החברים של ג'ורג'

הסיוט הלאומי הארוך שלנו הסתיים: שנה וחצי כמעט לאחר אירועי המלחמה בלבנון, ועדת וינוגרד הגישה את הדו"ח שלה. הוא מתון, שקול, וחוששני שהוא ייקבר קבורת חמור.

הסיבה לכך היא פשוטה: הוועדה לא סיפקה את מה שההמון הזועם – וזעמו היה מוצדק – רצה ממנה: את ראשו של אולמרט. הוועדה קבעה שהדרג המדיני נושא באחריות חלקית – וגם היא בגלל שהאמין לפנטזיות של צה"ל.

את עיקרה של האחריות משליכה הוועדה, בצדק מוחלט, לפתחה של הבהמה הירוקה: בפעם הראשונה בהיסטוריה של ישראל, נקבע במפורש ש"ארגון כמו צבאי עמד במשך שבועות מול הצבא החזק במזרח התיכון, ירי הרקטות נמשך במהלך כל המלחמה. צה"ל לא סיפק לו מענה אפקטיבי. רקם החיים שובש, ותושבים עזבו בתיהם וישבו במקלטים. לאחר תקופה של פעולות מוגבלות וסמוך להחלטה על הפסקת האש, ישראל יצאה למבצע רחב שלא עמד בציפיות ולא סיפק את התוצאות שציפו ממנו". במילים הברורות ביותר, כותבת הוועדה (עמ' 306 במסמך הדיגיטלי) כי "אנו נאלצים לקבוע כי למרות היבטים רבים של עבודה מקצועית ומסודרת, ולמרות מסירות רבה של המפקדים והלוחמים, לא ביצעו היחידות שלחמו במסגרת הפיקוד [פיקוד צפון – יצ"ג] את עיקר המשימות שהוטלו עליהן" (ההדגשה במקור). די בכך להצדיק את דברי "מקורבי אולמרט" כלפי אספסוף המ"פים.

הוועדה (עמ' 298 במסמך הדיגיטלי) מציינת שהרמטכ"ל לא הפעיל את מוצב הפיקוד העליון – בניגוד לנהליו של הצבא עצמו – והתוצאה היתה דיונים חלקיים בלבד. הרמטכ"ל חלוץ, בשחצנות אופיינית, אמר כי "המצפ"ה הופעל, אם כי דיוני הרמטכ"ל לא נערכו בו". כלומר, הדיונים היו חסרי ערך. המטכ"ל עצמו כונס רק פעם אחת, ב-12 ביולי.

צה"ל, קובעת הוועדה (עמ' 300 במסמך הדיגיטלי) המשיך להתייחס כאילו זו עוד פעולת בט"ש – ואכן, פעולות בט"ש הן כל מה שצה"ל למד לעשות בשנים האחרונות. מכאן ההתקדמות האיטית, מכאן חשיבות פינויים של פצועים על חשבון עמידה במשימה, מכאן הבהלה והפאניקה: החיזבאללה לא התנהג כמו אסופת בני 16 עם קלץ'. כפי שידע כל חייל שנתקע בלבנון ונאלץ לבזוז מזון, המערך הלוגיסטי של צה"ל לא נערך לעימות (עמ' 301).

כלום לא היה די בכך, צה"ל התייחס לאזרחים כאל גורם מפריע, שעיקר תפקידו הוא לספוג מכות במקום הצבא. צה"ל לא גייס מילואים של פיקוד העורף כדי לסייע לאזרחים (וזה, כזכור, היה סירוב פקודה הגובל בבגידה בעת מלחמה של העלוב יצחק גרשון); צה"ל גם נמנע (עמ' 302) "ממתן מענה ראוי לקיצור משך הלחימה".

הפיקוד של כוחותינו המזוינים היה כה רשלן, קובעת הוועדה, עד שפקודות מבצע הכילו פריטים שנפסלו – משום שהם נעשו בשיטת copy-paste (עמ' 304). על חוסר נהירותן של הפקודות, ועל השפה הפרטית של גל הירש (אגב, בספר "אש על כוחותינו" יש גירסה שלישית למשמעות של "השתבללות"), כבר נאמר הכל. הוועדה קובעת בנוסף (עמ' 305) שהמטכ"ל הפיץ כל כך הרבה מלל, ש"לא ברור כי מפקדים בכירים יכלו להספיק לקרוא בכולם תוך כדי לחימה".

הוועדה קובעת (עמ' 313), בלשון עדינה מאד, שאחת הבעיות בממשק בין המטכ"ל ובין קציני פיקוד צפון, נבע מבין השאר מ"פירוש לא נכון של ערך הריעות, שגרם להמנעות ולהיסוס בנקיטת צעדים אישיים קשים, הקשור גם הוא לתחושה כללית של חוסר דחיפות וחוסר חשיבות של לוחות זמנים ושל הישגים מבצעיים". צה"ל לא נערך למערכה קרקעית, ולא הצליח לזהות, עד שלב מאוחר מאד, ש"הבעיה האמיתית שנוצרה היתה תקיפת העורף על ידי הרקטות קצרות הטווח של החיזבאללה" (עמ' 314).

