החברים של ג'ורג'

בשנים האחרונות נפוץ בקרב מקדמי הטוטאליטריות טריק ייחודי: הם אומרים שבעצם אילוצם לפעול לפי קודים ליברליים, יש דיכוי. הם משתמשים בלקסיקון של זכויות האדם כנגד עצמן, במיוחד בתפיסה של זכויות קולקטיביות. התרגיל לא חדש במיוחד: כבר בשנות השלושים של המאה ה-20, ג'נטלמניים דרומיים טענו לזכות קיומה של "דרך החיים הדרומית", שמבוססת על אביריות מיושנת, אהדה לכפריות וסלידה מעירוניות, רדניקיות עדינה ו"שמירה על השחורים במקומם". הם לא אהבו לינצ'ים, הם היו עדינים מדי, אבל הם סיפקו לתופעה של הלינצ'ים את התחמושת האינטלקטואלית.

יש שיטה בדוקה לזהות מה עומד מאחורי תביעות שהן לכאורה לזכויות אדם: יחסו של התובע לנשים. כשמישהו מדבר על זכויות מוסלמים אבל בו זמנית מגן על התביעה לחבישת רעלה – אמצעי מובהק לדיכויין של נשים – כ"שמירה על זהות תרבותית", די ברור מה עומד מאחורי התביעות שלו. כשמתנחלים מדברים על זכויות אדם – בין השאר באמצעות הארגון הגרוטסקי ל"זכויות אדם ביש"ע" – אבל בו זמנית מסרבים לשרת עם חיילות או לקבל מהן הוראות בצבא, לאף אחד אין ספקות מאיפה הם באים.

זכויות הנשים הן אחד החלקים החדשים יותר של התנועה לזכויות האזרח. אפשר, אמנם, למצוא מבשרים במאה ה-19 או אפילו במאה ה-18 (המכתב המפורסם של אביגייל אדמס), אבל זכויות הצבעה הוענקו לנשים לאט ובמאוחר במאה העשרים, בעקבות מלחמת העולם הראשונה. התנועה לשחרור האשה הגיעה לשיאה אפילו אחרי התנועה לשוויון השחורים בארה"ב.

"האשה היא הכושון של העולם," שר לנון בתחילת שנות השבעים. בישראל יש מי שרוצה להחזיר אותה אחורה, לתקופת חוקי ג'ים קרואו בדרום. בג"צ עדיין דן, מזה זמן רב, בעתירה שמיועדת לאסור על הפעלת "קווי מהדרין", שם נקי לשרץ של קווים שמטרתם השפלת נשים. ישראל כץ, שמקפיד לרשום את שמו לדראון בכל תפקיד שהוא ממלא, הגדיש את הסאה וכנראה הצליח לוודא ששמו יירשם בהיסטוריה, כשהודיע לאחרונה לבג"צ שמשרדו לא מתנגד למנהג המגונה הזה, כל זמן שהוא לא מעוגן בחקיקה ו"יתבצע בהסכמה".

אלא, כמובן, שבחרדים עסקינן, ואין שום שאלה של הסכמה. החרדים – חסידים, ליתר דיוק, הפלג המפגר יותר והאלים יותר של החרדים – מפעילים איומים ואלימות על נשים או גברים שמסרבים לדעת את מקומם. כפי שכתב היטב שחר אילן בפוסט מוצלח במיוחד, להפרדה בין נשים וגברים אין שום תקדים הלכתי. בערים שבהן רוב החרדים הם ליטאים, אין הפרדה. הסיבה לכך פשוטה מאד: אם גדולי ההלכה של הדורות הקודמים יכלו לנסוע באוטובוסים עם נשים, גם בטלני הישיבות של היום יכולים. אני זוכר היטב סיפור של אחד הר"מים שלי, הרב מנשה רשובסקי, על ראש הישיבה שלו – ישיבת חברון? לא בטוח – שכאשר התיישבה לידו אשה נאה בלבוש בלתי צנוע, הוא בירך אותה לשלום, קם – וירד מהאוטובוס. "יבוא עוד אוטובוס", הוא אמר. את החומרות שלו הוא הטיל על עצמו, והוא גם הקפיד שלא לפגוע ברגשותיה של הנוסעת.

