החברים של ג'ורג'

הבהמה בהלם: מ"פ בגדוד 74 של השריון הודח מתפקידו, יחד עם שורה של מפקדים זוטרים ביותר, והוא יבלה את השבועות הקרובים במחבוש. זאת לאחר שסייע, בקריצה ובמעשה, לתרבות של התעללות בחיילים "צעירים". המג"ד ספג הערה פיקודית. המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" פרסם מסמך פנימי ארוך של צה"ל בנושא.

מהמסמך, שחתום עליו אל"מ אילן לביא, מפקד חטיבה 188, עולה כי בשתי פלוגות בגדוד אירעו אירועים דומים במשך זמן רב, כנראה שנים. באחת הפלוגות, כותב לביא, "קיים קשר עמוק של שתיקה הכולל חיילים, מפקדים וקצינים בפלוגה להסתרת נורמה זו, תחת הטיעון של רוח ומסורת והסכמה בשתיקה של כל הסובבים".

ההתעללות בחיילים "הצעירים", עולה, בוצעה בהסכמה בשתיקה של המ"פ, סרן טל ארזי. הלז עזב את המקום זמן קצר לפני שהתחילה ההתעללות, ולטענתו הוא "הגדיר גבולות גזרה", למותר, בכללם "צ'פחות", אך ההתעללות כפי שהתרחשה בפועל – פרטים כאן – לא היתה, לדבריו, ×›"כוונת המשורר". ארזי הודה, במהלך התחקיר, ×›×™ ידע "לאור עברו בפלוגה", ×›×™ מדובר ב"נקודת תורפה".

הרוח ×”×—×™×” בהתעללות היתה הרס"פ, סמ"ר און בלומנזון (בחדשות ערוץ 2 הוא מכונה און ברנזון). הוא כבר התחיל להשמיע יללות עולות ויורדות. "הדרגים הגבוהים בגדוד יודעים על ×–×”, אבל הם מעלימים עין", אמר, "מדובר בתופעה של שנים, שהיתה שותפות [לה – יצ"×’] אם בדרך של שתיקה, או אפילו שותפות פעילה של מפקדים, קצינים… אנחנו, [כש – יצ"×’]באנו לפלוגה בתור חבר'×” חדשים, עברנו את כל הדברים האלה, דברים הרבה יותר חריפים מזה, כולם ידעו על ×–×”. היו מעורבים בזה קצינים, מפקדים, מ"פים ידעו על ×–×” אם לא לקחו חלק גם, ועכשיו כשהעסק מתפוצץ זורקים את ×–×”".

אז מה יש לנו כאן? הרוסיפיקציה של צה"ל – הפיכתו למקבילה של היורש של הצבא האדום – ממשיכה במהירות. התפיסה הממאירה של חיילים ותיקים שרשאים להתעלל בחיילים צעירים היא רוסית במהותה. אלוהים יודע איך היא הגיע לכאן, אך עד לאחרונה נהוג היה לחשוב שהיא מוגבלת למרד הצבאי המהלך ההוא, גולני. מסתבר שזה לא המצב. דבריו של בלומנזון/ברנזון הם, כמובן, נסיונו של פושע שנתפס להסיט את האשמה, אבל דבריו של המ"פ ארזי מעידים שיש בהם לא מעט מן האמת.

כלומר, באחד הגדודים המצטיינים של צה"ל – הוא נבחר למצטיין הרמטכ"ל ביום העצמאות האחרון – פשתה, מזה שנים, תרבות של התעללות ועוד יותר מכך של קשר שתיקה. מישהו שבר שתיקה. סביר להניח שהוא משקשק עכשיו עד מאד. סביר להניח שבקרב דרג הפיקוד שנותר, מנסים בקדחתנות להבין מי "הלשין".

רצוי לשים לב: זו התעללות מסורתית, מגובה פחות או יותר על ידי כולם. היא מקובלת ו"כולם עברו את זה". מי שנאלץ לשרת בצה"ל מכיר היטב את התפיסה הפסולה הזו, ש'דפקו אותי, אז אני אדפוק את הדור הבא'. ראוי לשים לב לדבריו של אל"מ לביא: הוא כתב שה"המפקדים ראו בחיילים אויב".

שאלה, ברשותכם. מה יעשה גדוד מצטיין כזה – גדוד 74 השתתף ב"עופרת יצוקה" – כשהוא מול אויב אמיתי? אם יש בו מסורת של התעללות כלפי החיילים שלו-עצמו, איזו מסורות יש בו ביחס לאזרחי אויב? אם יש בו תרבות של קשר שתיקה, האם מותר לנו להניח שהקשר הזה נעצר בהתעללות בחיילים, ושהחיילים מחויבים לסטנדרטים עמוקים של דיווח אמת בכל מה שקשור לפגיעה באזרחים פלסטינים?

אני חושב שחובה לומר שזו שטות. אני לא יודע מה עשה גדוד 74 לאזרחים פלסטינים, אם עשה, במהלך "עופרת יצוקה", אבל אני מוכן לשים כסף טוב שמה שנעשה שם לא יצא מהגדוד. ושאם חוקרי מצ"ח היו מגיעים לגדוד, בנסיון לברר מי רצח ילד או התעלל בקשיש תחת חסות ערפל הקרב, הם היו נתקלים בחומת שתיקה מבוצרת לא פחות – וכנראה הרבה יותר.

זה לא ייחודי לגדוד 74. אצלו, פשוט, מישהו שבר את "הרעות" – אומרטה בפי המאפיה – ופתח את הפה בפני מישהו מבחוץ. זה קרה גם לסרן ר' מרפיח, מי שהתגאה ברציחת הילדה אימאן אל המס. לגדוד של מג"ב שביצע את הטבח בכפר קאסם קרה משהו הפוך: אפילו הקצינים שמנעו את הטבח בגזרתם העידו לטובתם של הרוצחים, בנסיון לשמור על "הרעות".

העדויות של "שוברים שתיקה", שהתפרסמו בעילום שם, עוררו אי נוחות, מוצדקת במידה רבה. קשה להאמין למישהו שלא מוכן לעמוד מאחורי דבריו. ועם זאת, יש דברים שעליהם מעידים בעילום שם ותוך הסתרת פנים. כך פועלים, למשל, עדים מול המאפיה. הגיע הזמן לומר ששבירת קשר השתיקה שסביב פשעי צה"ל היא מצב דומה מאד. קציני צה"ל, אמונים על תרבות שקר, ממשיכים לטעון שלא קרה שום דבר יוצא דופן. אין סיבה להאמין להם, כפי שאין סיבה להאמין שסרן ארזי לא ידע בדיוק מה קורה באירוע שאליו הפנה את גבו.

לצה"ל יש מסורת ארוכה של אי אמירת אמת, בדרך כלל תוך גיבוי מלא של הרשויות האחרות: בן גוריון, שהורה "לגרום נזק מקסימלי לאוכלוסיה ולרכוש" בקיביה, שיקר אחר כך במצח נחושה מעל דוכן הכנסת, וטען ש"אף יחידה לא נפקדה מבסיסה". הוא גם שיקר ליומן שלו (והיתה לו החוצפה לנזוף באריאל שרון על כך ש"לא נגמל מאי אמירת אמת" – מה שלא הפריע לו לקדם אותו). השבוע, החל משרד החוץ ברדיפה פוליטית של "שוברים שתיקה", תוך שהוא דורש משתי מדינות אירופיות להפסיק לממן את הארגון – שנזכיר שהוא עמותה מוכרת במדינת ישראל, עמותה שפעילותה חוקית ומוסדרת, ושאיש לא העלה כל טענה משפטית או פלילית כנגדה. אירונית, ישראל דרשה מהולנד להפסיק לסייע ל"שוברים שתיקה" משום שהיא מדינה דמוקרטית "וכדאי להשקיע כספים במקומות שבהם אין דמוקרטיה".

ציד מכשפות כזה איננו מסימניה של מדינה דמוקרטית, וזאת גם מבלי להדרש לאירוניה של משרד חוץ שדורש הפסקת מימון פעולתה של עמותה לביקורת השלטון – בזמן ששר החוץ עצמו נחקר בשאלה מהם מקורות המימון, באמצעותם הצליחה בתו הצעירה מאד להפוך למיליונרית לפני גיל 25. צבא היוצא משליטתו של חבר האזרחים, שתחנת הרדיו שלו מסיתה כנגד שוברי קוד השתיקה, גם הוא אינו אחד מהם.

)יוסי גורביץ)

בתכנית ששודרה בגל"צ בסוף השבוע שעבר, קרא הבדרן קובי אריאלי לוויג'ילנטים ל"נפח את הצורה" של החיילים שמסרו עדות לשוברי שתיקה ו"לשלוח אותם הביתה עם צלקות". הוא זכה לעידוד נלהב של שותפתו לתכנית, עירית לינור, וסיים את התכנית ב"חזקי, חזקי" – שמו של בריון חרדי, שלדברי אריאלי כבר 'טיפל' ב'מלשינים' – "איפה אתה?" הקלטה של התכנית אפשר לשמוע כאן; אליעזר יערי תמלל חלקית את הנאמר כאן. את תגובתו הבזויה והצדקנית של מפקד גלי צה"ל אפשר לקרוא כאן.

האחרון התכסה בטענה ש"שוברים שתיקה" מסרו עדויות אנונימיות, ושעל כן הן פסולות. תירוץ נחמד, אבל אין בו ממש: כשלוחם בחטיבת "כפיר" סירב לשרת בה, בשל מעשי האלימות שלה כנגד פלסטינים שראה בעיניו – המדובר באותה חטיבה שמפקדה אישר לחייליו לענות פלסטינים על פי שיקול דעתם, ונשאר בתפקידו – הוא זכה לאותו עליהום בדיוק. כשסרבני שטחים מזדהים בשמם המלא, הם עדיין נשארים אויבי העם. פעם, במהלך מלחמת לבנון הראשונה, סירב אל"מ אלי גבע לפקודה לכבוש שכונה במערב ביירות, משום שהעריך שהיא תסב פגיעה בלתי נסבלת באוכלוסיה. הוא נבעט מהצבא, וכל עברו הצבאי לא הועיל לו: הוא הפך תוך זמן קצר ביותר לסכין בגב האומה ולמרעיל בארות. זה לא משנה, למסניפי הבהמה הירוקה, אם אתה אומר את דבריך בשמך המלא או מסתיר אותו, מחשש להתנכלויות ואף אלימות מצד חבריך ליחידה. ה"רעות" המהוללת, אחרי הכל, היא פשוט אחותה של אחוות המאפיה.

