החברים של ג'ורג'

למה הוא מתכוון? שר בטחוננו היקר להחריד הופיע השבוע בוועדת החוץ והבטחון, ולשם שינוי אמר שם דברים מעוררי עניין. לדברי ברק, המתקן הגרעיני שבנתה איראן סמוך לקום "חסין בפני הפצצה רגילה" .

בהנחה ששר בטחוננו הוא אדם מחושב, ומנסיוננו הוא אכן מחושב – סובל מחישוב יותר, אבל מחושב – הרי שהוא רומז לשתי אפשרויות. האחת, הלך עלינו: המתקן בקום "חסין בפני הפצצה", וכל אגם הדולרים שבלע חיל האוויר במשך 20 השנים האחרונות לא יאפשר לו לבצע את המשימה שלקראתה הוא מספר לנו כל שני וחמישי שהוא מתכונן. מאחר והסיסמא של ראש הממשלה היא "איראן היא 1938 והשנה היא גרמניה", ומאחר ולא סביר שברק יחלוק עליו בנושא מרכזי כל כך – מה גם שהוא עצמו לא מהסס להפחיד את הציבור מפני איראן – נעבור לאפשרות השניה.

והיא "המתקן חיסן בפני הפצצה רגילה". ההדגשה שלי. ברק רומז כאן – אולי כדי להתחיל להכין את דעת הקהל הישראלית – שמאחר ושהפצצה קונוונציונלית לא תעשה את העבודה, יש להוציא את הפטיש הבלתי קונוונציונלי מתיק הכלים. אתם יודעים, ההוא. זה שאם תדבר עליו מבלי להקפיד לצטט מקורות זרים, אתה יכול למצוא את עצמך נעלם לכמה שבועות בזמן שהחלק הפחות שפוי של החונטה הישראלית – המלמ"ב – חוקר אותך באגרסיביות.

וזה מפחיד, כי זה מתיישר בפאזל. אם האַפַּרַט הבטחוני של ישראל החליט שהוא לא ישלים בשום אופן עם איראן גרעינית, ושהוא מוכן לצאת למתקפה גרעינית ראשונה עליה, אז גם התרגיל של נתניהו מול קדימה מתחיל להיראות יותר הגיוני, במיוחד הלחץ שלו להכנסת קדימה לממשלה והדיבורים שלו על כך שבגין נכנס לממשלת האחדות הראשונה, ערב מלחמת ששת הימים, בלי תיק. אם זה מה שנתניהו מתכנן, אז אכן הגיוני שיצפה שלבני תצטרף אליו. החלטה כזו מצד האפרט היא הגיונית לחלוטין: אם, אחרי כל ההפחדות ואחרי כל הטבעת הכספים, איראן תהפוך לגרעינית (ונראה שממשל אובאמה כבר השלים עם כך, מחוסר ברירה), האפרט יאבד את אמון הציבור. יתר על כן, הוא יתקשה לאיים עליו יותר – מה יותר מפחיד (בדימוי הישראלי הנפוץ) מאחמדניג'אד חמוש בפצצה? האפרט גם יתקשה לשכנע את הישראלי הממוצע שאפשר לחיות עם הסיכון, ראשית משום ש-20 שנה ויותר זה משמש את המנגנונים ואת המערכת הפוליטית כאיום האולטימטיבי, שנית משום שהוא איננו מאמין בכך בעצמו, ושלישית משום שיש להניח שמספר לא קטן של ישראלים יממשו את אופציית הבריחה שלהם מכאן ברגע שלאיראן תהיה פצצה.

בקצרה, אפרט הבטחון שלנו גידל נמר ורכב עליו במשך 20 שנה. עכשיו הוא לא יכול לרדת ממנו – ומתקבל הרושם שהוא מכין אותנו לאם כל המלחמות. או שברק רומז על כך לאמריקנים. אבל טיבן של רמיזות כאלה שהן נאלצות להגשים את עצמן. וכשהיועץ לבטחון לאומי הוא ברנש כמו עוזי ארד, אתה מתחיל לפחד באמת.

תודה, באמת: אחד מבניו של עובדיה יוסף, יצחק יוסף, פרסם ספר הלכות המיועד להסביר לחרדים כיצד להתמודד עם קיומם של חילונים. בין השאר, הוא מתיר בטובו לבן לשתות יין שמזג אביו מחלל בעת קידוש, כדי שלא "להרחיק את האב מקיום מצוות", וכן – הדובדבן שבקצפת – מורה שיש להגיש סיוע לחילונים שנפגעו בתאונת דרכים בשבת, למרות שחיללו אותה.

נחמד מצידו. למותר לציין שהסיוע ללא-יהודי שנקלע לתאונה בשבת מסובך הרבה יותר הלכתית, וטוב לדעת שיש אלמנטים בציבור החרדי שמבחינתם סיוע לאדם אחר שנקלע לתאונה היא משהו שמצריך שאלת רב.

יללות עולות ויורדות: תלמידי ישיבת ההסדר-לשעבר, "הר ברכה", עתרו לבג"צ כנגד החלטתו של אהוד ברק לשלול מהישיבה את סטטוס ההסדר שלה. הטענה החצופה שלהם היא ששלילת סטטוס ההסדר של "הר ברכה" היא…. ענישה קולקטיבית ומעשה "לא אנושי".

המתנחלים מנסים בשנים האחרונות, מבלי להבין עד כמה מגוחכים הם נראים כשאינם טורחים אפילו להסיר את החיוך מעל פרצופם, לקדם את מעשי הזדון שלהם תחת מטריית זכויות האדם. העתירה הזו היא דוגמא קלאסית. תושבי התנחלות מתלוננים על "ענישה קולקטיבית". ומהי הענישה? הדרישה שהם ימצאו לעצמם ישיבה אחרת תוך 60 יום, או שייצאו ממסגרת ההסדר.

הם טוענים, בין השאר, שדבריו של ראש הישיבה לא יכולים להוות עילה לביטול ההסדר. בהתחשב בכך שעד כה לא בוטל ההסדר עם שום ישיבה, צריך לתהות מה תהיה עילה ראויה – לדעתם של הצבועים – לביטול ההסדר.

כתב התביעה מלא בהשתבחויות העצמיות שהפכו לסימן ההיכר של המגזר הדתי-לאומני. נראה שתלמידי "הר ברכה" לא מבינים כיצד הם כורתים את הענף עליו הם יושבים: ככל שהציבור הכללי שומע יותר על ההסדר, פתאום הוא קולט איזו פריווילגיה הוענקה כאן למתי מעט, ואיך האנשים שמשתבחים בכך שבעיני עצמם הם העילית שבעילית משרתים פחות ממחצית מחייל סדיר רגיל.

כל הכבוד. המשיכו כך.

השטות השנתית: כל 31 בדצמבר אנחנו נתקלים בשטות שאומרת ש"סילבסטר" הוא חג נוצרי, שחוגגים בו את ימו של אפיפיור רצחני במיוחד. לראשון בינואר אין שום קשר לנצרות, מדובר בחג אזרחי רומאי – היום שבו היו הקונסולים נכנסים לתפקידם – וחוגים נוצרים שונים התנגדו לאורך השנים לציונו.

לא שרוב הישראלים יודעים על כך משהו. אפילו הכתבה בטמקא – אמנם טמקא יהדות, שבשל שיוכו זכאי למנה כפולה של בורות – מתייחסת ל"חגיגות הנוצריות". ושוב נשמע בקרוב את עלילות הדם הרגילות, על האפיפיור הרצחני (כאילו שלבישוף של רומא בתחילת המאה הרביעית היתה סמכות רדיפה כלשהי), על הפוגרומים המכוונים בשנת 1400, וכל השאר. הציבור היהודי, כמסתבר, מקבל ברצון עלילות דם חסרות בסיס שכאלה.

(יוסי גורביץ)

בהתחלת השבוע, עדיין עבדו בישיבות ההסדר על איזו פשרה מפד"לניקית מהזן הישן והרע: אליעזר מלמד יצהיר בפומבי שהוא מתנגד להפגנות במדים (אבל אין לו מילה רעה על המפגינים עצמם), וכולם יקפידו שלא לדבר בפומבי על הבעיה האמיתית – המרד, המתחזה לסרבנות, שמקדם מלמד מאז 2006 – וישיבת "הר ברכה" תוכל להמשיך ולינוק מעטיני משרד הבטחון תוך שהיא חותרת תחתיו.

