החברים של ג'ורג'

בתכנית ששודרה בגל"צ בסוף השבוע שעבר, קרא הבדרן קובי אריאלי לוויג'ילנטים ל"נפח את הצורה" של החיילים שמסרו עדות לשוברי שתיקה ו"לשלוח אותם הביתה עם צלקות". הוא זכה לעידוד נלהב של שותפתו לתכנית, עירית לינור, וסיים את התכנית ב"חזקי, חזקי" – שמו של בריון חרדי, שלדברי אריאלי כבר 'טיפל' ב'מלשינים' – "איפה אתה?" הקלטה של התכנית אפשר לשמוע כאן; אליעזר יערי תמלל חלקית את הנאמר כאן. את תגובתו הבזויה והצדקנית של מפקד גלי צה"ל אפשר לקרוא כאן.

האחרון התכסה בטענה ש"שוברים שתיקה" מסרו עדויות אנונימיות, ושעל כן הן פסולות. תירוץ נחמד, אבל אין בו ממש: כשלוחם בחטיבת "כפיר" סירב לשרת בה, בשל מעשי האלימות שלה כנגד פלסטינים שראה בעיניו – המדובר באותה חטיבה שמפקדה אישר לחייליו לענות פלסטינים על פי שיקול דעתם, ונשאר בתפקידו – הוא זכה לאותו עליהום בדיוק. כשסרבני שטחים מזדהים בשמם המלא, הם עדיין נשארים אויבי העם. פעם, במהלך מלחמת לבנון הראשונה, סירב אל"מ אלי גבע לפקודה לכבוש שכונה במערב ביירות, משום שהעריך שהיא תסב פגיעה בלתי נסבלת באוכלוסיה. הוא נבעט מהצבא, וכל עברו הצבאי לא הועיל לו: הוא הפך תוך זמן קצר ביותר לסכין בגב האומה ולמרעיל בארות. זה לא משנה, למסניפי הבהמה הירוקה, אם אתה אומר את דבריך בשמך המלא או מסתיר אותו, מחשש להתנכלויות ואף אלימות מצד חבריך ליחידה. ה"רעות" המהוללת, אחרי הכל, היא פשוט אחותה של אחוות המאפיה.

זה באמת משהו שכבר לא נראה בישראל הרבה זמן: הסתה לתקיפתם של חיילים קרביים שהעידו על מה שראו עיניהם. מעירית לינור באמת שאין ממה לצפות. גם לא מקובי אריאלי. אבל הוא פתח לנו צוהר לתפיסת המחשבה של העולם החרדי: בריונות מקודשת כאמצעי הראשון כנגד כל ביקורת.

מה שאריאלי רמז לו הוא "דין מוסר": "מותר להרוג המוסר בכל מקום, ואפילו בזמן ×”×–×” שאין דנים דיני נפשות […] עשה המוסר אשר זמם, ומסר – נראה לי שאסור להורגו, אלא אם הוחזק כמוסר; הרי ×–×” ייהרג, שמא ימסור אחרים. ומעשים בכל יום בערי המערב, להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל."

גם לחרדים, כמסתבר, יש "רעות" משלהם. ראינו אותה היטב השבוע.

* * * * *

האספסוף החרדי יצא לשורה של פרעות בירושלים, לאחר שהמשטרה עצרה את אחת מבנות העדה, והאשימה אותה בהתעללות והרעבה מכוונת של בנה. אני מניח שכולם ראו את התמונות. כפי שכבר נאמר, אם כזה דבר היה קורה במשפחה חילונית, אף אחד לא היה יוצא לרחוב כדי למחות, והאהדה היתה נתונה לילד, לא למפלצת.

אלא שלהגנתה של המתעללת, יצא המגזר החרדי כולו. הפגנות סוערות היו לא רק בירושלים, אלא בעוד ערים שלרוע מזלן יש בהן מספר גדול של חרדים. בבית המשפט התייצבו לא אנשי "נטורי קרתא" – לשם מנסים החרדים לכוון את הזעם הציבורי – אלא סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, בשר מבשרו של המגזר החרדי. הוא גם השליש את דמי הערבות.

השחרור למעצר בית, שהושג בלחץ התפרעויות האספסוף, הותנה בכך שהאם תעבור בדיקה פסיכיאטרית, והדבר הוסכם על ידי שני הצדדים. אני מניח שאף אחד לא הופתע מכך שהבדיקה לא נערכה: רשמית, טענו נציגיה של האם החרדית ש"היא חשה שלא בטוב" כשהגיע הפסיכיאטר; בפועל, הפוסק של "העדה החרדית", קבוצה קנאית ומשפיעה, קבע שאסור לה להבדק על ידי פסיכיאטר כי "כל פסיכיאטר יקבע שהיא משוגעת" – בשל מעצרה, כמובן.

קודם לשחרורה למעצר בית, הפיצו גורמים בעולם החרדי שורה של שמועות, כל אחת יותר הזויה מהשניה: שבית החולים ביצע ניסויים בפעוט, ושמכאן נובע מצבו הירוד; שהמשטרה מתכננת לאלץ את האם לבצע הפלה – היא שוב בהריון, כמובן – ושמצבו נובע (בסתירה לטענה הראשונה, אבל היי) מכך שהוא עובר כימותראפיה. המשפחה שכרה את היחצ"ן החרדי דודי זילברשלג, והטוקבקים והפורומים מלאים בכל שמועות הזוועה האלה.

ומאחר וליצמן, בעוונותינו, הוא שר הבריאות בפועל – צריך פעם לברר אחת ולתמיד למה אנשים שלא מוכנים להשבע אמונים למדינת ישראל ולחוקיה מגיעים לתפקידים כאלה – הוא כבר מיהר להכריז שהוא ינצל את סמכותו כדי לחקור… את בית החולים. ועזבו אתכם מהעובדה שנשים חרדיות, ששהו איתה בבית החולים, אישרו את גרסת בית החולים. למה הן לא דיווחו קודם לכן, למרות שחשו מצוקה וחרדה? אה, דין מוסר. גם הן לא מזדהות בשמותיהן, אבל, במקרה שלהן, נראה לי שמפקד גל"צ לא ימהר בשל כך להטיל דופי בעדותן.

ונקודה אחת שנעלמה בתוך כל הרעש: כשהוחלט על שחרורה של אם המגזר החרדי, רכבים עם מערכות כריזה הסתובבו בירושלים והורו, בשם ה"גדולים", על הפסקת המהומות. האספסוף הנבער, שהוסת בעלילות דם, ציית. גם את זה צריך לזכור: שההפגנות הללו אינן תוצאה של "מצוקה" או של "הדרה", לא ב"רגש מתפרץ", אלא שכמו מחבלים מתאבדים, מדובר בהפעלה של פתיים בורים על ידי "קשישים מרושעים ופנאטים". ראוי לפרסם את שמה של האם: סביר מאד שהיא ממשפחה "מיוחסת".

* * * * *

לחרדים, כמובן, אין קושאן על תיאוריות קונספירציה. האנשים שהביאו לנו את "פרס רצח את רבין" ו"המחלקה היהודית היתה אחראית לאלימות בהתנתקות" הכו השבוע שנית: בספרון שמפיצים הכתומים בצה"ל נטען שהאפיפיור משתף פעולה עם החיזבאללה ומארגן לבכיריו סיורים באושוויץ, כדי שידעו כיצד להשמיד יהודים. יתר על כן, ארגונים אירופאיים "מעבירים כספים לארגונים ישראלים ששוחקים את כוח העמידה של צה"ל". על החתום, כמה לא מפתיע, החומץ בן החומצה, שמואל אליהו.

די ברור מדוע הספרון הופץ בצה"ל: זו רוחו של הזאמפוליט הראשי, אביחי רונצקי. גם די ברור איך הוא הופץ דווקא בסיועו ובהמלצתו של מג"ד "נחשון", אחד מגדודי חטיבת "כפיר", שכבר הוזכרה. דובר צה"ל טוען שחלוקת הספר הופסקה, אבל נגד המג"ד, שהטיף לחייליו בעצם ש"הלכה שעשיו שונא לישראל" ושבקרב הישראלים יש גם "ערב רב", לא יינקטו צעדים. אלא מה.

אז זו תמונת העולם של "האנשים הערכיים" בישראל – וראוי לזכור שמילת הקוד "ערכים" מציינת, כמעט תמיד, ערכים שמרניים ושונאי השונה – וזו תפיסת המציאות שלאורה הם מנסים לנווט את ישראל. אין מה לומר, אנחנו עוברים איסלמיזציה מואצת.

(יוסי גורביץ)

בנימין נתניהו, מדווחים, חש מבודד ופרנואידי – אולי מוטב לומר, פרנואידי מהרגיל. שלושה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד עדיין אין לו לשכה מתפקדת, למרות נסיון רב בתחום הוא לא מצליח להפוך עוד אזרחים לעניים, התקשורת מחפשת אותו, העוזרים שלו קושרים נגדו, וגרוע מכל – יועציו של הנשיא אובאמה, רם עמנואל ודיוויד אקסלרוד, הם לדעתו "יהודים שונאי עצמם".