זה באמת משהו שכבר לא נראה בישראל הרבה זמן: הסתה לתקיפתם של חיילים קרביים שהעידו על מה שראו עיניהם. מעירית לינור באמת שאין ממה לצפות. גם לא מקובי אריאלי. אבל הוא פתח לנו צוהר לתפיסת המחשבה של העולם החרדי: בריונות מקודשת כאמצעי הראשון כנגד כל ביקורת.

מה שאריאלי רמז לו הוא "דין מוסר": "מותר להרוג המוסר בכל מקום, ואפילו בזמן ×”×–×” שאין דנים דיני נפשות […] עשה המוסר אשר זמם, ומסר – נראה לי שאסור להורגו, אלא אם הוחזק כמוסר; הרי ×–×” ייהרג, שמא ימסור אחרים. ומעשים בכל יום בערי המערב, להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל."

גם לחרדים, כמסתבר, יש "רעות" משלהם. ראינו אותה היטב השבוע.

* * * * *

האספסוף החרדי יצא לשורה של פרעות בירושלים, לאחר שהמשטרה עצרה את אחת מבנות העדה, והאשימה אותה בהתעללות והרעבה מכוונת של בנה. אני מניח שכולם ראו את התמונות. כפי שכבר נאמר, אם כזה דבר היה קורה במשפחה חילונית, אף אחד לא היה יוצא לרחוב כדי למחות, והאהדה היתה נתונה לילד, לא למפלצת.

אלא שלהגנתה של המתעללת, יצא המגזר החרדי כולו. הפגנות סוערות היו לא רק בירושלים, אלא בעוד ערים שלרוע מזלן יש בהן מספר גדול של חרדים. בבית המשפט התייצבו לא אנשי "נטורי קרתא" – לשם מנסים החרדים לכוון את הזעם הציבורי – אלא סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, בשר מבשרו של המגזר החרדי. הוא גם השליש את דמי הערבות.

השחרור למעצר בית, שהושג בלחץ התפרעויות האספסוף, הותנה בכך שהאם תעבור בדיקה פסיכיאטרית, והדבר הוסכם על ידי שני הצדדים. אני מניח שאף אחד לא הופתע מכך שהבדיקה לא נערכה: רשמית, טענו נציגיה של האם החרדית ש"היא חשה שלא בטוב" כשהגיע הפסיכיאטר; בפועל, הפוסק של "העדה החרדית", קבוצה קנאית ומשפיעה, קבע שאסור לה להבדק על ידי פסיכיאטר כי "כל פסיכיאטר יקבע שהיא משוגעת" – בשל מעצרה, כמובן.

קודם לשחרורה למעצר בית, הפיצו גורמים בעולם החרדי שורה של שמועות, כל אחת יותר הזויה מהשניה: שבית החולים ביצע ניסויים בפעוט, ושמכאן נובע מצבו הירוד; שהמשטרה מתכננת לאלץ את האם לבצע הפלה – היא שוב בהריון, כמובן – ושמצבו נובע (בסתירה לטענה הראשונה, אבל היי) מכך שהוא עובר כימותראפיה. המשפחה שכרה את היחצ"ן החרדי דודי זילברשלג, והטוקבקים והפורומים מלאים בכל שמועות הזוועה האלה.

ומאחר וליצמן, בעוונותינו, הוא שר הבריאות בפועל – צריך פעם לברר אחת ולתמיד למה אנשים שלא מוכנים להשבע אמונים למדינת ישראל ולחוקיה מגיעים לתפקידים כאלה – הוא כבר מיהר להכריז שהוא ינצל את סמכותו כדי לחקור… את בית החולים. ועזבו אתכם מהעובדה שנשים חרדיות, ששהו איתה בבית החולים, אישרו את גרסת בית החולים. למה הן לא דיווחו קודם לכן, למרות שחשו מצוקה וחרדה? אה, דין מוסר. גם הן לא מזדהות בשמותיהן, אבל, במקרה שלהן, נראה לי שמפקד גל"צ לא ימהר בשל כך להטיל דופי בעדותן.

ונקודה אחת שנעלמה בתוך כל הרעש: כשהוחלט על שחרורה של אם המגזר החרדי, רכבים עם מערכות כריזה הסתובבו בירושלים והורו, בשם ה"גדולים", על הפסקת המהומות. האספסוף הנבער, שהוסת בעלילות דם, ציית. גם את זה צריך לזכור: שההפגנות הללו אינן תוצאה של "מצוקה" או של "הדרה", לא ב"רגש מתפרץ", אלא שכמו מחבלים מתאבדים, מדובר בהפעלה של פתיים בורים על ידי "קשישים מרושעים ופנאטים". ראוי לפרסם את שמה של האם: סביר מאד שהיא ממשפחה "מיוחסת".

* * * * *

לחרדים, כמובן, אין קושאן על תיאוריות קונספירציה. האנשים שהביאו לנו את "פרס רצח את רבין" ו"המחלקה היהודית היתה אחראית לאלימות בהתנתקות" הכו השבוע שנית: בספרון שמפיצים הכתומים בצה"ל נטען שהאפיפיור משתף פעולה עם החיזבאללה ומארגן לבכיריו סיורים באושוויץ, כדי שידעו כיצד להשמיד יהודים. יתר על כן, ארגונים אירופאיים "מעבירים כספים לארגונים ישראלים ששוחקים את כוח העמידה של צה"ל". על החתום, כמה לא מפתיע, החומץ בן החומצה, שמואל אליהו.

די ברור מדוע הספרון הופץ בצה"ל: זו רוחו של הזאמפוליט הראשי, אביחי רונצקי. גם די ברור איך הוא הופץ דווקא בסיועו ובהמלצתו של מג"ד "נחשון", אחד מגדודי חטיבת "כפיר", שכבר הוזכרה. דובר צה"ל טוען שחלוקת הספר הופסקה, אבל נגד המג"ד, שהטיף לחייליו בעצם ש"הלכה שעשיו שונא לישראל" ושבקרב הישראלים יש גם "ערב רב", לא יינקטו צעדים. אלא מה.

אז זו תמונת העולם של "האנשים הערכיים" בישראל – וראוי לזכור שמילת הקוד "ערכים" מציינת, כמעט תמיד, ערכים שמרניים ושונאי השונה – וזו תפיסת המציאות שלאורה הם מנסים לנווט את ישראל. אין מה לומר, אנחנו עוברים איסלמיזציה מואצת.

(יוסי גורביץ)

"שוברים שתיקה" פרסמו השבוע חוברת, המכילה את עדויותיהם של כ-30 חיילים ששירתו במלחמה האחרונה בעזה. העדויות עצמן לא צריכות להפתיע: הן מאוששות את מה שידע כל מי שטרח להקשיב כבר לפני חצי שנה, כלומר שצה"ל לא ניסה אפילו להעמיד פנים שאכפת לו מחיי אדם.

פעם אחר פעם, מדווחים העדים על כך שבעצם לא היו הוראות פתיחה באש; על מדיניות של "ירי קודם, שאלות אף פעם"; על ונדליזם, ששון אלי הרג, שימוש בבני ערובה; על סרטן הרבנות הצבאית, שההפרשים בינה ובין ישראל רוזן נראים מינימליים, אם בכלל; על כך שדובר צה"ל שיקר כהרגלו (הזכויות למשפט הזה שמורות לאלוף במיל' אורי שגיא).

זה אולי לא חדש, אבל זה חשוב: צריך לראות את הפיל שמול האף.

העניין הוא שהציבור הישראלי לא רוצה.

* * * * *

מעשי הזוועה של כוחותיה המזוינים של ישראל התחילו מזמן, ופעם הם היו מושא לגאווה. למשל, שלמה בן יוסף, שהשליך רימון לעבר אוטובוס אזרחי במהלך המרד הערבי הגדול, ונתלה בשל כך, הפך לגיבור בקרב היהודים שישבו בפלסטינה, במיוחד בעיני הפלג שלו, הרוויזיוניסטים. כל כך גדולה היתה תהילתו, עד שז'בוטינסקי – שתחילה נדהם ממעשה הטרור – הוציא "פקודה רטרואקטיבית" שכביכול הפכה את בן יוסף לחייל נאמן.

סיפורו של הפלמ"ח, למשל, מתחיל בכך שיצחק שדה מורה ליגאל אלון (עוד קודם להקמת הפלמ"ח עצמו) לירות לעבר נקודת אור מרוחקת, בישוב ערבי. אלון פוגע, האור נכבה. שדה מרוצה. לימים, פלוגות הסער – סליחה, פלוגות המחץ – שלהקמתן יהיה שותף יהיו אחראיות לטיהור אתני עצום מימדים, כשאלון (לימים חביב השמאל המתון) הוא האחראי העיקרי.

על אירועי 1947-1948, מצד שני, כבר אסור היה לדבר. המסך ירד. כולם ידעו שפעם היו פה ערבים ואינם עוד, וכולם ידעו איך הם נעלמו, אבל לא דיברו על זה. מעשי הטבח שחדרו לתודעה הודחקו. האנשים שביצעו ב-1947-48' את מה שעשה הדור הקודם גילו שפתאום, הם כבר לא גיבורים. היו כמובן חריגים: אותו קיבוצניק שעליו העיד יורם קניוק שהסתובב עם אוזן כרותה של ערבי; אותו מושבניק מתל עדשים, לימים רמטכ"ל, שמרח שבוי בדבש והשליך אותו לכוורת; אבל הם כבר היו חריגים, לא גיבורים.

