החברים של ג'ורג'

כולם חשים: המלחמה הבאה
אינה נותנת לקנצלר לישון.
איך זה היה אילו הקנצלר היה מרשה לעצמו קצת שינה
ומלחמה לא היתה באה?

ברטולד ברכט, "דאגות הקנצלר"

בנימין נתניהו הכריז אמש (שני) ש"אנחנו לא בזמנים רגילים, הסכנה הולכת ודוהרת לכיווננו, ודבר מסוכן לגוף חי הוא לא לזהות את הסכנה." הסכנה, כמובן, היא איראן, ונתניהו היה מאד מפורש בנושא: "מי יסיר את הסכנה?", שאל רטורית, וענה: "או אנחנו, או אף אחד".

באותו היום, הודיע לנו סגן שר הבטחון מתן וילנאי שהתרגיל הגדול של פיקוד העורף, שמתוכנן לתחילת השבוע הבא, איננו "מצב דמיוני, זה לא תלוש מהמציאות, ואם תפרוץ מלחמה, יתכן מאד שזה מה שיקרה".

מה בתפריט של מערכת הבטחון? מלחמה בצפון, מלחמה בדרום – והתקוממות של ערביי ישראל. מערכת הבטחון כבר סימנה 20% מכלל האוכלוסיה כאויבים. סימון שגרתי, אתם יודעים. שום דבר יוצא דופן. אין ממה להתרגש. אנחנו רק "מתכוננים". מכון ראות החליט, באורווליאניות חריגה אפילו לארגונים ציוניים, שהתרגיל יהיה "הזדמנות לתרגול יחסי הגומלין בין המגזרים בחירום". וואלה.

למה צץ פתאום תרגיל כזה, ודווקא עכשיו? אולי בגלל ההבטחה ההיא של נתניהו. אחרי הכל, הוא רכב על הנמר של המלחמה מול איראן יותר מדי זמן. שנים ארוכות שהוא מפמפם לנו שאיראן היא 1938 והשנה היא גרמניה. (ראוי לציין שאליבא דנתניהו, 1938 היתה שנה ארוכה מאד מהמקובל: היא נמשכה כמעט כל תקופת אולמרט). עכשיו אין לו עוד ברירה: הרטוריקה שלו רדפה אותו. אם תעשה איראן כמעשה צפון קוריאה מבלי שממשלתו תנקוט בצעדים דרסטיים, הוא מחוסל פוליטית. הוא קשר בעצמו את גורלו בגורלו של אחמדניג'אד. עכשיו אין לו לאן לסגת.

נתניהו לא יכול לדבר על הסתגלות לפצצה, בין השאר משום שלאחר שהצבא ופוליטיקאים חסרי אחריות – לא קל לעיתים להבדיל בין השניים – פמפמו את הסכנה האיראנית במשך עשרים שנה ויותר, הפאניקה בציבור ×›×” גדולה, עד ש-23% מהאוכלוסיה כבר הודיעו שהם יחפשו דרכון אחר ברגע שזה יקרה. אם נטישה המונית כזו אכן תתרחש, חלק לא מבוטל ממנה ×™×”×™×” באשמתו של נתניהו, הפאניקר הלאומי.

אז נתניהו מחויב למלחמה. דעת הקהל תומכת – במלחמה היא תמיד תומכת, ומלחמה, כדברי ברכט, "תמיד מוצאת לה דרך" – והרמטכ"ל השתחץ היום באומרו ש"תפקידי להכין את כל החלופות לטיפול בסוגיית הגרעין של איראן, וכך אני עושה". כשמדינה גרעינית מודיעה שכל האופציות פתוחות, ×–×” מדאיג – בערך כמו שמראהו של שימון פרס המוחה על פרויקטים גרעיניים במדינות שבהן "עם רעב ללחם", נלעג.

* * * * *

איך ייראה התרגיל ×”×–×”? אני יכול לומר לכם מנסיוני האישי – נכחתי בכזה בדיוק ביום חמישי שעבר – שהוא ייראה כמו אם כל ריקודי התרנגולות הערופות. בשום שכל, קיבל הגדוד שלנו התרעה על פגיעה צפויה של טיל נושא חל"×› באזור הוד השרון. יצוין שמודיעין ×›×–×” בדרך כלל לא קיים בזמן אמת. יצוין גם שברוב המקרים הצפויים, לגדוד לא ×™×”×™×” זמן להתאמן שלושה ימים קודם לכן.

ואולי טוב שכך. היינו אמורים להיות שם בשש וחצי. הגענו בשבע וחצי-רבע לשבע לנקודת איסוף שמרוחקת כחמש דקות נסיעה ממקום נפילת הטיל – שכאמור, היה ידוע לנו במדויק. המתנו בחוסר סבלנות לצפירה, שתעיד על נפילת הטיל. היא נשמעה ב-08:17. מיד – אוקיי, זה ביטוי לא מדויק; "בעצלתיים" יהיה נכון יותר – התארגן הגדוד לתזוזה, ותוך זמן קצר הצליח לגמוא את המרחק, ולהגיע לאזור האסון ב-10:04. כלומר, יותר ממאה דקות לאחר האות, ולאחר שהיה לנו יום להתכונן. בפרק הזמן הזה, מן הראוי לציין, כל האוכלוסיה באזור כבר היתה מתה.

