החברים של ג'ורג'

בין עמנואל וליטל רוק: לאחר שההורים החרדים הגזעניים – שני התארים האלה חופפים, כידוע – מעמנואל הודיעו לו בעליצות שהוא יודע לאיפה לדחוף את הפסיקה שלו, ואחרי שהם עשו לו הצגה באולם בית המשפט של "יהוה הוא האלוהים" ופצחו בריקוד סוער של "עצו עצה ותופר", נשרף לבג"צ הפיוז והוא הודיע שאם הם לא מצייתים לפסיקה שלו עד מחר, הם הולכים לכלא עד שיאמרו "רוצים אנחנו".

אני לא רואה הרבה ברירות אחרות שעמדו בפני בית המשפט, שאחרי הכל לא יכול לתת לכל רב ומצורע לבטל את הפסיקה שלו, אבל בהחלט יתכן שכמו במאבק המתנחלים בזמן ההתנתקות – שגם בו, כזכור, השתמשו המוחים בילדיהם ככלי פוליטי להשגת חמלה – הפסיקה הזו תגרום יותר נזק מתועלת, בכך שתהפוך את העבריינים לקדושים מעונים בקהילתם.

עם זאת, נוצרה תחושה לא נוחה. העליונים השוו את עצמם לבית המשפט של ארל וורן, שביטל למעשה את הסגרגציה בדרום ארצות הברית, ואמרו ש"הננו עדיין תקווה שבישראל לא יידרשו אותם אמצעים חריפים להם נזקקו בארצות-הברית לאכיפת פסק הדין שבמסגרתו בוטלה שם בתחום החינוך הדוקטרינה של 'נפרד אבל שווה'".

פסק הדין ההוא – Brown vs. Board of Education – אילץ את הנשיא אייזנהאואר להפעיל, באמצע שנת בחירות, את הצבא ולכבוש למעשה את ליטל רוק. שופטי בג"צ צריכים לדעת שאין להם כוח כזה. אחרי הכל, הצבא בז לפסקי הדין שלהם פעם אחר פעם, ונמנע מלקיים אותם. אבל שופטי בג"צ, שאחרי לכתו של אהרן ברק מעיזים לפחות להתמרמר, עדיין לא אצרו עוז לעצור את שר הבטחון או את אלוף הפיקוד בשל בזיון בית המשפט. נכון, למעצרו של ברק או של העלוב מזרחי תתלווה שערוריה איומה, אבל בית משפט שאכיפת החוק שלו היא חלקית, ושמרשה לעצמו כלפי סתם אזרחים את מה שהוא לא מעז מול בכירים חזקים, הוא-הוא המבזה את החוק, ואת הבוז כלפיו הרוויח ביושר.

יללת הפרזיטים: בשעה טובה ומוצלחת, ואחרי שהתלבט בנושא עשור אחד בלבד, פסק אתמול (ב') בג"ץ שיש לבטל את הקצבת הבטחת ההכנסה לאברכים. זה לא היה צריך להיות מסובך במיוחד: החוק קובע שקצבה כזו מגיעה רק למי שאין לו יכולת השתכרות, לאברכים יש – מה שחסר להם הוא הרצון לעבוד, הרגלנו אותם שבטלנותם היא על חשבון הציבור – ואף על פי כן, מדי שנה, הם מקבלים אותה. סטודנטים, לעומתם, לא רק שלא מקבלים קיצבה – מבחינת המדינה, הם יכולים וצריכים לעבוד; יש אברכים שצריכים פרנסה, אחרי הכל – אלא שהם חייבים לשלם ביטוח לאומי. אפליה לא מסובכת מדי, לא משהו שצריך לקחת עשור. ובכל זאת.

יצוין שהשופט אדמונד לוי, בדעת מיעוט, טען שיש להשאיר את ההקצבה על כנה משום ש"לימוד תורה הוא מצווה מדאורייתא", ועל כן יש "שונות רלוונטית" בין סטודנטים ובטלני ישיבות. כלומר, לשיטתו של לוי, יש אפליה בין השניים – אבל זו אפליה מותרת, וזאת על סמך עולם הערכים שלו, שאיננו מעוגן בשום צורה בחוק הישראלי. לוי, נזכיר, גם היה היחיד שפסק שממשלת ישראל איננה מוסמכת לסגת מרצועת עזה. לוי נחשב לסמן מתון של הציונות הדתית; מעניין מה יקרה כשמשה דרורי ונועם סולברג ישבו שם.

התוצאה היתה ילל וחרוק שיניים בחושך החיצון. בקרב מנהיגי הפרזיטים נרשמה התחרפנות חריגה, והם אמרו דברים שהם כנראה יתחרטו עליהם עוד כמה ימים. אהרן יהודה לייב שטיינמן אמר ש"זכות הקיום שלהם (החילונים – יצ"ג) זה להחזיק בכמה גרושים את לומדי התורה. אם הם יפסיקו, גם האמריקנים יפסיקו לתת להם כסף. זה בדוק ומנוסה." הבנתם, חמורים יקרים של משיח? זכות הקיום שלכם תלויה בכך שתמשיכו לפרנס את הטפילים הקדושים, ואם לא תעשו את זה – מיד תבוא עליכם "קפידא", ובסוף זה יעלה לכם יותר. אל תגידו שלא הזהרנו אתכם.

בהצהרה שמסבירה טיפה יותר מדי איך באמת מתקבלות החלטות בקרב ה"גדולים", נמסר שמפעיליו של יוסף שלום אלישיב החליטו שלא לספר לו בינתיים על החלטת בג"צ. מסתבר שטוחן ההרים הזה, "גדול הדור" עאלק, לא מסוגל לשמוע על הידיעה הזו בכוחות עצמו. לזכותו ייאמר שזה יכול לשמש תירוץ לא רע לעובדה שהוא הגן על הסאדיסט אליאור חן.

בשקט, בשקט, מעבר להרי החושך… כמה קילומטרים מכאן מחזיקה המדינה יותר מ-200 בני אדם במעצר בלתי פוסק, למרות שהם מעולם לא הועמדו לדין ועל אחת כמה וכמה לא הורשעו. אלה הבשורות הרעות. הבשורות הטובות הן שזה המספר הנמוך ביותר מאז 2001.

מצבם של עצורים מנהליים גרוע משמעותית מזה של עצורים או אסירים רגילים: הם אינם יכולים להגן על עצמם, משום שמהידע נגדם חסוי; לעיתים הם אף אינם יודעים במה הואשמו; ואם אסיר רגיל יכול לחכות ליום השחרור שלו, עציר מנהלי יודע היטב שאפשר יהיה להאריך את המעצר שלו גם ביום השחרור. ועוד פעם. ועוד פעם.

