החברים של ג'ורג'

צפו בסרטון הזה.

הוא מתאר את מה שעובר על משפחה אחת מני רבות של פליטים שנפלו בידיהם של הבדואים בסיני, שמשתמשים בפליטים כבני ערובה. במקרים שבהם לבני הערובה אין קרובי משפחה שיכולים לשלם את הסכום הנדרש, לעתים קרובות הם נרצחים ואיבריהם נמכרים להשתלה. בינתיים, הם עוברים עינויים מחרידים. הנשים נאנסות. כל החטופים מורעבים.

זה לא חדש. זה קורה כבר שנים, פחות או יותר בשתיקה כללית. זה קורה מרחק יריקה מהגבול שלנו, באזור שנמצא בתיאום בטחוני הדוק בין ישראל ומצרים. משרד הבטחון, תוך הפרה אגבית של הסכמי השלום עם מצרים, התיר למצרים להכניס כוחות משוריינים לאזור שבו הם לא אמורים להיות. על הפליטים המעונים אף אחד לא אמר מילה.

עכשיו, האינסטינקט הראשוני שלי אחרי שמיעה של חצי מההקלטה הזו היה זעם מסמא, שרצה לראות את חיל האוויר עושה דרזדן קטנה ממחנות העינויים האלה – הפצצת דרזדן כפי שחווה אותה ויקטור קלמפרר: הפצצה משחררת (כתבתי על זה בשעתו מאמר בעייתי למדי).

זה היה רעיון ממש רע, מכמה סיבות. בתור התחלה, למרות שחלק מהקורבנות ודאי היו מנצלים את ההזדמנות כדי להמלט, חלק ניכר מהם היה נהרג. שנית, זה היה שם קץ מיידי להסכם השלום עם מצרים. אין מצב שמשטר מצרי כלשהו היה עובר לסדר היום על התקפה ישראלית מכוונת על אדמתו הריבונית– בצדק מוחלט, מבחינתו.

הבעיה נעוצה במילה "ריבונית." מחנות העינויים האלה פועלים בהסכמה בשתיקה של ממשלת מצרים. יש לה דברים דחופים יותר לעשות מאשר להתעסק עם השבטים הבדואים. בהתחשב בגזענות כלפי שחורים שטבועה בתרבות הערבית – המילה ל"שחור" היא "עבד", שריד למאות ארוכות של עבדות – ובהיסטוריה המפורסמת של רגישותה של מצרים לזכויות אדם, זה כנראה לא צריך להפתיע אף אחד. מותר גם לחשוד שחוסר העניין של מצרים במחנות העינויים נובע גם מקצת שוחד שמוזרם אליהם מכיוון הבדואים. כך או כך, מצרים אחראית למה שקורה בהם.

רק שזה לא פוטר את ישראל מאחריות. ×–×” קורה במרחק אפסי מהגבול שלה. היא מדינה שחרטה על דגלה את המושג "לעולם לא עוד." אפשר ×”×™×” לצפות ממנה שמאחר והפצצה, או פלישה קרקעית, יסבו נזק ניכר הרבה יותר מהתועלת – מלחמה שרק מפלצת הספגטי המעופפת יודעת לאן היא יכולה להתפתח – שהיא תעשה משהו אחר בנידון. למשל, לחץ בינלאומי על מצרים. למשל, דרישה חוזרת ונשנית במליאת האו"ם לטיפול בבעיה הזו. למשל, להזכיר את העובדה שיש כוח בינלאומי בסיני, ושמה שקורה במחנות האלה מעמיד אותו במצב שמזכיר את אלה של כוחות האו"ם בסרברניצה וברואנדה. אפשר ×”×™×” לצפות, אילו ×”×™×” אכפת לישראל מגורלם של האנשים האלה, שהיא תשקיע בלחץ בינלאומי בנושא, אני לא יודע, עשרה אחוזים מהלחץ שהיא מפעילה בנושא איראן.

אלא שכמובן, האמת העגומה היא שלישראל אין שום עניין בהם. גרוע מכך, היא רואה בפליטים האלה סכנה לאומית. לאחרונה פורסם דו"ח נלעג למדי, שממליץ למדינת ישראל להתעלם מהאו"ם ולהתייחס לארגוני זכויות האדם כאל "מטרד אסטרטגי" (זה בסדר, משרד ראש הממשלה, באמצעות שלוחותיו ב"אם תרצו", כבר עושה את זה), ולעצור "חתרנים ומסיתים." המסמך פורסם זמן קצר לאחר שנודע שישראל העבירה, בניגוד לחוק ולהסכמים הבינלאומיים, כאלפיים פליטים סודאניים חזרה לסודאן, ואחרי שנודע שהיא מוליכה שולל פליטים אריתראים ומחתימה אותם על "הסכם חזרה מרצון", כשהברירה שלהם היא בין גירוש ובין שלוש שנות מאסר. זה, בתורו, קרה אחרי שישראל קיבלה תקנה מזעזעת, שאומרת שאפשר לעצור פליטים במה שהוא לכל דבר ועניין מעצר מנהלי לשלוש שנים אם מוגשת נגדם תלונה – גם אם מתברר מיד שלתלונה הזו אין בסיס וגם אם הפליט הוא זה שהתלונן.

קשה שלא להגיע למסקנה שהאינטרסים של המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון, כפי שהם מובנים על ידי בנימין נתניהו ואלי ישי, דווקא עולים בקנה אחד עם אלה של המענים הבדואים; קשה שלא להתרשם שמבחינתם, דווקא טוב שיש שם כמה חלאות המין האנושי, שמענים, אונסים ורוצחים, שמרעיבים ילדות בנות שמונה ומחזיקים אותן כבולות. הברברים האלה הם סוג של פתרון. הם מספקים לישראל הרתעה מסוימת כלפי עלובי החיים שמנסים להגיע אליה מהדיקטטורה הצבאית האריתראית – דיקטטורה צבאית שישראל היא בין המדינות שמקיימות אותה.

פעם ההגנה על המדינה היהודית – כלומר, על הפריבילגיות של מה שיהיה בקרוב המיעוט היהודי בתחום שליטתה של ישראל, וההגנה על תומת דמן של בנותיו – כללה החזקה תחת שלטון צבאי של מליוני פלסטינים. עכשיו היא כוללת הסכמה בשתיקה, תוך חילול זכר השואה שישראל מתיימרת לייצג, עם עינויין של ילדות בנות שמונה ועם רצח לשם קצירת איברים. בשתיקה? הלוואי שאתבדה, אבל אף אחד לא יופתע אם עוד כמה שנים ייפתחו פרוטוקולים שיראו שכמה אובר-חוכמים מאיזה ארגון שו-שו ישראלי היו במגעים עם השבטים הבדואים הללו ודירבנו אותם, במתנות נשק וכסף, לשמש כשומרי הגבול הלא רשמיים של ישראל, אלה שעושים את מה שלקוזאקים של אלי ישי אסור.

אור לגויים, כן?

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אזרחית ישראלית שמתגוררת בעזה, הודא וחידי, מבקשת בימים אלה להכנס לישראל – ונתקלת בסירוב. וחידי, שהפקידה את תעודת הזהות הישראלית שלה במנהל האזרחי בשנות השמונים, לא מצליחה להכנס לישראל למרות שמדינת ישראל מודעת לכך שהיא אזרחית ישראלית.

המקרה של וחידי איננו בודד. שלוש אזרחיות ישראליות אחרות, האחיות דבאס, מבקשות גם הם להכנס לישראל מהרצועה, והממשלה מונעת את כניסתן. הממשלה טוענת שאין די בתעודות הזהות הפלסטיניות כדי לזהותן כאזרחיות ישראל, למרות שבשנת 2011, כאשר הן ביקשו להכנס לישראל לחתונת אחותן, די היה באמצעי הזיהוי הזה. עמותת "גישה" (גילוי נאות: אני מספק לה שירותי תרגום מדי פעם) פנתה בשמן של וחידי והאחיות דבאס לבתי המשפט בישראל.

מה שמעניין פה הוא פחות ההתעמרות השגרתית בתושבי הרצועה, שעליה מעדיף הציבור הישראלי שלא לדעת; מה שמעניין הוא פריכותה של תפיסת האזרחות הישראלית. מדובר באזרחות ישראליות, שבסך הכל מבקשות את השירות הבסיסי ביותר שאפשר להעלות על הדעת: כניסה למדינה שבה הן אזרחיות. ופקידים עלומים מרשים להתעלם מהזכות הבסיסית ביותר הזו.

הסיבה לכך פשוטה מאד: מדובר בפלסטיניות, לא ביהודיות. מדינת ישראל מגדירה את עצמה כמדינה יהודית. רשמית, היא לא מכירה בלאום הישראלי. היא מכירה בלאום האשורי, אבל לא הישראלי. הכרה בלאום ישראלי תאלץ אותה להתייחס לכל אזרחיה כשווים, וזה יהיה סופה של המדינה היהודית. ישראל העניקה אזרחות לתושביה הפלסטינים – אלה מהם שלא גירשה – אבל הקפידה לוודא שהזכויות המוענקות באמצעותה יהיו מינימליות. הסיבות לכך היו פשוטות: מניעת אזרחות פורמלית מילידי המדינה היתה מציירת את ישראל כמדינת אפרטהייד מהר מאד, וכנראה היתה גם גוררת התקוממות מוצדקת לגמרי מצד שלולי האזרחות. בצד השני של המתרס, משקיעה ממשלת ישראל סכומים ניכרים של כסף ביהודים שאינם ישראלים החיים בחו"ל, במסגרת מה שמכונה "קשר עם התפוצות."