ברק, בינתיים, לא מסכים לפשרה הזו. אולי הוא יודע שמבחינתו, זו פשרה אחת יותר מדי, זיגזג שממנו כבר לא יתאושש. אולי בכל זאת יש בו קצת נאמנות למדינה שנשבע, כל כך מזמן, לשרת. כך או כך, הוא טרם הסכים להשתחוות לדרישת ראשי ההסדר.

משכך, ומשנראה שביום ראשון לא תהיה לרבני ההסדר ברירה אלא להכריז על פירוקו מתוך הזדהות עם מלמד – האנשים, אחרי הכל, מסכימים איתו בסופו של דבר, והחשש מפגיעה הכלכלית מתאזן עם החשש מפגיעה במעמדם ומ"מה יאמרו" בבית הכנסת – פרסמו אתמול (ה') 25 רבני הסדר קריאה למרד. את הרוח אפשר להבין מדבריו של בן ציון אלגאזי, מחנך באחת הישיבות, שאמר ש"בלי החבר'ה שלנו אין להם מילואים".

נניח עכשיו לשחצנות וליוהרה שהורגלנו בהם, כביכול מדינת ישראל תתמוטט אם דווקא המפונקים שבבניה לא יתייצבו. נניח עכשיו לשאלה מה קרה לנאמנות המפורסמת למדינה, ול"אהבת ישראל". ידענו, כבר בימי ממשלת רבין השניה – כשבעצת רבני הכתומים, הפסיקה שורה של בתי כנסת את אמירת התפילה לשלום הממשלה והחליפה אותה בתפילה ל"העברת ממשלת זדון מן הארץ" – שהאהבה הזו מלווה בתנאי, שהיא אהבה התלויה בדבר; בטל הדבר, בטלה אהבה. הכתומים אוהבים את ישראל רק כל זמן שהישראלי ממשיך לשאת בענווה בתפקידו, זה של חמורו של משיח. "אין להם מילואים" – נו, אתם יודעים מה אומרת ההגדה של פסח על מי ששאל "מה העבודה הזו לכם".

אינני יודע אם אלגאזי היה בין 25 החותמים על מכתב המחאה, אבל לא אופתע. המסמך, המיועד להפצה גם לתלמידי ישיבות על סף גיוס, קובע כי חובתו של האדם הדתי היא קודם כל לרבנים ורק אחר כך למדינה. כמובן, הם לא אומרים "הרבנים"; הם מעמידים את יהוה כמושא הנאמנות הראשון של נתיניהם, אבל מאחר והדמון לא ממש מחלק ראיונות בכמה אלפי שנים האחרונות, ומאחר שהרבנים הם מפרשיו, המשמעות של "חובת ציות ליהוה מעל חובת ציות לחוק", היא חובת ציות לרבנים.

ודוק: הרבנים, עם שהם עוטפים את עצמם בשבועות האחרונים בזכויות האזרח, אינם קוראים לנתיניהם לציית למצפונם. הם אינם קוראים להם לציית לאנושי שבהם, למה שהופך את כולנו לחלק מאותה "רקמה אנושית אחת"; הרבנים – ודאי רבני ההסדר – הרי כופרים בשוויון שבין בני האדם (את תפיסת השוויון הגדיר אברהם יצחק הכהן קוק ×›"קיינית", ואת ההבדל בין יהודים ולא יהודים ראה כגדול מזה שבין אדם ובהמה); הם קוראים לתלמידיהם לציית להם, קודם כל להם, רק להם. יתר על כן, הם קובעים שבראשות הצבא צריך לעמוד אדם הנאמן לחוקי הדמון. הם נמנעים מלקבוע, בינתיים, ששירות בצבא שבראשו אינו עומד אדם ×›×–×” פסול, אבל ×–×” כנראה עניין זמני, עניין לקרב הבא. רק "מי ליהוה אלי" ×”×™×” חסר.

על מה אנחנו מדברים, בעצם? כפי שאמר אחד החתומים על המכתב, אריאל בראלי, "חשבנו שצריכה להיות אמירה ברורה כלפי הנוער המתגייס שהצבא שלנו הוא חזון הנביאים, וכשהשותפות איתו הופכת לפלורליסטית ודמוקרטית, שדעת הרוב קובעת איזה משימות הוא יקבל על עצמו ואיזה פקודות יינתנו לחיילים – הכל מתפספס". כלומר, היותו של צה"ל זרוע של ממשלה דמוקרטית, לא של מונארכיה תיאוקרטית, היינו לא של הרבנים – היא היא הבעיה.

זו איננה קריאה לסרבנות, ודאי לא לסרבנות מצפון – זו קריאה להעמדה של מערכת אחרת במקומה של הרפובליקה הישראלית: ממלכת כהנים וגוי קדוש, או בלשון העם "מדינת הלכה". זו קריאה למאזיניהם להצטרף למרד כנגד המשטר הדמוקרטי בישראל. פרשת מלמד היא אמתלה לחשיפת מה שהם לחשו תמיד, מה שהם זממו מזמן.

כל כך הרבה תלוי עכשיו בעלה הנידף הזה, אהוד ברק. רק ראש הממשלה בנימין "עמדתו הנחרצת של ראש הממשלה נגד תופעת הסרבנות ידועה לכל. ראש הממשלה לא התערב בנושא ישיבת הר ברכה והוא מגבה את החלטת שר הביטחון. עם זאת, ראש הממשלה מקווה כי העניין ייפתר בסופו של דבר בהבנה" נתניהו פחדן יותר. אם ברק ייכנע לדרישתם של הרבנים, זה יהיה פחות או יותר הסוף. אחרי נצחון כזה, אף פוליטיקאי לא יעז להתמודד איתם יותר. במדינה נורמלית, ומשר בטחון שלא היה פחדן כל ימיו הציבוריים, אפשר היה לצפות שיתיר את חוזיהם של כל האנשים החתומים על המכתב הזה, ושידרוש מראשי הישיבות להחליט: האם הם תומכים במכתב, ואז הם מוזמנים לחפש מימון לישיבות שלהם בשוק החופשי, או מסתייגים ממנו בכל פה.

אבל אנחנו נתקענו עם ברק, שלו יש היסטוריה ארוכה של התכופפות בפני חובשי הכיפות, שעתידו הפוליטי מאחוריו ושכל מה שהוא רוצה הוא לסחוב יחסית בשקט עוד קדנציה, לפני שישוב לעשות לביתו. לכמה אומץ כבר אפשר לצפות ממנו? הוא הרי כבר מכר את כל ערכיו. מה תשנה מכירתו של עוד ערך שבו איננו מאמין, אם בכלל האמין במשהו אי פעם?

(יוסי גורביץ)

נו. אהוד ברק הפתיע אותי כשהודיע שהוא מבטל את ההסדר עם ישיבתו של אליעזר מלמד, "הר הברכה". לא האמנתי שלפחדן הסדרתי הזה יהיה את האומץ, שהנמושה תגדל עמוד שדרה. כל זה בערבון מוגבל, כמובן: הרי כפי שהכריז ברק בשעתו על "מהפכה חילונית" ביום שישי, שדעך אותה ל"מהפכה אזרחית" במוצ"ש והוריד אותה לחלוטין מסדר היום של הממשלה ביום ראשון, אין להתפלא אם ישנה מחר את דעתו. יש כבר מי שעומל על כך.

לעמוד על קנקנו של אליעזר מלמד יותר טוב משעשה תומר פרסיקו כבר לא אצליח, ובכל זאת צריך לומר כמה מילים על המהומה. ראשית, בניגוד ליבבות, הישיבה לא נסגרה ואף אחד לא סתם לאליעזר מלמד את הפה. סגרו לו את השיבר של ההכנסות, זה כן. מעתה יצטרך הזקן הממרא לקרוא לחיילים לסרב פקודה ולומר שהוא בעד החיילים שהניפו כרזות המרדה תוך שהוא נגד הנפת הכרזות על חשבונו, ולא על חשבון משרד הבטחון. זה כואב, אכן, אבל ארץ ישראל נקנית ביסורים. תחיה עם זה ותפסיק ליילל.

