החברים של ג'ורג'

תהיתי לפני כמה ימים על התנהלות המחלקה היהודית של השב"כ בפרשת חיים פרלמן. השב"כ עצר אותו והוא מונע ממנו גישה לעורכי דינו, וזאת – בקצרה – בטענה שפרלמן, בהיותו בן 17 עד 23, היה אחראי לסדרת פיגועי הדקירה שבוצעה בירושלים בסוף העשור הקודם, שבמהלכה דקר למוות ארבעה אנשים ופצע עוד שבעה; פרלמן חשוד גם באחזקת נשק. כל העסק הסתבך משמעותית כשעורכי דינו של פרלמן, שכמסתבר הבין היטב שהוא על סף מעצר, חשפו שסוכן שב"כ ניסה לדרבן אותו לרצוח את שייח' ראאד סלאח.

לאחרונה חלה התפתחות נוספת בפרשה: השב"כ עצר ברנש נוסף, דוד סיטבון, בו הוא חושד שפרץ לבתים ולבסיסים צבאיים וגנב משם נשק וציוד לחימה עבור פרלמן. כדי להגביר את הלחץ על העצור הזה, הצליח השב"כ למנוע גם ממנו להפגש עם עורך דין.

פרלמן, כזכור, הואשם בסדרת מעשי דקירה. דקירה, בדרך כלל, מתבצעת באמצעות מכשיר חד כלשהו – סכין היא הבחירה המועדפת על תשעה מתוך עשרה רוצחים בדקירה. יתרונה הבסיסי של סכין לרוצח העתידי היא שאפשר לקנות אותה בשלל חנויות, מבלי לעורר כל חשד, כל זמן שאתה מקפיד שלא לצחקק בקול ושלא להזיל ריר לעיני המוכר. רכישתה איננה גוררת רישום ובניגוד לכלי נשק נפיצים, אין שוק שחור בסכינים. אילו חפץ סיטבון בסכינים, הוא לא היה צריך לפרוץ לבסיסים. הוא היה יכול ללכת לחנות כלי המטבח הקרובה למקום מגוריו.

אז סיטבון כנראה לא ×”×™×” מעורב ברציחות. יכול להיות שהוא ×”×™×” מעורב באישום האחר כנגד פרלמן, אחזקת נשק, סעיף שחומרתו פחותה הרבה יותר. כאן צריכה להשאל השאלה למה, לעזאזל, למנוע עורך דין מסיטבון. עורך דין היא זכות בסיסית, שמיועדת להגן על העצורים מפני הודאת שווא בפשע שלא ביצעו; להיטותה של משטרה – כל משטרה – לסגירת תיקים על פני עבודה קשה למציאת הפושע האמיתי מחייבת את מערכת הצדק לאפשר לנחקר, שנמצא גם כך במצב קשה, לספק לו עורך דין.

שלילת עורך דין, שנעשית לאחרונה לנוהל שגרתי – ראו מקרה מח'ול ועומר סעיד – היא דבר פסול מבסיסו. אפשר, בדוחק רב, לתרץ נוהל כזה ב"סכנה ברורה ומיידית", אבל אף אחד מהמקרים האלה אינו עונה על הקריטריון. מה שאנחנו רואים, בכל המקרים הללו, הוא נוהג מתגבש ומתקבע של זכותו של השב"כ לחקור אדם תוך העלמה למחצה: הוא מוחזק, מבודד, במתקן חקירות, ללא כל סיוע. יש, אמנם, פיקוח משפטי מינימלי – מדי פעם, מאריך בית המשפט את המעצר ואת מניעת הגישה לעורך דין – כך שלא מדובר בהעלמה מלאה, נוסח ארגנטינה או צ'ילה של החונטה. אבל הגישה לעורך דין, אם ללמוד ממקרה מח'ול, מגיעה רק לאחר שהשב"כ כבר הוציא, כנראה בעינויים, הודאה מהנחקר, הודאה שממנה בשיטת המשפט הרקובה שלנו אין חזרה. קרובי משפחתו של פרלמן כבר מתלוננים שהוא מוחזק ב"מקרר", שיטת עינויים פשוטה, שאיננה מותירה סימנים על גופו של הנחקר, שהיתה מקובלת מאד בברית המועצות וששורדיה שם השוו אותה למוות איטי ברעב. השב"כ, כמובן, מכחיש. הוא תמיד מכחיש. מעולם לא מצא בית דין ישראלי שהשב"כ שיקר, מעולם הוא לא מצא שנחקר עבר עינויים.

השב"כ לא צריך להקפיא את פרלמן. מאחר והאיש נתון לחלוטין בידיו, הוא יכול להשתמש בשיטה הפשוטה הרבה יותר של מניעת שינה, זו שהאינקוויזיציה כינתה tormentum insomnium: היא לא מותירה סימנים ואין כמוה, אחרי כמה ימים, לשכנע נחקר לחתום על מה שלא רוצים ממנו. אחר כך נשאר רק לשקר לשופט ולנסות להצניע את החיוך.

השב"כ אמר לנו שהוא מונע עורך דין ממח'ול כי הוא מרגל מסוכן. הוא אמר לנו שהוא מונע עורך דין מפרלמן כי הוא רוצח מסוכן, אם כי מעשיו בוצעו בעבר. עכשיו הוא אומר לנו שהוא מונע עורך דין גם מסוחר נשק – ואנחנו מתרגלים. לאט לאט, עוקר השב"כ זכות יסוד, מהמועטות שעוד נותרו לנחקרים, מידיהם.

אני לא יודע אם פרלמן וסיטבון אשמים או לא. יכול להיות שכן (אם כי הסיפור של השב"כ תמוה מאד); יכול להיות שהם אשמים רק בחלק מהדברים שיוחסו להם; יכול להיות ששניהם חפים מפשע. אני יודע רק דבר אחד בוודאות: זכויותיהם נרמסות ברגעים אלה ממש, בשתיקה כמעט מלאה של כלי התקשורת והבלוגוספירה הישראלית. לא קוראים להם ענת קם והם לגמרי לא באים מלב הברנז'ה התקשורתית, אבל מי ששותק כשמונעים מפרלמן וסיטבון את עורך הדין שלהם ואולי גוררים אותם לאיזה תא הקפאה, מאבד את הזכות להתלונן כשאותו הדבר בדיוק יקרה גם לו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו כמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לתורמים.

(יוסי גורביץ)

השב"כ והמשטרה עצרו לאחרונה את חיים פרלמן, בן 29, תלמיד לשעבר בישיבת "הרעיון היהודי" – הישיבה של אנשי כ"ך – בחשד שביצע שורה של מעשי רצח של פלסטינים בירושלים, כמו גם שורה של דקירות שלא הסתיימו ברצח. הרצח הראשון, על פי הטענות, בוצע על ידי פרלמן ב-1998. הוא היה אז בן 17.