יתר על כן, מאחר והיום היה חם, וזה היה היום האחרון של המילואים, לאף אחד מהחיילים לא היה כוח להסתובב עם כל חליפות המגן הכבדות הללו, וחלק ניכר מהחיילים פשוט הסיר את הקסדות. אחד המ"פים שלנו פשוט תלש את השערות. "וזה," הוא אמר לי במרירות, "עוד במצב סטרילי. בלי הפאניקה של אירוע אמת".

זה לא נראה כמו תרגיל, זה נראה כמו פיקניק. החוליה של עבדכם הנאמן היתה אמורה לפקח על מטלה שלישותית כלשהי, מאחר וקצינת השלישות המחוזית רצתה להדחף בכל כוח לתרגיל ("האמת," היא אמרה לנו בתדריך יום קודם, "שלשלישות אין שום חלק בתרגיל. בכל זאת ננסה"). הקצינה הנ"ל הבטיחה לספק לעבדכם הנאמן ולחבר מרעיו שולחנות, כסאות, שאר ציוד משרדי (על מחשבים לא היה מה לדבר), ואפודים מסומנים שהיו מיועדים להבהיר לכל החיילים שיש להתייחס אלינו ברצינות. היא לא הצליחה לעמוד במטלה הזו. קוששנו כמה כסאות מהרס"ר, התמקמנו מחוץ לאוהל הטיהור מתוך כוונה לכתוב על הכסאות – קצת קשה לכתוב באוויר – וחיכינו לחיילים שיגיעו.

אף חייל לא הגיע. כשביררנו את הנושא, מקץ כעשרים דקות, התברר שלא היה להם אינטרס, בחום הזה, להכנס לאוהל הטיהור, אז הם לא נכנסו. הם פשוט עקפו אותנו והלכו ישירות לשולחנות עם השתיה הקרה והכיבוד.

ככה זה נראה, כשלרשות הגדודים המעורבים היו כמה ימי אימון וידיעה מדויקת על מיקום הפגיעה. במצב אמת זה ייראה גרוע יותר. גרוע הרבה יותר, אם זוכרים שחלק ניכר מחיילי פיקוד העורף הם אנשי מילואים. צריך גם לזכור שבמצב כזה, כשטילים נורים על העורף – וסביר שיירו מאות מהם – האינסטינקט הראשוני של איש משפחה הוא להגן על משפחתו. המראות של הקרנבל בהוד השרון ודאי לא יחזקו את תחושתו שהוא צריך למהר דווקא לנקודת האיסוף.

* * * * *

אבל מסתבר שהעובדה שהוא ניצב במרכז הזרקור לשם שינוי, מפיחה עזוז בעורקיו המסתיידים של פיקוד העורף, למרות הישגיו המפוקפקים בשטח. אחד הקולונלים של הפיקוד, אלי כספי, מצא לנכון לשלוח מכתב לפקודיו, ובו התייחס לפתרון שתי המדינות כאל "אשליה", וקרא לחיילים לשמור על "אחדותנו כמדינה דמוקרטית ישראלית בעלת צביון יהודי". לא דמוקרטית ויהודית, אם כן, אלא "דמוקרטיה יהודית".

במקום לעמוד מול בית דין צבאי, בשל ערבוב צבא ופוליטיקה, ממשיך הקולונל בתפקידו. דובר צה"ל הסביר כי "המסמך נכתב על דעתו של קצין המילואים בלבד" וכי "הנושא ייבדק". אנחנו כבר מורגלים ב"בדיקות" של דובר צה"ל.

וכדי להבהיר לנו מה משמעותה של "דמוקרטיה יהודית", נעצרה אתמול פעילת חד"ש נועה סלור, שניסתה להפגין נגד "חוק הנכבה" באוניברסיטת באר שבע. מאבטחי האוניברסיטה לא איפשרו לה ולאחרים לחלק כרוזים בנושא בתחום האוניברסיטה, וכשסלור התעמתה עם הקב"ט, כשהיא תוהה מדוע לתנועות פוליטיות אחרות מותר לחלק כרוזים, היא נעצרה. המאבטחים טענו שהיא כינתה אותם "פאשיסטים". בפעם האחרונה שבדקתי, זו היתה זכותה הדמוקרטית.

אולי כבר לא. אנחנו זולגים לעבר דמוקרטיה יהודית, אחרי הכל. שזה כמו דמוקרטיה עממית, או, מוטב לומר, פולקיסטית. ואולי המלחמה המתקרבת, שהכל כבר חשים בה, היא שתהיה הזרז למטמורפוזה.