ודוק: לא שפשעי מלחמה נאסרו. הם עדיין בוצעו ללא הרף; פשוט לא דיברו עליהם. יחידה 101 היתה פשע מלחמה משוטט, אבל כשביצעה את מבצע קיביה – "לגרום נזק מקסימלי לאוכלוסיה ולרכוש", הורה בן גוריון לשרון – שיקר בן גוריון לכנסת וטען שהטבח בוצע על ידי "חקלאים ישראלים זועמים". רוצחי כפר קאסם נידונו לשנות מאסר, ושוחררו בלאט, כשהמדינה דואגת להם למשרות; רוצחי השבויים המצרים במלחמת סיני, באותה תקופה ממש, מעולם לא הועמדו לדין – אף שאחד מהם, תא"ל אריה בירו, התוודה עליהם 40 שנה לאחר מעשה ואמר שהטעות שלו היתה שהוא השאיר את הגופות כבולות. בירו אף לא נחקר. רפאל איתן הקפיד, כרמטכ"ל, להמתיק את עונשיהם של חיילים שהורשעו בעבירות על חוקי המלחמה.

במלחמת ההתשה, התחיל צה"ל – שאכן הותש – במדיניותו רבת השנים של הפיכת אזרחים למטרות מועדפות: משנוכח שאינו יכול לצבא המצרי העיקש, הוא הפציץ את ערי התעלה. ירי על אזרחים יהפוך למדיניות במהלך הכיבוש הארוך של דרום לבנון, במבצעים "דין וחשבון" ו-"ענבי זעם"; המטרה היתה "להפעיל לחץ על ממשלת לבנון" באמצעות ירי על האזרחים.

* * * * *

אבל, כאמור, אף שמאז 1968 התמחותו של צה"ל היא בתקיפת אזרחים, לא מדברים על כך. הישראלים לא מוכנים לשמוע על הזוועות שמתבצעות, כמעט על בסיס יומיומי, בשמם ובכספי המיסים שלהם.

התבוננות ישירה במתרחש תעלה את השאלה אם כל זה שווה בעצם. אם שווה להחזיק את ישראל כפי שהיא קיימת כיום, במחיר הזה של שליטה והתעללות באוכלוסיה כבושה, ובמקרים קיצוניים – תוך פשעי מלחמה כנגדה. האם היה שווה להקים את ישראל על גוויותיהם של אלפי חפים מפשע ונישולם של מאות אלפים. התבוננות במתרחש תאלץ את הישראלי – שאחרי הכל, תודעת השואה חלחלה כארס לגופו, וגבר במדים היורה בילד הוא גבר במדים היורה בילד, לפחות בשלב המיידי; הרציונליזציה מגיעה אחר כך – להסיק מסקנות לא נעימות על המדינה שהוא חי בה, על המתרחש מעבר לחומת ההפרדה. ולא, זה לא סבבה ושיגועים.

על כן הוא חייב לדחות את המידע. אבל כדי לדחות את המידע, הוא צריך להשמיץ את המקור. וכך הופכים מי שהיו עד לפני שבוע גיבורי ישראל, שנלחמו בעוז ברצועה – לא ממש; בפגישת "שוברים שתיקה" על בלוגרים השבוע, צוין שבאחת החטיבות נרשמו רק שתי התקלויות עם חמושים – הפכו באחת לבוגדים. הם אמרו את האמת, ולכן הם אויבי ישראל.

ומה שגרוע בכך הוא שהישראלים יודעים שאומרים להם את האמת. כולם ראו את פטריות הזרחן מעל עזה – אבל החיילים שמגלים אומץ אמיתי ומוכנים גם לומר את מה שכולם יודעים, מציגים בפנינו מראה לא סימפטית, של "עין עיוורת ולב אטום ומושחת".

"שוברי השתיקה" מעניקים שירות חיוני לחברה הישראלית. אתה רוצה לקוות שבסופו של דבר, כשיתפזר האבק ותשקע ההיסטריה, הם יזכו להערכה שלה זכו ותיקי מלחמת ויאטנם, שהסירו את מדיהם והצטרפו למתנגדי המלחמה – והכריעו את המערכה. אבל שנות דור חלפו עד שהגיבורים האמיתיים של המלחמה המיותרת ההיא זכו לקבל את שלהם, ואני מתקשה להאמין שיש סוכן ביטוח שיוציא לישראל פוליסת קיום לדור נוסף.

(יוסי גורביץ)

הדממה: ביום שלישי שעבר השתלט חיל הים על ספינה לא חמושה, Spirit of Humanity שמה, שהובילה אספקה לרצועת עזה. על הספינה היו כ-20 פעילים פרו פלסטיניים, ביניהם שניים בעלי חשיבות: חברת הקונגרס האמריקני לשעבר סינת'יה מק'קיני, ששוחררה אמש (א'), וכלת פרס נובל לשנת 1977, האירית מאלרי קוריגאן-מגווייאר (Máiread Corrigan-Maguire – אני מקווה שתיעתקתי את השם נכון, הגיילית שלי חלודה). למיטב הבנתי, קוריגאן-מאגווייאר עדיין עצורה בישראל.

העצורים שעדיין מוחזקים בישראל נמצאים בה משום שסירבו להודות בחדירה בלתי חוקית לישראל, מה שהיה מוביל לגירושם המהיר. הם טוענים, טענה שדובר צה"ל לא התמודד עמה, שחיל הים השתלט על הספינה כשהיתה במים בינלאומיים, פעולה בעייתית מאד מבחינה חוקית כשמדובר בספינה לא חמושה.

אם למישהו במערכת הבטחון היה שכל, הפעילים הללו לא היו נעצרים כלל. הספינה היתה מיורטת במים הטריטוריאליים של רצועת עזה ומקבלת הוראה להסתובב, באיום נשק אם יש צורך בכך. עכשיו ישראל מצטיירת בעולם – בצדק מוחלט – כמדינה שעוצרת חתני פרס נובל שבאים לחלק מזון ועפרונות צביעה לילדי עזה.

ומילא טפשותה של מערכת הבטחון; לחוכמה העילאית של אהוד ברק ולמצב שבו הצבא הוא הבורר היחיד בשאלות של יחסי חוץ כבר התרגלנו. התקשורת הישראלית לא דיווחה על מעצרה של קוריגאן-מאגווייאר. יש כלת פרס נובל בכלא ישראלי, וזה לא אייטם. זה לא ראוי לדיווח. אפילו במסגרת ההתבכיינות הרגילה של גדעון לוי, שמתייחס לפרשת הספינה, היא איננה מוזכרת. הארץ, אחד העיתונים הבודדים שהמשיך לדווח – בקצרה – על הפרשה, עשה זאת במקרה אחד תוך ציון ביקורם של בכירים מבחריין בישראל. הם באו כדי לחלץ חמישה מאזרחיהם.

מבחינת התקשורת הישראלית – מהציבור הישראלי, אם יש כזה, אי אפשר לצפות להרבה – הסיפור הזה לא קיים. מעניין איך זה קרה.

הנקמה: לפני כשבועיים, התפוצצה פרשת הדיין משה דרורי, שמשמש בטעות כשופט מחוזי עם שאיפות לעליון. כזכור, אנס דרורי פקידה ממוצא אתיופי, שנדרסה במכוון על ידי אברך מקושר היטב עם שאיפות להיות דיין לקבל את התנצלותו של הלז – ואז פסק שמאחר והוא התנצל, הרי שעל פי פוסק מצרי מהמאה ה-12, אין צורך להרשיע או להעניש את האברך. מעבר להסתמכות על חוקים שלא התקבלו במדינת ישראל,

דרורי הסתבך עוד בפטרונות על גבול הגזענות, כשטען שעצם העובדה שהאזרחית הנדרסת זכתה לאוזן קשבת מצידו – לא לדין צדק, חלילה, בואו לא נסחף, עדיין מדובר בחמת מלאה צואה, ועוד ממוצא אפריקני – מהווה מבחינתה של הנדרסת הגשמה עצמית עילאית. הפרסום העלה את המינוי המיועד של דרורי על מוקש.

הנקמה היתה מהירה. הבוקר (ב') פרסמה רשת ב' ידיעה, על פיה "בוטל במפתיע" גיורה של המתלוננת על ידי בתי הדין הרבניים. כך ייעשה למכשפה בפוטנציה, צאצאית חם, שהעזה לפגוע בקידומם של גברים יהודים כשרים.

בשאר התקשורת נשמרה שתיקה. במקום נורמלי זו היתה עילה לחקירה פלילית, אם לא לוועדת חקירה, אבל אנחנו מתרגלים במהירות לחיות בתיאוקרטיה.

בין קודש וחול: קבוצה של חיילים דתיים איימו בסירוב פקודה, אם ייאלצו לנסוע בג'יפ האמר שנוהגת בו חיילת. במקום לשלוח את החיילים במהירות למחבוש, המשיך צה"ל להשפיל את חיילותיו: נערכה התייעצות עם הרבנות, ובסופה הכתים צה"ל שוב את החיילות כמפתות, מדיחות וטמאות, ואישר שבמקום חייל ונהגת, יהיו בג'יפ שני חיילים ונהגת.

יצוין שעל פי הנחיותיה של הרבנות הצבאית עצמה, אין מניעה לנסיעה של חייל וחיילת בג'יפ. אבל צה"ל כבר התרגל לשמש כמיליציה של חובשי הכיפות. חובשי הכיפות הסרוגות מצייצים בעלבון בכל פעם שמאשימים אותם בקנאות, ומפריחים הבלים על היותם גשר בין המסורת ובין המודרנה. אבל, כפי שאפשר לראות, הם נוהגים בנשים בדיוק כפי שנוהגים החרדים שדורשים הפרדה באוטובוסים. ובשני המקרים, התירוץ של "צניעות" מסתיר את הרצון לאדנות. ואנחנו נכנעים.

טשטוש גבולות: נתחיל מהגילוי הנאות. אני מספק שירותי פרילאנס לכלכליסט, ובין השאר כותב שם טור יומי. עם זאת, אני לא מועסק על ידי כלכליסט ואין לי טינה מיוחדת לדה מארקר (למירב ארלוזרוב כן, אבל זה עניין אחר).

ומה שדה מארקר עושים בזמן האחרון הוא חרפה עיתונאית. הם לוקחים איזו סדרה טלוויזיונית בשם "המסודרים", מגיעים איתה לאיזה הסכם שת"פ פרסומי הדדי – ואז מפרסמים קטעים ממנה כאילו היו ידיעה חדשותית אמיתית. והבולשיט הבידורי הזול הזה זוכה להפניה מהעמוד הראשי של "הארץ", כאילו אכן היה חדשות.