שום דבר מזה לא נשאר בתפיסת קווי המהדרין, רק התפיסה של השפלת האשה – הושבתה מאחור. בסוף השבוע, פרסמה "נעמי בן עמי" – אם היא אכן קיימת; השם הזה מופיע בגוגל כשמה של מנהלת "נתיב", ובעליל לא מדובר באותה אשה, אם אכן באשה מדובר – מאמר בוויינט, שבו ניסתה להגן על "קווי המהדרין". מדובר בדמות מפוקפקת, שמתיימרת לדבר בשם עמותה או אגודה שאין לה כל זכר – "שדולת הנשים העולמית למען התחבורה המוסדרת" – וב"חדרי חרדים" נטען שמדובר בהמצאה של חסידות גור, הפסיכית שבין החסידויות בכל הקשור למעמד נשים.

מדובר, אם כן, במאמר תעמולה מובהק. "בן עמי" טוענת כמה טענות: ראשית, יש בעולם נוהג של הפרדה בין גברים ונשים בתחבורה ציבורית, בכלל זה במדינות דמוקרטיות; שנית, ההפרדה היא למטרת הגנה על הנשים מפני הטרדה מינית; שלישית, לאף אחד לא היו תלונות על ההפרדה בישראל עד שהגיעו "רפורמיות" ואנשי "הקרן החדשה לישראל"; רביעית, ביטול ההפרדה יסכן משרות של עובדים בחברות תחבורה ויוביל להעלאת פליטת גזי החממה.

הרשו לי לא להתייחס לטיעון הרביעי. נתחיל עם הראשון. קרונות לנשים בלבד אכן קיימים ביפן, דרום קוריאה, מצרים, הודו, טאיוואן, ברזיל, הפיליפינים, דובאי ובלארוס. בניגוד לטענתה של "בן עמי", לא מצאתי אזכורים לקרונות רכבת נפרדים או אוטובוסים נפרדים בארה"ב, צרפת, ספרד ויוון; סביר להניח שמדובר בשקר חרדי, מעורבב בקצת אמת להגברת אפקט התעמולה.

בטיעון השני "בן עמי" נופלת. היא מתארת מצב של קרונות ואוטובסים נפרדים לנשים. זה לא המצב בישראל: גברים ונשים נוסעים באותו כלי רכב, והנשים אמורות לשבת בחלקו האחורי של האוטובוס. הסיבה לקרונות נפרדים ביפן היא תופעה רחבת היקף של הטרדה מינית של נשים על ידי סוטים בקרונות הצפופים – כמו גם תופעה של האשמות שווא בהטרדה – ובכלל לא בטוח שזו התשובה הנכונה לבעיה. לא כל היפנים מסכימים עם רעיון ההפרדה; יש הרואים בו חרפה.

אבל כאן השקר: "קווי המהדרין" לא מיועדים לבלום הטרדה של נשים על ידי גברים. כמובן, מאחר ומדובר בגברים חרדים, ששיעור העבירות המיניות שלהם גבוה במובהק מהמקובל באוכלוסיה, החשש ×”×–×” לא בלתי סביר; אבל ההפרדה מיועדת למשהו אחר לגמרי – למנוע מהגבר החרדי לסבול ממראה של אשה, העשוי להביא להתפרצות היצר הרע שלו. כלומר, המטרה היא לשמור על הפרדה משום שאשה, "חמת מלאה צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה" (תמיד טוב לצטט את חוכמת היהדות), היא מפתה וטמאה מעצם קיומה. אם הבעיה היתה הטרדה מינית, לא היתה לחסידים בעיה שהנשים ישבו בראש האוטובוס והגברים בסופו. העובדה שהן יושבות מאחור – העובדה שאף אחד לא שקל להציע היפוך – מעידה גם על כוונה להשפילן, להחזירן למקומן ההיסטורי.

כדי לחזק את הטענה השקרית, מצטטת "בן עמי" מסמך כלשהו של הרשות לקידום מעמד האשה במשרד ראש הממשלה, בו לכאורה נכתב ש-60% מהנשים חוו הטרדה מינית בתחבורה הציבורית או היו עדות לה. שוב, ערבוב אמת בשקר: המסמך הממשלתי מעלה נתון מזעזע – 25% מהנשים חוו הטרדה מינית, ו-20% היו עדות לה – אבל זה לא בדיוק אותו הדבר.