(יוסי גורביץ)

צה"ל ממשיך לנסות לטייח את העבירות שביצע תא"ל משה תמיר. הלז, נזכיר, הורה לנהגו לאפשר לבנו הצעיר – בניגוד לפקודות – לנהוג בטרקטורון. הילד עשה תאונה. תמיר התחיל לכסת"ח. במקום לציין בדו"ח התאונה מה באמת קרה, הוא רשם את שמו של הנהג (!) כאחראי לתאונה, וכדי להתחמק מחובת הדיווח לביטוח שלח את ראש הלשכה שלו לשלם כסף מזומן לנהג הנפגע.

אז מה היה לנו פה? עבירה על נהלי הצבא, זיוף מסמכים, הפלת אשמה על חייל חף מפשע – למעשה, היחיד שפעל כשורה בכל מהלך האירוע – ושימוש בקצינה הסרה למרותו למטרות שבלשון המעטה אין להן שום קשר לפעילות צבאית. כל זה במישור הפלילי, לפני שהגענו לבעיות אתיות ומנהליות, כמו שחצנות, חוסר אחריות וטמטום כולל.

מן הראוי להזכיר – הכתבות הדנות בנושא לא עשו זאת – שזאת לא הפעם הראשונה שתמיר מוצא את עצמו בפני בית דין צבאי. בשנות התשעים, בזמן שצה"ל עדיין ישב ברצועת הבטחון, שניים מחייליו של תמיר התחשמלו למוות לאחר שהאנטנה של הרכב בה נסעו נגעה בקו מתח גבוה. זו היתה התאונה השניה באותו מקום ומאותה סיבה בדיוק. אחר כך הגיעו בצה"ל למסקנה שאולי כדאי לבזבז כמה שעות עבודה ולא כמה חיי חיילים, והגביהו את הכבל. תמיר, שהיה המג"ד, יצחק "הבוגד" גרשון, שהיה מפקד הגזרה, והמ"פ הורשעו כולם בהתרשלות במילוי תפקידם. סעיף האשמה המקורי היה הריגה ברשלנות.

עכשיו תמיר מודה, כחלק מעסקת טיעון. עסקת הטיעון כוללת מחיקה של סעיפי שיבוש הליכי משפט, ותמיר יורשע על פי הודאתו בעבירה ברישום מסמכים (שם מנומס לזיוף), בשימוש שלא כהוגן בציוד צבאי, ובהתנהגות שאיננה הולמת. התביעה דורשת הורדה בדרגה, הסניגורים טוענים שמדובר בחוצפה.

אם תמיר לא היה תא"ל אלא סג"מ, כנראה שאף אחד לא היה טורח לעשות איתו עסקת טיעון. אם יש סיבה טובה לשלוח את תמיר לכלא לפני שחרורו לאלתר לאזרחות כקצין שאיננו אומר אמת, הרי היא קו ההגנה הנוכחי של תמיר. הוא רוצה שנאמין לו שבזמן התאונה "הוא חשב רק על הבן" ולא על עצמו. אם הוא רצה למנוע מבנו רישום פלילי, הוא יכול היה לרשום את שמו כאחראי לתאונה. אבל זה עשוי היה לעכב את הקריירה שלו וכידוע לא קרה. תמיר העדיף להטיל את האשמה על החפ"ש שלו, שכזכור היה זה שהתריע שלתת לילד לנהוג ברכב צבאי זה לא חכם.

כלומר, ברגע שהקריירה שלו היתה בסכנה, העדיף תמיר לחסל קריירה של אחד מפקודיו. ספק אם יש סיבות בוטות יותר להתרת החוזה של קצין. אם כך הוא נוהג בתאונה שקרתה באשמתו, אין לדעת איך ינהג בפאשלה מבצעית שלה יהיה אחראי.

זה כנראה לא יקרה, משום שתמיר שייך לקליקה של בכירי גולני. הרמטכ"ל הקודם, דן חלוץ, קידם את אנשי חיל האוויר; הרמטכ"ל הנוכחי, איש גולני, מקדם אנשי גולני. גבי אשכנזי אף שלח מכתב המלצה על תמיר לשופטיו של האחרון, ונכח בדיון. זה רמז בוטה משהו לשופטים, על פסק הדין שרוצה הרמטכ"ל. ואלא אם יקרה משהו מפתיע במיוחד, הוא גם יקבל אותו.

אז עכשיו גנרל ששיקר וזייף מסמכים ייצא בזול, וכנראה גם יקודם. מה שהיה פעם הצבא הערבי הטוב ביותר במזרח התיכון הופך במהירות לעוד צבא ערבי. וזה בסדר, יעברו על זה לסדר היום: אחרי הכל, אשכנזי גם מסוגל לגעור בראש הממשלה. התקדמנו קצת: לפני חמש שנים, הרמטכ"ל הרשה לעצמו לגעור רק בכנסת.

(יוסי גורביץ)

מלחמת התקציב הגדולה עומדת להסתיים – בהנחה שש"ס לא תעשה לנתניהו את אחד התרגילים הקבועים שלה, אלה שמתרחשים אוטומטית כשהיא מריחה חולשה – ועוד לא ברור מי הפסיד. ברור שצה"ל, שהעלה משמעותית את רמת האיומים על ישראל בשבועיים האחרונים (בקרוב, על פי נסיון העבר, היא תרד שוב) הצליח לצאת ממנה בנזק מינימלי. פוסט מרשים מאד בנושא אפשר לקרוא כאן.