אז העניקו אזרחות פורמלית, אבל מבהירים שוב ושוב שהמדינה היא מדינת עם האדונים, ושלו בלבד. כפי שגילו וחידי והאחיות דבאס, אזרחות לבדה, ללא ציון העובדה שאתה יהודי, לא שווה הרבה באתנוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון.

ואולי הגיע הזמן להכיר במציאות העגומה שכל המסגרת של מדינה מצריכה תפיסה מחשבתית שעדיין רחוקה משמעותית מזו שרוב היהודים החיים בישראל מסוגלים לה; שכמו המדינות שסביבנו, הלבשנו את השבט שלנו במחלצות של מדינה, כדי שלא יהיה מביך כשיגיעו אורחים מחו"ל – אבל, כשהם לא בסביבה, אפשר להתרווח ולהתנהל כמו שאנחנו אוהבים.

(יוסי גורביץ)

ממשלת נתניהו ופקידיה עשו כמיטב יכולתם כדי להלעיג על ההישג הדיפלומטי של הפלסטינים אמש (ה'): 138 מדינות ברחבי העולם הכירו במדינה פלסטינית כמשקיפה באו"ם, ורק תשע מהן התנגדו. בדיקה מהירה של התשע מגלה שרובן היו חברות ב-Coalition of the Willing הנלעגת של ג'ורג' וו. בוש, שתמכה ביציאה למלחמה בעיראק אחרי לחץ דיפלומטי אמריקאי ניכר; אלא שהקואליציה ההיא הכילה יותר מ-40 מדינות. למשימה דיפלומטית פשוטה באופן משמעותי יותר מאשר כיבוש עיראק, התייצבו רק תשע.

הדיפלומטים הישראלים מיהרו לפלוט את הלהג הרגיל על כך שלפלסטינים יש "רוב אוטומטי" באסיפה הכללית של האו"ם, ושרוב מדינות האו"ם אינן דמוקרטיות. הם פטרו את עצמם בכך מבחינה של השאלה למה יש לפלסטינים רוב כזה באסיפה הכללית, אולי מתוך התקווה שנחשוב על האינרציה של המלחמה הקרה. אבל, כפי שהראה סול סלבה, הטענה הזו מתחמקת מנקודה בעייתית מאד: מבין כ-25 מדינות המוגדרות על ידי ה-Economist Intelligence Unit כדמוקרטיות, 17 הצביעו בעד ורק שלושה התנגדו. מתוך 52 מדינות שמוגדרות כדמוקרטיות פגומות, 31 הצביעו בעד ושתיים התנגדו. כלומר, מתוך 77 דמוקרטיות ודמוקרטיות בעייתיות, 48 הצביעו בעד ובסך הכל חמש התנגדו. איך לומר, לא בדיוק הצבעת אמון בדיפלומטיה הישראלית מצד המדינות הדמוקרטיות.

למעשה, מספר המדינות שתמכו במדינה פלסטינית גבוה פי ארבעה ויותר ממספר המדינות שתמכו בהצעת החלוקה המקורית, זו של ה-29 בנובמבר 1947, שישראל מעדיפה לזכור כהחלטה שהביאה להקמתה אבל שדיברה בפועל גם על מדינה לפלסטינים, מדינה שישראל מיהרה להשמיד עוד בטרם קמה. כמחצית משטחה של המדינה הזו נכבש על ידי ישראל במהלך מלחמת העצמאות, וברוב גדול של השטחים הנכבשים התושבים הילידים גורשו על ידי הכוחות הישראליים – גם אם לא הביעו כל התנגדות חמושה.

ישראל הרשמית, והתקשורת שלה, התייחסו לנאום של עבאס באסיפה הכללית – בו דיבר על ישראל כעל מדינת אפרטהייד והאשים אותה בטיהור אתני – כאילו היה "נאום שטנה." אבל עבאס פשוט הציג את העובדות: הקמתה של ישראל היתה כרוכה בטיהור אתני, שנמשך במובנים מסוימים עד עצם היום הזה (בתקווה אמצא את הזמן לכתוב על תוכנית פראוור והבדואים), ובכל מה שקשור לשטחים הכבושים היא מזמן מדינת אפרטהייד, שמחילה חוקים שונים על אוכלוסיות שונות. מה שנחשב בישראל ל"נאום שטנה", נחשב בעולם כבר מזמן לציון פשוט של עובדות.

בקדנציה הראשונה שלו, נתניהו הצליח להתחמק מהקמתה של מדינה פלסטינית. הוא מסיים את הקדנציה השניה בתבוסה דיפלומטית חסרת תקדים. אחרי ארבע שנים של הרחבת התנחלויות ותג מחיר, העולם כולו יודע שכאשר ישראל מדברת על "ידה המושטת לשלום," מדובר במילים חלולות שמטרתן להסוות את העובדה שידה מושטת לגזילת עוד אדמות.

ואם נשארו תשע מדינות בעולם שעוד לא קלטו את המסר הזה, נתניהו הבהיר אותו שוב אמש, כשהחליט על פעולת תגמול ציונית הולמת בדמות בנייתן של 3,000 יחידות דיור בגדה, בכללן באזור E1 שעד כה ישראל נמנעה מלבנות בו בשל לחץ אמריקאי; בניה שם תבתר את הגדה ותחצוץ בין אל קודס הפלסטינית לשאר השטחים הפלסטיניים. כפי שציינה חגית עופרן מ"שלום עכשיו," בכך מעניש בעצם נתניהו לא את הפלסטינים, אלא את ישראל עצמה, שדוחה את הסיכוי האחרון לפתרון שתי המדינות. התגובה לנסיון פלסטיני לגיטימי להקמת מדינה היא סיכול הסיכוי הזה מצד ישראל.

שלא במקרה, ישראל מככבת ברשימת המדינות השנואות בעולם שנה אחר שנה, יחד עם מדינות מפוקפקות כמו פקיסטן, איראן וצפון קוריאה. ישראלים יכולים לספר לעצמם שזו אנטישמיות, או לחלופין הם צריכים לאמץ את הכלל הבדוק שאם שלושה אנשים אומרים לך שאתה שיכור, כדאי שתלך לישון. ישראל שנואה משום שהיא עושה מעשים שנואים.

זה היה יכול להיות אחרת. ישראל יכלה להודיע שהיא תומכת בהקמתה של מדינה פלסטינית, משום שזו מטרתה. היא יכלה להודיע שהיא מקפיאה את הבניה בשטחים הפלסטיניים. אבל ישראל לא רוצה שלום, לא עם הפלסטינים. עם מצרים וסוריה, אולי. הן לא איימו על שטחי הליבה של החלום הציוני. אבל הפלסטינים הם תזכורת שלא הולכת לשום מקום לשקר שבבסיס התפיסה הציונית, של "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ," תזכורת שהתביעה הציונית לצדק היסטורי – תביעה חסרת תקדים בהיסטוריה האנושית – מתנגשת עם הזכויות הטבעיות של היושבים הילידים. מכאן הדרישה, שהפלסטינים לא יכולים לקבל ושבדיוק בשל כך הועלתה, להכיר בישראל כ"מדינה יהודית"; אף מנהיג פלסטיני לא יכול למכור כך את הפלסטינים תושבי ישראל, ולתת גושפנקא רשמית לכך שמעמדם צריך להיות מעמד של אזרחים סוג ב'.

רק תנועה קולוניאליסטית יכולה לטעון שזכותה על הארץ אליה היא פולשת גדולה יותר מזכותם של היושבים בה, ורק תנועה כזו יכולה לטעון שהתנגדותם של הילידים לפולשים היא בלתי צודקת או "טרור." טענת הנגד הציונית האוטומטית היא שליהודים לא היתה מטרופולין ששלחה אותם להתיישבות; אבל היא לא מדויקת. ראשית, כבר בתקופה העות'מנית, מעצמות אירופאיות השתמשו ביהודים שחיו בפלסטינה כאמצעי להשגת קפיטולציות ולהסגת רגלי השלטון הטורקי. כלומר, רוסיה הצארית היתה ידועה בשנאתה הרשמית ליהודים, אבל זה לא הפריע לה לעשות בהם שימוש למטרותיה. שנית, יש גם מודל של קולוניאליזם הפוך, כאשר המטרה היא להוציא אוכלוסיה לא רצויה מארץ המולדת וליישב אותה בשטח אחר, בתואנה של החזרה ל"אדמת מולדת." המקרה הקלאסי הוא זה של ליבריה, שיושבה על ידי עבדים אמריקאים משוחררים, שרשמית הוחזרו ל"מולדת האפריקאית" ובפועל שיעבדו תוך זמן קצר את הילידים שם.

33 מדינות, בעולם שהיה על סף השחרור מהקולוניאליזם האירופאי, הצביעו בעד הצעת החלוקה של 1947; 75 שנים לאחר מכן, אחרי שהעולם השתחרר, תמכו 138 מדינות בהקמתה של מדינה פלסטינית. המהלך הזה קשור קשר הדוק לדה-קולוניזציה: העמים ששרדו את המשטרים הקולוניאליים, והמצביעים הפרוגרסיביים במערב, לא שכחו שישראל עמדה לצד כל אחד ואחד מהמשטרים הללו – מבריטניה וצרפת השוקעות במלחמת סיני ב-1956 ועד לברית המצורעים של ישראל עם דרום אפריקה. הם יודעים שהיא מנהלת משטר כזה גם עכשיו, ומשתמשת בשליטתה בשטחים בחוקים שחוקקו הבריטים בדיוק לצורך זה.

