החברים של ג'ורג'

שלשום כתבתי כאן, בעקבות פחות או יותר כל כלי התקשורת שהתייחסו לנושא, שהאנשים שהשפילו את צלמת הניו יורק טיימס לינזי אדאריו היו חיילים. הוקרא דביר הפנה את תשומת לבי הבוקר לכך שמחסום ארז לא מאויש ע"י צה"ל אלא על ידי מנהלת המעברים, גוף של משרד הבטחון שמאויש על ידי מאבטחים אזרחיים. לאחר שורה ארוכה של טלפונים, המסקנות הן שדביר צודק: דובר צה"ל אומר שלא הוא אחראי על המחסום ושהוא לא מאויש על ידי חיילים, ואני עדיין מחכה לתגובה ממשרד הבטחון, שמתזז אותי בין כמה וכמה גופים שלו, כדי לברר מי אחראי עליו בכל זאת.

אז, בינתיים, המסקנות הן שמי שהשפיל צלמת של הניו יורק טיימס כחלק מתרומתו למלחמת ה-Hasbara לא לבש מדים ולא יוכל לתרץ את ההתנהלות שלו בכך שהיה צעיר וטיפש, אלא אשכרה קיבל משכורת ממדינת ישראל. המשך יבוא, כשאקבל תגובות.

(יוסי גורביץ)

צה"ל הודיע היום שאופס, הוא ניצב בפני גירעון של 5.2 מיליארדי ₪, שכנראה נפלו לו מהכיס האחורי. למעשה, הגירעון גדול משמעותית יותר – תשעה מיליארדי שקלים (9,000,000,000) – אבל את ה-5.2 הוא חייב לתעשיה הבטחונית, שלה יש השפעה ניכרת בכנסת, כך שהוא מעריך שהוא יקבל אותם בחזרה איכשהו.

חלק ניכר מההוצאות שצה"ל טוען שהן "בלתי צפויות" היו, לדבריו, הוצאות על הגנת העורף. בין ההוצאות האלה, הוא מונה את ההוצאות על כיפת ברזל והחץ, והוא טוען שהם עלו 18 מיליארדים. זה קצת משונה: קודם כל, משום שעלותה של כיפת ברזל היתה אמורה להיות נמוכה משמעותית (ב-2010 אמרו לנו שהיא תעלה "רק" מיליארד) – אבל חסר לנו הנתון על עלות החץ. יכול להיות שהוא עולה 17 מיליארדים? יכול להיות שצה"ל סתם מלהטט במספרים? שניהם סבירים. אבל מה שחשוב באמת כאן הוא שני דברים: קודם כל, "כיפת ברזל" הפכה פתאום לאמצעי הגנה על העורף – וזה אחרי שצה"ל אמר לנו במפורש שזה לא יקרה ושמבחינתו האזרחים יכולים למות. השני הוא שצה"ל – שעדיין קורא לעצמו צבא ההגנה לישראל – חושב שההגנה על ישראל היא מין איזה סרח עודף שהוא לא צריך להביא בחשבון התקציב שלו.

זה לא חדש, אבל בכל זאת ראוי להזכיר את זה – והלילה גם קיבלנו דוגמא. מישהו ירה קטיושות בגבול הצפון לעבר ישראל, ולא היתה התרעה, וזאת למרות שצה"ל התקין מערכת התרעה שם. למה? כי בצה"ל החליטו לחסוך על חשבון הציבור, זה למה. מה שאומר שמבחינת בור השומן הירוק, לא הרבה השתנה מאז מלחמת לבנון השניה, שבה התברר שפיקוד העורף הפריט (!) את האזעקות, ומפעלים שלא שילמו לו לא שמעו אזעקה – כאילו לא מימנו כבר את צה"ל באמצעות המסים שהם משלמים.

בינתיים, מיהר צה"ל להודיע שהוא מקפיא את הצבת סוללות החץ ו"כיפת ברזל", כמו גם את הבניה של גדר ההפרדה. נו, אלה בסך הכל פרויקטים שמטרתם לחסוך בחיי אזרחים, אז עליהם קל לוותר. לפרק שתי אוגדות שריון שנערכות כבר ארבעים שנה לעוד סיבוב עם הסורים ברמת הגולן, זה לא. לפרק שתי טייסות של אף-16 שמשמשים לבומים על קוליים מעל רצועת עזה – פחות או יותר הבזבוז המשווע ביותר בתולדות ההוצאות הצבאיות – לא עולה בכלל על הדעת. אבל הגנה על האזרחים? זניח.

אגב, חומת ההפרדה? התחילו לבנות אותה ב-2003. צה"ל בונה מכשול לא יעיל, בונה אותו במפורש באופן בלתי יעיל – כל הפניות האלה שמטרתן להכניס עוד שטח פלסטיני לתחומי החומה – ועושה את זה כבר שמונה שנים. שום דבר לא בוער, והבזבוז כיד המלך. למה מה קרה? כולה כספי ציבור.

עכשיו מגיע צה"ל ומודיע לנו שאחרי שהוא בזבז תשעה מיליארדים יותר ממה שנתנו לו, בלי לעדכן אותנו, הוא רוצה עוד כסף. אם לא ניתן לו עוד כסף, מאיים צה"ל, לא יהיה לו כסף לגיוס מילואים והוא לא יוכל לצאת למבצע בעזה. האמת? בהתחשב ביעילות של צה"ל, בכך שההתמחות שלו היא ירי בלתי מרוסן כדי לשמור על חייליו (לא שהוא מצליח בכך: מחצית ההרוגים בעופרת יצוקה היו מאש ידידותית), ובכך שהמבצעים הצבאיים שלו לא הביאו תועלת צבאית ראויה לציון אבל גררו נזק דיפלומטי מסיבי – טוב מאד, שלא יצא.

ראויה לציון העובדה שצה"ל נוקט כאן באותה השיטה של האוליגרכים הדורשים תספורת: דפקנו אתכם עד העצם, גנבנו ממכם למעשה כסף, אבל אם לא תוותרו לנו, נדאג שיהיה לכם גרוע יותר. במונחים אזרחיים, צה"ל הוא פושט רגל אבל כזה שלא מוכן שכונס נכסים יגיד לו מה לעשות. הוא יודע יותר טוב והוא רוצה המשך שליטה על תקציבו – כלומר, המשך בזבוז חסר הכרה.

אז זהו, שלא. אם צה"ל רוצה אגורה שחוקה מעבר לתקציב שלו – שמרביתו, נזכיר, הולכת על משכורות ופנסיות, ואין לו דבר וחצי דבר עם הוצאות בטחוניות פרופר – אז הוא צריך לעבור תכנית הבראה. והיא צריכה לבוא מבחוץ, כי צה"ל בעליל לא יודע איך לעשות אותה.

רצוי להזכיר, בפעם המי יודע כמה: הוצאות הבטחון של ישראל תופחות במקביל לירידת הסיכונים שלה. עיראק, אויב גדול עד 2003, יצאה מהמשחק; ספק אם היתה באמת יריב רציני אחרי 1991, אבל היא היתה דחליל נוח ("החזית המזרחית") עבור צה"ל. הצבא הסורי גם הוא יצא מהזירה, עקב המהפכה בסוריה בחצי השנה האחרונה. מרבים לדבר פה על הפיכה איסלמית במצרים, אבל אם אכן תהיה כזו היא צפויה לגרום נזק ניכר לצבא המצרי, שהקצונה שלו נאמנת בעיקרה לכת הקצינים ששלטה במדינה מאז 1952 ושיהיה צורך להחליף, מה גם שגם כך איכותו איננה מזהירה. ואם מצרים תפר את הסכם השלום, היא תפסיק לקבל את הסיוע הצבאי הנדיב שהיא מקבלת מארה"ב, כלומר שמצבו של הצבא יתדרדר במהירות. יש לנו מיליציות איסלמיסטיות בגבול הצפון ובגבול הדרום, וישנה איראן – אבל היא לא רלוונטית לרוב המוחלט של פעולות צה"ל. ירדן היא בעלת ברית יציבה – כמובן, כל זמן שישראל לא תנסה להפוך אותה לפלסטין.

