החברים של ג'ורג'

מתדרדרים והולכים: שתי ידיעות שפורסמו על הבהמה הירוקה השבוע לא זכו לתשומת הלב הנדרשת. ראשית, צה"ל החליט שממש לא מתאים לו שחיילים יסכנו את חייהם בגבול רצועת עזה, והם יועברו לבסיסים עורפיים וממוגנים. תושבי עוטף עזה, מצד שני, מתבקשים להמשיך ולספוג בשקט.

הבהמה שמה לב, לאחרונה, שיש לה בעיה עם אנשי המילואים. אז היא מצאה פתרון, לפחות לסטודנטים שבהם: להכפיף את הסטנדרטים האקדמיים לשירות הצבאי. אם אתה חייל מילואים, אוטומטית תיחשב לכשיר יותר בתחומך. אה, לא – זה לא מדויק. האחראים לרעיון העוועים הזה הם דווקא חברי הכנסת והממשלה. בהמות, מלאכתן נעשות בידי צדיקים.

מה קרה פה? קרה היפוך ערכים מוחלט. דמם של חיילים, שכל מטרת קיומם וגיוסם היא הגנה על אזרחים, הפך ליקר יותר מאלה שהם אמורים להגן עליהם. מה שקרה הוא שהצבא הפך לערך העליון של החברה, גבוה יותר מהחברה עצמה, ולכן גם סטנדרטים מקצועיים מעוקמים עבורו – וכל זה הופנם לא רק על ידי הבהמה, אלא גם על ידי החברה שהיא אמורה לשרת.

איי, איי, לא בראש: ביום שני נשרף תלמיד ישיבה למוות במהלך תאונת דרכים. כבכל מקרה של מוות אלים, בו יש חשד למעשה פשע, רצתה המשטרה לבצע נתיחה שלאחר המוות בגופה.

אלא שעובדי האלילים השולטים בארצנו מאמינים שהדמון הכביכול כל יכול שלו הם סוגדים איננו מסוגל, מסיבות שטרם הובררו עד תומן, להשיב את הגוויה לחיים אם עברה נתיחה. כלומר, אם סתם היה מדובר בגוויה שרופה, הוא היה מסתדר בלי שום בעיות, יהוה הזקן והטוב, אבל ברגע שסכין של רופא חילוני נגע בה? הלך על המסכן.

זק"א, הארגון ששם לעצמו למטרה – מאז שמטרתו הקודמת, טיפול בגופות חללי פיגועים, התפוגגה מהיעדר פיגועים – להציק לכל משפחת נפטר החורגת מכלליו, מיהר להכות בתופי הטם-טם. הצאן הקדוש יצא לרחובות, וכהרגלו הצית והשליך אבנים ותקף.

והמדינה? התקפלה מיד. ביום חמישי הודיעה הפרקליטות לבית המשפט כי היא מוותרת על הנתיחה. שוב הוכיחו חובשי הכיפות שעם קצת נחישות ומעט אלימות, אפשר להשיג בישראל הכל.

מגן ובל יחרטט: סיפור משונה מאד הופיע ב-"7 ימים" אתמול. מעשה שהיה כך היה: במהלך הנסיגה הגרמנית מפני ההתקדמות הרוסית ב-1945, פונה מחנה ההשמדה אושוויץ והחלו צעדות המוות. במהלך הצעדה, סמוך לכפר הפולני קשיאוז'ניצה, טבחו השומרים הגרמנים בלמעלה מ-40 מן הצועדים. למחרת, הגיע למקום כומר מקומי, והביא את הנרצחים לקבר אחים, כשהוא רושם את המספרים שהיו מוטבעים בזרועם. המספרים הללו, לימים, ייחרטו על מצבה שתוקם במקום.

ב-2004 הגיע למקום איש שב"כ, התרשם מאד, והחליט שהארגון יקח על עצמו את המשימה של זיהוי הנרצחים. משימה ראויה לשבח: עד כה הצליחו אנשי השב"כ, בשיתוף פעולה עם אנשי "יד ושם", לזהות 24 מן הנרצחים, ולאחרונה הוקמה במקום מצבה חדשה, שכוללת הפעם גם את סמל השב"כ.

וזה באמת מבצע ראוי לשבח. ראויה גם רגישותו של האחראי מטעם השב"כ, שהורה לאנשיו לא להסתובב כשהם עטופים בדגל ישראל על אדמת פולין, כאילו הם כובשים. די לשב"כ בכיבוש אחד.

אבל, אף שזה מבצע ראוי לשבח, מדוע מעורב בו השב"כ? שוב ושוב מספרים לנו בכתבתו של רונן ברגמן עד כמה אנשי השב"כ עסוקים בשמירה עלינו מכל איום אפשרי (ברגמן הגזים קשות כאשר תיאר את משימתו כ"הגנה מפני שואה חדשה"). אז, עם כל הכבוד – ויש, ישראל צריכה שב"כ, וכמי שנוסע באוטובוסים אני יודע היטב מה עומד ביני ובין מחבל מתאבד – למה בוזבז כל הזמן היקר הזה על משימה שאיננה קשורה לארגון? לפחות מאות, כנראה אלפי שעות אדם, הועברו בארכיונים ובתשאולים על אדמת פולין. לא היה עדיף להשקיע את כל הזמן הזה בחקירה – ולהשתמש בזמן הפנוי לחקירות קצת יותר סובטיליות מעינויים? לא היה עדיף להעביר את כל הנושא לידי "יד ושם"?

והערה עצובה לסיום: כשטבחו אנשי האס.אס. בקורבנותיהם ליד קשיאוז'ניצה, הם לא הבדילו בין יהודים ללא-יהודים. גם תושבי הכפר, שהביאו אותם לקבורה ושטיפחו את המצבה, לא עשו הבחנה כזו. עורכי "ידיעות אחרונות" דווקא עשו, ופרסמו את רשימת הקורבנות שזוהו כשהיא מחולקת ל"יהודים" ו"נוצרים". אולי חשו שקוראיהם ידרשו זאת.

הבושה, נשאוך בלי מילים: אהוד ברק ליקק השבוע את אצבעו, הניף אותה באוויר, ומשחש שהציבור מואס באולמרט בעקבות פרשת טלנסקי, מיהר להתנער ממנו בקול חלושה. ברק אמר שאי אפשר להמשיך כך, אבל ראוי לציין שנמנע מגינוי ישיר של אודי חשודי (הקרדיט לרחביה ברמן) ומעשיו.

הוא כנראה יודע למה. טל זילברשטיין, תוך קידום של קו ההגנה של אולמרט – שאמיר אורן כינה בשם הקולע "דור שלם דרש תשלום" -  הודיע שאם ברק לא יסתום את הפה, יכול להיות שיהיה לזילברשטיין מה לומר.

זילברשטיין הוא יועץ אסטרטגי לאהוד אולמרט. קודם לכן היה יועץ אסטרטגי לאהוד ברק. הוא הסתבך קשות במהלך פרשת עמותות ברק, וברק תלה אותו לייבוש. הוא לא שכח, ואני לא מאשים אותו על כך שלא סלח.

