתבצע על ידי חיילים אלא על ידי שוטרים. אמנם, הצבא עושה הכל כדי שתוך כעשור או שניים לא תהיה לנו ברירה אלא להעניק להם זכות הצבעה או להעביר את ישראל מן העולם, אבל לא זה הסיפור הפעם.

"בבית סחור", כתב לפני עידן אהרן בכר, "ראיתי את פניה של ישראל, 1981. לא טלית, לא מגן דוד, לא טרקטור, אפילו לא מגן וחרב. אלה. חייל עברי בן 19 חמוש באלה. ידו האחת אוחזת ברובה וידו השניה באלה. אפשר להתווכח עד מחר בבוקר על טוהר הנשק. על טוהר האלה – אי אפשר להתווכח."

מאז זרמו מים רבים בירדן. האלות התרבו, התעבו, הצמיחו כתובות נוסח "מה שלא ילך בכוח, ילך ביותר כוח." אמצעים חדשים לפיזור הפגנות, קטלניים יותר ופחות, זרמו לכאן בכמויות. החייל העברי שפעם לא היסס לשאת אלה בפומבי, מסתיר היום את פניו. החיילים הפושטים על בילעין מגיעים בלילה, רעולי פנים.

מי מסתיר את פניו? מי שיש לו מה להסתיר. מי שיודע שמה שהוא עושה ראוי לעונש. הפלסטינים הסתובבו רעולי פנים – פיתחו כת שלמה סביב הרעלה – כדי להסתיר את זהותם מקלגסי הכיבוש. הפוגרומצ'יקים מן ההתנחלויות אימצו, כפי שאימצו את כת המוות הפלסטינית, גם את הרעלה.

עכשיו מאמץ אותה גם הצבא המוסרי יותר מהחמאס. אולי תציל הרעלה את מי שמבצע פקודה בלתי חוקית מאיזה בית דין בינלאומי. אולי היא תאפשר לו לצאת, עם סיום תקופת העבדות שלו, אל מחוץ לגבולותיה של ישראל.

ראוי לתהות איך זה קרה. באיזה דרג התקבל האישור לחיילים לצאת לפעולה כשהם רעולי פנים. מי החליט, למה החליט, בעצתו של מי. מתי חלחלה ההבנה גם לשורות הצבא שמה שהוא מבצע, אם אינו פשע מלחמה, הריהו לפחות מעשה שמן הראוי להסוות, לטשטש. אילו ניתן היה להאמין שהרעלה תהפוך את החיילים להומניים יותר, ראוי היה אולי לברך על כך; ספק. סביר הרבה יותר שהפנים המכוסות יהפכו לכסות לפשעים רבים עוד יותר.

אבל הפחד מתחיל לחלחל בשורות הקלגסים, ועל כך יש לברך גם לברך. אולי, אם המדינה לא תקרוס קודם, יבוא הקץ לתועבה של הכיבוש הזמני כל כך, שימי המדינה שקדמו לו כבר הפכו לזכרון רחוק. אולי.

הערה מנהלתית: בשבוע הבא הבלוג יעודכן עוד פחות מבדרך כלל, משום שאני יוצא לחופשה. אשוב ביום שני, ה-19 לחודש, בתקווה נואלת שלא יהיה על מה לכתוב.

(יוסי גורביץ)

מזמן לא התמלאו העיתונים וגלי האתר בכל כך הרבה מלל ריק כמו ביום שישי, שעה שקלטת התעמולה של החמאס שודרה פחות או יותר בכל בית בישראל. מומחים בטחוניים, אומללה המדינה שאלה מומחיה, אמרו ש"נראה שהחמאס הכתיב לו את הטקסט". מומחים לשפת גוף, שעילגים גם בשפת הדיבור, אמרו ששליט נראה לחוץ ומפוחד.

החגיגה נמשכה גם היום, עם גליונות מיוחדים בכל עיתון, כולל הראיון הבלתי נמנע (למה, בעצם, הוא בלתי נמנע?) עם משפחת שליט. מעריב-NRG הגדיל לעשות, והוא ציטט את האל שרק אל אווסט, שטען ש"מקור בטחוני בישראל" אמר בדיון של מערכת הבטחון שישראל יודעת היכן שליט נמצא, אבל לא רוצה להסתער לשם משום שהמקום ממולכד היטב. אל שרק אל אווסט ציטט את ה"מקור הבטחוני" שלו כזועק כלפי שמיא "אנחנו שיודעים את סודות הגרעין של איראן במתקן הסודי בעיר קום, וגילינו את הכור הגרעיני בסוריה, הייתכן שאנחנו לא יודעים את מקום המצאו של גלעד?"

את הפנטזיה הערבית הזו – אכן, סביר שלאל שרק אל אווסט מקורות רבים ומהימנים במערכת הבטחון הישראלית – שעד כמה שאני יודע נרקחה בכלל במחלקת הל"פ של החמאס, מכר Nrg לקוראיו תחת הכותרת "דיווח".

אפשר לדוש בשאלה מה קדם למה, האם צהבהבותו של הציבור גרמה לכך שהעיתונים ינסו לנחש איזה בשר טרי ירצה האספסוף הפעם, או שמא יצרו העיתונים את היצר הצהוב בקרב ההמונים. אני נוטה לתפיסה הראשונה.

אפשר גם לשאול איך הקוסם התקשורתי הידוע, ההוא מהזגוגית המתנפצת והנצחון הדחוק על פרס, הצליח להעניק לחמאס נצחון תעמולתי כל כך בולט. לעזאזל, אנחנו שילמנו להם כדי שיואילו בטובם לשדר את התעמולה שלהם במקרנים שלנו. הרי אם היתה ממשלת נתניהו אומרת לחמאס שכל 20 העצירות שהם חפצים ביקרן עפו לצינוק ולא יראו אור יום או אדם עד יום שחרורם, שאגב לא יגיע בעתיד הנראה לעין כי עם שחרורן הן תעצרנה במעצר מנהלי – וזו היתה תגובה סבירה יותר מאשר לשחרר אותן – לחמאס לא היתה ברירה אלא לשחרר את הקלטת לאל ג'זירה. הרי הם זקוקים לה הרבה יותר מאשר אנחנו. הם צריכים להראות איזשהו הישג, אחרי כל החורבן שהמיטה חטיפת גלעד שליט על הרצועה.

ואחרי שהזעם והחימה חלפו, נותר לשוב על העמדה הישנה: אף על פי כן, אסור לשחרר את גלעד שליט במחיר שננקב עבורו. מותר לשחרר אסיר אחד עבורו, לא יותר; הפלסטינים יוכלו לבחור אותו. כל דבר שמעבר לכך הוא הזמנה לחטיפה הבאה, הענקת נצחון מיותר לחמאס וערעור מה שנשאר מהלגיטימיות של הפתח, שמתערערת גם כך.

מותר גם לומר שממשלה ישראלית נבונה, ולא כזו שנעה ממשבר למשבר, היתה ממהרת לשחרר את כל האסירים הפלסטינים שהיו מעורבים בעבירות התנגדות לישראל, שאינן כוללות רצח אזרחים, וכאלה יש אלפים. אבל כאלה הן ממשלות ישראל: תמיד הן מקמצות במחוות לידידים או ידידים למחצה, ומרעיפות אותן על אויבים. כך, למשל, שחררנו לחיזבאללה אזרחים ירדנים שירדן ביקשה את שחרורם.

נמאס לי מהטמטום של "לשחרר את גלעד בכל מחיר". השאלה היא פשוטה: האם אתה מוכן לשחרר את גלעד שליט גם במחיר מות בנך/אחיך/חברתך בפיגוע הראשון שיבצעו משוחררי העסקה? צריך לרשום את פרטיהם של הטמבלים האלה, ולהרים להם טלפון בפעם הבאה שאחד ממשוחררי עסקת שליט יבצע פיגוע, ולשאול אותם אם הם עדיין סבורים שהיה שווה.

אבל כנראה שזה לא יעזור: אותה היסטריה היתה בארץ ערב שתי העסקאות הקודמות עם החיזבאללה, שבהן מסרנו עצורים תמורות גופות וספק סוחר סמים, ספק בוגד. הרגשנות הזו פועלת כל פעם מחדש. אנחנו לא לומדים כלום.

הדבר היחיד הטוב שאפשר לומר על העסקה הזו הוא שבניגוד לזו הקודמת, הפעם טרחנו לברר שיש סיכוי סביר שהאיש שעבורו אנחנו משלמים אכן נמצא בחיים, ושאנחנו לא משלמים רק על בשר. אני מניח שזו השתפרות.

(יוסי גורביץ)

משהו מביך קרה לתא"ל אייל אייזנברג, המפקד על אוגדת עזה: נפלטה לו האמת. בראיון חג עם "מעריב", שהכין כמסתבר גליון הערצה לצה"ל – העיתון נסוג במהירות במנהרת הזמן אל ימי גולדה – התחוור שהאיש שנכשל בלבנון ובשל כך קודם, מנהל את ענייניו תחת התמונה האיקונית של השואה: הילד החיוור, רובה מכוון-לא-מכוון ישירות אליו, טלאי צהוב על בגדו וידיו באוויר.