יש עוד הרבה חומר, וזה רק הדו"ח הגלוי לציבור. הבעיה היא שזה לא משנה. הציבור רוצה את ראשו של אולמרט; הוא לא רוצה לשמוע שהבהמה הקדושה שלו נכשלה. הוא לא רצה לשמוע את זה בזמן המלחמה, ובטח לא עכשיו, כשחלף כל כך הרבה זמן. על כן, כבר החלו המתלהמים, המעמידים את צה"ל מעל למדינה שהוא אמור לשרת, לתקוף את הוועדה. זו ועדה מטעם, הם אומרים, שמקריבה את הדרג הצבאי כדי לכפות על הדרג המדיני. הדו"ח לא יקרא כלל; הוא כל כולו דברי כפירה. ההתפרעות והתפרצויות הרגש של תומר בוהדנה, לא הדברים השקולים של וינוגרד ושני האלופים שבוועדה, הם שיתנו את הטון.

וכך היה מראש. ראוי לציין שצה"ל לא תקף את הוועדה (אם כי נקט בצעדי מנע כלפיה, כגון בג"צים שמנעו את הדחתה של הקצונה הבכירה, שבמדינה מתוקנת היתה מתאבדת או פורשת). לא, ההתקפות באות בעיקר מציבור היהודים הגאים. כבר הורגלנו בכך שהצבא תוקע סכין בגב המדינה, אבל אני חייב לציין שזו הפעם הראשונה שאני רואה ציבור שתוקע לעצמו סכין בגב רק כדי להגן על צבא שסרח ויצא מכלל שליטה.

כי שקיעתו של דו"ח וינוגרד תביא לתוצאה הברורה: הדרגים שסרחו לא יודחו, הצבא לא יתקן את עצמו – הוא לא מסוגל, הוא רגיל בעיקר לשקר לעצמו – ובפעם הבאה שתוטל על צה"ל משימה סבוכה יותר מציד אדם בקסבה, הוא ייכשל. קצינים צעירים, מורעלים ולהוטים – הדור הבא של התומר בוהדנים – ימצאו את עצמם במבחן שהם לא יוכלו לו, ויראו את אנשיהם מחוסלים, את משימותיהם בלתי מושלמות, את המדינה עליה היו אמורים להגן הופכת לשק החול שלהם.

וכשהם יחזרו מהחזית, הם – והציבור איתם – לא יאשימו את תומר בוהדנה; הם יאשימו את הפוליטיקאי האומלל התורן. ×›×›×” ×–×”, כשלצבא ניתנת ממלכה. ×›×›×” ×–×”, כשהפוליטיקאים כולם נתפסים מושחתים והקצינים כולם כמלאכי שרת. ×›×›×” ×–×”, כשהאידיאל היחיד הוא חיים על החרב, אידיאל שכל הסוטה ממנו מסתכן באובדן אזרחותו.

×›×›×” ×–×”.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

התוכי יוסי: יוסי ביילין – שהתפטר לאחרונה, בטרם יודח, מהנהגת מרצ – שבר הבוקר את כל הקודים המקובלים בפוליטיקה הישראלית, והתערב, מעל דפי "הארץ", בענייניה הפנימיים של מפלגה אחרת, קדימה.

המסר שלו היה די צפוי: אסור להדיח את אולמרט ואסור להגיע לבחירות. בבחירות, מודה ביילין, צפוי גוש השמאל/קדימה לספוג מכה ניצחת. יתר על כן, חסרונותיו של אולמרט נהירים לו היטב, והוא מונה אותם, מהקרב האחרון המיותר בלבנון ועד מינויו של דניאל פרידמן לשר משפטים. התירוץ שלו לעקוף את רצון העם הוא התירוץ הישן והעייף, שמשמש אותו מאז תחילת 1996: הפאטל מורגאנה של "הסכם שלום" שוב נמצא באופק.

כל כך רוצה ביילין לגעת בחזיון התעתועים הזה, שהוא עיוור מלראות את מה שכל אחד רואה: ששלושת השושבינים שלו – בוש, אולמרט ואבו מאזן – הם ברווזים כה צולעים עד שלא יצלחו לדבר, פרט להפיכתם למולארד. כל השלושה מתועבים בארצם, הדבר היחיד שהם מסוגלים להתחרות בו הוא אי הפופולריות שלהם, והסיכוי שלהם להגיע להסכם עד 2009 שווה לסיכוי של כל אחד מהם להבחר מחדש. והסיכוי הזה גדול עוד יותר מהסיכוי שמההסכם הזה יצא משהו; כל השלושה הם חדלי פרעון. אולמרט אינו מסוגל להוריד ולו מאחז אחד, אבו מאזן איננו נהנה אפילו מתמיכת אלו שהוא משלם את משכורתם, בוש הוא בעיקר מושא ללעג.