בין כל תמרות העשן והתקציב, עם התפטרותו הסופר-מוצדקת של רם בלינקוב – אתה לא יכול, כפקיד, לומר על ראש הממשלה או על שר שהוא "לחיץ" ולהשאר בתפקידך – נעלם נתון קטן. זה לא מפתיע: אנחנו לא אוהבים לשמוע עליו גם כך.

נערי האוצר טוענים, בהצעת חוק ההסדרים, שהמחיר שמשלם המשק על השירות הסדיר הוא 11 מיליארדי ₪. אמינות היא לא בדיוק הצד החזק של משרד האוצר – לאחרונה הוא נתפס משקר באשר לעלות הפטור ממס של מטפלות – ולכן נהיה שמרנים ונאמר שמדובר רק במחצית מהסכום.

זה המחיר בדמים. יש גם מחיר בדם. עד 2005, אומרים לנו עכשיו, התאבדו בצה"ל מדי שנה, בממוצע, 30 עד 37 איש. אלה אנשים שלא יכלו עוד לשאת את השירות הצבאי. כן, סביר להניח שהם גם הביאו איתם מצוקות מהבית, אבל הצבא – סביבה עוינת לחלשים, שמעניקה כוח התעללות כמעט בלתי מוגבל לילדים בני 19 – מחריף אותן. הוא גם מקל על ההתאבדות: הוא מנתק את האדם מסביבתו התומכת, מעניק לו נשק ותחמושת, ומציב אותו לשעות ארוכות לבדו, בלילה, בלי יכולת לדבר עם איש, לבד עם הנשק.

אלו היו הנתונים ב-2005. החודש, מדווחים לנו, זינק מספר המתאבדים לחמישה. בממוצע שנתי, מדובר בשישים איש. מאחר וחמישה הם מספר חריג, ו-2.5 עד שלושה הם המספר "הרגיל" במונחי 2005, אפשר להניח שהממוצע הנוכחי הוא ארבעה. כלומר, השנה צפויה החברה הישראלית להקריב 48 בני אדם על מולך שירות החובה. נזכיר שמדובר בכמעט פי חמישה ממספר ההרוגים ב"עופרת יצוקה", ושמדובר בכמחצית מספר ההרוגים במלחמת לבנון השניה.

נזכיר שמדובר בעליה של כ-40% עד 50% במספר המתאבדים ביחס לנתוני 2005. נתוני 2005 נאספו ב-2006. השנים 2007-2008 היו השנים של המלחמה הגדולה ב"משתמטים". בימי רפול ייסרו את ה"משתמטים" בשוטים, ואלעזר שטרן, שקוטנו עבה ממותני קודמיו, ייסר אותם בעקרבים. הוא החליט לשלוח בעלי פרופיל נפשי לעמדות קרביות, ושקל לגייס גם אוטיסטים.

על פניו, מדיניותו של שטרן העלתה את מספר המתאבדים בצה"ל בכ-40% עד 50%. אפשר היה לחזות את זה כבר אז, וזה אכן נחזה. האם זה היה שווה? רק אם היעילות של צה"ל עלתה גם היא ב-40% עד 50%, וגם אז בספק. את התשובה לשאלה הזו לא קשה לשער. ההיסטריה שניפח שטרן היה שקרית. לא היה כל משבר מוטיבציה. המחזורים הקטנים של הגיוס נבעו מעליה בשיעורם באוכלוסיה של החרדים. באלה שטרן לא העז לגעת. הוא נטפל לחלשי החברה, לאלה שגם כך חייהם קשים וידידיהם מעטים.

ההולכים למות יברכוך, אלעזר שטרן. אותך ואת האספסוף המתלהם שתמך בך לאורך כל הדרך. תריסר עד 18 איש לא יסיימו, בזכותך ובזכות האספסוף, את השנה. צה"ל יהיה החוויה האחרונה שלהם. אני מקווה שאתה והאספסוף מרוצים מקורבן הדם. תועלת אחרת הרי לא היתה ממנו.

(יוסי גורביץ)

אסור להשוות, אלא רק כשמותר: שמעון פרס, נשיאנו, משמש בשבועות האחרונים כשכבת ההגנה של בנימין נתניהו, ומרכך את תדמיתו – ואת תדמית שר החוץ שלו – בעולם. על פניו, זו התערבות גסה ובלתי ראויה של נשיא בפוליטיקה. אבל זה שימון. התרגלנו. מי שהופתע מתפקידו החדש של פרס, לא צריך היה להיות מופתע: הוא ביצע אותם תפקידים עבור אריאל שרון.

יכולת ההפרזה של פרס עבדה שעות נוספות בפגישתו עם ברק אובמה – או, ליתר דיוק, בדיווחים שפיזר פרס על אותה פגישה. לדבריו, הוא אמר לאובמה ש"אחמדניג'אד הוא קטסטרופה לאיראן, לעולם הערבי ולעולם כולו". אחמדניג'אד מחזיק במעט מאד סמכויות בפועל, ואם אפשר לטעון – בקושי מסוים – שמדובר ב"קטסטרופה לאיראן", הרי שהוא ודאי פחות "קטסטרופלי" לדימויה מאשר, למשל, שר החוץ אביגדור ליברמן לדימויה של ישראל.