שנית, מניין תלמידיה של "הר הברכה" עומד על כשני תריסרים או מעט יותר. אפילו אם נאמר שכל אחד מהם חזק כשמשון, מלומד במלחמה כיהודה המכבי, חסר מעצורים כיוחנן מגוש חלב, פסיכי כמו בר כוזיבא, וכוחו רב לו בהרג חסרי ישע עד כדי שלמדרגת "מקדשי השם" של תתנ"ו טיפס, עדיין סביר שצה"ל יחזיק מעמד בלעדיהם. אגב, למה "בלעדיהם"? מה קרה, כבר אין חוק גיוס חובה? אה, כן, שכחתי – הם הסדרניקים. החוק לא חל עליהם.

שלישית, מספיק כבר עם הקשקוש על "פגיעה בחופש האקדמי" של מלמד. ישיבה איננה אוניברסיטה ולרבנים אין חופש אקדמי. שלוש שאלות: מה המאמר האחרון שפרסם מלמד, שזכה ל-peer review? על פי אילו קריטריונים אקדמיים ממנה מלמד את רבני הישיבה שלו? ושלישית ואחרונה, כמה "חופש אקדמי" יעניק מלמד לאחד הרבנים האלה, אילו יחליט הלז בוקר אחד שבעצם, הצדוקים צדקו ושכל דברי הרבנים מהם והלאה טעות? אמנם, המוטו הלאומי של חובשי הכיפות הסרוגות הוא מזמן "עושי מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס", אבל זו כבר הגזמה אפילו בסטנדרטים (הכפולים) שלהם.

רביעית, קודם להכרזת ברק אתמול, הודיעו "מקורביו" של מלמד ש"ברק שכח שהרבנים לא עובדים אצלו". בהתחשב בכך שברק משלם את משכורותיהם, ושניהול ישיבת הסדר הוא עסק מכניס למדי, מישהו היה צריך להגיד להם שהם טועים.

חמישית, תוך פחות מ-12 שעות מרגע ההכרזה של ברק על כך שישיבת "הר ברכה" הופכת לישיבה גבוהה מן המניין, כבר נאספו 60 חתימות של בוגרי הסדר שמחו על כך והודיעו על סרבנות עתידית. עד הערב, הבנתי, כבר עלה מספר החותמים ל-100. מצד אחד, זה די מעט בהתחשב במספרם הכולל של בוגרי ההסדר, אבל מצד שני תחשבו מה היה קורה אם החבר'ה האלה היו מקובצים על מדים ונשק, ותבינו את כל הפוטנציאל הממולכד של פלוגות פוליטיות. בשנים האחרונות דרשו בחורי הישיבות מצה"ל פעם אחר פעם להתיישר אליהם, ובעיקר דרשו את הדרתן של נשים, במיוחד מתפקידי פיקוד. נהגו לומר לנו ש"הכיפות הסרוגות" הן "הגשר בין החילונים והדתיים". בהתחשב בכך שמדובר בקבוצה שמתעקשת להפוך את צה"ל למיני-טאליבאן, אולי עדיף לפוצץ את הגשר.

שישית, המתנחלים כבר הפסיקו להעמיד פנים שהם לא סוסים טרויאניים. לא מדובר רק ב"או שתתנו לנו כל מה שאנחנו רוצים או ששוברים את הכלים ולא משחקים" של בחורי הסדר: כרוזים שמופצים לאחרונה בהתנחלויות מאשימים את הפקחים בגדה שבניגוד לימים עברו, בהם הפקחים המתנחלים פועלים לפגיעה בפלסטינים ולגזילת אדמות, הרי שכעת הם התדרדרו לשת"פ עם ממשלת ישראל, רחמנא ליצלן, ושוב אינם עושים את תפקידם כיאות. כמקובל בעדות הדובון והעוזי, כותבי הכרוזים לא הסתפקו ביללות – אם כי זה בלי שום ספק הפורטה של המגזר, שסובל מהשילוב המוכר של תחושת גדלות מעורבת בתחושת נחיתות מוצדקת – אלא עברו לקללות ("קאפו") ולאיומים מרומזים ומרומזים פחות. ביום שישי ניסו מתנחלים להצית מסגד, גירסה חיוורת של פיצוץ מסגדי הר הבית (זוכרים? לא?), שגם היא היתה אמורה להצית מלחמת דת. כשזמביש והחבר'ה (קראו לו פרידמן אז, הוא שינה שם, מעניין למה) הלכו לפוצץ את המסגדים, ובדרך מלכדו אוטובוסים של פלסטינים, גוש אמונים התנער. אמנם, הוא התנער למחצה, התנער בליווי הקריצה המוכרת, התנער בתוספת הטענה שהאשמה היא של הממשלה, שגרמה לאנשים טובים ומוכי יהוה כאלה לנקוט בשיטות אלימות שרצוי לעיתים לגנות, אבל התנער. הפעם כבר לא ממש טורחים, אלא עוברים ישירות לתיאוריית קונספירציה – כזו, למשל, שקידם הרב הראשי (ההוא מהמתנות והמעשים המגונים, לא ההוא מהחטיפה והתקיפה).

שביעית ואירונית, ראוי לציין שחובשי הכיפות רכבו היטב על הגל המיליטריסטי של השנתיים האחרונות, והיו הראשונים לגנות "משתמטים", תוך שהם מנפנפים בגאווה בשירותם הצבאי המהולל. אלא שמסתבר שלנמר הרעב הזה, הכמעט חצי שירות שלהם נראה דומה באופן חשוד לאפס שירות של החרדים. ומסתבר שהיללות שלהם על כך שהשירות שלהם "איכותי" יותר ולכן הכמעט-חצי שלהם חשוב כפליים מזה של החילוני הממוצע, לא עושות רושם טוב במיוחד על המיליטריסטים מן השורה. הנמר הזה, אחרי הכל, הוא הכוח שעומד מאחורי ברק – השנאה לכל מי שלא הכפיף עצמו לעבדות המדינה, ביחידה קרבית, במשך שלוש שנים. ועל זה כבר נאמר, כורה בור, בו יפול.

(יוסי גורביץ)

המתנחלים החלו השבוע בהתפרעויות הרגילות, עם הכרזת ממשלת נתניהו על הקפאת הבניה בגדה. כבישים נחסמו, בנות אולפנה השתוללו, צווים נקרעו, ג'יפים פונצ'רו. ביום שני מתכננת מועצת י"ש "יום זעם" (שם שיהיה מוכר לכל מי ששירת בשטחים. כבר אמרנו שהם מזמן מחקים את הפלסטינים בלי להבחין, נכון?), שבמסגרתו ייחסמו כבישים במרכז הארץ, כדי שיכאב לכולנו. 2005, חזרנו אליך שנית.

ובכל זאת, קשה להשתחרר מההרגשה שבניגוד להתנתקות – שנתניהו, נזכיר, זיגזג לכל אורכה; ניסה להוביל את ה"פוטש בננה", התקפל והצביע בעד, הצביע בעד, הצביע בעד, ואז פרש מהממשלה שבוע לפני ביצועה – הפעם יש כאן רק משחק שמטרתו להעמיד פנים בפני האמריקנים שישראל רצינית באשר למחויבויותיה (האלה משנת 2001, אלה שבמסגרתן היא היתה אמורה להסיר את כל המאחזים). מי שוויתר בצער על תפקיד שר האוצר של איטליה כדי להסתפק בתפקיד ראש ממשלת ישראל אמר השבוע למתנחלים שהכל דמיקולו: ההקפאה, לדבריו, תמשך רק עשרה חודשים, וגם ככה היא מלאה חורים ככברה. כמו הרבה יהודים חכמים בעיני עצמם, נתניהו חושב שהכל הלא יהודים טיפשים. הם לא.

נתניהו, בקיצור, עושה את המינימום כדי לא להסתבך עם אובאמה, אבל קורץ לכל עבר תוך כדי. אומרים לנו – כך כתבו במוסף לשבת של "ידיעות" – שברק הפעם רציני באמת. תעשו לי טובה. ברק תמיד "רציני באמת", עד שהוא מחליט לשנות כיוון. עד לאחרונה, נזכיר, כינה אותו ח"כ יעקב כ"ץ (האיחוד הלאומי) "האיש שלנו בממשלה". שינוי שבשבת אחד קטן, וברק, כמנהגו, ינטוש את החיילים והפקחים שמימשו את מדיניותו הזמנית-מאד, שיצטרכו לסבול את תוצאותיה.