לאייזנברג היה הסבר. התמונה, כמובן, איננה מיועדת לשמש כתזכורת שאסור להגיע למצב שבו חייליו של אייזנברג יעמידו ילדים פלסטינים במצבים דומים. אייזנברג הסביר את מניעיו כך: "זה משהו שהולך איתי לכל מקום. אני תמיד אומר שאם נזכור מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים, זה לא יזיק לנו. לשמור תכונות של להיות נרדף. אני לוקח מזה דווקא את הדברים הטובים. שיבער בנו, בתוך תוכנו, הרצון לפרוץ קדימה. לנצח בכל דבר. האיום הכי גדול על החברה הישראלית זה השובע. זה שאתה טוב לך ונוח לך ואתה חש שובע וחוסר רצון להתפתח ולהוביל ולפרוץ קדימה, זה מבחינתי תחילת השובע. אני מאחל לילדיי שתהיה לנו תחושת המיעוט הנרדף." [הדגשה שלי – יצ"ג]

כך מדבר גנרל בצבא החזק ביותר במזרח התיכון, זה שיצא לא מזמן למסע ציד שאותו העדיף לכנות "מבצע" או "מלחמה" בפרובינציה סוררת, מסע ציד שהסתיים ביותר מ-1,400 נפגעים לצד השני, חלק ניכר מהם לא לוחמים, ובתשעה אבידות לו-עצמו – כמחציתן מאש ידידותית; צבא שחיל האוויר שלו עדיין מרשה לעצמו להתאמן בשמיה של מדינה סמוכה וריבונית, לבנון, כי מה כבר יוכלו לעשות לו; צבא שמרשה לעצמו גיחות בעומק סוריה וסודאן (כמובן, רק על פי מקורות זרים והתקשורת הישראלית). הצבא הזה רוצה שנחשוב שאנחנו "נרדפים", ומאחל זאת גם לילדינו. ומה הסכנה? בגזרה של אייזנברג, למשל, הוא מאיים עלינו בכך שהחמאס הוציא לאחרונה ספר תו"ל "גם לפרט וגם לחוליה". האוגדונר מודאג מהאפשרות שהחמאס התקדם לרמת החוליה. אם זה היה לא היה גנרל שאני משלם את משכורתו, גם אני הייתי צוחק.

אייזנברג לא מבין את תפקידו, כמסתבר. טכנית ורשמית, הוא אחראי על כך שהחברה הישראלית תפסיק להיות "נרדפת", לא על הנחלת תחושת הרדיפה. אבל, כמובן, הוא חשף בכך את תכליתו האמיתית של צה"ל: עצם קיומו, תוך נטילת נתח גדול ככל האפשר מתקציב המדינה. זו תכליתו של כל ארגון כמעט; מעטים הארגונים שיהיו מוכנים להודות שאין בהם עוד צורך, או שהבעיה שהם אמורים לפתור הצטמצמה באופן ניכר, כך שאפשר לשחרר חלק ניכר מעובדיהם לחסדיו המפוקפקים של השוק החופשי.

אבל מה לנו כי נלין על אייזנברג? בשבוע שעבר, פסע ראש ממשלתנו הנבחר, בנימין נתניהו, מעדנות אל אולם האסיפה הכללית של האו"ם, והתחיל עוד פרק במסע הנקמה של היהדות כנגד המין האנושי וההיסטוריה שלו. מופע האימים של נתניהו אמנם היה חיוור בהשוואה לקרקס הנודד של שליט לוב מועמר קדאפי, אבל הוא נופף בתכניות של מחנה ההשמדה אושוויץ, השווה בעצם את כל מדינות העולם לגרמניה הנאצית, והכל כדי לחזור על מנטרת "איראן היא 1938 והשנה היא גרמניה" שלו. לכל זה לא היה שום קשר לדיפלומטיה – רוב העולם לא התרשם, בלשון המעטה – והרבה מאד עם פוליטיקה פנימית. נתניהו, שהמדינה שבראשה הוא עומד מחזיקה בכמויות מרשימות של נשק גרעיני, ושיש לה יכולת – על פי מקורות זרים, כמובן – של מכה שניה, עמד בפני האו"ם כאילו היה החזן מ"עיר ההריגה" של ביאליק.

העם בישראל, כמובן, אהב את זה ובלע את מופע ה"אשרי, יתום אני" של נתניהו בשקיקה, ורצה עוד. לנאום של נתניהו לא היתה משמעות – הוא לא יקדם שום תוכנית ולא תהיה לו שום משמעות אופרטיבית, להוציא אחת: כשקרא האו"ם לחידוש והידוק הפיקוח על נשק גרעיני, שתי מדינות סירבו לשתף פעולה. האחת היתה רפובליקה איסלמית מסוימת, שכיכבה בכותרות כל השבוע. השניה היתה ישראל.

אבל בשבוע שעבר בכל זאת עשה נתניהו בכל זאת דבר בעל משמעות: הוא מסמס עוד קצת את תהליך השלום מול הפלסטינים. הלשכה שלו שדרה דברי שחץ לכל העולם ואשתו, על פיה היא הורידה את נשיא ארה"ב אובאמה על ברכיו, והצליחה להכניס את ישראל לעוד סיבוב שיחות עקרות מול הפלסטינים, כשהמטרה היא אותה מטרה של יצחק שמיר: למשוך זמן. לשרוף זמן, ליתר דיוק.

בעכו, החלו קודם לחג להתכונן לאפשרות של חידוש המהומות בעיר בין פוגרומצ'קים יהודים ובין התושבים הערבים. לפני שנה, כזכור, אספסוף יהודי גאה ועילג – קהל הבית של ראש ממשלתנו – שישב על הברזלים, קיבל קשה את העובדה שנהג ערבי העז להכנס לשכונה שלו. התוצאה היתה מהומות שאילצו את המשטרה להמלט וזנבה בין רגליה.

הפעם המשטרה היתה מוכנה. עכו הוכנסה למין עוצר למחצה – התנועה בין השכונות היהודיות והערביות הופסקה, מחסומים משטרתיים הוצבו, ומשפחות ערביות שאיתרע מזלן להתגורר בקרבת אספסוף יהודי "יצאו ליום אחד בהסכמה, כדי שלא לפגוע ברגשות הציבור". [הדגשה שלי – יצ"ג]. כך ניסח זאת מרכז מוסאווא. עצם קיומו של מי שאיננו בן הגזע הנבחר בקרב "בני המלך" הפך כבר ל"פגיעה ברגשות הציבור".

אם נתניהו יצליח בתכנית שריפת הזמן שלו, ואין סיבה רצינית לחשוב שהוא לא יצליח – אובאמה לא ירצה בשלום יותר מישראל – הרי שבעוד עשור מספר הפלסטינים ישתווה כמעט למספר היהודים שחיים בישראל, ואז תהפוך ישראל כולה לעכו גדולה. הפלסטינים יפסיקו את המאבק המזוין – זמנית, על כל פנים – וידרשו להכיר בכולם כאזרחי ישראל. והאמת, אחרי 50 שנה תחת כיבוש ישראלי שרק העמיד פנים כאילו הוא נגמר, הם גם יצדקו.

ובזאת יקיץ הקץ על ישראל המודרנית. היא תהפוך תוך זמן קצר למצורעת עוד יותר – והיי, יחלפו בינתיים עוד עשר שנים, ואין קץ לנזק שנגרום לעצמנו בזמן הזה – עד שתיאלץ לקבל על עצמה את הפתרון שקיבלה דרום אפריקה. והתוצאה תהיה מלחמת אזרחים שתגרום ליוגוסלביה להיראות כמו מחנה קיץ, כי בצד אחד יתייצב העולם המוסלמי ובצד השני יתייצבו יהודים גאים, עילגים, רדופים היטב, נטולים כל שרידי מוסר – זו המצאה של "גויים" – וחמושים, בין השאר, בנשק גרעיני.

זה לא מה שנתניהו רוצה, אבל זה מה שיקרה: על חשבון נוחותם ורווחתם של 4% מכלל אזרחי ישראל יוקרבו כל השאר. והציבור היהודי? הוא יילל ששוב רודפים אותו על לא עוול בכפו. ובלשכתו החדשה, מתחת לתמונת הילד ההיא, רא"ל אייל אייזנברג יחייך בסיפוק.

(יוסי גורביץ)

נהוג לומר שאם מישהו אומר לך שאתה שיכור, אתה יכול להתעלם ממנו. אם כולם אומרים לך שאתה שיכור, כדאי ללכת הביתה לישון. דו"ח גולדסטין, שקבע שישראל ביצע הפשעי מלחמה ופשעים כנגד האנושות ברצועת עזה – וקבע, כפי שמקפידים לשכוח, שהחמאס ביצע אותו דבר – בא אחרי דו"ח של "בצלם", שבעצמו בא אחרי דו"ח של "שוברים שתיקה". כולם אמרו אותו הדבר עצמו: צה"ל הפעיל כוח אש עצום בשטח עירוני בנוי, יצא לקרב כשהמטרה שלו היא מניעת אבידות בכל מחיר – וה"כל מחיר" הזה התממש בגופותיהם של מאות חפים מפשע.