זו הזניה של מושג העיתונאות ומושג החדשות. וכש"הארץ" עושה את זה, במיוחד בתקופה הנוכחית, הבלתי יציבה, הוא כורת את הענף שעליו הוא יושב: הוא מטשטש במודע בין אמת ובדיון, מוכר בידור במסווה חדשותי. קשה מאד להאמין שלא מבינים את זה שם.

(יוסי גורביץ)

לפני כשבוע, בעט בג"צ מכל המדרגות את הפרקליטות הצבאית, לאחר שזו ניסתה לטעון שסעיף האישום הראוי לקצין שהורה – במקרה הטוב – על דימוי הוצאה להורג של עציר כפות הוא "התנהגות שאיננה הולמת קצין".

"מקורביו" (רשמית, לקצינים בשירות פעיל אסור להתראיין, אז מסתבר שלכולם יש "מקורבים") של הקצין האמור, סא"ל עמרי בורברג, ייבבו מרה על ההחלטה, וטענו שמדובר בקצין "ערכי". לראיה, הם אמרו, הוא חילץ פצועים וגופות תחת אש. מותר להתקטנן ולשאול מה "ערכי" בחילוץ בשר נרקב תחת אש, תוך סיכון חיי אדם, אבל בישראל הנקרופילית כנראה שהשאלה הזו לא תובן.

הבעיה של "המקורבים", אם אכן יש כאלה, בסיסית יותר: בלבול בסיסי. אומץ לב הוא אכן אחת המידות הטובות; אומץ לב הוא הנחותה שבהן. הלוחם האמיץ שהוא בו זמנית פושע מלחמה מתעלל הוא תופעה מוכרת, שימיה כימי אכילס. הרומאים, כל עוד שהצליחו לשלוט בצבאם ולא הוא בהם, הקפידו להעמיד את המשמעת מעל האומץ; על פי האגדה, משהורה הקונסול טיטוס מאניליוס טורקוואטוס על איסור על דו קרבות עם חיילי האויב, ומשהפר בנו שלו, שנשא אותו שם את הפקודה, ניצח לעיני החיילים והעלה משמעותית את המוראל שלהם, ציווה אביו להוציאו להורג בשל הפרת המשמעת.

אומץ לב, או מאצ'ואיזם, קיים בכל בריון שכונתי, והיא תכונה זולה ביחס, שניתנת לרכישה באמצעות הכמות הנכונה של אלכוהול. בפני עצמו, אומץ איננו בהכרח "ערכי" יותר מזהירות; המרכיב ה"ערכי" הוא השימוש שנעשה באומץ הלב, מטרתו, לא הוא-עצמו. ודוק: אומץ הלב של בורברג מוגבל למצבי קרב בלבד. כשהסתבך, מיהר לטפול את האחריות – כמקובל בקרב פחדני הקצונה הבכירה; ראו פרשת אל"מ משה תמיר – על החפ"ש הזמין ביותר, שותפו לדבר עבירה החייל ל'.

גם קצינים בכירים בצה"ל הביעו תרעומת, ואמרו שמעתה יצמצמו את שיתוף הפעולה שלהם עם ארגוני זכויות אדם, שלדבריהם מנהלים "מסע ציד" נגד קצינים שמרשים לעצמם לבצע פשעי מלחמה. אם צה"ל היה צבא נורמלי, קציניו הבכירים היו מבינים שניהול מסע הציד הזה היה חלק מתפקידו-שלו, כי ההבדל בין צבא ובין כנופיה חמושה בנוסח הצבא הרוסי הוא בדיוק זה: משמעת פלדה והענשת פשעי מלחמה.

זה, כידוע, לא המצב, ושר בטחוננו האמיץ, אהוד "ברח" ברק, כבר עדכן את הערכתו לגבי צה"ל: אין לומר עוד "הצבא המוסרי ביותר בעולם" – הזכויות שמורות לאושיה ערכית אחרת, שאול "חסר חוליות" מופז – אלא "אחד הצבאות המוסריים ביותר בעולם". מי אמר שהמערכת הצבאית לא מתעדכנת?

* * * * *

ובינתיים, מתבצעת לה בשקט הפיכה ערכית בצה"ל. בשבוע שעבר, אושר מינויו של קצין המילואים שגב לב-רן למ"פ בחטיבת המילואים ירושלים. לב רן, מתנחל, מעל בתפקידו בעת פינוי מאחזונצ'יק לפני כשנה, שימש כסוכן כפול של האנשים שכנגדם פעלה היחידה שלו, ועדכן אותם על פעולותיה. הוא הודה על כך בגלוי בשיחה בגדודו, ואף התרברב על כך בפגישה עם כתב "ידיעות אחרונות".

שכרה של הבגידה הזו היה, כאמור, קידום. דובר צה"ל אף מסר, בתגובה לאקונית, ש"נמצא שלב רן פעל כשורה". המסר – עוד צעד בדרך מצבא של מדינה עצמאית לצבא-מתנחלים – הובהר. ראוי להרהר מה יהיו, למשל, שיקולי הקידום של המ"פ הטרי; האם יעדיף לתפקידי מ"מ, למשל, קצינים שחולקים את משנתו הערכית, כאלה שבסירובם לא יאפשרו עוד להפעיל את הפלוגה למשימות של פינוי פולשים יהודים.

בינתיים, הצליח תא"ל אביחי רונצקי – האמאם הגדול של צה"ל – לייצר עוד שערוריה. רונצקי מורגל בהן עוד מהתקופה שבה פסק שמעיקר הדין, אסור להעניק טיפול רפואי לשבוי אויב ויש להניח לו למות.

גם הפעם, רונצקי אמר את האמת ההלכתית המחודדת: מלכתחילה, אסור לנשים לשרת בצה"ל. בטוב הטעם הרגיל, הוא אמר את הדברים בכנס של חיילות דתיות. המשמעות היא ברורה: אתן המרתן את צו הרבנים, אבל אנחנו נטפל בכן למרות זאת.

חשוב להדגיש: האיסור איננו על שירותן של נשים דתיות בפרט, כפי שהוצג הנושא בטעות, אלא איסור על שירות נשים בכלל; אלו מהן שהן דתיות פשוט חשופות יותר להשפעתם וליכולת ההיזק של הרבנים.

כל הרבנים הראשיים לצה"ל סברו כך – זו עמדת ההלכה היהודית – אבל ×”×™×” להם מספיק שכל לסתום את הפה. רונצקי, שמפגין קצת יותר אומץ מבורברג ומוכן לסכן את המשרה שלו, אמר זאת בפומבי.

הבעיה איננה רק בכך שרב צבאי קורא לנשים שלא להתגייס – אם כי זו הבעיה שרוב התקשורת התמקדה בה – אלא בכך שבהצהרותיו, רונצקי מיישר קו עם הקיצונים שבחיילים הדתיים. לאחרונה, הודיעה לשכת הרמטכ"ל שחיילים דתיים לא רשאים לנטוש הופעה בשל העובדה שיש בה נשים שרות; זו הופכת להיות בעיה. חיילים דתיים אחרים סירבו להשתתף בקורס שנוהל על ידי מפקדת.

זה לא רק נושא ה'צניעות', שאליו ניסה רונצקי להסיט את הדיון. חיילות על פודיום לא מהוות כל סכנה לתומתו של החייל הדתי. כך גם נשים ששרות על במה. הבעיה היא עם נוכחותה של אשה במרחב הציבורי, ובמיוחד במקרה של פיקוד; המצב שבו אשה מפקדת על גבר הוא, מבחינת ההלכה, בלתי אפשרי.

רונצקי ושאר החיילים מצוות הסוס הטרויאני לא מגלים אומץ סתם כך; הם יודעים שדבר לא יקרה להם, שאיש לא ידיח אותם על המאמץ הבלתי פוסק שלהם להפוך את צה"ל לסניף של ישיבת הסדר. הם רואים כבר את הישורת האחרונה. קיר הברזל, שאמור היה להבהיר שכל נסיון להשליט בישראל את ההלכה ייענש בחומרה, קורס חלק אחר חלק. וכשיצטרכו טיפוסים כמו בורברג הכשר "ערכי" למעשיהם, הם אלה שיספקו אותו. ואולי זה ההסבר לחיבוק הזה של החרד"לניקים והמתנחבלים מצד צה"ל: מהם הוא תמיד יכול לשמוע שהוא מוסרי. אפילו מוסרי מדי.

והספינה שטה.

(שבתי).

(יוסי גורביץ)

עד לאחרונה, נהנה מחמוד אחמדיניז'אד מברכתם של מעט מאד אנשים בשל זיוף הבחירות שלו. ברכות הגיעו מהחשודים הרגילים: רוסיה, סין, ונצואלה, קזחסטאן, אוזבקיסטן, קירגיסטאן, וטג'יקיסטן; גם צפון קוריאה, חמאס והחיזבאללה (שאף שלח, על פי שמועות עקשניות, יחידות צבאיות לאיראן, לסיוע בדיכוי ההתקוממות) עודדו. מובארק דווקא לא. אבל החל מאמש, זכה אחמדניז'אד לסיוע שעל פניו היה בלתי צפוי: גם ישראל הרשמית במברכים.

מאיר דגן, ראש המוסד, העריך אתמול (שלישי) שאחמדניז'אד ינצח תוך ימים ספורים, והבהיר את מה ש"פקידים בכירים" היו מוכנים לומר ביום שישי רק שלא לייחוס: שישראל מעדיפה את נצחונו. דברים דומים אמר היום החכם באדם, שר בטחוננו, אהוד ברק: "אל תטעו לגבי מוסאווי – הוא לא היה נבחר להיות חבר כנסת בישראל או מושל מרילנד". הוא גם הוסיף, למקרה שמישהו שכח, ש"אסור לשכוח שבאיראן קיים משטר דיקטטורי של אייטולות, אלה אנשים דתיים קיצוניים". וואלה. הגדיל לעשות חבר הכנסת אליעזר מוזס (יהדות התורה), שאמר ש"אין לי אלא לשמוח על בחירתו מחדש". ליברלים בעולם משפשפים את עיניהם בתדהמה. ישראל התייצבה לצד משטר האייטולות במלחמתו בעמו. זה ייזכר.