בקצרה, כל ה"הקפאה" הזו מצטיירת כהצגה אחת גדולה לצרכי חוץ. מצד אחד נתניהו, מצד שני המתנחלים שמאפשרים לו להראות לאובאמה עד כמה קשה לו. נתניהו הולך בדרכי שמיר, אבל אנחנו לא בשנות השמונים: האיחוד האירופי צפוי להכריז השבוע על הכרה במזרח ירושלים כבירתה של פלסטין. ההחלטה מובלת על ידי שוודיה – אתם יודעים, זו שממשלת נתניהו השתמשה בה כבובת אימונים בפרשת "העיתון השוודי". אולי גם הם לא כל כך מטומטמים. מכאן משתמעת גם הכרה במדינה פלסטינית, אם תוכרז. ובינתיים, השעון מתקתק אחורה: יותר ויותר פלסטינים נסוגים מרעיון שתי המדינות, ותוך כעשור הם פשוט יצטרכו לדרוש זכות הצבעה שווה בין הים לירדן, ושלום על ישראל. יכול להיות שגם המתנחלים מתחילים לקלוט שמשהו נשבר ושאולי הפעם עדיין משחקים, אבל המשבר הסופי קרוב: המהומות הרציניות השבוע התרחשו דווקא בהתנחלות החילונית בית אריה. אולי קלטו שם שלראשונה מאז קרטר, יש נשיא בבית הלבן שלא מתנחמד לישראל מעבר למה שצריך.

מעבר לחוסר רצינותם של מנהיגינו, מפגינה ההצגה הגדולה הזו את ההבדלים בין מדינת ישראל ומדינת יהודה. מה היה קורה למישהו בפתח תקווה שהיה קורע צו בפרצופו של שוטר, מפנצ'ר לו את הרכב, ומקנח בקללת "נאצי", כמנהג עדות חובשי הכיפה? לא יודע בדיוק, אבל סביר שהמילים "ברוטליות משטרתית" היו מופיעות בדיווח לאחר מעשה. מה היה קורה לראש מועצה מקומית, שהיה מודיע לשר הפנים שהוא יכול לדחוף את הצווים שלו הוא יודע לאן? סביר שהוא היה מגלה במהירות מה משמעותה של ועדה קרואה.

אבל ראשי מועצת י"ש, והמועצות הנבחרות של ההתנחלויות, מרשים לעצמם דברים שפשוט לא קורים בישראל. שר הבטחון מזמן אותם – והם פשוט לא מגיעים. למה מי הוא, שיגיד להם מה לעשות. הם מצהירים שלא יתנו לפקחים של משרד הבטחון להכנס להתנחלויות – ומשום מה, הם לא באזיקים. וכמובן, כל הזמן מרחף האיום (שוב, בנוסח פלסטיני מובהק) ש"אין לנו שליטה על הקיצונים". וגם אלה מלקחי ההתנתקות: חברי מועצת י"ש למדו על בשרם שהציבור שלהם אפילו יותר קיצוני מהם, ושאם הם לא יישרו קו, יהיה להם לא נעים בבית הכנסת. אז הם מיישרים.

(ראוי לציין, בהערת אגב, שהשבוע פרסם מישהו מה שנראה כפרודיה על צווי המנהל האזרחי, צו האוסר על הנחת תפילין. אולי זו פרודיה ואולי משהו שמעבר לכך: המיתולוגיה היהודית גורסת שבימי אדריאנוס אסר המשטר הרומאי על הנחת תפילין, וההוראה הרבנית היתה להניח תפילין בסתר, משום שבעת שמד יש להקפיד הקפדה יתרה על קיום כל מצווה. האם מישהו מנסה להציג את הקפאת הבניה כתקופת שמד באמצעות ההקבלה להנחת תפילין? לא יפתיע אותי.)

הגדה המערבית, נזכיר בפעם המי יודע כמה, נמצאת תחת שלטון צבאי, לא תחת שליטה אזרחית ישראלית. צה"ל הוא הריבון שם. אם ברק היה רציני באשר להתעקשותו על "קיום החוק" – בדיחה גרועה, אני יודע – הוא היה עוצר את מנהיגי מועצת י"ש כמסיתים ראשיים, מפזר את המועצות המקומיות של ההתנחלויות וממנה להן מושלים צבאיים. כמו במנהל האזרחי, בשעתו. אבל, כמובן, אכיפת החוק בגדה מעולם לא היתה בראש מעייניו של מישהו, מימי דו"ח קרפ והלאה, וקצת קשה לבקש מאהוד ברק לאכוף את החוק באופן שוויוני כשהוא עוד לא נתן דין וחשבון על פרשת העמותות, עוד לא הסביר לנו איך בדיוק עשה כל כך הרבה כסף בזמן כל כך קצר, עדיין לא ענה על השאלה איך, בעצם, ממשיכות הבנות שלו לקבל כספים מחברות שלו שלכאורה אינן פעילות ומה היתה מטרת חברת "טאורוס" של רעייתו.

אז משחקים בכאילו. המתנחלים ישתוללו. שר הבטחון יפגין את אוזלת ידו של הצבא. נתניהו ימשיך לקרוץ. והשעון הסופר לאחור, לקראת סופה של ישראל, ימשיך לתקתק.

(יוסי גורביץ)

הקבינט לבטחון לאומי נכנע היום (ג') לתביעתו של שר בטחוננו היקר – רק במובן אחד, חוששני – ולא דן בהקמת ועדת חקירה עצמאית לחקירת דו"ח גולדסטון. זה קרה כשבוע לאחר שמועצת זכויות האדם הכניסה עוד גול עצמי והשירה את שאריות אמינותה כשאימצה את החלקים בדו"ח המגנים את ישראל – אבל לא את אלה המגנים את החמאס.

בקצרה, ישראל לא מתכוונת לציית לדרישתו של גולדסטון, המגובה בתחינתם של נשיא צרפת וראש ממשלת בריטניה: בצעו חקירה עצמאית משלכם. ומאחר וכך, תוך כמה זמן יהיה דיון במוסדות האו"ם, שמטרתו תהיה הכנסת בית המשפט הבינלאומי לקלחת.

אל דאגה: ראש ממשלתנו הנועז כבר צפה את הסכנה. בנאום בסיעת הליכוד אמש, אמר נתניהו שהאפשרות שהדו"ח יככב באו"ם עשויה להוביל לכך ש"[תווצר] מעטפת של לגיטימיות בינלאומית שעלולה להנחות את התובע הכללי בבית הדין הבינלאומי בהאג להעמיד בכירים ישראלים לדין". אבל הסירו דאגה מלבכם: "זה" אולי הולך לאו"ם, אבל "אנחנו נדאג שיהיה על זה וטו".

האמנם?

בואו נראה. על החלטות האסיפה הכללית אין וטו, בין השאר משום שאין להן שום משמעות מעשית. וטו יש רק על החלטות מועצת הבטחון. בה יש חמש חברות קבועות – מה זה קבועות, מאובנות, כאילו 1945 היתה אתמול – והן ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה וצרפת. לא נראה, בלשון המעטה, שנתניהו יכול להשען על הווטו הסיני או הרוסי, בהתחשב בכך שהן הצביעו במועצת זכויות האדם בעד ההצעה. (במאמר מוסגר, ראוי לציין ששר חוץ שנכשל כל כך בתפקידו כמו איווט ליברמן, שהניח שאפשר להשען על העקרב הרוסי ובנה על כך מדיניות שלמה, היה צריך להתפטר אחרי אירוע כזה. אבל אנחנו חיים בישראל).

אין להניח שנתניהו חושב דווקא על הווטו הבריטי או הצרפתי, כי למרות שאין להוציא זאת מכלל אפשרות, זה יהיה מחזה נדיר מאד. נתניהו בונה, בקצרה, על הווטו האמריקני. כל כך בונה עליו, כל כך יהיר באמונתו שהווטו בידיו, שהוא אומר "אנחנו נדאג". לישראל, כזכור, אין זכות וטו, וכשחושבים על זה אין אף מדינה אחרת בעולם שמנהיגה יכול לומר בבטחון כה רב שהוא יודע כיצד יחליט נשיא ארה"ב לפעול.