הפרשה מעלה שורה של תהיות. המרכזית שבהן נובעת מכך שעורכי דינו של פרלמן פרסמו הקלטות שמהן עולה שהשב"×› – הוא מודה בכך בעקיפין, כנראה משהבין שאין עוד טעם בהכחשות – שלח את אחד מסוכניו לשדל את פרלמן לבצע פיגועים, ובין השאר לרצוח את השייח' ראאד סלאח.

השב"כ טוען כעת שה"מטרה היתה לבחון את גבולותיו" של פרלמן. זו שיטה מסוכנת למדי לבדיקת גבולות, אם כי היא לא חסרת תקדים: לאחרונה פיצתה המדינה בסכום זעום את זיאד שאמי, הפלסטיני שניסו המחבלים האחים קהלני לרצוח לפני 16 שנים. במקרה ההוא, העביר השב"כ נשק לרוצחים העתידיים, אבל הקפיד לעקר אותו (הם, אגב, שוחררו כעבור פחות משש שנים. ככה זה.). מותר לתהות מה היה קורה אילו פרלמן – שכזכור, מואשם בכך שיש לו נסיון עשיר ברצח וטשטוש עקבות; למעשה, דומה שזה נסיון חסר תקדים בישראל – היה מצליח להתחמק מהשב"כ, לרדת למחתרת, ולתכנן את הרצח של סלאח. האם השב"כ היה מגיע אל סלאח, בהבעה של ילד שזה עתה ניפץ את האגרטל היקר של אמו, ומסביר לו שיש על זנבו רוצח שהשירות שילח? או שהיה מעדיף לנסות לסכל את ההתנקשות ברגע האמת, על כל הסיכונים הנלווים לכך? למה, לעזאזל, נבחר דווקא הנפץ הספציפי הזה כיעד התרגיל?

המחלקה היהודית יצאה וביצה מרוחה על פרצופה. לא רק שהיעד שלהם זיהה את המדובב כאיש שב"כ, לא רק שהוא הצליח להקליט אותו ולפרסם את ההקלטות (השב"כ החרים הקלטות בביתו של פרלמן, כנראה שהוא ידע למה, אבל פרלמן הכין העתקים, כמסתבר), הוא גם סיפק עילה לסלאח להתגולל קצת על השב"כ. כדאי שהשב"כ יספק לסלאח שמירה צמודה, כי אם איזה כהניסט יחסל אותו, שמו ישורבב מיד לפרשה.

יש בעיה קשה נוספת. על פי טענת השב"כ, פרלמן הסתובב 12 שנים, רוצח ארבעה ודוקר שבעה אחרים, מבלי שהשב"כ יעלה עליו. הם מצפים שנאמין שילד בן 17 מסוגל לבצע כמה פיגועי דקירה ורצח אחד לפחות, ולהמשיך בעוד שלושה מעשי רצח בשש השנים לאחר מכן. כלומר, גל הטרור של פרלמן הסתיים כשהיה בן 23. אפילו לחניבעל לקטר לא היתה תקופת התבגרות סוערת כל כך.

האפשרויות העולות מחקירת השב"כ הן או שיש לנו רוצח מתוחכם בקנה מידה עולמי, או שהשב"כ והמשטרה לא הקדישו יותר מדי מאמצים לחקירת מעשי הרצח. צריך לתהות ברצינות מדוע הגיע כתב האישום דווקא עכשיו, זמן קצר יחסית לאחר שהשב"כ ניסה לשוב ולהפעיל את פרלמן כסוכן, לטענתו של האחרון. האם משום שפרלמן סירב? ומאיפה צץ פתאום המידע המפליל את פרלמן, אחרי כל השנים הללו?

העלילה מסתבכת כשמתברר שבשנת 2000, או 2002 – תלוי בפרסום – משתמש השב"כ בפרלמן כסוכן במשך זמן קצר. זה היה שנה עד שלוש שנים אחרי הרצח השלישי שלו, ושנתיים עד ארבע לפני הרביעי. בדרך כלל, לפני שמישהו הופך ליעד לגיוס, בוחנים כל פרט מהחיים שלו. הבדיקה לא העלתה, אפעס, שפרלמן הוא המקבילה הישראלית לג'ק המרטש. או שהבדיקה היתה רשלנית במיוחד, או שבמחלקה היהודית העדיפו לא לבחון טוב מדי את הראיות שעלו בידיהם, כדי לשמור על המקור שלהם – אחרי הכל, אין להם הרבה מהם. אף אחת משתי הברירות לא מחמיאה במיוחד למחלקה היהודית.

מעצרו של פרלמן הוארך בשבוע; המשטרה רצתה להאריך את המעצר עד סוף החודש, ובית המשפט סירב. בית המשפט הסתייע, כמקובל יותר ויותר, ב"מידע מודיעיני" – מה שבפרשת דרייפוס כינו "התיק הסודי". כלומר, בראיות שכנגדן פרלמן לא מסוגל להתגונן. כמו כן, בית המשפט אסר על פרלמן להפגש עם עורך דינו.

אין שום סיבה סבירה למניעת פגישה כזו, אפילו בקנה המידה של השב"כ. כשאסר הארגון על אמיר מח'ול לפגוש את עורך דינו, הטענה היתה שפגישה כזו מסוגלת לגרום נזק בטחוני. גם הטענה הזו היתה מוטלת בספק, או לפחות צריכה היתה להיות מוטלת בספק, אבל במקרה של פרלמן אין שום סיבה הגיונית למעצר כזה. המעשים שבהם חשוד פרלמן בוצעו לפני שש עד 12 שנים. אין לו אפשרות סבירה להשמיד ראיות, אפילו אם נקבל את הטענה המצריכה הוכחה שעורך הדין שלו יסייע בפעולה כזו. הסיבה היחידה למניעת עורך דין מפרלמן היא לסחוט עוד זמן שבו אפשר יהיה לשבור אותו בחקירה ולהביא אותו לדרך שכל באיה לא ישובון – הודאה בפשע.