הפרקליטות, להגנתה, טוענת שהיא נשענת על אמנת ז'נבה הרביעית. נחמד מצידה. אולי היא תרצה להסביר, על פי אותה אמנה, מדוע יש התנחלויות בשטחים כבושים למרות שהאמנה אוסרת על כך. אולי גם תרצה להסביר האם היא באמת חושבת שהאמנה חלה על מצב שבו הכיבוש הוא קבוע לכל דבר ועניין, והאם היא באמת חושבת שכותבי האמנה העלו בדעתם מצב רפאים כזה, של מעצר בטחוני שנמשך שנים ארוכות מבלי שלעציר יש יכולת להגן על עצמו או להשתחרר.

לזכור ולא לשכוח: הכיבוש הישראלי בשטחים לא היה יכול להתבצע ללא שיתוף פעולה נלהב של פרקליטים ומשפטנים, מאהרן ברק ומאיר שמגר ומטה. לזכור ולא לשכוח: בתי המשפט הישראלים אישרו כל דבר תועבה ועוולה, כמו ענישה קולקטיבית והריסת בתים, על סמך דברו של "המפקד הצבאי". בלי החיפוי של הפרקליטות ובתי המשפט לכיבוש, הוא היה נחשף כבלתי לגיטימי לציבור הישראלי לפני עשורים. הכיבוש לא מתחיל בזמבישים או בנערי גבעות; הוא מתחיל בפרקליטים להוטים לדבר עבירה כמו פליאה אלבק, ובמנהלי המחלקה שלה – אהרן ברק, למשל – שהעדיפו להביט הצידה.

פֵטִיש הבור: יש כמה וכמה דברים שוועדת חקירה אמיתית, לא ועידת הדמה שהוקמה לאחרונה, לפרשת המשט היתה צריכה לחקור. השאלה איפה היה הרמטכ"ל גבי אשכנזי בזמן ההתקלות היא לא אחד מהם.

זו היתה כותרת ראשית שלשום: אשכנזי לא היה ב"בור" ברגע השיא. היה שם רק קצין זוטר, איזה אלופ'לה שבמקרה משמש כראש אגף מבצעים, טל רוסו. אה, כן, ועוד איזה שליש, שבמקרה פיקד על חיל הים באותו ערב (כמו בכל ערב), היה בשטח.

כל המבצע הזה היה, אולי, בסדר גודל חטיבתי. הוא לא הצריך, על כן, תשומת לב של קצין בכיר מאל"מ. הגיוני שמפקד חיל הים היה שם כי אחרי הכל המבצע הצריך חלקים ניכרים מכוח האדם של החיל שלו, אבל בהתחשב בנטייתו של אלי מרום לירות באוויר ללא צורך, אולי היה עדיף להסתפק בסגנו.

מה, בעצם, היה מועיל אשכנזי? האם זאב הים הוותיק מגולני היה נותן פקודות מדויקות יותר ללוחם על השייטת שעל הכבל? האם הקברניט המנוסה, שבע הסערות, היה מנווט את הספינות טוב יותר? כנראה שלא. אז למה השאלה הזו עולה בכלל? למי מועיל קצין בכיר שנמצא בשטח וסתם מלחיץ את הקצינים הזוטרים? למה אי אפשר היה לשלוח מח"ט, או מה שלא תהיה המקבילה של חיל הים לכזה, לעשות עבודה של מח"ט? למה הוא היה צריך פיקוח של שלושה דרגים מעליו?

בגלל ההתיילדות, זה למה. זה התחיל בלבנון, כשפעולה בסדר גודל מחלקתי – והפעולה בים, נזכיר, היתה בחלק גדול מהזמן פעולה של שורה של כוחות קטנים יותר, כיתות – היתה מצריכה אישור ומעקב צמוד של אלוף הפיקוד. אי אפשר לתת סתם לאיזה סג"מ, שבסך הכל הוסמך לעשות את זה לא מזמן, לקחת ילדים לשטח. לא, הוא צריך השגחה של מבוגר – רצוי מישהו שהפעם האחרונה שעשה משהו כזה היתה לפני שני עשורים. הוא יוכל לטחון לו את השכל בקשר, אם משהו יסתבך. לסג"מ זה לא יועיל מי יודע מה, אבל האלוף יוכל לומר אחרי זה להורים, אולי גם לוועדת החקירה, שהוא עשה כמיטב יכולתו.

הגיע הזמן להפסיק עם זה כבר. זו בראש ובראשונה חיילות רעה, והיא מנטרלת את יכולת החשיבה העצמית של המפקד בשטח. תמתק לאשכנזי שנתו.

(יוסי גורביץ)

ג'ון קרוסמן (מרדכי ואנונו) נכנס היום (א') לכלא לשלושה חודשים. הסיבה: לפני שלוש שנים הוא הפר את תנאי השחרור שלו ודיבר עם עיתונאים. בית המשפט העליון ניסה להמיר את המאסר בעבודות שירות, אך קרוסמן סירב לעבוד במערב ירושלים, בשל חשש מוצדק שיותקף על ידי תושבי המקום היהודים, וביקש לעבוד במזרח ירושלים. הפרקליטות דחתה את הבקשה, והוא נכלא.

קרוסמן מאתגר את הדמוקרטיה הישראלית מאז מאסרו ב-1986, ובדרך כלל מכשיל אותה. הוא הורשע בריגול חמור למרות שמעולם לא נפגש ולו עם סוכן אויב אחד; מאסרו הוא זה שקבע את הנורמה שאומרת שעיתונאי יכול להיחשב, לצורך הדברים, לסוכן אויב. הוא נידון ל-18 שנות מאסר ושוביו עשו הכל כדי להוציא אותו מדעתו; בין השאר, הוא ישב 11 שנים בבידוד. עם הגעת מועד שחרורו, ב-2004, עלו קריאות ממערכת הבטחון להמשיך לכלוא אותו גם לאחר מועד השחרור.

זה לא הסתייע – כנראה שזה היה מוגזם מדי למדינה שעדיין משתדלת להעמיד פנים שאיננה מדינת שב"כ – אבל על קרוסמן הוטלו הגבלות ממגבלות שונות, שהעיקרית שבהן היא איסור על יציאתו מישראל. אין לו כל עתיד בה, אבל המנגנונים מתעקשים. התירוץ שלהם הפעם הוא שקרוסמן עדיין יודע סודות מהמתקן שבו עבד לפני 25 שנה, ואפילו "שיש דברים שהוא לא יודע שהוא יודע". מערכת המשפט שלנו, כהרגלה, משתפת פעולה עם מערכת הבטחון כמעט ללא ציוץ.