נשארנו עם הכיבוש. התקציב של צה"ל היה יותר מ-50 מיליארד שקל, והוא ניסה להגניב השנה – לשם שינוי ללא הצלחה – 620 מיליונים נוספים, בתואנה שקרית שמדובר בכסף שמיועד לתעשיה הבטחונית. עכשיו הוא הודיע לנו שהוא הוציא 18% יותר. כל שקל שצה"ל גנב מהקופה הציבורית הוא שקל שלא יילך לבתי ספר, לא יילך לבתי חולים, לא יילך לאוניברסיטאות, לא יילך לדיור – ואנחנו מקבלים מוצר נחות מאד בתמורה. הגיע הזמן שזה ייפסק ושהאחראים לכך ייענשו, בחומרה ובפומבי – או שזה ימשיך לקרות. במדינה נורמלית, שר בטחון שהיה חורג בפראות כזו מתקציבו, היה הולך הביתה. אנחנו לא חיים במדינה נורמלית והשרים שלנו ממונים בשיטה שמזכירה הרבה יותר את השיטה הפיאודלית, אבל אם לא מביאים לנו את ראשו של מנכ"ל משרד הבטחון ואת זה של האחראי על התקציבים בצה"ל, אנחנו פראיירים שמגיע להם כל מה שצה"ל מתכנן להמשיך ולגזול. צה"ל הגיע למצב שבו הוא גדול על ישראל, טפיל שמסכן את קיומה החברתי.

ועוד דבר אחד: מה שווים חיילי צה"ל, אפשר ללמוד מהתקרית הזו. צלמת פרילאנס של הניו יורק טיימס, לינזי אדאריו, היתה צריכה לעבור דרך מחסום ארז. אדאריו, בהריון, שלחה בקשה למחסום שלא לעבור דרך שיקוף הרנטגן; בתגובה, החיילים אילצו אותה לעבור בו שלוש פעמים, תוך שהם מצחקקים. אחר כך היא עברה חיפוש בעירום כמעט מוחלט. בצה"ל הודו שיכול להיות שהיתה כאן פאשלה, אם כי הוסיפו בצדקנות שמטרת החיפוש היתה "למנוע מטרוריסטים להגיע לישראל." אדאריו אמרה אחר כך ש"מעולם לא התייחסו אליה באכזריות בוטה כל כך." והיא צריכה לדעת: היא היתה בין העיתונאים שנחטפו בלוב לפני מספר חודשים. כך נראית הבהמה הירוקה, 2011. והחיילים האלה במחסום הם הרבה יותר פניו של צה"ל מכל סיירת מובחרת או טייס. לאדאריו, צלמת שזכתה בפרסים בינלאומיים ושעובדת עבור הני"ט, יש יכולת להודיע לעולם מה קרה לה; רק חשבו על הנשים האחרות, פלסטיניות או לא, שאין להן מעמד כזה. תיקון: לינזי אדאריו לא הושפלה על ידי חיילי צה”ל אלא על ידי מאבטחי משרד הבטחון. פרטים כאן.

(יוסי גורביץ)

אליקים לבנון, רב השומרון ורב ישיבת ההסדר באלון מורה, יצא אתמול (ה') בהתקפה חריפה על צה"ל. לדבריו, אם הצבא ינחה חיילים דתיים להשתתף בטקסים שבהם שרות נשים, "רבנים רבים" יורו לתלמידיהם לנטוש את הטקסים הללו "גם אם הם יועמדו מול כיתת יורים." התגובה הראשונית למשמע הדברים האלה היא סיבוב מהיר של האצבע לצד הרקה והנחה שלבנון, שלא היה סמל שפיות גם בימים כתיקונם, זקוק לאספקה מהירה של ברגים. בפועל, לבנון העלה את הסירוב לשמוע נשים שרות למדרגת שלושת האיסורים שהם בחזקת "ייהרג ובל יעבור": גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. בטוויטר פרץ מים מהיר של התאמת שירים צבאיים לדברי לבנון: התרומה של עבדכם הנאמן היתה "אולי היינו אריות/אבל מפאת/חשש עריות/אסור היה לנו להיות/על גבעת התחמושת."

הנטיה הראשונה שלי היתה לחשוב שלבנון העלה את החומרה של "קול באשה ערווה" למדרגת שלושת האיסורים הללו, ומכאן לחשוב שהוא התחרפן סופית. "קול באשה ערווה" היה אות מתה במשך אלפי שנים, כמו הציווי התלמודי של "אל תרבה שיחה עם האשה", שאירונית דווקא ברוריה – אשת רבי מאיר, שדווקא מוטב היה לו, לו הרבה שיחה עם אשתו – היא המפורסמת שבמצטטיו. ואף על פי כן, למרות האיסור ולמרות ברוריה, גברים יהודים שוחחו עם נשותיהם ב-2,000 השנה האחרונות; יש שיאמרו, הרבו לשוחח. התלמוד קובע גם ש"מרבה נשים, מרבה כשפים" – מה שלא הפריע ליהודי ספרד להמשיך בריבוי נשים הרבה אחרי חרם דרבנו גרשום, שבעצמו נקבע בסביבות 1000 לספירה והיה תוצאה של חיסול הפוליגמיה בקרב האוכלוסיה המקומית (סיפור ארוך), ועד שנקבע גם לגברי אשכנז לא היתה בעיה עם ריבוי נשים. התלמוד קובע עוד ש"רוב נשים מצויות בכשפים", ואף על פי כן האמירה האגבית הזו – שיש לה בדיוק אותו תוקף כמו ל"קול באשה ערווה" – לא הפריעה לגברים יהודים לחלוק את חייהם עם אנשים שיש סיכוי סטטיסטי גבוה שהן מכשפות. גם האמירה התלמודית שנשים הן "חמת מלאת צואה ופיה מלא דם" לא גרמה לרוב היהודים לוותר על מין הטרוסקסואלי. אלה אינן הלכות. אלה פטפוטי בית מדרש.

אז למה אנחנו שומעים כל כך הרבה על "קול באשה ערווה" בשנים האחרונות? על כך מיד. קודם כל על המהלך ההלכתי של לבנון, שהוא מדאיג הרבה יותר. לבנון קבע שאם חיילים דתיים יאולצו לשמוע שירת נשים, הרי שמדובר ב"שעת שמד", שבמסגרתה קיימת חובה – ערקתא דמסאנא הוא השם ההלכתי – למסור את הנפש לא רק על שלושת איסורי "ייהרג ובל יעבור", אלא על כל איסור שהוא.

נסביר. ההלכה אוסרת על הכפופים למרותה שורה ארוכה של דברים, שהידוע שבהם הוא אכילת חזיר. עם זאת, במקרה של סכנה מותר להפר את רוב האיסורים האלה. למשל, במקרה ההיפותטי של חולה שרופא קובע (באופן מפוקפק משהו) שכדי להחלים הוא צריך לאכול בשר חזיר, עליו לאכול את הבשר, משום שזה איננו איסור שדוחה חיים. באותה מידה, אם היהודי תקוע על אי בודד שכל מה שיש עליו הוא חזירים מגחכים ברשעות, לא רק שמותר לו, הוא גם מחויב לשחוט אותם כדי לאכול אותם ולשרוד. באותה המידה, אם הוא צריך לחלל שבת כדי להסתלק במהירות מאזור סכנה, הוא לא רק רשאי, הוא מחויב לעשות זאת – וחי בהם. באותה מידה, הוא רשאי במקרה של סכנת חיים להפר פחות או יותר כל איסור אחר – מלבישת שעטנז ועד אכילת חגבים מבלי לבדוק את סימניהם תחילה.