פרס אמר עוד שישראל "איננה יכולה שלא להשוות" בין אחמדניג'אד והיטלר. האמנם אינה יכולה? הנה כמה הבדלים. היטלר היה שליט יחיד, כמעט כל יכול, בגרמניה; הוא לא עמד לבחירה מחדש. אחמדניג'אד מחזיק בכוח מוגבל הרבה יותר, והוא יעמוד לבחירות בקרוב. כלל לא בטוח שינצח בהן. על ההבדלים בעוצמה הצבאית והכלכלית של איראן ושל גרמניה הנאצית מיותר להרחיב את הדיבור. ההשוואה הזו נעשית נלעגת במיוחד כשמשווים את כוחה של איראן, מעצמה גרעינית בהתהוות, ובין כוחה של ישראל – שלפני 20 שנה ויותר כלאה אדם ל-18 שנה (והאריכה לאחר מכן את מעצרו לשארית חייו), משום שחשף את העובדה שיש לה 200 פצצות גרעין. יש לציין שקשה להניח שגילויו של מרדכי ואנונו גרמו לישראל להפסיק ולייצר פצצות נוספות, כך שאם בין אמצע שנות השישים ואמצע שנות השמונים יצרה ישראל 200 מהן, לא יהיה מוגזם להניח שכעת יש לה כ-400 מהן.

אבל ראוי להתמקד בנושא ההשוואה. בישראל טוענים תמיד ש"אסור להשוות" שום דבר לנאצים. לאחרונה פוטר מדריך ביד ושם, משום שהעז לציין את העובדה שהמוזיאון בנוי על אדמות גזולות, ושהוא משקיף על מקום שנקרא פעם דיר יאסין, שלוחמים ישראלים ביצעו בו ב-1948 משהו שפרס ודאי היה מגדיר כ"אירוע קשה ביותר, שאנחנו מצטערים עליו מאד". ישראל תמיד השוותה את אויביה, מנאצר והלאה, לנאצים. בן גוריון, האיש שלא הסכים שבתעודת הזהות שלו יהיו מילים בערבית, האיש שבתנועת יד מפורסמת התחיל את הטיהור האתני של ערביי ישראל, נהג להשוות אפילו את מנחם בגין לאדולף היטלר.

ישראל תמיד אהבה להשוות את מעשיהם של אחרים לנאצים. האיסור הוא, כמובן, על השוואה של מעשיה של ישראל עצמה – ועל השוואתן של שואות אחרות לשואה היהודית. ישראל היא מכחישת שואה מובהקת – בכל האמור לשואה הארמנית, לשואה האוקראינית, לשואה הצ'צ'נית ולשואת רואנדה. אמור מעתה, ה"אסור להשוות" הוא אמצעי לשימור ההתקרבנות היהודית ותו לא.

מתי זה טרור: לפני שבוע הודיעה המשטרה בקול תרועות ומצילתיים, שעצרה תשעה ערבים ישראלים כחשודים ב"טרור". חלף שבוע, ומישהו בפרקליטות התעשת – והתשעה, שמיוחסת להם הפלת עמוד על כביש ותקיפת רכב באבנים, לא מואשמים כעת בטרור אלא בהתפרעות גרידא. אבל הכותרות על "טרוריסטים" מקרב ערביי ישראל כבר עשו את שלהן. הדו קיום השברירי גם כך נסדק עוד קצת.

חסימת כבישים היא אמצעי מקובל בהפגנות בישראל. היהודיסטים עשו זאת שוב ושוב במהלך המאבק נגד ההתנתקות. התיאו-פאשיסטים שלנו נקטו בעוד שלל אמצעים, משפיכת שמן על כבישים כדי לגרום לכלי רכב להחליק, הנחת פצצות-דמה והודעה על חפץ חשוד, הצתת כלי רכב עמוסים בדלק וחומרי תבערה באמצע כביש, ונסיון ממשי מאד לפוצץ צובר גז. אז זה לא היה טרור, שהרי המבצעים היו יהודים כשרים.

צבא ההגנה למתנחלים: ביום שישי, עצר צה"ל פעילי שמאל שניסו למחות על הקמת מאחז בלתי חוקי אי שם באזור קרית ארבע. הם נעצרו משום שהגיעו לאזור, למרות שהיה "שטח צבאי סגור".

גם מתנחלים הגיעו למקום, ואף התעמתו עם המפגינים. הם לא נעצרו. הם גם שבו לאחר מכן. זו לא הפעם הראשונה: כבר ראינו שצה"ל פותח באש על מפגינים שמעיזים לפעול נגדו – אבל לא נוקט באותם אמצעים כלפי מפגינים שנמצאים "בצד שלו", אף ששניהם עוברים על צווי "שטח צבאי סגור" באותה מידה.