מדוע התנגדה הפרקליטות לכך שקרוסמן יעבוד במזרח ירושלים? כנראה מתוך רשעות לשמה. בתוך כך, אגב, היא חתרה תחת עצמה. מבחינת החוק, אחרי הכל, לא צריך להיות שום הבדל בין מזרח ירושלים למערב ירושלים; שניהם חלק מירושלים המאוחדת לנצח. מסתבר שלפחות לדעת הפרקליטות יש הבדל. צריך יהיה לזכור את זה.

* * * * *

ממשלתנו אישרה היום הצעת חוק שקוראת להחריף את תנאי המאסר של אסירי החמאס, כנראה מתוך תפיסה מוטעית שהדבר יגרום לחמאס להתפשר ולרדת מדרישותיו בעניין גלעד שליט. ח"כ אחמד טיבי, שבכלל מפגיז לאחרונה – את שר החוץ שלנו הוא הגדיר כהיפוכו של יורג היידר, קרי מהגר שרוצה לגרש את הילידים – אמר את המובן מאליו: "אפילו מצור מוחלט על רצועת עזה כולה, שהיא הכלא הגדול ביותר, לא הביא לשינוי שהממשלה מייחלת לו. סנקציה מתלהמת כזאת תביא נזק ולא תועלת לענין שליט".

הממשלה משתמשת באסירי החמאס כבבני ערובה. היא ירדה למדרגת שפלותו של ארגון טרור. היא מתייחסת אליהם לא כאל בני אדם, אלא כקלפי משחק. ועל רוב הציבור שלנו, זה מקובל, אפילו רצוי. משפחת שליט והאפרט התקשורתי שלה מתייחסים לכך כאל משהו שצריך היה לקרות לפני שנים.

שיא החוצפה שייך למיקי גולדווסר. במאמר דוחה שפרסמה היום בנרג' היא גינתה את העובדה שישראל העזה, שומו שמיים, לשחרר את בכיר החמאס מוחמד אבו טיר לפני כמה ימים. אבו טיר נשפט בבית דין ישראלי ונידון לארבע שנות מאסר. השנים הללו חלפו, כל יום ויום, כל דקה ודקה שבהן. למדינת חוק אין שום אפשרות אלא לשחרר אותו. שמענו הרבה מאד דרישות מתומכי משפחת שליט, בכללן הדרישה להשעות את חוקי זכויות היוצרים כשזה מגיע אליהם – אבל הדרישה שנשעה את עצם קיומה של ישראל כמדינת חוק כדי ש"הילד יוכל לחזור הביתה" היא באמת חריגה.

כמובן, תומכי שליט לא התחילו את הסיפור הזה. התחילה בו משפחת ארד, כשעתרה לבג"צ כנגד שחרורם של כמה לבנונים שחטפה ישראל – ביניהם אדם שהיה בן 15 כשנחטף, ובילה שנים על לא עוול בכפו בכלא ישראלי, רק כי היה באותו הבית עם שייח' עובייד – בטענה ששחרורם משמיט "קלפי מיקוח". הם ניסו לעשות את זה גם בגרמניה.

אסירים אינם קלפי מיקוח. הם אנשים שנידונו ושיש להם תאריך שחרור שנקבע על ידי בית משפט. מאסרם אינו יכול להתארך בשרירות ליבו של פקיד, רק כי זה לא מתאים למדינה. זה משהו שמובן בכל מדינה שבה לא השתלטו שירותי הבטחון על תפיסת החשיבה של אזרחי המדינה.

ישראל רוצה "קלפי מיקוח"? שתכריז על עצירי החמאס הבאים שתתפוס כעל שבויי מלחמה. אותם היא אכן תוכל להחזיק ולשחרר כרצונה. הסיכויים שזה יקרה הם אפסיים, כי ישראל – כרגיל – רוצה להחזיק במקל בשתי קצותיו: גם להגדיר את ההתנגדות הפלסטינית כטרור וכפשע (והיא אכן כזו לעיתים, ופושעי מלחמה צריכים לעמוד לדין) ולשלול בכך את הלגיטימיות שלה, וגם להתייחס אליהם כאל שבויי מלחמה בלתי מוכרזים, שאין להם את הזכויות שיש לאסירים.

והשאלה העולה מכל זה היא אם יש בכלל טעם להמשיך ולדבר על שלטון חוק במדינה שממשיכה להתעמר באדם שכלאה במשך 18 שנים,שאיננה מוכנה להכיר בכך שריצה את עונשו, ושאיננה מוכנה להניח לו לממש את זכותו הבסיסית וללכת ממקום בו הוא שנוא ונרדף.

(יוסי גורביץ)

משהו משונה עובר על רובי ריבלין בזמן האחרון: בלי שום התחשבות במעמדו כיושב ראש הכנסת, הוא אומר דברי אמת. לפני כשבוע הוא הודה שארץ ישראל השלמה חשובה לו יותר מישראל היהודית, ואמר שהוא מעדיף לקבל את הפלסטינים כאזרחים מאשר לסגת מהגדה. היום הוא אמר דברים שהעכירו את האווירה החגיגית בכנסת: הוא ציין ש"בפועל, ירושלים לא חוברה ולא יחדיו".

ריבלין היה ישר מספיק כדי להודות ש"יום ירושלים" הפך לחגא של חובשי הכיפות בלבד. השוו את הרעננות הזו לדברי התפלות של נתניהו, שאנחנו נחנקים מהם מדי שנה מחדש, על פיהם ירושלים איננה מוזכרת בקוראן, אבל, בו זמנית, "אני לא מערער על הקשר של הנצרות והאיסלאם לירושלים".

באמת תודה מצידו. במאמר מוסגר, האמת היא שישראל ערערה, ומערערת, על הקשר של האיסלם והנצרות לירושלים ולישראל עצמה מיום הקמתה. הארכיאולוגיה הרשמית מפארת ומטילה זרקור על התקופה הקצרה ביחס שבה היו היהודים רוב ביהודה ובגליל, ומצניעה ולעיתים מעלימה את העובדה הלא סימפטית שנוצרים ומוסלמים הם ששלטו בחור הזה במשך 1,600 השנים שקדמו להקמתה של ישראל – תקופה ארוכה פי שניים וחצי מתקופת הבית השני, שגם בה שנות הריבונות לא היו הרבה יותר משמונים. עברה של פלסטינה הוא רומאי ויווני וביזנטי וערבי וצלבני וממלוכי וטורקי, לא פחות ולעיתים הרבה יותר משהוא יהודי. ישראל חייבת, מעצם תביעתה לזכות היסטורית, לערער על זכויותיהם של הנוצרים והמוסלמים; היא חייבת לפאר את קורבנותיה כדי להעלים את קורבנותיהם.