כלל לא בטוח שאחמדניז'אד אכן נבחר מחדש, וספק אם היה עומד אפילו בסטנדרטים הדמוקרטיים שמכיר מוזס מהבית – סופרים רק את קולות האייטולות – אבל הממסד הצבאי-פוליטי שלנו בעליל במצוקה. אחמדניז'אד היה הקלף המנצח שלהם. מספיק היה להצביע עליו וכולם היו נרתעים לאחור בגועל. עכשיו הדחליל הזה מתפרק לנגד עיניהם. ברור שהם במצוקה. אחרי הכל, מאחוריו הם יכלו להעמיד פנים שהם מנסים "לגייס את העולם" נגד איראן, מה שהם קצת יתקשו לעשות כשיש רפורמטור בהנהגת איראן. אלוף בן הוציא את המיתוס הזה – שאחמדניז'אד הוא קלף מיקוח ישראלי, ושמוסאווי יהיה רע תעמולתית לישראל – לשחיטה.

יסלח לי אהוד ברק שאני מעז להציע הערכת מצב אחרת משלו (בהתחשב בכך שהבוגר הזה של בית הספר ליחסים בינלאומיים ע"ש ד"ר סטריינג'לאב מפנטז על "פעולה מתואמת ונכונה" ל"עצירת צפון קוריאה", אני משרה לעצמי): זה כבר לא על מוסאווי. כבר כמה ימים לא.

ברק יודע את זה – הוא מודה בכך בחצי משפט – אבל הוא חייב לצבוע את מוסאווי ותומכיו כאויבי ישראל, אחרת הלך על מערכת הבטחון. ובכל זאת, קרו כמה דברים בימים האחרונים. אמש התייצב האייטולה החשוב מונטזרי במפורש לצד המתקוממים. על התוצאות המזויפות הוא כותב ש"אף אדם מיושב לא יוכל להאמין בהן"; על מעשי הטבח הוא אומר שהמשטר "תקף את ילדי העם, לנגד עיניהם של עיתונאים מקומיים וזרים, באלימות מדהימה"; ואז הוא משתמש בסמכותו הדתית כדי לומר שורה של דברים, אף אחד מהם לא נעים לאוזניהם של ברק ודגן.

החשוב מכולם, לדעתי, הוא שהוא שולל במפורש את הלגיטימיות של המשטר: "כפי שכבר אמרתי, ממשלה שאיננה מכבדת את הצבעת העם איננה נהנית מלגיטימיות פוליטית או דתית" (הדגשה שלי – יצ"ג). הוא מאיים על כוחות הדיכוי בסנקציות דתיות: "אני מבקש מאנשי המשטרה והצבא שלא 'למכור את דתם', ולהזהר – שכן קבלת פקודות לא תנקה אותם בעיני האל. הכירו בצעירים המוחים כבילדיכם. כיום, צנזורה וקטיעת קווי התקשורת איננה יכולה להסתיר את האמת".

זה מסמך מדהים, שנכתב על ידי האדם שבשעתו אמור היה להנהיג את איראן לאחר מותו של חומייני. בשר מבשרה של המהפכה. האם ברק לא שמע עליו? האם שמע והתעלם ממנו?

קו הגנה נוסף על הדחליל בחליפת הערב הוא שהמהפכנים אינם מייצגים את המוני העם האיראני. נטען כלפיהם, במיוחד מצד מזרחנים, שהם "אליטיסטים מנותקים", סטודנטים בני המעמד הבינוני. על כך, יש כמה תשובות: ראשית, שמדובר בבולשיט. התמיכה בהתקוממות מגיעה מכל שכבות הציבור העירוני – ואולי גם הכפרי. שנית, שמהפכות בדרך כלל מתחילות על ידי בני המעמד הבינוני. שלישית, ו-SandMonkey כותב זאת היטב, שמדובר בהתנשאות מדהימה ובזבל אינטלקטואלי.

ובתוך העשן והדם, הצליח מאיר דגן לעשות טריק של קוסמים: כמעט אף אחד לא שם לב, אבל למרות שבנימין נתניהו טוען כבר שנים שאיראן היא 1938 וגרמניה היא השנה, או משהו, העמדה הרשמית של המוסד היא שלאיראן תהיה פצצה…. ב-2014. עצרו את המדפסות!

ישראל מאיימת על העולם בפצצה איראנית כבר 15 שנים ויותר. בסוף 2007, הודיע אמ"ן-מחקר לכנסת שלאיראן תהיה פצצה בסוף 2009. ×–×” ×”×™×” חלק מריטואל איומים קבוע, שימע'לה פרס איים עלינו בפצצה איראנית כבר ב-1992. נזכיר שכאשר המודיעין האמריקני קטע, לפני כשנה וחצי, את מסעו של משטר בוש לעבר מלחמה באיראן, בציינו שאיראן לא תשיג פצצה עד 2015, זעקו בישראל שמדובר ב"מניפולציה של מודיעין". ההבדל בין 2014 ל-2015 נראה, לי על כל פנים, ×›×–× ×™×—. בתוך כל הבלגאן, שכחנו לציין שהמודיעין הישראלי שוב טעה – כהרגלו. ההרגל ×”×–×” הוא ×›×” מובנה, עד שוועדת חקירה של הכנסת המליצה בעצם לפרק את אמ"ן.

עכשיו, סביר שלאיראן תהיה פצצה, ולו משום שהיא זקוקה לה כאמצעי הגנה גיאו-פוליטי. כוחות אמריקניים עומדים על שניים מגבולותיה ואחת השכנות שלה היא המדינה המטורפת בעולם, שמחזיקה בו זמנית באידיאולוגיה של השמדת השיעה ובנשק גרעיני – פקיסטן. אבל איראן שלאחר שלטון האייטולות, ויבוא אחריו מה שיבוא, מאיימת הרבה פחות על ישראל. יהיו לה בעיות פנימיות שהיא תיאלץ לפתור. חלק ניכר מאוכלוסייתה צעיר מגיל 30 ולחלק ניכר ממנו לא צפויה קריירה מוצלחת. אחמדניז'אד השתמש בישראל בדחליל כפי שישראל השתמשה בו.

וראה זה פלא: בעוד שמצרים וסורים אינם מוכנים להפגש עם ישראלים, לאיראנים אין כמעט בעיה כזו. הציבור האיראני איננו מורעל כנגד ישראל כפי שרוצה המשטר שנאמין. כשחטף אזרח איראני מטוס וחיפש את דרכו אל החופש, הוא הפנה אותו דווקא לישראל. האיראנים אינם ערבים, והפלסטינים שהימרו על המשטר מטהראן עשויים לגלות – כמו לאחר כיבוש כוויית על ידי סדאם – שהם שוב הימרו על הסוס הלא נכון.

גם הישראלים כבר אינם מפוחדים כשהיו: סקר שנערך לאחרונה על ידי צוות מאוניברסיטת תל אביב מצא שרק 21% מהישראלים מאמינים לתעמולה (הנרמזת תמיד) של ממשלתם, כאילו עם בניית פצצה איראנית היא תוטל מיד על ישראל. מספר האנשים שאמרו שעקב פצצה איראנית ישקלו להגר נמוך אף יותר: רק 11% – ובהתחשב בכך ש-25% מהנוער הישראלי אמר לפני כמה שנים לסוקרים שהוא שוקל ירידה, וכשזוכרים שהחפץ הנחשק ביותר בישראל הוא דרכון זר, ×–×” אומר דרשני. רוב הישראלים, בפועל, כבר השלימו עם הפצצה האיראנית.

אם תקרוס "המדינה השיעית והדמוקרטית" תחת הסתירות המובנות שלה, ויש לקוות שזה יקרה בעגלא ובזמן קריב, תקרוס איתה גם תפיסת עולמו של הממסד הבטחוני שלנו. כמו בשיר של קוואפיס, לא ברור מה יעשו הברקים והדגנים כשיתברר שאין ברברים בסביבה: האחמדניז'אדים, אחרי הכל, "היו פתרון מסוים".

(יוסי גורביץ)

פרשת הורדתו בדרגה של אל"מ משה תמיר, לאחר שנתפס בזיוף מסמכים, בשקרים, בטיוח, בטפילת אשמה על פקודו, בשיבוש הליכי משפט ובהפרת אמונים – שלא לדבר על מחסור חמור בשיקול דעת – ממשיכה לזעזע את הבהמה הירוקה.

הלם כזה לא נראה בין הקצונה הבכירה מאז מלחמת לבנון. הרמטכ"ל, גבי אשכנזי, ממשיך להגן על הפלג שלו בחונטה – קציני גולני – והודיע שהוא דוחה את סבב המינויים של בכירי הבהמה, ומלחכי פנכה בכירים כבר הסבירו ש"הרמטכ"ל יתקשה להעניק דרגת אלוף אישית לפרקליט הצבאי כל עוד לא הסתיימה הפרשה". זהו, בפשטות, נסיון להטיל אימה על בית הדין שידון בערעורו של תמיר, אם יהיה כזה – אימה שגם שופטיו הראשונים של תמיר חשו בה – ולזכותם, דחו אותה במפורש. בקצב הזה, גם אשכנזי יצטרך ללכת הביתה, לפני שיעגן סופית את צה"ל כצבא הערבי הטוב ביותר במזרח התיכון, צבא שכבר מזמן שכח שכוחו היה בדיווח אמת, גם אמת לא נעימה.

עוכר דינו של תמיר, בינתיים, כבר מגיע עם קו הגנה חדש: תמיר כלל לא שיקר. הוא מודה שהקצין אמנם רשם את שמו של נהגו כנהג הרכב הפוגע, אך, לדבריו, כל זה הושמט מכתב האישום המתוקן ומעסקת הטיעון ועל כן לא רלוונטי. כלומר, הוא שקרן, אבל זה לא עניינכם. זו השפלות שקצין וג'נטלמן מסוגו של תמיר מגיע אליה, בנסיון נואש לשמור על הסטטוס ועל הפנסיה. הקצין האמיץ שווייק.

ברור למה החונטה סוגרת שורות סביב תמיר: הוא רחוק מלהיות היחיד שניצל לרעה את מעמדו, ואם יתחילו לתלוש פה דרגות בגלל כמה שקרים, שורות המטכ"ל יתדלדלו במהירות. פחות ברור מדוע מתואר תמיר כגאון צבאי.