מעבר לשעשוע – "הוא חשב שנאום בר-אילן יהפוך לקריאת חובה בבתי הספר באמריקה, הבין שזו לא ממש ההנחיה של אובאמה ונכנס לתסכול", על פי מקורבו – יש כאן מבט עמוק על הפסיכולוגיה של ראש הממשלה, ושל הציבור שבחר בו. יהודים שאינם אזרחי ישראל, המנסים לקדם את מטרותיה של מולדתם על פי מיטב הבנתם (ואולי, באותה הזדמנות, גם להציל את מה שנשאר מישראל) הם "יהודים שונאי עצמם". משמע, חובתו של כל יהודי, בכל מקום, לקדם את מדיניותה הניצית ביותר של ישראל. מי שאיננו עושה כן, הרי שהוא "שונא עצמו". בקצרה, נתניהו סבור שיהודים, ודאי יהודים בכירים, צריכים לשמש גיס חמישי של ישראל בכל מקום בעולם. אני בטוח שקהילות יהודיות רבות שמחות לקרוא את דעתו של ראש הממשלה בנושא, כמו גם האנטישמיים המקומיים.

למרבה השמחה, ישראל איננו "עצמו" של איש, לא של יהודי מחו"ל ולא של תושביה. כי אם אכן שנאת מה שקורה בישראל היה מהווה מדד ל"שנאה עצמית", היינו צריכים לראות גל גדול של התאבדויות השבוע.

* * * * *

גוף חדש אחראי על רדיפת העובדים הזרים בישראל. הסנטימנט שלה דומה לזה שתיאר פעם אודן,

Came to a public meeting; the speaker got up and said:

'If we let them in, they will steal our daily bread';

He was talking of you and me, my dear, he was talking of you and me.

וכמו אז, מדובר בבולשיט מזוקק, שמסווה שנאת זרים. העובדים הזרים הנמצאים בישראל אינם גוזלים את מקום עבודתו של אף ישראלי. הם עובדים בסיעוד, חקלאות ובבניה. בתחום הראשון מעולם לא רצו הישראלים לעסוק, ובנאים וחקלאים עברים הם עניין לעבר הרחוק: הקבלנים ובעלי הלטיפונדיות התרגלו לעבודה זולה, פלסטינית או זולה. הם לא מוכנים להעסיק ישראלים. יקר מדי. ולאחר שנה, לעיתים קרובות בתנאי עבדות, הם מעדיפים להשליך את העובד לרחוב ולייבא אחר. זו הסיבה למספרם הגדול כל כך. עכשיו רוצה הרשות החדשה לגרש גם את ילדיהם.

ואם מישהו נזקק הוכחה לכך ששנאת הזרים היא המניע, הבהמה עצמה מעידה על כך. הלשכה בעכו של הרשות שלחה מייל לעובדים, בו בירכה אותם ש"תקיימו הכתוב 'וביערת הרע מקרבך'". כפי שאפשר להבין מלשון המייל, כותבו הוא חובש כיפה.

הביטוי "וביערת הרע מקרבך" מופיע מספר פעמים בספר דברים. בשתי צורות שונות בפרק יג': "וביערת הרע מקרבך" (פסוק ו') מתייחס להריגתו של "נביא שקר", שמנסה לשכנע את העם לסגוד לאלילים אחרים על פני יהוה; האחר ("ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך", שם, יב') מתייחס למצווה לבצע לינץ' ב"אחיך בן אמך, או בנך, או בתך, או אשת חיקך, או רעך אשר כנפשך", אם אחד מהנ"ל ממליץ על פולחן דווקא של דמון "אשר לא ידעת אתה ואבותיך" (בניגוד, כמובן, לתועבה שהכהן שלה ממשיך, עד היום, לפדות בכורות – מעניין למה). בהמשך הפרק, מתוארת מצוות השמדת "עיר הנידחת", היינו עיר שתושביה החליטו לתת לכוחות השוק להחליט לאיזו ישות לא סימפטית שמעבר הם מעדיפים לסגוד. כל אלה הם פסוקים מובהקים של שנאת זרים ופחד מהם. הייתי אומר שזה מפליא שעובד ציבור ישתמש בטקסט כזה לתיאור המטרה הזו, או אף שהוא יראה בעובדים הזרים "רעה" שיש "לבער" – אלמלא זכרתי שביהודים אורתודוקסים מדובר, שינקו את שנאת המין האנושי עם חלב אמם.

ובהתאם לציווי ההלכתי להתייחס לכל מקום שבו נכתב בתנ"ך "גר" כאל "גר צדק" (קרי, מתייהד), הועבר לאחרונה חוק נתעב במקומותינו, ומעתה ישראלים שיהדרו במצוות "לא תסגיר עבד אל אדוניו, אשר יינצל אליך מעם אדוניו" ויסייעו במזון, משקה או מחסה לאלו שנמלטו מעומאר אל באשיר, מובארק וברק, יהיו צפויים לעונש מאסר ארוך, כי המדינה שמתיימרת להיות מוקמת על חשבון "ספר הספרים הנצחי", לא מוכנה שהוא "עמך יישב, בקרבת מקום אשר יבחר (כך! יצ"ג), באחד בשעריך, בטוב לו." יצוין שכותב הטקסט, שהכיר היטב את נפש בהמתו, הוסיף ציווי קצר בסוף החוק ההומני עד מאד הזה: "לא תוננו!".

בקצרה, יש לישראל חוק עבדים נמלטים. חוק כזה בארה"ב דחף למלחמת האזרחים, משום שמצפונו של הצפון לא עמד לו במשימה הלא אנושית הזו. בישראל, בקושי מקוששים כמה מאות מפגינים. כמה בעלי טורים הקימו קול זעקה קצר, וזהו. ידוע, הרי, שיהודים הם רחמנים בני רחמנים – אבל הם מתמחים בעיקר ברחמים עצמיים.

(כהערת אגב, כפי שמעיד התנ"ך עצמו, פולחן אלים זרים היה מקובל אפילו במקדש יהוה במשך שנים ארוכות, ותשובת הגולים לירמיהו – "עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו: לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים, כאשר עשינו אנחנו ואבותינו, מלכינו ושרינו, בערי יהודה ובחוצות ירושלים, ונשבע לחם, ונהיה טובים, ורעה לא ראינו; ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים, חסרנו כל, ובחרב וברעב תמנו" – מעידה שכבר אז היו יהודים עם שכל, שלא קנו את הבולשיט של כהני יהוה. חבל שאין לנו טקסט ישיר שלהם, ואנו נאלצים להסתפק בזה של אויביהם).

* * * * *

בישראל יש הרבה מאד דיבורים כנגד "משתמטים" למיניהם, והצבא הוא בהמה קדושה, שאין בלתה. צעיר כי ישתטה ויאמר שהוא מעדיף את הגיטרה על המקלע, יהפוך תוך שניות לאויב הציבור שבחר בו אך לפני זמן קצר לאליל, ויאבד את האלבום שהובטח לו בחוזה.

אבל אם יקום רב עוטה גלימה, ויקרא לחיילים לסרב פקודה – שקט, דממה. זה מה שקרה השבוע, והציווי הקדוש הושמע מפי הטרוריסט המורשע מרדכי אליהו. הלז לא קרא לחיילים לסרב פקודה לירות על אזרחים, או לסרב להפגיז אזורים מיושבים באנשים שפעם נהגו לומר שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו; הוא לא קרא להם, חלילה, לסרב לשמור על התנחלויות, כל אחת ואחת מהן פשע מלחמה, שקיימת על גזל, חרב ודמע; לא, לא.

העילה לסירוב הפקודה של נביא השקר ("היה לא תהיה") היתה אחרת לגמרי: הוא הורה לחיילים לסרב פקודה ולא להקשיב לאשה שרה. למעשה, הוא גם קרץ להם ואמר שאסור להם גם להקשיב לקצינות שנותנות פקודה: "אסור לשמוע גם נאום של אשה, אם היא מדברת בתנועות ידיים".

כלומר, על פי אליהו (שחנפיו מתארים אותו כ"רב של הציונות הדתית", ומנפנפים בעובדה ששימש כרב ראשי כאסמכתא הלכתית, מה שהתפקיד הזה מעולם לא היווה), נשים הן בעצם סוקובי, היינו דמון מפתה שמטרתו לגזול את "נוזלי הגוף החיוניים" של הגברים. פחדיהם של גברים מקולן של נשים שרות מוכר לנו עוד מימי הסירנות של אודיסאוס, ומשירה של לורליי זהובת השיער; מסתבר שאליבא דאליהו, די בקולה של אשה ישראלית (כזו המדברת בתנועות ידיים) כדי לממש את האסון.

זו המיזוגניה בלבוש תיאולוגיה שמוכר לנו אליהו. העיתוי איננו מקרי, הוא אף פעם לא מקרי: חיילים דתיים כבר סירבו, דווח השבוע, לשבת ברכב אחד עם אשה – אף שהרבנות הצבאית אישרה זאת. עתה מטה אליהו את כל כובד משקלו כדי לשבור את צה"ל ולהפוך אותו למיליציה של חובשי כיפה, שלנשים אין בה מקום.