אבל ירושלים איננה מאוחדת, ולא תהיה מאוחדת, משום שהסוס איננו מתאחד עם רוכבו והקורבן עם מנצלו. ישראל מנסה בכל דרך אפשרית, חוקית יותר וחוקית פחות, להוריש את יושביה הוותיקים של ירושלים. ציפי לבני, בנאומה, מצאה לנכון להעלות על נס דווקא את המהגרים מאתיופיה. זרים מאפריקה, שאין להם דבר עם המקום, שהגיעו אליו שלושים שנה ויותר אחרי הקמתה של ישראל, חשובים בעיניה יותר מהתושבים המקוריים של העיר.

אבל ריבלין, שנמצא לימינו של נתניהו כמו גם לימינה של לבני, הוא זה שצדק. עוד מתנחלים נכנסו היום לשכונת שייח' ג'ראח, בעוד גול עצמי לישראל. כן, בית המשפט אישר את המהלך. הוא אישר אותו על סמך חוק עוול, שבמסגרתו ישראל יכולה להפקיע רכוש יהודי שהוחרם ב-1948, אבל בו זמנית שומרת על האדמות הפלסטיניות והרכוש הפלסטיני שגזלה היא עצמה. מרבים בישראל לדבר על הסכנה שבזכות השיבה; ספק אם יש דבר השומט את הקרקע מתחת לדיבורים הללו כמו גישת ה"שלך שלי, שלי שלי" של ישראל, שאומרת שאפשר לפתוח מחדש את תיקי הקרקעות של 1948, בכל פעם שאיזו עמותה יהודית קיצונית רוצה בכך.

פעילי שמאל הפגינו מול הפרובוקציה הזו. היו, נמסר, כחמישים מהם. הפגנה בת פחות מחמישים איש איננה זקוקה לרשיון. המשטרה מיהרה להכריז על ההפגנה כ"התקהלות בלתי חוקית", ולעצור שניים מן המפגינים. היא גם טענה שהם תקפו שוטרים. מותר לפקפק בגרסה הזו.

עכשיו, אילו ירושלים אכן היתה מאוחדת, זה לא היה קורה. לא היה מקום להפגנות, משום צד; לא היה צורך במשטרה שתשמש כחיץ בין הפולשים ובין המקומיים הזועמים; לא היה צורך, בקיצור, בכל ההתנהלות של כוח כובש בעיר כבושה, כבושה גם 43 שנים לאחר שלכאורה אוחדה. אילו ירושלים לא היתה עיר כבושה, לא היה צורך בהגנה משטרתית על צועדים בה, חובשי כיפות נושאי דגלים שנכנסו לשכונה שעדיין יש בה כוח למחות על כיבושה.

ככל שמתברר שירושלים איננה מאוחדת, כך מגבירים נציגינו הרשמיים את שירת האחדות, כמקהלה שמנסה בשירתה להטביע את קול הצווחות. מדי שנה, נשבעים בירושלים עוד יותר. מדי שנה, הופכים הישראלים לאדישים יותר לעיר העניה ביותר, האדוקה ביותר, והאלימה ביותר שבמדינתם. "אחדותה" של ירושלים – כלומר, ההשקעה בהתנחלויות בה – טרפה כבר את העיר כולה, והמגזר היצרני הישראלי נס ממנה. שימון, ציפי, ביבי ואהוד יוכלו להמשיך ולדבר על "אחדותה" של ירושלים, ולהשבע שאם ישכחו אותה, תשכח ימינם; רוב הישראלים כבר הקשיבו לרובי ריבלין, ובמידה רבה ויתרו עליה.

או, אם לדייק, ויתרו על העיר האמיתית; אבל לרוע המזל העיר המיתולוגית, זו שברחובותיה מהלך מעדנות אלי ויזל, עדיין נמצאת בתודעתם. כמו צה"ל האמיתי, שהוא מושא לבדיחות, וצה"ל המיתולוגי, זה שכל גיחוך כלפיו מקביל להכחשת שואה, כך גם יחסם של הישראלים לירושלים: הם לא יגורו בה, וישתדלו לא לבקר בה, אבל כל ערעור על קדושתה יתקל מיד בזעם, לעיתים אלים – זעם שאלימותו נובעת דווקא מהעובדה שהוא מנותק מהמציאות ומחובר ישירות לפנטזיה.

"עם ישראל חי בסרט", אומר הגרפיטי הידוע. מישהו צריך לנתק את המקרן, רק לא ברור איך. אולי דבריו של ריבלין, אם יחדרו את חומות השמאלץ של נתניהו ולבני, יהיו ההתחלה.

הערה א': מארגני המחאה בשייח' ג'ראח יעמידו אוהל מחאה באוניברסיטת תל אביב ביום חמישי הבא. אם עוד לא ברור למה זה חשוב, כדאי להיות שם. פרטים פה.

הערה ב': בית המשפט, לחרפתו, אישר להמשיך ולשלול מאמיר מח'ול גישה לעורך דין. שווה לקרוא, בעניין זה, את חשיפתו של רחביה ברמן על "הסוכן הזר" איתו נפגשו מח'ול וסעיד.

(יוסי גורביץ)

אם מישהו היה זקוק להוכחות נוספות על הפוטש הצבאי מרצון שעברנו, הוא קיבל אותן הבוקר, כש"הארץ" דיווח על כך שצה"ל החליט לא ליישם את החלטת בג"צ על פתיחת כביש 443 לתנועת פלסטינים.

כזכור, כביש 443 בנוי על אדמות שהופקעו מפלסטינים. כאשר בזזה המדינה את האדמות, לפני שנים ארוכות, עלה הנושא לבג"צ. מאחר והפקעה של אדמות בשטח כבוש אסורה אלא לצורך בטחוני, ומאחר ואפילו בג"צ – עם כל עצימת העיניים מרצון שגילה לאורך השנים – לא ×”×™×” בולע את הלוקש שהכביש נסלל לצורך בטחוני, הבטיחה המדינה נאמנה שהכביש ישמש את תושבי השטחים והוא בעצם שימוש בקרקעות לצורך שיפור חייהם, דבר המותר בחוק הבינלאומי. בפועל, הוא שימש ככביש מעקף לכביש מס' 1 לירושלים.