זה לא יכול היה להיות אחרת. צה"ל המזועזע מיהר לטעון שזה לא פייר, כי החמאס הסתיר את לוחמיו בין האזרחים. כנראה שזה נכון – אף אחד מהצדדים לא מהסס לשקר – אבל צה"ל מתעלם מהמשמעות של דבריו: שמאחר והוא לא ידע להבחין בין אזרחים ולוחמים, הוא ירה על האזרחים וקיווה שחלק מהם הם גם לוחמי אויב. מספרי הנפגעים נוטים לאושש את התפיסה הזו: צה"ל איבד רק חמישה אנשים לאש החמאס – ואיבד מספר זהה לאש ידידותית. כאשר אחוז הנפגעים שלך מאש ידידותית גבוה כל כך, המשמעות היא שאתה מבצע ירי ללא אבחנה. ומה שקרה לאותם חיילי צה"ל היה דוגמית למה שקרה לאזרחי עזה.

על הפחדנות של צה"ל ועל היפוך הפירמידה – התפיסה שכולם, אזרחים ישראלים ופלסטינים כאחד, צריכים לשלם עבור בטחונם של חיילי צה"ל – כבר כתבתי. הנושא המעניין הפעם הוא אחר.

* * * * *

עם יציאת הדו"ח, התגובה הישראלית הרשמית – לפני שהיה לה זמן סביר לקרוא את הדו"ח – היתה שמדובר באנטישמיות לשמה. הבעיה הפעם היא שבניגוד לתקריות בחזיתות שוודיה ונורווגיה, הפעם עמד בראש הוועדה לא איזה גוי גדול, אלא יהודי. הפתרון לא היה מסובך: גולדסטין הוגדר מיד כ"יהודי שונא עצמו" וכ"עלה תאנה".

בכך חזר המשטר על עמדתו בשני אירועים דומים שקרו לאחרונה. דו"ח "בצלם" על המתקפה בעזה פורסם, וצלל כאבן במים אדירים. התפיסה של המשטר – מפרס וימינה – היא שאין טעם להתייחס לדו"חות בצלם, שכן מדובר בבוגדים ויהודים שונאי עצמם. היה קצת קשה יותר לעשות את זה ללוחמים של "שוברים שתיקה", אבל תוך כמה זמן גם הם הפכו לאנטישמים לא מודעים, וכל מיני בדרנים זולים שיסו בהם בריונים חרדים.

השיטה פשוטה. אם אתה לא יהודי, וכותב נגד צה"ל, אתה אנטישמי מלכתחילה. אם גם אפשר להדביק לך איזו אספנות לא סימפטית, בכלל טוב: אפשר לכתוב שאתה נאצי בלי לטרוח להביא הוכחות, ואם תלבש חולצה עם סמל צבאי היסטורי של גרמניה, שמשמש גם את הצבא הנוכחי שלה, אפשר יהיה לכתוב שמדובר ב"סמל נאצי". אפשר יהיה לעשות מספיק רעש, ולייצר מספיק הסחה, עד שהארגון שלך יוציא אותך לחופשה עד שהבלגאן יירגע.

הבעיה האמיתית של ציידי "האנטישמיות" היא שחלק ניכר מהאנשים שמותחים ביקורת על צה"ל הם יהודים – כאן ובעולם. מה לעשות: בישראל פעילותו של צה"ל שנויה במחלוקת פחות או יותר מאז 1967, ובחו"ל יהודים ממלאים תפקידים נכבדים בשורה של ארגונים ליברליים. אז האנשים האלה הופכים ל"שונאי עצמם".

יצוין שעצם התפיסה של "יהודים שונאי עצמם" היא במהותה תפיסה אנטישמית: היא אומרת שמדובר באנשים תלושים, מעוותים, שמשהו דפוק בהם (משהו גנטי?), ועל כן, בניגוד לכל יצור חי אחר, הם "שונאים את עצמם". ולא משנה אם הם יגידו לך שהם שונאים את ישראל, לא את עצמם; מדינת ישראל כבר הגדירה אותם.

כך או כך, יהודי או ערל, ישראל לא מוכנה לשמוע שום ביקורת על כוחותיה המזוינים. צה"ל, במיתולוגיה הציונית החדשה, הפך למקבילה של היהודי באשר הוא: תמיד מתנכלים לו על לא עוול בכפו.

לתנועה הצנטריפוגית הזו יש מחיר. אנשים שמותחים ביקורת מתונה על ישראל, מוצאים את עצמם לפתע תקועים באותה קטגוריה עם לואיס פארחן. ההלם גורם להם, ברוב המקרים, לעוינות-יתר למערכת הפרופוגנדה הישראלית שקיטלגה אותם ככאלה, ובהתאם גם לכל מה שקשור לישראל. בקצרה, השיטה הזו גורמת לרדיקליזציה בקרב מבקרי ישראל – וזו, כמובן, נבואה שמגשימה את עצמה. באיזשהו שלב הם יאמרו משהו על הלובי היהודי – ומשם אף אחד עוד לא חזר.

(משונה, אגב, הנושא הזה: עד לפני כמה שנים התהדר AIPAC, באתר שלו, בכך שהוא "הלובי המשפיע ביותר בארה"ב". פקידים בכירים שלו התהדרו בכך שהם יכולים לארגן חתימות של 70 סנאטורים על מפית, והוכיחו את זה. אחר כך אף אחד לא הבין מאיפה באה השמועה על ארגון פרו-ליכודניקי שמסוגל לכופף את הקונגרס, וכולם נורא נעלבו כשמישהו העז לומר שללובי היהודי יש השפעה יתרה על המדיניות המזרח תיכונית של ארה"ב).

מערכת ה-Hasbara הישראלית (היא לא דומה לשום דבר אחר בעולם) מבלבלת בכישרון ובמכוון בין אנטישמיות ובין אנטי-ציוניות או סתם התנגדות לכיבוש הישראלי. הטענה הקבועה שלה היא שאין הבדל בין אנטי ציוניות ואנטישמיות, ושהאחת מהווה כסות לשניה. כלומר, אם מישהו אומר שישראל הפעילה כוח בלתי מרוסן בעזה, זה נובע מכך שהוא סבור שיהודים הם נחותים מאחרים.

זה מטורף. והמערכות הישראליות מספרות לעצמן את הסיפור הזה שוב ושוב, ומנהלות אינדוקטרינציה כלפי אזרחיהן, עד שזו הופכת לאמת האפשרית היחידה. לפעמים האינסטינקט הזה מפעיל גם גורמים לא צפויים: איגוד הסחר הבריטי הכריז הערב על החרמת תוצרת ההתנחלויות, אבל הכותרת של "הארץ" (!) אמרה "איגוד הסחר הבריטי: להחרים מוצרים מישראל בעקבות פעולת צה"ל בעזה". ההתנחלויות אינן נמצאות בישראל. סביר להניח שב"הארץ" יודעים את זה. מה קרה? קרה המם של "כולם אנטישמים", והחלטה שהיא החלטה נגד התנחלויות הפכה להחלטה נגד ישראל.

* * * * *

טענה נוספת של פרקליטי הבהמה היא ש"כולם עושים את זה", ונוצרת השוואה נפוצה לפעולות כוחות נאט"ו באפגניסטן עם הפעולות הישראליות. ההבדל הוא פשוט אבל קריטי: באפגניסטן, המדיניות היא "לזכות בלבבות ומוחות", והמטרה היא לצמצם ככל האפשר קורבנות אזרחיים. תקלות קורות בכל מלחמה. אבל אצל ישראל אין מדובר בתקלות: מדובר בשיטה ארוכת שנים.

בכל פעם שצה"ל נתקל בהתנגדות רצופה, הוא הפעיל אש כנגד אזרחי האויב. זה התחיל בהפצצת ערי התעלה במהלך מלחמת ההתשה, המשיך במבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" – שכל הרציונל שלהם היה ירי לעבר אוכלוסיה, כדי שזו תפעיל לחץ על הממשלה בביירות, שתפעיל לחץ על הממשלה הסורית, שתפעיל לחץ על החיזבאללה – והופעל כנגד רצועת עזה הרבה לפני "עופרת יצוקה". מאז הנסיגה מהרצועה, צה"ל מפעיל כנגדה אש ארטילרית – אולי האמצעי הפחות יעיל כנגד טרור שאפשר להעלות על הדעת. צה"ל הודיע שהוא "מצמצם את טווחי הבטחון", כלומר מסכן את האזרחים באחד השטחים הצפופים ביותר בעולם. כשיורים פגזים לאזור כזה, אי אפשר לספוק כפיים אחר כך ולומר שלא זו היתה הכוונה. זו איננה תקיפה של מטרה שלא זוהתה כהלכה, כמו באפגניסטן.

הטענה הזו הופיעה במלוא צדקנותה הבוקר אצל ארי שביט, אלא מי. "כל עוד השופט ריצ'רד גולדסטון אינו חוקר את ארצות הברית, רוסיה, סין, סעודיה, סרי לנקה וטורקיה בדיוק כפי שחקר את ישראל, הוא אינו אישיות מוסרית", קובע שביט נחרצות. וואלה. על פי אותו הגיון, החוקרים של פשעי המלחמה ברואנדה, ליבריה וסרביה הם אנשים לא מוסריים, כי הם לא תפסו את ולדימיר פוטין. אמור מעתה: לירות פגזי 155 מילימטר לתוך ריכוז אוכלוסיה צפוף – מוסרי; לדרוש קבלת אחריות לכך, מבלי שיצאת למלחמת עולם שלישית ברוסיה וסין – לא מוסרי.