לזכותו של אליהו ייאמר שהוא עקבי: הוא ישב בכלא, כאמור, מטעם מחתרת חרדית שניסתה, בין השאר, למנוע את גיוס הנשים. ודוק: לא בנשים חרדיות מדובר – הללו היו פטורות מלכתחילה – אלא את גיוסן של הנשים החילוניות. למה? לא מחשש לתומתן – משאינן שומרות נידה הן נחשבות ממילא לשוות ערך לזונות – אלא מחשש לאדנותן. שנאת הנשים באגדה היהודית מתחילה בלילית, אשתו הראשונה של אדם, שגורשה מגן העדן משום שהתעקשה לקיים יחסי מין כשהיא מעליו. המערכה שמנהלים אליהו ודומיו היא המערכה לשימור מעמדו הדומיננטי של הזכר היהודי. פאטריארכיה, בלעז.

(ועדיין יש שוטים, שעישנו יותר מדי רלטיוויזם, שחושבים שפגיעה בזכותו של הגברבר חובש הכיפה להפגין את אדנותו היא "פגיעה בחופש הדת" שלו. אלה אותם אנשים שמסבירים לנו שרעלה היא אמצעי לשימור כבוד האשה ושהטלת מום באברי המין של נשים – בעקבות הטלת המום הטקסית היהודית, היא מכונה "מילת נשים" – היא מנהג תרבותי שאסור לנו להתערב בו. הרלטיוויזם הזה, באורח משונה, תמיד מאמץ את נקודת מבטו של המדכא – ממסד גברי כלשהו – על חשבון המדוכא. (הרלטיוויסט, אגב, נוטה להתהדר בכך שהוא "איש זכויות אדם" – בשעה שהוא ממלמל ששיח הזכויות הוא בעצם שיח מערבי, בלתי אוניברסלי מטבעו, ועל כן דכאני כאשר הוא מופנה אל תרבויות העולם האחרות.)

המערכה הזו איננה מקרית. יש לה צד פוליטי ברור. לפני חמש שנים, חיילים עם דרישות כאלה היו מיעוט מובהק, אם בכלל היו. אחרי ההתנתקות, החל פלג של "מהפכנים אמוניים" – בהנהגתם, בין השאר, של ישראל רוזן ואליקים לבנון – לדבר על השתלטות של קבוצות מאנשיהם על צמתי כוח בישראל. הם עסוקים לא רק במלחמה בצה"ל, אלא גם בהפניית הציבור שלהם ימינה ולמטה, אל החרד"ליות. המאבק על דחיקת הנשים בחזרה למטבח, לעזרת הנשים ולטיפול בילדים הוא קריטי – כי היחס אליהן הוא המבדיל בין חברה מודרנית לחברה פרה-מודרנית. הציבור הדתי-לאומי, ובמיוחד נשותיו, תוסס ופילוג שישלח חלקים ממנו אל זרועות הקונסרבטיבים והרפורמים סביר למדי. כנגד הסכנה הזו, מעלים הרבנים את הפסיקות הארכאיות ביותר – ראו לבנון על "נשים פסולות לעדות" – ומציבים דווקא אותן בחזית המאבק.

אליהו מתחבר לכנופיה הזו מתוך הצורך שלו להסיר מעל עצמו את אות הקין של נביא שקר, תוצאת הרגע הנמהר ההוא בימי ההתנתקות, כשהמתנחלים חשבו שהם ניצבים מול ראש ממשלה רגיל ולא מול אריאל שרון. וכפי שמסתבר, יש לכנופיה הזו חיילים בצה"ל, מספיק כדי לכופף אותו. ומאחר והרבנים המתונים תמיד מיישרים קו עם הקיצונים, ומאחר וכל הלכה בת שנה ורבע היא "הלכה למשה מסיני", נמצא שתוך זמן קצר יהיו רבנים שיטענו שההלכה "תמיד" אסרה שירות עם חיילות.

ואנחנו, בלשונו של מנקן, "מאמינים שאדם הנלחם באמונה תפלה צריך להיות מנומס מאד כלפיה. זו," הוא אומר, "חוששני, שטות; הדרך להיאבק באמונה תפלה איננו נימוס, אלא לתקוף אותה במלוא הכוח, להניס אותה, להטיל בה מום, ולהפוך אותה לבזויה ונלעגת לנצח. ואם, במקרה, היא יקרה לליבם של אנשים שצריכים היו לדעת יותר? אז יש להוקיע את ערוות טיפשותם לאור השמש, שם תוצג בכל כיעורה עד שינוסו ממנה, מסתירים את ראשיהם בבושה".

וכן, אם מאלצים אותנו החרד"לים לבחור בין כפיפות לדיניהם לדחיקתם מכל תפקיד ציבורי – שהרי אינם יכולים לכהן בו, מתוקף שנאת הנשים והאדם שלהם – ראוי שנדחק אותם מחיינו הציבוריים ונקבע שמי שאינו מקבל עליו את שוויון האדם לא יוכל לשרת בשום תפקיד ציבורי, בכלל זה בצבא; נאמנותם לגורם עוין ידועה.

הרפובליקה הצרפתית כבר היתה בסכנה דומה, בעת פרשת דרייפוס; קצינים קתולים אדוקים קשרו אז כנגד הרפובליקה; ומששרדה הרפובליקה את המשבר, וזיכתה את הזכאי למרות איומי הצבא, היא טיהרה את שורותיו ואת שורות הפקידות מכל אותם האנשים שלא יכלו לשאת את המחשבה שהיא התכוונה ברצינות כשדיברה על שוויון. המפלצת נסוגה אחורה, לשנות דור, ולא קמה אלא בסיועו של כובש זר.

אנחנו מגיעים לרגע דרייפוס שכזה, רגע שבו יצטרכו חובשי הכיפות לבחור האם לנו הם או לצרינו. הבעיה, כמובן, שישראל מעולם לא היתה שוויונית, מעולם אף לא התיימרה לשוויון, ורוב אזרחיה מקבלים את דעות הבסיס של החרד"לים – עליונות הזכר היהודי על יתר הבריאה – כמובן מאליו. בהחלט יתכן שברגע משבר כזה, הרפובליקה הישראלית היא שתקרוס.

והשנאה שתופנה אליה ואל מחריביה לא תהיה שנאה-עצמית. היא תהיה השנאה שהרוויחו ביושר אנשי "משמרות המהפכה" המקומיים.

(יוסי גורביץ)

לפני כשבוע, בעט בג"צ מכל המדרגות את הפרקליטות הצבאית, לאחר שזו ניסתה לטעון שסעיף האישום הראוי לקצין שהורה – במקרה הטוב – על דימוי הוצאה להורג של עציר כפות הוא "התנהגות שאיננה הולמת קצין".

"מקורביו" (רשמית, לקצינים בשירות פעיל אסור להתראיין, אז מסתבר שלכולם יש "מקורבים") של הקצין האמור, סא"ל עמרי בורברג, ייבבו מרה על ההחלטה, וטענו שמדובר בקצין "ערכי". לראיה, הם אמרו, הוא חילץ פצועים וגופות תחת אש. מותר להתקטנן ולשאול מה "ערכי" בחילוץ בשר נרקב תחת אש, תוך סיכון חיי אדם, אבל בישראל הנקרופילית כנראה שהשאלה הזו לא תובן.

הבעיה של "המקורבים", אם אכן יש כאלה, בסיסית יותר: בלבול בסיסי. אומץ לב הוא אכן אחת המידות הטובות; אומץ לב הוא הנחותה שבהן. הלוחם האמיץ שהוא בו זמנית פושע מלחמה מתעלל הוא תופעה מוכרת, שימיה כימי אכילס. הרומאים, כל עוד שהצליחו לשלוט בצבאם ולא הוא בהם, הקפידו להעמיד את המשמעת מעל האומץ; על פי האגדה, משהורה הקונסול טיטוס מאניליוס טורקוואטוס על איסור על דו קרבות עם חיילי האויב, ומשהפר בנו שלו, שנשא אותו שם את הפקודה, ניצח לעיני החיילים והעלה משמעותית את המוראל שלהם, ציווה אביו להוציאו להורג בשל הפרת המשמעת.

אומץ לב, או מאצ'ואיזם, קיים בכל בריון שכונתי, והיא תכונה זולה ביחס, שניתנת לרכישה באמצעות הכמות הנכונה של אלכוהול. בפני עצמו, אומץ איננו בהכרח "ערכי" יותר מזהירות; המרכיב ה"ערכי" הוא השימוש שנעשה באומץ הלב, מטרתו, לא הוא-עצמו. ודוק: אומץ הלב של בורברג מוגבל למצבי קרב בלבד. כשהסתבך, מיהר לטפול את האחריות – כמקובל בקרב פחדני הקצונה הבכירה; ראו פרשת אל"מ משה תמיר – על החפ"ש הזמין ביותר, שותפו לדבר עבירה החייל ל'.

גם קצינים בכירים בצה"ל הביעו תרעומת, ואמרו שמעתה יצמצמו את שיתוף הפעולה שלהם עם ארגוני זכויות אדם, שלדבריהם מנהלים "מסע ציד" נגד קצינים שמרשים לעצמם לבצע פשעי מלחמה. אם צה"ל היה צבא נורמלי, קציניו הבכירים היו מבינים שניהול מסע הציד הזה היה חלק מתפקידו-שלו, כי ההבדל בין צבא ובין כנופיה חמושה בנוסח הצבא הרוסי הוא בדיוק זה: משמעת פלדה והענשת פשעי מלחמה.

זה, כידוע, לא המצב, ושר בטחוננו האמיץ, אהוד "ברח" ברק, כבר עדכן את הערכתו לגבי צה"ל: אין לומר עוד "הצבא המוסרי ביותר בעולם" – הזכויות שמורות לאושיה ערכית אחרת, שאול "חסר חוליות" מופז – אלא "אחד הצבאות המוסריים ביותר בעולם". מי אמר שהמערכת הצבאית לא מתעדכנת?