באה שנת 2001 ועמה, לאחר שצה"ל ירה מיליון כדורים באוקטובר 2000 וביצע הפיכה שקטה, הגיעה הגזלה הסופית של הכביש מהאנשים שלשם נוחותם – כך צה"ל – הוא נסלל מלכתחילה. עקב כמה פיגועים, צה"ל אסר על פלסטינים לנסוע בכביש, והוא הפך לכביש ליהודים בלבד.

עכשיו, אם היו בישראל שאריות של צדק, היו קמים אנשים ואומרים: אה, לא. אם כבר, הכביש צריך להיות פלסטיני. הוא נסלל על אדמות פלסטיניות שהופקעו לשם כך. זו היתה עילת קיומו. נשאיר אותו, אם כן, לפלסטינים.

אבל אז היה נוצר פקק נורא בכניסה לירושלים. עד כמה היתה רצינית כוונתה של ממשלת ישראל לסגת מהגדה, אפשר ללמוד מכך שהיא לא נערכה לאפשרות שהכביש יועבר לידיים פלסטיניות. כביש אחר מן השפלה לירושלים לא נסלל. וממילא, כולנו היינו עמוק בתוך שלולית הדם של האינתיפאדה השניה, וכולם ידעו שערפאת – זוכרים אותו? – יכול היה לקבל הכל מברק אבל העדיף מלחמה, אז למי היה אכפת מכמה פלסטינים וזכויות התנועה שלהם.

שמונה שנים ויותר חלפו, ובג"צ קיבל עתירה נגד סגירת הכביש, והורה לצה"ל לפתוח אותו. לצה"ל זה לא מתאים, אז מה הוא עושה? הוא פותח קטע קטן של הכביש, בין כמה כפרים, ומסתפק בכך. הכביש לא יגיע לירושלים, לטענת צה"ל מסיבות בטחוניות, אבל הוא גם לא יגיע לרמאללה. לדברי צה"ל, יש כבישים אחרים שמגיעים לשם.

נניח שיש. אז מה? הכביש מיועד לשרת את הפלסטינים. בשביל זה הוא נסלל. אם גם לרמאללה, הבירה הזמנית שלהם, הם לא יכולים להגיע, מי צריך את הכביש? ישראלים, כמובן. וצה"ל, שהתאמן בתרגילים כאלה על הממשלה – לא סיפק מפות למנהלת השלום של ברק, וכשהורו לו לפתוח את שדה התעופה הפלסטיני הוא פתח את השדה, אבל סגר את הכביש המוביל אליו – מפעיל אותם עכשיו על בג"צ. הוא יודע שאם בג"צ יתערב, הוא יואשם שוב בשמאלניות. הוא יודע שזה מפחיד את שופטי בג"צ. בקצרה, כפי שהגיבה הנציגה של האגודה לזכויות האזרח: "המפקד הצבאי ממשיך לפעול בחוסר תום לב".

אם מישהו רוצה לראות את היצירתיות שצה"ל מסוגל לפעול בה, הוא צריך להסתכל על ישיבת "עוד יוסף חי" שביצהר – אם השם נשמע לכם מוכר, זו הישיבה שבכירים בה כתבו את הלכות הריגת ילדים פלסטינים. הישיבה הציקה לחיילי צה"ל ביום העצמאות האחרון, וכתוצאה מכך הוא הוציא לה צו הריסה. אבל זה בסדר: ביצהר לא מתרגשים. אחרי הכל, כבר הוצא צו הריסה כנגד הישיבה. ב-1999. עוד כמה שנים, והילדים של הבוגרים יוכלו ללמוד בה. ככה זה כשצה"ל עוצם עין בלתי מכוונת.

(יוסי גורביץ)

הדיון בממשלה על גבולות ירושלים המאוחדת לקח חמש עשרה דקות בדיוק. זה הזמן שהוקדש לאחת ההחלטות המכריעות בתולדות המדינה, ואולי המטומטמת ביותר (והתחרות קשה). את סיפוח מזרח ירושלים הירדנית היה אפשר להבין, קשה לשער שהיו יכולים להחליט אחרת, ולא בטוח שצריך היה. אם היו מספחים רק אותה, ונסוגים משאר הגדה, יכול להיות שזה היה מצליח. זאת היתה גם הזדמנות פז לממש, ביוזמתנו ובתנאים שלנו, את הפתרון שבו תמכה, מסורתית, התנועה הציונית מראשיתה, בינאום העיר העתיקה. אבל בחירה בין עדיפויות אף פעם לא היתה הצד החזק שלנו. כאן רוצים את הכול ועכשיו, ולא חושבים על ההשלכות.

ועדה התכנסה כדי להכריע על גודל השטח שיסופח, וההצעות נעו בין סיפוח הרובע היהודי והכותל, דרך סיפוח העיר העתיקה כולה, ששטחה קילומטר מרובע אחד, לסיפוח כל ירושלים הירדנית, ששטחה היה שבעה קילומטרים מרובעים בלבד. ואז קם נציג צה"ל, אחד בשם רחבעם זאבי, ודרש לכלול בגבולות המוניציפאליים של העיר נתח ענק מהגדה המערבית. הוא קשקש משהו על טווח תותחי ה"הוביצר" של הירדנים, והציע למתוח "רצועת ביטחון" ברדיוס של כחמישה עשר קילומטרים לכל כיוון. ראש העיר, טדי קולק, כמעט התפלץ, והתקשר בבהילות לשר הביטחון, משה דיין. מסתבר שרחבעם זאבי העלה את הדרישה לגמרי על דעת עצמו, ולא כעמדה של צה"ל או משרד הביטחון. דיין, בכל אופן, לא ידע מזה. זאבי חשש שהממשלה תיסוג מהשטחים שנכבשו, למעט ירושלים, והאמין שבקביעת גבול מוניציפאלי, הוא קובע את גבולות הקבע של מדינת ישראל. אני מניח שאם לירדנים היו טילי "שיהאב", הוא יכול היה להשתמש בהם כתירוץ להרחיב את גבולות העיר עד דמשק. וזה היה הגיוני באותה מידה, כי שכהצעתו של זאבי, שעד אז אף אחד לא העלה שכמותה על דעתו, הגיעה לדיון בממשלה, לממשלה לא היה את האומץ להיות "נגד ירושלים". הממשלה צמצמה מעט את הצעתו של זאבי, וקבעה את גבולות העיר רק מפאתי רמאללה שבצפון, ועד פאתי בית לחם בדרום. במקום הקילומטר המרובע היחיד של העיר העתיקה, או שבעת הקילומטרים של העיר הירדנית, ממשלת ישראל צירפה לירושלים שבעים קילומטרים מרובעים שלמים, שבהם שכנו כשלושים ישובים פלסטיניים, בהם מחנה פליטים, שאף אחד מהם מעולם לא היה חלק מירושלים. וכך, במחי החלטה טיפשית אחת, גוש מיושב בדלילות של מדבר יהודה הפך ל"סלע קיומנו", ועד עצם היום הזה הפוליטיקאים שלנו מרעיפים מלל על הקשר הנצחי שבין עם ישראל למחנה הפליטים שועפאת. והלוואי שזה היה נעצר כאן.