אבל מי שיודע על פשע חייב לדווח על כך. השבוע היו פרסומים על כך שברק העביר לארץ מיליון וחצי דולרים במזוודה במהלך הקמפיין של 2000. אם זילברשטיין יודע משהו על זה, הוא צריך להתייצב מיד בתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריו. איומים מאפיוזיים מצידו, שהם כנראה לא חוקיים, רק מוכיחים ראשית את אפסותו המוסרית של זילברשטיין, ושנית את העובדה שכשטלנסקי ומסר אומרים שהם מפחדים מאולמרט, הם כנראה יודעים על מה הם מדברים.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

אחח, התענוג: המתנחל חננאל דיין, שעשה הצגה לפני שנתיים על פיה הוא נתקף הלם-התנתקות כשראה את דני חלוץ בבית הנשיא ולכן סירב ללחוץ את ידו, לא יורד מהכותרות, אבל הפעם נסלח לו. לפני כמה חודשים תבע דיין את יאיר לפיד, לאחר שהלז כתב עליו רשימה מלגלגת, תוך הטיות בלתי מחמיאות של שמו. אני לא יודע אם יש בסיס לתביעה הזו, למעשה אני מאד מקווה שלא (דיין, כמי שביצע מעשה מחאה ציבורי, הוא מטרה לגיטימית לסאטירה, פרודיה ולעג), אבל עד עכשיו היא מרתקת.

מסתבר שקודם שכתב לפיד, האיש שתמיד טוב לו, את הטור, הוא קיבל מידיו של אחד, אלעזר שטרן, מסמכים אישיים של דיין: מכתב מהמ"פ של דיין ובו פרטים אישיים ושורה של מסמכים אחרים, ביניהם מכתב ההדחה מהיחידה של דיין. שטרן היה זה שערך את מסע הצלב כנגד דיין.

אז יאירק'ה, האיש והשאלות הקשות, שימש בעצם ככתבלב בידיו של בעל שררה – והוא שימש ככזה מרצון. הוא ודאי רגיל לכך, אבל רק לעיתים נדירות נחשפים המהלכים של הכאילו-עיתונאי הזה.

וזה עוד כלום לעומת שטרן. הצדקן הזה, שהטיף לנו שנים על קריסת הערכים, נתפס כשהוא מוציא מסמכים מרשות הצבא ומעביר אותם לעיתונאי, וכל זאת כדי לקדם אג'נדה אישית של רדיפת חייל. שטרן, יש להזכיר, היה ראש אכ"א כשביצע את הפשע-לכאורה הזה. אם באטדים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר? אם ראש אכ"א מדליף פרטים חסויים כחלק ממאבק פוליטי, איך יוכל לבוא בתלונות לחוגרים שמדליפים פרטים לחברים, או לחוקרים פרטיים?

אם יש צדק בצה"ל, יועמד שטרן לדין וייתלשו דרגותיו. זה לא יקרה, כמובן. למה מה קרה, כולה חפ"ש. הנה עוד סיבה לסירוב לשרת בארגון המסואב הזה.

אגב הבהמה הירוקה… הסרטון ×”×–×” שווה צפיה. רואים בו קבוצה של חיילי צה"ל צועדים באזור בלעין. בקרבת מקום, משמאל, עומד מפגין וצועק. אחד החיילים מסתובב אליו, וללא כל התגרות יורה בו כדור גומי. החיילים ממשיכים לצעוד הלאה, כאילו כלום. נו, ×–×” רק שמאלני. רצוי לזכור גם ששמאלנים הם מדרגה אחת למעלה מפלסטינים, ושפלסטינים מסתובבים הרבה פחות עם מצלמות וידאו.

שווה גם לקרוא את התגובות, לפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לכם שהאוכלוסיה הישראלית היא נאורה. האמת היא שישראל נאורה מכוח חוקיה ומכוח האליטה שלה, בניגוד לרצון רוב האספסוף שחי בה. וזה לא יחזיק.

במדרגת רשעים: מדי פעם יולי תמיר מועילה במשהו: אתמול פורסם שהיא החליטה להפסיק את שירותן של כ-3,000 "בנות שירות" במערכת החינוך. כרגיל, נעמדו מגלגלי העיניים עם השביס והכיפה הסרוגה על הטלפיים האחוריות והתחילו לצרוח.

אבל תמיר צודקת לחלוטין. 90% מ"בנות השירות" מועסקות במערכת החינוך החילונית דווקא. הן חסרות כל ידע חינוכי, אין להן שום הכשרה, וכל מה שהן עושות הוא שימוש כסוכנות החזרה בתשובה במגזר החילוני. הן מלמדות "מורשת", והחינוך החילוני צריך הרבה פחות מורשת והרבה יותר ספקנות ונאורות – ודאי לא "מורשת" בנוסח שבת 18 דתיה מסוגלת ללמד.

מערכת החינוך הדתית מעולם לא היתה מקבלת מצב שבו מערכת חינוך אחרת – נניח, בנות יוצאות קיבוצים – היתה משתילה 90% מחניכותיה אצלה כדי ללמד את התלמידים אזרחות, נניח. לא; הם רוצים את מערכת החינוך שלהם לעצמם, שולחים זרועות תמנון אל מערכות החינוך האחרות – ואז צורחים כשהזרועות האלה נגדעות. למה שלא יופנו בנות השירות אל מערכת החינוך הדתית עצמה? כי זו ממילא היא מקור פרסנה עיקרי למגזר, ואין בה מקום לעוד מורות. שיקראו קצת בפרקי אבות, ויבדקו מי הוא זה שאומר "שלי שלי, שלך שלי".

שמיים, בקשו עליו רחמים: ג'ורג' וו. בוש שלח אלפי חיילים אמריקנים אל מותם, במלחמה שהיתה הכל חוץ מהכרחית, בעיראק. במלחמה נספו גם מספר לא ידוע, אך סביר להניח גבוה מאד, של עיראקים. עיראק חדלה, בפועל, מלהתקיים כגוף אחד, ואת הכלי שנשבר האמריקנים אינם מצליחים לבנות מחדש. מליוני עיראקים הפכו לפליטים.

ומה אומר על זה האיש, שבשעתו התלוצץ על העדר הסיבה למלחמה, בחפשו נשק להשמדה המונית בחדר הסגלגל? איזה קורבן הוא מקריב? ובכן, הוא הפסיק לשחק גולף. זה לא נראה טוב, הוא אומר.

המוח החשדן שלי חושב שזה לא קורבן, אלא עוד דרך של וו. להפליק סטירונת לאביו: על האב נמתחה ביקורת, משום ששיחק גולף לאורך כל מלחמת 1991. האב טען שזו דרכו להראות שהוא לא לחוץ; הוא לא שם לב ש-1991 איננה 1941, שהתפיסה השתנתה מאד. בוש ג'וניור תמיד חיפש דרכים להראות שהוא שונה מאביו; זו כנראה עוד אחת מהן.

אלוהים, כמה טוב שזה יגמר בעוד שמונה חודשים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

החיזבאללה קיפל אמש את ממשלת לבנון. מה קיפל? עשה ממנה אוריגמי. הוא הציב דרישות, הממשלה סירבה להיענות להן. הוא השתלט, כמעט בלי קרב, על השכונות הסוניות בביירות, והצבא נכנע מיד לדרישותיו. כבר היתה עדיפה כניעה מראש מאשר לצאת למבחן הכוח, ולהכשל בו.

קואליציית ה-14 במארס נחשפה אתמול במלוא חולשתה. הדרוזים נסוגים למעוזים שלהם – ואללה ירחמו אם החיזבאללה ינסה לטפס להרי השוף – והשיעים נעים כמעט כאיש אחד לצד חיזבאללה. הנוצרים מגינים על השכונות שלהם, הסונים חסרי יכולת.