וכל הצווחנות הזו, כל ההיזון החוזר מכל כלי התקשורת, מתחיל להיראות יותר ויותר כמו דרום אפריקה של האפרטהייד בימי שקיעתה. (וכן, ההשוואה במקומה: בישראל גופא, אולי, אין משטר אפרטהייד – אפשר להתווכח על כך – אבל ודאי שבשטחים הכבושים הוא הוא קיים. מתנחלי חברון, במרחק יריקה מתושבי חברון, כפופים למערכת חוק אחרת, משלמים מיסים לגוף אחר, נוסעים בכבישים אחרים, ומחזיקים בזכות הצבעה בישראל.) ככל שהחרם העולמי גבר, כך טען המשטר ביתר עוז שהוא צודק, צודק, צודק – ושכנע את רוב התושבים.

לא היה בכך כדי לשמר את דרום אפריקה הלבנה. היא העדיפה להמשיך ולהלחם גם אחרי קריסת רודזיה, ולא להגיע לפשרה כלשהי, כשעוד אפשר היה להגיע לכזו. בעלת בריתה הבולטת אז היתה ישראל. עשרים שנה לאחר מעשה, אנחנו שועטים לקראת בחירה בין אפרטהייד רשמי ובין הענקת זכויות אזרח לתושבי הגדה והרצועה.

ותוך כדי ההתרסקות הזו, אנחנו מספרים לעצמנו כמה אנחנו צודקים ועד כמה כולם אנטישמים. זה לא ירכך את ההתרסקות, אבל אולי ינעים את הנסיעה. 

(יוסי גורביץ)

אין ספק, מותו של אסף רמון הוא טרגדיה. המזל הרע שהכה במשפחה הנערצת הזו פעמיים, מעורר מחדש את השאלות השחוקות בדבר הטוב והרע והשליטה בהם בידי איזשהי ישות מודעת. אבל מכאן, מאותה טרגדיה משפחתית ל"יום האבל הלאומי" שהכריז עליו ראש הממשלה, הדרך ארוכה, ארוכה מאוד. נראה שאנו לא מצליחים להבחין בין אבל פרטי ובין אבל לאומי, או כפי שהוא בא לידי ביטוי במקרה של משפחת שליט – בין דאגה פרטית לדאגה לאומית, ואי ההבחנה הזו פוגעת בסופו של דבר דווקא בצד החלש של המשוואה.

במקרה של משפחת שליט, נשמעים טיעונים הגיוניים לשני הצדדים. מחד גיסא עולה הטענה כי ההפגנות בעניינו רק מכבידים את לב החמאס ו"ככה לא מתמקחים בשוק – וככה אי אפשר לנהל משא ומתן", ומאידך גיסא הטענה שהמחאה הציבורית והמתוקשרת מניעה את המחליטים לפעול ביתר מרץ ולהעיז יותר בניסיונות לשחרר את גלעד שליט. האחרונים לעתים קרובות יביאו את טענת המחץ, שאני, שדווקא נוטה לצדד בראשונים, לא מסוגל לענות לה: תראה מה קרה למשפחת ארד, ששמרו על שקט כדי לאפשר להנהגה לנהל בדרכה את המשא ומתן, וההמתנה שלהם לרון נכנסת כעת לעשורה השלישי.

אבל במקרה של אסף רמון, התמונה אחרת לגמרי. כאן אי אפשר לטעון שהפיכת האסון הנורא והשני שנפל על משפחת רמון לאבל לאומי תשרת באיזשהו אופן את המשפחה. אני מניח שגם בכירי גופי החדשות במדינה מבינים את זה, אבל ההתנהלות המכוערת והברוטלית שלהם מאז נהרג אסף רמון מעידה שההבנה הזו נעצרת ברגע הבחירה העריכתית. בשלב הזה עולות הבנות אחרות – קדומות יותר, חזקות יותר – בדבר הצורך להקדים את המתחרים, בתשוקה להגדיל את אחוזי הצפייה והכניסה ולהביא אותם לשיאים חדשים, וההבנה שגם אם הם יבחרו לנהוג כאן בהיגיון ולהניח למשפחת רמון להתמודד עם האבל שלה בכבוד, הרי שהמתחרים שלהם בין כה ישיגו את תמונת הפפרצי של האלמנה ברגע היוודע לה על מות בנה.

האבסורדים לא נעצרו בזה. 19 עמודים בידיעות אחרונות (קראתי רק את עמודי החדשות, אני מניח שבמעריב ובמגזינים שיעור הסיקור לא היו נמוך בהרבה), מערכת לדירוג תמונות של אסף רמון ב-ynet כאילו היה איזו דוגמנית או תצלומי נוף, ועשרות שעות הטלוויזיה במצטבר שעסקו במוות המיותר הזה.

אבל בתוך כל המהומה הזו קיבלנו הצצה להתנהלות שקולה, מוסרית, שבחרו בה דווקא אלה שמוצגים לרוב כהיפוכם של אנשים שקולים ומוסריים. במרחק נסיעה של שעה וחצי מירושלים, עוד שעה אם באתם מהמרכז, נערים הצליחו לצלם את רגע ההתרסקות של המטוס שבו היה אסף רמון ז"ל. קשה לי להאמין שנערי תיכון ממרכז הארץ, או אפילו סטודנטים באחת האוניברסיטאות הגדולות היו בוחרים כמו אותם נערים – בחורי ישיבה בגיל תיכון ממעלה חבר – לא להעביר את התמונות לגוף תקשורת תמורת תשלום נדיב, אלא לגנוז אותן ולמסור אותן רק לצבא לצורכי התחקיר.

אמת, תהליך קבלת ההחלטה הזה בעייתי מאוד. קשה לכנות "שאלת רב" כנקיטת עמדה מוסרית, שהרי לוּ הרב היה מורה להם אחרת – הם היו פועלים גם בניגוד למצפונם וממלאים אחר דבריו. ואכן, רבים משכניהם הדומים להם הם אנשים אלימים, גזעניים וחשוכים, אך הם עצמם, בעצם ההימנעות הזו מלהשתתף בחגיגית האבל הלאומית, מציבים בפנינו מראה שמאוד לא נעים להביט בה.

אנחנו כל כך רגילים לראות את הכסף כאחת המטרות העיקריות של חיינו. מי במידה כזו ובמי באחרת, אבל אנחנו – ואני מתכוון כאן כמובן לעצמי ולרוב אלה שאני פוגש בחיי היום יום – חלק מהמכונה האדירה הזו שמטרתה צמיחה והתרחבות, מילים מכובסות ל-"עוד ועוד כסף".

אתה יכול להיות מוכר בחנות ספרים או שליח על קטנוע – ובטח ובטח איש תקשורת – ולשכנע את עצמך ש"אתה מחוץ לכל זה, לא נוגע לך, זה שם", אבל זה בלתי נמנע. הפרסומות מקיפות אותנו מכל מקום, רבים מאיתנו משרתים אותן בצורה כזו או אחרת, ואי אפשר לברוח. הכסף הוא המנוע העיקרי בחיים שלנו, ומהווה שיקול מכריע בהתלבטויות רבות. לא יהיה מופרך להסיק בעקיפין, שיקול כלכלי הוא שעמד בבסיס החלטת עורכי מהדורות החדשות לפרסם את התמונות האינטימיות של רונה רמון.

והנה, אמנם מעבר להרי החושך, אבל גיאוגרפית לא ממש רחוק, מתקיימת לה תרבות שהכסף נתפס בה במסגרת הראויה לו, שאין בה שאיפה של כל פרט "למקסם את רווחיו", אלא – ותסלחו לי על השפה הגסה – "לעבוד את השם", עם כל ההסתייגויות שלי משאיפה זו, שאני לא שותף לה כלל ולא מזדהה איתה, ומבין את הנזק האדיר שהיא גרמה וגורמת לאנושות כולה.

לאותם בחורי ישיבה הייתה האפשרות להחליט אחרת: להעביר את התמונות לכלי תקשורת כלשהו בהבטחת בלעדיות, לחלק ביניהם כמה אלפים – בדולרים או בשקלים, ושוב היינו זוכים לפניני עיתונות כמו הצילום האחרון של נעה גולדרינג בת השלוש לפני שנרצחה על ידי אביה.

משהו קורה שם, מעבר להרי החושך, משהו מתעורר. בצד השדים והמזיקים המקפצים על הגבעות צומח בישיבות הציוניות דור של משוררים, אמנים ואנשי ערכים. הצצה לאותו דור אפשר לקבל מקריאת כתב העת לשירה "משיב הרוח" וספרי הוצאת ראובן מס, וכן ממוספי סוף השבוע של העיתון "מקור ראשון" (גילוי נאות: בשנתיים האחרונות פרסמתי בעיתון זה כמה ביקורות ספרות). אלה נולדו מתוך עמדה מוסרית מבוססת מאוד (ששוב אסתייג ממנה), שבאה לידי ביטוי בהחלטת בחורי הישיבה ממעלה חבר, בתרבות הקולנוע שצמחה שם יש מאין בעשרים השנה האחרונות, וכן, גם בחלק קטן מהפעילות העיתונאית של המגזר הציוני-דתי.