אף שווטו אמריקני הוא סביר, לראשונה מזה זמן רב קיימת גם סבירות הפוכה, מכמה סיבות. ראשית, נתניהו הפך את העימות עם אובאמה לחלק ממדיניותו. אחרי הפסגה הכושלת עם אבו מאזן, המשלחת הישראלית יצאה מגדרה כדי לטעון, שלא לייחוס, שנתניהו כופף את אובאמה. אם אובאמה עצמו שכח את ×–×”, מה שלא נראה לי סביר, הסכינאי שלו, רם עמנואל, ודאי לא שכח. יתר על כן, שמיטתו של הווטו האוטומטי – ×–×” לא חייב להיות רשמי, אפשר להסתפק בהעדרותה מפאת שפעת דיפלומטית של השגרירה האמריקנית רייס – יכולה להיות סטירת הלחי המצלצלת שממשלת ישראל זקוקה לה כדי שתבין שהמציאות השתנתה ושג'ורג' וו. בוש עוסק עכשיו בחיפוש אחר סופר צללים טוב.

שלישית, השחצנות הבעלבתית של נתניהו – שוודאי גם היא נרשמה בבית הלבן – מגיעה בזמן הפחות טוב שבאפשר. עוד מרגל ישראלי נעצר אתמול בארה"ב: הפעם מדובר בסטיוארט דיוויד נוזט, בכיר לשעבר בנאס"א ובמשרד האנרגיה האמריקני. אף שכתב האישום מדגיש שאף בכיר ישראלי איננו חשוד או מעורב, ושנוזט נפל קורבן למלכודת עוקץ קלאסית – איש FBI התחזה לקצין מודיעין ישראלי – הרי שבכל זאת עולה השאלה מה קרה לאותם כרטיסי זכרון מסתוריים, שאיתם המריא נוזט ובלעדיהם חזר לארה"ב, ומה היה בהם.

יתר על כן, נוזט קיבל סכומי כסף גדולים מ"חברה צבאית ממשלתית ישראלית", ככל הנראה התעשייה האווירית, וכבר יש מי שקישר בינו ובין מרגל ישראלי נוסף שנעצר בשנה שעברה, בן עמי קדיש – שקצין ההפעלה שלו, יוסף יגור, היה מעורב גם בפרשת פולארד. בקיצור, הענף האמריקני של מערכת ה-Hasbara יהיה עסוק מאד בתפיסת מחסה בזמן הקרוב, ולא יהיה פנוי ללחץ על הממשל להטלת וטו. בהתחשב בנסיון העבר, סביר שגם ראשי איפא"ק יהיו בחודשים הקרובים באיזו חופשת סקי ארוכה.

ספק אם יש דבר המפחיד את בכירינו כמו בית הדין הבינלאומי. אחרי הכל, הוא לא מחפש סג"מים או ש"ג תורן, אלא את האחראים. כפי שהעיר בדיוק מרושע משה פייגלין – דווקא הוא – ברק הרי יחזור לעסקיו המפוקפקים (שיותר ויותר נראים כמו סחר בהשפעה תמורת מצלצלים) בשלב מסוים, והוא לא ירצה שאיזה צו מעצר יהרוס לו את פאריס או לונדון. וברק הוא רק משל לאליטה הפוליטית/צבאית כולה. קשה לחשוב על מנוף לחץ מוצלח יותר נגדה.

יש לקוות שאובאמה ינצל את שעת הרצון הזו כדי להעמיד – בקלילות, באפס מאמץ – את ישראל במקומה, להבהיר מי האדון ומי הווסאל, מי הקבצן ומי הנדיב, ומי נשאר תקוע בלאומנות של שנות השלושים של המאה ה-20 בעוד עמיתיו כבר עברו הלאה. ישראל מבינה רק כוח; הגיע הזמן שאובאמה יפעיל אותו כלפיה.

(יוסי גורביץ)

בתחילת השבוע היה לנו את דו"ח גולדסטון; שלשום הכריז איגוד הסחר הבריטי שהוא תומך בחרם על תוצרת ההתנחלויות, וקורא לחבריו לעשות כמוהו; והערב – בומבה דיפלומטית כפולה: כשלון בשיחות נתניהו-מיטשל, ומה שהרבה יותר גרוע מבחינת הממסד הבטחוני: האו"ם דרש מישראל להצטרף לאמנה לפיקוח על נשק גרעיני ולפתוח את אתרי הגרעין שלה לביקורת. המדינות הערביות מנסות לעשות את זה כבר 18 שנים ברציפות. הפעם הן הצליחו. רוסיה הצביעה יחד עם הגוש המוסלמי, כמו תמיד. היה שווה להפוך את ליברמן לשר החוץ, אה? איזה יופי של הצלחה לדיפלומטיה הישראלית – אחרי צווחות של 20 שנה על התכנית הגרעינית האיראנית, העולם שם לב שלישראל (מדינה תוקפנית הרבה יותר מאיראן) כבר יש.

נו, ל"הסברה" הישראלית צפויה הרבה מאד עבודה, ואנחנו מדברים על קואליציית-קונספירציה מוכת חלושעס, שהשטיק שלה הוא תגובות בדויות ברשת וההישגים שלה הם טענה מגוחכת שדו"×— גולדסטון לא מתייחס לירי הקסאמים (הוא הגדיר אותם כלא פחות גרועים מישראל, וכנראה גרועים יותר), וטענה – המושמעת בו זמנית – שגולדסטון התעלם מהדו"×— של משרד החוץ אבל גם הכניס אותו במלואו לדו"×— שלו

פתאום תמצא עצמה התעמולה הישראלית כשהיא נאלצת להסביר עמדות שנשמעות מופרכות גם לקורא הישראלי.

* * * * *

קבלו את אהוד ברק. הוא העניק ראיון מעניין לשם שינוי למוסף החג של "ידיעות". הוא אומר שם כמה דברים ששווה להתעכב עליהם.

בראיון, התייחס ברק לטענה האיראנית, על פיה יש לאיראן זכות לפתח נשק גרעיני מפני שגם לישראל יש כזה. "מעולם לא אמרנו שיש לנו נשק גרעיני", התמם ברק. נהדר. מה, אם כן, יחסו יוזמה של פירוז המזרח התיכון כולו מנשק גרעיני? הוא דוחה אותה על הסף.

על פניו, לא מובנת התפיסה הזו: אם לישראל אין נשק גרעיני, העמדה של ברק ביזארית. מדינה שאין לה נשק כזה, צריכה להיות המתנדבת הראשונה לפרז את המזרח התיכון כולו. מדוע, אם כן, מתנגד ברק לפירוז מנשק גרעיני?

משום שהוא משקר, כמובן. ישראל הצהירה מספר פעמים על העובדה שיש לה נשק גרעיני. אף פעם לא באופן רשמי, אבל היא השליכה את ואנונו לכלא ל-18 שנה לא כי הוא מכר בלוף ריק לסאנדיי טיימס, אלא באשמת ריגול חמור. ה"עמימות" השמעון-פרסית כל כך מתה אז מות נשיקה. פרס עצמו, בתחילת העשור, התראיין לתכנית טלוויזיה על הנושא ודיבר בחופשיות יחסית.

סיבה נוספת לאי סימטריה בין ישראל ואיראן, אליבא דברק, היא שאיראן מאיימת להשמיד את ישראל בעוד שישראל איננה עושה כן ולא עשתה זאת מעולם. דא עקא, ששלוש פסקאות קודם לכן, אומר ברק ש"ישראל יכולה להפוך את איראן לעיי חורבות". לעין בלתי מזוינת, זה נראה כמו איום די מפורש. יצוין שברק מתעלם באלגנטיות מהעובדה ששר החוץ של ישראל הוא זה שאיים בעבר להפציץ את טהראן – במשתמע, בנשק גרעיני.

אבל רגע, למה בעצם מזכיר ברק שישראל יכולה להחריב את איראן? אה! כי פה מגיע הסקופ של הראיון. אהוד ברק אומר בפסקנות שאיראן איננה מהווה איום קיומי על ישראל; לכל היותר היא מהווה אתגר.

הבלוג מברך את שר הבטחון על צירופו המאוחר לשורותינו, שורות אלו הסבורים שהרטוריקה הישראלית כלפי איראן מוגזמת ושהסכנה ממנה פחותה משמעותית מהמקובל לחשוב במקומותינו. אבל, בכל זאת, כמה שאלות.

אדוני שר הבטחון, בחודש מארס השנה, זמן קצר לאחר תבוסתך המכרעת בבחירות, כשכמעט 90% מהישראלים אמרו שהם רוצים לראות אותך באופוזיציה, זחלת לממשלת נתניהו – לאחר שהתחייבת להליכה לאופוזיציה – כשאתה טוען שאתה עושה זאת למען טובת האומה ומשום ש-2009 היא שנת הכרעה מול איראן. מה קרה בששת החודשים האחרונים? איך הפכה איראן מ"איום קיומי" ל"אתגר"?