לכל אדם החשוד בפשע יש זכות לעורך דין. לאדם המואשם בפשע על ידי ארגון משטרה חשאית, שכבר הודה שהפעיל אותו כסוכן וששלח מדובב להפליל אותו – על אחת כמה וכמה

הודעה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו כמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להודות לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בית המשפט המחוזי בנצרת גזר היום (ה') שבעה חודשי מאסר על ד"ר עומר סעיד, וזאת לאחר שקיבל עסקת טיעון שעיקרה מתוכן את רוב סעיפי האישום כנגד סעיד, והרשיע אותו ב"מתן שירות להתארגנות בלתי מותרת ובלתי חוקית". לאלו ממכם שצריכים תזכורת, רק לפני חודשיים רעשה הארץ כאשר הואשם סעיד, יחד עם אמיר מח'ול, בריגול חמור לטובת אנשי החיזבאללה במגע עם סוכן חוץ ו"מסירת ידיעות העשויות להיות לתועלת לאויב". תוך חודשיים הפך החיזבאללה ל"התארגנות בלתי מותרת ובלתי חוקית", תואר שגורם לו להיראות כמו חתלתול במקום נמר, ועשרות שנות המאסר שעליהן ליהגו מכל כיוון הפכו לשבעה חודשי מאסר. עורך דינו של סעיד, חוסיין אבו חוסיין, אמר ל"הארץ" ש"התיק שהתחיל בצעקה גדולה מסתיים בקול ענות חלושה", והוא צדק בכל מילה.

ההרשעה העלובה הזו, כמובן, לא זכתה למימדי הענק של הפרסום בעת המעצר. קודם להגשת כתב האישום, הוחזק במעצר חשאי במשך שבועיים, כאשר צו איסור פרסום כולל הוטל על כל הפרשה – לכאורה, בשל החריפות שבסכנה לבטחון המדינה. כנראה שהוא לא עמד בסכנה גדולה כל כך. עכשיו נראה מה יעלה בגורלו של אמיר מח'ול.

כנגד מח'ול עומדת בעיקר הודאתו, הודאה שהוא טוען שהוצאה ממנו בעינויים. הייתי מתייחס בספקנות לטענה הזו, אם היה בישראל הליך שמאפשר לנחקר לערער על הודאה כזו. טכנית, יש הליך כזה – משפט זוטא – אבל שיעור ההצלחה בערעור כזה בישראל עגול מאד, קרי אפס. אנחנו יודעים שהיו עינויים בישראל – לעזאזל, ועדת לנדו מצאה שהשב"כ שיקר באלפי משפטי-זוטא; אנחנו יודעים שעמוס ברנס וחברי "כנופיית מעצ" עונו, אנחנו יודעים שעיזאת נאפסו עונה, כי הם זכו לפיצויים בשל כך – אבל מסיבות השמורות עמה, מערכת המשפט מעולם לא פסקה לטובתו של נאשם במשפט זוטא, שלא לדבר על העמדתם לדין של שוטרים ואנשי שב"כ שהיו מעורבים בעינויים. לכל דבר ועניין, אם כן, הוצאת הודאה בעינויים היא הליך תקף בישראל. אז עד שיוכח אחרת, ההנחה הסבירה צריכה להיות שכאשר נחקר טוען שהוא עונה – במיוחד במקרה של מח'ול, שמעצרו הוארך שוב ושוב ושההודאה שלו הגיעה בסוף ימי החקירה – הוא אכן עונה.

עצם הטענה שסעיד ריגל עבור החיזבאללה באמצעות מוכר הפרחים חסן ג'עג'ע נשמעת קלושה עוד יותר, כאשר מסתבר שסעיד זומן לשב"כ בשנת 2007, שם התרו בו מפני המשך המגעים עם ג'עג'ע. המעשים המיוחסים לסעיד התרחשו ב-2008, כלומר שנה אחרי ההתראה הזו, והוא נעצר משום מה רק שנתיים לאחריהם. כלומר, מצפים מאיתנו להאמין שסעיד ידע שהוא על הכוונת של השב"כ, ובכל זאת התעקש להמשיך להפגש עם החיזבאללה ולהעביר לו מידע חסר ערך. עד מתי, יובל דיסקין, תנסה את השעיית הספק שלנו?

ואם כל הסיפור הזה נראה לכם מוכר, זה בגלל שזו לא הפעם הראשונה: קדם לו המקרה של ראאד סלאח, שבשעתו נעצר בקול תופים וחצוצרה, במעמד כאלף שוטרים ושוטרי חרש, והואשם בלא פחות מאשר ריגול עבור איראן. בסופו של דבר, גם ההר של סלאח הוליד עכבר כחוש למדי בדמות הרשעה בתרומה לעמותת צדקה שקשורה לחמאס.

לשב"כ, כבר כתבתי, אסור לתת ליהנות מהספק. הוא הודיע, אחרי הכל, שהוא יסכל פעולות "חתרניות" גם אם הן חוקיות. הוא קיבל גיבוי לכך מהפרקליטות ומהיועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז. צריך פעם לחשוב לעומק על משמעות הדבר, שהתביעה הכללית מודיעה שהיא תשתף פעולה עם דיכוי פעולות חוקיות לחלוטין, ומה אומר הדבר על מצב אכיפת החוק בישראל. בינתיים, נסתפק בלומר שסופו המשונה של התיק הזה נראה באופן חשוד כאילו הפרקליטות ניסתה למצוא איזושהי עסקת טיעון שתאפשר לה לסגור את התיק הזה בהרשעה ולא בזיכוי מביך מאד.

בהתחשב בכך שרק אחד מאלף ישראלים העומדים לדין גם מזוכה, ובהתחשב בכך שסעיד הוא ערבי, דבר שמוריד את סיכויי הזיכוי שלו, כנראה שבפרקליטות פחדו מאד. יום אחד, אולי, נדע למה. לא הייתי מהמר על זה.

(יוסי גורביץ)

פעיל הימין נריה אופן נעצר שלשום (ג') במקום עבודתו, וזמן קצר לאחר מכן הוגש לו צו ייחודי: צו הרחקה לשלושה חודשים משתי שכונות-התנחלות של ירושלים, נווה יעקב ופסגת זאב. הצו נחתם לא על ידי שופט, אלא על ידי גנרל: אלוף פיקוד העורף, יאיר גולן.

אופן, שנמצא בפסגת זאב משום שהורחק בצו אלוף מההתנחבלות בה הוא מתגורר בדרך כלל, יצהר, חשוד בכך שהוא מעודד הסתה נגד ערבים בפסגת זאב. זו לא הפעם הראשונה שאופן נמצא על הכוונת של הרשויות: בהיסטריה שקדמה להתנתקות, הוא הוכנס למעצר מנהלי.

כלומר, אופן היה על הכוונת של השב"כ שלוש פעמים לפחות. בכל אחת משלוש הפעמים הללו, העדיף השב"כ לא לטפל בו באמצעים חוקיים רגילים, אלא להשתמש אקסטרא-לגאליות כמו מעצר מנהלי וצווי הרחקה – שכנגד אף אחד מהם לאופן לא היתה אפשרות להגן על עצמו. בעוד שאפשר להבין, בדוחק, את השימוש בצווי הרחקה ומעצר מנהלי בעת שהותו של אופן בגדה – אחרי הכל, הפניית האמצעים הללו כלפי הפלסטינים בלבד היא סוג של אפרטהייד; כמותם, אופן חי שם תחת שלטון צבאי – הפעלת הצו על ידי אלוף פיקוד העורף צריכה להדאיג את כולנו.

