ירושלים המערבית מחולקת לשניים: האנשים שחיים בה והאנשים שמבקרים בה. הראשונים חיים את היומיום של ירושלים, את ההווה של העיר, והאחרונים פוקדים את אתריה ההיסטוריים, את עברהּ. מעטים מדי מקדישים תשומת לב לאופן בו ההווה והעבר של ירושלים משתקפים זה בזה: ירושלים המערבית ערמה דורות של חלומות בלתי ממומשים ששרידיהם מבצבצים בין חרכי היומיום של העיר.

בניין בית-החולים שערי-צדק הישן, שנחנך ב-1902 והיה בית-החולים הראשון והמוסד הציבורי היהודי השלישי שנבנה ברחוב יפו, מחוץ לחומות העיר העתיקה, משמש היום כבית רשות השידור.  ב-1890 נשלח ד"ר ולאך מטעם "ועד יהודי פרנקפורט" לסייע ליהודי העיר העתיקה, שמצבם הרפואי בשלהי המאה ה-19 היה בכי רע. בעזרת יהודי גרמניה וברשות הד"ר ואלך נרכש המגרש שעליו נבנה בית-החולים, לפי תכנית שהותקנה בידי האדריכל הגרמני ת. סנדלר. מלאכת הבניין נעשתה בידי פועלים יהודים וערבים – עובדה שלא היתה עניין של מה בכך. בעלי המקצוע בענף הבנייה, המחצב והנגרות, היו הערבים והיהודים למדו מהם את המלאכה. הקבלן שהופקד על ניהול העבודה, היהודי הירושלמי ר' יעקב מן, עודד וחיזק את העבודה העברית והורה ליהודים את מלאכת הבניין.

בניין שערי צדק הישן מעטר גם את השער של חוברת 33 של "קרדום – דו-ירחון לידיעת הארץ", שיצאה לאור במאי 1984 ושכותרתה "ירושלים: בניינים בעיר החדשה". התמונה, אשר מתנוססת על שער החוברת, צולמה בסוף המאה ה-19 ונראה בה בניין בית החולים לקראת סיום עבודות הבנייה. בתמונה, הבניין ניצב יחידי בשממה התנ"כית. לאורך חזית הבניין עוברת דרך עפר – רחוב יפו של הימים ההם – ועליה פוסעים ילידים שמוליכים שיירת גמלים. הניגוד בין הבניין האירופי, המודרני והמפואר, לבין השורשיות וההוד ההיסטורי של השממה הארץ-ישראלית שגמלים עוברים בה, מייצרים את המיתולוגיה של "ירושלים, העיר החדשה". לכל אורך החוברת ניכרת החשיבות שמייחס שמואל אבן-אור, מחבר החוברת, להוד ההיסטוריה ולחיוניותה של הקדמה. בתמונה שעל שער החוברת מ-1984, שיתוף הפעולה עם הילידים הערבים נעדר מפאר הבניין; הילידים הינם חלק מהנוף, כמו הגמלים והשממה.

ביום רביעי, השניים ביולי 2008, ברחוב יפו סמוך לבניין בית החולים שערי צדק הישן, אחד מאותם ילידים, נוהג בטרקטור ולא בגמל, שוב לקח חלק בדרמה הישראלית, הפעם באמצעות מעשה רצחני. חוסאם תייסיר דוויאת, נשוי ואב לשני ילדים, תושב צור באחר שבמזרח ירושלים, אשר שימש נהג דחפור בעבודות התשתית ברחוב יפו במסגרת פרויקט הרכבת הקלה, החל דורס מכוניות ואנשים. חוסאם רצח שלושה בני-אדם ופצע כשלושים לפני שנורה ע"י שוטר וחייל שהיו במקום בעת האירוע.