ישנם שלושה יוצאים מן הכלל: שפיכות דמים – אסור ליהודי להרוג יהודי אחר כדי להציל את חייו ("מה ראית שדמך סמוק משלו?"), או להסגיר יהודי אחר להריגה כדי להציל את חייו-שלו; גילוי עריות, שהוא איסור (שחל גם על לא יהודים) לקיים יחסי מין עם קרובי משפחה מדרגות שונות, יחסי מין הומוסקסואליים (אליבא דרמב"ם), משכב בהמה וקיום יחסי מין עם אשה בעת נידתה (אבל לא, למשל, לקיים יחסי מין עם זונה); ועבודה זרה, כלומר נטישת מנהגי היהדות עבור מנהגי דת אחרת. על אלה מחויב יהודי למות ולא לעבור.

כל זה משתנה כשחל "שמד", כלומר שיש נסיון מאורגן מצד הרשויות לאלץ יהודים לעבור על דתם. כשזה קורה, כל איסור רגיל הופך – אם הדרישה לעבור עליו מתבצעת בפרהסיה, כלומר שיש חשש לחילול השם – ל"ייהרג ובל יעבור". גם אם הדרישה היא לנעילת נעליים באופן שונה. לכן, למשל, האגדה העתיקה על ה"אשה ושבעת בניה" בשעת השמד של אנטיוכוס הרביעי מציינת שהמלך, שכבר הרג שישה ילדים שסירבו לכרוע לו ברך (צורה של עבודה זרה), חמל על הילד השביעי והשליך לו את טבעתו כשהוא מבקש שיתכופף וירים אותה, ובכך ייראה כאילו הוא כורע ברך, והילד סרב.

במקרה של שמד, מתמוטטים גם האיסורים האחרים – כמו, למשל, האיסור על שפיכות דמים. במהלך מסע הצלב הראשון של 1096, שמוכר ליהדות כפרעות תתנ"ו, רצחו הורים את ילדיהם ובלבד שלא ימירו את דתם. האירוע הטראומטי הזה צרב ביהדות האשכנזית את תפיסת קידוש השם, והכוויה הזו מורגשת עד היום.

אפשר היה אחרת: אפשר היה להשכיח את האירועים הללו, אפשר היה לפרוש עליהם חשכה – הספרות ההלכתית מצטיינת בשכחה – ואפשר היה לומר שהאנשים הללו יצאו מדעתם. אחד מבעלי התוספות גם כותב שאחד מרבני הדור יצא בחריפות כנגד רב אחר, "ששחט ילדים בשעת השמד", וקרא לו רוצח ושופך דמים, והוא מוסר שהרב הקנאי מת אחר כך מיתה משונה. הרמב"ם, ואיתו רוב יהדות ספרד, הלכו בנתיב אחר: באגרת השמד שלו כותב אוכל הנבלות הגדול שמותר להמיר את הדת לאיסלם למראית עין (מה שאין כן לנצרות, שהיא עבודה זרה), ובלבד שלאחר מכן ימהר האנוס לעזוב את המקום ויחזור לדתו במקום שלו יותר. החוקרים מתווכחים עד כמה מושפעת התפיסה הזו מתפיסת התקיה השיעית ומאירועי חייו של הרמב"ם עצמו – יש יסוד להניח שהוא נאלץ להמיר את דתו לאיסלם ואחר כך שב ליהדות – אבל יהדות ספרד נעדרת כמעט סיפורים של מסירת נפש פומבית, וודאי שנעדר ממנה הטירוף של הורים שרוצחים את ילדיהם.

ואת כל המסורת הזו מחזיר פתאום לבנון כשהוא מדבר על "שמד", אם ייאלצו חיילים דתיים להקשיב לקולן של נשים שרות. עכשיו, נשים יהודיות שרו לאורך כל ההיסטוריה היהודית, ממרים והלאה; ודבורה הנביאה שרה יחד עם שר הצבא ברק. הן שרו גם בבתי הכנסת, בעזרת הנשים. יתר על כן, עד אמצע שנות החמישים בתנועת בני עקיבא התירו הרבה יותר משירה – הם גם התירו ריקוד מעורב של בנים ובנות. ההתחרדות שעברה על התנועה בחמישים השנה האחרונות, שהחלה עם הרב נריה ושמופיעה כעת בשיאה אצל לבנון ורבנים אחרים, אין לה דבר וחצי דבר עם ההיסטוריה היהודית.

פה אנחנו צריכים להזכר שוב מיהו לבנון. אחרי ההתנתקות, התראיין לבנון ל"העיר" ואמר שמטרתה של הציונות הדתית היא להשתלט על מוקדי הכוח, ראש וראשון להם הוא הצבא, כדי שתופעה כזו לא תוכל לחזור על עצמה. לפני שנה וחצי הוא פסק, ופסיקתו קוימה בהתנחלות שלו, שלנשים אסור להעמיד את עצמן לבחירה. היו לו שני נימוקים. האחד הוא שאשה בעלת שררה זהו ההיפך מהסדר הטבעי (וההלכה, יש לציין, אוסרת על נשים לשאת בתפקידים בכירים); השני היה מגוחך משמעותית יותר: לבנון פסק שיש חשש ל"התערבות בין נשים וגברים."

עכשיו, אם גם לכם נראה שהחשש שבחירתה של אשה למועצה של אלון מורה תגרור אורגיה המונית במהלך הישיבה הוא נלעג, צריך לראות מה מטרתו של התירוץ הזה. והתשובה היא ברורה מאד: הדחתן של נשים מכל תפקיד ציבורי והשבת המצב שבו "אשה משפיעה במועצה באמצעות בעלה", כדברי לבנון.

אם יש משהו שהחברה הליברלית הביאה שלא היה קיים קודם לכן, הרי שזה שחרור האשה. לא במקרה שונאי המין האנושי, בדרך כלל אנשי הדתות המונותאיסטיות – בעיקר האיסלם והיהדות האורתודוקסית – ממקדים את מאמציהם בהסגת זכויות הנשים לאחור. מכל ההישגים של החברה הליברלית, זהו החדש ביותר והפגיע ביותר – משום שדורות של נשים חונכו, ומחונכות, על ידי השמרנים הדתיים שהן פחותות מגברים ומגיעות להן פחות זכויות. ומקרה לבנון יוכיח: האשה היחידה שרצתה להתמודד למועצת אלון מורה נרתעה, והסירה את מועמדותה. אולי הבינה שמול התנגדות הרב, אין לה סיכוי לנצח.

ולבנון, כמובן, לא עוצר במועצת ההתנחלות שלו. הוא רוצה להוציא את הנשים מצה"ל, או על כל פנים להפוך אותן לחיילות סוג ב' – מתוך ידיעה שמה שמתקבל בצה"ל, יתקבל אחר כך גם בציבור הכללי. חיילי הסדר שיוצאים מהופעתן של נשים לא באמת חוששים שיצרם לא יעמוד בהם והם ייאלצו לעשות בה מעשה פילגש בגבעה מול החיילים האחרים; הם נוקטים צעד פוליטי, שמטרתו היא להסיג לאחור את זכויותיהן של נשים. לפני כמעט ארבע שנים, פסק לבנון – יחד עם נביא השקר של הציונות הדתית, מרדכי "היה לא תהיה" אליהו, דב ליאור ושאר הכנופיה הקבועה – שיש להתיר לחיילים לא רק לא לשמוע נשים שרות, אלא גם לא לשמוע נשים בכלל: שמפקדים צריכים להתיר להם לסרב לקבל הנחיות מחיילות. הם פסקו ש"חייל שפעילות כזו מפריעה לו מאד, היא אסורה עליו על פי ההלכה." זו יותר מקריצה לחיילים שלהם: הגיעה שעת תג מחיר כלפי החיילות. אליהו גם פסק שאסור להקשיב לסתם דיבור של אשה, אם היא "מדברת בתנועות ידיים." כלומר, הוא נתן לחיילים המוסתים ממילא שלו אישור לא להקשיב לקצינות.

בקיצור, למה שרוצים לבנון ושאר הרבנים שאיתו אין שום קשר לצניעות. ה"צניעות" היא פשוט התירוץ התיאולוגי לפעולה פוליטית של הפיכת נשים לאזרחים סוג ב'. כשלבנון מדבר על "שעת שמד", הוא משמיע שריקת-כלבים לחיילים שלו: הגיעה שעת מרידה צבאית של שחרית. יש להניח שהמתקפה של ה"ה אלקין ולוין בכנסת מספקת לו רוח גבית, שהוא חושב ששעתו הגיעה.