הצווים הללו מופעלים לעיתים נדירות – מקרה נוסף של אדם שמוגבל על ידי צווי אלוף פיקוד העורף הוא ג'ון קרוסמן (מרדכי ואנונו); טלי פחימה נעצרה אף היא בשעתו בצו מנהלי של אלוף פיקוד העורף, ואנחנו זוכרים איזו סכנה גדולה לציבור היא היתה, משהו שראוי לזכור כאשר, כמוה, מואשם היום אמיר מח'ול ב"סיוע לאויב במלחמתו בישראל" – אבל הם מעידים על דבר שאנחנו נוטים להדחיק: שבסופו של דבר שלטון החוק בישראל הוא משחק שמתבצע בהסכמתה השלווה של מערכת הבטחון.

אופן וקרוסמן הוגלו או נעצרו על פי צווים צבאיים בהיותם בתוך ישראל גופא, או על כל פנים מה שישראל הרשמית מגדירה כישראל גופא, בהסתמך על תקנות שעות חירום 1945 של הבריטים, שהוגדרו על ידי מנחם בגין כגרועות מאלה של הנאצים ושמעולם לא בוטלו. יתר על כן, לא רק שהן לא בוטלו, הן תקפות גם בתחומי מדינת ישראל. די בלחישה של השב"כ, ובהסכמה של גנרל, כדי לעצור כל אחד מאיתנו בלי משפט, או לעקור אותנו מבתינו ומעבודתנו. כולנו חיים את חיינו על פי טוב ליבו של "המפקד הצבאי" מאותן תקנות. כן, יש מידה מינימלית של פיקוח שיפוטי על ההליכים האלה, אבל ההיסטוריה מלמדת שבתי המשפט מקבלים בלי פקפוק את "החומר הסודי" שמוגש להם ושהם מהססים מאד לבטל צווים כאלה – אם אכן ביטלו אי פעם.

המקרה של אופן מזכיר מאד את העונש שהיה מקובל בחלקים שונים של האימפריה הבריטית, של הגליה פנימית – העברתו של אדם מעיק לחלק אחר של האימפריה. אופן יצטרך עכשיו להפסיק את עבודתו ולמצוא לעצמו מקום מגורים אחר, בהתראה אפסית. כל זה, בלי שמישהו יצטרך להציג ראיות כלשהן כנגדו.

יכול להיות שאופן הוא אכן פרובוקטור סדרתי, אבל ×–×” – מה לעשות, קשים החיים בדמוקרטיה – חוקי. יכול להיות, בנוסף, שהוא חרג מעבר להטפה אל תכנון פיגועים או עידודם. אם ×–×” המצב, יואיל נא השב"×› להציג את הראיות נגדו. אם אין לו ראיות, שיחרוק שיניים, יעבוד טיפה יותר קשה ויאסוף אותן. ×›×›×” עובדים שירותים מסכלים בדמוקרטיות. המצב הנוכחי, שבו ניתן לעצור אנשים על סמך "מידע סודי", שהם לא יכולים לראות ולא יכולים להתגונן נגדו, קורה הרבה יותר מדי בזמן האחרון. לאנשי שמאל אסור לעשות הנחות לעצמם בנושא ×”×–×”, בהתחשב בכך שאופן הוא מתנחל קנאי במיוחד: אם הם ישתקו כשמפעילים נגדו צווי אלוף בתוך ישראל, אחרים ישתקו כאשר סמכויות כאלה יופנו גם נגדם. והחודשים האחרונים נתנו לנו מעט מאד סיבות לסמוך על שיקול הדעת של המחלקה היהודית של השב"×›.

הערה אישית: אני מנסה להגיע להפגנה מחר בשייח' ג'ראח. האם יש מישהו שיוכל להחזיר אותי לפתח תקווה? אני מבטיח הרצאה על האלביגנזים בדרך חזרה.

(יוסי גורביץ)

שלשום התיר בית המשפט בפתח תקווה לעורכי דינו של אמיר מח'ול להפגש איתו, לראשונה לאחר 12 ימי מעצר. להוציא מספר פעילים התומכים במח'ול, תנאי המעצר המשונים הללו לא עוררו כל מחאה. להיפך: היג"עים צווחו בתסכול על כך שהזכות הבסיסית הזו הוענקה לו.

כל נחקר זכאי לעורך דין. ההזדקקות לו מגיעה לא רק בשלב המשפטי: שם, לעיתים קרובות, הכל כבר אבוד מבחינת החשוד. 99.8% מכלל כתבי האישום בישראל מסתיימים בהרשעה, שיעור שהיה מרשים כל מדינת משטרה. 91% מכתבי האישום מסתיים בעסקת טיעון, ולעיתים קרובות בטרם נפתח בכלל שלב הראיות. הפרקליטות נוהגת להגיש כתבי אישום מסמרי שיער, ואז לסגת מהם כחלק מעסקת טיעון.

הראיה העיקרית בישראל, כמו באינקוויזיציה וכמו במשטרים טוטליטריים, היא ההודאה. ברגע שהנאשם חתם עליה, המשחק נגמר. רבים מהנחקרים משוכנעים שאם יחתמו על הודאה כדי להקל מעל עצמם את הלחץ, יוכלו להסביר את עצמם בבית המשפט ולחזור בהם, במיוחד אם הם עונו. בפועל, זה לא קורה. הודאה סותמת את הגולל על הנאשם. לכך נוספת העובדה שמערכת המשפט הישראלית כה חוששת מהודאה בטעות, עד שאת מספר המשפטים החוזרים בארץ ניתן לספור על אצבעותיו של איש הנדסה ותיק – והנה עוד סיבה מדוע שלילת עורך דין מחשוד היא כמעט שוות ערך להפללתו.

בהחלט יכול להיות שזה מה שמנסה השב"כ לעשות במקרה של מח'ול: לגרום לו, בעינויים אם צריך, להודות בדברים שלא עשה. פרקליטיו של מח'ול הביעו חשדות כאלה בשל מצבו הבריאותי הירוד – ובשל העובדה שהשב"כ ובית המשפט מסרבים להעביר להם את הדו"חות הרפואיים על מצבו מבית המעצר.