עד לאחרונה סחרה ישראל בזכר נרצחי השואה כדי לגרום תחושות אשם לתושבי העולם. היא גוררת כל נציג רשמי שמגיע לכאן ליד ושם. זה לא עובד יותר: ראשית, רוב מוחלט של תושבי העולם לא היה מעורב בשום צורה בפשעים הנאציים, ושנית אפילו במדינות שבהן היה שיתוף פעולה עמם – או בגרמניה עצמה – כבר חלפו שני דורות. הקלף הזה מיצה את עצמו ולישראל אין קלפים אחרים. שגרירנו באו"ם דיבר על זכותנו ההיסטורית ודוד המלך וירושלים ו-4,000 שנים.

והעולם ענה. אפשר לתמצת את התגובה ב"צא לנו מהווריד, באמא ש'ך." המהלך של נתניהו אמש חושף סופית את מה שידעו כולם: שהוא לא מתכוון להפסיק את הכיבוש, רק למשוך זמן עד שעובדות ההתנחלות בשטח יהיו בלתי הפיכות. הוא לא מביא בחשבון שהעולם בהחלט מסוגל להגיב, ומהר מהצפוי, ב"הבנו אותך, פתרון שתי המדינות לא ישים, הקם בבקשה מדינה דו לאומית." יש לקוות שהישראלים יבינו יותר.

יש להם הזדמנות תיקון, שנראית סופית, ב-22 בינואר 2013. אם הם יבחרו להפוך את אלקין ודנון לשרים, ואת ליברמן לשר הבטחון, הם יוכלו להאשים רק את עצמם.

(יוסי גורביץ)

יאיר לפיד הודיע אתמול (א'), בראיון בערוץ הכנסת, שעד כמה שזה נוגע לו, ירושלים לא תחולק, וה"גולן יישאר שלנו." בכך, אם למישהו היה ספק, הוא השלים את המעבר שלו לימין: הוא עקף מימין את אולמרט ולמעשה, אם הפרסומים על המו"מ שניהל נתניהו עם אסד ב-2010 נכונים, גם את נתניהו. שלשום הוא אמר שהוא יערוך נאום מדיני באריאל דווקא וש"הגיע הזמן להפטר מהפלסטינים," כאילו שיש איזושהי אפשרות שבה ישראל לא תצטרך לחיות עם הפלסטינים. מעבר להפגנת אי היכולת של שליט המטונימיה לפיד לעשות שימוש נכון במילה הבסיסית למדי "אבל" ("לא יהיה מזרח תיכון חדש, אבל לא יהיו שלושה מיליון פלסטינים בתחומי מדינת ישראל", "אני לא שמאלן אבל חושב שהפלסטינים הביאו את זה על עצמם"), לפיד הבהיר שמבחינתו, יש עתיד לכיבוש.

להוציא העובדה המדאיגה שחלק מהסקרים מעניקים לליצן הזה, שזרת אביו עבה ממותניו, 17 מנדטים, אין סיבה להתייחס ללפיד. אין לו השקפת עולם, ואם זו לא מוצאת חן בעיניך, הוא יאמץ אחרת. זה מצחיק הרבה פחות כשזה מגיע למי שאמורה להנהיג את השמאל הישראלי, מפלגת העבודה.

אני יודע, לכולם נמאס מהמצב המסורתי ערב בחירות, שבו מתייצבים פעילי מפלגות במעגל, דורכים את הנשק ומפעילים את נוהל כיתת יורים מעגלית. אני יכול רק לומר שבימין זה גרוע יותר – ושזה בנפשנו.

במשך שנים דיברו במפלגת העבודה על בעיית ה"חד נס", חוסר היכולת להניף שני דגלים במקביל: זה של פתרון מדיני וזה של פתרון המשבר החברתי. שלי יחימוביץ' פתרה, לשיטתה, את הבעיה: היא פשוט החליפה בין הנסים. היא לא מדברת על המצב המדיני, אלא רק על המצב הכלכלי.

לא רק שאין לנו את הלוקסוס ×”×–×”, של התעלמות מהפיל הלבן באמצע החדר; לא רק ששתי הבעיות שלובות זו בזו – ההוצאות האדירות של ישראל על בור השומן של מערכת הבטחון ועל התנחלויות הן גורם ישיר למשבר החברתי; מדינת הרווחה הישראלית חוסלה כדי שאפשר ×™×”×™×” להקים מדינת רווחה מעבר לקו הירוק – אלא שזה, בפשטות, לא מוסרי. מרכיב מרכזי של הסוציאליזם הוא אחוות עמים. ספק אם יש תקדים לסוג המשונה ×”×–×” של סוציאליזם שמקדמת מפלגת העבודה תחת יחימוביץ': סוציאליזם של עם אדונים, שבו לצד אחד יהיו כל הזכויות הסוציאליות בעוד שהצד השני ייאנק תחת כיבוש ונישול מאחורי חומה. מצב ×›×–×”, שאפשר לקרוא לו סוציאל-נאציונליזם, הוא סתירה פנימית והוא לא יכול להתקיים. התוצאה היחידה שלו תהיה קידום חזק עוד יותר של מעמדו של הצבא החזק גם כך, כגוף היחידי שעומד בינינו ובין ההלוטים שלנו, מה שרק יעלה את דרישותיו לתקציב, מה שיפגע ביכולת להעביר תקציבים לרווחה.

ספרטה ניסתה את המודל הזה, אבל היא גזרה בדעה צלולה עוני על תושביה וחיסלה בעצמה את מטבעותיה. (זה, אגב, לא עבד: שיעור המנהיגים הספרטנים שנחשדו או הורשעו בלקיחת שוחד – שוחד שלא היה מה לעשות בו בביתם – פנומנלי). יחימוביץ' רוצה לגרום לנו להאמין שאפשר לנהל כך חברה מודרנית במאה ה-21, שמקובלת בין האומות. הבל הבלים. לכל היותר המדיניות של יחימוביץ' תחדד את דילמת "ההולכים מאומאלס" של אורסולה לה גווין: היא תאלץ יותר ויותר ישראלים מצפוניים להבין שהם לא יכולים לחיות במדינת רווחה שרווחתה באה לה מאומללותם, נישולם ועשיקתם של אחרים. יחימוביץ’ תהיה שותפה להשחתה המוסרית של ישראל.

יתר על כן, הבעיה הזו לא הולכת לשום מקום. יש לקוות שיחימוביץ' אינטליגנטית מכדי לחשוב שאם היא תשחק את המשחק של המרכז הישראלי, לא תזכיר לו את קיומם של הפלסטינים ולא תדבר איתו על הצורך בסיום הכיבוש, זה גם יעלים את הכיבוש. הוא יהיה פה, גם אם היא לא תדבר עליו. והזמן, בניגוד לדעתו של יצחק שמיר, לא פועל לטובתנו. יחימוביץ' לא מנצלת את הסיכוי האחרון לפתרון שתי המדינות? עד תום הקדנציה הבאה, היא תצטרך להתמודד עם דרישה גוברת והולכת למדינה דו לאומית. במקרה הטוב, הדרישה הזו תלווה בהפגנות שלוות ובשחיקת שרידי הלגיטימיות של המדינה הציונית; במקרה הרע, היא תלווה באינתיפאדה שלישית, כי הישראלים כבר הוכיחו ששקט מצד הפלסטינים רק משרת את הכיבוש, ומהמחאה הלא אלימה הם מעדיפים להתעלם.

וכשזה יקרה, שלי יחימוביץ' תהיה חתומה על כך בדיוק כמו בנימין נתניהו. הוא היה האדריכל של התכנית הזו, היא תהיה מהנדסת הגימור שלה. זה יהיה מקומה ההיסטורי, אלא אם היא תוכיח שהיא מסוגלת – כפי שקודמיה בתפקיד לא היו מסוגלים – להניף בו זמנית את שני הנסים. ובינתיים, היא לא רוצה.

(יוסי גורביץ)

מה קרה ליד גדר הגבול, כשבג"צ רחץ בנקיון כפיו

ביום חמישי האחרון, אומר עורך דין עומר שץ מ"אנו פליטים" בשיחת טלפון, הוא התייצב בבית המשפט העליון יחד עם עמיתו, עו"ד יפתח כהן, כדי לבקש צו ביניים להכנסת 21 הפליטים ששהו מחוץ לגדר לישראל. הדיון, להפתעתו, התנהל באופן חיובי: השופטים היקשו על נציגת המדינה בשאלות, ובשלב מסוים הם שאלו אותה אם היא מסכימה שהם יוציאו צו ביניים. הנימוס המקובל אומר שכאשר השופטים מציעים דבר כזה, אתה מקבל את ההצעה. המדינה, באופן חריג, סירבה לקבל אותה – וביקשה דיון במעמד צד אחד, לטענתה משום שיש לה "מידע סודי" בנושא הפליטים. הדיון התקיים, ובסופו הודיעו השופטים, כזכור, שהם דוחים את הדיון ליום ראשון. כמה שעות לאחר ההחלטה של בג"צ, הודיע ראש הממשלה ש"הושג פתרון," במסגרתו שתי נשים ונער נכנסו לישראל, והשאר "שבו על עקבותיהם."

זה היה שקר מתחילתו ועד סופו. המדינה, כפי שציינתי לפני שבוע, שיקרה כשאמרה שהיא מעבירה מזון לפליטים. היא העבירה להם רק מים – ומעט מאד מים: עו"ד שץ תחקר את שלושת הפליטים שנכנסו לישראל – הוא תחקר כל אחד מהם בנפרד – והם דיברו שמדי יום העבירו להם שלושה בקבוקים של ליטר וחצי. אני אחזור על זה: 4.5 ליטר של מים ליום – ל-21 בני אדם. בחום של המדבר. זה יוצא 214 מיליליטרים לאדם ליום. פחות מבקבוק שתיה של 220 מ"ל.