לבנון הוא ראש ישיבת הסדר, כאמור. בחורי ישיבות ההסדר אוהבים להעמיד פנים שהם אליטה. בפועל, מדובר בחיילי שוקולד שמשרתים 16 חודשים (ורק קו אחד) לעומת 36 החודשים של החייל הרגיל. כששירתתי ברצועה, היה לי העונג המפוקפק לשרת לצד שני בחורי ישיבות הסדר, ששניהם הגיעו ליחידה אחרי והשתחררו לפני. יתר על כן, הם פחות או יותר החיילים היחידים שמגיעים לצבא עם החברים שלהם מהבית, שיעמדו לצידם מול המפקדים, ומגיעים כשהם מצוידים באיגוד מקצועי מאחוריהם – ועד ראשי ישיבות ההסדר. הם משרתים פחות מחיילות – אבל דורשים לסתום להן את הפה.

הגיע הזמן לשים קץ להתנשאות חסרת הבסיס הזו, ולסגור את ישיבות ההסדר – זו של לבנון צריכה להיות הראשונה – ולהודיע לאליטה בעיני עצמה שהיא שווה בדיוק כמו כל חייל, או חיילת, אחר. ואם יש להם בעיה עם אשה ששרה, אז שיתאפקו או שכמו החרדים, ישיגו לעצמם הסכם במסגרתו הם לא משרתים (וכן, יש גם מסגרות כאלה – "ישיבות גבוהות" – לדתיים לאומניים). ואם יש להם בעיה עם קבלת פקודות מאשה, הם יכולים להתכבד ולשבת בכלא. או, שוב, לא לשרת. למרות התשבוחות העצמיות שלהם – שלא כל כך מסתדרות עם המציאות שבה, מאז עליית מספרם, צה"ל לא מצליח לנצח – עדיף לצה"ל מצב שבו אין לו חיילים שמקבלים פקודות מהרב.

אחרי הכל, כשלבנון מורה לחיילים שלו להיות נכונים לעמוד מול כיתת יורים – מה לגבי כיתת יורות? – הוא כפסע מאמירה לחיילים שלו להפנות את הרובים שלהם אל מפקדיהם. הדוגמאות הקלאסיות של קידוש השם – בזמן החשמונאים, עשרת הרוגי מלכות ובראשם רבי עקיבא, ואפילו, במידת מה, מתאבדי תתנ"ו – הרי לא בחלו בלחימה אקטיבית מאד ברודפיהם. לישראל יש די צרות; היא לא חייבת לסבול גם את ההסדרניקים והלבנונים.

ואפשר גם לעשות מעשה: שלחו נא פקס אל ראש אכ"א, והודיעו לה שאתם מתנגדים לזכויות היתר שדורשים לעצמם אנשי ישיבות ההסדר, ושאתם תומכים בפירוקן לאלתר. זה לא יקרה, כמובן, כי זה יצריך הרבה יותר אומץ ציבורי שיש בקרב הפוליטיקאים החילונים-לכאורה בישראל, אבל בצה"ל צריכים להרגיש שיש לחץ גם מהצד השני. אחרי הכל, הגנרלים שלנו, אמיצים כולם בשדה הקרב, מעולם לא הצליחו להפגין ולו שריד של אומץ כזה בשדה האזרחי.

(יוסי גורביץ)

כל מי שנאלץ לרוע מזלו לשרת בצה"ל שמע שוב ושוב, עד זרא, את הסיסמא ש"לחיילים אסור לעסוק בפוליטיקה." ברמות הגבוהות ביותר זה אף פעם לא היה נכון: רמטכ"לים כמעט תמיד היו פוליטיקאים במדים. משה לוי היה אחד החריגים הבולטים. כשדן חלוץ אמר, כסגן רמטכ"ל, ש"גנים וכדים זה הבית", זו היתה אמירה פוליטית לעילא. אבל בדרך כלל הקפידו להשמיע קולות של אכיפת החוק כלפי הדרגים הנמוכים יותר.

כפי שחשפה מוקדם יותר הבוקר (ג') עמיתתי ליסה גולדמן, רב סרן פטר לרנר הביע פעמיים בחשבון הטוויטר הרשמי שלו עמדות פוליטיות. בפעם הראשונה, הוא קידם ציוץ של ארגון יהודי משיחי על פיו החוקים נגד עמותות זכויות האדם הם "מכה כנגד השפעה זרה על המדיניות שלה"; בפעם השניה, הוא כתב שהוא חושב ש"לדעתי צריכה להיות חשיפה מלאה מצד הארגונים כדי שאנשים ידעו." בכך, קידם רס"ן לרנר את התפיסה הימנית – שהפכה לפופולרית בקמפיינים השקריים של "אם תרצו" – לפיה ארגוני זכויות האדם מסתירים את מקורות המימון שלהם. לא רק שזה לא נכון, כפי שהזכיר הבוקר "הארץ", עמותות הימין מגייסות הרבה יותר כסף מחו"ל, בהרבה פחות שקיפות.

רב סרן פטר לרנר הוא קצין בדובר צה"ל, אם לדייק דובר פיקוד מרכז. פניתי לדובר צה"ל בשאלה הבאה: האם לחיילים בצה"ל עדיין אסור להביע עמדות פוליטיות? נעניתי בחיוב. שאלתי, אם כן, באילו צעדים מתכוון לנקוט דובר צה"ל כנגד רס"ן לרנר.

מן הראוי להזכיר כי כאשר נחשפה העובדה שסמל יאיר נתניהו, הבן של, כותב הערות פוליטיות בחשבון הפייסבוק הפרטי שלו, הוא קיבל פקודה להסיר את כל התוכן הפוליטי שנכתב שם מאז גיוסו. זה היה, כאמור, חשבון פייסבוק פרטי; המקרה של רס"ן לרנר חמור יותר, משום שהדברים נכתבו בחשבון הטוויטר הרשמי שלו.

אעדכן כשתגיע התשובה; מטבע הדברים, זה כנראה יקח זמן.

ועוד שני דברים: א. בתגובות לפוסט הקודם, עלתה השאלה מתי תיערך ההפגנה במחאה על סתימת הפיות של ארגוני זכויות האדם. ובכן, היא תיערך במוצ"ש הקרוב, בשעה 19:00, בכיכר הבימה. פרטים כאן.

ב. קבוצה של פעילים יהודים ופלסטינים ניסו לעלות היום על אחד מהאוטובוסים של המתנחלים בגדה, כדי להדגים את עובדת קיומו של האפרטהייד בגדה. המתנחלים והחיילים שהיו על האוטובוס ירדו ממנו, וצה"ל מיהר לסייע לפעילים להוכיח את טענתם בכך שהוריד אותם בכוח מהאוטובוס ועצר אותם.

(יוסי גורביץ)

המיתוס הישראלי המקובל, מימי שרון והלאה, הוא שישראל עזבה את רצועת עזה ומאז אין לה שום אחריות למה שקורה שם. דו"ח של עמותת גישה שיצא השבוע (זהירות, PDF) מעמת את התפיסה הזו, שחביבה כל כך על היבבנות הישראלית ("יצאנו משם, אז מה הם רוצים מאיתנו") עם המציאות הבעייתית הרבה יותר.

לעזתים, כולם יודעים, אין שליטה על התחום האווירי שלהם. ישראל השמידה את שדה התעופה הקטן שהיה שם בתחילת העשור הקודם, ומאז הוא לא נבנה מחדש. אי אפשר לצאת או להכנס לרצועה בדרך האוויר, וכלי טיס ישראלים נמצאים בתחום האווירי ללא הרף – תושבי הרצועה מתלוננים דרך קבע על רעש הטרטור של המל"טים.