ביילין מבין שהסיכוי של אולמרט לשרוד את דו"ח וינוגרד הוא לא משהו, ועל כן הוא מנסה לשכנע את אולמרט להתחלף בתפקידו עם ציפי לבני. לצורך כך, הוא טוען שב-25 השנים האחרונות ראשי ממשלה רבים הפכו לשרים ו"חלקם חזרו לראשות הממשלה". חלקם? רק שניים: יצחק שמיר ויצחק רבין. שניהם ניצחו בבחירות כלליות (שמיר ב-1988, רבין ב-1992), וזה פשוט לא יקרה לאולמרט. יתר על כן, אם הוא חושב שלבני תצליח להקים ממשלה (ש"ס לא תבלע אשה כראש ממשלה, וליברמן נמלט מהקואליציה יום לפני חקירת בתו), ובכן – לא הייתי שוכר אותו כיועץ פוליטי.

אז מה נשאר? המנוסה הקבועה מפני גזר דינו של הבוחר. כמה עלוב.

מקיפים את הכנסת: 50 מפקדי פלוגות במילואים חתמו על מכתב הקורא לאולמרט להתפטר. זו זכותם, אבל זה גם צעד בעייתי מאד בדמוקרטיה. שחר אילן ציין יפה בבלוגו החדש (מברוק, אגב) שהמ"פים היו רואים בעין רעה מאד צעד דומה מצד הפקודים שלהם, ושהשיח הציבורי התהפך: הוא מעדיף רגש על שכל.

אולמרט הוכיח שהוא גאון פוליטי קטן מהצפוי – איפה אדלר כשצריך אותו? – בכך שנתן ל"מקורביו" להשתלח בקצינים. ההשתלחות הזו ("אם הם היו נלחמים בלבנון כמו שהם נלחמים נגד אולמרט עכשיו, היינו מנצחים") היתה מרושעת, מדויקת ובדיוק מה שהוא לא היה צריך. הוא נתן הזדמנות לתומר בוהדנה – המ"פ שצולם כשהוא פצוע וזוקר אצבעות בצורת וי; חוששני שעוד נשמע עליו – לבכות בפומבי ולומר "לקרוא לנו פחדנים? זה לא יעלה על הדעת. להפצע ולהיהרג זה בסדר, אבל לומר מה הערך הנדרש מהמנהיגים שלנו זה לא בסדר?"

בדיוק, תומר, בדיוק. בפוליטיקה במדינה דמוקרטית, אתה לא מגיע במדים. אתה לא תובע זכויות-יתר משום שלבשת מדים ומשום ששפכת דם. המדרון הזה חלקלק מדי. קשה לזכור את זה, במתקפת המיליטריזם הנערכת נגדנו מזה חודשים, אבל צריך. החייל-האזרח, הדגם על פיו בנינו את הצבא שלנו, פושט את מדיו כשהוא מגיע לכיכר השוק.

תעתוע ברק: התכנית המצוינת, המשובחת והמדויקת של שר בטחוננו, להטיל מצור על עזה, התפקששה. כרגיל. מישהו לא חשב על האפשרות שהצד השני, אפעס, יעשה משהו. ובכן, הם עשו, וישראל יצאה כרגיל עם עוגה מרוחה על הפרצוף: גם הרעבנו, גם התעללנו באוכלוסיה, וגם לא השגנו כלום.

חלקים מהמצור היו ודאי מוצדקים – אין שום סיבה שישראל תספק חשמל לרצועה. גם תרגילי ההונאה הקבועים של הפלסטינים שיחקו תפקיד: מסתבר שהיה קצת פחות חשוך שם ממה שגרמו לנו להאמין.

אבל חשוב לשים לב לתבנית הפעולה שחוזרת שוב ושוב אצל ברק: במקרה של אי יכולת להכרעה צבאית, או חשש מקורבנות בעת הכרעה כזו, ברק מכה פעם אחר פעם באזרחי האויב. הוא עשה את זה ב"ענבי זעם" ו"דין וחשבון", מבצעים שהיו פשעי מלחמה טהורים: ירי ארטילרי לעבר ישובים אזרחיים מתוך מטרה מוצהרת לגרום להם סבל ולהניע אותם ללחוץ על ממשלותיהם. בעזה הוא עשה זאת שוב. בכל שלושת המקרים, הוא נכשל וישראל יצאה עם ידה על ראשה.

מצד שני, זה לא גרם שום נזק – להיפך – לקריירה של ברק, כך שסביר שהוא ינסה לחזור על כך שוב.

מקלטם האחרון: הגידו בגת, בשרו בחוצות אשקלון; נפל דבר בישראל, ומגזר הסרוגים הוכתר כפטריוטי ביותר בישראל. כך מפמפמים כל ערוצי חובשי הכיפות כבר כמה ימים.