ב-1970 הציע נשיא ארה”ב ניקסון תוכנית שלום שכללה את חלוקת העיר, וזאת למרות שהוא לא ×”×™×” איזה כושי מוסלמי אנטישמי אלא "ידיד ישראל" לבן וממושקף. וזה הכניס את הממשלה להיסטריה שנמשכת עד היום. גולדה מאיר אמרה לטדי קולק -  שעדיין לא התאושש מכך ששטחה של עירו הוכפל פי שלוש והוטל עליו לספק שירותים לאוכלוסיה כפרית של פלסטינים – שכראש עיר, הוא צריך לדאוג לפנות את האשפה. את המדיניות, תקבע ממשלת ישראל ישירות. וכך הופקעה ירושלים מתושביה, יהודים ופלסטינים כאחד, לטובת "פרויקט לאומי" שמעולם לא התחשב בדבר הקטן שנקרא "מציאות".

תכנית האב שהוגשה ב-1968 – שדיברה על עיר קטנה, ממורכזת ונעימה, שתתבסס על נכסי תרבות, אקדמיה, תיירות וממשל -  נזרקה לפח לטובת פרויקט מגלומני למלא את המרחבים הטרשיים שבין הכפרים הפלסטינים בשיכוני אינסטנט ליהודים. קודם בנו את השכונות, על גבעות מרוחקות, אחר כך זרקו בהן עולים ושאר אוכלוסיות מוחלשות, ובסוף גם טרחו לבנות כביש שיחבר אותן, דרך הכפרים, לעיר עצמה. גרתי באחת מהן רוב ×—×™×™: אלה מקומות מחורבנים לגור בהם, ואף אחד לא סיפר לתושבים שהם נמצאים שם רק כדי לדאוג שהרווחים בין הכפרים אכן יתמלאו ביהודים, ולא חלילה בריבוי הטבעי של תושבי הכפרים עצמם. כדי לוודא שזה יקרה, ×”×™×” צריך לעצור במקביל כל בניה פלסטינית.

אפשר, למשל, למצוא בירושלים אזורים ליהודים שעוברים פיתוח מואץ, ומיועדים למאתיים אחוזי בניה (שמונה קומות). ובמטווחי אבן (במטרים, לא כמליצה), אזורים פלסטינים שעדיין מקוטלגים כ"אזור כפרי" על פי תכנית המתאר הירדנית, ושם אסור לבנות יותר משתי קומות. בעצם, אסור לבנות כמעט בכלל. פלסטינים תושבי ירושלים מקבלים אישורי בניה לעיתים נדירות מאוד, ובהליך אישור פרטי ארוך ומסורבל. הקרקעות שלהם מופקעות "לצרכי ציבור", ומועברות ליהודים. מן הסתם, זה לא עובד בכיוון ההפוך. וכמובן שהדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון לא טורחת לתכנן בנייה לצרכי התושבים הלא יהודים של עיר הבירה ה"מאוחדת". הפלסטינים בירושלים הבינו מזמן את מה שאצלנו מתחיל לחלחל רק עכשיו. אי אפשר לצרף לעיר, או למדינה לצורך העניין, שטח מיושב בפלסטינים, ולצפות שיהיה בה רוב יהודי מכריע. אפשר, לכל היותר, לשמור על שליטה יהודית מכריעה באמצעות דיכוי. וכמובן שהשיטה נכשלה. במקום להגר "מרצון" ולבנות במקומות אחרים, הפלסטינים בונים ללא אישור. זאת "הבניה הבלתי חוקית" הערבית שהימין מטרטר עליה כל כך הרבה לאחרונה. למרות שהעירייה הורסת יותר ממאה מבנים פלסטיניים בשנה (לתשומת לב אלה שטוענים שאי אפשר להרוס את "הולילנד"), ישראל נכשלה בפרויקט המגלומני, ולא הצליחה לחנוק את הכפרים הפלסטיניים שצירפה לעיר, בין השאר מפני שעודדה את מתנחלי מזרח העיר לעזוב אותה לטובת התנחלויות ביהודה ושומרון. בנוסף לכל הצרות, תנופת הבניה האדירה בשכונות הטבעת במזרח משכה לעיר עשרות אלפי מהגרים פלסטינים, בעיקר מחברון. הרי אי אפשר לצפות שיהודים גאים יעשו את העבודה המלוכלכת שלהם בעצמם, נכון?

ירושלים, כמו הארץ בין הים לירדן, היא עכשיו עיר דו-לאומית דה-פקטו, שבה הפלסטינים מהווים כארבעים אחוזים מהאוכלוסייה, האזורים היהודים והפלסטיניים מופרדים כמעט לגמרי, וירושלים היהודית מנסה לשלוט ביד רמה בתושבים הפלסטיניים, כשה"שליטה" היהודית ב"בירת הנצח" מתבטאת לא במתן שירותים ואכיפת חוק, אלא בלמרר לפלסטינים את החיים. עשר ספריות קונגרס היה אפשר למלא בקלישאות המבוהלות, המתלהמות והמנופחות של פוליטיקאים ישראלים על "לב העם היהודי", ולפי עיתוני הימים האחרונים, לשונם עוד נטויה. אבל בסופו של יום, הדבר היחיד שמשאיר את ירושלים "יהודית" זו אפליה שיטתית של כל האחרים. זה, והעובדה שהפלסטינים לא מצביעים בבחירות.