במובנים רבים, הצורה שבה פועל השב"כ במקרה הזה מזכירה מעצר מנהלי. החשוד מועלם מעין הציבור לפרק זמן – עקב הסערה, במקרה של מח'ול, הוא היה קצר; במקרה של עומאר סעיד, הוא היה ארוך יותר בכשבועיים – ומועלים נגדו חשדות ערפיליים. השב"כ מונע מהעציר גישה לעורך דין, בנסיון לשבור אותו.

קשה לראות איך טענות השב"כ מחזיקות מים. אפילו אם בפגישה בין מח'ול ובין סוחר הפרחים הלבנוני המתגורר בירדן, חסן ג'עג'ע – שאשתו כבר פרסמה מכתב המכחיש מכל וכל את הטענות – היה משהו בלתי תמים, לא ברור מדוע צריך לעצור את מח'ול באופן שיסתיר את מעצרו מהאוכלוסיה הכללית אבל יאפשר לג'עג'ע לדעת על כך בתוך פחות מיממה (מה שאכן קרה), ולחלוטין לא ברור מדוע היה צורך למנוע ממח'ול עורך דין ליותר מ-24 שעות. אם לשב"כ היה מידע על חשודים אחרים בריגול, הוא היה צריך לעצור אותם באותן 24 שעות.

יצוין שכל הארכות המעצר של מח'ול עד שלשום התבצעו במעמד צד אחד, כאשר השב"כ מעביר "מידע סודי" לשופט. כלומר, הוא מעביר לו מידע שמעוות את דעתו על הנאשם – מידע שהנאשם לא רואה, לא יכול להתגונן כנגדו, ושכל הצדדים מכחישים כי השפיע על השופט. בנסיבות כאלה, כל טענה למשפט צדק ראויה להיפטר בצחוק מריר. צרפת הרפובליקנית כמעט ויצאה למלחמת אזרחים סביב ה"מידע הסודי" – בפועל, מסמכים מזויפים – שהגישו מנגנוני הבטחון שלה כנגד קצין זוטר, קפטן התותחנים אלפרד דרייפוס. ישראל עוד לא הגיעה למדרגה של הרפובליקנים הצרפתים של 1897, שהיו מוכנים לסכן הרבה מאד כדי למנוע עוול כזה. השימוש במידע סודי, נוהל נפוץ מאד במשפטים צבאיים בגדה, הוא שורש פורה רוש ולענה.

ומי השופטת שקיבלה את המידע הסודי הזה, נשענה עליו, אישרה את המעצר החשאי של מח'ול ואת הארכת המעצר הראשונה שלו? אל"מ במיל' עינת רון. אם השם מוכר לכם, זה כנראה בגלל שהיא השופטת שהאריכה שוב ושוב את צווי איסור הפרסום בפרשת ענת קם. איזה צירוף מקרים מעניין.

לפני שהפכה רון לשותפה לקשר של דיסקין, אירעה לה תקלה מביכה. בשנת 2001, בעודה משמשת כתובעת הצבאית הראשית, היא דנה באירוע שבו הרג טנק של צה"ל ילד פלסטיני ופצע שני ילדים נוספים. היא כתבה בגילוי לב (זהירות, PDF) שהירי היה בעליל בניגוד להוראות ושלחיילים לא נשקפה כל סכנה. על כן היא הציעה שלוש אפשרויות: העמדה לדין משמעתי, חקירת מצ"ח – או הודעה שקרית, מנוגדת לראיות שרון עצמה מונה אחת-אחת, שהירי היה מוצדק ושהכל בסדר. נחשו באיזו אפשרות בחר צה"ל. לרוע מזלה של רון, מסמך הכזבים שלה נכלל בערימת מסמכים שנשלחה לבצלם.

עכשיו, במדינה נורמלית, קצינה בכירה שהיתה מעורבת בגלוי כל כך בנסיון טיוח של הריגה היתה עולה למשפט ומאבדת את הדרגות שלה, לפחות. קצינה שהיא גם עורכת דין שנתפסה בנסיונות לשיבוש חקירה, היתה מאבדת את רשיון עריכת הדין שלה.

בישראל, כמובן, היא הפכה לשופטת הקבועה של השב"כ, שמאפשרת את העלמתם של אנשים ואת חקירתם ללא עורך דין. יש לה, אחרי הכל, נסיון מוכח ומתועד בכיפוף האמת לצרכיה של מערכת הבטחון. נוכחותה של עינת רון בתיק צריכה לרופף עוד יותר את האמון בטענותיו של השב"כ.

ובמערכת המשפט הישראלית. אבל זה כבר סיפור אחר.

(יוסי גורביץ)

מדינת ישראל, על אחת מזרועותיה – השב"×›? משרד הפנים? – מנעה היום (א') מפרופ' נועם חומסקי מלהכנס לישראל ולגדה המערבית דרך מעבר אלנבי. הפקידים לא טרחו לנמק את ההחלטה, ואמרו שהנימוק יישלח לשגרירות ארה"ב.

בפרפרזה על גולדה מאיר, אם יש דבר שעליו לא אסלח לשב"כ, הרי הוא שאני נאלץ בגללו להגן על נועם חומסקי. זו לא הפעם הראשונה: הם גרמו לי לצאת להגנתו של נועם פדרמן. את מה שאני חושב על נועם חומסקי כבר כתבתי. מדובר בשונא מערב מושבע, שאמינותו מפוקפקת.

ועם זאת, גם לאנשים שלא ממש חושבים כמוני מותר לבקר בישראל, על אחת כמה וכמה לבקר בשטחים הכבושים. אחרי הכל, אני מקווה שאף אחד לא ינסה לטעון ברצינות שקשיש בן 82 מהווה סכנה כלשהי לבטחונה של ישראל. יתר על כן, שוב, אם יש לשב"כ מידע מודיעיני שחומסקי מנסה לבצע פיגוע בישראל, תפקידו הוא לעצור אותו.

אז הגירוש לא היה מסיבה בטחונית כלשהי. וכשמתאמצים קמעא, פתאום קולטים שזה לא היה הגירוש החשוד הראשון. לפני כשבועיים היה גירושו של הליצן איוון פראדו, כמו במקרה של פראדו, ישראל הוכיחה שוב שהיא ממשיכה מצור שקט גם על הגדה המערבית: אז היא מנעה מהפלסטינים בידור, עכשיו היא מונעת מהם גירוי אינטלקטואלי. לפני כשנתיים, גירשה ישראל את נורמן פינקלשטיין. הסיבה שהאחרון גורש היא, ככל הנראה – המדינה מעולם לא נימקה – הביקורת החריפה שהוא מותח עליה ועל תעשיית השואה שמערכת ה-Hasbara שלה נשענת עליה. לפני כשש שנים, גירשה ישראל את העיתונאית והפעילה אווה גסביץ'. במקרה הזה, היתה החלטת בית משפט שאישרה את הגירוש: הוא קבע שאף שגסביץ' איננה טרוריסטית או חשודה בטרור, היא "תמימה" וככזו עשויה לשמש ככלי בידי ארגוני טרור.