דוגמה אקטואלית: במוסף "דיוקן" של מקור ראשון התפרסמה לפני כשבועיים כתבה על שאלת השארת ההחלטה בדבר שירותו הצבאי של יתום או אח שכול בידי ההורים, לרוב בידי האם. בפוסט הקודם יוסי הזכיר כאן את הבעייתיות שבמדיניות צה"לית זו, והנה כמה ימים לפני כן – להזכירכם, לפני מותו של אסף רמון – בדיוק בשאלה רדומה זו בחר לעסוק המוסף המגזיני של מקור ראשון, בנימה ביקורתית ורצינית. (אין לינק כי אין אתר למקור ראשון).

תחושת המראה שמציבים בפניי בחורי הישיבה ממעלה חבר מעיקה עליי באופן אישי. אני עצמי עובד בתקשורת, שותף לאותה מערכת שמתפרנסים ממנה גם כותבי הבלוג הזה, ואני לא מסוגל לומר בצורה חד משמעית שהייתי נוהג אחרת מעורך ידיעות אחרונות או ראש דסק החדשות של ערוץ 10, לו הייתי במקומם.

אני לא ותיק בעיתונות, קצת יותר משנה וחצי, אבל כבר הספקתי להדפיס ולפרסם כמה דברים שהתחרטתי עליהם מאוחר יותר לצלילי "איך אתה ישן בלילה עיתונאי קטן שלי". בקצב המטורף שנמצאים בו עורכי החדשות, בלחץ המופעל עלינו מכל הצדדים לפרסם כמה שיותר מהר ולהקדים את המתחרים בכותרת מפוצצת, לעתים קרובות מדי אין מקום לשיקול דעת, אין מקום לאותה "שאלת רב" שאדם אמור לעשות בינו ובין עצמו.

בחיי אותם בחורי ישיבה ממעלה חבר יש מקום לשיקול הדעת הזה. עם כל הביקורת עליהם ועל המחנכים שלהם – מסתבר שיש לנו מה ללמוד מהם.

(אהרן פורת)

ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאד:

פרחי פרחים בך טמנו רעננים ובהוד,

אשר נשקתם השמש מנשיקתה ראשונה…

הא לך הטובים בבנינו, נוער טהור חלומות,

ברי לבב, נקיי כפיים, טרם חלאת אדמות,

וארג יומם עודו שתי, ארג תקוות יום יבוא,

אין לנו טובים מכל אלה. את, הראית? ואיפה?

שאול טשרניחובסקי

ההיסטריה: אתמול התרסק מטוסו של סרן אסף רמון בהרי חברון, הוא נספה בתאונה, והמדינה נאחזה היסטריה. הנשיא דיבר, ראש הממשלה קשקש (על כך מיד), שר החינוך הורה להקדיש שיעור ל"משפחת רמון", "ידיעות" הקדיש לנושא הזה 18 עמודים, בכללם כפולת האמצע, ושורה ארוכה של בעלי טור הודיעו לנו שאסף רמון "הוא הילד של כולנו".

אבל הוא לא. הוא בנם של אילן ורונה רמון. ואחרי שהחגיגה התקשורתית המחליאה הזו – שבשיאה הגיעו הכתבים לבית משפחת רמון לפני הקצינים שהודיעו על המוות – תמצה את עצמה, רונה רמון תשאר לבדה. ידידיה יתמכו בה, כפי שתמכו קודם לכן, אבל כל אהדת הציבור המתוזמרת הזו תתאדה. היא תמיד מתאדה, רק כדי להתגבש שוב ביום הזכרון לחללי צה"ל, לשם מירוק מצפון הציבור.

כל הבכי והנהי הזה לא במקומו. חיילים אינם אמורים לבכות, לא בפומבי בכל מקרה. הרמטכ"ל דן שומרון עוד העז לנזוף בחיילים שבכו בפומבי; אחריו זו כבר הפכה להיות נורמה. גם ההתבהמות התקשורתית – המרוץ המטורף אחרי תמונת ההתמוטטות של האלמנה הטריה/הבן שזה עתה שכל את אביו/ האחות שאיבדה את אחיה, מרוץ שאנחנו מכירים היטב מכל מקרה מוות של דמות בעלת שמץ עניין ציבורי – כבר יצאה לחלוטין מכל שליטה. עורכים וצלמים מפחדים שמישהו יגיע אל הסקופ הענק הזה לפניהם, והתוצאה היא צלילה עמוקה לביבים. לעזאזל, תנו למתחרה שלכם לצלם אדם אחר בכאבו – היו אתם מעל זה. ותרו לו על הסקופ הזה, ושיהיה לו לעורכי דין. אף עורך, כמובן, לא יעז לעצור את המרוץ – כי הדמוס רוצה את התמונות האלה. הוא מסניף אותן. הן צורה ענוגה של קתרזיס מרחוק: להרגיש את אסונו של אחר בלי באמת לגעת בו. די כבר. מספיק עם ההתיילדות הזו.

התקשורת לא לבד בבזיון הזה. הידיעה על זהותו של הטייס הודלפה כמעט בוודאות מהצבא – פרמדיקים, כתבים וצלמים ידעו שנפל מטוס, ואולי גם יכלו למצוא אותו, אבל הם לא ידעו את זהות הטייס – והצבא התייחס לסרן רמון כאילו היה גנרל עתיר תהילה שנפל בקרב. זה לא המצב. הוא היה צעיר שזה עתה סיים את קורס הטייס שלו. הוא לא שונה מכל חייל גולני שנפל בקרב מול החיזבאללה או חמאס – או, לצורך העניין, מכל שק"מיסט שנורה למוות בשל המדים שאולץ ללבוש. התרגלנו שהצבא רואה בקציניו הבכירים אצולה – בניגוד לסתם חיילים מן השורה, למשל, יש להם מאבטחים – אבל כאן היא הורחבה באופן חמור. מה צריכים לחשוב חיילי השדה, שיודעים היטב איזה הבדל יהיה בין לווייתם ובין לווייתו?

הבורות: ראש ממשלתנו היקר – ההוא שראה חיילים בריטים בירושלים ושנסע בנגמ"ש עם שרון וברק במלחמת יום כיפור, וגם העריך מאד את העצות שנתן לו השר רחבעם זאבי, לפני ששקל ברצינות הצעה להיות שר האוצר של איטליה – נוטה לעתים קרובות לקונן על מצב החינוך בארצנו, ואומר שצריך לחנך את הנוער ליותר ערכים, בעיקר תנ"ך, כנראה כדי שלא ישכחו מה זה להיות יהודי.

ובכן, ראש ממשלתנו הלז התראיין הבוקר לגלי צה"ל בעקבות האירוע, ואמר שכאשר שמע את הידיעה על התרסקותו של סרן רמון במטוסו, התגובה הראשונה שלו היתה "ציטוט מקינת דוד על יהונתן: 'הצבי ישראל, איך נפלו גיבורים במרומים".

להלן הנוסח המקובל של קינת יהונתן: "הצבי ישראל, על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים. אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלון, פן תשמחנה בנות פלשתים, פן תעלוזנה בנות הערלים", וכן הלאה. הביטוי "איך נפלו גיבורים" מופיע פעמיים נוספות, פעם אחת כשמצורפת לו הקינה "ויאבדו כלי מלחמה", אבל המילה "במרומים", שנתניהו מצא כל כך מועילה לתיאור האירוע, איננה מופיעה שם. אולי הוא התבלבל עם "איך נפלת משמים, הלל בן שחר". קורה.

תפקיד ראש הממשלה הוא, גם, תפקיד ייצוגי. אם נתניהו לא מסוגל לצטט כיאות את התנ"ך, יואיל נא ויימנע מכך. ואם דובר בשבועות האחרונים על חוסר תפקודה של לשכת נתניהו, הנה עוד דוגמא לכך. גם אם נתניהו לא זכר היטב את הקינה, מישהו היה צריך לוודא שהוא שינן את החלקים הרלוונטיים.

(תודה לאיה מרקביץ' על ההפניה.)

הטרגדיה: ואחרי שהעיתונאים יסגרו את הלאפטופים והצלמים יקפלו את חצובותיהם, מישהו בצה"ל יצטרך לחשוב שוב ברצינות על נושא שירותם של חיילים שהוריהם או אחיהם נפלו. לא אנושי להתיר את הבחירה הזו בידי אמם.

אפשר לאסור על חיילים כאלה לשרת בתפקידים קרביים, אבל זו תהיה פגיעה ניכרת בזכויותיהם, במדינה שהסטטוס בה נשען בין השאר על מקום שירותו של אדם. הפתרון הקשה אך הראוי הוא להניח להם לבחור בעצמם האם להתנדב ליחידות קרביות או לא – ולהמנע מלגייס אותם ליחידות כאלה בכפיה. בשום פנים אין להותיר עוד אמהות במצבה של רונה רמון, מצב שבו היא תחיה לשארית חייה עם השאלה מה היה קורה אילו סירבה לאשר לבנה לסכן את חייו. אין שום סיבה להעמיד ולו אם נוספת אחת במבחן כזה.

(יוסי גורביץ)

האלוף מאיר כליפי, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, עלה השבוע לכותרות שלא בטובתו: הוא שיקר באשר למקום הימצאו של בנימין נתניהו. הלז היה בפגישה חשאית ברוסיה, כמסתבר – הוא טס לשם במטוסו הפרטי של המיליארדר יוסי מימן, כנראה בגלל שמשאביה של המדינה לא עמדו במאמץ – וכליפי העדיף למכור לתקשורת שקר על כך שהוא "במתקן בטחוני". בתגובה אמר כליפי ש"מותר לשקר בשביל הבטחון", או, כפי שטענו "מקורביו" הבוקר בידיעות אחרונות, "למען בטחון המדינה אני מוכן לא להגיד את כל האמת".