* * * * *

ובינתיים, מתבצעת לה בשקט הפיכה ערכית בצה"ל. בשבוע שעבר, אושר מינויו של קצין המילואים שגב לב-רן למ"פ בחטיבת המילואים ירושלים. לב רן, מתנחל, מעל בתפקידו בעת פינוי מאחזונצ'יק לפני כשנה, שימש כסוכן כפול של האנשים שכנגדם פעלה היחידה שלו, ועדכן אותם על פעולותיה. הוא הודה על כך בגלוי בשיחה בגדודו, ואף התרברב על כך בפגישה עם כתב "ידיעות אחרונות".

שכרה של הבגידה הזו היה, כאמור, קידום. דובר צה"ל אף מסר, בתגובה לאקונית, ש"נמצא שלב רן פעל כשורה". המסר – עוד צעד בדרך מצבא של מדינה עצמאית לצבא-מתנחלים – הובהר. ראוי להרהר מה יהיו, למשל, שיקולי הקידום של המ"פ הטרי; האם יעדיף לתפקידי מ"מ, למשל, קצינים שחולקים את משנתו הערכית, כאלה שבסירובם לא יאפשרו עוד להפעיל את הפלוגה למשימות של פינוי פולשים יהודים.

בינתיים, הצליח תא"ל אביחי רונצקי – האמאם הגדול של צה"ל – לייצר עוד שערוריה. רונצקי מורגל בהן עוד מהתקופה שבה פסק שמעיקר הדין, אסור להעניק טיפול רפואי לשבוי אויב ויש להניח לו למות.

גם הפעם, רונצקי אמר את האמת ההלכתית המחודדת: מלכתחילה, אסור לנשים לשרת בצה"ל. בטוב הטעם הרגיל, הוא אמר את הדברים בכנס של חיילות דתיות. המשמעות היא ברורה: אתן המרתן את צו הרבנים, אבל אנחנו נטפל בכן למרות זאת.

חשוב להדגיש: האיסור איננו על שירותן של נשים דתיות בפרט, כפי שהוצג הנושא בטעות, אלא איסור על שירות נשים בכלל; אלו מהן שהן דתיות פשוט חשופות יותר להשפעתם וליכולת ההיזק של הרבנים.

כל הרבנים הראשיים לצה"ל סברו כך – זו עמדת ההלכה היהודית – אבל ×”×™×” להם מספיק שכל לסתום את הפה. רונצקי, שמפגין קצת יותר אומץ מבורברג ומוכן לסכן את המשרה שלו, אמר זאת בפומבי.

הבעיה איננה רק בכך שרב צבאי קורא לנשים שלא להתגייס – אם כי זו הבעיה שרוב התקשורת התמקדה בה – אלא בכך שבהצהרותיו, רונצקי מיישר קו עם הקיצונים שבחיילים הדתיים. לאחרונה, הודיעה לשכת הרמטכ"ל שחיילים דתיים לא רשאים לנטוש הופעה בשל העובדה שיש בה נשים שרות; זו הופכת להיות בעיה. חיילים דתיים אחרים סירבו להשתתף בקורס שנוהל על ידי מפקדת.

זה לא רק נושא ה'צניעות', שאליו ניסה רונצקי להסיט את הדיון. חיילות על פודיום לא מהוות כל סכנה לתומתו של החייל הדתי. כך גם נשים ששרות על במה. הבעיה היא עם נוכחותה של אשה במרחב הציבורי, ובמיוחד במקרה של פיקוד; המצב שבו אשה מפקדת על גבר הוא, מבחינת ההלכה, בלתי אפשרי.

רונצקי ושאר החיילים מצוות הסוס הטרויאני לא מגלים אומץ סתם כך; הם יודעים שדבר לא יקרה להם, שאיש לא ידיח אותם על המאמץ הבלתי פוסק שלהם להפוך את צה"ל לסניף של ישיבת הסדר. הם רואים כבר את הישורת האחרונה. קיר הברזל, שאמור היה להבהיר שכל נסיון להשליט בישראל את ההלכה ייענש בחומרה, קורס חלק אחר חלק. וכשיצטרכו טיפוסים כמו בורברג הכשר "ערכי" למעשיהם, הם אלה שיספקו אותו. ואולי זה ההסבר לחיבוק הזה של החרד"לניקים והמתנחבלים מצד צה"ל: מהם הוא תמיד יכול לשמוע שהוא מוסרי. אפילו מוסרי מדי.

והספינה שטה.

(שבתי).

(יוסי גורביץ)

כשקם השופט המחוזי משה דרורי מדי בוקר, הוא עושה את דרכו לבית הכנסת הקרוב למקום מגוריו, או, אם דחוקה שעתו, מתפלל בביתו. הוא מברך, בין השאר, שלוש ברכות: "שלא עשני גוי", "שלא עשני אשה", ו"שלא עשני עבד". בבית הכנסת שבו הוא מתפלל נשים דחוקות לפינה צדדית, מוסתרת מעיני הגברים. הנשים אינן יכולות לשאת תפילה בציבור, אינן יכולת לשאת את הספרים הקדושים, אינן יכולות להתאבל על מתיהם, וזאת משום טומאתן, פתיותן, ונטייתן לכשפים.

בעבר, כאשר נישא דרורי, הוא לא חתם על חוזה דו צדדי, ששני הצדדים רשאים להתיר; הוא רכש את אשתו, על פי אותם כללים שעל פיהם נרכשים – כפי שהוא יודע היטב – עבד או כבשה. בבתי הדין של מוריו הרוחניים של דרורי אין הנשים יכולות לשפוט, אך בקושי הותר להן לטעון, ועדותן אינה קבילה. אותם בתי הדין, שחרפתם ממלאת את הארץ, השילו לאחרונה כל העמדת פנים של שוויון, והם מתירים ביגמיה לבעלים שנשותיהם מסרבות להתגרש מהם. אשה שתרצה להשתחרר מכבלי בעליה – המונח המדויק – צפויה למסלול ארוך של ייסורים, שלעיתים אינו מסתיים עד יום מותה. כבוד השופט רואה בכך את הסדר הנכון.

שלוש פעמים ביום מתפלל השופט דרורי לחורבנה של מדינת ישראל. הוא מתפלל להחלפת השלטון בשלטון מלוכני, מונהג על ידי דמות כריזמטית – "משיח" – שהוא צאצא של שושלת מלוכה קדומה, שהוא מאמין שהיה לה זכר (בדמות זרובבל, מ"שבי" בבל), עוד בתקופות היסטוריות. זו איננה דמות ערטילאית בדומה לזו של המשיח הנוצרי, שישוב "בקץ הימים" לשפוט בין החיים והמתים; כחובב מובהק של העיט הגדול, יודע דרורי ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח, אלא שעבוד מלכויות בלבד". בידינו היא.

ומשמסיר השופט דרורי את הטלית, הוא יוצא מבית הכנסת, עוטה את הגלימה ונכנס בשערי בית המשפט. משבאים בפניו שני צדדים – האחת אשה דרוסה שעצם יהדותה הוטלה בספק על ידי הרבנים, השני גבר ותלמיד חכם מקושר היטב (ששמו, משום מה, אסור לפרסום) שדרס אותה – מי יוכל להתפלא כשיוצא תחת ידיו פסק דין שכזה?

חשוב לקרוא את הציטוטים שמביאה דורה כדי להראות כיצד אנס השופט את המתלוננת לקבל את התנצלותו שמפה ולחוץ של הדורס. נניח עכשיו להתבטאויות הפטרנליסטיות-עד-גזעניות של השופט, מהן עולה כי עד שלא חזתה הנדרסת בזיו פניו של גבר אורתודוקסי עוטה גלימה חייה לא היו חיים. נניח גם לאופן שבו, כפי שמראה נמרוד היטב, דוחף דרורי את כלליו של אחד השובניסטים (בשני המובנים) שברבני המאה ה-12 לגרונה של מערכת משפטית שמתיימרת להיות עיוורת צבעים במאה ה-21.

דרורי הוא לא הבעיה; הוא הסימפטום. הבעיה היא נאמנות כפולה. יהודים אורתודוקסים מעמידים פנים שהם נאמנים למדינת ישראל ולחוקיה. אבל חוקיה הם, מה לעשות, ליברלים ברובם המכריע. החוק הישראלי, להוציא חוקי האישות (שלא במקרה, נתונים בידי האורתודוקסים), מסרב לקבל את הטענה שהאשה היא "חמת מלאה צואה" ומכיר בה כאדם שווה.

ביושבו בדין, על כן, נמצא דרורי בבעיה קשה. אם ישפוט על פי חוק – על פי שבועתו – הוא יפעל בניגוד להשקפת עולמו. ועל פי אותה השקפת עולם, הרואה בישראל רק את "ראשית תחילת גאולתנו", בסוף הדרך ממתין בית מקדש, שם ישפטו השופטים רק על פי החוק הראוי, ומדינת ישראל כולה, על חוקיה הנוכריים, תיעלם כאבק פורח, זכרון דוהה. באותו היום, חמדת הדורות כולם, יצטרך דרורי לתת דין וחשבון על כל סטיה שסטה מדרך האמת, ואבוי לו אם יימצא חייב.