ועכשיו חומסקי. מה הלאה? ניסוי מחשבתי: טוני ג'אדט, אילו יכול היה פיזית להגיע לכאן. הוא אולי היסטוריון חשוב ונקרא, אבל הוא גם קרא להקמתה של מדינה דו לאומית, דבר שהוא לצנינים בעיניה של מדינת ישראל (אם כי לא בעיני יושב ראש הכנסת שלה). ככזה הוא אינטלקטואל מסוכן למשטר, ויש להקפיד שלא ירעיל את מוחות הנוער. הציבור הרי לא ימחה; הוא מסומם באשליה שהשב"כ יודע תמיד מה הוא עושה.

באיטיות אך בעקביות, ישראל סוגרת את גבולות השיח המותרים. מי שחורג מהקו הציוני, עשוי לגלות שהוא לא יוכל להכנס לכאן, לתפארת הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, תואר שהופך נלעג מיום ליום.

ישעיהו ליבוביץ', במה שהיתה כנראה האמירה הזכורה ביותר שלו, אמר שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינת שב"כ. הוא רק לא חזה שהכיבוש יהפוך את השב"כ למשטרה חשאית נוסח אוסטריה של פראנץ יוזף.

תזכורת: אמיר מח'ול מוחזק במעצר ללא גישה לעורכי דינו מזה 11 ימים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו תרומות גדולות בקרן הטבק והאלכוהול. ברצוני להודות שוב לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אתמול הותר לפרסום דבר מעצרם של אמיר מח'ול – על המעצר החשאי עצמו כבר כתבתי – וד"ר עומר סעיד, שמסתבר שהוחזק במעצר חשאי מזה כשבועיים. השניים חשודים במגע עם סוכן זר וריגול חמור.

וואלה. מה אפשר לומר? קודם כל, שיכול להיות שזה נכון. אני לא מכיר את האנשים, אבל גם אם הייתי מכיר אותם, כל תפקידו של המרגל הוא להטעות את סביבתו. הם בדרך כלל האנשים השקטים האלה, שנשמרים לעצמם. עדויות אופי עליהם לא יכולות, אם האיש אכן אשם, לומר את האמת: מרגל משקר בעקביות לסביבתו. בנוסף, נראה לי שמדובר באנשים שיתקשו לגייס להט אידיאולוגי להתנגדות לריגול נגד ישראל, להוציא כמובן הסכנות הברורות.

ואחרי שאמרנו שיכול להיות שזה נכון, צריך לזכור שהאמת במקרים כאלה כמעט אף פעם לא ברורה. לשירותים חשאיים מעולם לא היו עכבות בהסתרת האמת או בשימוש בזיוף. זיופים של קציני מודיעין צרפתיים הפלילו את דרייפוס (ובכך חיפו על המרגל האמיתי); האוכרנה הצארית הסתבכה כל כך בהפעלת סוכנים כפולים, עד שאחד הסוכנים האלה – אזף הידוע לשמצה – הצליח לרצוח את השר הממונה עליו בלי שהיא תבין מה קורה; הנ.ק.וו.ד. רצח כעשרת אלפים קצינים פולנים בקאטין באמצעות תחמושת גרמנית וממשלת ברה"מ התעקשה עד 1990 שהרצח בוצע על ידי הנאצים; זיוף מסמכים ושקרים עמדו בלב לבה של פרשת "עסק הביש" (ובה, לאורך כל התקופה, הוסתרו מעשי הטרור של ישראל במצרים מהציבור הישראלי); על פרשת השב"כ, הידועה גם כפרשת קו 300, מיותר להרחיב את הדיבור.

אז יכול להיות שמח'ול וסעיד מרגלים. יכול להיות. אבל יכול להיות שעובר עליהם מה שעבר בזמנו על ראעד סאלח: הוא הואשם בריגול עבור איראן, נעצר באישון ליל על ידי לא פחות מאלף שוטרים, ובסוף הורשע בסעיף זניח של תרומה לעמותת צדקה שהיתה קשורה לחמאס. אגב, סלאח זוכה היום מאשמת תקיפת שוטר, לאחר שהשופט מצא שעדויות השוטרים כללו זיופים ושקלטת שצולמה במקום הציגה את העדות שלהם באור מביך. אנשי בטחון שמשקרים – מי היה מעלה את זה על הדעת? יצוין, אגב, שבהתאם למסורת ארוכת ימים של שוטרים ואנשי בטחון שקרנים, הם לא יועמדו לדין על עדות שקר והקריירה שלהם לא תקטע.

יכול להיות שקרה להם מה שקרה לאנשי דרך הניצוץ: מעצר פומבי ורעשני בחשד לשיתוף פעולה בתכנון פיגועים יחד עם החזית העממית, שנסגר בקול ענות חלושה וכמה מאסרים קצרים.

יכול להיות שקרה להם מה שקרה לטלי פחימה: היא הרי נעצרה פעם ראשונה, נדרשה על ידי השב"כ לשמש כמשת"פית, סירבה – וזמן קצר לאחר מכן נעצרה שנית. הפעם היא הועמדה לדין בשורה של סעיפים שהבולט שבהם היה תכנון פיגועים. כל המידע הזה, אגב, היה מוכר לשב"כ עוד קודם למעצר הראשון. הפרקליטות הודיעה ברוב הדר שהיא לא תדרוש עונש מוות. זה נגמר בהרשעה בסעיף עלוב של אימון בנשק – כל השאר נמחק. תוך כדי, השב"כ הפיץ על פחימה שמועות, שהוא ידע שאינן נכונות, שהיא נמצאת בהריון מהחמוש הפוטוגני ההוא, זכריה זביידי.