הפליטות ציינו שפעמיים, הושלך לעברם לחם: שקית לחם פרוסה. בפעם הראשונה, השקית נתקעה בגדר, והם הביטו בה בעיניים כלות. בפעם השניה, היא חצתה את הגדר – והם היו צריכים להחליט איך לחלק אותה ל-21 איש. גם הציליה, שלכאורה ניתנה לפליטים על ידי צה"ל, לא נמסרה לטענת הניצולות על ידי הצבא: היא היתה "מתנת אלוהים," אמרה אחת הפליטות לעו"ד שץ, והסבירה שהיא עפה אליהם עם הרוח. מדי פעם, בנסיון להרחיק את הפליטים מן הגדרות, ירו החמושים לעברם באוויר, ומספר פעמים אף ירו רימוני גז מדמיע.

אף אחד מן הפליטים לא רצה לשוב למצרים; הם ידעו שהם צפויים להתעללות ולמוות. כיומיים או שלושה לפני הגירוש שלהם, חמישה מהם, שהיו חזקים יותר, גררו את עצמם לעבר הגדרות בצד המצרי ושאלו את החמושים המצרים מה צפוי להם. הם אמרו להם שאם הם יחזרו, החמושים יהרגו אותם – אבל אם הם כבר חוזרים, שיביאו איתם את הנשים, כי הם רוצים לאנוס אותן.

ואז הגיעה החלטת בג"צ לדחות את הדיון ליום ראשון. זמן קצר לאחר מכן, חתכו חמושי צה"ל את הגדר, עברו לצד השני, הכניסו פנימה את שתי הנשים והילד, וגררה את שאר הפליטים על הציליה המפורסמת לעבר הגדר המצרית. הפליטים צרחו והתחננו שיירו בהם, כי הם מעדיפים את זה על מעבר למצרים. חמושי הצבא המוסרי יותר מהחמאס התעלמו מהתחינות, המשיכו לגרור אותם לעבר הגדר המצרית, הרימו את הגדר ודחפו אותם פנימה. גורלם לא ידוע. אולי הם נרצחו, אולי הם במרתף עינויים כלשהו, אולי הם נמכרו לשבטי הבדואים של סיני. אף אחד לא יודע.

לכל זה מתייחסת הודעת ראש הממשלה באמירה שהפליטים "שבו על עקבותיהם." הלשון הנקיה, הזהירה של נתניהו נותנת מקום למחשבה שהיתה הסכמה כלשהי עם המצרים, ועל כל פנים שכוחות צה"ל לא היו מעורבים אקטיבית בגירוש. זה היה שקר, עוד שקר. לא שציפינו למשהו אחר מנתניהו.

ביום ראשון שבו שץ וכהן לבית המשפט העליון. המדינה הודיעה שמאחר והפליטים כבר לא על הגדר, אין טעם לדיון בעתירה. היא הציגה טקסט קצר מאד שהיה דומה מאד להודעת ראש הממשלה. שץ וכהן ניסו לומר לבית המשפט שמצב שבו אנשים שהיו תחת דיון מולו פשוט נעלמים; שלא יתכן שבית המשפט פסק בעבר נגד החזרה חמה, וזה בדיוק מה שקרה; שלא יתכן ש… אבל לא ×”×™×” עם מי לדבר. בג"צ פסק שאם הם רוצים חקירה באשר לגורלם של האנשים שעליהם הוא נמנע מלהגן, הם צריכים להתחיל את כל ההליך בחזרה. להתווכח עם הממשלה איזו שנה-שנתיים, וכשזו לא תעשה את תפקידה, לעתור לבג"צ.

העיוורון הסלקטיבי שבג"צ התפרסם בו עבד הפעם שעות נוספות. לא ידוע מה קרה בדיון במעמד צד אחד בין המדינה לבג"צ, זה שבו התיימרה הראשונה לחשוף "חומר סודי." אבל אני אעלה ניחוש: המדינה רמזה לבג"צ שאם הוא רק יתן לה קצת זמן, ולא יוציא צו ביניים עכשיו, הוא לא יצטרך להתעסק בנושא הזה יותר. ובג"צ הבין את הרמז, והסכים.

אז מה היה לנו: חמושים שמספקים 214 מיליליטרים ליום לאדם לפליטים; שיורים עליהם רימוני גז כשהם מתקרבים לגדר; שמשליכים לעברם שני כיכרות לחם במהלך שמונה ימים; צבא שמוציא צו שטח צבאי סגור כדי למנוע מעיתונאים וארגוני זכויות אדם להגיע למקום; פרקליטות מדינה שמשקרת לבית המשפט העליון; בית משפט ששובר שיאים בעצימת עיניים, ומפקיר 18 אנשים לגורלם בעודו רוחץ בנקיון כפיו הפרוצדורלי, ואפילו לא מנסה לשמור על כבודו בחקירת השקרים שנמסרו לו; ראש ממשלה שמוציא הודעה שקרית לציבור ולבית המשפט; וחייל שאומר ל"ידיעות אחרונות" לפני שבוע ש"נכון שלפעמים לא כל כך נעים לראות אנשים עם חתכים ורזים כמו שלדים, אבל הם עלולים לסכן את בטחון המדינה, ומה שאנחנו עושים חשוב מאד בעינינו."

איזו מדינה של גיבורים, שרועדת מפחד מ-21 "אנשים עם חתכים ורזים כמו שלדים", שבטחונה לא עומד ביחס אנושי לפליטים. האחריות, כמובן, נמצאת בראש ובראשונה על מנהיגי המדינה, והפעם נראה שהפקודה הגיעה ישירות מלשכת נתניהו; אבל האשמה נמצאת על החמושים, שעינם עיוורת וליבם אטום ומושחת, שצייתו לפקודה.

ומדוע שלא יצייתו? הם כבר התרגלו לראות במפגינים בלתי חמושים, שמוחים על גזל אדמתם, "סכנה לבטחון המדינה", ולבם כבר גס בגז שירו עליהם. במשך השנה האחרונה, הם היו חשופים למסע הסתה שיטתי של ראש הממשלה ושר הפנים, שדיברו על הפליטים כעל "סכנה למדינה הציונית." החמוש היהודי המצוי לא מבין ש"סכנה למדינה הציונית" פירושה בפועל "סכנה למשטר הפריבילגיות היהודי," והוא מתרגם בקלות – כפי שציפו ממנו – את "סכנה למדינה הציונית" ל"סכנה לבטחון המדינה." ואז "לא כל כך נעים לו," כי בכל זאת הוא לא מסוגל שלא לעשות את ההשוואה (אסור להשוות! אסור להשוות!), אבל הוא מקשה את לבו, וגורר שלדי אדם צורחים אל עבר מותם. ומתנחם בכך ש"מה שאנחנו עושים חשוב מאד."

במקרה של ישראל, ההיסטוריה חוזרת על עצמה לא כטרגדיה ולא כפארסה, אלא כגרוטסקה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

על פי דיווחים שהגיעו לפני זמן קצר, שלושה מן הפליטים שהוחזקו לצד גדר הגבול עם מצרים – שתי נשים וילד – הורשו להכנס לישראל. 17 הגברים שבחבורה פנו חזרה למצרים, אחרי שקיבלו אישור לחזור לשם. לא ברור איך בושלה העסקה הזו. עדכון: עמוד הפייסבוק של ראש הממשלה מאשר את הידיעה.

ההתפתחות הזו הגיעה אחרי עוד יום של שפל בהתנהלותה של ישראל כלפי הפליטים. משלחת של "רופאים לזכויות אדם" ניסתה להגיע אל הגדר, ונבלמה על ידי חמושינו האמיצים. המג"ד במקום, ברנש בשם דולב, מנע מהם להגיע אל הפליטים בתואנה שזו "סכנה לבטחון." לדברי דולב, החמושים העבירו לפליטים מים – אך נמנעו מלהעביר להם מזון, כולל מזון שהובא למקום על ידי פעילי זכויות אדם. המזון נשאר במחסום. במקרה מוקדם יותר היום, כשניסו פעילים להשאיר מזון במקום, נאמר להם שאין טעם בכך כי "תאילנדים יגנבו אותו." כנראה שהחמושים חששו מהתפרצות של תאילנדי הנגב המצוי, כפי שהעיר מישהו בפייסבוק. אשר לטיפול רפואי – במקום יש אשה הרה – הוא הסתכם בעירוי שהעניק חובש, עירוי שבוצע דרך הגדר. נסיונותיהם של רופאים לזכויות אדם להביא רופא של ממש, ולא חובש, למקום עלו בתוהו. בראיון לגל"צ תהה אחד הרופאים על הזריזות שבה שולחת ישראל רופאים לאתרי אסון בעולם לעומת המקרה הזה.

האמירה האגבית של המפקד במקום, שצה"ל נמנע מלהעביר מזון לפליטים, סותרת את עמדת המדינה כפי שהוצגה היום לבג"צ. המדינה טענה שהיא דווקא מעבירה מזון; כנראה שהפרקליטים שייצגו אותה מכירים מציאות אחרת מזו של המג"ד שם, או לפחות הציגו מציאות כזו לבית המשפט. המדינה טענה עוד שהיא זכאית לקבוע מי ייכנס לגבולותיה (איש לא חלק על כך, בכפוף לאמנת הפליטים שישראל חתומה עליה), ושלא מדובר בפליטים (שקר, כי המדינה לא טרחה לבדוק את סטטוס הפליט שלהם). בסוכנות האו"ם לפליטים חושבים אחרת, וקראו להכניס את הפליטים כדי לבדוק את מעמדם.