זה הזכיר לי את הפעם הראשונה שבה שמעתי את שמו של כליפי.

* * * * *

ביוני 2006 נהרגה משפחה פלסטינית, משפחת ראלייה, מפיצוץ שאירע בחוף עזה. רק אלוהים יודע מה קרה שם, והעובדה שהפלסטינים הוסיפו אלמנטים של "פאליווד" לכל הסיפור לא סייעה להבהרת התמונה. תחילה הכחיש צה"ל שירה לאזור, אחר כך הודה שירה לשם מספינות חיל הים, מאוחר יותר הודה שבעצם ירה לשם גם מטח של שישה פגזי 155 מילימטרים, ושמיקומו של אחד מהם אינו ידוע לו. תת אלוף כוכבי, ההוא שלא נסע ללימודים בלונדון מחשש שייעצר בשל פשעי מלחמה, החליט לתקוף דווקא את המשפחה: באיזו זכות, הוא שאל, הם העזו לצאת לחוף הים.

ראיינתי אז את מארק גרלסקו, מומחה של ארגון Human Rights Watch. מצאתי אותו אדם שקול ורגוע, ענייני מאד. הוא שלל על הסף את האפשרות שהפגיעות היו מירי פגזי חיל הים, אבל אמר שיש סיכוי סביר שמדובר בפגז של 155 מ"מ – או בנפל של כזה. הוא המליץ שלא לקפוץ למסקנות. באותה תקופה הוא חיבר דו"ח על ירי הקסאמים של החמאס לעבר שדרות, אותו הגדיר חד משמעית כפשע מלחמה: ירי בלתי מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית. יצוין שזה בדיוק מה שעשה צה"ל באותה תקופה, מתוך כוונה מפורשת ליצור טרור, כהרגלו.

כשבוע לאחר האירוע הופיע כליפי בטלוויזיה, והציג מחקר צה"לי שבו נטען שצה"ל לא אחראי בשום אופן לפיצוץ ולהרג, אבל נמנע מלמסור את התחמושת שלדעתו היתה אחראית לו לבדיקה חיצונית. היום אנחנו יודעים שכליפי הוא שקרן מועד, כהצהרתו שלו, שאין לו שום בעיה לומר אי אמת כדי לקדם את מה שהוא רואה כ"בטחון המדינה". זה צריך להטיל צל מסוים על החקירה שלו.

מה קרה, בינתיים, למארק גרלסקו, שהגיש דו"ח נגדי?

אה, זה פשוט: מעריב הודיע שהוא נאצי.

* * * * *

תחת הכותרת "הקשר הנאצי של המומחה האנטי הישראלי", חשף מעריב – או, אם לדייק, ציטט בלוגר ימני , עמרי קרן – שלגרלסקו יש עניין במזכרות של הצבא הגרמני במלחמת העולם השניה. לא שזה היה סוד גדול: גרלסקו פרסם ספר על תגי היחידות של הנ"מ הגרמני.

מאחר ולכתוב שמישהו אוסף תגים של יחידות נ"מ – לא בדיוק החלק הפעיל של האס.אס. – קצת מקשה על הפיכתו לשונא ישראל מובהק, דיברה הכותרת על "הקשר הנאצי" שלו, כלומר עוררה בקוראים ציפיה לקשר ישיר בין גרלסקו ובין נאצים. מעריב השמיט, משום מה, את העובדה שקרן טרח להביא: שלדבריו של גרלסקו העניין שלו בנ.מ. הגרמני התעורר לאחר שהתברר לו שסבו נלחם בשורותיו.

הכתבה התייחסה אליו כאל "המומחה האנטי ישראלי". הראיות: הדו"ח של גרלסקו על אירועי בית להיה, הדו"ח שלו שמצא שצה"ל השתמש בפגזי זרחן במהלך מבצע "עופרת יצוקה", ועל כך שצה"ל השתמש בפגזי מצרר במלחמת לבנון השניה.

על חוף בית להיה כבר כתבתי. צה"ל כבר הפסיק להכחיש את השימוש במצרר במהלך המלחמה בלבנון, אחרי שנתפס בשקר מטומטם במיוחד (דן חלוץ הצטלם עם סוללת MLRS בדיוק כזו ירתה פגזי מצרר); ואם מישהו מאמין לטענה שצה"ל לא השתמש בפגזי זרחן בעזה, הוא צריך להיות טיפש מאד או פנאט מאד. כלומר, לא בדיוק נאצי ולא בדיוק אנטי ישראלי. ראוי לציין, אגב, שהמחקר של גרלסקו שקבע שהחמאס מבצע פשעי מלחמה כנגד שדרות לא הוזכר בכתבה – אולי החץ הזה לא התאים למטרה שסומנה מראש.

בן דרור ימיני, עורך הדעות של מעריב, השתולל לגמרי: "עדיין לא ברור אם גרלסקו עצמו נאצי", הוא כותב. זה, למעשה, די ברור: גרלסקו לא יכול להיות נאצי משום שהמפלגה הנאצית הוצאה אל מחוץ לחוק עם כיבושה של גרמניה. לכל היותר, אפשר לטעון שהוא ניאו נאצי – אבל לכך מעריב לא טרח להביא שום ראיות. ימיני מתייחס אל גרלסקו כאל "מיליטריסט מימין". העובדה שאדם שירת בצבא לא הופכת אותו למיליטריסט, העובדה שהוא הלך אחר כך לעבוד עבור ארגון זכויות אדם יכולה אפילו להיראות כנסיון לכפר על שירותו הצבאי, ואם יש התבטאויות של גרלסקו שמציבה אותו בימין הפוליטי, מעריב לא הציג אותן.

אבל כמה קל לפטור את הטענות כנגד ישראל כהמצאה של חובבי-נאצים. מעריב עושה כאן, בעצם, את מה שכליפי עושה: הוא משקר. לא בשביל בטחון ישראל: השקר של כליפי בפרשת מסעו של נתניהו לרוסיה לא הגן על כלום, ואם שיקר גם בפרשת בית להיה, גם זה לא הועיל בדבר לבטחונה של ישראל. לא, השקרים אינם למען בטחונה של ישראל: הם למען בטחונם העצמי של הישראלים, שקרים שמטרתם לפטור את עצמם מבחינת מעשיהם.

אבל בטחון עצמי שנשען על שקרים, ודאי על שקרים קלים לחשיפה כאלה של מעריב וכליפי, איננו בטחון אלא ההיפך ממנו. הוא מוציא את האדם, והקבוצה, מהעולם אל עולם הפנטזיה. ובאדיבותו של צה"ל ומקהלת המעריצים שלו בתקשורת ובחברה הישראלית, אנחנו שועטים לשם במהירות שיא.

(יוסי גורביץ)

היסטריה בקרב החרדים: האספסוף הצעיר של החרדים, אסיר-העולם של ראשי הישיבות, זכה לכינוי "שבאב" לפני כמה עשורים, בהקבלה לצעיריהם המתוסכלים של השכנים הפלסטינים. יותר ויותר הוא דומה לזה הפלסטיני: התפרעות קשה בתחילת השבוע בירושלים, כשהמשטרה ניסתה לחלץ גופה של אדם שנרצח, הביאה לראשונה לירי באוויר. יצוין שבניגוד ל"כדור ראשון באוויר של הריאות" הידוע לשמצה של צה"ל בשנות השבעים והשמונים, הירי הזה אכן היה באוויר.

העיתונות החרדית העבירה מיד את הילוך ההיסטריה שלה ל"גבוה". הרטוריקה החרדית תמיד דומה לרטוריקה האיסלמיסטית: מנופחת, ריקה, צווחנית. הפעם זה היה מוגזם ישראל אייכלר, לשעבר חבר כנסת, ציטט איזה רב שאמר ש"הציונים חשודים על רציחה", האשים את החברה הישראלית ב"אנטישמיות" וברצון לשפיכת דמם של חרדים, וקרא להפסיק את המהומות בירושלים, כי "מי האדם חסר האחריות ששולח נערים לקרב מבלי לספק להם אפילו שכפ"צים?" עיתונים חרדים אחרים קראו גם הם להפסקת המהומות. לא נראה שזה יעזור: הקנאים גילו שכרגיל, יש קנאים מהם, אנשי "העדה החרדית" של טוביה וייס.

אפשר היה לשאול את אייכלר כמה שאלות נוקבות, להזכיר שכמה וכמה הפגנות פוזרו כאן באש חיה, חלקן שלוות הרבה יותר מאלה של החרדים. וראה זה פלא – לא חרדים הם אלו שנורו. אפשר גם לתהות ברשעות אם אייכלר חושב שמנהיגי מהפכנים שלא טרחו לספק אפוד קרמי ללוחמיהם הם "חסרי אחריות". פחות חשוב.