האמת, כרגיל במגזר הנרקיסיסטי ביותר בישראל, קצת שונה. הסקר לא בדק "פטריוטיות";. הוא שאל, למעשה, מי מגדיר את עצמו כפטריוט. ובשבחי עצמם, הכתומים תמיד היו טובים.

הסקר הזה מגיע בימים שבו הנוער הכתום מזמר בעליצות את המנון נטורי קרתא: "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים". הוא מגיע בימים שבהם מורים הרבנים בגלוי על הקמת מדינת הלכה נגד המדינה הדמוקרטית. בימים בהם הכתומים הופכים, במוצהר, לאויביה של ישראל. כנראה שזה קצת מסובך מדי לסקר.

הערה מנהלתית: הוספתי, בצד השמאלי, שני דפים קבועים. אחד מהם מתאר את המלחמה הפסיכולוגית שצה"ל מנהל נגדנו כבר חצי שנה. הוא מלווה באיור של עדי גינת. האחר הוא המאמר "הגנה על האיסלמופוביה".

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

אתמול דוד גרוסמן נמנע מללחוץ את ידו של רה"מ בטקס חלוקת פרסי א.מ.ת. לעיתונאי 'הארץ' אמר גרוסמן: "אני לא לוחץ את ידו של ראש הממשלה. אני מתאר לעצמי שאתה יכול להבין מה הסיבה לכך".

על פניה, החלטתו של גרוסמן שלא ללחוץ את ידו של רה"מ נראית כהמשך ישיר לביקורתו מהשנה שעברה על התנהלותו של רה"מ. גרוסמן, ששכל את בנו, אורי, בימים האחרונים למלחמת לבנון השנייה, הביע את ביקורתו על אולמרט בעצרת בשנה שעברה לזכר יצחק רבין. גרוסמן אמר כי "אחד הדברים הקשים שחידדה המלחמה האחרונה הוא התחושה שבימים האלה אין מלך בישראל. שההנהגה שלנו חלולה, ההנהגה הצבאית והמדינית שלנו חלולה."

אלא שהמנעותו של גרוסמן מללחוץ את ידו של אולמרט איננה מתיישבת עם דבריו הנוקבים מהשנה שעברה. פרס א.מ.ת מוענק ע"י משרד ראש-הממשלה וקרן אלברטו מוסקונה נסים. כלומר, הכבוד הכרוך בפרס היוקרתי שגרוסמן הסכים לקבל מוגש לגרוסמן על-ידי אותה היד שלא הסכים ללחוץ. דווקא לוּ הסכים גרוסמן ללחוץ את ידו של רה"מ, אפשר היה ליישב זאת עם ביקורתו הקשה. ניתן היה לטעון אז שגרוסמן לא מסכים לראות במעמד קבלת הפרס מעמד סמלי. אלא שבהחלטתו שלא ללחוץ את ידו של רה"מ, הודה גרוסמן כי הוא אכן מקבל את המימד הסמלי שבלחיצת יד שכזו. לא ברור, אם כן, מדוע גרוסמן אינו מתייחס למימד הסמלי הגלום בעצם ההסכמה לקבל את הפרס.

החלטתו של גרוסמן להמנע מלחיצת ידו של רה"מ זניחה, כביקורת ציבורית, לעומת מוכנותו למסור עצמו לחיבוק הדוב של משרד רה"מ. בעקבות התנהלותו של גרוסמן בטקס הענקת הפרס, דבריו מהשנה שעברה התרוקנו מהתקווה לשינוי, שרבים זיהו בהם. הנאום של גרוסמן זכה לתהודה משום שהצביע על בעיה מערכתית שרה"מ הוא מיצגה המובהק – בגין התנהלותם, טען גרוסמן, מוסדות המדינה אינם ראויים ליוקרה שנהוג לייחס להם. ביום רביעי בערב, כשגרוסמן העניק תוקף סימלי לקבלת הפרס היוקרתי שהרעיף עליו הממסד שנגדו יצא, הוא נכנע לכוח המשיכה של מושא ביקורתו ובחר שלא לשלם את המחיר הכרוך בהתנערות ממנו.

בהסכמתו לקבל את הפרס גרוסמן הכריז, למעשה, כי לא שבר את הכלים. למרות כאב האבדן הנורא שלו, גרוסמן לא מתנער מטפיחת השכם של מי שעל-פי דבריו שלו אחראי להתנהלותה הקלוקלת של ישראל במלחמה האחרונה, המלחמה בה אבד בנו.