ובישראל? כמעט כלום. דום שתיקה. הכותרות הערב, אחרי חידוש הקרבות בהרי השוף, כמעט ולא דנו בלבנון. Ynetייצוגי לעניין זה: הרביעיה שלו, בערב המוקדם, כללה האשמות כנגד ממשלתנו מצד ראש מועצה תחת אש קסאמים, נשיאנו היקר פלט את סוג הקשקשת שהתרגלנו לקבל ממנו ("אנו נגיע לעתיד בלי איומים"), דיווח על משחק כדורגל בבריטניה (!), וסקירה של משחק מחשב (!!) שיצא בשבוע שעבר. לזכותו ייאמר שהוא דיווח, מוקדם יותר, על דבר שטות נמהר של השר-לענייני-מה-בעצם, חיימון "מעשה מגונה בכפיה" רמון, על פיה "לבנון היא חיזבאללה – אין שם ממשלה יותר". אם יתברר שלפני ישיבת הממשלה הוא שוב כפה את עצמו על קצינה, יש סיבה להתחיל להכין את המקלטים.

נרג מביא את טלנסקי, שאומר את הצפוי ("כשהעברתי סכומי עתק במעטפות לפוליטיקאי בכיר, לא העלתי על דעתי שיתכן שיש משהו לא תקין בכך", או משהו כזה), שר בטחוננו האמיץ מאיים על "אויבים" (כך!), המלצה להמשיך ולערער את המצב העדין בהר הבית, וקשקשת של הרב אבינר.

"הארץ", היותר רציני מבין השלושה, הביא את טלנסקי (ראו לעיל), דיווח מעמיק ביחס על הקורה בלבנון, את האיומים מפי ברק (שהודיע שהוא צופה בו זמנית לדרום ולצפון), ואת המשחק הבריטי ההוא. השכנה הצפונית שלנו נגררת למלחמת אזרחים, כשהכסף הוא על הזרוע האיראנית במדינה, וזה מה שכלי התקשורת שלנו עוסקים בו. בפעם הבאה שידברו פה על "אחריות התקשורת", שידברו על זה, על ההפקרות הזו, ולא על הבולשיט של "דיווח ממקום נפילת הטילים".

ידיעה מנחמת אחת: האצטגנין הלאומי, עמוס ידלין, ניסה לשכנע את הממשלה שהשתלטות חיזבאללה על לבנון חושפת דווקא את חולשתו. הפעם, דווח, השרים לא קנו את ההפוך על הפוך הזה. אולי למדנו משהו. אולי הפעם האיומים של שר הבטחון, הלהג האופטימיסטי של הגנרלים, והמיליטריזם ("לשטח את הכפרים!") של האיש עם הלשון המשתרבבת לא יעבדו. אולי הפעם לא נצא לעוד תבוסה ידועה מראש, למרות שהבהמה הירוקה כל כך רוצה עוד סיבוב.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

לחזור ליסודות: אחרי שמונה שנים של "שליחת מסרים" ו"צריבות תודעה", של לוחמת בט"ש שנפסקת ברגע שיש נפגע ראשון לכוחותינו, שכחה הבהמה הירוקה מה תפקידו של צבא. לא, הוא לא הגנה על ה'ילדים' במדים: הוא השמדת צבא האויב.

מה שצה"ל צריך לעשות עכשיו, מה שהוא היה צריך לעשות כשהתחילו הרקטות ליפול על שדרות, כרוך בדם יזע ודמעות, אבל הוא לא מסובך. יש לכבוש מחדש את רצועת עזה, לטהר אותה בית אחר בית, ולהרוג או לשבות את כל חמושי האויב. כן, יהיו עשרות הרוגים לצה"ל, אולי אפילו מאות; אבל זה תפקידו של צבא, שהוא מגן בחייו על אזרחים.

זה לא מעבר ליכולתו של צה"ל, זה גם כנראה הפתרון ההומני ביותר – הפגזות והפצצות הינן תגובה הרבה פחות מדויקת והרבה פחות הומנית – אבל זה כנראה לא יקרה בקרוב. התרגלנו שדם החיילים אדום מדם האזרחים.

ולפני שתעלה הטענה של "צריך לדבר עם החמאס", צריך להזכיר שהחמאס הודיע לא פעם ולא פעמיים שהוא לא יפעל כנגד לוחמים פלסטיניים אחרים – מה שאומר שהג'יהאד או ועדות ההתנגדות העממית, או ג'ש מוחמד, או כל כנופיה אחרת, יוכלו להמשיך ולשגר קטיושות לאשקלון, בעוד החמאס רוחץ בנקיון כפיו.

ישראל צריכה להציב אולטימטום: אנו מפסיקים אש לשבוע. אם לא תירו במהלך השבוע, נשקול את הארכת הפסקת האש. אם תירו, נכנס בכם עם כל מה שיש לנו. וזו תהיה מלחמה, לא 'מבצע' ולא 'עימות בעצימות נמוכה' – מלחמה שמטרתה הפסקת קיומו המדיני והצבאי של הצד השני.

שיטת מצליח מכה שנית: קבוצה של חברות פרסום מנסות, בהצלחה, להשתלט לנו על הנוף כבר כמה שנים טובות. אחד הבולטים במאבק נגדן הוא אברי גלעד.

שלשום הוגשה תביעה משונה במיוחד כנגד גלעד: שני מפרסמים בכירים האשימו אותו בכך שהוא מוציא להם שם רע כדי לקדם את עסקיו-שלו. "הנתבע × ×—×–×” להיות איש רדיו וטלויזיה. למעשה, המדובר באיש עסקים לכל דבר וענין בתחום של שידורי רדיו וטלויזיה, המתכנן את מעשיו, דרכיו ודבריו בקפידה רבה… כל המעשים המתוארים בכתב התביעה, לא נועדו אלא על מנת להעשיר את הנתבע באופן אישי ועל מנת לחשוף אותו בפני מפרסמים וחברות תקשורת שונות על מנת לקבל עוד עבודות ועוד כספים". התובעים דורשים 2.8 מיליון ₪.

לתביעה הזו אין על מה להשען – אפילו אם גלעד אכן היה איש עסקים מחושב. זו פשוט שיטת מצליח, בענק: איים בתביעה, אולי הצד השני יבהל. אילו אני השופט, הייתי קונס את התובעים ב-2.8 מיליון ₪ על בזבוז זמנו של בית המשפט, ושיערערו על זה. כנראה שאין לי מזג שיפוטי.

דמוקרטיה? פחחח: משרד הפנים סירב להנפיק תעודת לידה לבנה של ערביה ישראלית, תושבת אום אל פאחם, בטענה שהיא איננה נשואה. מה הקשר? ובכן, לטענת משרד הפנים, על פי ההלכה המוסלמית אין מעמד כזה, של ילד לאשה מוסלמיה בלתי נשואה.

הרקע לתשובת משרד הפנים – הרצון של יהודי ישראל לצמצם את מספר הערבים החיים בישראל – ברור. בכל זאת, אצא מנקודת הנחה שמשרד הפנים צודק ולא מבלשט. כלומר, זה שקר טיפשי מדי, אפילו למשרד שמנוהל על ידי מאיר שטרית, וסביר שהוא נשען על איזו נקודה הלכתית טכנית.

אבל תגובתו של חנין מפתיעה בבורותה (ויש לומר שזה ממש לא מתאים לאחד ×”×—"כים החרוצים ביותר): "[תגובת משרד הפנים]… מכפיפה את חוקי המדינה לחוקים דתיים, בצורה שמכשירה אפליה על רקע דתי"? ודאי. בוקר טוב. איפה היית ב-60 השנה האחרונות?