כל ×–×”, מבלי לציין את העובדה שאף שהמאחז מוגדר כבלתי חוקי, החיילים ממשיכים לשמור עליו 24 שעות ביממה. כל כך התרגלנו לזה, ששכחנו עד כמה ×–×” מדהים: כוחות שמירת החוק מזהים פעילות בלתי חוקית – ולא סתם בלתי חוקית, אלא כזו שיוצרת צרות דיפלומטיות למדינה – ובמקום לעצור את הפושעים הם… מעניקים להם ×”×’× ×” מלאה מסביב לשעון. ×”×’× ×” שאזרחים מן השורה, ראוי לציין, דווקא לא מקבלים. ואחר כך, כמובן, מגיעה הטענה החצופה שהצבא הוא "לא ארגון פוליטי" ושהוא "לא בורר את משימותיו".

זו לא "התקפה": שגריר ישראל בספרד נתקל בשבוע שעבר באחד האלמנטים הנחותים ביותר שבמין האנושי – אוהדי כדורגל – והללו קראו לעברו קריאות גנאי, ביניהן קריאות אנטישמיות.

לא נעים. אבל הכותרת היתה "שגריר ישראל בספרד הותקף על ידי אנטישמים". אפשר היה באותה מידה, וכנראה ביתר דיוק, לטעון שהוא "הותקף על ידי אוהדי כדורגל שיכורים". אבל לא משנה. מה שחשוב שהוא שהכותרת היא שקרית לגמרי.

השגריר, רפי שוץ, כלל לא הותקף. למעשה, זה עולה בבירור מהכתבה: "המאבטחים, שחששו שהאירוע יידרדר לאלימות פיזית, מיהרו לפנות את השגריר מהמקום". אבל הכתבה מתייחסת לאוהדי הכדורגל כאל "תוקפים", למרות שתקיפה בבירור לא היתה כאן.

הבלבול הזה – בין קריאות גנאי ובין התקפה – נפוץ למדי. למשל, בשעתו נטען שאיתמר בן גביר "תקף" את לימור לבנת, בשעה שהוא רק קרא קריאות גנאי נגדה – שזו לחלוטין זכותו הדמוקרטית. הסרטון של האירוע, שראיתי בשעתו אך לצערי קשה למוצאו כעת, הראה תמונה הפוכה משהו: המאבטחים של לבנת תוקפים את המפגינים. (וזאת מבלי לדבר על האירוניה שבתלונותיה של לבנת על כך שקריאות גנאי נגדה הן תקיפה, בהתחשב בעבר שלה-עצמה כתוקפת מפגינים).

לאחרונה, עצרה המשטרה אוהדי כדורגל, ממתנגדיו של ראש עירית תל אביב חולדאי, משום שהללו קראו לעברו קריאות גנאי והניפו שלטים בהתאם. המשטרה טענה שמדובר ב"סכנה לשלום הציבור". בית המשפט סבר, מסיבות שטרם הובררו, שמותר לאזרח במדינה חופשית – גם אם הוא חולה במחלה מסוכנת, כמו אהדת כדורגל – לחשוב ואף לצעוק שפקיד ציבור הוא "דיקטטור", ושדווקא אין בכך סכנה לציבור. הגיע הזמן להפסיק את ההיסטריה הזו. אלימות היא אלימות, דיבור הוא דיבור.

(יוסי גורביץ)

בזמן מלחמת ספרד הידועה לשמצה, המלחמה שהפכה את ארצות הברית לאימפריה שלוחת זרועות ושהולדתה מפוקפקת בערך כמו הולדתן של מלחמות מקסיקו ועיראק, חלק ניכר מהאינטלקטואלים שבארה"ב פנו נגדה במרירות. המלחמה המכוערת להדהים שנוהלה כנגד הגרילה בפיליפינים – שעליה יכתוב קיפלינג את "משא האדם הלבן" שלו – הבהירה לאמריקנים לראשונה את מהותה של מלחמה קולוניאלית.

מארק טוויין, מהבולטים שבמתנגדים, כתב ש"קראנו לגברים צעירים ונקיי מצפון לכתף רובה מושמץ, לעשות מלאכת ליסטים תחת דגל שהליסטים למדו לפחד ממנו, ללא ללכת בעקבותיו; הזנינו את כבודה של ארצות הברית, והשחרנו את שמה בעולם… ואשר לדגל לפרובינציה הפיליפינית, קל לעשותו. נוכל להכין אחד מיוחד – מדינותינו עושות זאת; פשוט דגלנו הרגיל, כשהפסים הלבנים צבועים שחור והכוכבים מוחלפים בגולגולת ובעצמות הצלובות".

* * * * *
גרמניה המערבית הפכה למדינה עצמאית במאי 1955, כעשור לאחר כיבושה. שש שנים קודם לכן, כבר התירו רשויות הכיבוש את עריכתן של בחירות חופשיות במדינה. יפן זכתה לעצמאותה ב-1952. מדובר, נזכיר, במדינות שהיו אחראיות למלחמות תוקפניות שגבו את חייהם של מיליוני אזרחים חפים מפשע ומיליוני חיילים. חלק ניכר ממנהיגותן של שתי המדינות הוצאה להורג בשל פשעי מלחמה.