אפשר היה לעצור את הפוסט כאן, אבל לא. "בן עמי" טוענת שעצם המחאה כנגד "קווי המהדרין" – שנמשכת, ברמות שונות, מימי הקמתם – היא תופעה חדשה, יציר כפיהן של "רפורמיות" ו"ארגוני נשים", בשליחות הקרן החדשה לישראל. התלונה האחרונה היא כנראה נסיון לעלות על רכבת השקרים של בן כספית ו"אם תרצו"; שאר הטענה היא העתק, אחד לאחד, של טענותיהם של הדרומיים במדינות ג'ים קרואו: שהשחורים בעצם מרוצים ממצבם, ושרק המלומדים שבהם, מוסתים על ידי גורמים מבחוץ, מעוררים צרות.

מ.ש.ל.

(יוסי גורביץ)

נו, בשעה טובה ומוצלחת הוסר צו האיסור שכולנו ידענו מה עומד מאחוריו – קשבית הבלוג, נילי אורן, טרחה לעדכן את הח"מ בנושא שעה ששוטט בסמטאות פירנצה – וכמו פטריות אחרי הגשם, חזרה מקהלת העשבים השוטים ע"ש המחתרת הראשונה להופעת אורח.

הפליאה לעשות ההתנחבלות שבות רחל, מקום מגוריו של המחבל היהודי שאף אחד כבר לא טורח להצמיד לו מספר: היא מיהרה להוציא הודעת גינוי לרוצח – לכאורה, לכאורה – ואף הביעה "הלם ותדהמה", שנמשכו 0.37 שניות, ×›×™ הודעת הגינוי שלה נגמרת ב… גינוי לשמאל: "היישוב גם מבקש להדגיש ×›×™ הניסיונות מצד גורמי השמאל לנצל המצב להסתה כנגד כלל המתנחלים, הינם מכוערים ועלובים".

מה שיפה בכל זה, כפי שמעידה כתבת "העין השביעית", הוא שההודעה הוכנה ככל הנראה מראש, לפני איזה שבועיים. כלומר, לפני שמישהו מהשמאל הספיק בכלל לקרוא את הטיקר שמציין במה בעצם מואשם יעקב טייטל, הוא כבר מצא את עצמו מגונה רטרואקטיבית על ידי החברים הטובים של הרוצח (לכאורה, לכאורה). שזה מרשים אפילו למגלגלי עיניים מיומנים כמו אחינו בני עדות הדובון והעוזי.

אלישיב רייכנר נזעק להודיע שטייטל והוא לא שייכים לאותו מחנה, למרות הכיפה והזקן של טייטל. היה כנראה עורך אירוני מאד בנרג, או לחילופין היה להם מחסור בכותבים, כי המאמר של רייכנר הוא הימני בשלישיית המאמרים שלהם; השמאלי הוא של חביב הבלוג, החומץ בן החומצה שמואל אליהו, שנזעק להודיע לאליאור חן ש"אתה לא דתי ולא רב, אז תוריד את הכיפה, אתה פוגע בכולנו". הגברת מוחה מעט יותר מדי, חושבני. (על אליאור חן, שוב, בימים הקרובים – אם יאפשר הזמן).

רייכנר כל כך לחוץ, שהוא נזקק לטיעונים משונים למדי. למשל, "כמו שהמשת"פית טלי פחימה לא מייצגת את כל השמאל, וכמו שהרוצח אסף גולדרינג לא מייצג את כל החילוניים, כך גם אתה לא מייצג לא את הימין, לא את המתנחלים, ולא את הציונות הדתית."

אהמ. כמה הבדלים, ברשותך. טלי פחימה לא שייכת לשום גוף של השמאל, ומעולם לא התיימרה לייצג את השמאל. למעשה, אני חושב שאפשר לומר בבטחה שהשמאל הישראלי מגעיל אותה (לא שאני מאשים אותה). יתר על כן, פחימה היא אינדיווידואליסטית מובהקת, ובניגוד לטייטל היא לא התגוררה בישוב בן 120 משפחות, שיש צורך לעבור ועדה מסדרת כדי להגיע אליו, ושהוא כל כך הדוק שיש לו דובר.

הטענה לגבי אסף גולדרינג משונה עוד יותר. אף אחד לא טוען – או, ליתר דיוק, הטוקבקים טענו את זה כבר חודשים והתועמלנים הנואשים של חובשי הכיפות החלו גם הם הערב להשתמש בטיעון – שגולדרינג רצח את בתו מתוך אידיאולוגיה כלשהי. גולדרינג הוא עשב שוטה של ממש, חיית טרף מהסוג שכל חברה ממהרת לנכש. כפי שכתב יפה נמרוד לפני שבועיים, טייטל ודומיו אינם עשבים שוטים בערוגת חובשי הכיפות; הם הפרי המובחר.