מה סיכוי היה לה, אם כן, לאותה אשה בת בלי שם, מצאצאותיו בבשר אם לא ברוח של חם, שכידוע עבדי-עבדים יהיו בניו, בבואה בפני בית דינו של דרורי? הוא כתב 321 עמודים של רמיה והטעיה, והפך את הטמא לטהור ואת הטהורה לטמאה. תיקן, במובן מסוים, את העולם והשיב אותו למצבו הראוי. אללה ירחם על המוסלמי או הנוצרי שייאלצו להשפט בפניו, ודאי אם איש ריבם יהיה יהודי, על אחת כמה וכמה אם יהיה יהודי "טוב": הלכה פסוקה היא שאין להצדיק בדין לא-יהודי על פני יהודי.

* * * * *

בבית המשפט העליון האמריקני ישבו בקרוב חמישה שופטים קתולים. שני שופטים יהודים כבר יושבים שם. שיעורם של הקתולים והיהודים מקרב השופטים איננו דומה, בלשון המעטה, לשיעורם באוכלוסיה. ועדיין, הרוב הפרוטסטנטי בארה"ב איננו חושש להשפט בפניהם. הוא איננו חושש מהגנבת האינקוויזיציה בדלת האחורית אבל הנצרות עברה שלוש מאות שנים מיוסרות של חילון, ולמדה בדם ואש עד כמה מסוכן לתת כוח בידה של הדת. היא הצליחה, לא בכל מקום ולא באופן שווה, אבל הצליחה.

היהדות האורתודוקסית, הדת השלטת – הדת השלטת על פי חוק – בישראל, מעולם לא עברה תהליך דומה. שופטים אורתודוקסים אחרים ודאי לא אהבו את פסק דינו של דרורי; הוא גרר "חילול השם", הוא "הגזים". בקצרה, הם (לא) יאמרו, שעתו עוד לא ×”×’×™×¢×”; הוא פסק על פי עיקר הדין, אבל… .

יש מי שסבור אחרת. יש כבר מי שרוצה להרחיב את מספר שופטי בית המשפט העליון ל-18, בדיוק כדי לדחוף שופטים כמו דרורי פנימה. דרורי מיועד להיות אחד מארבעה מועמדים חובשי כיפה לעליון. המקדמים שלו הם חברי הכנסת חובשי הכיפה אורי אריאל (האיחוד הלאומי), דוד רותם (ישראל ביתנו), חובש הכיפה לשעבר מן הליכוד, גלעד ארדן (שהודה בסוף השבוע באזני נחום ברנע שהוא "לא בדק בציציותיו" אבל בדק שיש לו ציציות), ושר המשפטים חובש הכיפה, יעקב נאמן.

בקרוב, אם כן, פסקי הלכה מהמאה ה-12 של שונא נשים וזרים יהיו חלק מובהק מהפסיקה התקדימית שלנו, דרך הפרצה של "החוק העברי". וזה יעבור. ההדרה לא תהיה מיידית, אבל היא תתרחש.

* * * * *

אם תהיה כאן מהפכה אמונית, היא יכולה לקרות בשתי דרכים: הפיכה צבאית, אמצעי מסוכן מאין כמוהו שיכול להגמר בהכחדה אלימה של חובשי הכיפות, או השתלטות איטית. זו עדיפה בהרבה.

לפני כמה שנים ביקרו שחקני קבוצת כדורגל כלשהי – בית"ר ירושלים, כמדומני – אצל עובדיה יוסף. הם נשקו את ידו וקבלו את ברכתו. מדוע לא בעט הקשיש הרגזן את כנופיית המגודלים עם הכיפות העקומות מביתו? מפני שהרבנים חושבים לטווח ארוך והם מעדיפים שלחוטאים פופולריים יהיה רע עם עצמם.

דוגמא היסטורית. הכנסיה הנוצרית הפכה לדת מותרת ב-313 לספירה, והקיסר קונסטנטינוס הפעיל לחץ בלתי מתון על האוכלוסיה להתנצר. ב-400, בערך, תחת תיאודוסיוס, הפכה הנצרות לדת המותרת היחידה. מאמינים אחרים נושלו למעשה מאזרחותם הרומאית ונשללה מהם היכולת להחזיק במשרות (היהודים היו חריג בולט שלא נכנס אליו עכשיו). הכנסיה נלחמה בדם ואש, כך ממש, במינות; זה היה חלק ניכר מפועלה בשנים 313-600.

לאורך כל שנות השפלתה ודיכויה, מחתה הכנסיה ללא הרף כנגד התועבה של העולם הרומאי, משחקי הגלדיאטורים. ב-313 הועבר לידה חלק מהכוח. ב-400 הוא הועבר לידיה רשמית. אבל, בניגוד למינות, שהמאבק האלים מולה החל מיד, המשחקים נמשכו כ-80 שנים נוספות לאחר מכן.

מדוע? משום שהם היו פופולריים עד מאד. הכנסיה לא יכלה לסגור אותם מבלי להסתכן במלחמת אזרחים של ממש (ב-532 היו סיעות הקרקס, הכחולים והירוקים, חזקות מספיק כדי לאיים על הקיסר יוסטיניאנוס איום של ממש, והוא נאלץ לטבוח בכ-30,000 מאנשיהן). אז היא הטיפה נגדם – בגלוי ולא חשש. היא גרמה לאזרחים להרגיש אשמה על עצם ההשתתפות בשפיכות הדמים הזו, ומשחקי הגלדיאטורים התאדו להם. עם החטא יכלה הכנסיה לחיות; מבחינות מסוימות, הוא אף הועיל לה. היא סיפקה פורקן לרגשות אשם. עם המינות, הערעור על הסמכות – לא.

כשתבוא ההפיכה האמונית, היא לא תסגור את משחקי הכדורגל; זה יעורר יותר מדי רוגז. היא תתחיל בסגירת חנויות בשבתות ובשינוי דרמטי של האווירה הציבורית. השינויים יפגעו קודם כל במיעוטים – קרי, לא יהודים ונשים. מעמדם של הראשונים בציבוריות הישראלית מעורער גם כך. זכויות הנשים יכורסמו באיטיות אך בהמשכיות, בעיקר באמצעות העברת יותר ויותר סמכויות לבתי הדין הרבניים ועל ידי הכנסת הסוס הטרויאני של "המשפט העברי" לבתי המשפט האזרחיים. אחרים שייפגעו יהיו כאלו שיתעקשו שלא להאמין בדמון יהווה ובחוקיו. כנגד אלה, מיעוט, תמיד אפשר יהיה לארגן אספסוף או שניים – ראו את המתרחש בירושלים – שיארגן להם את גורלה של היפאתיה מאלכסנדריה. על בתי המשפט כבר אפשר יהיה לסמוך, בהשען על הלכות "זקן ממרא" או "הלכות מוסר", שידעו למצוא פתרון לבעיה – אם בכלל יהיו מעצרים.

מי תמחה? לפמיניזם ממילא שם רע בישראל. הוא מקושר עם שמאלניות. חוץ מזה, כמו תמיד, יהיה מצב חירום ואולי איזו מלחמה או שלוש. לאף אחד לא יהיה זמן לזה, ודאי לא כשהמשיח עומד להגיע בכל רגע וההיסטוריה עומדת להגיע אל קיצה. חסרי אמונה, יאמרו לעצמם רוב היהודים, ממילא לא צריכים להיות פה; זו מדינה יהודית. הפסיכים האלה כמובן מגזימים, ומישהו צריך לעשות משהו, אבל זה ייגמר כמו בשריפת הספרים באור יהודה: ציות מוחלט לצו הברבריות, שלאחריו מלמולים מצד אורתודוקסים מתונים (וכבר לא יהיה בטוח להיחשב לאורתודוקס 'מתון') ש"מן הראוי היה למצוא דרך הרבה יותר מכובדת והגונה" להפטר מהם.

ויום אחד, כשיצא השופט דרורי מבית הכנסת אל בית המשפט, לא יהיה צורך להחליף את הטלית בגלימה.

יתכן שאנחנו עדיין מסוגלים למנוע את זה.

הערה טכנית: עקב ניתוח, שאמור להיות פשוט, יתכן מאד שזה יהיה הפוסט היחיד השבוע. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

בשבוע הבא ייערך מצעד הגאווה בירושלים. כרגיל, מוציאים רבני החרדים את השבאב לרחובות, שיהיה לו משהו לעשות בחום הקיץ ושלא יציק לנערות. כרגיל, פרנסי ירושלים מציגים נסיגה צרפתית.

נמרוד אבישר כבר ניקב ככברה את הבלון הנפוח המכונה ניר ברקת. אבל הבעיה היא לא ברקת, או הזן המשונה מאד של חילונים קנאים ששונאים ערבים שנחשבים ל"שמאל" הירושלמי. הבעיה היא של קלות ההסתה.

לפני ארבע שנים דקר החרדי ישי שליסל שלושה צועדים במצעד הגאווה בירושלים, תוך שהוא צועק סיסמאות ששמע מרבותיו. הבלוגר אמיר אלישע אהרוני פרסם תמונות של כרזה שפורסמה השבוע בירושלים, לקראת המצעד. שווה להתבונן בהן.