שירותו של תמיר עבר עליו בפעולות בט"ש, תחילה ברצועת הבטחון בלבנון ואחר כך בשטחים. שירותו החל במלחמת לבנון הראשונה. אף ששימש כמג"ד, מח"ט ואוגדונר, הוא מעולם לא נאלץ לפקד על קרב שבו התייצבה מולו יחידה גדולה יותר מכיתה.

תמיר הוא פניו של צה"ל. לא במקרה, למרות ההילה שלו, לא מצליח אף אחד להזכר בפעולה גדולה שביצע. המקרה הבולט שמביאים סניגוריו הוא, שבעת חטיפת החיילים ב-2000, חצה תמיר את הגבול עם ארבעה חיילים וניסה לבצע מרדף אחרי התוקפים. לא הצליח – ניסה. כלומר, סגולתו הגדולה של תמיר היא שהוא מ"כ-על. למותר לציין שהוא לא פעל כמו מח"ט.

בכך מצביעים תומכיו של תמיר על צה"ל כפי שהם חושבים שהוא יהיה וצריך להיות: צבא בט"ש, צבא שמתמחה בלוחמה זעירה ובפעולות בסדר גודל כיתתי ומטה. עכשיו, בהחלט יתכן שהם צודקים. אחרי הכל, הפעם האחרונה שבה חווה צה"ל לוחמת שריון היתה במלחמת לבנון הראשונה, וזה היה לפני 27 שנים.

אבל אם זה המצב, יואילו נא תומכי תמיר ויפסיקו לשקר לנו בדבר הצורך בצבא גדול וכבד, עם שורה של חטיבות שריון וחיל אוויר יקר במיוחד. כדי להלחם בגרילה צריך צבא קטן, מקצועי מאד, שלא זקוק לחיל אוויר ולטנקים אלא לרכבים קלים וניידים ומל"טים.

אבל צה"ל ממשיך להתכונן למלחמת יום הכיפורים, למרות שעם מצרים יש לנו שלום, שהצבא של סוריה מחליד כבר עשורים, שירדן יצאה ממעגל האיבה ושגם הצבא העיראקי, איך לומר, לא מה שהיה פעם.

אז יואילו נא תומכי תמיר להחליט: אם הם רוצים צבא בט"ש, יואילו להקטינו ולקצץ משמעותית בתקציבו. אם הם רוצים צבא גדול וכבד, שמיועד למלחמת יום הדין בלתי סבירה, יואילו נא להסביר מדוע יקיץ עליו הקץ אם ייאלץ לוותר על קצין שמעולם לא ניהל קרב הגדול יותר מקרב כיתתי. השניים אינם מסתדרים זה עם זה.

תמיר משמש דוגמא יפה לרקבון וחוסר החשיבה שאחזו בצה"ל. החונטה פותחת כאן במערכה כנגד הדרישה שגם הגוף המתוקצב ביותר בישראל יפעל על פי נורמות נאותות. אם נאפשר לה לנצח בקרב הזה, סביר מאד שזה יעלה לנו בתבוסות של ממש, בשדות קרב אמיתיים.

(יוסי גורביץ)

לנשיאנו האהוב קפץ השימון. הוא שוב דוחף את עצמו למרכז הבמה, שוכח לחלוטין שהמקום היחיד שאליו מותר לו לדחוף את אפו הוא ממחטתו. שוב הוא רוכב, שוב הוא יוזם תוכניות מדיניות. סיעות הימין תוקפות אותו בשצף קצף, ופתאום אתה מוצא את עצמך משתוקק למקלחת, לאחר שמצאת את עצמך מסכים עם זבולון אורלב.

* * * * *

בית משפט צבאי קבע שמשה תמיר הוא שקרן – "לא אמר אמת", בניסוח המכובס – ושאמינות היא ערך עליון בצה"ל. באופן תמוה, לא בעט בית הדין את תמיר מהצבא, ולא גזר עליו עונש מאסר, אלא הסתפק בהורדתו לדרגת אלוף משנה – ומסיבות שאינן ברורות לבני אנוש פשוטים, בשלילת רשיון הנהיגה שלו. זו החלטה משונה; תמיר עצמו לא גרם לתאונה, ממילא יש לו נהג בוס (היחיד שיצא בסדר מכל הפרשה האומללה), ולא ברור מה יעלה או יוריד רשיון הנהיגה שלו. כנראה שזה היה אמור להסתיר את העובדה שעל עבירות חמורות, שקצין זוטר או נגד נכלאים ומודחים בעטיין, הוא לא יישב ולו יום אחד בכלא.

פעם, מזמן, זרק בן גוריון מהצבא את אורי בן ארי. הלה, רצוי להזכיר, היה קצין קצת יותר חשוב בתולדות צה"ל מאשר משה תמיר. גם הוא ראה הרבה אש ואכל הרבה אבק – אבל, בניגוד לתמיר, גם הצליח לגרד כמה הצלחות בשדה קרב משמעותי טיפה יותר מאיזו קטטה חמושה בדרג כיתתי. ובכל זאת, כאשר אחד מפקודיו נשפט על גניבת שק סוכר, וטען שבן ארי ידע על כך, בן גוריון העמיד בפניו את הברירה לפרוש או להשפט. בניגוד לתמיר, בן ארי לא ביצע כל פשע; הוא לא קשר כנגד הצבא והציבור; הוא לא השתמש בפקודיו כדי להציע שוחד לאזרח בו פגע בנו; הוא פשוט הסתכל הצידה כשהיה צריך להיות ישר. אז זה הספיק.

היום התראיינה שורה ארוכה של קצינים – בעילום שם, כמובן, ×›×™ הם מוכנים לסכן הרבה עבור עם ישראל או חברים, אבל לא את הקריירה – וייללה עד הירח על הנזק שנגרם לבטחון ישראל בשל העובדה שבית דין צבאי לא ×”×™×” מוכן להתעלם מפשעיו של הבט"שיסט הכזבן. התפיסה שלהם אומרת, בעצם, שאם אתה קצין צבאי עם כמה הצלחות קטנות על החגורה, צריכים לסלוח לך על פחות או יותר הכל. הדרגות מעל לחוק, הדרגות גם מעל למוסר – בקצרה, מוסר של כנופיה חמושה, שלא קלטה מעולם שהדרגות גם מחייבות. והתקשורת, כמובן, מתמסרת בחדווה.

* * * * *

תמיר יוכל כנראה בקרוב להוסיף את ראשי התיבות "מיל'" אחרי תוארו, אבל הוא תמיד יתגעגע לימים שבהם שיגר מסוקים והרג חשודים. האדרנלין, הו האדרנלין. מי שעדיין מכור לו הוא רב אלוף במיל' בוגי "משה" יעלון. הלז משמש כעת בתפקיד הריק – שנתפר למידות האגו של אביגדור ליברמן – של "השר לענייני אסטרטגיה".

האמת, מבהיל למדי שהוא משמש בתפקיד הזה. הוא מפנטז שמשטר האייטולות "רוצה להרוס את ישראל כצעד ראשון לקראת הבסת הליברליזם בעולם", בעוד שהמשטר מנסה נואשות לספק דלק ועבודה לנתיניו, והמועמד שלו – מחמוד אחמדניג'אד – מסתכן בתבוסה של ממש מחר.

לבוגי יש פתרון. הוא רמז לקהל מאזינים אמריקני שהפתרון לבעיית משטר האייטולות הוא סיכול ממוקד. זה הרי עבד כל כך טוב מול החמאס. בהתחלה אתה בוהה, אחר כך אתה צוחק, אחר כך אתה בוכה, אחר כך אתה בודק שוב מה הסיכויים שלך לקבל נתינות קפריסאית. (לא משהו, אגב).

* * * * *

אבל אם שנתך נודדת בלילות, הרי זה משום שפסיכופט שגורם לרוברט מקנמרה להיראות כקדוש ישר ואוהב אדם שורץ בתפקיד שר הבטחון. בוגי אולי מפנטז, אבל ברק כבר הגיע כמעט לשלב הביצוע של חיסולו של סדאם חוסיין. אלוהים יודע מה היינו מרוויחים מזה, אבל זה נורא מאצ'ואיסטי ושושואיסטי. כמעט 17 שנים אחרי, הרמטכ"ל של צאלים ב' – ששיקר לכנסת על תפקידו בתרגיל ועל עצם נוכחותו, ולפעמים אני תוהה איך היתה נראית ההיסטוריה שלנו אילו הכנסת היתה עושה משהו בנידון – הוא היום שר הבטחון.

והוא כבר חולם על המלחמות הבאות. הוא מבטיח לנו שהן תהיינה קשות יותר מהתרגיל האוגדתי "עופרת יצוקה", ושהפעם אשכרה יהיו לנו נפגעים. קיומה של המלחמה הבאה הוא, כמובן, נתון; הוא נתון מאז 1949, כשביטחוניסטים הזהירו מפני "סיבוב שני".

הוא מזהיר מפני העברת נשק אמריקני ללבנון, משום שהוא עשוי להגיע לידי חיזבאללה – כמסתבר, ברק כבר חושב על הסיבוב הבא שם. פעמיים לא הספיקו, כנראה, ו-18 שנים של שריצה ברצועת הבטחון – ולברק היה חלק נכבד בכל זה – לא שכנעו את הנפוליאונצ'יק שאין לנו מה לחפש שם. אז כנראה שנצא לעוד סיבוב, ואחרי זה ברק יסביר למה גם התבוסה הזו היתה הכרחית, ואיך צה"ל יצא חזק יותר ממנה.

* * * * *

אלוהים יודע מה הם שותים שם, במטכ"ל, אבל בניגוד לאימרה המפורסמת של לינקולן על גראנט – "בררו איזה וויסקי הוא שותה, ושלחו מיד ארגז לכל הגנרלים שלי" – דווקא לא רצוי לשתות מזה. אולי כדאי להזעיק את מחלקת התברואה.

עוד במיל' אחד, יוסי פלד – שפעם, מזמן, נראה כמו אדם שפוי למדי, עם נטיות ימניות סבירות – משמש כשר. בניגוד לבוגי, הוא אפילו לא יכול להעמיד פנים שהוא עושה משהו: הוא שר בלי תיק. ובכן, פלד הציע השבוע שאם הממשל האמריקני ימשיך בשלו, ישראל צריכה להטיל עליו סנקציות.