גרוסמן נפל בקסמו של הפרס, השואב את יוקרתו מיוקרת משרד רה"מ, וכדי לא לחוש את גודל הויתור, הוסיף גרוסמן איזו מחווה קטנה של התנגדות, איזה 'לא' חלוּש ומיואש, שלמרבה האירוניה הפך את כניעתו לברורה עוד יותר ונסך בדמותו מימד טראגי של ממש. על מנת להישאר נאמן למסקנותיו שלו מהמלחמה האחרונה, היה על גרוסמן לדחות את ההכרה והיוקרה שהציעו לו מושאי ביקורתו – אחרי הכל, כמה יוקרה גלומה כבר בתואר שניתן מיָדה של "הנהגה חלולה" שבראשה עומד "אין מלך" בעל גינונים מלכותיים?

כדי לחיות, המילים זקוקות למעשים. בהתנהלותו אתמול, חזר בו דוד גרוסמן מדבריו בכיכר רבין בשנה שעברה: גם אם לא יאות למגע ידו, גרוסמן הכיר כי יש מלך בישראל, וכי יד המלך איננה חלולה – היא מגישה לו פרס.

(עודד נעמן)

מעצמת האופרטה. הבריטים הפנימו שהם מעצמה דרג ב' אחרי כשלון הפלישה למצרים ב-1956, אותה קנוניה בריטית-צרפתית-ישראלית ששווקה כאן כ"מלחמת סיני". מאז הם השתדלו להמנע מהרפתקאות מעבר לים, ונצמדו למדיניות החוץ האמריקנית.

צרפת סירבה להבין את המסר, והמשיכה להפגין מניירות של מעצמה גם לאחר שנבעטה מאלג'יר. השבוע התבקע הסופלה: צרפת, שהובילה את הסכם הפסקת האש בלבנון, תוך התחייבות להעמיד כוחות גדולים במקום, הודיעה שבעצם, היא תשלח רק 200 חיילים. מהנדסים.

מי שרוצה לשחק במגרש של הגדולים, צריך לשחק לפי הכללים שלהם. 200 מהנדסים? על מי אתם מנסים לעבוד? 200 מהנדסים, חבר'ה, לא שווים מקום קבוע במועצת הביטחון. אני חושב שהיפנים, ההודים או הגרמנים יעשו עבודה טובה ורצינית יותר.

קרוב מאד לפוטש. רק בישראל: כשיש כבר מחאה נגד המלחמה, היא על כך שהיא לא נמשכה מספיק. חיילי מילואים בחטיבת "חוד החנית" שלחו מכתב לשר הביטחון ולרמטכ"ל, בו הם מאשימים את הדרג הבכיר בכך ש"מנעו מהם את הניצחון".

אם הדבר נכתב כשהיו החיילים משוחררים, ניחא. לאזרחים יש זכות להתאגד ולהביע את דעתם. אבל הרושם המתקבל הוא שהדבר הזה נכתב בעוד החותמים במדים. וזה כבר מסוכן. מחאה, רבותי, היא דבר לגיטימי – אבל הניחו קודם כל את הנשק בצד. מכאן ועד "הם ירעדו שם בממשלה, כשנעלה מן התעלה" של שרון, הדרך קצרה מאד.

מעגל הקסמים הסורי. אבי דיכטר הציע היום במפתיע להגיע להסכם שלום עם סוריה, על בסיס ויתור על הגולן. להערכתו, הדבר יביא להשקטת גבול הצפון. אין ספק שאסד ג'וניור זקוק להישג; השאלה היא אם הוא עדיין מסוגל לבלום את הגולם האיראני שאליו חבר, ואם הוא מסוגל בנקודת זמן זו – לאחר שכבר יצא בהצהרות לוחמניות – ללכת למשא ומתן. ראוי לציין שזהו השר השני המביע תמיכה במו"מ עם סוריה; קדם לשר לביטחון פנים שר הביטחון, עמיר פרץ.

ראש ממשלתנו הנערץ, אהוד אולמרט, התנגד מיד. לדבריו, אין לשאת ולתת עם סוריה, כל זמן שהיא מספקת נשק לחיזבאללה. דא עקא, שסוריה מספקת נשק לחיזבאללה כאמצעי לחץ על ישראל להגעה למשא ומתן. איך יוצאים ממעגל הקסמים הזה? כנראה שלא לאולמרט פתרונים.

(יוסי גורביץ)

מבחן אולמרט. השאלה שצריך להציג בפני המגיבים שצווחו ש"לאף אחד אין זכות לדעת מה עושה הרמטכ"ל בכסף שלו בזמן מלחמה" היא כזו: איך הייתם מגיבים לידיעה שאהוד אולמרט מימש את תיק המניות שלו כשנודע לו על החטיפה? גם אז הייתם עומדים על זכותו לפרטיות וכו'?

העובדה שהיחס לחלוץ, פקיד ממונה, הוא כאל קדוש יותר מראש הממשלה הנבחר מעידה היטב על עומק המיליטריזם של החברה הכביכול-כבר-לא-מגויסת שלנו. אולי כל אחד יכול להתחמק משירות מילואים, אם הוא מתעקש על כך, ואולי פסגת חלומותיהם של צעירינו היא כבר לא להיות קודקוד בסיירת מטכ"ל, אבל במובן הבסיסי ביותר – זה שבו נתפס הצבא כטהור אל מול הפוליטיקאים והכלכלנים המושחתים – החברה הישראלית עוד לא קיבלה את פנקס השחרור שלה.