המעמד האישי בישראל איננו נקבע מתוקף אזרחות ישראלית כוללת – המדינה מתנגדת לרעיון הזה נחרצות – אלא מתוקף היותו של אדם חבר במילט, עדה דתית. מקורה של השיטה הזו הוא בימי הטורקים. בישראל יש ערימה שלמה של מילטים: יהודים ספרדים, יהודים אשכנזים, מוסלמים סונים, נוצרים מארונים, נוצרים קתוליים, נוצרים אורתודוקסיים ועוד – וכל אחד מהם כפוף, מבחינת מעמדו האישי, לבית הדין של עדתו. נישואים בקרב חברים ממילטים שונים אינם אפשריים; יהודי לא יכול לשאת נוצריה, מוסלמית לא יכולה לשאת דרוזי. כדי שהזוג יוכל להתחתן, חייבת להתבצע המרת דת רשמית – תהליך ארוך, מסובך, ולעיתים קרובות כרוך בסכנה.

וכל זאת למה? למה לא לאפשר נישואים אזרחיים ולסגור עניין? כי אז, כמובן, יוכלו יהודים להנשא עם לא יהודים. ואת זה, במדינת היהודים, אי אפשר להרשות. טוהר הדם חשוב יותר משטויות כמו זכויות אדם.

החיים בין הקברים: ארגון ההורים הארצי קרא לפני כשבוע להחרמת מסעות העליה לרגל לפולין. הסיבה: מחיר הנסיעות עלה ו"המסע מאבד את הערכיות שלו ברגע שתלמיד בלי אמצעים נשאר בבית".

נהדר. אם ככה, אולי כדאי להעלות את המחיר עוד יותר.

ה'ערכים' של המסע הזה, ששיאו בבריאה מחודשת בתוך תא גזים במחנה השמדה, הם ערכים אנטי הומניים. הם מלמדים את הישראלים הצעירים הנוסעים לפולין שיהדותם נובעת מהשואה, שהמסר "לעולם לא עוד" משמעו "לעולם לא עוד לנו". הם חוזרים מלאים בלאומנות – אותה, אגב, הם פורקים על הפולנים בתדירות מבהילה – וישראליותם משתנה. הם הופכים לישראלים של אין ברירה.

במדינה שרואה את נוכחותם של אזרחיה בה כחובה מצידם כלפי דורות היהודים כולם, מחנות ההשמדה הם ההצדקה האחרונה לקיומה. אם תלכו מפה – ואלוהים יודע שאתם רוצים, ואלוהים יודע שאנחנו לא מספקים לכם סיבות להשאר – מחכה לכם זאב בחוץ.

ישראל מעולם לא היתה מדינה שתושביה ראו בקיומם היומיומי משהו שגרתי, שאין לתהות אחריו, כפי שמתקיימים רוב בני האדם; היא מעולם לא היתה בית. המדינה לימדה את תושביה שהם ממלאים חובה בעצם השארותם בה. על כן התהיה הבלתי פוסקת, כשאתה אומר לישראלי הממוצע שישראל היא מדינה פושעת: "אז למה אתה נשאר פה?". האפשרות שאתה נשאר פה מפני שזה ביתך, שכאן ידידיך, שזו שפתך, לא עולה אפילו על הדעת.

כי אם יבחרו הישראלים במדינתם כבית, במקום כהתרסה בלתי פוסקת כלפי העולם האכזר וההיסטוריה העוינת שהם מתעקשים לגרור איתם, כל העוולות שהמדינה בנויה עליהן – ובראשן יחסה למיעוט הערבי-ישראלי – יראו לפתע כעוולות, ולא כפשיטת נקמה קטנה כנגד שבעים האומות.

על כן – המסע לאושוויץ. הבית איננו בית, הוא מחנה – והמחנה איננו ביתך, ואתה לא תשקיע בו מאמץ; אתה חייל בחופשה של 11 חודשים; המדינה טרודה מכדי שתטפל בצרותיך – יש צורך ליישב את משכב רחב יג'; קוסמי ההפרטה מוכרים אותה, נתח אחר נתח, ל-18 המשפחות; אבל בחוץ יש זאב. לא מאמין לנו? בוא ותריח את הגז.

ומאחר ואיננו יודעים היסטוריה (ואין זה מקרה); מאחר ואנחנו מתמודדים עם טראומה אמיתית; מאחר ושכנינו החביבים היו בצד הלא נכון באותה מלחמה, והם ממשיכים לאיים בהשמדה גם היום, כשהם עסוקים בו זמנית בהכחשת השואה ובהפיכת מיין קמפף לרב מכר, זה עובד.

יאמרו: צריך לזכור. אענה: לשם מה? ההחלטה לזכור היא החלטה מודעת. החלטנו לשכוח כל כך הרבה דברים: את מאות כפרים וכמה וכמה ערים שנעלמו מן העין, ולא הותירו מאחוריהם אפילו משוכת צבר; את פושעי המלחמה שלנו; את היחס של החברה שלנו-עצמנו כלפי ניצולי השואה. ההחלטה לזכור – ולשמר את הזכרון באופן מלאכותי – היא החלטה מודעת ופוליטית. יש לה מטרות פוליטיות, וצריך לדבר עליהן.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

לא לנאציזם, כן לגזענות: בשנות השמונים, בזעזוע על בחירתו של מאיר מרטין כהנא לכנסת – זכור לטוב מיכאל איתן, שמצא השוואה ביחס של אחד לאחד בין החוקים שהציע כהנא לחוקי ×”×”×’× ×” על הדם והכבוד הגרמני – החליטו חברי הכנסת לעשות מעשה ולהעביר חוק האוסר על הסתה לגזענות. דא עקא, שחובשי הכיפה בין חברי הכנסת הבינו את הסכנה, והתוצאה היתה חוק מדולל מאד: הוא אסר על הסתה לגזענות, אלא אם יש בכך משום השמעת הצהרה דתית. כהנא הצביע בעד החוק; כל שנאת האדם שלו היתה מבוססת על היהדות.

אירועי ה"ניאו נאציזם" בפתח תקווה עוררו את חבר הכנסת משה גפני (יהדות התורה) לברר ולגלות שבעצם, אין שום חוק האוסר על 'התאגדות נאצית'. אץ חבר הכנסת לחסום את הפרצה, והגיש הצעת חוק הולמת. בדרך, עברה הצעת החוק של גפני מוטציה קלה, וכעת היא אוסרת על כל התאגדות גזענית.

ראוי לציין שאני מתנגד להצעת החוק הזו. אני מכיר בזכות הדיבור של גזענים, וגם בזו של ניאו-נאצים ומכחישי שואה. הדרך היחידה להתמודד עם הדעות הללו הן בדיון פתוח. דיון שבו יש דברים שאסור לומר מעניק הילה של קדושה מעונה לאלו שפיותיהם נסתמו, ולעיתים הדבר מעורר אהדה אוטומטית לחריגים הנרדפים על ידי הממסד, שלא לדבר על הפוטנציאל לתפיסות קונספירציה. סתימת הפיות הזו – וזו טענה קבועה של אחד מגאוני התקשורת בישראל, איתמר בן גביר, ולדעתי יש בה ממש – גם גורמת לרדיקליזציה ופניה לאלימות מצד אלו שדבריהם מושתקים. תנו להם לדבר; האמת היא גדולה, והיא תנצח.

אלא שבדרך לקריאה השניה והשלישית קרה דבר משעשע: חבר הכנסת דוד רותם (ישראל ביתנו) מתנגד לה. הוא רוצה שהיא תחזור לדבר על נאצים בלבד. הוא, כנראה, יודע בדיוק מה יקרה לצד הימני של המפה הפוליטית, אם ארגונים גזעניים יוצאו אל מחוץ לחוק.