מה שמעניין באמת בהתייחסותו של רייכנר לגולדרינג, הוא שגולדרינג מוזכר במפורש כאמצעי תעמולה בהנחיות לתקשורת של "מטות ערים", גוף מתנחבלי מוכר. צריך לזכור גם את זה, כשהאנשים שכל הזמן אומרים לנו שהם קהילה אחת ומכאן היופי שבקיומם טוענים פתאום שהם כולם אינדיווידואלים; שורת המקהלה שלהם, שירת העשבים, נראית אחידה באופן מחשיד.

אבל הבה נקבל את הטענה הוותיקה יותר, היינו ששבות רחל היא קהילה. תועמלני י"ש ינסו לעמעם את העובדה שמשבות רחל, התנחבלות בת 120 משפחות בלבד, כבר יצא מחבל אידיאולוגי: אשר ויזגן, שרצח ארבעה פלסטינים בנסיון למנוע את ההתנתקות. בכמה ישובים "חילוניים" יש יחס של רוצחים לאוכלוסיה של 1:60?

יתר על כן, על פי החשדות טייטל פעל במשך 12 שנים. הוא השיג נשק. הוא הקים סליק, ואולי יותר מאחד, בהתנחלות. הוא עשה שימוש בחומרי נפץ. ואתם רוצים לומר לי שבקהילה הדוקה, כזו מהסוג שאיחור שלך לתפילה הופך לחדשה בכל הישוב תוך שעות, כל זה עבר בלי שמישהו ישים לב? בבקשה. אל תעליבו את התבונה שלי.

לסיום, ראוי לציין שטייטל לא חשוד בטבח בברנוער (אם כי באורח תמוה הוא הודה בו), אבל רצוי גם להזכיר שכאשר אירע הטבח, תועמלני הימין הדתי מיהרו לטעון שהוא בוצע על ידי "הומו מדוכא". אחד המעשים המיוחסים לטייטל הוא דקירה של צעיר ערבי ב-1997, משום שחשד שהלה מנסה להציע לו מגע מיני. המפגש ביניהם התרחש בגן העצמאות. יתר על כן, חלק ניכר מפעילותו של טייטל הופנתה כנגד ייצוגים של הומוסקסואליות, כגון מצעדי הגאווה, ומיוחס לו תכנון טבח בבית הקהילה הגאה בירושלים, שלא יצא אל הפועל. בהתחשב בתקרית של טייטל בגן העצמאות, הטענה על "הומו מדוכא" נראית אירונית למדי. כמסתבר, כדי להיות הומו מדוכא ורצחני, אתה צריך להיטען באידיאולוגיות מסוימות.

(יוסי גורביץ)

היסטריה בקרב החרדים: האספסוף הצעיר של החרדים, אסיר-העולם של ראשי הישיבות, זכה לכינוי "שבאב" לפני כמה עשורים, בהקבלה לצעיריהם המתוסכלים של השכנים הפלסטינים. יותר ויותר הוא דומה לזה הפלסטיני: התפרעות קשה בתחילת השבוע בירושלים, כשהמשטרה ניסתה לחלץ גופה של אדם שנרצח, הביאה לראשונה לירי באוויר. יצוין שבניגוד ל"כדור ראשון באוויר של הריאות" הידוע לשמצה של צה"ל בשנות השבעים והשמונים, הירי הזה אכן היה באוויר.

העיתונות החרדית העבירה מיד את הילוך ההיסטריה שלה ל"גבוה". הרטוריקה החרדית תמיד דומה לרטוריקה האיסלמיסטית: מנופחת, ריקה, צווחנית. הפעם זה היה מוגזם ישראל אייכלר, לשעבר חבר כנסת, ציטט איזה רב שאמר ש"הציונים חשודים על רציחה", האשים את החברה הישראלית ב"אנטישמיות" וברצון לשפיכת דמם של חרדים, וקרא להפסיק את המהומות בירושלים, כי "מי האדם חסר האחריות ששולח נערים לקרב מבלי לספק להם אפילו שכפ"צים?" עיתונים חרדים אחרים קראו גם הם להפסקת המהומות. לא נראה שזה יעזור: הקנאים גילו שכרגיל, יש קנאים מהם, אנשי "העדה החרדית" של טוביה וייס.