הדבר המדהים, ובעצם אולי זה צריך להפסיק להדהים, היתה החלטת בית המשפט: לדחות את הדיון ליום ראשון בצהרים. זו, כזכור, היתה גם עמדת בית המשפט גם ביחס לאסירים פלסטיניים שובתי רעב. הפליטים ירעבו, והשופט – שהוא גם, בין השאר, מי שאמור לעמוד בינו ובין שרירות המדינה – ילך מעדנות אל ארוחת השבת שלו. מה בוער? מה קרה, כולה איזה פליט, ועוד אפילו לא יהודי.

מותר לתהות אם ההחלטה להכניס לישראל את שלושת הפליטים שמותם מרעב היה גורם לישראל את נזק היח"צ הגדול ביותר, ולשכנע את השאר לחזור למצרים (ומי שעושה כאן השוואה לבחירתה של סופי, עושה זאת על דעת עצמו), לא נועדה לטרפד קבלת החלטה של בג"צ ביום ראשון. השופטים היקשו על פרקליטי המדינה, בצטטם את ראש הממשלה עצמו.

ממשלת נתניהו התגאתה בכך שהיא בנתה גדר בעלות של חמישה מיליארד שקלים. ובכן, הגדר לא פתרה שום בעיה. היא רק הנכיחה אותה יותר, הבהירה לישראלים מה משמעותה של מדיניות "שימות העולם" שלהם. מהבחינה הזו, זו הצלחה נדירה של ממשלת נתניהו – מנוגדת לכוונתה, כמובן, אבל הצלחה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

קבוצה של מבקשי מקלט אפריקאים כלואה מזה חמישה ימים בצדה המערבי של הגדר שבנתה ממשלת נתניהו באזור סיני. הם נמצאים בפועל בשטח ישראלי, והם מסרבים לחזור למצרים. בעבר, חיילים מצרים ירו בפליטים.

מדובר בכ-20 איש, ביניהם שתי נשים, אחת מהן הרה. הם התחמקו מאימי המשטר שלהם, הצליחו שלא להתפס, להיענות ולהיאנס על ידי שבטי הבדואים של סיני, והגיעו לשטח ישראל. זו האחרונה לא רק שלא מאפשרת להם להכנס לשטחה, היא גם מסרבת להעביר להם מזון. מים היא מעבירה, אבל במשורה: החיילים במקום מדווחים כי הם קיבלו הוראה להעביר "כמה שפחות מים" לפליטים. אם לשפוט על פי התגובות, האספסוף (אוי לנו אם זהו "ציבור") היהודי משוכנע שהרעבתם של פליטים היא הדבר הנכון לעשות. אחרת הם עוד ייכנסו לכאן, יפרו את המאזן הדמוגרפי, יקחו לנו את מקומות העבודה ויחשקו בנשותינו. זרועותיה הרשמיות של ישראל צופות בשלווה צוננת בעשרים בני אדם, כל אחד מהם עולם ומלואו, גוססים ברעב ובצמא – בתוך שטחה. מחוץ לגדר, אבל בתוך שטחה.

האסוציאציה הראשונה שלי היתה הגירוש שביצעה גרמניה הנאצית של יהודים שמצב אזרחותם לא היה ברור: באוקטובר 1938 אספה הגסטאפו כ-12,000 יהודים שלטענתה היו אזרחים פולנים, והשליכה אותם אל מעבר לגבול. פולין, מצידה, טענה שמדובר באנשים שאזרחותם פקעה לפני שנים, וסירבה לקבל אותם. הם נתקעו בין הגבולות, מבוזים וקופאים מקור. במקרה שלהם, לפחות הצלב האדום הפולני טרח להאכיל אותם (עובדה שמופיעה בוויקיפדיה האנגלית אך לא, למרבה הפלא, בוויקיפדיה העברית); עד כה, למיטב ידיעתי, מד"א לא טרח להושיט סיוע ל-20 אנשים, ביניהם אשה הרה, שנמצאים בשטח ישראל. טוב, נו, זה מגן דוד אדום, לא צלב אדום; וכבר אמרה יפה שולמית אלוני שההבדל בין הנצרות ליהדות הוא שבנצרות יש חמלה.

איתמר שאלתיאל הגדיר את ×–×” היטב: ככל שהמדינה מנסה להיות יהודית יותר, כך היא הופכת יותר לקריקטורה אנטישמית. הלורד רוטשילד הבין, עוד בימיו של הרצל, לאן חייב הפרויקט הציוני להתקדם, הוא כתב לו במכתב שהתנועה הציונית הצניעה במשך עשרות שנים ש"אומר לך בגילוי לב, שאני רואה באימה הקמת ישוב יהודי, והנימוק הוא פשוט וברור. ישוב ×›×–×” ×™×”×™×” מתנשא בבחינת אני ואפסי עוד (התרגום של שולמית אלוני, המקור אנגלי כמובן – יצ"×’). ×–×” ×™×”×™×” גטו עם כל הדעות הקדומות של גטו. זו תהיה מדינה יהודית קטנה, אורתודוקסית ולא ליברלית, שתבודד ותפלה לרעה את הגויים ואת הנוצרים [ושתפעל] … על פי העקרון 'עשה לאחרים את שנעשה לך.'" לוסיאן וולף, ממנהיגי יהודי בריטניה שנאבק בהצהרת בלפור, ×—×–×” כבר אז שהמדינה הציונית "לא רק תחריף את הקשיים העומדים בפני יהודים בלתי משוחררים, ותסכן את חירויותיהם של היהודים המשוחררים בעולם כולו, אלא שבפלסטינה עצמה היא תביא ליצירת מדינה יהודית המתבססת על הגבלות אזרחיות ודתיות מהסוג המדיוואלי ביותר; מדינה שכתוצאה מכך לא תוכל לעמוד ושתגרום חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות. אכן, אי אפשר שיהיה אחרת, כאשר לאום פוליטי נשען על מבחנים דתיים וגזעיים; ואין כל לאומיות יהודית אפשרית אחרת."

אברי גלעד, שטען לאחרונה שהאריתראים הם אסוננו, ניסה להגן על הטענה הזו היום בגל"צ (דקה 37:45 בערך, עמכם הסליחה על התועבה; האשימו את אסף רזון, ששלח לי את הקישור). הוא התחיל בטענה שהאיסלם משתלט על שוודיה באמצעות אונס (כך!) ושמהגרים מוסלמים אחראים לרוב מעשי האונס והרצח במדינה. גלעד חוזר, בשגיאה – בדרך כלל מייחסים את העניין הזה לנורווגיה – על עלילת דם ניאו נאצית, שהמקדם העיקרי שלה בישראל הוא, כמובן, בן דרור ימיני. למשטרת אוסלו, איך לומר, היו נתונים אחרים: רוב מוחלט של האנסים היו אירופאים. גלעד טען עוד שמוסלמים אחראים לרוב מעשי הרצח בשוודיה – שוב, הטעות היא שלו. ראוי לציין את רוצח ההמונים הציוני הלהוט אנדרס ברינג ברייוויק, שטבח בצעירים שהיו במחנה נוער של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בנורווגיה, כמי שאחראי להרבה יותר פשעי שנאה מאשר כל המוסלמים במדינה.

גלעד מתייחס עוד ל"כמות מדאיגה של מעשי אונס מצד אריתראים" – אין לכך שמץ של בסיס. על הנושא הזה כבר כתבתי כאן. רוב מעשי האונס בישראל מתבצעים על ידי יהודים כלפי יהודיות. גלינה וקס ציינה לאחרונה נקודה מעניינת: כשהשמרנים היהודים ממהרים להצביע על כל מקרה אונס או חשד לאונס מצד זר, הם שומטים את הטענה הרגילה שלהם, של "מה היא עשתה שם בלילה" ו"מי יודע מה היא לבשה." מבחינת הגזענים היהודים, כמו הגזענים בכל מקום, הוואגינה הנשית נמצאת בבעלותם ויכולה לשמש אותם כנשק.

עוד אמר גלעד ש"ישראל לא יכולה במצבה המזעזע להכיל קבוצות אוכלוסיה מתרבויות אלימות ופרימיטיביות." וואלה. האם התרבות האריתראית "אלימה ופרימיטיבית" יותר מזו האתיופית? כי אתיופים, כל זמן שהם יהודים או ספק יהודים (כולם, כזכור, עוברים כאן גיור לחומרא), ישראל דווקא שמחה לקבל. אפשר לומר ללא היסוס שישראל הוציאה סכומים עצומים על קליטה – כושלת במידה ניכרת – של יהודי אתיופיה, וזאת למרות "מצבה המזעזע." עובדה מאד לא נכונה פוליטית, למשל, היא השיעור הגבוה מאד ביחס של רצח נשים על ידי מהגרים מאתיופיה. ועדיין, אני לא רואה את גלעד מתייחס לתרבות שלהם כאל "פרימיטיבית ואלימה." פרימיטיביות ואלימות הן מנת חלקן של קבוצות לא יהודיות, כפי שהגדיר אותן כבר התלמוד – וההלכה היהודית (שולחן ערוך, יורה דעה, קנג' ב') עדיין אוסרת על גברים יהודיים ל"התייחד עם עובדי כוכבים, משום שהם חשודים על שפיכות דמים", ועל נשים יהודיות (שם, ד') נאמר ש"לא תתייחד ישראלית עם עובדי כוכבים, אפילו הם רבים ונשותיהם עמהם." אני רואה כאן תרבות פרימיטיבית ורוויות אלימות כבושה, אבל אני בכלל לא בטוח שזו התרבות האפריקאית.