הדמיון בין יחסנו אל מוליכי הגמלים שבתמונה מסוף המאה ה-19 לבין יחסנו לחוסאם מעורר תמיהה. על אף שלמוליכי הגמלים חלק חשוב ביצירת הדרמה הנשקפת אלינו מן התמונה, אין אנו מעוניינים להכיר את סיפורם ואת חייהם. והנה, על אף שישראלים רבים וודאי יסכימו כי מעשיו של חוסאם ראויים לתשומת-לב מצידנו, לא נשמעים קולות הקוראים להכיר את את הנסיבות שהביאו למעשה. כיצד ייתכן שאיננו רוצים להכיר את נסיבות חייו גם כאשר אנו מאמינים שלמעשיו השפעה מכרעת על חיינו? אמנם אין פלא שאיננו רוצים "להבין" אדם שעשה מעשה מתועב כל כך, אך מדוע איננו רוצים "להכיר" אותו – אחרי הכל, אפשר להכיר אדם ולתעב אותו בעת-ובעונה אחת? על אף שיכולתנו למנוע אירועים נוספים מסוג זה תלויה בתשובה לשאלה 'מה מביא אדם לעשות מעשה אובדני ואלים כל כך?', שאלה זו אינה מטרידה יהודים ישראלים, שרובם המכריע מעולם לא ביקר בסביבת מגוריו של חוסאם – צור באחר, שכונה מזרחית בירושלים המאוחדת.

גם אם רחש לנו שנאה, כמי ששימש שלוש שנים נהג דחפור במערב ירושלים, חוסאם וודאי הכיר אותנו. הוא השתתף בבניית התשתיות של מערב ירושלים; תשתיות שנעדרות משכונת צור באחר שבמזרח העיר. הוא היה עד לחופש התנועה שנמנע ממשפחתו, במיוחד מאז שגדר ההפרדה ביתרה את שכונתו לשניים. הוא צפה בקלות שבה יהודים מקבלים היתרי בנייה, היתרי בנייה שנמנעים מתושבי מזרח ירושלים על אף שהם זקוקים להם כאוויר לנשימה. הוא ידע שישראלים יהודים לא שמעו על ההבדל שבין ה"אזרחות" שהם נהנים ממנה לבין ה"תושבות" שהוענקה לו אחרי שכפרו נכבש כתושב מזרח ירושלים המסופחת, ושיכולה להשלל ממנו בכל עת. הוא ידע שככל שיעבוד קשה, שכרו לא יספיק לו על מנת לפרנס את משפחתו. הוא הכיר את אזרחי ישראל היהודים טוב מספיק כדי לדעת שהם לא יודעים את כל זה ושלא משנה כמה ישתדל, הם לעולם לא ידעו – היהודים לא רוצים להכיר אותו, לא רוצים לדעת מי נוהג בדחפור. הוא בונה את עתידם – הרכבת הקלה – אך נעדר מהעבר ומההווה שלהם כאחד. והנה האירוניה המחרידה שבמעשהו של חוסאם: גם אם שנוּא על ידנו, חוסאם חדר לחיינו והיום הוא קיים יותר במרחב הישראלי משהיה בחייו.

אסור שלא לגנות את מעשהו של חוסאם תייסיר דוויאת. אך על מנת שהגינוי לא יהיה סתמי, עלינו גם להסב תשומת לב לנסיבות שהביאו למעשה – אם נסיבות מביאות למעשה כזה, כיצד אפשר שלא לגנות אותן? יאוש וחוסר-אונים הן תכונות אנושיות, תכונות המביאות בני אנוש לשמש תליינים בשערי הצדק.   

(עודד נעמן)

אתמול דוד גרוסמן נמנע מללחוץ את ידו של רה"מ בטקס חלוקת פרסי א.מ.ת. לעיתונאי 'הארץ' אמר גרוסמן: "אני לא לוחץ את ידו של ראש הממשלה. אני מתאר לעצמי שאתה יכול להבין מה הסיבה לכך".