אפשר היה לשאול את אייכלר כמה שאלות נוקבות, להזכיר שכמה וכמה הפגנות פוזרו כאן באש חיה, חלקן שלוות הרבה יותר מאלה של החרדים. וראה זה פלא – לא חרדים הם אלו שנורו. אפשר גם לתהות ברשעות אם אייכלר חושב שמנהיגי מהפכנים שלא טרחו לספק אפוד קרמי ללוחמיהם הם "חסרי אחריות". פחות חשוב.

אייכלר רואה את מדינת ישראל כאויב וקורא לציבור שלו להתייחס אליה ככזה, ובו זמנית לנקוט בשיטות הישנות של אבותיהם של החרדים: הורדת ראש, פן יקופד. יש הרבה התחסדות בעמדה הזו, אבל הרבה בהתנהגותם של החרדים מזכיר את יהודי העיירה המיתולוגיים. למשל, עקרון גזילת הגוי: רותי סיני פרסמה היום כתבה מאלפת, שדנה באחד האופנים בהם ממשיכה המדינה להפקיר את החרדים למוסדות הגטו שלהם. אחת הנקודות שסיני מרפרפת עליה היא העובדה שרשת הגנים של אגודת ישראל, שהיא המעסיק הגדול ביותר במגזר, נהגה כדבר של שגרה לקבל עבור גננותיה משכורת עבור 12 חודשי עבודה, לשלם להן עבור 11 חודשים ולשלוח אותן לחתום אבטלה עבור החודש האחרון. רשת הגנים גם שמרה לעצמה את דמי ההבראה והביגוד של הגננות.

נאמר זאת שוב: הארגון הגדול ביותר של אגודת ישראל, זו שבשמה נשבע פעם אייכלר אמונים לכנסת, רימה את מדינת ישראל במשך שנים באופן שיטתי. אחרי זה אייכלר מדבר על עוינות. נו, טוב, הוא בחור ישיבה: כפי שכתב בית המשפט על האברך ישראל ולס, שרצח את בנו התינוק לאחר שהתעלל בו באופן שיטתי, סטר לו ונשך אותו, אי אפשר היה לצפות ממנו להרבה, מאחר "שחי בסביבה מגוננת ושלא התנסה באחריות או בחובה למטלות אחרות, פרט ללימוד תורה". על כן נשלח ולס רק לשש שנות מאסר. בניסוח בוטה יותר, בית המשפט קבע שאברכים הם מפגרים שאינם שולטים בשכלם כשאר בני אדם. אולי הגיע הזמן לגמור עם זה, או על כל פנים להפסיק לשלם עבור זה.

אמאל'ה, אהבה: הממשלה מ-ז-ו-ע-ז-ע-ת. לא, לא מהעובדה שחובשי הכיפות שוב עבדו על כולם ויום אחרי שהודיעו שיש סידור לכל הילדים האתיופים בפתח תקווה, התברר שבעצם אין סידור לאף אחד וזה היה רק תירוץ להוריד מהם את כלי התקשורת ולקבוע עובדות בשטח. לזה היא התרגלה.

מה שמטריד את ממשלתנו החסודה היא האפשרות שאיזה יהודי בגולה הדוויה של בוסטון או בריסל ימצא שהשיקסע הקרובה למקום מגוריו מושכת יותר מאשר מורשתו היהודית, או על כל פנים מבטיחה לו חיים מעניינים יותר. כדי לשמור על טוהר הדם היהודי, ולהמנע מטומאת הגויים, יוטבעו ×›-600 אלף דולר מכספי ציבור כדי לעורר קמפיין רועש – כולל בפייסבוק! – במודעות שמטרתן… לעודד את הציבור הישראלי לעודד יהודים מחו"ל המבקרים בישראל להחזיק מעמד, לעזוב את השינקן ולהצמד ללטקעס, ולהכיר להם ריבות נאות מקומיות. אין ספק שהפיכתה של האוכלוסיה הישראלית כולה לשדכנים-מטעם תגרום ליהודים תוהים ותועים לחבב אותה יותר.