אם הם יודו בהאשמות נגדם – מה שעד ×›×” לא קרה – אולי ×–×” בגלל שקרה להם מה שקרה לעיזאת נאפסו, שהיה קצין מצטיין: הוא עונה עד שנשבר והודה בפשע שלא ביצע. כמו במקרה של מח'ול וסעיד, השב"×› מנע ממנו עורך דין. ועדת לנדוי, שקמה לאחר פרשת קו 300 ופרשת נאפסו, מצאה שהשב"×› ×¢×™× ×” בשיטתיות עצירים לאורך שנות השמונים ולאחר מכן, בבית המשפט, שיקר בעקביות בנושא במאות ואף אלפי תיקים. עם זאת, כמקובל, נמנעה הוועדה מלהעמיד לדין את החוקרים האחראים, ואף לא פסלה את העינויים כשיטה. יצוין ×›×™ בתוך עמם השופטים חיים: רוב היהודים בישראל אמרו לבי.בי.סי. ב-2006 שהם תומכים בעינויים כאמצעי חקירה. ישראל, אגב, הובילה אז בעולם מבחינת שיעור אזרחיה התומכים בעינויים. אחרי הכל, אם כבר הגעת לחקירת שב"×›, מבחינת רוב מוחלט של הציבור היהודי בישראל אתה ממילא כבר אשם. נשאר רק להוציא ממך את ההודאה. ×–×” לא משנה שאם אתה אמור להיות מרגל, כדאי שיהיה לך מידע מועיל וסודי – מה שלמח'ול ולסעיד, שנמצאים מזה זמן רב על הכוונת של השב"×›, בעליל לא ×”×™×”.

ויכול להיות, כמובן, שמה שקרה למח'ול ולסעיד הוא שהם עלו ליובל דיסקין על העצבים. ראש השב"×› כבר הודיע בעבר שארגונו יפעל נגד חתרנות תחת התפיסה של ישראל היהודית, גם אם החתרנות הזו תהיה חוקית. עד שלא יקום ראש שב"×› חדש שיודיע פומבית על שינוי הדוקטרינה הזו – שנוסחה, יש לזכור, בשיתוף פעולה מלא של הפרקליטות ושל היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז – יש להתייחס אל השב"×› בחשדנות כאשר הוא עוצר אנשים שעל פעילותם החתרנית הוא מקפיד לפזר מידע לציבור. יש להקפיד בשבע עיניים שההליך כולו ×™×”×™×” פתוח יותר מהרגיל, דווקא בשל החשד ×”×–×”. ואם משהו בהליך נראה מסריח, צריך לצאת מנקודת ×”× ×—×” שהוא אכן מסריח. גם הפרקליטות, כזכור, סבורה שזהותה היהודית של ישראל היא מעל לחוק. מה ×–×” אומר עליה, ×–×” כבר עניין לפוסט אחר.

יכול להיות, כמובן, שמח'ול וסעיד אכן נפגשו עם נציג של החיזבאללה ומסרו לו מידע כלשהו. מנסיון העבר, כדאי שלשב"כ יהיו ראיות של "עשר טון בטון מוצק" – כי אנחנו כבר לא בשנות השמונים והתשעים, וכל תרגיל כזה, שמתחיל בהר ונגמר בעכבר, מערער עוד יותר את ההנחה המעורערת גם כך שתפקידו של השב"כ הוא לשמור על הדמוקרטיה הישראלית.

אם לסיים בנקודה אופטימית, בשנות החמישים היה אפשר להעלים את מוטי קידר ("האסיר איקס") ל-16 שנים, והעיתונות צייתה; בשנות השישים, אפשר היה לאסור את מקסים גילן ולאלץ אותו להמשיך לערוך מהכלא את הבטאון שלו, כדי שאיש לא יחשוד, וזאת לאחר שחשף את מעורבותו של המוסד ברצח בן ברקה; את דבר מאסרו של מרקוס קלינגברג, אישיות מוכרת, אפשר היה להסתיר במשך עשור, 1983-1993; לא עוד. מעכשיו נאמד זמן ההעלמה בשבועות, לא שנים. בכל זאת התקדמנו במשהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו תרומות נדיבות בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות לתורמים על תרומתם, ולהתחייב בפני מי שביקשו זאת שכספם לא ישמש לרכישת טבק, אלא ככל הנראה מצלמה.

(יוסי גורביץ כתב, איתמר שאלתיאל ליבן ודירבן)

מתקבל הרושם שבשב"כ החליטו לשבור סופית את תדמיתה של ישראל כמדינה דמוקרטית: כשבועיים לאחר ששכנעו את אלי ישי לאסור על יציאתו לחו"ל של הסופר והפעיל החברתי אמיר מח'ול, תוך שימוש בתקנות שעת חירום הידועות לשמצה, עצרו אנשי שב"כ ומשטרה את מח'ול בביתו ביום חמישי לפנות בוקר.

כנראה שבשב"×› הבינו שמעצרים מתוקשרים נגמרים רע למדי מבחינתם – ההרים מולידים לעיתים קרובות עכברים כחושים למדי; ראו פרשות פחימה וראעד סאלח – והחליטו שם ללכת על כמה שפחות תקשורת. הם הוציאו צו איסור פרסום על הפרשה. לא שזה הועיל: ארגונים פלסטיניים הפגינו בוז חריג לבתי המשפט הישראלים, ודיווחו על המעצר כמה שעות לאחריו. אתר Youpost הישראלי דיווח עליו אמש, והסיפור כבר ×”×’×™×¢ לבלוגים אמריקניים.

לא ברור במה חשוד מח'ול. השוטרים שפרצו לביתו, וסירבו להזדהות, הציגו בחוסר רצון בולט את צו המעצר, וסיבת המעצר היא "בטחונית". מדבריה של ג'נאן מח'ול, אשתו על אמיר, עולה כי צו המעצר נחתם ב-23 באפריל, כלומר כיממה לאחר שישי חתם על הצו שלו. לא ברור מדוע, אם הצו הוצא לפני כשבועיים, בוצע המעצר רק אתמול; אולי יש לכך קשר לעובדה שמח'ול קרא ביום רביעי להחרמת התוצרת המיוצרת בהתנחלויות, קריאות שמעוררות עצבנות קשה במערכת הבטחונית-שלטונית לאחרונה (וראו את דברי פנסיונר צה"ל, נחמן שי, על כך שהחרם "מערער את זיקתם של ערביי ישראל למדינה" ו"יוצר חיץ בינם ובין התושבים היהודים.").

לדברי גורמים פלסטיניים, שבהיעדר מידע אחר אין לי ברירה אלא לקבל, מעצרו של מח'ול הוארך בשישה ימים – ונאסר עליו לפגוש עורך דין במשך יומיים. בכך יש פגיעה ברורה ביכולתו של מח'ול להתגונן מהפללה עצמית, והדבר מראה באופן מדאיג עד כמה משחית הכיבוש את המופקדים עליו, שכן הנהלים הללו, שמופעלים דרך קבע כנגד עצורים פלסטינים בגדה המערבית, זולגים כעת לישראל גופא.