ישראל כבשה את השטחים – הגדה המערבית, רצועת עזה, ורמת הגולן – בשנת 1967. מאז חלפו 42 שנים. הישראלים נוטים היום לומר שהם מחזיקים בשטחים בשל מעשי טרור. התירוץ הזה ודאי לא נכון לרמת הגולן – שרוב תושביה הם דרוזים ועלאווים המסרבים לקבל אזרחות ישראלית והם אוכלוסיה כבושה – וצריך לזכור שזה אמנם תירוץ מקובל עכשיו, אבל גלי הטרור התחילו בתחילת שנות התשעים. לפניהם היו תירוצים אחרים.

היו מנהיגים ישראלים שכלל לא טרחו להסתיר את העובדה שהם נוקטים בשטיקים וטריקים שמטרתם למנוע את הנסיגה הישראלית עד למצב שבו לא תהיה עוד אפשרית, או עד לרגע המיוחל שבו לעולם יימאס מהסכסוך. יצחק שמיר אמר, כזכור, ש"בשביל ארץ ישראל מותר לשקר"; יגאל אלון – גיבור מלחמת העצמאות, שבמקום שבו עברו כוחותיו לא נשאר כפר פלסטיני אחד על תילו – הגה את "תכנית אלון" מתוך ידיעה ברורה (כך הצהיר באזני מנהיגי המתנחלים) שלא יימצא מנהיג ערבי שיסכים לקבל אותה אבל שהיא תיראה כאילו ישראל רוצה בשלום; ושרון הגה את התכנית הגאונית של ה"קוורטט", שדורשת מהפלסטינים קודם כל "לפרק את תשתיות הטרור", ובאופן כללי – כפי שאמר יועץ הסתרים שלו, דב וייסגלס – מטרתה לדחות את הנסיגה הישראלית "עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים".

זו, אולי, היתה בחירה אומללה של מילים: כפי שפיראטים אחרים – חיילי הצבא האדום של סטאלין – למדו על בשרם, הפינלנדים ידעו היטב להלחם. הם גם שילמו לברית המועצות בריבית דריבית על הפלישה של 1940. סביר יותר שוייסגלס חשב על "נורווגים", במשמעות של באשיר ג'ומייל. אבל זו באמת הערת אגב.

המשמעות היא שבתירוצים שונים, ישראל שלטה במהלך רוב שנות קיומה על מיליוני בני אדם שאינם רוצים בשלטון זה. אולי ראוי, אם כן, ללכת בעקבות מארק טוויין ולהחליף את הדגל בדגל הראוי לליסטים.

* * * * *
גם הצדק הישראלי הולך ודומה לצדק של פיראטים. שוטר מג"ב, שחר בוטביקה, שהורשע בחטיפה ובהריגה של נער פלסטיני, לאחר שהתעלל בו והשליך אותו מג'יפ נוסע, יישב בכלא שמונה שנים וחצי שנים בלבד. לפני ניכוי שליש, כמובן.

הדגל החלופי כבר × ×¨××” ברחובות ישראל.

מיכאל בן ארי, לבזיונה של הרפובליקה הישראלית מחוקק בפרלמנט שלה, אמר ש"הוא מרגיש בגידה בחיילים ובילדים שלנו. גם אם הם כשלו, הם עדיין ילדים שלנו". מילא בן ארי; אין מביאים ראיה מן החלאה. אבל מה על כבוד השופטת, אורית אפעל-גבאי?

העונש הקבוע בחוק על הריגה הוא 20 שנות מאסר. העונש על חטיפה הוא עשר שנים. הנסיבות היו מחמירות במיוחד: בוטביקה ושאר הקושרים תכננו מלכתחילה להתעלל בפלסטיני. הם גם תיעדו את המעשה בווידאו. קשה להבין מדוע לא הואשמו ברצח. אבל כבודה החליטה להשית בוטביקה רק שמונה וחצי שנות מאסר, וזאת משום שהוא "התייצב לדיונים". עכשיו, לזכותו של בוטביקה ייאמר שהוא כבר ישב במאסר בית חמש שנים, ושאפשר היה לקזז אותן מה-20 שזכה בהן ביושר. אבל מה פשר התירוץ המשונה הזה?

בבדיקה ראשונית בנושא, שערכתי בסיועה של דר' נעמה כרמי – אם יש טעות, היא כמובן שלי ולא שלה – נוכחותו של נאשם בדיוניו היא חובה ולא רשות, ואף שבית המשפט רשאי ואף צריך להתחשב בנאשם ולפטור אותו מנוכחות אם היא פוגעת בו (כל זמן שעורך דינו נוכח בדיון), מלכתחילה חלה חובה חוקית על הנאשם להתייצב לדיונים בעניינו. ראו פסק דין בנושא כאן.