זנבות לשועלים: אתמול כתבתי על בדיקת המעטפת שמבצעים החרד"לים בצה"ל, כששלושה חיילים פרצו במרד וסירבו לשבת באותה הכיתה עם חיילות. אחרי שהללו בדקו את חום המים, ואחרי שראש הישיבה שלהם תמך בהם, הגיע זמן הרבנים.

כשלושים רבנים – החשודים הרגילים: הטרוריסט המורשע מרדכי 'היה לא תהיה' אליהו; מי שכונה 'הרב של המחתרת', דב ליאור; אליקים לבנון, הקורא להפיכה משיחית; ושאר הזנבות המעשנים של רבני י"ש – הנפיקו פסק הלכה מוזר, בלשון המעטה. הם מצהירים במפורש שיש להם בעיה עם כך שנשים משמשות כמדריכות – אבל לא אומרים למה (האיסור ההלכתי על מנהיגות נשים). הם דורשים "שלא לכפות על שום חייל להשתתף בהדרכה המועברת על ידי חיילות וקצינות" – ומכאן עולה שקל וחומר שאסור לו לחייל לחלוק משרד עם חיילת או קצינה, שלא לדבר על כך שההנחיה הזו מעניקה לכל חייל דתי וטו על סמכותה של קצינה; ואז מגיע החלק הביזארי באמת.

"חייל שפעילות כזו מפריעה לו מאד, היא אסורה עליו לפי ההלכה", כותבים השלושים. נניח עכשיו לעלגות; נשים לב לעקרון החוקי המוזר הזה. אם פעילות מפריעה לך, ומפריעה לך מאד, הרי שההלכה אוסרת עליה. אבל אם היא לא מפריעה לך ואיננה טורדת את שנתך – סע לשלום, המפתחות בפנים.

זה לא פסק הלכה. זה נסיון ללכת עם ולהרגיש בלי, נסיון להתחנף לתלמידים שלהם מחד ולרצות את שלטונות הצבא מאידך. לפסק הזה יהיה תוקף רק אם הצבא יעניק לו תוקף שכזה. הצבא צריך להגיב במהירות ובחריפות על נסיונות החתירה האלה. אם יש רבני הסדר בין השלושים – אני חושב שלבנון הוא כזה – יש לפרק מיד את ישיבותיהם ולגייס בהקדם את התלמידים למסגרת רגילה. הגיע הזמן ששטרן יראה שהוא גיבור לא רק על חיילים בעלי מוגבלויות.

האיש של פוטין בכנסת: קוסובו הכריזה אתמול, בשעה טובה, על עצמאותה. ניחשתי שרוסיה, המגינה הקבועה של הברבריות הסרבית עוד מימי האימפריה האוסטרו-הונגרית, תמהר להקים קול צווחה. צדקתי. אלא שההתנגדות לקוסובו, שבתושביה בוצע רצח עם, לא הוגבלה לרוסיה.

חבר הכנסת אביגדור "איום אסטרטגי" ליברמן (ישראל ביתנו), האיש והבת המוצלחת, כתב היום מאמר תקיף בנרג כנגד עצמאותה של קוסובו. האיש הלך עם הקו של מוסקווה עד הסוף: הוא הזכיר את כל מעשי הזוועות שבוצעו בקוסובו מאז שהפסידו הסרבים ב-1389 לטורקים. רק סוג אחד של זוועות לא הוזכר: אלו שביצעו הסרבים כנגד הקוסוברים מאז 1919, כשהחבל עבר לידיהם. הקו של מוסקווה ושל ליברמן הוא, לא במקרה, בדיוק אותו הקו של מילושביץ': הסרבים סבלו בקוסובו, הם זוכרים את הסבל עד היום, והם לא יושפלו שוב – המילים שבהן פתח מילושביץ', הקומוניסט שהפך ללאומני סלאבי וזכה לתמיכתה הנלהבת של מוסקווה, את מלחמת האזרחים היוגוסלבית. (ולא, אני לא חושב שקוסובו מאוכלסת בכבשים רגועות במיוחד; גם הקוסוברים ביצעו כמה וכמה מעשי טבח. ובכל זאת יש הבדל בין תוקף ומותקף).

כשליברמן מפסיק לדבר על האומללות הסרבית, הוא עובר לדבר על הסכנה שיש בצעד הזה כלפי ישראל; הוא מביע חשש מפרישת ערביי הגליל. על כך יש שתי תגובות. ראשית, אם ישראל תבצע רצח עם בתושבי הגליל הערבים, כפי שביצעו הסרבים בקוסוברים, כל אחד יתמוך בזכותם לפרוש מישראל.

שנית, ליברמן עצמו השעין את מערכת הבחירות האחרונה שלו על ההפרדות מהמשולש והגליל. הוא רצה לבצע חילופי שטחים עם הרשות הפלסטינית, כדי להוציא כמה שיותר ערבים מישראל. מה קרה ששינה את עמדתו? למה ההפרדה הזו – שהוא יודע בדיוק כמוני שלא תקרה, משום שהדבר האחרון שערביי ישראל רוצים הוא להיות אזרחים פלסטינים – שקודם ייחל לה, מפחידה אותו עכשיו?

כנראה שמשום שכאשר אנחנו מגיעים לגיאו-פוליטיקה, לליברמן אין קו עצמאי, והוא רוקד על פי חלילה של מוסקווה. או זה, או שהוא שיקר כשדיבר על חילופי שטחים.

השקר הגדול נפרם: שנים אמרו לנו המתנחלים שהם לא יושבים על אדמות פלסטינים פרטיות. שנים החרים הצבא עבורם שטחים, בתואנה שמדובר ב'צורך צבאי' – הסיבה היחידה המוכרת בחוק הבינלאומי להחרמת אדמות בשטח כבוש.

ועכשיו מסתבר ששליש מההתנחלויות הגדולות יושבות כבר 30 שנה ויותר על אדמות פלסטיניות פרטיות, שהוחרמו – זמנית – בשל 'צורך צבאי'. 30 שנים שנה ויותר שיקר הצבא לבתי המשפט, ועבר על החלטת ממשלה, ועכשיו – עכשיו צפויה לו פאדיחה ניכרת בבתי המשפט.

ואולי לא. אולי מי שעצם עיניו כל השנים הללו, ולא ראה – לא ראה? לא רצה לראות! – את השקר השקוף, ימשיך לעשות זאת גם כעת, כשהשקר הוכח שחור על גבי לבן. בתי המשפט הכשירו את הכיבוש במשך עשורים; רק שוטה יצפה מהם לסעד עכשיו. יותר מדי שופטים, יותר מדי פסקי דין, יוצגו כטפשים, או גרוע מכך – כמשתפי פעולה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

לפני כשעה, כשהייתי עסוק בענייני, קיבלתי טלפון מפקידה במשרד הקישור של היחידה האומללה שלי. היא הודיעה לי שלא הגבתי על הצו – המטומטמים עדיין חושבים שאני גר בתל אביב, למרות שעדכנתי אותם טלפונית על מעבר הדירה – ושיש לי מילואים במארס.

אמרתי לה שאני לא מגיע והתחלתי את הנאום חוצב הלהבות שהכנתי למקרה זה, שעסק בתפקידו ההרסני של צה"ל בחברה הישראלית וברדיפה שלו אחרי 'משתמטים'. הפסקתי אחרי דקה וחצי, כשהבנתי שאני פורק יותר מדי על עובדת כפיה בת 19 שגם ככה היה לה יום רע. היא שאלה אותי אם אני יודע שזה יעשה לי צרות. אמרתי שאני מודע לאפשרות הזו. היא אמרה לי שכדאי לי לדבר עם הקצינה, כי יש רשימת אנשים שלא קוראים להם ואולי אפשר להעביר אותי לשם. אמרתי לה שתקדם את הנושא לקצינה שלה.