אדוני שר הבטחון, במהלך 20 השנים האחרונות טענה מערכת הבטחון – בלט בה חיל האוויר – שאיראן היא איום קיומי לישראל ושיש להיערך למלחמה כנגדה. שימעל'ה פרס איים עלינו (ועל העולם) בפצצה איראנית כבר ב-1992. אגמים של דולרים נשפכו על הכנות למלחמה כנגד איראן. עכשיו מסתבר שזו היתה טעות, שמדובר בסך הכל ב"אתגר". האם תוקם ועדת חקירה שתבדוק מי במערכת הבטחון סיפק מידע מפוברק לכנסת אחרי כנסת, תמיד במועד דיוני התקציב, כדי להגדיל את הוצאות הבטחון של ישראל כנגד איום לא קיים? האם מישהו יטרח לומר לאזרחים כמה כסף פוזר לרוח בשל הפאטה מורגאנה הזו? האם מישהו יחקור את השפעת טפטופי מערכת הבטחון לתקשורת על יצירת הדחליל האיראני?

אדוני שר הבטחון, קולות החלו להשמע לאחרונה מהמערכת שלך, לפיהם המשימה באיראן "תעודכן" ולא תהיה עוד השמדת היכולת הגרעינית שלה כי אם "עיכובה". האם הדבר נובע מכך שאחרי 20 שנות בזבוז וקשקשת, התברר לנו שמעבר ל"עיכוב" היכולת שלנו בעצם לא קיימת? האם הנסיגה שלך מהגדרת איראן כ"איום קיומי" נובעת מכך שבעצם מדובר באיום קיומי שאנחנו לא מסוגלים לנטרל, אלא באמצעות נשק גרעיני – שאתה, כשר בטחון, לא יכול לומר שאנו אכן מחזיקים בארסנל, ושממילא השימוש בו יביא על ישראל את חורבנה המהיר?

אדוני שר הבטחון, מדוע לא להפסיק את מדיניות העמימות ולהודות בפומבי בכך שלישראל יש נשק גרעיני ושהיא תשתמש בו כנגד מי שיפעיל נגדה נשק בלתי קונבוונציונלי? מדוע לא להזמין את פקידי האו"ם להווכח בכך במו עיניהם – ובמקביל, להסיר את המגבלות על אסיר ציון, מרדכי ואנונו?

אדוני שר הבטחון, ב-20 השנים האחרונות שימשת בשורה של תפקידים בכירים במערכת הבטחון: היית סגן רמטכ"ל ורמטכ"ל ושר בטחון (בשלוש ממשלות שונות, כולל אחת בראשותך). האם תוכל לומר לנו מדוע מי שאחראי לשגיאה חמורה כל כך – שסיבכה את ישראל דיפלומטית וכלכלית – ממשיך לכהן בתפקידו? איזה מסר אתה שולח, מר ברק, לקצינים תחת פיקודך?

פנטזיה נחמדה. אבל, כמובן, אפילו אם ×™×”×™×” עיתונאי שישאל את ברק את השאלות הללו, ויאבד בכך את "הגישה" הנחשקת אליו, ספק אם הן תחדורנה את חומת הציניות של הפוליטיקאי המזיק ביותר שקם לישראל. ברק מעולם לא האמין במסירת דין וחשבון על מעשיו, והציבור הישראלי – הוא הותנה ב-20 שנה של תעמולה עיוורת, הוא ימשיך לראות באיראן את השטן הגדול. העובדה שאחמדינ'זאד שוב עסק היום בהכחשת שואה זכתה לכותרות מובילות; העובדה ש"יום אל קודס" הפך למוקד של התקוממות שניה כנגד תופסי השלטון באיראן ("פלסטין, כמונו כמוך… מוות לרוסיה [במקום לארה"ב – יצ"×’], לעינויים ולאונס אין עוד השפעה – לא ×¢×–×”, לא לבנון; אמות בעד איראן") דווקא לא.

(יוסי גורביץ)

עד לאחרונה, נהנה מחמוד אחמדיניז'אד מברכתם של מעט מאד אנשים בשל זיוף הבחירות שלו. ברכות הגיעו מהחשודים הרגילים: רוסיה, סין, ונצואלה, קזחסטאן, אוזבקיסטן, קירגיסטאן, וטג'יקיסטן; גם צפון קוריאה, חמאס והחיזבאללה (שאף שלח, על פי שמועות עקשניות, יחידות צבאיות לאיראן, לסיוע בדיכוי ההתקוממות) עודדו. מובארק דווקא לא. אבל החל מאמש, זכה אחמדניז'אד לסיוע שעל פניו היה בלתי צפוי: גם ישראל הרשמית במברכים.

מאיר דגן, ראש המוסד, העריך אתמול (שלישי) שאחמדניז'אד ינצח תוך ימים ספורים, והבהיר את מה ש"פקידים בכירים" היו מוכנים לומר ביום שישי רק שלא לייחוס: שישראל מעדיפה את נצחונו. דברים דומים אמר היום החכם באדם, שר בטחוננו, אהוד ברק: "אל תטעו לגבי מוסאווי – הוא לא היה נבחר להיות חבר כנסת בישראל או מושל מרילנד". הוא גם הוסיף, למקרה שמישהו שכח, ש"אסור לשכוח שבאיראן קיים משטר דיקטטורי של אייטולות, אלה אנשים דתיים קיצוניים". וואלה. הגדיל לעשות חבר הכנסת אליעזר מוזס (יהדות התורה), שאמר ש"אין לי אלא לשמוח על בחירתו מחדש". ליברלים בעולם משפשפים את עיניהם בתדהמה. ישראל התייצבה לצד משטר האייטולות במלחמתו בעמו. זה ייזכר.

כלל לא בטוח שאחמדניז'אד אכן נבחר מחדש, וספק אם היה עומד אפילו בסטנדרטים הדמוקרטיים שמכיר מוזס מהבית – סופרים רק את קולות האייטולות – אבל הממסד הצבאי-פוליטי שלנו בעליל במצוקה. אחמדניז'אד היה הקלף המנצח שלהם. מספיק היה להצביע עליו וכולם היו נרתעים לאחור בגועל. עכשיו הדחליל הזה מתפרק לנגד עיניהם. ברור שהם במצוקה. אחרי הכל, מאחוריו הם יכלו להעמיד פנים שהם מנסים "לגייס את העולם" נגד איראן, מה שהם קצת יתקשו לעשות כשיש רפורמטור בהנהגת איראן. אלוף בן הוציא את המיתוס הזה – שאחמדניז'אד הוא קלף מיקוח ישראלי, ושמוסאווי יהיה רע תעמולתית לישראל – לשחיטה.

יסלח לי אהוד ברק שאני מעז להציע הערכת מצב אחרת משלו (בהתחשב בכך שהבוגר הזה של בית הספר ליחסים בינלאומיים ע"ש ד"ר סטריינג'לאב מפנטז על "פעולה מתואמת ונכונה" ל"עצירת צפון קוריאה", אני משרה לעצמי): זה כבר לא על מוסאווי. כבר כמה ימים לא.

ברק יודע את זה – הוא מודה בכך בחצי משפט – אבל הוא חייב לצבוע את מוסאווי ותומכיו כאויבי ישראל, אחרת הלך על מערכת הבטחון. ובכל זאת, קרו כמה דברים בימים האחרונים. אמש התייצב האייטולה החשוב מונטזרי במפורש לצד המתקוממים. על התוצאות המזויפות הוא כותב ש"אף אדם מיושב לא יוכל להאמין בהן"; על מעשי הטבח הוא אומר שהמשטר "תקף את ילדי העם, לנגד עיניהם של עיתונאים מקומיים וזרים, באלימות מדהימה"; ואז הוא משתמש בסמכותו הדתית כדי לומר שורה של דברים, אף אחד מהם לא נעים לאוזניהם של ברק ודגן.

החשוב מכולם, לדעתי, הוא שהוא שולל במפורש את הלגיטימיות של המשטר: "כפי שכבר אמרתי, ממשלה שאיננה מכבדת את הצבעת העם איננה נהנית מלגיטימיות פוליטית או דתית" (הדגשה שלי – יצ"ג). הוא מאיים על כוחות הדיכוי בסנקציות דתיות: "אני מבקש מאנשי המשטרה והצבא שלא 'למכור את דתם', ולהזהר – שכן קבלת פקודות לא תנקה אותם בעיני האל. הכירו בצעירים המוחים כבילדיכם. כיום, צנזורה וקטיעת קווי התקשורת איננה יכולה להסתיר את האמת".