המחיר? סכומים דמיוניים השקיעו הממשלות בירושלים בעשורים האחרונים, ומה שקיבלנו בתמורה היא עיר שבקושי ראויה למגורי אדם. ירושלים של מטה (להבדיל מזאת שבמוחו הקודח של הישראלי הממוצע, שיעלה אותה על ראש שמחתו אבל לעולם לא יבוא לחיות בה) נראית כמו שילוב בין מחנה פליטים, שטעטל, והמוזיאון הלאומי לפשעים ארכיטקטוניים ע"ש רם כרמי, שמחלקת הניקיון שלו יצאה לחופשה ולא חזרה. הדרך היחידה שנותרה כדי לשמור על איזו ירושלים "יהודית" ולא, חלילה, עיר לכל תושביה, זה לגזור אותה לשניים. כתושב העיר, שום דבר לא היה משמח אותי יותר מאשר אם כל אותם "אוהבי ירושלים" בעיני עצמם, שרוממות ירושלים בגרונם, היו פשוט עוזבים את העיר הזאת בשקט. דפקתם את העיר הזאת מספיק. עכשיו, איך אמר סטינג, If you love somebody, set him free.

(שלום בוגוסלבסקי)

יום העצמאות הוא אולי החג הפחות פורמלי והעממי יותר שבחגי ישראל: הוא נטול כמעט כל סממנים דתיים (אפילו על אמירת ההלל יש מחלוקת בקרב הפלגים האורתודוקסיים השונים), ובהתאם נטול גם איסורים דתיים כלשהם (להוציא אלו של ימי העומר). המוני בית ישראל מנצלים, על כן, את ההזדמנות ליום חופש עם המשפחה בדמדומי האביב הקצר.

יש לחג טקסים משלו, כמובן. הכמעט-מצעד בערב ×”×—×’ (האם החליט מי שהחליט שמצעד מלא הוא סממן מיליטריסטי אחד יותר מדי, שהוא גורם לישראל להיראות באופן מעורר אי נוחות כמו שכנותיה?), חידון התנ"ך – והסגר הקבוע, שמוטל על השטחים הכבושים כבר בערב יום הזכרון. 

לא ברור מה עומד מאחורי הריטואל השושואיסטי. יכול להיות שזה התחיל במידע נקודתי על כוונה לפיגוע במהלך החג ויום הזכרון, והשתרש הלאה. יכול להיות שמדובר בחשש שכוח הסבל של הפלסטינים לא יעמוד להם, וגם אנשים רגועים בדרך כלל עשויים להתפרץ בפיגוע. יכול להיות שהמטרה היא לנסות לשמר אשליה של מדינה בטוחה, שלפחות ביום ההולדת שלה אין סכנה של ממש. ויכול להיות שמטרתו של הסגר פרוזאית הרבה יותר: לאפשר גם לחיילים ולמג"בניקים לנוח קצת.

כך או כך, במשך הרבה מאד זמן – אם זכרוני אינני מטעני, מאז הטבח במערכת המכפלה של ברוך גולדשטיין – החגיגות בישראל כרוכות בהטלת סגר על הגדה המערבית. סגר הוא עוצר מצומצם; תושבי הישוב יכולים לצאת מבתיהם, אבל אינם יכולים לצאת ממנו. המעבר מישוב פלסטיני אחד למשנהו מורשה "מטעמים הומניטריים, רפואיים וחריגים בלבד". נסו לרגע לדמיין את עצמכם כלואים, בצו, על לא עוול בכפכם, בישוב מגוריכם. נסו לרגע לדמיין את הידיעה הברורה שבקרוב – צריך למצוא מישהו עם לוח שנה יהודי – אתם צריכים לוותר על כל פעילות מעבר לאזור מגוריכם הקרוב, ושאם תנסו להתעלם מהצו השרירותי, אתם צפויים להיירות.

החגים הישראלים כרוכים בענישה קולקטיבית. יום העצמאות איננו החג היחיד שבו מוטל סגר: תקופת החגים של תשרי, פסח ושבועות מלווים בעקביות בהטלת סגר. ההודעות הרשמיות עדיין מגיעות, אבל הן נמוגות עם הזמן, הופכות למקבילה השנתית של איומי המטה למלחמה בטרור ערב פסח. השנה ההודעות כמעט שלא הורגשו. כך קל יותר לישראלים: להעמיד שמה שקורה מעבר לקו השרירותי, בעפרון הנמרח, ששרטטו דיין ועבדאללה אל טל לא שייך אליהם, לא משפיע עליהם.

השאלה היא איזה מין חג עצמאות הוא זה, שלא ניתן לחגוג אותו מבלי להכביד את העול על עם משועבד גם כך. אנחנו מדברים – צועקים, יותר מדויק – על עצמאות, ובו זמנית גואה הפחד מהתקוממות העבדים. המשעבדים לעולם אינם ישנים בשלווה – ולעולם אינם בני חורין.

(יוסי גורביץ)

הגרסה המקורית של "ירושלים של זהב", השיר שכתבה נעמי שמר ערב מלחמת ששת הימים ללחן באסקי גנוב, הכילה כמה שורות בעייתיות מאד:

איכה יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה

ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה

ואין יורד אל ים המלח בדרך יריחו

מבחינתה, כפי שהודתה שמר לאחר מכן, ירושלים הערביה לא התקיימה: "עולם שהוא ריק מיהודים, הוא בשבילי כוכב מת וארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה".

במסגרת החושך היורד עלינו, אפשר לומר, במילותיו האלמותיות של דוד לוי עם פרישת בגין, "נעמי שמר, יש לך יורש". המדובר באברי גלעד. בעולם נורמלי, מעמדו של גלעד לעומת שמר היה כזה לוי לעומת בגין; אבל לרוע המזל מדובר במפורסתם, והוא צפוי להפוך בקרוב לכלי הנשק החדש של תועמלני הימין, לשמאלני המתפכח החדש.

גלעד הסכים להצטרף לסיור תעמולה של מועצת ×™"ש, שמטרתו לבכות את מר גורלם של המתנחלים המוקפאים. הוא חזר המום ודיבר על 'מהפך תודעה': "ביקרתי במקומות שחונכתי לשנוא אותם. חזרתי מבולבל. מבולבל מול איוולת המדינה שקראה לאנשים להתיישב, נתנה להם רישיון בנייה ואז הקפיאה אותם… הופתעתי לפגוש ציבור שהיה לי הרבה לדבר איתו ועם הרבה קרבה וחמימות. רוב השיח המתנחלי בשמאל הוא שנאה. מה שמאוד הפתיע אותי זו הקרבה -  23 דקות  נסיעה וכבר אתה בעומק השטח". 

נו. מה אפשר לומר. 43 שנים בלבד לאחר הכיבוש, וגלעד עזב את הביצה הקבועה שלו והלך לראות על מה בעצם מדברים, והופתע עד עמקי נשמתו: זה ממש כאן, קרוב! והאנשים בכפר הפוטיומקין שאותם פגש בסיור מאורגן היטב היו מלאי "קרבה וחמימות"! הם ודאי צודקים, אם כן. סתם מלאי שנאה, השמאלנים האלה. לא כמו החבר שלו לתכנית, קובי אריאלי.