עדכונים יבואו. בינתיים, זה שווה צפיה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

פג תוקף: האמירה האומללה של פרופ' יחזקאל דרור, על פיה 'אם אנחנו חושבים שראש הממשלה יקדם את תהליך השלום, ×–×” שיקול מכובד מאד… לא נכון להסתכל רק על צד אחד', קברה סופית את דו"×— וינוגרד בטרם מלא לו שבוע.

כי כל ההתפתלויות וכל ההצטדקויות לא יעזרו. חודשים סיפרו לנו איך הוועדה מתייסרת על כל משפט, איך סעיף אחד גרר דיון של כמה שעות, ועכשיו מתברר לנו שאחד מהחמישה – לפחות – הגיע עם דעות מוקדמות ברורות מאד ("מה אתה מעדיף? ממשלה של אולמרט וברק, או בחירות חדשות שבהן יעלה נתניהו?") לדיונים.

לוועדה היו בעיות אמינות מלכתחילה, משום שאולמרט התעקש שלא ללכת על ועדת חקירה, והוא זה שמינה את חבריה. הצבא, מתוך נסיון לכסות את ערוות בכיריו, מוטט חלק ניכר מאמינותה כשאילץ אותה להמנע מהדחות. ועכשיו זה.

קשה לחשוב על מהלומה כבדה יותר לאמינות המשטר בישראל, במיוחד עכשיו. ועדת וינוגרד עוד עשויה להכנס להיסטוריה כמקבילה הישראלית של ועדת וורן, שחקרה את רצח קנדי ושהדו"ח הצמחוני שלה התקבל בחוסר אמון רחב.

כשהם צודקים, הם צודקים: שלושה שבויים, אנשי חיזבאללה, שנשבו במלחמה האחרונה, הודיעו ×›×™ לא ישתתפו במשפט הראווה שישראל מארגנת להם. בין ההאשמות "המופרכות עד גיחוך" שהועלו נגדם אפשר למצוא השתתפות באימונים צבאיים ללא אישור ממשלת ישראל, ונשיאת נשק ללא אישור משרד הפנים. כל ×–×”, כזכור, בשטח לבנון – שהריבונות הישראלית עליו, איך לומר, מפוקפקת משהו.

יש משהו נלעג באובססיה הישראלית להעמדתם לדין של לוחמים מהצד השני. אם ביצעו פשעי מלחמה – ירי לעבר אזרחים, למשל – יש להעמיד אותם לדין על הפשעים הללו. ירי לעבר חיילי צה"ל איננו פשע, הוא מלחמה. אפילו מבחינה תעמולתית גרידא, ראוי היה להעניק לאנשי החיזבאללה וללוחמים פלסטינים (להבדיל מפושעי מלחמה פלסטינים, שיש להעניש כנדרש) מעמד של שבויי מלחמה, עם ביקורים של הצלב האדום וכל הנדרש; זה היה מדגיש את ההבדל בין ישראל ובין הברברים שבהם היא נלחמת.

במכתבם של אנשי החיזבאללה נאמר לסיום ש"הצגת לוחמי חיזבאללה כעבריינים ולא כלוחמים מבזה גם את לוחמי צה"ל שלחמו נגדם. האם חיילי צה"ל חירפו נפשם בפעולת שיטור מול עבריינים, או שהשתתפו בלחימה מול אויב של ממש?". צודקים בכל מילה.

התנגשות לאומנית: שום דבר טוב לא יצא מהבלגאן במכללת ספיר, שפרץ לאחר שמרצה ערבי-ישראלי, נזאר חסן, דרש מחייל מילואים שהגיע לשיעור במדים לחזור לכיתה ללא מדים.

חסן הפך את הכיתה שלו לקהל שבוי לדעותיו הפוליטיות, וביזה אדם שבסך הכל מילא את חובתו על פי חוק, ביצע שירות ציבורי וחשב לתומו שמותר לו למרות זאת לקבל שירות שעליו שילם. ראוי היה שהמכללה תשעה את חסן או תפטר אותו.

אבל ההחלטה של הנשיא, פרופ' צחור, היתה לקויה לא פחות: הוא דרש מחסן "לכבד את מדי צה"ל", והוסיף שלא יקבל "התנצלות שאיננה מתייחס לכיבוד מדי צה"ל". עם כל הכבוד, ויש פחות מיום ליום, אף אחד לא חייב לסגוד למדי צה"ל. זכותו של חסן להפגין מול הקריה, לשרוף את דגלי צה"ל, לראות במפקדיו פושעי מלחמה ולדרוש את העמדתם בבית דין בינלאומי, אם חפץ בכך; הוא חייב בכבודו של הסטודנט שלו, לא בכבודו של צה"ל.

במקביל, הגיע הזמן להפסיק עם הקשקשת הרואה בחיילים המגיעים במדים ללימודים "מיליטריזם". יש בארץ צבא. הוא מגייס בכפיה מאות אלפי אנשים, ולאנשים האלה יש זכות להשכלה. לחיילים אין שום סמכות כפיה בתחומי האוניברסיטה, וכל השטות הזו היא העתקה עמומה וחסרת הבנה מהאוניברסיטאות האמריקניות במהלך מלחמת ויאטנם. וגם שם העסק היה די מטומטם. די.

ריטואל קבוע: המשקיף על המתרחש באזורנו האומלל יבחין בוודאי בתסמונת העקרב של הפלסטינים. באמנות יוצאת דופן, תוך סיוע מהאגפים הרב-תרבותיים של התקשורת העולמית, הם מצליחים להציג את עצמם שוב ושוב כקורבן – ואז, חמש דקות אחרי ההפקה סוחטת הדמעות, מפוצצים את הכל.

הם הצליחו בזה באופן יפהפה ברצועת ×¢×–×”, כשייבבו על מצור, יצרו יופי של הצגה של "התקוממות עממית" – נשים וילדים תחילה, כמקובל – ופרצו את הגבול. העולם העדיף למחוא כפיים להפקה המשומנת – ולהתעלם מתופעות מציקות כמו ירי על חיילים מצרים, התעמתות חמושה עם אזרחים מצרים, ושאר מעשי תוקפנות יומיומיים. הצד המשעשע של כל העניין, כמובן, ×”×’×™×¢ כשהפלסטינים שילמו למצרים בכסף ישראלי מזויף – וקיבלו בתמורה מזון שפג תוקפו.

ואז, ימים ספורים אחרי הנצחון התקשורתי הסוחף בעזה, המצלמות הופנו אליה שוב – הפעם כדי לתעד את חלוקת הפרחים והממתקים, חגיגה לרגל הצלחתן של צמד חיות אדם לבצע פשע מלחמה כנגד אזרחים לא מוגנים. והתקשורת העולמית התחילה להזכר בממתקים פלסטינים קודמים, אלו שחולקו ב-11 בספטמבר 2001.

ההצלחה בדימונה היתה כל כך גדולה, שאפילו שמעון פרס נאלץ לומר ש"החמאס הופך את החלום של מדינה פלסטינית אחודה [כך – יצ"ג] לבלתי אפשרי". לכו בכוחכם זה, חברים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

טועים פחות מהאפיפיור: לממונה על התקציבים באוצר, ולחבר מרעיו, יש בנוסף לידע הכלכלי גם ידע רפואי רב. לא ניתן להסביר אחרת את העובדה כי בשעה טובה אישר האוצר מכרז לרכישת מכשירי MRI נוספים, לאחר שהאוצר נסוג מעמדתו כי מכשיר CT רגיל מספק.