כלומר, על פניו – ושוב, אינני משפטן – כבוד השופטת הקלה בדינו של הקושר העיקרי, בהרשיעה אותו בחטיפה והריגה, משום שהוא… ביצע את חובתו החוקית, וחובה חוקית שבית המשפט כנראה ×”×™×” פוטר אותו ממנה אילו ביקש זאת. זו פסיקה תמוהה, בלשון נימוסין.

* * * * *
בוטביקה לא לבד, כמובן. לפני כחודש, החליטה השופטת שרה דותן כי ג'וליאן סופיר איננו שפוי, ושעל כן אין לכולאו. סופיר יתחיל בקרוב חיים חדשים בצרפת. נחמיה שטרסלר מזכיר לנו (ויפה הוא עושה, שכן הסיפור ירד מהרדאר של רוב כלי התקשורת) שבמאי 2007 החליט סופיר לרצוח ערבי כלשהו. הוא בחר קורבן, נהג המונית תייסיר קראקי. הוא בחר בו לאחר שדחה שני נהגי מוניות אחרים, שהתבררו כיהודים. הוא נסע עם תייסיר לדירתו, ביקש מהקורבן לעלות לדירה בתואנה שישלם לו שם ושיכין לו כוס קפה, ואז דקר אותו למוות.

או, ליתר דיוק, שחט אותו. לדבריו בחקירה, הוא "לא הרגיש כלום, כמו ששוחטים בהמה, כי לבהמה אין נשמה." במילים האלה הוכיח סופיר שהוא יהודי אורתודוקסי טוב, שכן כידוע מדרגת היהודי ומדרגת האדם מדרגות שונות הן, וכמקובל – זכה לרחמי בית המשפט.

בואו נסתכל על זה שוב. הולך בן אדם ומחליט לרצוח מישהו. הוא בוחר היטב את קורבנו, ומבדיל בינו ובין קורבנות אחרים. הוא מתכנן את הרצח בקפידה ומבצע אותו, לדבריו-שלו, על רקע אידיאולוגי. יתר על כן, מדובר באדם שצה"ל פטר אותו משירות משום שהביע רצון לרצוח ערבים – כלומר, מישהו בעל רקע אידיאולוגי מובהק בתחום. אז איך, לעזאזל, מוגדר בן אדם כזה כבלתי שפוי? ואם הוא בלתי שפוי, ובעליל מסוכן לציבור, מדוע הוא לא מוחזק במתקן פסיכיאטרי עד יומו האחרון?

כי הוא שייך לצוות הפיראטים. אז אולי, שוב, הגיע הזמן להחליף את הדגל.

* * * * *
בערב חג יום הזכרון הודיעה המשטרה, בקול תופים וחצוצרות, שהיא פשטה על מאחזים של התנועה המסוכנת "פרופיל חדש", שקוראת למינות של אזרוח החברה הישראלית ומטיפה, לטענת כחולי המדים, להשתמטות משירות בצבא העבדים שלנו.

רק פתאים יאמינו שהעיתוי היה מקרי: המשטרה רצתה לעשות לעצמה קופה תקשורתית קטנה. כך, בעבר, עצרה חייל "ניאו נאצי" בדיוק בערב יום השואה. עולה מזה ניחוח לא נעים של התחלה של משפט ראווה, שלא לומר הזמנה ללינץ' ציבורי.

יתר על כן, קצת משונה שהמשטרה חוקרת אנשים שבסך הכל הביעו את דעתם. כזכור, היועמ"שים כבר קבעו שחופש הביטוי רחב ואין לצמצמו אלא כאשר יש סכנה. כך, למשל, נמנע מני מזוז מהעמדתו לדין של עובדיה יוסף שאיחל למותו של אריאל שרון. יוסף הוא "מאחל" סדרתי: הוא גם איחל למותו של יוסי שריד. הוא לא נחקר, כמובן, ואף אחד לא פשט על ביתו. כשהתנועה שהקים משה פייגלין קודם להתנתקות קראה לתקיפה של חיילים ולפריצה לבסיסים ולהשמדת רכוש צבאי כדי למנוע את הסרת הגוש, המשטרה לא פשטה על ביתו. היא גם לא פשטה על בתיהם של הרבנים החרדים המנסים למנוע את ההתנדבות לגדוד הנח"ל החרדי. המשטרה לא מתעסקת עם רבנים.

הצבא והמשטרה – מג"ב היא זרוע משטרתית, כזכור – יורים לעבר מפגיני שמאל ומפגינים ערבים דרך קבע, גם כלפי כאלו שאינם מפעילים כלפיהם אלימות. התואנה היא "שטח צבאי סגור". לאחרונה התחילו להגיע לבילעין ונעלין פעילי תנועות ימין ולהפגין בעד החיילים. באופן משונה משהו, אף שמדובר בדיוק באותו שטח צבאי סגור ובדיוק באותה עבירה, החיילים נוטים שלא לירות על המפגינים שבצד שלהם. כלומר, עולה ריח חשוד של שיקול דעת פוליטי בהפעלת הכוח.

לא שזה צריך להפתיע: כך נראה הצדק כשהוא עוטה רטיה על עין שמאל. אז אולי, בכל זאת, הגיע הזמן להחליף את הדגל?

(יוסי גורביץ)