50% מהיהודים, אומרים לנו בסוכנות ובמשרד ראש הממשלה, לא רוצים להיות יהודים יותר. או, על כל פנים, זה לא מעניין אותם מספיק. המסקנה, כמובן, היא שצריך להסביר להם שהם לא מבינים מהחיים שלהם ושבנימין "שר האוצר של איטליה" נתניהו דווקא כן. כדי למשוך את תשומת הלב של הציבור, חייהם הפרטיים של מיליוני יהודים שלא ביקשו מישראל להפוך ליאכנע השכונתית הופכים ל"סכנה לאומית אסטרטגית". איפה חנוך לוין כשצריך אותו?

שובו של השקר הישן: אתמול היה יום השנה השבעים לפריצת מלחמת העולם השניה, ו-וולדימיר פוטין חש צורך לומר משהו. זה, על פניו, משונה: לרוסיה יש נשיא ופוטין הוא טכנית רק ראש הממשלה, אבל מספיק עם ההומור הדלוח.

פוטין התראיין לעיתון פולני ואמר את מה שאמרו מנהיגי מוסקווה מאז חרושצ'ב. רק שהתקשורת המערבית התייחסה למה שהוא אמר כאל שינוי מהותי. לא היא. פוטין הודה שהסכם היטלר-סטאלין, המכונה בדרך כלל הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, היה הסכם בעייתי מוסרית. אבל, לדבריו, לא היתה לברית המועצות ברירה: היא ננטשה על ידי המעצמות המערביות.

ובזה, מבחינת העיתונות המערבית, נגמר העניין. הסכם היטלר-סטאלין כונה שם "הסכם אי התקפה" בין ברה"ב וגרמניה הנאצית, כאילו מעולם לא נחשף הנספח הסודי שלו, שבו חילקו שתי המעצמות הטוטליטריות את פולין. "תשעה ימים לאחר חתימתו", מציין המאמר של AP, "החליטה גרמניה לפלוש לפולין". המשפט, כפי שהוא, מכיל טעות ושקר: הטעות היא שההחלטה על הפלישה לפולין נפלה הרבה קודם לכן.

השקר הוא בהשמטת העובדה ששבועיים לאחר מכן, פלשה גם רוסיה לפולין. השקר הוא באי ציון העובדה שבהסכמה בשתיקה של גרמניה הנאצית, סיפחה רוסיה גם את המדינות הבאלטיות, וגם נתחים מפינלנד. השקר הוא באי ציון העובדה שבתחילת המלחמה שתי המעצמות הטוטאליטריות היו שותפות – אמנם שותפות של שודדים, שקרסה כשאחד מהם הקדים לבגוד בשני, אבל שותפות. ברית המועצות הקפידה על כל תג ותג בחלקה בהסכם: העבירה לגרמניה סחורות כמוסכם, ביניהן סחורות הכרחיות למלחמה – וגם כמה עשרות קומוניסטים גרמנים שהגסטאפו השתוקק לראות שוב.

ראוי לציין, בנוסף, שהרוסים רצחו מאות אלפי פולנים, ביניהם כעשרת אלפים קצינים שבויים בקאטין; שהמטרה של הרצח היתה חיסול האינטליגנציה הפולנית הלא-קומוניסטית – בדיוק אותה מטרה של הנאצים; ושרוסיה זכתה בנתחים מפולין, בהם היא עדיין מחזיקה, לאחר המלחמה.

ראיית הראשון בספטמבר 1939 דרך משקפי ה-22 ביוני 1941 היא לשחק, כמעט 20 שנה לאחר קריסת ברית המועצות, במשחק התעמולה הישן של אימפריית הרשע הנוראה ביותר שקמה בעולם. מדוע? לעזאזל, מדוע?

ההכחשה החסרה: בגליון סוף השבוע של "ידיעות", מצטט נחום ברנע את פנחס ולרשטיין כאומר שביום ההתנקשות בראשי הערים – מה שיכונה לאחר מכן "המחתרת הראשונה" – הציע לו אחד, בנימין בן אליעזר, כוס יין לברכה. בן אליעזר היה אז מושל הגדה המערבית. לדברי ולרשטיין, פואד גם אמר לו שצריך לתלות את מי שהניח את המטען ברכבו של ראש עיריית שכם, באסם שקעה, כי הוא רק קטע את רגליו ולא הרג אותו.

זה היה לפני כמעט 30 שנה. מאז נאלצנו לסבול את פואד בפוליטיקה. אם הוא הכחיש את המיוחס לו, הוא עשה זאת מאד, מאד בשקט.

(יוסי גורביץ)