מסתבר, שבנוסף לכישוריהם הרבים והטובים, יודעים נערי האוצר לכמת את נזקי הקרינה שמצטברים אצל חולים שעוברים בדיקות תקופתיות ב-CT, ובנוסף יודעים גם כי העובדה שה MRI מאפשר בדיקה איכותית יותר אינה חשובה כל כך.

לדעתי, וייתכן בהחלט שאני טועה בחשבון האקטוארי מכיוון שאין בידי את כל הנתונים, לא מדובר אפילו בהחלטה כלכלית נכונה, מכיוון שעלות הטיפול בסרטן שהתגלה בגילוי מוקדם זולה בצורה ניכרת מאשר הטיפול בסרטן בשלב מתקדם, אבל גם זה אינו מפתיע, מכיוון שאותם כלכלנים העדיפו תמיד את כיבוי השריפות על פני רפואה מונעת, שיקרה יותר לכאורה, וזולה בהרבה למעשה.

מדובר גם באותם כלכלנים שחושבים שבמסגרת ידיעותיהם הם יכולים להסביר למשרד החינוך כיצד יש לבצע את עבודתו, וכמובן גם למרצים. בעידן שבו כבר כמעט ואין אנשי רנסנס באקדמיה, בעיקר מכיוון שתחומי הידע רבים ומגוונים ורוב החוקרים צנועים מספיק להכיר בכך שרק בתחומם הצר הם יכולים להציג את עצמם כמבינים, אולי צריכים אנו להיות גאים בכך שמשרד האוצר מלא באנשי רנסנס. הרי לנו אנשים שמבינים בחינוך, בבריאות, וכמובן גם בכלכלה.

מיותר לציין, כי לו מנכ"ל הבריאות היה מתיימר לקבוע את יעד האינפלציה, או אפילו להעיר הערה רשמית על מסגרת התקציב, סביר להניח כי נערי האוצר האמיצים היו ממררים את חייו על כל עט שהיה מנסה להזמין. הרי לא מדובר בבעלי ההון, שלפניהם משחקים נערי האוצר, כשהם מפריטים את נכסינו לדעת. מדובר בסך הכל בבריאות שלנו, ובאנשים שהתבלבלו בין היכולת לתמחר סעיף תקציבי ובין הידע וההבנה להחליט על חשיבותו.

(עופר רון)

הטרוריסטים שהעדפנו לשכוח: מברי הכנסת מן הימין פצחו לאחרונה בקמפיין שמטרתו להביא לסגירת התיקים נגד הפורעים בכתום. הרי זה היה כל כך מזמן, מי כבר זוכר מה קרה ב-2005 ומה זה כבר משנה.

השופט ג'ורג' קרא הורה היום לשלוח לכמה עשרות חודשי מאסר שני יהודים יקרים, שכל חטאם הוא שרצו לבצע פיגוע כנגד הציבור הישראלי. הציבור הישראלי זוכר, במעומעם, את הפיגוע שביצע עדן נתן-זאדה בשפרעם; את זה שביצע אשר וייזגן בשילה, כבר שכחו. נשכח גם נסיון הפיצוץ בבנין ברחובות. נשכח גם השמן על הכבישים. נשכחו גם שני הפסיכים שהציתו עצמם במחאה על ההתנתקות.

אנחנו טובים בהדחקת הטרור הדתי; מסוכן מדי להתבונן בו מקרוב.

צורה לה: קבוצה של חיילים החליטה שהצורה הנכונה לטפל בכפריים פלסטינים שמעבדים את אדמתם הגזולה ובפעילי השמאל שמלווים אותם – כדי להוריד את רמת האלימות שהם סופגים – היא לחשוף את עכוזם.

האספסוף היהודוני – אתם יודעים מי הם, אלה שחותמים כ"יהודי גאה", אלה שגזענותם היא אמונתם – התפרצו ב"מה אתם רוצים מהם", "כל הכבוד לצה"ל", וכמובן, חביב הקהל: "למה אתם מפרסמים את זה". באמת, למה להציב מראה מול היהודונים?

תגובות דומות מאד נרשמו בשבוע שעבר, כשחייל גולני בזז מאה שקלים מביתו של פלסטיני. להגנתו טען החייל שהוא התחרט, החזיר את הכסף, ובכל מקרה – הוא בזז משום בגלל שהתרגז על חטיפת גלעד שליט, והכסף לא היה מיועד לו-עצמו, אלא לפיצות לחבר'ה.

העונש בחוק הצבאי על ביזה בעת מלחמה הוא מוות. בית המשפט שלח אותו לשלושה חודשי מאסר על תנאי. גם זה היה יותר מדי ליהודונים, שאחד מהם השווה אותו לרובין הוד. בפעם הבאה שנפסיד במלחמה, רצוי אולי לזכור גם את התקריות הללו.

לונדוניסטאן, הנה אנו באים: משטרת בריטניה גילתה בהפתעה, כך הדיילי מירור, ששוטרים "אסייאתים" (זה המונח הפוליטיקלי קורקט, אבל לא מדובר בשינטואיסטים או בנזירי זן) חיבלו אקטיבית בחקירות של מעשי רצח על כבוד המשפחה. לא זו אף זו: קורבנות עתידיים של 'דת השלום' – נשים, כמעט כולן – מדווחות שקיימת רשת של פקידי ממשלה "אסייאתים" המסייעים באיתורן של הקורבנות, וכי השוטרים הביעו הזדהות דווקא עם הרוצחים.

אז אחרי שהשמאל האופנתי החליט שפמיניזם הוא עניין לנשים מערביות בלבד, ושמילת ילדות היא עניין תרבותי לגיטימי לחלוטין, כנראה שהשלב הבא יהיה אימוץ 'רצח על כבוד המשפחה' כעוד היבט של תרבות אחרת ומדוכאת, שאסור לנו להתערב בו. וזה שמדובר בצורה המחליאה ביותר של פטריארכליות ודיכוי? נו, יש להם נראטיבים משלהם, ואם תגדיר אותם כברברים, אתה אפריורית גזען.

נהוג לומר, אגב, שיש המון מוסלמים מתונים. ראינו הפגנות ענק – אלימות, לעיתים קרובות – של דת הכניעה כשיצאו ספרים שהם לא טרחו לקרוא, או כשהודפסו קריקטורות שהם לא ראו, כל זה בתואנה של 'מניעת פגיעה בשמו של האיסלם'. הפגנות כנגד הסיבה האמיתית לפגיעה בשמו של האיסלם – פגיעה בחפים מפשע וחסרי ישע – משכו, איך לומר, הרבה פחות קהל, אם התקיימו בכלל.

וכדי לוודא שהמסורת תשמר, שלא יהיה מחסור בשוטרים בוגדניים ובני משפחה מסורתיים בעתיד, מחליט עכשיו משרד החינוך הבריטי להוציא את הפיקוח על בתי הספר המוסלמיים מידי הממשלה ולהעביר אותו לידי מפקחים מטעם בתי הספר עצמם. מרשים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הסיוט הלאומי הארוך שלנו הסתיים: שנה וחצי כמעט לאחר אירועי המלחמה בלבנון, ועדת וינוגרד הגישה את הדו"ח שלה. הוא מתון, שקול, וחוששני שהוא ייקבר קבורת חמור.