ויפתח האל האכזר את פי האתון. האלוף אלעזר שטרן הוא אלוף פליטות הפה המביכות. תקצר היריעה מלפרט אותן, אבל נציין שלוש: הוא נזף בחיילים נוצרים שהושבעו על ברית חדשה, וצווח ש"הם לא יהודים מספיק" (כאילו, דה!); והוא האיש שטען, לאחר מותו המאד-ניתן-למניעה של מדחת יוסף, "שלא תמיד ניתן לשמור על כל הערכים"; וכמובן, איך אפשר בלי "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ".

לאחר שמיהר ללהג באוזני שדר רדיו (רפי רשף?) ש"לא היה ולא יהיה שכול בתל אביב" (לא היה? אף פעם? לא יהיה? אף פעם?), התברר שרק כמה שבועות קודם לכן גררה האתון הרשמית של צה"ל את רגליה לבית משפחה שכולה בתל אביב, שעכשיו זועמת ובצדק.

משעשע הרבה יותר לראות את המאבקים בתוך החברה הדתית, ממנה מגיע שטרן. אם היתה כוונה מאחורי האמירה על "תל אביב הלא מתגייסת", היא היתה להעלות את מניותיו בקרב אחינו חובשי הסרוגה של האלוף הדתי, מניות שעלו רובן בעשן בזמן ההתנתקות ולאחר שהכריז על הצורך בפירוק ישיבות ההסדר. וראה זה פלא: דווקא הקבוצה שבשיחותיה בינה לבין עצמה תוקפת את "תל אביב" המטאפורית יותר מכל קבוצה אחרת, בחורי ישיבות ההסדר, הוציאו מברק מחאה על דבריו של שטרן. אחד מקרא ואחד תרגום: אתה יכול להתחנף אלינו כמה שאתה רוצה, אבל לא שכחנו שאתה לא עשית את המסלול המקובל, אנחנו זוכרים היטב את ההתנתקות, ולא נשכח ולא נסלח על כוונתך לפרק אותנו. מי צריך את nrg יהדות?

לא צנזורה, אבל אולי בכל זאת. יאיר לפיד, בטור מביך מהרגיל, ממחזר את האגדה על פיה הידיעה איפה נופלת רקטה עוזרת לטיווח. בהתחשב בתנאי השיגור של הרקטות – מטח בלתי רציף, שנעשה לאחר תקופת זמן לא סדירה, ולעיתים קרובות מנקודה אחרת – ובהתחשב בכך שטווח הדיוק של הצינורות האלה הוא ממילא רדיוס של קילומטר, הטענה שאפשר לטווח אותן באמצעות דיווח היא שטות. אם היה מדובר בסוללה שנמצאת במקום קבוע, שיורה מטחים קצובים ומדודים, ניחא.

לפיד גם מגנה בהתחסדות את הדיווחים על חשש מפגיעה בבתי הזיקוק, אותם הוא מכנה "כמעט הזמנה לרצח המוני". יופי של מילה, "כמעט": היא מאפשרת לך לטעון שלא אמרת את מה שאמרת. ומה היה אומר לפיד אילו התקשורת לא היתה מפרסמת אזהרה כזו, ופגיעה היתה גורמת למותם של אלפים? הוא היה אומר, בצדק, שהתקשורת מעלה בתפקידה. בקיצור, ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך.

ולאחר שזרה מנחה לאלי הפופוליזם, אומר האייקון הרשמי של בנק הפועלים שאמנם, "צנזורה היא תמיד דבר רע", אבל, מצד שני, "מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להכיר בעובדה שבזמן מלחמה הכללים משתנים. גם במדינה הכי דמוקרטית, החופש לא מתיר אלא גם מחייב". וואלה. עכשיו הבנתי הכל.

מישהו יכול להזכיר לי מתי האיש הזה היה עיתונאי?

(יוסי גורביץ)

צה"ל פתח היום במבצע יחסי ציבור חסר תקדים: זמן קצר לאחר שמועצת הבטחון קיבלה החלטה על הפסקת אש, החל צה"ל בהנחתת הכוחות "הגדולה ביותר מאז מלחמת יום הכיפורים". זו היתה הכותרת שהחזיקה ברוב אתרי החדשות הישראלים היום.

דני חלוץ החליט, ככל הנראה, לסיים את המלחמה בבום ולא ביבבה. צה"ל "שילש" את כוחותיו בלבנון, אמר. מי שזקף גבות למראה הביצועים הכושלים במלחמה עד כה – ירי על כוחותינו, חוסר משווע באספקה נדרשת, חוסר תיאום בין יחידות – לא יכול היה שלא לדאוג. אחרי הכל, שילוש מספר הכוחות משלש גם את מספר המטרות שעומדות מול החיזבאללה, בעוד שתוספת כוח האש היא זניחה, ביחס למה שכבר הופעל.