גלעד הוסיף ש"רוצים, מסיבות שאני לא מבין, לאזרח קבוצת אוכלוסיה שלא תורמת דבר למדינה האומללה וגם לא יתרמו… הפכו לתקוות השמאל הקיצוני לעצירת הימין…". קודם כל, לא שמעתי אף אחד מדבר על אזרוח. מדברים, לכל היותר, על הענקת תושבות ובדרך כלל רק על הענקת מעמד פליט. שנית, כל האריתראים כולם בישראל הם ×›-35 אלף איש, ואיכשהו, במדינה שיש בה שבעה מיליוני תושבים, אם "השמאל הקיצוני" חושב שהם יעצרו את הימין, כנראה שה"שמאל הקיצוני" מעשן חומר טוב במיוחד. גלעד, כמובן, חוזר כאן על עלילה של הימין היהודי: הם כל כך לא מסוגלים להבין איך מי שהם רואים כיהודים יכולים לחרוג מן החינוך היהודי ולגלות אנושיות פשוטה, שהם משוכנעים שיש כאן איזו קונספירציה דמיקולו.

על האריתראים עצמם אומר גלעד ש"הם לא פליטים, הם נמלטים מגיוס במדינתם ומייצאים לכאן על הדרך את הנחשלות האפריקאית." שוב, על נושא הנחשלות כבר דיברתי למעלה. על הטענה שהם "נמלטים מגיוס בארצם", אולי כדאי שגלעד יברר את העובדות. הצבא האריתראי משעבד את אזרחיו באופן שהוביל לשורה של סנקציות כבדות על המדינה מצד רוב העולם, כשישראל – למדינה היהודית יש היסטוריה מפוארת של תמיכה במשטרים מצורעים – היא חריג בולט מבחינה זו. אשר לשאלה האם הם פליטים, ובכן, התשובה לכך פשוטה מאד: ישראל לא מנסה לברר בכלל. במדינות אירופה, שיעור האריתראים שמקבלים מעמד של פליט גבוה מ-80%.

הציונים החליטו להקים את מדינתם סמוך לאפריקה. הרצל כתב על מדינה יהודית שתהיה מבצר קדמי של אירופה. ובכן, אנחנו כבר לא חיים בעידן הקולוניאליסטי שאפשר את הקמתה של ישראל. יש בעיית פליטים כלל עולמית, והמדינה היהודית תצטרך לעשות את חלקה – או, במילותיו של לוסיאן וולף, להיות "חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות."

ויהודי ישראל, כשהבדרן אברי גלעד מעודד אותם, בחרו בחרפה. הפנים שלה הם פניה של אשה הרה, מורעבת, מתחננת למים, בשטח מדינת ישראל – ומחוץ לגדר.

עדכון: פעילי רופאים לזכויות אדם פעילים חברתיים ניסו הלילה להעביר מזון לפליטים שכלואים מחוץ לגדר. חמושי הצבא המוסרי יותר מהחמאס מנעו זאת מהם, והציגו להם צו שטח צבאי סגור שהוצא אתמול, לשלושה שבועות. המג"ד במקום אישר כי צה"ל איננו מעביר מזון לפליטים. בא לי למות.תיקון: הידיעה נמסרה לי על ידי הדוברת לשעבר של רופאים לזכויות אדם והנחתי בטעות שהיא מתייחסת אליהם. הטעות כולה שלי.

ועוד דבר אחד: פוגרומצ'יקי תג מחיר הכו הבוקר במנזר בלטרון. זו הזדמנות להזכר, שוב, בכך ששנאת האדם של חסידי הדמון יהוה לא עוצרת בפלסטינים ומוסלמים, אלא כוללת את כל המין האנושי. יש לקוות שהתורמים הנוצרים שמעבירים כספים רבים כל כך להתנחלויות יזכו יום אחד לטעום את נחת זרועם של הנחשים שטיפחו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו דרכון זר.

(יוסי גורביץ)

כשייכתבו קורות קריסת הדמוקרטיה הישראלית, לאלי ישי יהיה מקום של כבוד. אם גזענים דוגמת כהנא ויורשיו – כגון מיכאל בן ארי, ציפי חוטובלי ודני דנון – פעלו בשולי מרכזי הכוח הישראלים, אלי ישי הוא אחד האחראים ללגיטימיזציה של גזענות בישראל. הוא מחזיק, זה כמעט עשור וחצי, בשורה של תפקידים מרכזיים – בדרך כלל הוא שר הפנים. התפקיד הזה חזק משמעותית מאשר במדינות אחרות: הוא יורש את רוב סמכויותיו של הנציב העליון ועליהן יש לו עוד סמכויות. ישי משתמש בו כדי להפוך את ישראל ממדינת היהודים למדינת היהודים בלבד.

לישי יש היסטוריה של גניבת הרעיונות של הכהניסטים: בעבר הוא הביע מספר פעמים את תמיכתו בשחרורם של מחבלים יהודים, ביניהם ישי שליסל, הדוקר ממצעד הגאווה. ישי חזר על הבקשה לשחרר מחבלים יהודים גם ערב עסקת שליט.

אבל את הגניבה הגדולה ביותר מהכהניסטים, ובהתאם את הלגיטימציה הגדולה ביותר, עשה ישי בנושא העובדים הזרים. הוא רכב על הגל הזה מראשיתו, תוך הסתה בלתי פוסקת נגדם. משרד הפנים, בהנהגתו, הצליח להחדיר לשיח את הביטוי "מסתננים" במקום "פליטים" או "מהגרי עבודה." מסתננים הוא ביטוי עוין, שמזכיר את יחסה של ישראל לפליטים הפלסטינים מיד לאחר מלחמת העצמאות: מדיניות של ירי כלפיהם כדי למנוע מהם לשוב לכפריהם השדודים. במכתב דוחה במיוחד ששלח לאחרונה לראש עירית תל אביב – כרגיל, בלי שמץ של הוכחה – טען ישי כי הפליטים הופכים בתי כנסת לבתי שימוש. מותר להיות ספקנים כלפי הטענה הזו: אחד המסיתים הבולטים האחרים בישראל, דני דנון, האשים לאחרונה את הפליטים בכך שהם גרמו לנטישת בית כנסת – אלא שהסתבר שבעלת הקרקע מכרה אותו. זה לא גרם לדנון לחזור בו.

אחרי ההצלחה הגדולה של גירוש הפליטים מדרום סודאן – כחמישה מהם מתו עד כה, ועשרות רבות חולים בעוד התרופות שלהם נשארות בישראל – החליט ישי לגרש גם את הפליטים מסודאן עצמה. צאצא המהגרים מאפריקה, שכבר הכריז שישראל שייכת "לאדם הלבן", וכבר הודיע שהוא מתכוון "להמאיס על המסתננים את חייהם," עומד עכשיו לכלוא סודאנים ואריתראים, שהם פליטים לכל דבר, רק משום שהם אינם יהודים. נזכיר שהאנשים הללו לא הורשעו בדבר, אפילו לא הועמדו לדין על הסתננות – ואמנת הפליטים, שישראל חתומה עליה, אוסרת על העמדה לדין כזו.

את הפליטים מסודאן, כ-15 אלף, אין בכלל אפשרות לגרש. סודאן היא מדינת אויב והיא לא תשתף פעולה עם ישראל. העברתם של סודאנים – רבים מהם פליטי חרב מדארפור – לידי אויביהם בנפש תהיה פעולה נפשעת בקנה מידה של העברת השבויים האוקראינים והקוזאקים מידי בעלות הברית לידי סטאלין אחרי מלחמת העולם הראשונה, פשע שישראל לא תנקה ממנו. רוב מוחלט של מדינות העולם מגדיר את המשטר האריתראי כמשטר נפשע, שרודף את אזרחיו, ומעניק בשיעור עצום מעמד פליט לאריתראים המגיעים אליו. ישראל, כאן המקום להזכיר שוב, לא עושה את חובתה ולא מבררת את שאלת מעמד הפליט של אנשים הבאים בשעריה. המשטר האריתראי – שישראל היא בין הבודדות שמנהלת איתו יחסים דיפלומטיים תקינים – כבר הודיע שהוא לא מעוניין שישראל תחזיר אליו את הפליטים.

אנחנו מדברים על כליאתם של עשרות אלפי אנשים ללא הליך משפטי ומבלי שביצעו כל פשע. מדברים על כליאתם למשך שלוש שנים – אבל אין שום סיבה להניח שבעוד שלוש שנים יהיו יחסים תקינים בין ישראל לסודאן (המקומיים לא אוהבים שאנחנו מפציצים אותם), הרי שהמעצר הזה יוארך שוב ושוב – בתי המשפט הישראלים, שכבר אישרו את הגירוש לדרום סודאן, ייאנחו ויאמרו שזה לא בסדר ושהיה צריך לעשות משהו אחר ושהם היו נורא שמחים אם מישהו יבדוק שוב את הנושא, אבל בסופו של הדיון הם ישמשו, כמו כמעט תמיד, כחותמת גומי. בפועל, שוב, אנחנו דנים עשרות אלפי אנשים לחיים במחנות ריכוז רק משום שהם לא יהודים, מתוך האובססיה הציונית לדמוגרפיה ומתוך שנאת האדם היהודית.

יש ויכוח אם ישי הוא ציניקן שמנסה לרכב על שנאת האדם של הציבור היהודי בישראל, או גזען של ממש; אם הוא מאמין במה שהוא עושה או שהוא עושה זאת כדי לקושש קולות. הנחת היסוד, על כל פנים, היא שהציבור היהודי הישראלי הוא גזען לא פחות מישי – והיא נתמכת בכך שהוא לא עושה, ברובו המוחלט, שום דבר להגנה על אנשים מבוהלים שברחו ממקום שבו ריחף עליהם איום בשעבוד או במוות. מהבחינה הזו, השאלה מה ישי באמת חושב לא ממש רלוונטית; חשובה העובדה שהציבור מקבל את הפעולות שלו באדישות.