על פניה, החלטתו של גרוסמן שלא ללחוץ את ידו של רה"מ נראית כהמשך ישיר לביקורתו מהשנה שעברה על התנהלותו של רה"מ. גרוסמן, ששכל את בנו, אורי, בימים האחרונים למלחמת לבנון השנייה, הביע את ביקורתו על אולמרט בעצרת בשנה שעברה לזכר יצחק רבין. גרוסמן אמר כי "אחד הדברים הקשים שחידדה המלחמה האחרונה הוא התחושה שבימים האלה אין מלך בישראל. שההנהגה שלנו חלולה, ההנהגה הצבאית והמדינית שלנו חלולה."

אלא שהמנעותו של גרוסמן מללחוץ את ידו של אולמרט איננה מתיישבת עם דבריו הנוקבים מהשנה שעברה. פרס א.מ.ת מוענק ע"י משרד ראש-הממשלה וקרן אלברטו מוסקונה נסים. כלומר, הכבוד הכרוך בפרס היוקרתי שגרוסמן הסכים לקבל מוגש לגרוסמן על-ידי אותה היד שלא הסכים ללחוץ. דווקא לוּ הסכים גרוסמן ללחוץ את ידו של רה"מ, אפשר היה ליישב זאת עם ביקורתו הקשה. ניתן היה לטעון אז שגרוסמן לא מסכים לראות במעמד קבלת הפרס מעמד סמלי. אלא שבהחלטתו שלא ללחוץ את ידו של רה"מ, הודה גרוסמן כי הוא אכן מקבל את המימד הסמלי שבלחיצת יד שכזו. לא ברור, אם כן, מדוע גרוסמן אינו מתייחס למימד הסמלי הגלום בעצם ההסכמה לקבל את הפרס.

החלטתו של גרוסמן להמנע מלחיצת ידו של רה"מ זניחה, כביקורת ציבורית, לעומת מוכנותו למסור עצמו לחיבוק הדוב של משרד רה"מ. בעקבות התנהלותו של גרוסמן בטקס הענקת הפרס, דבריו מהשנה שעברה התרוקנו מהתקווה לשינוי, שרבים זיהו בהם. הנאום של גרוסמן זכה לתהודה משום שהצביע על בעיה מערכתית שרה"מ הוא מיצגה המובהק – בגין התנהלותם, טען גרוסמן, מוסדות המדינה אינם ראויים ליוקרה שנהוג לייחס להם. ביום רביעי בערב, כשגרוסמן העניק תוקף סימלי לקבלת הפרס היוקרתי שהרעיף עליו הממסד שנגדו יצא, הוא נכנע לכוח המשיכה של מושא ביקורתו ובחר שלא לשלם את המחיר הכרוך בהתנערות ממנו.

בהסכמתו לקבל את הפרס גרוסמן הכריז, למעשה, כי לא שבר את הכלים. למרות כאב האבדן הנורא שלו, גרוסמן לא מתנער מטפיחת השכם של מי שעל-פי דבריו שלו אחראי להתנהלותה הקלוקלת של ישראל במלחמה האחרונה, המלחמה בה אבד בנו.

גרוסמן נפל בקסמו של הפרס, השואב את יוקרתו מיוקרת משרד רה"מ, וכדי לא לחוש את גודל הויתור, הוסיף גרוסמן איזו מחווה קטנה של התנגדות, איזה 'לא' חלוּש ומיואש, שלמרבה האירוניה הפך את כניעתו לברורה עוד יותר ונסך בדמותו מימד טראגי של ממש. על מנת להישאר נאמן למסקנותיו שלו מהמלחמה האחרונה, היה על גרוסמן לדחות את ההכרה והיוקרה שהציעו לו מושאי ביקורתו – אחרי הכל, כמה יוקרה גלומה כבר בתואר שניתן מיָדה של "הנהגה חלולה" שבראשה עומד "אין מלך" בעל גינונים מלכותיים?

כדי לחיות, המילים זקוקות למעשים. בהתנהלותו אתמול, חזר בו דוד גרוסמן מדבריו בכיכר רבין בשנה שעברה: גם אם לא יאות למגע ידו, גרוסמן הכיר כי יש מלך בישראל, וכי יד המלך איננה חלולה – היא מגישה לו פרס.

(עודד נעמן)