ואכן – עוד זה מדבר וזה בא. בטרם הספקנו להתבשם מהידיעות המופלאות, נאלץ דובר צה"ל להודיע ששבעה חיילים נהרגו. שניים מהם נדרסו על ידי טנק. עוד כ-40 נפצעו, ויש שמועות שמספר ההרוגים גדול עוד יותר. כרגיל, החיזבאללה יירט את תרגיל היח"צ של צה"ל.

כשתגיע ועדת החקירה למלחמה הקטנה והארורה הזו – ואפילו דני חלוץ כבר הבין שהיא תגיע – היא תצטרך לבדוק, קודם כל, את היום הזה. היא תצטרך לבדוק מדוע הפעיל פתאום צה"ל כוחות אדירים, שנמנע מלהפעיל במשך חודש. היא תשאל מה היתה המטרה במתקפה הזו, כשהסוף כבר ידוע וכבר הוסכם על הפסקת אש. האם היתה כאן רק מתקפת יחסי ציבור, שעל מזבח שמו הטוב של צה"ל ומעמדו בציבור העלתה לקורבן שבעה חיילים? ואולי הצבא, שביום שישי צווח שהוא לא מסכים להפסקת אש, ניסה לטרפד אותה על ידי הגברת הפעולה?

שבעה אנשים מתו – או, ליתר דיוק, לפחות שבעה אנשים מתו – היום ללא כל מטרה נראית לעין. דמם על ידינו. אנחנו שלחנו אותם לשם. אנחנו שלפנו אותם מהחיים האזרחיים שלהם והשלכנו אותם אל מול האש. הם היו שליחי הציבור.

אנחנו שלחנו אותם, ואנחנו חייבים לתבוע את דמם מידי האנשים שהשתמשו בהם בבזבזנות שכזו.

(יוסי גורביץ)

Defenceless under the night

Our world in stupor lies;

Yet, dotted everywhere,

Ironic points of light

Flash out wherever the Just

Exchange their messages:

May I, composed like them

Of Eros and of dust,

Beleaguered by the same

Negation and despair,

Show an affirming flame.
 
– W. H. Auden, “1st September, 1939”
רק לפני שלושה חודשים וקצת הלכנו לבחירות, ובחרנו ממשלת מרכז-שמאל. בחרנו עורך דין כראש ממשלה ונציג ועדי עובדים כשר ביטחון. עורך הדין אמר בגלוי שהוא מתכוון לוותר על רוב השטחים הכבושים, בניגוד לעצת הספינרים שלו, ועדיין זכה לעמוד בראש הסיעה הגדולה ביותר. שרת החוץ זכתה לכבוד והערכה, במקום הקריקטורה שהחליפה. אם בעבר איישה בריונית בורה את תפקיד שרת החינוך, היא הוחלפה בשרה המעוררת בעיקר הערכה והערצה. בריוני הימין גורשו אל החושך החיצון, אשר שם היבבה וחרוק השיניים. הממשלה החדשה חרתה על דיגלה את שיקום החינוך והבטיחה להעלות את שכר המינימום. 
 
אפילו השחיתויות הקרינו נורמליות: שר האוצר עסק באיזו עמותה מפוקפקת, אבל שלא כקודמו לא שלח 100,000 ₪ בהוצאות הובלה לממשלה, לא בזז את בית ראש הממשלה ולא עישן 10,000 ₪ מכספי הציבור מדי חודש. וכשהסתבך הנשיא, האפרורי באדם, במה שנראה כמו שערוריית מין, אנשים הריצו בדיחות קלינטון. לחודשיים, בערך, אפשר היה בקלות יחסית להעמיד פנים שאנחנו באירופה. 
 
ופתאום, תוך שלושה שבועות, היינו במזרח התיכון הישן והרע. 




אפשר שהממשלה החדשה היתה מחזיקה מעמד, אילו היתה מתמודדת עם משבר בטחוני אחד. כאשר על הפרק היתה רק חטיפת גלעד שליט, אולמרט העז לזרוק את ראשי הצבא מהלשכה שלו ולומר להם לחזור עם תכניות טובות יותר 
אבל שני משברים בטחוניים – קרי, שתי השפלות לצבא "הטוב ביותר בעולם" – היו יותר מדי. הכבוד של הצבא היה מושלך בסימטאות ג'בליה ודאחיה, והיה צריך להרים אותו משם. ובישראל, נגד צבא מושפל, לממשלה אין באמת אופציות.