זה מסמך מדהים, שנכתב על ידי האדם שבשעתו אמור היה להנהיג את איראן לאחר מותו של חומייני. בשר מבשרה של המהפכה. האם ברק לא שמע עליו? האם שמע והתעלם ממנו?

קו הגנה נוסף על הדחליל בחליפת הערב הוא שהמהפכנים אינם מייצגים את המוני העם האיראני. נטען כלפיהם, במיוחד מצד מזרחנים, שהם "אליטיסטים מנותקים", סטודנטים בני המעמד הבינוני. על כך, יש כמה תשובות: ראשית, שמדובר בבולשיט. התמיכה בהתקוממות מגיעה מכל שכבות הציבור העירוני – ואולי גם הכפרי. שנית, שמהפכות בדרך כלל מתחילות על ידי בני המעמד הבינוני. שלישית, ו-SandMonkey כותב זאת היטב, שמדובר בהתנשאות מדהימה ובזבל אינטלקטואלי.

ובתוך העשן והדם, הצליח מאיר דגן לעשות טריק של קוסמים: כמעט אף אחד לא שם לב, אבל למרות שבנימין נתניהו טוען כבר שנים שאיראן היא 1938 וגרמניה היא השנה, או משהו, העמדה הרשמית של המוסד היא שלאיראן תהיה פצצה…. ב-2014. עצרו את המדפסות!

ישראל מאיימת על העולם בפצצה איראנית כבר 15 שנים ויותר. בסוף 2007, הודיע אמ"ן-מחקר לכנסת שלאיראן תהיה פצצה בסוף 2009. ×–×” ×”×™×” חלק מריטואל איומים קבוע, שימע'לה פרס איים עלינו בפצצה איראנית כבר ב-1992. נזכיר שכאשר המודיעין האמריקני קטע, לפני כשנה וחצי, את מסעו של משטר בוש לעבר מלחמה באיראן, בציינו שאיראן לא תשיג פצצה עד 2015, זעקו בישראל שמדובר ב"מניפולציה של מודיעין". ההבדל בין 2014 ל-2015 נראה, לי על כל פנים, ×›×–× ×™×—. בתוך כל הבלגאן, שכחנו לציין שהמודיעין הישראלי שוב טעה – כהרגלו. ההרגל ×”×–×” הוא ×›×” מובנה, עד שוועדת חקירה של הכנסת המליצה בעצם לפרק את אמ"ן.

עכשיו, סביר שלאיראן תהיה פצצה, ולו משום שהיא זקוקה לה כאמצעי הגנה גיאו-פוליטי. כוחות אמריקניים עומדים על שניים מגבולותיה ואחת השכנות שלה היא המדינה המטורפת בעולם, שמחזיקה בו זמנית באידיאולוגיה של השמדת השיעה ובנשק גרעיני – פקיסטן. אבל איראן שלאחר שלטון האייטולות, ויבוא אחריו מה שיבוא, מאיימת הרבה פחות על ישראל. יהיו לה בעיות פנימיות שהיא תיאלץ לפתור. חלק ניכר מאוכלוסייתה צעיר מגיל 30 ולחלק ניכר ממנו לא צפויה קריירה מוצלחת. אחמדניז'אד השתמש בישראל בדחליל כפי שישראל השתמשה בו.

וראה זה פלא: בעוד שמצרים וסורים אינם מוכנים להפגש עם ישראלים, לאיראנים אין כמעט בעיה כזו. הציבור האיראני איננו מורעל כנגד ישראל כפי שרוצה המשטר שנאמין. כשחטף אזרח איראני מטוס וחיפש את דרכו אל החופש, הוא הפנה אותו דווקא לישראל. האיראנים אינם ערבים, והפלסטינים שהימרו על המשטר מטהראן עשויים לגלות – כמו לאחר כיבוש כוויית על ידי סדאם – שהם שוב הימרו על הסוס הלא נכון.

גם הישראלים כבר אינם מפוחדים כשהיו: סקר שנערך לאחרונה על ידי צוות מאוניברסיטת תל אביב מצא שרק 21% מהישראלים מאמינים לתעמולה (הנרמזת תמיד) של ממשלתם, כאילו עם בניית פצצה איראנית היא תוטל מיד על ישראל. מספר האנשים שאמרו שעקב פצצה איראנית ישקלו להגר נמוך אף יותר: רק 11% – ובהתחשב בכך ש-25% מהנוער הישראלי אמר לפני כמה שנים לסוקרים שהוא שוקל ירידה, וכשזוכרים שהחפץ הנחשק ביותר בישראל הוא דרכון זר, ×–×” אומר דרשני. רוב הישראלים, בפועל, כבר השלימו עם הפצצה האיראנית.

אם תקרוס "המדינה השיעית והדמוקרטית" תחת הסתירות המובנות שלה, ויש לקוות שזה יקרה בעגלא ובזמן קריב, תקרוס איתה גם תפיסת עולמו של הממסד הבטחוני שלנו. כמו בשיר של קוואפיס, לא ברור מה יעשו הברקים והדגנים כשיתברר שאין ברברים בסביבה: האחמדניז'אדים, אחרי הכל, "היו פתרון מסוים".

(יוסי גורביץ)

לנשיאנו האהוב קפץ השימון. הוא שוב דוחף את עצמו למרכז הבמה, שוכח לחלוטין שהמקום היחיד שאליו מותר לו לדחוף את אפו הוא ממחטתו. שוב הוא רוכב, שוב הוא יוזם תוכניות מדיניות. סיעות הימין תוקפות אותו בשצף קצף, ופתאום אתה מוצא את עצמך משתוקק למקלחת, לאחר שמצאת את עצמך מסכים עם זבולון אורלב.

* * * * *

בית משפט צבאי קבע שמשה תמיר הוא שקרן – "לא אמר אמת", בניסוח המכובס – ושאמינות היא ערך עליון בצה"ל. באופן תמוה, לא בעט בית הדין את תמיר מהצבא, ולא גזר עליו עונש מאסר, אלא הסתפק בהורדתו לדרגת אלוף משנה – ומסיבות שאינן ברורות לבני אנוש פשוטים, בשלילת רשיון הנהיגה שלו. זו החלטה משונה; תמיר עצמו לא גרם לתאונה, ממילא יש לו נהג בוס (היחיד שיצא בסדר מכל הפרשה האומללה), ולא ברור מה יעלה או יוריד רשיון הנהיגה שלו. כנראה שזה היה אמור להסתיר את העובדה שעל עבירות חמורות, שקצין זוטר או נגד נכלאים ומודחים בעטיין, הוא לא יישב ולו יום אחד בכלא.

פעם, מזמן, זרק בן גוריון מהצבא את אורי בן ארי. הלה, רצוי להזכיר, היה קצין קצת יותר חשוב בתולדות צה"ל מאשר משה תמיר. גם הוא ראה הרבה אש ואכל הרבה אבק – אבל, בניגוד לתמיר, גם הצליח לגרד כמה הצלחות בשדה קרב משמעותי טיפה יותר מאיזו קטטה חמושה בדרג כיתתי. ובכל זאת, כאשר אחד מפקודיו נשפט על גניבת שק סוכר, וטען שבן ארי ידע על כך, בן גוריון העמיד בפניו את הברירה לפרוש או להשפט. בניגוד לתמיר, בן ארי לא ביצע כל פשע; הוא לא קשר כנגד הצבא והציבור; הוא לא השתמש בפקודיו כדי להציע שוחד לאזרח בו פגע בנו; הוא פשוט הסתכל הצידה כשהיה צריך להיות ישר. אז זה הספיק.

היום התראיינה שורה ארוכה של קצינים – בעילום שם, כמובן, ×›×™ הם מוכנים לסכן הרבה עבור עם ישראל או חברים, אבל לא את הקריירה – וייללה עד הירח על הנזק שנגרם לבטחון ישראל בשל העובדה שבית דין צבאי לא ×”×™×” מוכן להתעלם מפשעיו של הבט"שיסט הכזבן. התפיסה שלהם אומרת, בעצם, שאם אתה קצין צבאי עם כמה הצלחות קטנות על החגורה, צריכים לסלוח לך על פחות או יותר הכל. הדרגות מעל לחוק, הדרגות גם מעל למוסר – בקצרה, מוסר של כנופיה חמושה, שלא קלטה מעולם שהדרגות גם מחייבות. והתקשורת, כמובן, מתמסרת בחדווה.