על חופש התנועה הימי של תושבי הרצועה מיותר, בעקבות המרמרה והמשטים האחרים, להרחיב את הדיבור. מה שמעניין בכל זאת היא העובדה שהמצור הימי הנוכחי דומה באופן חשוד לזה שכבר היה על הרצועה קודם לנסיגה הישראלית ממנה (עמ' 12), שאז תורץ ב"תפיסה לוחמתית."

ישראל שולטת על המעברים הקרקעיים לרצועה, ומונעת קשר בינה ובין הגדה המערבית. על מניעת העברת הסחורות לרצועה, מהכוסברה המפורסמת עבור בקיווי וכלה בשוקולד, נכתב המון. מה שלא מקבל תשומת לב ראויה הוא העובדה שישראל מונעת את היצוא העזתי – וכאשר היא מחליטה אילו סחורות יצאו מעזה (ובעיקר לאיחוד האירופי וישראל, לא לשוק הטבעי של הרצועה, הגדה) היא בעצם קובעת אילו סחורות יש טעם לייצר בעזה. העובדה שההחלטה הזו יכולה להשתנות שרירותית גם היא מהווה שיקול, מבחינת היזם העזתי המתחיל: האם היית נכנס לחובות כדי להקים מפעל, כשיש סיכון של ממש שבהחלטה חד צדדית של עמוס גלעד כל ההשקעה יורדת לטמיון?

תאמרו, שיעבירו סחורות מהצד המצרי. לא מעשי, מכמה סיבות. קודם כל, השוק בסיני קטן מלהכיל את התוצרת העזתית, שבשל השליטה הישראלית מאז 1967 היא בעיקרה חקלאית. יתר על כן, לישראל יש שליטה מוחלטת במאגר האוכלוסין הפלסטיני: פלסטיני לא יכול לקבל תעודת לידה, או אישור נישואין, אלא אם ישראל הסכימה לכך. וחלק מהסכם המעברים שעליו חתמה ישראל עם מצרים, קובע שאיש אינו יכול לעבור מהרצועה לשטח המצרי אלא אם הוא מצויד בדרכון – ודרכון הוא יכול לקבל רק בהסכמה ישראלית. הסכם המעברים גם אוסר בפועל על יצוא סחורה מהרצועה למצרים (עמ' 14) ועל יבוא ממצרים לרצועה. אם המצרים יפרו את ההסכם, ישראל – בצדק – תתלונן על כך שהיא מפירה אותם; אבל כנגד הפלסטינים, היא מנסה לנופף באלה המילולית הזו: לכו למצרים, ולא משנה שאסרנו על זה.

ישראל שולטת גם על החשמל לרצועה, כחלק ממדיניותה רבת השנים – מאז 1967, פחות או יותר, מדיניות שהופעלה גם בגדה – למנוע תיעוש של השטח הכבוש, כדי שלא יוכל להתחרות בישראל. לשליטה הישראלית על אספקת חשמל (שמתבטאת גם בהפצצת מתקן יצור החשמל היחיד ברצועה) יש השלכה ניכרת גם על טיהור השפכים ברצועה; המתקנים הללו זקוקים לחשמל, ויש סיבות להניח שהם לא מקבלים מספיק (עמ' 18-19). ישראל שולטת גם על התקשורת העזתית (כמו גם על זו של הגדה), משום שהתקשורת שם עוברת דרך הרשת הישראלית בכבל התת מימי (עמ' 20). ישראל שולטת גם על התדרים שמקבלות חברות סלולר פלסטיניות.

הנקודה הגרועה מכל היא העובדה שישראל עדיין שולטת, פיזית, על חלק ניכר משטח הרצועה: היא הקימה "אזור חיץ", ברוחב של 300 עד 1.5 קילומטרים אל תוך תחום הרצועה, שכל הנכנס אליו מתחייב בנפשו. בין ינואר 2009 לאוגוסט 2010, הרגו חמושים ישראלים 22 עזתים ופצעו 146 מהם בשל כניסה ל"אזור החיץ" הזה (עמ' 16). מי שחושב שכל מעשי ההרג האלה מוצדקים, מוזמן להתבונן בתקרית הירי אתמול בבוקר, בה צדו חמושי צה"ל מתנחל מפני ש, אה, היה נדמה להם שהוא עשוי היה להוות להם סכנה, וזאת מבלי שטרחו להעמיד מחסום כמו שצריך. כשזה קורה לישראלים, קמה זעקה – וכשזה קורה לפלסטינים, דובר צה"ל מוציא הודעה שהם "פרצו מחסום" והנושא יורד מהתקשורת. יש יסוד טוב להניח שההרוגים ב"אזור החיץ" הם חקלאים בחלקם הניכר – משום שהוא תופס 17% משטח הרצועה, ובכלל זה שליש מהשטח החקלאי שלה (עמ' 16). נאמר זאת שוב: ישראל הקפידה לוודא שרצועת עזה תשאר כמעט ללא תעשיה וכמעט רק עם חקלאות – והיא הפכה את הכניסה לשליש משטחי החקלאות ברצועה לעבירה שעונשה מוות. לא שזה צריך להפתיע מישהו: לישראל יש היסטוריה ארוכה של ירי על חקלאים שמנסים לשוב לאדמה שהיא החליטה שהיא כבר לא שלהם. פעם היא קראה להם "מסתננים", היום היא מנסה לשכנע אותנו שמדובר במחבלים.

אז כן, אין מבני שלטון ישראלים במרכז רצועת עזה, ואין – בדרך כלל, אלא אם עולה הרצון בפני צה"ל – כוחות ישראליים ברצועה, אבל לטעון ששליטה ברמה כזו כזו היא "סוף הכיבוש", זה ישראבלוף במיטבו.

(יוסי גורביץ)

כוחותינו האמיצים פשטו עם שחר על שתי ספינות לא חמושות, עמוסות בפעילי שלום מסוכנים וחדורי רוח לחימה, והשלימו את ההשתלטות ללא נפגעים. המדובר במבצע שזכה לכינוי "רוח קלה", ושעליו פיקד לא פחות מאשר מפקד חיל הים, האלוף רם רוטברג.

יצוין כי "גורמים בכירים" בצבא הביעו "סיפוק רב מהתוצאות", שנבעו "בין היתר מהפסיביות של 27 הפעילים." כלומר, צה"ל מביע סיפוק מכך שכאשר כוחותיו החמושים נפגשו בפעילים לא חמושים, הוא הצליח להשלים את משימתו משום שהם לא טרחו להתנגד. הסיבה שלא היו נפגעים, אומרים לנו, היא יישום של הלקחים מהמשטים הקודמים ועל כן "הלוחמים תודרכו שלא להשתלט באלימות על שתי הספינות." אפשר להניח שלולא הוראות חד משמעיות כאלה, מגובות על ידי נוכחותו של לא פחות מאלוף, בכל זאת היינו רואים אלימות כלפי פעילים פסיביים. זה, איך לומר, לא בדיוק מעודד.

אבל רגע, המצב מחמיר. לטמקא "נודע" – כלומר, הוא קיבל הודעה בשם הכתב מדובר צה"ל – כי שניים מלוחמי השייטת שהשתתפו בקרב הימי הנועז מול הסורשה האירית והתחריר הקנדית, התנגשות ימית שוודאי תזכר בדברי הימים יחד עם סלאמיס וטרפלגר, נפצעו במהלך הקרב על המאווי מרמרה. זו, מבחינתם – כך ההודעה בשם הכתב – סגירת מעגל.