הסיבה לכך היא פשוטה: הוועדה לא סיפקה את מה שההמון הזועם – וזעמו היה מוצדק – רצה ממנה: את ראשו של אולמרט. הוועדה קבעה שהדרג המדיני נושא באחריות חלקית – וגם היא בגלל שהאמין לפנטזיות של צה"ל.

את עיקרה של האחריות משליכה הוועדה, בצדק מוחלט, לפתחה של הבהמה הירוקה: בפעם הראשונה בהיסטוריה של ישראל, נקבע במפורש ש"ארגון כמו צבאי עמד במשך שבועות מול הצבא החזק במזרח התיכון, ירי הרקטות נמשך במהלך כל המלחמה. צה"ל לא סיפק לו מענה אפקטיבי. רקם החיים שובש, ותושבים עזבו בתיהם וישבו במקלטים. לאחר תקופה של פעולות מוגבלות וסמוך להחלטה על הפסקת האש, ישראל יצאה למבצע רחב שלא עמד בציפיות ולא סיפק את התוצאות שציפו ממנו". במילים הברורות ביותר, כותבת הוועדה (עמ' 306 במסמך הדיגיטלי) כי "אנו נאלצים לקבוע כי למרות היבטים רבים של עבודה מקצועית ומסודרת, ולמרות מסירות רבה של המפקדים והלוחמים, לא ביצעו היחידות שלחמו במסגרת הפיקוד [פיקוד צפון – יצ"ג] את עיקר המשימות שהוטלו עליהן" (ההדגשה במקור). די בכך להצדיק את דברי "מקורבי אולמרט" כלפי אספסוף המ"פים.

הוועדה (עמ' 298 במסמך הדיגיטלי) מציינת שהרמטכ"ל לא הפעיל את מוצב הפיקוד העליון – בניגוד לנהליו של הצבא עצמו – והתוצאה היתה דיונים חלקיים בלבד. הרמטכ"ל חלוץ, בשחצנות אופיינית, אמר כי "המצפ"ה הופעל, אם כי דיוני הרמטכ"ל לא נערכו בו". כלומר, הדיונים היו חסרי ערך. המטכ"ל עצמו כונס רק פעם אחת, ב-12 ביולי.

צה"ל, קובעת הוועדה (עמ' 300 במסמך הדיגיטלי) המשיך להתייחס כאילו זו עוד פעולת בט"ש – ואכן, פעולות בט"ש הן כל מה שצה"ל למד לעשות בשנים האחרונות. מכאן ההתקדמות האיטית, מכאן חשיבות פינויים של פצועים על חשבון עמידה במשימה, מכאן הבהלה והפאניקה: החיזבאללה לא התנהג כמו אסופת בני 16 עם קלץ'. כפי שידע כל חייל שנתקע בלבנון ונאלץ לבזוז מזון, המערך הלוגיסטי של צה"ל לא נערך לעימות (עמ' 301).

כלום לא היה די בכך, צה"ל התייחס לאזרחים כאל גורם מפריע, שעיקר תפקידו הוא לספוג מכות במקום הצבא. צה"ל לא גייס מילואים של פיקוד העורף כדי לסייע לאזרחים (וזה, כזכור, היה סירוב פקודה הגובל בבגידה בעת מלחמה של העלוב יצחק גרשון); צה"ל גם נמנע (עמ' 302) "ממתן מענה ראוי לקיצור משך הלחימה".

הפיקוד של כוחותינו המזוינים היה כה רשלן, קובעת הוועדה, עד שפקודות מבצע הכילו פריטים שנפסלו – משום שהם נעשו בשיטת copy-paste (עמ' 304). על חוסר נהירותן של הפקודות, ועל השפה הפרטית של גל הירש (אגב, בספר "אש על כוחותינו" יש גירסה שלישית למשמעות של "השתבללות"), כבר נאמר הכל. הוועדה קובעת בנוסף (עמ' 305) שהמטכ"ל הפיץ כל כך הרבה מלל, ש"לא ברור כי מפקדים בכירים יכלו להספיק לקרוא בכולם תוך כדי לחימה".

הוועדה קובעת (עמ' 313), בלשון עדינה מאד, שאחת הבעיות בממשק בין המטכ"ל ובין קציני פיקוד צפון, נבע מבין השאר מ"פירוש לא נכון של ערך הריעות, שגרם להמנעות ולהיסוס בנקיטת צעדים אישיים קשים, הקשור גם הוא לתחושה כללית של חוסר דחיפות וחוסר חשיבות של לוחות זמנים ושל הישגים מבצעיים". צה"ל לא נערך למערכה קרקעית, ולא הצליח לזהות, עד שלב מאוחר מאד, ש"הבעיה האמיתית שנוצרה היתה תקיפת העורף על ידי הרקטות קצרות הטווח של החיזבאללה" (עמ' 314).

יש עוד הרבה חומר, וזה רק הדו"ח הגלוי לציבור. הבעיה היא שזה לא משנה. הציבור רוצה את ראשו של אולמרט; הוא לא רוצה לשמוע שהבהמה הקדושה שלו נכשלה. הוא לא רצה לשמוע את זה בזמן המלחמה, ובטח לא עכשיו, כשחלף כל כך הרבה זמן. על כן, כבר החלו המתלהמים, המעמידים את צה"ל מעל למדינה שהוא אמור לשרת, לתקוף את הוועדה. זו ועדה מטעם, הם אומרים, שמקריבה את הדרג הצבאי כדי לכפות על הדרג המדיני. הדו"ח לא יקרא כלל; הוא כל כולו דברי כפירה. ההתפרעות והתפרצויות הרגש של תומר בוהדנה, לא הדברים השקולים של וינוגרד ושני האלופים שבוועדה, הם שיתנו את הטון.

וכך היה מראש. ראוי לציין שצה"ל לא תקף את הוועדה (אם כי נקט בצעדי מנע כלפיה, כגון בג"צים שמנעו את הדחתה של הקצונה הבכירה, שבמדינה מתוקנת היתה מתאבדת או פורשת). לא, ההתקפות באות בעיקר מציבור היהודים הגאים. כבר הורגלנו בכך שהצבא תוקע סכין בגב המדינה, אבל אני חייב לציין שזו הפעם הראשונה שאני רואה ציבור שתוקע לעצמו סכין בגב רק כדי להגן על צבא שסרח ויצא מכלל שליטה.

כי שקיעתו של דו"ח וינוגרד תביא לתוצאה הברורה: הדרגים שסרחו לא יודחו, הצבא לא יתקן את עצמו – הוא לא מסוגל, הוא רגיל בעיקר לשקר לעצמו – ובפעם הבאה שתוטל על צה"ל משימה סבוכה יותר מציד אדם בקסבה, הוא ייכשל. קצינים צעירים, מורעלים ולהוטים – הדור הבא של התומר בוהדנים – ימצאו את עצמם במבחן שהם לא יוכלו לו, ויראו את אנשיהם מחוסלים, את משימותיהם בלתי מושלמות, את המדינה עליה היו אמורים להגן הופכת לשק החול שלהם.

וכשהם יחזרו מהחזית, הם – והציבור איתם – לא יאשימו את תומר בוהדנה; הם יאשימו את הפוליטיקאי האומלל התורן. ×›×›×” ×–×”, כשלצבא ניתנת ממלכה. ×›×›×” ×–×”, כשהפוליטיקאים כולם נתפסים מושחתים והקצינים כולם כמלאכי שרת. ×›×›×” ×–×”, כשהאידיאל היחיד הוא חיים על החרב, אידיאל שכל הסוטה ממנו מסתכן באובדן אזרחותו.

×›×›×” ×–×”.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)