אייכלר רואה את מדינת ישראל כאויב וקורא לציבור שלו להתייחס אליה ככזה, ובו זמנית לנקוט בשיטות הישנות של אבותיהם של החרדים: הורדת ראש, פן יקופד. יש הרבה התחסדות בעמדה הזו, אבל הרבה בהתנהגותם של החרדים מזכיר את יהודי העיירה המיתולוגיים. למשל, עקרון גזילת הגוי: רותי סיני פרסמה היום כתבה מאלפת, שדנה באחד האופנים בהם ממשיכה המדינה להפקיר את החרדים למוסדות הגטו שלהם. אחת הנקודות שסיני מרפרפת עליה היא העובדה שרשת הגנים של אגודת ישראל, שהיא המעסיק הגדול ביותר במגזר, נהגה כדבר של שגרה לקבל עבור גננותיה משכורת עבור 12 חודשי עבודה, לשלם להן עבור 11 חודשים ולשלוח אותן לחתום אבטלה עבור החודש האחרון. רשת הגנים גם שמרה לעצמה את דמי ההבראה והביגוד של הגננות.

נאמר זאת שוב: הארגון הגדול ביותר של אגודת ישראל, זו שבשמה נשבע פעם אייכלר אמונים לכנסת, רימה את מדינת ישראל במשך שנים באופן שיטתי. אחרי זה אייכלר מדבר על עוינות. נו, טוב, הוא בחור ישיבה: כפי שכתב בית המשפט על האברך ישראל ולס, שרצח את בנו התינוק לאחר שהתעלל בו באופן שיטתי, סטר לו ונשך אותו, אי אפשר היה לצפות ממנו להרבה, מאחר "שחי בסביבה מגוננת ושלא התנסה באחריות או בחובה למטלות אחרות, פרט ללימוד תורה". על כן נשלח ולס רק לשש שנות מאסר. בניסוח בוטה יותר, בית המשפט קבע שאברכים הם מפגרים שאינם שולטים בשכלם כשאר בני אדם. אולי הגיע הזמן לגמור עם זה, או על כל פנים להפסיק לשלם עבור זה.

אמאל'ה, אהבה: הממשלה מ-ז-ו-ע-ז-ע-ת. לא, לא מהעובדה שחובשי הכיפות שוב עבדו על כולם ויום אחרי שהודיעו שיש סידור לכל הילדים האתיופים בפתח תקווה, התברר שבעצם אין סידור לאף אחד וזה היה רק תירוץ להוריד מהם את כלי התקשורת ולקבוע עובדות בשטח. לזה היא התרגלה.

מה שמטריד את ממשלתנו החסודה היא האפשרות שאיזה יהודי בגולה הדוויה של בוסטון או בריסל ימצא שהשיקסע הקרובה למקום מגוריו מושכת יותר מאשר מורשתו היהודית, או על כל פנים מבטיחה לו חיים מעניינים יותר. כדי לשמור על טוהר הדם היהודי, ולהמנע מטומאת הגויים, יוטבעו כ-600 אלף דולר מכספי ציבור כדי לעורר קמפיין רועש – כולל בפייסבוק! – במודעות שמטרתן… לעודד את הציבור הישראלי לעודד יהודים מחו"ל המבקרים בישראל להחזיק מעמד, לעזוב את השינקן ולהצמד ללטקעס, ולהכיר להם ריבות נאות מקומיות. אין ספק שהפיכתה של האוכלוסיה הישראלית כולה לשדכנים-מטעם תגרום ליהודים תוהים ותועים לחבב אותה יותר.

50% מהיהודים, אומרים לנו בסוכנות ובמשרד ראש הממשלה, לא רוצים להיות יהודים יותר. או, על כל פנים, זה לא מעניין אותם מספיק. המסקנה, כמובן, היא שצריך להסביר להם שהם לא מבינים מהחיים שלהם ושבנימין "שר האוצר של איטליה" נתניהו דווקא כן. כדי למשוך את תשומת הלב של הציבור, חייהם הפרטיים של מיליוני יהודים שלא ביקשו מישראל להפוך ליאכנע השכונתית הופכים ל"סכנה לאומית אסטרטגית". איפה חנוך לוין כשצריך אותו?

שובו של השקר הישן: אתמול היה יום השנה השבעים לפריצת מלחמת העולם השניה, ו-וולדימיר פוטין חש צורך לומר משהו. זה, על פניו, משונה: לרוסיה יש נשיא ופוטין הוא טכנית רק ראש הממשלה, אבל מספיק עם ההומור הדלוח.

פוטין התראיין לעיתון פולני ואמר את מה שאמרו מנהיגי מוסקווה מאז חרושצ'ב. רק שהתקשורת המערבית התייחסה למה שהוא אמר כאל שינוי מהותי. לא היא. פוטין הודה שהסכם היטלר-סטאלין, המכונה בדרך כלל הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, היה הסכם בעייתי מוסרית. אבל, לדבריו, לא היתה לברית המועצות ברירה: היא ננטשה על ידי המעצמות המערביות.

ובזה, מבחינת העיתונות המערבית, נגמר העניין. הסכם היטלר-סטאלין כונה שם "הסכם אי התקפה" בין ברה"ב וגרמניה הנאצית, כאילו מעולם לא נחשף הנספח הסודי שלו, שבו חילקו שתי המעצמות הטוטליטריות את פולין. "תשעה ימים לאחר חתימתו", מציין המאמר של AP, "החליטה גרמניה לפלוש לפולין". המשפט, כפי שהוא, מכיל טעות ושקר: הטעות היא שההחלטה על הפלישה לפולין נפלה הרבה קודם לכן.

השקר הוא בהשמטת העובדה ששבועיים לאחר מכן, פלשה גם רוסיה לפולין. השקר הוא באי ציון העובדה שבהסכמה בשתיקה של גרמניה הנאצית, סיפחה רוסיה גם את המדינות הבאלטיות, וגם נתחים מפינלנד. השקר הוא באי ציון העובדה שבתחילת המלחמה שתי המעצמות הטוטאליטריות היו שותפות – אמנם שותפות של שודדים, שקרסה כשאחד מהם הקדים לבגוד בשני, אבל שותפות. ברית המועצות הקפידה על כל תג ותג בחלקה בהסכם: העבירה לגרמניה סחורות כמוסכם, ביניהן סחורות הכרחיות למלחמה – וגם כמה עשרות קומוניסטים גרמנים שהגסטאפו השתוקק לראות שוב.

ראוי לציין, בנוסף, שהרוסים רצחו מאות אלפי פולנים, ביניהם כעשרת אלפים קצינים שבויים בקאטין; שהמטרה של הרצח היתה חיסול האינטליגנציה הפולנית הלא-קומוניסטית – בדיוק אותה מטרה של הנאצים; ושרוסיה זכתה בנתחים מפולין, בהם היא עדיין מחזיקה, לאחר המלחמה.

ראיית הראשון בספטמבר 1939 דרך משקפי ה-22 ביוני 1941 היא לשחק, כמעט 20 שנה לאחר קריסת ברית המועצות, במשחק התעמולה הישן של אימפריית הרשע הנוראה ביותר שקמה בעולם. מדוע? לעזאזל, מדוע?

ההכחשה החסרה: בגליון סוף השבוע של "ידיעות", מצטט נחום ברנע את פנחס ולרשטיין כאומר שביום ההתנקשות בראשי הערים – מה שיכונה לאחר מכן "המחתרת הראשונה" – הציע לו אחד, בנימין בן אליעזר, כוס יין לברכה. בן אליעזר היה אז מושל הגדה המערבית. לדברי ולרשטיין, פואד גם אמר לו שצריך לתלות את מי שהניח את המטען ברכבו של ראש עיריית שכם, באסם שקעה, כי הוא רק קטע את רגליו ולא הרג אותו.

זה היה לפני כמעט 30 שנה. מאז נאלצנו לסבול את פואד בפוליטיקה. אם הוא הכחיש את המיוחס לו, הוא עשה זאת מאד, מאד בשקט.

(יוסי גורביץ)

משטר האפרטהייד בדרום אפריקה הצטיין לא רק ברדיפת שחורים ושלילת זכויותיהם, אלא גם בסתימת פיותיהם של יריביו הליברליים, שהואשמו בבוגדנות, ובחרחור היסטריה ציבורית – תוך סיוע מסיבי מהתקשורת המקומית – שהתבססה על התפיסה של "העולם כולו נגדנו", כשקולות מתונים יותר מושתקים מיד. זה היה אחד הגורמים להתמוטטותו.

קשה להבין עד כמה התדרדרנו מאז הפך בנימין נתניהו לראש ממשלה. בסוף השבוע, פתח משרד החוץ במתקפה פראית על שוודיה: עיתון שוודי פרסם כתבה – שמתקבל הרושם שמעט מאד בישראל טרחו לקרוא, ועל הכתבה עצמה מיד – שבה הועלתה טענה שחיילי צה"ל קוצרים אברי פלסטינים, וישראל הגיבה כאילו היתה ערב הסעודית בשעה שעיתון דני פרסם קריקטורות על מוחמד. משרד החוץ דרש משוודיה כולה, ובעיקר מממשלתה, להתנצל; ראש הממשלה חזר על הדרישה, תוך שינוי הנוסח מ"התנצלות" ל"גינוי"; שר הפנים, הרב מאיר כהנא… אה, סליחה, הרב אלי ישי, הודיע שישלול אשרות עבודה מעיתונאים שוודים – כל העיתונאים השוודים; ומנהל לשכת העיתונות הממשלתית, הביזיונר הסדרתי דני סימן, הודיע שהוא מעכב הנפקת תעודת עיתונאי לכל עיתונאי שוודיה; איזה מתנחבל כבר התחיל לארגן חרם על מוצרים שוודיים. מילת הקוד היתה, כמובן, אנטישמיות ו"עלילת דם".