ברור לי שלצה"ל אין הצלחות שעליהן הוא יכול לדווח בזמן האחרון. ברור לי גם שבהגדרה, צה"ל לא יכול לנצח: עיקר פעילותו מאז 1967 היא נגד התקוממות עממית של אוכלוסיה כבושה; תפקידו, כפי שכתוב פחות או יותר על קירות כל הבסיסים בשטחים הכבושים, הוא לאפשר לממשלה מרחב תמרון מדיני – אלא שהממשלה איננה מנצלת אותו. מאז 1982, ההתנגשות האחרונה עם הצבא הסורי – שאגב, לא הובס – חיילי צה"ל ראו צבאות עוינים רק בתמונות. ומאחר ואף אחד חוץ מדיק צ'×™×™× ×™ וחבר מרעיו לא מתגאה בעינויים (לא בפומבי, על כל פנים), ומאחר ונוהל הקרב הרגיל של צה"ל (מחלקה + סיוע אווירי כנגד שני פלסטינים, בדרך כלל צעירים וחמושים למחצה, שלעתים מועלים לדרגת מבוקשים לאחר מותם) לא יעורר רגשות גאווה אלא בחברי כנופיה, צה"ל צריך לנפח כל תקרית נטולת נפגעים לכדי הצלחה גדולה. אחרי הכל, אם הרמטכ"ל מגדיר את גלעד שליט ×›"גיבור", אנשי השייטת – יחידת עלית שפעם התגאתה בפשיטות נועזות באמת על נמלי אויב או על מוצבים כמו האי גרין, ועכשיו משמשת כמקבילה של מאיישי מחסומים בלב ים – ודאי ראויים לצל"ש, או משהו.

כשחוזרים על האמרה השחוקה ש"הכיבוש משחית", צריך לזכור שהוא משחית קודם כל את האחראים לאכיפתו. ראשית הם הופכים לחיל מצב, שהופך קהה ואיננו יכול לשמש כראוי למטרה אחרת; אבל ×–×” לא נעצר שם. שנים ארוכות של כיבוש, התפיסה שהוא "נלחם על הבית", הופכות אותו לאלמנט פוטשיסטי נגד ממשלה שעשויה להפסיק את הכיבוש. הדוגמא המובהקת היא אלג'יריה, הם חבר הצבא למתנחלים הצרפתים בפעולות טרור נגד האוכלוסיה המקומית – שם לא השתמשו בביטוי המכובס "תג מחיר" – שהיו מיועדות בראש ובראשונה לשבור את הפסקת האש שבין הממשלה ובין המורדים המקומיים, וסופו שהוביל מרד צבאי נגד ממשלתו הנבחרת. לצרפת עמדו דה גול והמסורת הרפובליקנית הארוכה שלה. מה יעמוד לנו, לגמרי לא ברור.

ועוד דבר אחד: נרשם הלם מסוים עקב פגישתו של השגריר הישראלי באו"ם, רון פרושאור, עם מארין לה פן, בתו של ז'אן מארי לה פן (שתמך, אגב, בפשעי המלחמה הצרפתיים באלג'יריה ויש יסוד להאמין שגם השתתף בהם) ומנהיגת "החזית הלאומית", מפלגת ימין בעייתית בצרפת. משרד החוץ פתח מיד בתמרוני התחמקות נואשים מהרגיל, כשבניגוד לכל העובדות הידועות טען שמדובר היה באי הבנה. צריך לזכור, עם זאת, שבפגישה שבין לה פן ופרושאור, לא לה פן היא המצורעת. פרושאור הוא מינוי של אביגדור ליברמן ושל הממשלה הימנית ביותר בהיסטוריה של ישראל – שר חוץ שעליו אמרה לה פן עצמה שאם היא היתה מרשה לעצמה עשירית ממה שמרשה לעצמו ליברמן לומר, היא היתה הולכת לכלא.

(יוסי גורביץ)

הוויכוח הפנימי במערכת הבטחון גולש שוב החוצה: לפני כמה חודשים הזהיר מאיר דגן, ראש המוסד הפורש, כי נתניהו וברק עשויים להוציא את ישראל למלחמה בלתי הכרחית באיראן. הוא הואשם בכך שהוא פותח את הפה.

בשבועות האחרונים, שוב היו אותות דומים. הפעם, בהיעדר אנשים שמוכנים לקחת סיכון אישי כמו דגן – שגם הוא אמר את הדברים רק לאחר פרישתו – הם הגיעו דרך התקשורת. בערב יום הכיפורים כתב בידיעות אחרונות אמנון אברמוביץ' מאמר נפתל, כהרגלו, שבכל זאת אפשר היה להבין ממנו ששורה של בכירים במערכת הבטחון חוששים ממלחמה באיראן. אברמוביץ' התרה בהם שלא להצדיע ולציית, או שיגמרו כמו הקצינים הבכירים של מלחמת יום הכיפורים.

הבוקר (ו') פרסם נחום ברנע מאמר דומה מאד, שהתריע כי חלקים במערכת הבטחון חוששים כי נתניהו וברק יוציאו את ישראל למלחמה בקרוב – קודם לבוא החורף. באופן חריג, המאמר לא פורסם רק במוסף לשבת, המקום הקבוע של הטור של ברנע, אלא הובלט בגדול על עמוד השער של העיתון. או שלידיעות לא היה משהו ראוי יותר להדגשה, או שבעיתון מכינים את עצמם ליום שאחרי ולאווירת "אמרנו לכם". בקיצור, זה נשמע כמו ערמה של קצינים בכירים שנערכים לוועדת החקירה.

בתגובה, פתח האל האכזר את פי האתון. עמוס גלעד, ראש המטה המדיני-בטחוני במשרד הבטחון – שם מנופח למקום שבו מנסחים את מדיניות החוץ האמיתית של ישראל – אמר היום כי איראן היא "איום אדיר" "שיש לטפל בו", וכי "צריך לדעת לתעדף במה לטפל קודם. לדעתי – בחזית האיראנית." בהתחשב בכך שגלעד עובד אצל ברק, זה מדאיג במיוחד.

גלעד טוען עוד כי יש הערכה מודיעינית ש"איראן הולכת לנתיב של טילים וגרעין." זו, איך לומר, לא ההערכה שמסר ראש המוסד לשעבר, שאמר שאם כבר, איראן תגיע לאזור הסכנה ב-2015. הרבה דברים – הסתכלו מה קורה בסוריה, מצרים, טוניסיה ומה קרה באיראן עצמה ב-2009 – יכולים לקרות עד 2015.

יתר על כן, בהחלט יתכן שגלעד משפץ את ההערכה המודיעינית כך שתתאים לצפיות של הבוס שלו וליח"צ שהוא זקוק לו. כך, מזכיר לנו ראובן פדהצור, הוא עשה בתחילת האינתיפאדה השניה, ויצר את התפיסה של עימות מכוון מצד ערפאת, תיאוריה שהשתלבה נהדר עם זו שהתחיל להפיץ אז אהוד ברק ("אין פרטנר").

גלעד, נזכיר, היה הגאון המודיעיני שהבטיח לנו ש"העולם יעמוד נדהם כשיגלה מה היה לסדאם חוסיין" בארסנלים. העולם בהחלט עמד נדהם – המחסנים היו ריקים, כידוע. בכלל, ספק אם אפשר לסמוך על גלעד בצמתי החלטה: לטענתו-שלו, הוא סובל מאז 1982 מ"תשישות פיזית ונפשית קיצונית ביותר", ואשר על כן צריך להכיר בו כנכה ב-50%. כדובר צה"ל, הוא הכחיש בתוקף את הטענה של החיזבאללה שהוא הצליח לתקוע את הדגל שלו על מוצב של צה"ל, ונאלץ, משנחשפה ההוכחה לכך, להפטיר "זה היה חכם מאד מצידם להגיע עם מצלמות וידאו."

זה האיש שכרגע מנסה לסנגר שוב על אדונו, ולקדם מלחמה עם איראן. אף אחד לא יכול להצביע על הצלחה כלשהי שלו, וכאמור על פי עדותו-שלו הוא לא אמור להיות, במצב תשישותו הקשה, בצומתי החלטה. הגיע הזמן לשלוח את האלוף עמוס גלעד אל פח האשפה של ההיסטוריה.

יש כאן גם אירוניה מרירה מאד: במשך עשרות שנים, שתה צה"ל את תקציביה של מדינת ישראל, כשהוא מנפנף בסכנה האיראנית כתירוץ. והנה, אנחנו מתקרבים לרגע האמת – ובכירי צה"ל לגמרי לא רוצים התקפה. מסתבר שזה נורא מסוכן ויש המון סיבוכים בינלאומיים שלא דיברו עליהם קודם, כשהם היו צריכים לקחת את הכסף שלנו. כ-60% מתקציב הבטחון, נזכיר, הולכים על משכורות ופנסיות.