התקשורת האמריקנית בהלם קל. פלד הציע, כמסתבר, להפסיק לרכוש נשק וציוד אחר מארה"ב, למכור ציוד צבאי רגיש לאויביה של ארה"ב, לספק להללו בסיסים ושירותי מודיעין, ולקנות מטוסים דווקא מצרפת. כאילו שצרפת תרצה למכור משהו למדינה שפלד הוא אחד משריה.

פלד הציע, בנוסף, שישראל תתערב בבחירות בארה"ב ותפיל חברי קונגרס התומכים באובמה, ותפעיל לחץ על יהודי ארה"ב כדי שירסנו את הנשיא שלהם. שלוש ציפורים ביריה אחת: פלד הצליח, במכה אחת, להבהיר – למי שעוד לא הבין – שישראל איננה נכס אלא נטל אסטרטגי לארה"ב, לחזק את התפיסה שהיא מעורבת הרבה יותר מדי בפוליטיקה הפנימית האמריקנית, ולהפוך את יהודי ארה"ב לגיס חמישי, מריונטות של משטר הליכוד. לא רע למכתב אחד. לא רע בכלל.

* * * * *

אה, כן, ערביי ישראל: אם מישהו בלע בטעות את התעמולה הציונית הרשמית, האומרת שהמיעוטים החיים בישראל הם שווי זכויות, בא שר הפנים אלי ישי והעמיד אותו באדיבות על טעותו.

ממליך המלכים כנראה מריח בחירות. זה ההסבר הפשוט לתזזית התקשורתית שלו בימים האחרונים. ובכל זאת, אפילו במונחי ש"ס, הוא קצת הגזים. הוא ביטל תכנית לבנייה במזרח אל קודס – בניה שלשם שינוי מיועדת לתושבים הכבושים של המקום. היא גם אמורה היתה לשפר את רמת השירותים בחלק של עיר שישראל מעמידה פנים שהיא שלמה. זה, כמובן, לא יעלה על הדעת.

וכדי שאף אחד לא יוכל לומר שהוא לא מבין מה קורה כאן, פקחי העיריה התחילו לחלק צווים כנגד בתים שנבנו באופן בלתי חוקי. וזאת, כאמור, כשאין אפשרות לבניה חוקית. אחר כך לא נבין מה הם רוצים ומאיפה חטפנו את זה.

* * * * *

סיעת ישראל ביתנו הפילה את חוק ברית הזוגיות, למרות שאם היתה מפעילה את מלוא כובד משקלה, ההצעה היתה עוברת. הגיבור הגדול אביגדור ליברמן לא הגיע למליאה. מציע החוק, איזה טיפוס מקדימה, הצביע נגד אותה הצעת חוק לפני פחות משנה. כל מילה מיותרת.

בשני המקרים הסיבה היתה משמעת סיעתית.

* * * * *

השבוע החליטה הפרקליטות, באיחור אופייני, להעמיד לדין את רוצחיו של המחבל והבוגד עדן נתן-זאדה. אבל, פחות או יותר בו זמנית, ארבעת קורבנותיו של נתן-זאדה נעלמו מאתר ראש הממשלה. בימי אולמרט הם היו שם, קורבנות טרור (אם כי במעמד משני – כדי לקרוא את נסיבות טביחתם צריך היה, בניגוד לכל מקרה אחר, להקיש שם משתמש וסיסמה); בימי נתניהו הם נעלמו. ואולי לא היו הדברים מעולם? ממילא, העיסוק הישראלי בפרשה הוא בקורבן האמיתי, היהודי המסכן שבוצע בו לינץ' על לא עוול בכפו.

* * * * *

מזג האוויר מחר צפוי להיות, כותב "הארץ", "נוח יחסית". איזה דיוק מביע ה"יחסית" הזה.

(יוסי גורביץ)

חשבתי שנפטרנו מהאלוף אלעזר שטרן, לאחר שהלז תלה את המדים. למרבה הצער, זה לא קרה. שטרן קלט שיש לו אמצעי בטוח שישאיר אותו בטווח הזרקורים, ועל כן שלשום (ראשון) הוא השתלח בשנואי נפשו הקבועים: המושמטים.

שטרן לא מסוגל לומר כמה אמיתות פשוטות: שאף אחד לא משחרר את עצמו מצה"ל, אלא שצה"ל משחרר את כל ה"משתמטים"; שהשנה כבר חלה עליה במספר המתאבדים; שהעליה במספר המשוחררים לא נובעת מדקדנטיות ב"תל אביב" המיתולוגית אלא מקיום של מצוות פרו ורבו בבני ברק של מטה; שצבא לא מקצועי הוא, ובכן, צבא לא מקצועי.

לא, במקום כל זה מרשה לעצמו שטרן להטיף לנו על "ערכים". צריך להזהר במילה הזו: הימין השמרני (ובישראל, הימין היהודיסטי) השתלטו עליה מזמן. סובלנות, פתיחות והומניזם אינם "ערכים"; קנאות, סתגרנות ושנאת אדם (תחת שם הקוד "אהבת ישראל") דווקא כן. כל מי שפועל בשם קולקטיביזם מגויס הוא "ערכי", וכל מי שחושב אחרת הוא "תלוש", פרוץ-מינית או הומו, קפיטליסט נטול ערכים ובו זמנית קומוניסט שואף חורבן, "לא מחובר לעם" – בקיצור, מה שפעם נהג הימין לכנות "יהודי".

לא מסובך לברר מהם ערכיו של שטרן: פטישיזציה של מדי צה"ל. מבחינתו, בר רפאלי מכוערת משום שהיא לא העלתה אותם על גופה. צה"ל הוא הטוב והנאה, ותמיד צריך יהודי לראות את עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ. אלו ערכיו. הם מוכרים.

השאלה היא אם הגנרל בדימוס שטרן הוא האדם המתאים להטיף לנו על ערכים. אחרי הכל, כשהופקר מדחת יוסף למותו בקבר יוסף, שטרן אמר לנו ש"לא תמיד אפשר להציל פצועים" – שזו כנראה אמת מצערת, אבל מראש חיל חינוך ציפינו לקצת יותר מאשר כסת"ח על המפקד הישיר שלו, שאול מופז.

חמורה מכך העובדה ששטרן, קצין בכיר, כל כך שכח את ערך הרעות הצה"לי, שהוא ניהל מסע צלב כנגד חייל שהגחיך אותו ואת הרמטכ"ל, חננאל דיין. במסגרת אובדן השליטה הזה, לקח האלוף הערכי כל כך את תיקו האישי של דיין והדליף אותו לעיתונאי, יאיר לפיד. אחר כך, משנחשף המקור של לפיד, נתבע שטרן עצמו על מה שעל פניו נראה כפשע, ובמקום להגיע לבית משפט ולהגן על שמו הטוב, הוא השליש לדיין 31,500 ₪ דמי לא יחרץ.

"הוא"? לא בדיוק, את ואתה ואני. המדינה היא שלקחה את כספי המיסים שלנו והעבירה אותם לדיין. שטרן לא שילם שקל על הפשע שלו. על העמדה לדין ותלישת הדרגות, כמובן, אין מה לדבר. זאת, כמובן, בתנאי שהקורבן של הפושע הוא חייל מן המניין: אם הדלפת שיחה שפגעה בעתידם של קצינים בכירים, צה"ל לא יהסס להשליך אותך לכלא, גם אתה תת אלוף.

אז זו דמותו של הקצין הערכי שטרן: חנפן של הבכירים ממנו, שלמענם הוא לא מהסס להתלכלך ולעבור על החוק. מישהו שמסוגר למכור את פקודו לעיתונאי כדי לנצח במריבה תקשורתית. בניגוד לשטרן, בר רפאלי לא עברה על שום חוק, ולא הלבינה את פניו של איש ברבים. בניגוד לאלעזר שטרן, ה"תלושים" שהוא רודף כל כך הם אנשים שמשלמים על טעויותיהם-שלהם, הם לא מפילים את עלותן על הציבור. על פי כל קנה מידה הגון, כל אחד ואחד מהם ערכי, בדרכו שלו, הרבה יותר מהאלוף בדימוס שטרן. אפילו חננאל דיין, שהקריב הרבה כדי למחות על ההתנתקות, ערכי הרבה יותר.

רצוי לגזור ולשמור. הקריירה השניה – במהלכה ×™×™×”× ×” מפנסיה משובחת מאד, על חשבוננו, בעודו עובד למחייתו – של שטרן רק מתחילה. הצבוע הידוע עוד יחזור.

הערה: בשבועות האחרונים התקבלו כמה וכמה תרומות לקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות לכל מי שהרים את תרומתו. אתם יודעים מי אתם.

(יוסי גורביץ)

עד הסוף המר: פרקליטיו של הנשיא לשעבר, משה קצב, הודיעו הבוקר (ב') על התפטרותם מייצוגו. זה התרגיל האחרון בשורת תרגילים שמבצעים קצב ופרקליטיו כדי למנוע ממנו את מר הכלא.

התרגיל המסריח הראשוני היה כאשר הודיעו פרקליטיו של קצב, בבוקר שבו אמור היה להודות בפשעיו, כי הוא חוזר בו מעסקת הטיעון. אחר כך ניסה האיש שמעוניין להלחם על חפותו לדחות את המשפט פעם אחר פעם. השיא היה לפני כחודש, כאשר יום לפני תחילת המשפט, עתרו הפרקליטים לבג"צ כדי להעביר את המשפט לבית משפט קרוב יותר לביתו של קצב – מה שכמובן היה גורר את ההליכים הלאה. בג"צ זרק אותם מכל המדרגות. אתמול, ניסו הפרקליטים לדרוש כי הדיון בעניינו של החשוד באונס ייערך בדלתיים פתוחות, בטענה המדהימה שהללו, משום שפנו לתקשורת, ויתרו על פרטיותן – הצבעה גסה על קו הפעולה שלהם, היינו השפלת והכפשת קורבנותיו-כאורה של קצב.

עילת ההתפטרות היא דרישתו של בית המשפט לסיים את התיק במהירות ולערוך ארבעה דיונים בשבוע. הקצב הזה קצת מהיר מדי בשביל קצב ופרקליטיו, והאחרונים טוענים שלא יוכלו לעמוד בלחץ, ויש להם לקוחות חדשים. אם להתחשב במה שראינו עד כה, נראה שמטרת ההתפטרות היא לקנות לקצב עוד קצת זמן ללא סורגים. העובדה שההתפטרות היא על דעת כל עורכי הדין מחזקת את החשד הזה.