ראשית, כמובן, ברור שהמפרסמים כורכים את סגירת החניון במצעד הגאווה; הם מניחים שאם הצליחו להפוך את ברקת לסמרטוט במקרה האחד, הם יצליחו עוד יותר במקרה השני. אפשר מאד שהם צודקים, כי בקרב חלק ניכר מה"שמאלנים" הירושלמים יש הסכמה עם הימנים שמצעד הגאווה הוא פרובוקציה. ראינו את זה בעבר. אם ברקת התקפל בפרשת החניון, שהסבה לו נזק קשה בקרב מצביעיו, למה שלא יתקפל כאן?

הלאה. הכרזה קוראת לבלימת מצעד הגאווה "בכל מחיר" – כלומר, במשתמע, גם תוך הפעלת אלימות. נזכיר שלחרדים אין בעיה עם אלימות, אלא רק עם אלימות המופנית נגדם; נזכיר שבשקט, התיר ראש החרדים אלישיב את דמם של החילונים לפני כשבוע; נזכיר ששליסל הפך לגיבור בקרב החרדים והחרד"לים.

ראוי להתבונן מקרוב יותר, בדבריהם של עובדיה יוסף ומשה שטרנבוך. האחרון כינה את המפגינים "אנשי עמלק הפועלים בעצת בלעם לטמא עם קודש בעיר הקודש". על מה לעזאזל הוא מדבר? הקוד של עובדיה יוסף היה מפורש יותר: "זו ממש תועבה. כולנו פנחס".

אוקיי, כולם לפתוח את התנ"ך. במדבר, פרק ×›×”': "א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב.  ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן.  ×’ וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל.  ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל.  ×” וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל  הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.  ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.  ×– וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.  ×— וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… ×™ וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.  יב לָכֵן אֱמֹר  ×”Ö´× Ö°× Ö´×™ נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם.  ×™×’ וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יד וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן-סָלוּא  נְשִׂיא בֵית-אָב לַשִּׁמְעֹנִי." פנחס הוא הקנאי הארכיטיפי, האיש העושה את רצון האלוהים גם ברומח. מכאן הביטוי התלמודי "עושה מעשה זמרי ודורש שכר כפנחס".

דבריו של יוסף ברורים, אם כן. מה על אלו של שטרנבוך? בפרק מאוחר יותר באותו הספר (לא: טז) נטען שכל המזימה של הוצאת נוזלי גוף מיהודים טהורים היתה רעיון של בלעם. על כן מורה משה, ברגע הומניסטי טהור, לרצוח את כל נשות מדיין, כמו גם את כל הילדים, ולהפוך את הילדות לשפחות. תמיד טוב לחזור למקורות. על הסלט המקושקש הרגיל שעשו מזה כותבי התלמוד חבל להתעכב.

כלומר, הן יוסף והן שטרנבוך מעלים באוב קנאי שדקר מנהיג ישראלי שחטא בגילוי עריות. דברים מפורשים יותר, הם ודאי יודעים, היו מאלצים את הפרקליטות לעשות משהו. ואולי לא: בהמה בשם רבקה שמעון השוותה את הפלסטינים לתולעים, וקראה – כמו משה – "לא להשאיר שום נשמה… גם את הנקבות עלינו להשמיד, שלא יישארו לנו עמותות 'זוכרות'". למרות חוקים מפורשים למדי נגד הסתה, הפרקליטות החליטה שלא לפתוח בחקירה.

האם יוסף באמת חושב, כשהוא אומר "כולנו פנחס", שעל כל עדת ש"ס הירושלמית להתייצב למצעד הגאווה כשהיא חמושה בחניתות? כנראה שלא. אולי הוא מפנטז על כך, אבל בעיקר הוא מדמגג. הוא יוצא תותח בקרב שאר הרבנים, הכי קנאי שיש. הוא בונה על כך שהחילונים לא יבינו על מה הוא מדבר.

אבל אם כמה מאנשי ש"ס אכן יגיעו חמושים, ואכן יפרעו בצועדים, יוסף לא יהיה שם. הוא לא יעמוד מאחורי דבריו. איזה בניזרי יסביר שדבריו הוצאו מהקשרם, שאנחנו לא מבינים את שפתו, ששכחנו איך להבין יהודית. הרבנים, כתבה שולמית הראבן בראשית שנות השמונים, אף פעם לא שם. לא רבני רוצחי "המחתרת", לא הרבנים שאישרו את רצח רבין, לא הרבנים שהאצילו את סמכותם על ההתנקשות בשטרנהל, וגם ליוסף יש עבר עמוס בהתחמקויות. חוסר האחריות הוא הסממן הקבוע של הרבנים: הם מפמפמים את האלימות – אבל תמיד נרתעים מלקחת אחריות עליה, מתשלום המחיר. כשאתה רואה אותם, כמעט ואתה מתקנא באיסלם הקיצוני, שלפחות ישר יותר. כמעט.

(יוסי גורביץ)

דיון משונה מתנהל בימים האחרונים בארה"ב: ויכוח בין הפרשנים ג'פרי גולדברג מהאטלנטיק מנת'לי, פריד זכריה מניוזווק (שאותו מאשים גולדברג, על פניו בצדק, בציטוט ללא ייחוס של כתבה שלו), ואנדרו סאליבן (מהבלוג Daily Dish) על משמעותו של הביטוי "עמלק".

למה, לעזאזל? מפני שלפני כשבועיים פרסם גולדברג כתבה ארוכה בניו יורק טיימס אודות כוונותיו של ראש ממשלתנו כלפי איראן. ובאותה כתבה הוא מציין שאחד מעוזריו של נתניהו – הוא לא מזהה אותו בשמו – אמר לו שאם הוא רוצה להבין את עומק יחסו של נתניהו לאיראן, עליו "לחשוב על עמלק".

גולדברג זיהה, כמובן, מכרה-זהב בדמות ציטוט והפך את "איראן היא עמלק" המשתמע של עוזרו של נתניהו לחלק מהכותרת שלו. יש רק בעיה מינורית אחת: משמעותו של הביטוי. לגולדברג היא אמרה "איום קיומי"; לאנשים שקוראים את התנ"ך שלהם בלי תיווך של המתקראים חז"ל, כפי שזכריה וסאליבן עושים, המשמעות של עמלק היא "רצח עם שמתבצע על ידי יהודים כלפי חפים מפשע". זכריה ציין את הנקודה הזו, ושאל רטורית איזו מהומה היתה פורצת, אילו פקיד בכיר של נשיא איראן היה שולף איזה ציטוט מקביל שקורא לרצח עם של יהודים. הציטוט התנ"כי המדויק הוא, למי ששכח, הוא "לך והכית את עמלק, והחרמתם [היינו, השמדתם כדבר האסור בשימוש והמוקדש ליהווה – יצ"ג] את כל אשר לו. ולא תחמול עליו: והמתה מאיש עד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור."

אופס! גולדברג חשף בטעות, ועוד לעיני גויים, חלק לא סימפטי של ההלכה היהודית. לא ייעשה כן במקומותינו. הוא מתחיל, על כן, בתמרון העתיק והנואש של הפרחת עשן וכזבים, שמיועד להסתיר את האמת: הוא אומר שנכון שהתנ"ך קורא להשמדת עמלק, אבל זו "מצווה לא מעשית, שמעולם לא בוצעה ולעולם לא תבוצע".

זה, במחילה, בולשיט מהתחלה ועד הסוף, וגולדברג צריך לדעת את זה. ראשית, כפי שמציין התנ"ך, "ויך שאול את עמלק מחוילה בואך שור אשר על פני מצרים, ויתפוס את אגג מלך עמלק חי ואת כל העם החרים לפי חרב [הדגשה שלי – יצ"ג]. ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר" וגו'. וכידוע, שאול נענש על החמלה הזו: "ויאמר אליו שמואל: קרע יהווה את ממלכות ישראל מעליך היום, ונתנה לרעך הטוב ממך". (איזו דוגמא אנושית העמיד אותו "רע" אפשר לקרוא כאן: "ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה; וימדוד שני חבלים להמית ומלוא החבל להחיות". בלשון בני אדם, דוד חיסל את המואבים שהגיעו לבגרות ושימר את הילדים).

המצווה להשמדת עמלק חיה ונושמת, תודה ששאלתם. בלשון הזהב של אוכל הנבלות הגדול, נאמר "וכן מצוות עשה לאבד זרע עמלק, שנאמר 'תמחה את זכר עמלק', ומצוות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לזכור איבתו". על מהותם של "מעשיו הרעים", אליבא דמתקראים חכמי היהודים, של עמלק נעמוד מיד. (מן הראוי לציין שוויקיפדיה, שמצטט סאליבן בנושא עמלק, נוקטת גם היא באפולוגטיקה היהודית הרגילה, כשזרקור מוטל לעבר מה שאומרת ההלכה על היחס הראוי ללא יהודים. לטענת ויקיפדיה, הרמב"ם מאפשר לעמלקים לבחור בין קבלת שבעת דיני בני נוח ובין השמדה – וזה פשוט לא מה שכתוב במקור – וגם לא יכול היה להיות כתוב, כשהתנ"ך אומר במפורש ש"מלחמה ליהווה בעמלק מדור-דור").