וכשיעמוד נתניהו מול המצלמות, כפי שמסתמן, ובקול עמוק ומבט בוטח ינסה להסביר את עסקת שליט-בושהאר, להגיד שאין ברירה ושהוא נתן בנחישות את ההוראה, לא להאמין לאף מילה שלו. לצאת, גם בזמן מלחמה, אל הרחובות ולהפיל את ממשלת הזדון.

ועוד דבר אחד: גרסה משודרגת של טענת אהוד ברק ש"הצענו הכל, והם פתחו במלחמה" היא הטענה שאהוד אולמרט הציע לאבו מאזן הכל, ואבו מאזן סירב. ובכן, אולמרט עצמו כבר כתב שאבו מאזן מעולם לא דחה את ההצעה שלו, אבל היום אנחנו יודעים קצת יותר על מה שהיה שם. קונדוליסה רייס כותבת בזכרונותיה שלבני אמרה לה לא להתרשם מהצעותיו של אולמרט – ושהיא כנראה אמרה דברים דומים גם לפלסטינים. היא רצתה שהם יחכו עד שהיא תהיה ראש ממשלה. אם אכן זה המצב, אז לבני היא לא סתם חדלת אישים וראש אופוזיציה מהגרועים שהיו לנו: היא מזיקה בפועל. "אל תסכים להגיע להסכם עם הממשלה הנוכחית, חכה לי" הוא אחד התרגילים הבזויים ביותר בספר, על סף הבגידה. זה סוג התרגיל שעשה ניקסון לג'ונסון ב-1968 מול הצפון ויאטנמים, שהאריך את המלחמה בחמש שנים. שמעון "חתרן בלתי נלאה" פרס, יש לך יורש.

הערה מנהלתית: אני יוצא לחופשה השנתית שלי. אשתדל לחזור ולכתוב ביום ראשון, השישי בנובמבר. מחר תיערך הפגנה בכיכר רבין ומספר מקומות אחרים ברחבי הארץ, כדי לחדש את תנופת המחאה החברתית. לצערי, עקב הטיסה שלי כנראה שלא אוכל להגיע. אבל כל מי שיכול – שיגיע.

(יוסי גורביץ)

זוכרים איך לפני חודשיים ומשהו אמרו לנו ששורה של מחבלים, אנשי הוועדות העממיות, ביצעו התקפה מקצועית למדי באזור הגבול עם מצרים, ואשר על כן אנחנו צריכים לתקוף את עזה – ותקיפה כזו בוצעה, והרגה גם ילד, תוך כדי הקרב עצמו? זוכרים איך חודש אחר כך, אמרו לנו בצנעה שבעצם, כל התוקפים היו תושבי סיני, לא עזתים?

אז בסוף השבוע, בלי יותר מדי הבלטה, פרסם אלכס פישמן עיקרים מתוך התחקיר הצה"לי על האירוע. המסקנות הן חד משמעיות: תחת הכותרת "טעות באויב", מביא פישמן את הנתונים האמיתיים. כל התוקפים היו מסיני, חברי חוליית ג'יהאד עולמי שמערכת הבטחון מכנה "סינאווים." המערכת טעתה לחשוב, אומר פישמן, שמדובר באנשי הוועדות העממיות, שעל פיגוע שלהן באותה גזרה התריע השב"כ. אופס. זו הגרסה החצי רשמית החדשה, זו שצה"ל מעביר לציבור דרך כתבים צבאיים. אתם הרי לא באמת חושבים שאלכס פישמן פרץ לקריה וגנב משם מסמכים חסויים, נכון?

והם חסויים. ביקשתי אתמול את תגובתה של סא"ל אביטל לייבוביץ' מדובר צה"ל, שנכשלה בשעתו בלשונה בנושא ואחר כך התעקשה שמדובר בעזתים, על הפרסום של פישמן. הבוקר חזרו אלי מדובר צה"ל ומסרו שעל כל החקירה הזו הוטל אמברגו, כלומר הוראת איסור פרסום פנימית של צה"ל. שאלתי, על כן, האם בכוונת צה"ל לפתוח בחקירת הדלפה במקרה של פישמן, כדי למצוא את המדליף של המסמך הסודי ולהעמיד אותו לדין – ענת קם, כזכור, הועמדה על פעולה דומה לדין בשל ריגול חמור. הם אמרו לי שאני צריך לדבר עם משרד הבטחון.

כלומר, לפני חודשיים צה"ל התעקש, בפומבי, שההתקפה הגיעה מרצועת עזה. עכשיו הוא מנצל ערוצים פרטיים כדי להדליף מידע אחר, ומסרב להגיב בנושא. לפני החקירה, הוא יכול היה לומר בפסקנות שמדובר בעזתים. אחריה, הוא מדבר על אמברגו. משונה הפסקנות הזו שלפני והשתקנות שאחרי, לא?

עידן לנדו מדבר על קונספירציה רחבה ביחס. אנחנו לא יודעים מספיק. בהחלט יתכן שמדובר בקונספירציה מצומצמת, שמנסה לחפות על ההאשמה המהירה שפלט שר הבטחון תוך כדי ההתקפה ועל ההתקפה על ×¢×–×”, שהתגובות עליה הביאו גם למותו של אזרח ישראלי. כלומר, כסת"×— מהסוג שהורגלנו בו. תשמעו, אמנם תקפנו את ×¢×–×” ללא סיבה, והבאנו להדרדרות המצב, אבל היתה לנו סיבה לחשוב ש…. לא סיבה טובה, חטאנו בקונספציה, אבל…

מה שמטריד במיוחד הוא שנסיון הספין הזה מגיע בזמן של עירנות שיא של התקשורת הישראלית, או לפחות החלקים האלטרנטיביים שלה. מפחיד לדעת כמה מההודעות הפסקניות של דובר צה"ל, על איזו התקפה שבעקבותיה לא היתה לנו ברירה אלא להגיב נחרצות (ההודעות שהוא מעדיף להכתיב כ"ידיעה בשם הכתב," כלומר שהוא יהיה אחראי על הניסוח אבל כתב צבאי יהיה חתום עליהן) התגלגלו בדרך זו ממש, בלי שאף אחד ישים לב. זוכרים את להקת המעודדות של צה"ל, שצווחה תחת כל עץ רענן שאין סוכות אבלים בעזה כי החמאס לא מרשה, מה שמוכיח שהמבצעים יצאו מעזה, בהנהגת הלל גרשוני? זכרו אותם גם בסיבוב הבא. גם אז הם יאמרו אותו הדבר: שקט, יורים ובכל מקרה מדובר רק בערבושים.

ועוד דבר אחד: קולה של ראש האופוזיציה, ציפי לבני, נאלם במהלך השבועיים האחרונים בכל מה שקשור לעסקת נתניהו. מקורביה של לבני אמרו לכמה כתבים שהיא סתמה את הפה כי נועם שליט ביקש ממנה לא להפריע להצבעה בממשלה. עכשיו, כשהסוסים כבר ברחו מהאורווה הבוערת, מודיעה לבני שהיא התנגדה לעסקה נחרצות. בשביל זה אנחנו צריכים ראש אופוזיציה: כדי שתשתוק בעת דיון ציבורי סוער. אני חושב שכבר אפשר לומר שמדובר בראש האופוזיציה הגרועה ביותר מאז שכיהן בתפקיד חבר מפלגתה, שמעון פרס.