בחוסר מודעות עצמית מדהים, כתב השבוע ישי ש"עקב המצב הבלתי נסבל שבה הגזענות מרימה ראש, וישנן מאות בנות שעדיין לא התחילו את שנת הלימודים בגלל חטאן שלא נולדו בצבע הנכון, הנחתי הבוקר את מנכ״ל משרד הפנים, לעצור מיידית העברת תקציבים לאותן רשויות מקומית המתקצבות מוסדות הנוהגות באופן גזעני ומפלות לרעה תלמידים אשכנזים, ספרדים, אתיופיים, או כל עדה אחרת. לא יתכן שכספי המדינה ישמשו לסיפסור בתלמידי ישראל, את הגזענות צריך למחוק ואנו ניאבק על כך בכל הכלים העומדים לרשותנו." וזו, אולי, התמונה העגומה ביותר: איך היודו-צנטריות של הציבור הישראלי הפכה את המילה 'גזענות' לשוות ערך לאפליה בין בני העם הנבחר בלבד, בעוד ששאר בני האדם – נו, הם אפילו לא יהודים. וחלק מהם הם בני חם מקוללים, גזע עבדים.

כפי שכבר כתבתי בעבר, המאבק על זכויות הפליטים הוא נייר לקמוס שמבהיר את מהותה של החברה הישראלית: את שנאת הפלסטינים והמוסלמים נהוג לתרץ כאן בשלל תירוצים בטחוניים. במקרה של הפליטים, התירוץ הזה לא ישים. ואף על פי כן, מעטים מגינים עליהם: הם נעים בין השנאה היוקדת של היהודים הגאים והעילגים, ובין האדישות חדלת הידיים של חלק ניכר מהציבור הליברלי הטוב באמת, שאומר ש"זה באמת נורא מה שהבריונים האלה עושים להם, אבל אין מה לעשות." אין מה לעשות, כי זה לא באמת חשוב. אין מה לעשות, כי אנחנו לא מסוגלים לומר, כמו הסטודנטים של 1968, ש"כולנו יהודים גרמנים." אין מה לעשות, כי בסופו של דבר הפליטים אינם יהודים ובסופו של דבר רוב הליברלים היהודים הישראלים הם קודם כל יהודים – הם מסוגלים לגלות אמפתיה לפלסטינים, כי הם יודעים שישראל אשמה במצבם במידה רבה, אבל עדיין לא להזדהות עם הפליטים. ואחרי הכל, אין לנו מאבקים יותר חשובים?

אולי, אבל אני מתקשה לראות מאבק חשוב יותר מאשר מניעת כליאתם של עשרות אלפי אנשים על לא עוול בכפם.

ועוד דבר אחד: אם אתם או אני היינו מזייפים מסמך משפטי, היינו עפים לכלא לפני שעוכר הדין שלנו היה מספיק לומר "הבאס קורפוס." כשהשופטת אלשיך עושה את זה, כפי שמצא נציב תלונות הציבור על שופטים (ומבקר המדינה לשעבר) אליעזר גולדברג, ועוד כדי ל"שפץ" תלונה שהגישה נגד עורך דין, הגילדה של השופטים סוגרת סביבה שורות, ושום דבר לא קורה לה – אם כי סביר להניח שהפרשה הזו מחסלת את סיכוייה להגיע לעליון. בפעם הבאה שהשופטים ישאלו את עצמם למה אמון הציבור בהם מתדרדר, שיזכרו את פרשת אלשיך.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

סקר חדש שבחן את מידת הדתיות של תושבי 57 מדינות ברחבי העולם מצא שיש עליה חדה בשיעור האתאיזם, ובהתאם ירידה בשיעור הדתיות. כמו כן נמצאו כמה ממצאים לא מפתיעים: ככל שאדם שרוי במחסור פחות, כך הוא דתי פחות; וככל שהוא משכיל יותר, כך הוא דתי פחות. כלומר, נשמר המתאם הידוע בין דתיות לעוני ובערות.

את העליה בשיעור האתאיזם יש לזקוף, ככל הנראה, לעליית תנועת ה"אתאיסטים החדשים" – כריסטופר היצ'נס זצוק"ל, ריצ'רד דוקינס וסם האריס הם הבולטים שבהם. אף שיש לתנועה הזו צדדים בעייתיים – דוקינס רצה שאתאיסטים ימתגו את עצמם מחדש כ-brights, כינוי שקשה להחליט אם הוא מעורר יותר חלחלה או רחמים – היא מאפשרת לחושבים עצמאיים להרים שוב את ראשם, אחרי כשלושים שנה שבה אמרו לנו שהדת שבה לבעת את כדור הארץ.

ואם זו המגמה העולמית, ישראל כרגיל מציגה מגמה נגדית. רק 43% מהישראלים מגדירים את עצמם כחילונים – אבל אלה חילונים משונים. 80% מהיהודים בישראל מגדירים את עצמם כמאמינים באלוהים, ו-70% מהם משוכנעים שהיהודים הם העם הנבחר. 69% אמרו ש"התורה והמצוות הם ציווי אלוהי." כלומר, לפחות 12% מה"חילונים" מקבלים את הרעיון שהם חיים חיים פגומים, ושהם לא מחזיקים באמת. בשאר העולם, מצד שני, יהודים הם הקבוצה הספקנית ביותר: רק 38% מגדירים את עצמם כדתיים, ו-54% כלא דתיים.

איך נוצר הפער הזה בין יהודים ישראלים ושאר יהודי העולם? התשובה, כמובן, נעוצה במערכת החינוך ובמערכת הציונית בכללה. אין בישראל מערכת חינוך חילונית – בן גוריון פירק את מערכת החינוך האחרונה הזו, מערכת החינוך של הקיבוצים. מערכת החינוך הממלכתית הישראלית איננה חילונית בשום צורה: ספי רכלבסקי כבר כתב שעיקר תחום הלימוד שלה הוא "חגי ישראל." כלומר, ילדים למשפחות חילוניות מקבלים בעצם חינוך דתי לייט, ומשרד החינוך בולם כל נסיון לבנות בתי ספר חילוניים באמת.

הציונות, למרות שהיו בה אלמנטים חילוניים מובהקים, לא עשתה מעולם ליהדות את מה שעשו תנועות הנאורות באירופה לנצרות: היא לא הציגה לראווה את כל שקריה, לא חשפה ללעג ולבוז את כל אמונותיה התפלות. היא התמקדה, אמנם, במה שהיא ראתה כבעיה מרכזית של היהדות האורתודוקסית: הניתוק שלה מלאומיות יהודית. האורתודוקסיה מעולם לא נטשה את השבטיות היהודית, אבל בכך לא היה לציונים די: הם רצו לכבוש את כנען בסופה, וכדי לעשות את זה הם היו צריכים לדלג על 2,000 שנים של היסטוריה יהודית.

אבל הם מעולם לא ניתקו את הזיקה בינם ובין הדת. אחרי הכל, הדת היהודית – כפי שמדגישים תועמלני החרדים והציונים הדתיים ללא הרף – היא הדבר היחיד המעניק ליהודים זכות על מה שהם מכנים "ארץ ישראל." הציונים רצו לקחת את ארץ ישראל תוך התעלמות ממי שעל פי המיתוס העניק להם אותה, ותוך דחיקה לאחור של מצוותיו; אבל הם לא העזו לנתק את הזיקה אל הדת הרבנית.

מקרה הסטטוס קוו יוכיח: החרדים כפו אותו על הממשלה שבדרך באמצעות נסיון סחיטה. הם איימו, ערב הצבעת ×”×›"ט בנובמבר – זו שמשרד החוץ שלנו מנסה למחוק – ×›×™ אם הממסד הציוני לא יקבל את הסטטוס קוו, הם ינסו לטרפד את קבלת ההחלטה. הממשלה שבדרך קיבלה את הסטטוס קוו – ולא רק שלא התנערה ממנו אחרי שאיום הסחיטה התפוגג, היא גם הוסיפה עליו. היא לא היתה צריכה להעביר לידי הרבנות את השליטה על תחום הפרט ויחסי האישות, אבל ×”×™×” לה מאד נוח לעשות זאת. כך היא לא היתה צריכה להכריע אם ×”"יהודי החדש" הוא אכן חדש, ואם כן באיזה מובן. ושוב, לגמרי לא במקרה, היא העניקה בלעדיות על תחום הדת ליהדות האורתודוקסית, וניהלה מלחמת חורמה נגד היהדות הקונסרבטיבית והרפורמית (למרות שמעולם לא היתה לה בעיה לקחת את הכסף של היהודים הללו, היא לא היתה מוכנה להכיר בהם). היהדות האורתודוקסית, אחרי הכל, הכילה גרעין יהודי לאומני; היהדות הרפורמית נטשה אותו, וויתרה אפילו על העברית. היהדות הרפורמית התאימה את עצמה לחיים מחוץ למדינה יהודית; המסד היחיד שעליו אפשר ×”×™×” לבנות מדינה יהודית ×”×™×” האורתודוקסיה.