* * * * *

תמיר יוכל כנראה בקרוב להוסיף את ראשי התיבות "מיל'" אחרי תוארו, אבל הוא תמיד יתגעגע לימים שבהם שיגר מסוקים והרג חשודים. האדרנלין, הו האדרנלין. מי שעדיין מכור לו הוא רב אלוף במיל' בוגי "משה" יעלון. הלז משמש כעת בתפקיד הריק – שנתפר למידות האגו של אביגדור ליברמן – של "השר לענייני אסטרטגיה".

האמת, מבהיל למדי שהוא משמש בתפקיד הזה. הוא מפנטז שמשטר האייטולות "רוצה להרוס את ישראל כצעד ראשון לקראת הבסת הליברליזם בעולם", בעוד שהמשטר מנסה נואשות לספק דלק ועבודה לנתיניו, והמועמד שלו – מחמוד אחמדניג'אד – מסתכן בתבוסה של ממש מחר.

לבוגי יש פתרון. הוא רמז לקהל מאזינים אמריקני שהפתרון לבעיית משטר האייטולות הוא סיכול ממוקד. זה הרי עבד כל כך טוב מול החמאס. בהתחלה אתה בוהה, אחר כך אתה צוחק, אחר כך אתה בוכה, אחר כך אתה בודק שוב מה הסיכויים שלך לקבל נתינות קפריסאית. (לא משהו, אגב).

* * * * *

אבל אם שנתך נודדת בלילות, הרי זה משום שפסיכופט שגורם לרוברט מקנמרה להיראות כקדוש ישר ואוהב אדם שורץ בתפקיד שר הבטחון. בוגי אולי מפנטז, אבל ברק כבר הגיע כמעט לשלב הביצוע של חיסולו של סדאם חוסיין. אלוהים יודע מה היינו מרוויחים מזה, אבל זה נורא מאצ'ואיסטי ושושואיסטי. כמעט 17 שנים אחרי, הרמטכ"ל של צאלים ב' – ששיקר לכנסת על תפקידו בתרגיל ועל עצם נוכחותו, ולפעמים אני תוהה איך היתה נראית ההיסטוריה שלנו אילו הכנסת היתה עושה משהו בנידון – הוא היום שר הבטחון.

והוא כבר חולם על המלחמות הבאות. הוא מבטיח לנו שהן תהיינה קשות יותר מהתרגיל האוגדתי "עופרת יצוקה", ושהפעם אשכרה יהיו לנו נפגעים. קיומה של המלחמה הבאה הוא, כמובן, נתון; הוא נתון מאז 1949, כשביטחוניסטים הזהירו מפני "סיבוב שני".

הוא מזהיר מפני העברת נשק אמריקני ללבנון, משום שהוא עשוי להגיע לידי חיזבאללה – כמסתבר, ברק כבר חושב על הסיבוב הבא שם. פעמיים לא הספיקו, כנראה, ו-18 שנים של שריצה ברצועת הבטחון – ולברק היה חלק נכבד בכל זה – לא שכנעו את הנפוליאונצ'יק שאין לנו מה לחפש שם. אז כנראה שנצא לעוד סיבוב, ואחרי זה ברק יסביר למה גם התבוסה הזו היתה הכרחית, ואיך צה"ל יצא חזק יותר ממנה.

* * * * *

אלוהים יודע מה הם שותים שם, במטכ"ל, אבל בניגוד לאימרה המפורסמת של לינקולן על גראנט – "בררו איזה וויסקי הוא שותה, ושלחו מיד ארגז לכל הגנרלים שלי" – דווקא לא רצוי לשתות מזה. אולי כדאי להזעיק את מחלקת התברואה.

עוד במיל' אחד, יוסי פלד – שפעם, מזמן, נראה כמו אדם שפוי למדי, עם נטיות ימניות סבירות – משמש כשר. בניגוד לבוגי, הוא אפילו לא יכול להעמיד פנים שהוא עושה משהו: הוא שר בלי תיק. ובכן, פלד הציע השבוע שאם הממשל האמריקני ימשיך בשלו, ישראל צריכה להטיל עליו סנקציות.

התקשורת האמריקנית בהלם קל. פלד הציע, כמסתבר, להפסיק לרכוש נשק וציוד אחר מארה"ב, למכור ציוד צבאי רגיש לאויביה של ארה"ב, לספק להללו בסיסים ושירותי מודיעין, ולקנות מטוסים דווקא מצרפת. כאילו שצרפת תרצה למכור משהו למדינה שפלד הוא אחד משריה.

פלד הציע, בנוסף, שישראל תתערב בבחירות בארה"ב ותפיל חברי קונגרס התומכים באובמה, ותפעיל לחץ על יהודי ארה"ב כדי שירסנו את הנשיא שלהם. שלוש ציפורים ביריה אחת: פלד הצליח, במכה אחת, להבהיר – למי שעוד לא הבין – שישראל איננה נכס אלא נטל אסטרטגי לארה"ב, לחזק את התפיסה שהיא מעורבת הרבה יותר מדי בפוליטיקה הפנימית האמריקנית, ולהפוך את יהודי ארה"ב לגיס חמישי, מריונטות של משטר הליכוד. לא רע למכתב אחד. לא רע בכלל.

* * * * *

אה, כן, ערביי ישראל: אם מישהו בלע בטעות את התעמולה הציונית הרשמית, האומרת שהמיעוטים החיים בישראל הם שווי זכויות, בא שר הפנים אלי ישי והעמיד אותו באדיבות על טעותו.

ממליך המלכים כנראה מריח בחירות. זה ההסבר הפשוט לתזזית התקשורתית שלו בימים האחרונים. ובכל זאת, אפילו במונחי ש"ס, הוא קצת הגזים. הוא ביטל תכנית לבנייה במזרח אל קודס – בניה שלשם שינוי מיועדת לתושבים הכבושים של המקום. היא גם אמורה היתה לשפר את רמת השירותים בחלק של עיר שישראל מעמידה פנים שהיא שלמה. זה, כמובן, לא יעלה על הדעת.

וכדי שאף אחד לא יוכל לומר שהוא לא מבין מה קורה כאן, פקחי העיריה התחילו לחלק צווים כנגד בתים שנבנו באופן בלתי חוקי. וזאת, כאמור, כשאין אפשרות לבניה חוקית. אחר כך לא נבין מה הם רוצים ומאיפה חטפנו את זה.

* * * * *

סיעת ישראל ביתנו הפילה את חוק ברית הזוגיות, למרות שאם היתה מפעילה את מלוא כובד משקלה, ההצעה היתה עוברת. הגיבור הגדול אביגדור ליברמן לא הגיע למליאה. מציע החוק, איזה טיפוס מקדימה, הצביע נגד אותה הצעת חוק לפני פחות משנה. כל מילה מיותרת.

בשני המקרים הסיבה היתה משמעת סיעתית.

* * * * *

השבוע החליטה הפרקליטות, באיחור אופייני, להעמיד לדין את רוצחיו של המחבל והבוגד עדן נתן-זאדה. אבל, פחות או יותר בו זמנית, ארבעת קורבנותיו של נתן-זאדה נעלמו מאתר ראש הממשלה. בימי אולמרט הם היו שם, קורבנות טרור (אם כי במעמד משני – כדי לקרוא את נסיבות טביחתם צריך היה, בניגוד לכל מקרה אחר, להקיש שם משתמש וסיסמה); בימי נתניהו הם נעלמו. ואולי לא היו הדברים מעולם? ממילא, העיסוק הישראלי בפרשה הוא בקורבן האמיתי, היהודי המסכן שבוצע בו לינץ' על לא עוול בכפו.

* * * * *

מזג האוויר מחר צפוי להיות, כותב "הארץ", "נוח יחסית". איזה דיוק מביע ה"יחסית" הזה.

(יוסי גורביץ)

זה לא קשור ל"כבוד": הצווחה החוזרת ונשנית מפי יהודים אורתודוקסים, כשמישהו מעז לומר שאולי, בעצם, חוק ה"חמץ" פוגע בזכויותיו, היא שצריך לכבד את אמונותיהם ואיזה מין ליברלים אתם, שלא מסוגלים לכבד אחרים.

טקס ×¤×’×× ×™ ברחובות פתח תקווה, היום (יצ"×’)