 
העדות הנוקבת מכל להצלחת השתלטותו של הצבא על הפוליטיקאים היתה המטמורפוזה של עמיר פרץ. האיש שבנובמבר 2005 הצהיר על חלומו, ובו ילדים ישראלים ועזתים משחקים יחדיו בין בית חאנון ושדרות – חזון שמעולם לא היה פופולרי בישראל, מעולם לא היה מושך קולות – הפך למאשר סיטוני של "סיכולים ממוקדים", שמעולם לא היו כה בלתי ממוקדים. השינוי הושלם בשבוע שעבר, כאשר הכריז עמיר – בפרץ מאצ'יזמו ששאול מופז לא היה נגרר אליו – ש"הוא יגרום לנסראללה לזכור את השם עמיר פרץ, ולא לטובה". 
 
לא חסרו מתלהמים אחרים בממשלה, אבל מהאופורטוניסטים הוותיקים חיים רמון ושמעון פרס איש לא ציפה לדבר, ורוני בר און – ובכן, הציבור עדיין מנסה לעכל את העובדה שהאיש שר. 
 
אהוד אולמרט, האיש שהבטיח להפוך את ישראל לארץ שכיף לחיות בה, החזיר אותנו ללבנון.
 

קל, ולא בלתי מוצדק, להאשים את הגנרלים. אין ספק שדן חלוץ, כשטרח להדליף את המלצותיו לפעולה נרחבת לפני שעדכן בהן את שר הביטחון, הקשה עליו מאד את החיים. אבל מגנרלים אנחנו מצפים לחדוות קרב. ציפינו מהפוליטיקאים שלנו ליותר.
 
הבעיה היא שהפוליטיקאים, בבוחנם את מה שנראה כרחשי לב הציבור, מגלים תקשורת מתלהמת וציבור מוטרף-דעה. הישראלי הממוצע רצה למחוק את עזה, רצה להעלות באש את ביירות. ואולמרט ופרץ, שניהם חדשים בתפקיד, גילו שהם ניצבים לא רק מול החונטה הצבאית, אלא שאיפוק יהיה מנוגד מאד לרגשי העם. כה מנוגד, עד שבליכוד נשמעו קולות – אמנם, בעיקר מצד אותה קריקטורה, סילבן שלום – המדברים על ממשלת אחדות, משום שנראה היה שממשלת אולמרט מטה ליפול.
 
במשך שנים טיפחנו שיח מתלהם דו כיווני. מצד אחד, התפיסה הרווחת ברוב הציבור שהפתרון הוא תמיד הפעלת כוח, ואם אפשר – כוח מופרז. התפיסה של המדינה המשוגעת, ששרון התאהב בה, הפכה לנחלת הכלל. 
 
מן הצד השני, השיח השמאלני הצדקני, הגובל באנטי-ישראליות, שמייצגים היום יוסי ביילין ואנשי "יש גבול", מעדיף להתמקד בתגובת-היתר הישראלית ולהתעלם מן העובדה שאין עליה עוררין שישראל הותקפה, וללא פרובוקציה. בעשותו כן, הוא מקטין עוד יותר את הסיכוי שעמדותיו – השפויות ברובן – יהפכו בשלב מסוים לעמדת הרוב. 

אבל היאוש האמיתי הוא מן הפרטנרים-בכוח שבצד השני. תגידו, יא דפוקים, כל כך כאבה לכם היציאה הישראלית מעזה ומלבנון? כל כך רציתם אותנו בחזרה? פעם בארבעים שנים אנחנו מצליחים לבחור ממשלה שמעוניינת לסיים את רוב הכיבוש, ודווקא אותה אתם מנסים להפיל תוך חודשיים? 
 
מילא הפלסטינים. הם תמיד הוכיחו יכולת לפוצץ את רכבת ההזדמנות. אבל מה קרה ללבנונים? איך הרשו האנשים האמיצים האלה, שעמדו מול מכוניות התופת של הקצב מדמשק, שחירפו נפשם בהפגנות, לנסראללה להפוך את כולם לבני ערובה? האם באמת המילה "ישראל" היא מילת-קסם, המכשירה כל תועבה?
 
השבוע מתה תכנית ההתכנסות. הכיבוש זכה עכשיו לעוד 20-30 שנות לבלוב. איש לא יעז לסגת מהשטחים הכבושים, כאשר אלה הן תוצאות הנסיגות. וכשבעפרה יוולדו הנינים הראשונים, לא תהיה עוד ממשלה שתאזור את הכוח לפנות אותה. האיסלמיסטים, בדמות פרצופם המחויך של נסראללה ומשעל, ניצחו השבוע. 
 
בהחלט יתכן שנסראללה יהפוך לשליט דה-פקטו של לבנון. בהחלט יתכן שאנחנו נגררים לסיבוב סופי של מלחמת תרבויות. בהחלט יתכן שכאשר ישראל תנצח ותגרש או תשמיד, פיזית, את הפלסטינים ואת השיעים הלבנונים, לא ישאר מי שימחה. 
האביב היה כה קצר. כמו תמיד כאן. 
 
(יוסי גורביץ)