אבל האורתודוקסיה בישראל נמצאת בהתקף חריף של ריאקציה. החרדים יודעים שמספר גדול של בניהם נוטש את המערכת החרדית; הציונות הדתית יודעת שכרבע מבניה מסירים את הכיפה. התוצאה היא נסיון להוסיף חומרה על גבי חומרה. המבחן, כמו לגבי כל קבוצה פונדמנטליסטית, הוא יחסה לנשים, וזה מחמיר מיום ליום. שוויון זכויות לנשים הוא לא משהו שהיהדות האורתודוקסית – בדיוק כמו הפונדמנטליסטים המוסלמים – יכולים לחיות איתו. הוא מערער את מה שהם קוראים לו בשם קוד "ערכי המשפחה" ומשמעו שימור מעמדו של הגבר. עובדיה יוסף, שנהגו לתאר אותו כרב מקל, הבהיר השבוע שוב את גבולות הסובלנות של האורתודוקסיה: הוא פסל שופטים לעדות, משום שהם מקבלים את עדותן של נשים. בתי ספר ממלכתיים-דתיים החלו לאמץ לאחרונה קוד התנהגות שפעם היה שמור לחרדים: הפרדה בין ילדים וילדות גם בהפסקות; דרישה שפעילויות אחרי הלימודים שבהן משתתפים תלמידים יהיו מופרדות על פי מין; המלצה להוצאת הטלוויזיה מהבתים; המלצה לאי חיבור לרשת, ואם כן – רק חיבור כשר; דרישה מהתלמידות ללבוש "צנוע" במיוחד; דרישה מאמהות לתלמידים לשמור על כיסוי ראש, ודרישה מאבות להקפיד על תספורת "ברוח בית הספר"; ואיסור על אבות לצפות בקטעים אמנותיים של בנותיהם.

הדרישה האחרונה ראויה לעיון מיוחד. היא אומרת בעצם שכל האבות הדתיים חשודים בכך שהם עשויים להתפתות ולקיים יחסי מין עם בנותיהם – או, על כל פנים, שהם עשויים לראות בבנותיהם אובייקט מיני, וראוי שלא להעמיד אותם במבחן הזה. זו תפיסה חולנית של העולם, תפיסה שלא יודעת איך להתמודד עם קריסת הגבולות הישנים ושמשוכנעת שמראה תשל ילדה מתעמלת עשוי לגרום לאביה, במקרה הטוב ביותר, להוצאת זרע לבטלה

וזו תפיסה שמשרד החינוך הישראלי מקדם. היא מתנהלת בהסכמה מצידו, אמנם בעיקרה הסכמה בשתיקה. הוא לא מגן על הבנות הדתיות, שילמדו מעתה מגיל צעיר יותר ויותר שהן בסך הכל מפתות ועל כל פנים אדם נחות. הוא לא מגן עליהן כפי שהתרגל מזמן להפקיר את הילדים החרדים; אבל על החרדים הוא יכול לפחות לומר שהם מפעילים מערכת חינוך עצמאית. זה לא המצב בחינוך הממלכתי-דתי.

נהוג להשוות את ישראל לדרום אפריקה או לרפובליקת וויימאר הגוועת, בשני המקרים במידה מסוימת של צדק (אם כי אהבת המרטיריות של השמאל היא זו שגורמת לו, במקרים רבים, להתאהב במודל הוויימארי). אולי ראוי להציע מודל אחר: פקיסטן. מדינה שזהותה דתית במובהק, שונאת זרים, עם צבא חזק מדי, נשק גרעיני, והעמדת פנים מתקלפת במהירות שהיא מזדהה עם ארה"ב, ממנה היא מקבלת תקציבים נדיבים לצבאה. עוד משהו שצריך לחשוב עליו.

(יוסי גורביץ)

המועצה הדתית של אור עקיבא נתקלה בבעיה: מקומות הקבורה בעיירה אוזלים, אבל התושבים – עקשנים שכמותם – מסרבים להפסיק למות. המהלך המתבקש היה לארגן מקומות קבורה חדשים, אבל עד שזה יקרה, נוקטים באור עקיבא בצעד חדשני: הם מסרבים לקבור לא יהודים.

אם לדייק, טכנית האנשים שהם מסרבים לקבור נקראים "חסרי לאום." אבל, כפי שמסבירים בחברא קדישא המקומית, מדובר באנשים שאינם יהודים: "על פי ההלכות, קבורת חסרי לאום בבתי עלמין יהודיים זה קצת בעיה." בלשון נקיה, אומרים לנו בנרג שכ-3,000 מתושבי אור עקיבא הם "חסרי לאום", או אנשים שאינם יהודים על פי ההלכה.

יש כמה לקחים שאפשר ללמוד מהסיפור הקטן והיומיומי הזה, שאיננו חדש במיוחד: כבר בשנות השמונים סירבה הרבנות לקבור את מי שיהדותם לא היתה ברורה. קודם כל, שברור שהרבנים שהחליטו לא לקבור לא יהודים בבית הקברות אינם מתחשבים יתר על המידה ב"דרכי שלום." "קוברים מתי נוכרים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום" היא אולי ההלכה הידועה ביותר של "הלכות דרכי שלום." יש הטוענים ש"דרכי שלום" הן לא רק מצווה מן הדחק שמטרתה למנוע פוגרום אלא "יסוד הלכתי"; מעניין, על כן, לראות באיזו מהירות הן ננטשות ברגע שהרבנות המקומית סבורה שהיא חזקה מספיק. זה לא המקרה הראשון: הרבנות בחיפה רוצה להוציא מקבריהם, ברשעות בלתי ברורה, חיילים בריטים בני דת משה שנקברו לצד אחיהם לנשק בני דת ישוע.

שנית, עד כמה כרוכות בישראל המדינה והממסד הדתי. ישראל איננה מסכימה אלא בדיעבד שאנשים יתחתנו שלא אצל כהני הדת שבה הם רשומים; אי אפשר להתגרש בה אלא דרכם; היא כופה את הכשרות האורתודוקסית על כל מוסדות הציבור (כפיה הגיונית במידה, אבל כפיה); ומי שירצה לקבל את השירות הבסיסי של קבורה, יזדקק גם הוא ברוב המקרים לשירותים של כהני דת. שירות קבורה חילוני, עלי שלכת, שהתפרסם בשל שירותי שריפת הגוויות שלו, זכה להתנכלות הן מצד הממסד – הביטוח הלאומי סירב להעניק לבוחרים בשירותי החברה את ההשתתפות במימון קבורה שהוא מעניק כשכדרך שגרה – והן על ידי קנאי הדת, שהציתו את מתקן השריפה שלה. בית משפט קבע ש"שריפת גופה היא טיפול בגופה, ואין משמעה קבורה כאמור בחוק." בישראל, אם תחליטו לעשות בגופה שלכם מה שאתם רוצים ולא מה שהרבנים רוצים, הממסד הדתי והחילוני ישלבו ידיים נגדכם.

שלישית, על הבלבול הקבוע בין דת ולאום. הרבנים מסרבים לקבור אנשים שדתם איננה נושאת חן בעיניהם. אין לכך שום קשר ללאום שלהם. רק המדינה היהודית היתה יכולה להמציא את הקטגוריה של "חסרי לאום" כשמה שהיא רוצה לומר בעצם הוא שהאנשים אינם מספיק יהודים מבחינת ההלכה, שהיא חוק דתי מובהק. אם יש הוכחה טובה יותר לטעות הציונית – שגורסת שהיהודים הם עם ולא דת – קשה לחשוב עליה. בסופו של דבר, הפקירה הציונות את הגדרת השייכות ב"עם" שלה בידיהם של הרבנים, שאף אחד לא יכול היה להיות מופתע מפסיקתם.

רביעית, שהחוצפה הזו מופנית כלפי ציבור חלש, של יוצאי חבר העמים, שעדיין לא תפס לעצמו מספיק מרכזי כוח כדי שיוכל להשיב מלחמה. מדובר בציבור שהנציגים שלו – או, אם לדייק, אלה שמתיימרים לייצג אותו – מכרו אותו פעם אחר פעם לרבנים. ומקרה "ברית הזוגיות" של אביגדור ליברמן, שהיתה אמורה לפתור את הבעיה אבל בפועל יצרה רק עוד עדה דתית, הפעם עדה נלעגת במיוחד של "חסרי דת" – שגם החברות בה כפופה להסכמתם של הרבנים. ליברמן נוהג לטעון שחברי הכנסת הערבים מעדיפים להתעסק בזכויות הפלסטינים מאשר להגן על הציבור שבחר בהם; כמו תמיד אצל ליברמן כשהוא מדבר על חוסר נאמנות, זו נראה באופן חשוד כמו השלכה. ספק אם יש מי שבגד בבוחריו כמו ליברמן.

והלקח החשוב מכל: ישראל היא הרבה יותר תיאוקרטיה מדמוקרטיה. יש בה מדרג ברור של תושבים, כאשר במקום הראשון נמצאים גברים יהודים אורתודוקסים ומתחתם כל השאר. פעולת המועצה הדתית של אור עקיבא – שנזכיר שהיא ממומנת בכספי ציבור – תואמת את הכלל הזה: מי שלא יהודי, זב"שו. הוא בכלל לא צריך להיות כאן. הוא נסבל, בקושי, עד שהוא צורך משאב יקר.

אילו ישראל אכן היתה מדינה דמוקרטית, הרעיון שאפשר להגביל זכות בסיסית כמו קבורה על פי שמו של החבר הדמיוני השגור על פיך היה מגוחך ונלעג. אבל היא תיאוקרטיה, והתושבים שלה מקבלים חינוך תיאוקרטי, ועל כן המקסימום שהם מסוגלים לו הוא להתרעם על שחיתות כהני הדת ועל עוולותיהם – כביכול היה אי פעם ממסד דתי (או ממסד בכלל) נקי. הם כבר לא מסוגלים לחשוב שמגיעות להם לא פריבילגיות (בשל מוצאם הנעלה) אלא זכויות (מתוקף היותם אזרחים שווים).

כך נראית המדינה היהודית – וכך היא נראית כשהיא עדיין מקפידה על שאריות של מראית עין הומניסטית. לכשינשרו הללו, והיא תהיה יהודית כדבעי, היא תהיה לזעווה בקרב העמים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)