פרקליטים נוטים לשכוח כי תפקידם הרשמי איננו להגן על הלקוח שלהם. הם פקידי בית המשפט, ותפקידם הוא לסייע בהוצאת האמת לאור. בשנים האחרונות, עורכי דין הפכו גם ליועצים תקשורתיים של הלקוח, ובמקרה של קצב מתקבל הרושם הלא נעים שפקידי בית המשפט פועלים כנגד בית המשפט. ראוי, אם כן, שבית המשפט יסרב לקבל את התפטרותם של הפרקליטים, ויזהיר אותם מפני תרגילים נוספים. אם השטיקים יימשכו, יש מקום לנקוט בסנקציות, עד כדי שלילת הרשיון שלהם. הבזיון הזה חייב להפסק.

וילך מזוז מעדנות: היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, הודיע אתמול (ראשון) שהוא מסתייג מעדותו של אל"מ איתי וירוב. נחמד מצידו, אבל לא נראה שזה מספיק.

וירוב – מפקד חטיבת כפיר, שהיא חטיבת כיבוש ייעודית – העיד במשפטו של אחד מפקודיו. הוא חשף שם את האמת הלא נעימה שכולנו יודעים, על האופן שבו פועלת הבהמה הירוקה בשטחים. הפקוד הואשם בכך שתקף פיזית פלסטיני. וירוב לא הבין מה רוצים ממנו. הוא מתיר אלימות פיזית "כל עוד היא משרתת את המשימה." הוא אומר ש"מכה, דחיפה, גם כשהאנשים אינם מעורבים בסיטואציה מבצעית , במידה שיכולה לקדם את ביצוע המשימה היא בהחלט דבר אפשרי".

וירוב מסביר שהחיילים שלו מענים אנשים כחלק יומיומי מפעילותם: "סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה במקרים של חיכוך, לפעמים ברכייה או חניקה לצורך הרגעה היא סבירה. נגיחה, לא." הוא אומר ש"הצורך באלימות בעת תשאול הוא בהחלט דבר סביר." ברור לו שרוב הנפגעים מפעילות אנשיו הם חפים מפשע: "אנחנו נעכב ונחקור, ונפעיל לחץ פיזי מותאם על כל אדם כדי להגיע למחבל הבודד. בכל אמצעי הלחץ שאנו מפעילים, רובם המכריע מופעל נגד אוכלוסייה שאינה מעורבת. כך המחסומים, כך הסריקות של שכונות שלמות וכך התשאולים של עוברים ושבים ברחוב".

לווירוב אין שום בעיה עם זה: "בניגוד לאמירות האוניברסליות שלפיהן שופט מעדיף שעשרה נאשמים ייצאו לחופשי ולא יישב זכאי אחד בבית הסוהר, אנחנו נפרוץ לאלף בתים כדי להוציא קלצ'ניקוב אחד". בקיצור, קולונל וירוב רואה בתושבי הגדה כולם בני ערובה שהוא יכול לעשות בהם כרצונו, במרדף אחרי קלצ' חלוד כלשהו – שב-999 מתוך 1,000 מקרים כלל איננו קיים. מותר לתהות אם חלק מהמקרים של רדיפת-שווא נובעים ממידע שנמסר תחת עינויים, שכל מטרתו היתה לגרום למענה להרפות.

ראוי להתבונן היטב בזליגה של העינויים. בהתחלה, בשנות השישים, השב"כ נהג לחקור חשודים בעינויים תוך שקרים למערכת המשפט (על כך, מיד). אחר כך, משהתפוצצה המורסה הזו בפרשת קו 300 ופרשת נאפסו, הוטלו הגבלות משפטיות על העינויים – הם הותרו (תחת הכינוי "לחץ פיזי מתון", שהיה למשל ולשנינה") רק במצב של "פצצה מתקתקת". מעולם לא תועד עד כה, ולו מקרה אחד, של "פצצה מתקתקת" – אבל במהירות, כל נחקר בעייתי הוגדר כ"פצצה מתקתקת". בג"צ ביטל את האישור ל"לחץ פיזי מתון" ב-1999.

והנה, פתאום, ב-2009, אנחנו מגלים מפי קולונל וירוב שחקירה בעינויים – וכן, מכות הם עינויים – היא לא משהו ששמור לחוקר שב"כ שמאחוריו מרחף איזה יועץ משפטי, ושהוא חב דין וחשבון לממונים עליו, אלא לכל ילד בן 19 ש"חושב" שיש צורך בהם. וכל זמן שהוא יכול לטעון שהיה בהם צורך מבצעי – וירוב טרם מצא לנכון לאשר לחייליו לפרוק את תסכוליהם על הפלסטינים סתם כך; בכך הוא מפגר אחרי דעת הקהל – המפקד שלו רואה בכך דבר סביר, הגיוני, יומיומי. כך משחיתים עינויים, תמיד, את כל מי שעוסק בהם.

בצבא נורמלי, קצין בכיר שהיה מודה בבית משפט שהוא נתן פקודות לחייליו לענות אזרחים חפים מפשע, ושהוא איננו מבדיל בפעולותיו בין אוכלוסיה אזרחית ובין האויב, היה זוכה לאחד מאלה: או שהיו מבקשים ממנו בנימוס להתכנס בחדרו, בנוכחות אקדח; או שהיו אוזקים אותו ומעמידים אותו לדין באשמת פשעי מלחמה. בישראל, הוא זכה לנזיפה צבועה במיוחד מאלוף הפיקוד. ראוי לתהות: אם הפקודות שמחלק וירוב כה פסולות, אם התנהגותו כה לא ראויה, עד שהוא ננזף – מדוע משאירים אותו בתפקידו?

אולי, עולה החשד, מתוך רצון שיישאר בתוך האוהל וישתין החוצה. אפשר שיש לו דברים מעניינים מאד לומר על שורה של בכירים בפיקוד מרכז ובצה"ל בכלל.

בוקר טוב, אהרן: נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, אמר אתמול ש"היו מקרים" שבהם מערכת הבטחון "סיבנה" את בית המשפט העליון. מאליו עולה צחוק חלול: ניסוח מדויק יותר יהיה שהיו מקרים שבהם היא לא סיבנה אותו.

אולי המקרה הבולט של שקרים, שמעולם לא נחקר לעומקו, היה זה שעסק בעינויים. כפי שחשפה ועדת לנדוי, במשך עשרים שנים, טענו אלפי עצירים פלסטינים שהודאותיהם הוצאו מהם בעינויים. נציגי השב"כ נשבעו לשקר, באורח יומיומי, וכתוצאה מכך התקבלו אלפי הודאות כוזבות כראיות. הדבר בוצע בידיעתם ובעידודם של ראשי השב"כ באותה תקופה.

מקרה בולט אחר הוא השקר המוסכם, ולפיו התנחלויות הן "הכרחיות לצרכי בטחון". צה"ל משקר, כי אחרת הקמת התנחלויות אסורות על פי החוק הבינלאומי. ההתנחלויות כולן הן, במידה זו או אחרת, מוצב צבאי. גם כאן, שיקרה מערכת הבטחון על ימין ועל שמאל.

המגונה בכל הפרשה הוא דווקא אהרן ברק. מהמתנחלים, מהצבא ומהשב"כ אין לצפות להרבה: לראשונים מעולם לא היתה בעיה עם שקרים, והשב"כ הוא ארגון חוקר, שתפקידו הוא למצוא מחבלים בטרם יפעלו. ארגונים כאלה תמיד יחפשו דרכים ל"קיצור הליכים". תפקידו של השופט ברק היה לעמוד מולם כרסן. אם אכן ידע ש"סיבנו" אותו, היה עליו להפעיל את מלוא חומרת החוק האוסר על עדות שקר – גם אם זה אומר לעצור את שר הבטחון או את פקידיו הישירים. שופט עליון שמניח לפקיד מדינה ל"סבן" אותו, ובמקום לנקוט בצעדים הנדרשים, מעדיף להתלונן על כך שנים לאחר מעשה – הוא במידה רבה שותף לפשע. הוא לא קיבל את המשכורת השניה במדינה כדי שישמש כקיביצער.

התועבה הנשכחת של טופז: על האיש עצמו ומעצרו איני רוצה לומר דבר. צריך לזכור שאנחנו נמצאים תחת שטף של הדלפות משטרתיות יזומות, ושהללו לא תמיד מתגלות כאמת מוצקת. לעיתים הן רק אמצעי לחץ כנגד החשוד, או אמצעי חקירה. האמת, במצבה הנוכחי של משטרת ישראל, אם מחר כל הכותרות יאמרו שהיא סחטה את ההודאות בעינויים או איומים כדי לדוג לעצמה סלב, זה לא יפתיע אותי. גם על ההתקף המשונה שעבר על חלקים מהתקשורת (15 עמודים בידיעות אחרונות?!) כבר כתבו לפני.

אבל בכל זאת צריך לומר משהו. שורת פרשיותיו של טופז כבר גוללה בכל מקום אפשרי – משבירת משקפיו של שניצר והנשיכות של הדוגמנית ההיא. כחובש משקפיים, זכרתי בעיקר את התקיפה של שניצר, שתיאר אותה היום. טופז קרא לעברו "אתה לא צריך משקפיים, בין כה וכה אתה לא רואה כלום, ואם אתה רואה אתה לא מבין".

משלל הפרשיות של טופז שצוטטו עם מעצרו נשמטה אחת. בינואר 2009, בבלוגו, שירבט טופז כתב שיטנה עילג לאחמד טיבי. זה היה במהלך המלחמה בעזה. בין השאר, כתב לו טופז: "אם אתה לא רואה את זה [את צדקתה הבתולית של ישראל – יצ"ג], אז אני אוציא לך את העיניים כדי שתראה!!! למרות שהייתי אצלך בבית ולמרות שאתה דוקטור".

נשמע מאד דומה למה שהוא אמר לשניצר. ובכל זאת, דווקא האיום לעקור את עיניו של חבר כנסת ערבי – דווקא הוא לא הוזכר. הלוואי שזה היה מקרה.

(יוסי גורביץ)