(יוסי גורביץ)

על העובדה שצה"ל מזמן הפך את הפירמידה שעל פיה ×”×™×” אמור לעבוד – כלומר, מארגון שמטרתו היא ×”×’× ×” על אזרחים, תוך סיכון הכרחי לשם לשם כך של חייליו, הפך לארגון המסכן את ×—×™×™ האזרחים כדי לשמור על חייליו – נכתב הרבה מאד בעשור האחרון. למשל, בסיסי צה"ל בדרום מוגנו, בעוד שהממשלה התעקשה שלא למגן את האזרחים. למשל, הנכונות מצד הממשלה להניח לאזרחים לספוג אבידות מחשש לפעולה צבאית – בגדה לפני חומת מגן, סיפורי הבלהות שסיפרו לנו על ההתנגדות האיומה המצפה לצה"ל קודם לעופרת יצוקה. נקודה שפחות התייחסו אליה, והיא פועל יוצא של התפיסה שפגיעה בחייל פירושה אפריורית תבוסה, היא העדפה להעביר את העימות אל האוכלוסיה של הצד השני. אחרי הכל, אם לא ×™×”×™×” עימות חמוש אלא רק התקפה על אוכלוסיה חסרת מגן, הילדים המתוקים שלנו – אלה שפעם קראנו להם חיילים – לא יהיו חשופים להתקפה.

גם השיטה הזו לא חדשה. צה"ל השתמש בה כמעט מתחילתו. כל הרעיון של פעולות התגמול היה גרימת נזק לאוכלוסיה של האויב, לא פחות מאשר לכוחות הצבאיים שלו. כשצה"ל לא הצליח למצוא פתרון להתקפות המצריות העקשניות במהלך מלחמת ההתשה, הוא פשוט עבר לכתישת ערי התעלה מהאוויר בנסיון לגרום למצרים להסס, בגלל החשש לפגיעה באוכלוסיה שלהם. שני מבצעים גדולים בלבנון – דין וחשבון וענבי זעם, שניהם מבית היוצר של אהוד ברק – התבססו על ההגיון הזה במפורש: צה"ל לא הצליח לשבש את פעילות החיזבאללה על ידי התמודדות עם הלוחמים שלו, ועל כן פתח באש על האוכלוסיה האזרחית של דרום לבנון, כדי שזו תזעק לעזרה.

פרשת גלעד שליט הביאה לשיאה את התפיסה של החייל כילד חסר ישע. כדי להחזיר הביתה את מי שנשבע למסור את נפשו על הגנתה של מדינת ישראל, העבירה ישראל לחמאס 1,027 איש. אפילו בניכוי משוחררי החלק השני של העסקה, מדובר בשווה ערך של גדוד. מי שישלם על כך, כשתגיע עת התשלום, יהיו קרוב לוודאי אזרחים.

ומה נעשה בפעם הבאה שארגון טרור כלשהו יצליח ליישם מתקפה אסטרטגית חסרת תקדים, ולשבות חייל ישראלי? ובכן, כתבה במוסף של ידיעות עוסקת בדיוק בנושא הזה. ובין השאר מראיינים שם את אושיית השמאל כביכול, אורנה שמעוני, אחת המקימות של ארגון "ארבע אמהות". ומה מציעה שמעוני? ענישה קולקטיבית, אבל חס ושלום לסכן שערה מראשו של חייל ישראלי.

בלשונה-שלה, היא אומרת כך: "[במקרה של שביית חייל] יש להחמיר את התנאים של האסירים שלהם בכלא ולשים על הכוונת את כל ראשי המנהיגות של החמאס בעזה וביו"ש. להבהיר להם שאם הם יחטפו חייל, הם ייענשו בצורה קשה ביותר […] שעה אחרי החטיפה הבאה, אם חלילה תהיה, צריך לחטוף את ראשי המנהיגות של חמאס, ובו ביום, או שבוע אחרי, להפעיל את כל מנופי הלחץ – כולל ענישה קולקטיבית שאיננה הורגת. למשל: להפסיק להם חשמל, לסגור את כל מעברי הגבול ולזרוק להם אוכל מהאוויר. לפעול בסיכול ממוקד נגד המחבלים ונגד המנהיגים שלהם. אבל אני נגד פעולה צבאית שתביא לסיכון ×—×™×™ חיילים וסיכון ×—×™×™ השבוי. המוטו שלי הוא 'טוב לחיות בעד ארצנו'." ההדגשות שלי.

בלי לשים לב, מציעה שמעוני להפוך את ישראל למדינת טרור. כלומר, ליותר מדינת טרור מכפי שהיא כעת. היא רוצה להעניש קולקטיבית אסירים בשל מעשה שלא הם ביצעו. היא רוצה, במפורש, ענישה קולקטיבית כנגד אוכלוסיה של 1.5 מיליון בני אדם. אבל, ראוי לציין, היא לא חושבת שמי שצריך להסתכן לשם כך הם חיילי צה"ל. הו, לא. כשזה מגיע אליהם, אבל כמובן לא אל הילדים האמיתיים בגטו עזה, המוטו שלה הופך להיות "טוב לחיות בעד ארצנו." לא שברור על איזו ארץ מדובר ומה הקשר, בעצם.

האם יש בכלל דבר כזה, "ענישה קולקטיבית שאיננה הורגת"? ספק. בתי חולים, למשל, זקוקים לחשמל כדי להמשיך לפעול. מי שישבש את אספקת החשמל הזו, לא יוכל לטעון שהוא לא אחראי למותם של החולים. כדי להחזיק את רצועת עזה בחיים, צריך להכניס מאות משאיות של מזון לשם. צה"ל לא יוכל, גם אם מאד ירצה – ואין שום סיבה להניח שירצה – לבצע רכבת אווירית של מזון מוצנח לרצועת עזה, לא בכמויות הנדרשות על כל פנים. מה לעשות, לצה"ל אין את כלי הטיס הנדרשים למבצע בהיקף כזה. מה גם שתמיד קיימת הסכנה שהמורעבים לא יעריכו את הכוונות הטובות של המרעיבים ויפגינו את כפיות הטובה שלהם, הברברים, בנסיון להוריד איזה מסוק תובלה או שניים. התוצאה של המדיניות של שמעוני תהיה הרעבה של אוכלוסיה גדולה.

בשנים 2007-2010, עד שהגיעה המרמרה, ישראל נקטה בהרעבה כזו, בהשתמשה בשליט כאמתלה. קציני מטה ניסו לקבוע את כמות הקלוריות שילד עזתי צריך לצרוך. עמוס גלעד אסר על הכנסת שוקולד לרצועה. שורה של מוצרים אחרים לא הורשו להכנס לרצועה, בתואנה ש"לא רוצים שהשובים של גלעד שליט יאכלו לו קיווי מעל לראש." חומוס ניתן היה להכניס, אבל לא חומוס תעשייתי, שבדמיונם הקודח של הקצינים אפשר היה להשתמש בו כדי לזקק חומר נפץ, ולא חומוס קלוי – כי זה כבר חטיפים, ואלו כבר מותרות. היללות שעלו השבוע מהטוקבקים אחרי שהתברר שגלעד שליט אכל בשבי בעיקר חומוס היו צבועות מהרגיל: רוב הישראלים תמכו בהרעבת ילדי עזה, אבל "הילד של כולנו" היה צריך לקבל אוכל טוב.

התוצאה, כמובן, היתה התחזקות החמאס, שהבריח מוצרים דרך המנהרות שלו. בתי הספר של אונר"א לא קיבלו את המלט שהם נזקקו לו לשיקום אחרי חורבן עופרת יצוקה – אבל לחמאס היה את כל המלט שהיה צריך. לא ברור בכלל אם החמאס בונה בונקרים; בונקרים מעידים על לוחמה מעמדות קבועות, דבר לא חכם בלוחמת גרילה. ובעופרת יצוקה התברר שהאנשים שלו לא ניסו להגיע למגע עם לוחמי צה"ל (ואלה, מצידם, לא חתרו יותר מדי למגע).

לא ברור מה היו הנזקים של שנות המצור על עזה. לא ברור כמה נשים הפילו ממחסור בוויטמינים, לא ברור כמה ילדים מתו או סבלו מתת תזונה. לאורנה שמעוני, ולחלק גדול מהאספסוף הישראלי התומך בעמדה שלה, גם לא כל כך אכפת.

ואחר כך, כשיגיעו הפיגועים, שוב תעלה היללה: למה הם כל כך שונאים אותנו.

(יוסי גורביץ)