ומנין לגולדברג לדעת שהוא מדבר שטויות? משום שהוא כבר נפל בבור הזה בדיוק. את אותה אפולוגטיקה עצמה על דיני עמלק הוא פיזר לקוראי הניו יורקר ב-2004. הוא ראיין שם את בנצי ליברמן, אז יו"ר מועצת י"ש, שאמר לו ש"הפלסטינים הם עמלק", ואת משה פייגלין, שאמר לו שלמרות שאין לו הוכחות גנטיות, "הפלסטינים מתנהגים כמו עמלקים".

את העובדה הזו, כמו חלק ניכר מהעובדות בפוסט הזה, אני חייב לספרו המופתי של אליוט הורוביץ, Reckless Rites: Purim and the Legacy of Jewish Violence. הורוביץ, ביושר נדיר בקרב חוקרי יהדות, לא מוכן עוד להמשיך את ההתפתלויות והשקרים סביב מה שנאמר בהלכה. הוא עוקב יפה על הפתיחות היחסית במחקר במאה ה-19, ועל האופן בו הוא נסגר בבהלה מתחילת המאה ה-20 והלאה, במיוחד מאז השואה.

אז מה, בעצם, אמרו המתקראים חז"ל על עמלק?

* * * * *

בשנים האחרונות נולד מנהג מרגיז של התחנפות, במסגרתו הולכים חילונים ל"תיקון שבועות", כשאין להם מושג על מהותו של התיקון המקורי – הכשרת הזיווג בין החלק הזכרי והנקבי של האלוהות היהודית – וקוראים חלקים שנבחרו בקפידה מן הקורפוס היהודי, שמטרתם היא למלא אותם בשביעות רצון של "יש חוכמה ביהדות" ו"גם אנחנו יהודים טובים". בשאר השנה הם יכולים להמשיך להעלות את מס נחיתותם ליהודים האמיתיים.

עם הבהמה במלוא תפלצתה, כמובן, לא מפגישים אותם. אז הנה שירות לציבור. מה היה חטאו הגדול של עמלק? בספר שמות וספר דברים מדובר בעצם באיזה שבט מדברי שצץ משום מקום, ניהל קרב קטן ונעלם. על זה מכריזים על רצח עם, ועל מלחמה לדורי-דורות של יהווה בעמלק?

ובכן, בספר דברים מתוארת ההתקפה של עמלק במילים "ויזנב בך". חלק מהרבנים פירשו את המילה "זנב" – שבלשונם-שלהם הפכה למילה צנועה לפאלוס – כך שלטענתם, העמלקים סירסו את בני ישראל שלכדו, ולאחר מכן השליכו את אבריהם הנימולים השמימה. אחרים מהם טוענים שהעמלקים ביצעו בבני ישראל שברשותם מעשה סדום (הורוביץ, 112). הפרשנות הזו הגיונית, בהתחשב בכך שהרבנים סברו גם שכאשר "שיסף" שמואל את אגג, הוא למעשה סירס אותו. על פי גירסה אחרת, שמואל קשר את אגג לארבע בהמות, וקרע אותו כך לגזרים (שם, 111).

אשר ל"זנב" כפאלוס, היצירתיות של כותבי התלמוד לא עצרה בסירוס או מעשה סדום שגרתי: לטענת חלק מהם, הסיבה שוושתי סירבה להופיע בפני אחשוורוש היא שהמלאך גבריאל הצמיח על גופה אבר מין גברי (שם, 61). למקרא המעשה המגונה הזה בטקסט המקראי – היו רבים אחרים, כשהנפוץ שבהם הוא טענה של הרבנים החסודים שוושתי אמורה היתה להופיע בעירום לפני המלך – נאלץ אחד ממלקטי האגדות היהודיים במאה ה-19 לעבור ללטינית: venit Gabriel et fecit ei membrum virile. בכך, כמובן, הלך בעקבות הרבנים עצמם, שאסרו על תרגום דברים מביכים – בהניחם שהקורא הפשוט הוא שוטה גמור. הורוביץ מציין (שם, 62) שהאגדה התלמודית הזו, שזכתה לתפוצה רחבה, הפכה למוקש לבחורי הישיבה ששיחקו את דמותה בפורים-שפיל במאה ה-19.

אגדה אחרת על ושתי מציינת שהיא באה על עונשה הראוי, משום ש"נהגה להפשיט את בנות ישראל ערומות ולאלץ אותן לשרת אותה בשבת". אבל אם נתחיל לציין את ים הפיגולים הממלא את התלמוד – מהתפיסה שילדה בת שלוש יכולה ליהנות מיחסי מין, ממדידת המרחק בין שדיהן של נשים שמאפשר את גירושן המיידי ללא זכויות, שבעל אוב איננו יכול להושיב שד על אבר מינו בשבת, ועוד ועוד – הרי שלא יישאר לנו זמן לעסוק במשהו שאיננו הבל, שטות ורעות רוח.

* * * * *

והנה דברי ההבל האלה שבים אלינו שוב, והפעם כמדיניות. הורוביץ ציין שהסיבה לכתיבת ספרו היא שרוח עמלק שבה ועולה מן האוב. המצווה העתיקה, והשעשוע שבהדבקת כינויי "עמלק" לעמים שונים ואף ליהודים, היתה לא מזיקה, יחסית, כל זמן שלא ניתן כוח בידי המאמינים בה. בארבעים השנים האחרונות, שחררנו את השד וחימשנו אותו.

אינני יודע מי הוא יועצו של נתניהו שדיבר על "עמלק", אבל אני יודע שנתניהו מקיף עצמו בחובשי כיפות. האיום שבמושגים היהודיים החל לשחק תפקיד פוליטי, ממשי. ספק אם נתניהו עצמו רוצה להשמיד את האיראנים כולם, ללא חמלה, "מאיש עד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור". הוא בכל זאת התחנך במקומות מתורבתים, ולא על ידי חובשי כיפות. אבל אחד מיועציו של ראש ממשלה של מעצמה גרעינית, שכבר איימה על איראן, בהחלט חושב שמלחמת השמדה כנגד איראן נמצאת בתחום האפשרויות – והוא נתמך בכך על ידי חלק ניכר מהאוכלוסיה. ארס ארוך שנים מפעפע בגוף הפוליטי שלנו, ועכשיו הוא סמוך מאד לראש הממשלה. די בכך כדי לגרום לכל אחד לפחד.

(יוסי גורביץ)

ביקורו של בנדיקטוס ה-16 בישראל הוא אספקלריה מאירה, שדרכה אפשר לבחון את האפולוגטיקה הקבועה על הגזענות היהודית: היהודים, אומרים לנו, הם רחמנים בני רחמנים, ואם נפלו לגזענות הרי זה רק בגלל המצב הבטחוני. שנאת הערבים הנפוצה בקרב אחינו היהודים, אומרים לנו, נובעת אך ורק מהמצב הבטחוני. אילו לא היה מצב בטחוני, לא היתה גם גזענות. זו, אם כן, גזענות של זמן מלחמה, ואף שיש לגנות אותה ולהלחם בה, יש להבין את הלוקים בה. מלחמה משבשת את המצפון.

או שלא.

* * * * *

מועצת הרבנות הראשית קיבלה היום החלטה, הקובעת שמסירת "חלק או נכס מארץ ישראל" לידי הוואתיקן "אסורה על פי ההלכה", והורו לממשלה באופן שאיננו משתמע לשני פנים כי עליה "להפסיק לאלתר את כל המגעים בעניינים אלו".

שווה, אגב, לעקוב אחרי שמות הרבנים המעורבים: יעקב שפירא, בנו של הרב הראשי לשעבר אברהם שפירא; שמואל אליהו, חומץ בן חומצה, בנו של מרדכי אליהו; יצחק פרץ, לשעבר שר מטעם ש"ס; יהודה דרעי, אחיו של אריה דרעי (שהורשע, בין השאר, בהעברת כספים לעמותה של יהודה); ושמחה הכהן קוק, נצר ל. סתם, לפעם הבאה שאיזה חובש כיפה יטען בפניכם בפנים רציניות שמערכת המשפט הישראלית היא אוליגרכיה. מתקבל הרושם שצמד המכשפים הראשיים נעדר מהדיון, שכן הם עשויים לעמוד בעוד שבוע במצב הלא נעים שבו עליהם לברך את בנדיקטוס.

נימוקי החלטתה של המועצה לא פורסמו בוויינט, אבל לא קשה לעמוד עליהם. אין כאן, כמובן, שום טיעון בטחוני. חובשי הכיפות הסתתרו מאחורי טיעונים כאלה במשך 20 השנים האחרונות, כשהנימוק העיקרי שלהם הוא שעל פי ההלכה יוצאים למלחמה בשבת בערי ספר "אפילו על עסקי תבן וקש". מאחר והקש היחיד שהאפיפיור צפוי לבקש הוא קש-שתיה, ומאחר ואנשי המשמר השווייצרי לא מסכנים את שלום ישראל אפילו אליבא דשמואל אליהו, כנראה שזה לא העניין.

אז אם מה נשארו? מה הבסיס ההלכתי? איסור "לא תחנם". מקורו, כרגיל, בחוסר ההבנה הבסיסי של כותבי התלמוד בעברית מקראית. בעוד שהפסוק "החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית ולא תחנם" אוסר בפשטות על חנינה, המכשפים מהדורות הקודמים העדיפו לעקם אותו ולפרש את האיסור "לא תחנם" כך: "לא תיתן להם חניה בקרקע" – חל איסור על מכירת או השכרה של קרקע בארץ ישראל לנוכרים; לא תיתן להם מתנת חינם; ו"לא תיתן להם חן" – איסור על דיבור בשבחם של לא-יהודים.