ההתנהלות החשאית של השב"כ ביחס לעצורים איננה ראויה. בכל ארגון מודיעין קיים מתח בין הצורך לאסוף מודיעין ובין הצורך לבצע מעצרים. במדינה דמוקרטית, ארגון ביון לא יכול גם לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה: גם לעצור מישהו וגם לדרוש שפרטי המעצר יישארו חשאיים. אם יש לכם מידע מספק למעצרו של מח'ול, הבה נראה אותו. אם אתם חוששים שפרסום המידע הזה ישרוף לכם מקורות, שחשיפתם גרועה בעיניכם יותר, אז המנעו ממעצר. זה עד כדי כך פשוט: הצורך של מדינה דמוקרטית לוודא ששירותי הביון הפנימי שלה, שלמרבה הצער הם חיוניים, לא יהפכו למשטרה חשאית.

בהנתן שהשב"כ מונהג על ידי יובל דיסקין, שכבר הצהיר בעבר כי ארגונו יסכל את מה שהוא רואה כ"פעילות חתרנית" גם אם הפעילות הזו היא חוקית, הצורך בפרסום הפרשה דוחק משמעותית יותר. ההצהרה הזו של דיסקין שומטת את חזקת תום הלב של ארגונו ומציגה אותו כארגון שזכויות האזרח – ודאי של אזרחים ערבים – חשובות לו פחות ופחות.

המקרה של ענת קם – שבניגוד למח'ול, לא נמנעה ממנה גישה לעורכי דין – עורר סערה בבלוגוספירה הישראלית. ענת קם היא יהודיה מערבית וחלק מהברנז'ה. מח'ול הוא ערבי לא מתנצל. התגובה למקרה של מח'ול תהיה, במידה מסוימת, שעת מבחן לבלוגוספירה הישראלית: האם היא מתעוררת רק כשמופעלים אלמנטים של מדינת משטרה כלפי בשר מבשרה, או שהיא מסוגלת לעשות זאת גם כלפי מי שנתפס כ"אחר".

(יוסי גורביץ)

שר הפנים, אלי ישי, אסר היום (חמישי) בצו מנהלי על צאתו מהארץ של אמיר מח'ול, מנכ"ל ארגון הגג של העמותות הערביות בישראל. ישי נימק את הצו בכך ש"ששוכנעתי כי קיים חשש ממשי שיציאתו מן הארץ עלולה לפגוע בביטחון המדינה".

מופתעים? אל תהיו. ישי עשה שימוש בתקנות שעת חירום (1945), המקנות לו סמכויות מפליגות. הן משתלבות עם הסמכויות הרחבות מאד שיש לשר הפנים כירושה ממשטר המנדט, אבל זה כבר סיפור אחר.

תקנות שעת חירום הן דוגמא חריגה לחקיקה שקיימת הסכמה רחבה שהמונח הנדיב ביותר כלפיה הוא "בזיון". הן נועדו, אבוי לאירוניה, לדכא את המרד היהודי כנגד ממשלת המנדט, והופעלו כנגד ארגוני המחתרת. לימים, יגדיר מנחם בגין – אחד הלוחמים החשובים לזכויות האדם בישראל, מי שאסר על השב"×› לענות (השב"×› שיקר לו) ומי שהצביע בקביעות בעד ביטול המשטר הצבאי על ערביי ישראל – את תקנות שעת חירום כגרועות מאלו של הנאצים. 

אבל הוא לא ביטל אותן, כשעלה לשלטון. אף אחד לא ביטל אותן. הן נוחות מדי למנגנונים. יוסי ביילין, כשר המשפטים של ממשלת הבדיחה של אהוד ברק, ניסה; וכמו כל דבר אחר בממשלה ההיא, שום דבר לא יצא מזה. הן מופעלות בשטחים דרך קבע – אבל הן תקפות גם בישראל. מדי פעם המפלצת מעלה את ראשה מעל המים, כמו למשל במעצרה המנהלי של טלי פחימה.

מה שמעניין פה הוא העובדה שמנגנוני החושך שלנו – שהם אלה שעומדים מאחורי ההחלטה הזו, ושישי משמש להם חותמת גומי, אם ×›×™ חותמת גומי מרוצה מעצמה – לא ניסו כלל להסתיר את האפליה. אם הם היו מנסים את התרגיל ×”×–×” – ענישה ללא משפט, פגיעה ללא האשמה, שלילת זכויות ללא יכולת להתגונן – על אזרח יהודי, הארץ היתה רועשת. אמנם, רק למשהו כמו 24 שעות, ×›×™ למנגנונים יש כבר נסיון בהכתמתם של אנשים שהוא חפץ ברעתם, והם היו ממהרים להבהיר – בסיועה הנמרץ של התקשורת – שמדובר בבוגד מסוכן לבטחון המדינה, שחתם פעם על עצומה של מצפן, אמר משהו נגד צה"ל, וצולם בעדשת טלה מטושטשת כשהוא מפגין לצד ערבים.

השב"כ השתמש כנגד מח'ול, שהוא בכל זאת אזרח ישראלי, בכלים שהוא רגיל להפעיל כנגד פלסטינים מהגדה. כלומר, הוא השתמש בכלים שעוקפים את ההליך המשפטי, והסתפק בהצגת צד אחד בלבד – "חומר סודי" – לישי. מעצם היותו של החומר סודי, מח'ול לא יכול להתגונן נגדו. במובנים מסוימים, ההליך הזה גרוע מזה של האינקוויזיציה: גם שם הנאשם לא ידע מה ההאשמות נגדו ומי התלונן כנגדו, אבל הוא יכול היה לציין את רשימת אויביו, ואם המלשינים הופיעו ברשימה הזו, הוא היה משוחרר והם היו מועמדים לדין. השיטה של השב"כ, ששוכללה במאה ה-20 של הטוטליטריות, גרועה יותר: ההאשמות כרוכות סביב מח'ול כמטלית סביב עיניו.

העקיפה הזו של המשפט הפלילי הרגיל, שבו אדם יכול להתגונן, צריכה להעלות חשד כבד שהמידע שנמצא בידי השב"כ לא עומד בקנה מידה משפטי, ושאנחנו חוזים כאן במה שיובל דיסקין כבר הצהיר: שהארגון שהוא עומד בראשו ידכא "חתרנות" וחתירה לשינוי פניה של מדינת ישראל גם אם הדבר יהיה בניגוד לחוק.

רצוי לשים לב לשתיקה סביב הפגיעה במח'ול. הידיעה הופיעה, עד כמה שידיעתי מגעת, רק בוואלה ובכמה פורומים שציטטו את הידיעה של וואלה. נסו לדמיין מה היה קורה אם היורש של כהנא המכהן בתפקיד שר הפנים היה מפעיל אותן סמכויות כנגד איזו עמותת צדקה יהודית עם קשרים לארגונים קיצוניים, ואחרי זה הרהרו במנטרה שאומרת שהתקשורת בישראל "שמאלנית".

(יוסי גורביץ)