עוד לפני שהספקת להבין מה קרה, לעזאזל, כבר שיגר ליברמן עוד מטח: אתמול (א') הוא תקף גם את נורווגיה. לדבריו, הוא "נדהם" מכך שהמדינה הנורדית השלווה מציינת 150 שנה ללידתו של קנוט האמסון (Knut Hamsun), שהיה משת"פ נאצי בולט בזמן הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השניה. לדבריו של המהגר ממולדוביה, שמדיניותו המוצהרת היא נטישת המערב והתקרבות בין ישראל לרוסיה, הדבר מתקשר לכך שהנציג הנורווגי הקשיב לנאומו של אחמדניג'אד בוועידת דרבן השניה, ומוכיח שממשלת נורווגיה היא אנטישמית.

ליברמן נמנע מלציין שמדובר בזוכה פרס נובל לספרות, ששורה מספריו תורגמו לעברית, בכלל זה אחרי מלחמת העולם השניה, אולי מתוך תקווה שאף אחד לא יטרח לברר. ליברמן גם נמנע מלציין מה דינם של מו"לים עבריים, והמתרגמים משתפי הפעולה שלהם, שלא הסתפקו בציון יום הולדתו של האמסון אלא אף העזו להרעיל באמצעותו את הקהל הישראלי. לז'דאנוב זה לא היה קורה.

ההסתה של ליברמן, ונסיגתו שוב ושוב למלחמת העולם השניה – בדבריו על הפלסטינים הוא מזכיר שוב ושוב את הגרוסמופתי, חאג' אמין אל חוסייני, ובשוודים הטיח את הנייטרליות-למחצה שלהם במלחמת העולם – מיועדים לייצר אווירה ציבורית היסטרית. הם גם מצליחים. מותר לשאול מדוע מתעקש מי שמתיימר להיות שר החוץ להבעיר את מערכת היחסים של ישראל עם העולם המערבי, אבל את האג'נדה של ההומו סובייטיקוס הזה כבר ציינו. ליברמן לא באמת מפתיע. גם לא ישי או סימן.

התגובה הציבורית הפתיעה. כל כך התרגלנו לענישה קולקטיבית בגדה וברצועה, שאנחנו מאמינים שאפשר להחיל אותה בקלות גם על עמים אחרים, אם אינם נכנעים למשמעתנו; שהיא, בעצם, קו הפעולה הראשון.

כל כך התרגלנו לחופש עיתונות המוגבל בישראל, שנעצר בקו שקובע איזה פקיד במשרד הבטחון, עד שכמעט ולא נשמע קול מחאה על פגיעה בעבודתו של עיתונאי זר. לפני כמה שנים, מאמר מערכת ב"מעריב" קרא להפצצתה של צרפת בנשק גרעיני (!), שזה, איך לומר, טיפה חמור יותר, ואף אחד לא ציפה שישראל תנזוף ב"מעריב" או תתנצל. כותב הטור פוטר, וזהו. מה שנערץ בדנים בעת מהומות הקריקטורות – הסירוב החד להתנצל על פעולתו של עיתון, או לנסות לצנזר אותו (ויצוין ששוודיה לא עמדה במבחן הזה) – הופך כעת לבזוי: ממשלת שוודיה חייבת לנו התנצלות, כי…

כי מה? שמתי לב לדבר קטן: ישראל לא הודיעה שהיא תתבע את העיתון. בתוך כל צווחות ה"אנטישמיות", היא מעולם לא הכחישה רשמית את הידיעה שהוא הביא. ואולי ישראל הרשמית יודעת למה.

* * * * *

לירן לוטקר, שקרא את הכתבה של האפטון בלאדט במקור – דבר, שוב, שמעט מאד טרחו לעשות, ועד כה לא הופץ תרגום מהימן שלה – ציין שהטקסט של הכתב דונלד בוסטרום עוסק בסחר האיברים בישראל, שעד לאחרונה לא הוסדר בחוק והיה פרוע יחסית. הטענה שחיילים ישראלים קוצרים איברים מפלסטינים היא חלק קטן יחסית מהכתבה, והיא מתמקדת במקרה של בילאד אחמד ג'נאן. יצוין שבוסטרום מצהיר במפורש שהוא לא נכח בתקרית, שהוא שמע עליה מכלי שני, והוא מקפיד לצטט את תגובת דובר צה"ל. זו, שכידוע לא הגיעה לציבור הישראלי.

מה קרה שם? ב-1992, על פי הטענה, ירו חייילי צה"ל בבילאד אחמד ג'נאן, העלו את גופתו על מסוק, והחזירו אותה לאחר כמה ימים כשכמה מאבריה חסרים. נטען ש"קולות האתים התערבבו בקולות הצחוק של החיילים, שרק רצו ללכת הביתה" – והקטע הזה נשמע לגמרי סביר, מנסיוני.

אבל מה קרה לגופתו של ג'נאן? כנראה שקרה לה משהו, אחרי הכל, אם הסיפור מסתובב כבר 17 שנים. זה לא מריח כמו השקר הפלסטיני שהורגלנו לקבל. השקרים האלה בדרך כלל עדכניים. הם מתייחסים למשהו שקרה אתמול או שלשום, לא לאירוע משלהי האינתיפאדה הראשונה. עם זאת, הסבירות שמדובר באיברים להשתלה היא אפסית. לאיבריו של אדם שכבר מת אין כמעט ערך; לאיבריו של אדם שנורה בחזהו ורגליו, עוד פחות. אז מה קרה?

אין לדעת, אבל אפשר לשער. פה צריך לזכור איך התנהל המכון המשפטי באבו כביר באותה תקופה. מאחר וחלק ניכר מהישראלים הם עובדי אלילים – הנה הוכחה משעשעת מהזמן האחרון – לא היו לפתולוגים די גופות להתאמן עליהן.

חסידי הדמון יהווה מאמינים שהוא כל יכול, אבל משום מה גורסים שהאומניפוטנטיות הזו נבלמת בשלמות הגופה: הישות הקוסמית העוינת מסוגלת להחיות את כל המתים, אם ממש יתחשק לה, אבל משום מה איננה מסוגלת להחיות גופה החסרה איבר. אי כך ובהתאם לזאת, מאמיני הכת – ולא מדובר רק בחובשי כיפות; כמו תפיסת טוהר הדם, גם התפיסה הזו נפוצה גם בקרב "יהודים חילונים" רבים – אינם מוכנים לתרום את גוויותיהם למחקר.

זו, כמובן, זכותם המלאה. אבל זה השאיר את המכון, בראשות פרופסור יהודה היס, בבעיה. הם מצאו פתרון: התאמנו, פה ושם, על גופות של חיילים. כשהם הפריזו – כשאב גילה שגופת בנו החייל נותחה, כשנמצא שאבריו של חייל אחד הושתלו בגופו של חייל אחר – פרצה שערוריה ענקית. "ידיעות אחרונות" מצא בשנת 2000 שבמכון התנהל סחר בלתי חוקי באיברים לצרכי מחקר. אליוקים רובינשטיין הרחום והחנון, כהרגלו, נזף בפרופ' היס, שנאלץ זמן קצר לאחר מכן לפרוש, אבל לא העמיד אותו לדין.

יצוין שכפי שחשף הבוקר רוני שקד ב"ידיעות", אפילו בני משפחתו של ג'נאן לא סבורים שמדובר בקצירת איברים לצורך השתלה – אבל עדיין רוצים לדעת מה קרה לבן שלהם. מה קרה לו, זה משהו שממשלת ישראל מעדיפה לא לדבר עליו. מותר לתהות אם כל צווחות "עלילת הדם" ו"אנחנו לא מפריכים אנטישמים" מיועדות להסיח את הדעת מכך שישראל בעצם לא ענתה על השאלה, ועל כך שמרכז הכתבה של האפטון בלאדט היה חוסר הסדירות בכל הנושא בישראל.

זו, אחרי הכל, עמדה שקשה מאד להגן עליה: לך תסביר שאיזה פתולוג שיצא משליטה קצר איברים של פלסטיני, אבל רק לצרכי מחקר, ושהוא לא עצר גם בפלסטינים ולא בחל גם בחיילי צה"ל, וכשכל העסק התברר אנחנו, אה, העברנו אותו לתפקיד אחר. זה לא נראה טוב, זה מורכב מדי, בואו נגיד שמדובר באנטישמיות.

יש רק בעיה אחת בשיטה הזו: אם יסתבר שזה אכן מה שקרה לגופה של ג'נאן, השערוריה העולמית תהיה ענקית. אף אחד, ובצדק, לא יאמין יותר לשום הצהרה ישראלית. בהתחשב בגודל השערוריה, סביר שיש מי שכבר החל לבדוק את הנושא. כדאי, כדאי מאד, שמי שהחליט על המסלול הזה להתמודדות עם פרסום זניח – הפיכתו לשערוריה בינלאומית – וידא היטב את העובדות לפני שעשה זאת.

זהותו של שר החוץ לא מעוררת אמון רב בנושא.

(יוסי גורביץ)