ובלשון הזהב של הרמב"ם:

"א אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה, כדי שנעשה עימהם שלום ונניח אותם לעובדה–שנאמר "לא תכרות להם ברית" אלא יחזרו מעבודתה, או ייהרגו.  ואסור לרחם עליהם, שנאמר "ולא תחונם".  לפיכך אם ראה גוי עובד עבודה זרה אובד או טובע בנהר, לא יעלנו; ראהו לקוח למות, לא יצילנו.  אבל לאבדו בידו, או לדוחפו לבור, וכיוצא בזה–אסור, מפני שאינו עושה עימנו מלחמה.

"ב במה דברים אמורים, בגוי.  אבל מוסרי ישראל, והמינים, והאפיקורוסין–מצוה לאבדן ביד, ולהורידן עד באר שחת:  מפני שהן מצירין לישראל, ומסירין את העם מאחרי ×”', כישוע הנוצרי ותלמידיו, וצדוק ובייתוס ותלמידיהם–"שם רשעים, ירקב".

"×’. מכאן אתה למד שאסור לרפאות עובדי עבודה זרה, אפילו בשכר; ואם ×”×™×” מתיירא מהן, או שהיה חושש משום איבה–מרפא בשכר, אבל בחינם אסור.  וגר תושב–הואיל ואתה מצווה להחיותו, מרפאין אותו בחינם.

"ד. אין מוכרין להם בתים ושדות, בארץ ישראל; ובסוריה, מוכרין להם בתים, אבל לא שדות.  ומשכירין להם בתים בארץ ישראל, ובלבד שלא יעשם שכונה–ואין שכונה, פחותה משלושה…

"ו. וכן אסור לספר בשבחן, ואפילו לומר כמה נאה גוי ×–×” בצורתו; קל וחומר שיספר בשבח מעשיו, או שיחבב דבר מדבריהם:  שנאמר "ולא תחונם" – לא ×™×”×™×” להם חן בעיניך, מפני שגורם להידבק עימו וללמוד ממעשיו הרעים…

"×—. מפרנסין ×¢× ×™×™ גויים עם ×¢× ×™×™ ישראל, מפני דרכי שלום; ואין ממחין ביד ×¢× ×™×™ גויים בלקט שכחה ופיאה, מפני דרכי שלום.  ושואלין בשלומן, ואפילו ביום אידם, מפני דרכי שלום; ואין כופלין להן שלום, לעולם.  ולא ייכנס לביתו של נוכרי ביום אידו, ליתן לו שלום; מצאו בשוק, נותן לו שלום בשפה רפה וכובד ראש.

"ט. אין כל הדברים האלו אמורים, אלא בזמן שגלו ישראל לבין האומות, או בזמן שיד הגויים תקיפה.  אבל בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם, אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו…". ההדגשות שלי.

אני מתנצל על הציטוט הארוך הזה, אבל אני חושב שיש בו טעם. אלו מכם שהשם "שמואל אליהו" ואיסור על השכרת דירות לנוכרים גורם לאיזה פעמון לצלצל במוחם, לא טועים: החומץ נחקר לפני כמה שנים בחשד להסתה לגזענות, משום שפסק שאין להשכיר דירות לסטודנטים ערבים. התיק נגדו נסגר, כמובן. המדינה לא מתעסקת עם רבנים. לא כאלה שהם חלק מהאוליגרכיה, על כל פנים. ראוי לציין שבעוד שהרמב"ם מדבר במפורש על עובדי עבודה זרה בפסיקה שלו, ולשיטתו נוצרים הם עובדי עבודה זרה בעוד שמוסלמים הם "מייחדים" – פסיקה שאפשר שהושפעה מהעובדה שהוא עצמו נאלץ להתאסלם – הרי שאליהו מרחיב אותה גם למוסלמים. נוצר כאן מיזוג בין הגזענות ההלכתית הנקיה ובין הגזענות העממית.

מיד, כמובן, תקום בריגדת ההגנה על האורתודוקסיה היהודית, שתטען שמדובר בטקסטים עבשים שאין להם שום קשר למציאות המודרנית. נניח עכשיו לשאלה מדוע חילונים מובהקים לכאורה נחלצים תמיד להגנה על אויביהם בנפש (ראו סעיף ב', למעלה) משום שנראה שהיא לקוחה מתחום בריאות הנפש; נציין חדות שהפסיקה הזו הדהדה, היום, במדינת ישראל, בפסיקה של הגוף ההלכתי הגבוה ביותר המוכר על ידי המדינה. זו איננה אות מתה. היא היתה אות מתה רק "בזמן שגלו ישראל בין האומות, בזמן שיד הגויים תקפה". הקמתה של ישות מדינית יהודית החייתה אותה, והעניקה נשק גרעיני בידי מדינה שהאידיאולוגיה הרשמית שלה היא שנאת המין האנושי.

יודגש שוב שלא מדובר בכמה מדובללי-גבעות או איזה רב נידח מהתנחלות יד גולית: זו פסיקה של הרבנות הראשית בישראל. מדובללי הגבעות עושים את שלהם, כמובן. בעוד האפיפיור מודיע שהוא מגיע כ"צליין של שלום", כביקור ב"ארץ הולדתו, מותו ותחייתו של אלוקינו" (כך טמקא. מתי, לעזאזל, החליפה המילה 'אלוקים' את המילה 'אלוהים' גם בתקשורת החילונית?), מיהרו דב ליאור וחבר מרעיו להצהיר על כך שהמלחמה עם הנצרות נמשכת, וסיעת האיחוד הלאומי נקראת להחרים "כל אירוע שיש בו נתינת כבוד או הערכה לאפיפיור, או לנצרות בכלל". בכנסת, לא פחות, נערך דיון שבו השתתפו אנשי הימין, ובו דנו באפשרות לקריאה לחיילי צה”ל לסרב לאבטח את האפיפיור. נזכיר, שוב: האפיפיור איננו סכנה בטחונית. הקריאה לסירוב לא נובעת מטענה בטחונית כלשהי. היא באה מתוך תפיסה דתית טהורה.

מדובר, נזכיר, באנשים שלא נתקלו בנוצרים – אלא אם הם ירקו על אותם נוצרים ברחובות ירושלים. השנאה לנצרות, זכר התבוסה הגדולה ההיא לאחות הצעירה-במעט במאבק על דעת הקהל, שעה "שלא נשאר ביהודה אחד מעשרה" – דברי הירונימוס – בשל גל ההתנצרות הענק של המאה הרביעית, היא כבר בלתי נפרד מהיהדות. זה המצב כבר 1,700 שנים בערך, רוב שנות קיומן של הנצרות והיהדות.

על רפיסותה של ממשלה, שעוברת לסדר היום על כך שפקידים ממומנים קמים על נבחרי הציבור ומתיימרים להתערב בעניינים הנתונים רק להם – מיותר להרחיב את הדיבור. אין בישראל, ולא היתה מאז בן גוריון, ממשלה שתעז להודיע לרבנים שהם מתבקשים לסתום את הפה, לעסוק בענייניהם – ולא, יודחו בהליך משמעתי כפקיד שסרח. פקידי ממשלה שבמוצהר עוסקים בעניין שאין פוליטי ממנו, ובניגוד למה שנראה כמו עמדת הממשלה – התרגלנו לקבל את זה מצה"ל. עכשיו, כנראה, מגיע גם תורם של הרבנים.

* * * * *

אילו היתה שנאת הזרים היהודית תוצאה של מאבק אלים עם הפלסטינים, פסיקה כזו – שכרגיל, לא עוררה כל הד בתקשורת הישראלית– היתה משונה ולא סבירה. היות והפסיקה הזו צצה, פתאום וללא פרובוקציה נוצרית מיוחדת, האפולוגטיקה המקובלת על שנאת האדם הזו נראית מגוחכת. מי שיודע שעצם קיומם של נוצרים הוא פרובוקציה בעיני האורתודוקסים – על אחת כמה וכמה במקום שבו אמורה היתה יד היהודים להיות תקיפה – לא ×”×™×” מופתע כלל.

יצוין שהרבנים יודעים את נפש בהמותיהם: התמיכה בפסיקה בקרב הטוקבקים היתה רחבה מאד. האספסוף היהודיסטי, שכל יתרונו על הערבי או הנוצרי הוא יהדותו (שאותה אינו מכיר), אוהב מאד פסיקות כאלה. הן משפרות את האגו שלו. הוא יתמוך בהן ללא היסוס, משום שבניגוד למליצות על "דת הנביאים", היהדות תמיד בחרה במסלול של "אתן קרויין אדם ואין הם קרויין אדם" ולא של "חביב אדם שנברא בצלם".

קיר הברזל שבין המציאות ובין היהדות נסוג עוד קצת. מי שמכיר את שטף הדיבורים על "ערב רב" בקרב חובשי הכיפות, לא יופתע אם וכאשר יורד איזה אפיקורס, או מין, "אל בור שחת": הם כבר רצחו יהודים. הם ירצחו עוד.

הערה מנהלתית קצרה: באיחור ניכר, כולו באשמתי, הנה הקישור להקלטה של הרצאת מלחמת האזרחים.תודתי נתונה לשי אלקין על עזרתו.

(יוסי גורביץ)