אפשר היה להציע לגלעד לעשות תרגיל קצת יותר מסוכן: להגיע עצמאית, בלי עסקני המועצה ויחצ"ניה, לאיזה מאחז מבודד, להגיד שהוא מהתקשורת ולראות מה תהיה תגובת נוער הגבעות.

אבל זה משחק. הבעיה המייאשת היא שגלעד הלך לגדה המערבית, וראה שם יידען מסכנים ונרדפים שממשלה ספק-חלמאית ספק-מרושעת מקשה על חייהם. את הפלסטינים, שמספרם עולה עזה של המתנחלים משמעותית ושכל מטרת ההתנחלויות היא דיכויים, הוא לא ראה. הוא יכול היה לראות; זה לא מסובך במיוחד. אבל, 43 שנים לאחר ששמר שרה את "כיכר השוק ריקה" שלה, גלעד מעדיף לא לראות – ומנצל את כוחו התקשורתי כדי שגם אחרים לא יראו.

(יוסי גורביץ)

לכבוד מר לואיס מוראנו-אוקמפו,

תובע, בית הדין הבינלומי לפשעי מלחמה,

האג

נכבדי,

ברצוני לבקש ממך להורות על פתיחת חקירה כנגד:

1. לוטננט ג'נרל (רב אלוף) גבריאל אשכנזי, רמטכ"ל הצבא הישראלי

2. מייג'ור ג'נרל (אלוף) יאיר נווה, לשעבר אלוף פיקוד מרכז של הנ"ל

3. מייג'ור ג'נרל (אלוף) טל רוסו, ראש אגף מבצעים של הנ"ל

4. מסייעים משפטיים לנזכרים לעיל

בחשד לביצוע פשעי מלחמה, קרי הריגתם שלא לצורך של בלתי חמושים ובלתי מעורבים.

על פי החשד, ב-27 במארס 2007 אישר חשוד מס' 2 את הריגתם של וואליד עובייד, זיאד מלאישה, ואדהם יונס, שלושתם חשודים בחברות בארגון טרור, הג'יהאד האיסלמי הפלסטיני. חשוד מס' 2 הורה על מבצע מעצר של פעילי הגא"פ, אך הורה כי במידה ואחד מהשלושה יזוהה על ידי חוליית המעצר, תפקידה יהפוך לתפקיד של "ירוט", קרי הרג.

ב-12 באפריל 2007 דן חשוד מס' 2 שוב בעניינו של זיאד מלאישה, ואישר לכוחותיו את הריגתו של מלאישה "ועוד שני [אנשים] נוספים לכל היותר"; חשוד מס' 3 צמצם, בפגישה באותו תאריך, את מספר הנפגעים המותר לאחד, עמדה שאימץ חשוד מס' 1 בפגישה שנערכה למחרת היום, ה-13 באפריל 2007. כחודשיים לאחר הדיונים, הרגו כוחות צה"ל את מלאישה ופלסטיני נוסף, אברהים אחמד עבד אל-לטיף עאבד. פלסטיני שנכח במקום טען כי מותו של מלאישה נראה כמו הוצאה להורג.

המידע מסתמך על מסמכים פנימיים של הצבא הישראלי, שפורסמו בעיתון "הארץ" ב-28.11.08. בכך, על פי החשד, עברו השלושה על הנחיות שהכתיב להם בית המשפט העליון הישראלי. למרות שחלפה כשנה וחצי מאז הפרסום, למרות העובדה ששלושת החשודים לא הגישו תביעת דיבה כנגד העיתון, ולמרות התרסתו של חשוד מס' 2 – "עזוב אותי מהנחיות בג"צ" – לא נקטה מערכת המשפט הישראלית בכל צעד כנגד השלושה.

בכך המשיכה מערכת המשפט הישראלית את העמדה שבה נקטה במהלך כל הסכסוך המכונה "האינתיפאדה השניה", קרי המנעות מבלימת פעולות בלתי חוקיות של הכוחות המזוינים הישראלים. הבג"צ הישראלי נזקק לשלוש שנים תמימות כדי לקבוע שהשימוש במגנים אנושיים מצד חיילי צה"ל – נוהל שמוסד וזכה לכינוי "נוהל שכן" – מנוגד לחוק.

בתי המשפט הישראליים מתעלמים בעקביות מהעובדה שכוחות הבטחון הישראליים מפירים את הוראותיהם. מעבר למקרה שצוין לעיל, שבו אישר בכיר בצבא הישראלי כי הוא מתעלם מהנחיות בית המשפט, הורה בית המשפט העליון במאי 2007 על שינוי תוואי גדר ההפרדה בכפר בילעין; הצבא מתעלם מהחלטת בית המשפט מזה שלוש שנים, מפעיל אלימות קשה כנגד המפגינים במקום, ולאחרונה נקט במדיניות דרקונית של הגדרת כל הכפר כולו כ"שטח צבאי סגור" בימי ההפגנות. בית המשפט נמנע מלהפעיל כל סמכות כנגד חריגות אלה של הצבא, ולמעשה הסכים איתן בשתיקה.

עד כמה מודעים בתי המשפט לכך שהצבא מתעלם מפסיקותיהם, או אומר להם אי אמת? נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, אמר ביוני 2009 כי לעיתים הונתה מערכת הבטחון את בתי המשפט. יצוין כי ברק אמר את הדברים לאחר שסיים את תפקידו הרשמי – והוא לא ציין אילו צעדי עונשין, אם בכלל, נקט בית המשפט כנגד מי שעל פניו העידו מולו עדות שקר.

מכלל זה מתקבל הרושם כי המערכת המשפטית הישראלית משמשת לא כמערכת עצמאית מול מערכת הבטחון הישראלית, אלא כעלה תאנה. בהנתן הדבר, לא מצאתי מנוס אלא בפניה אליך. אודה לך אם תפתח בחקירה כנגד שלושת החשודים שצוינו, ובהתבסס על תקדים "משפט השופטים" והחקירה בספרד של "פרקליטי העינויים" של ממשל בוש, גם כנגד השופטים והפרקליטים שבמעשה או מחדל אפשרו פשעי מלחמה, או גרמו למבצעיהם לחוש בטחון במעשיהם. אחרי 43 שנים של סיוע לכיבוש הישראלי בגדה המערבית, של הסכמה בשתיקה וחיפוי על עבירות על החוק הבינלאומי כגון בניית התנחלויות והיסטוריה ארוכה של תמיכה באמצעים אקסטרא-לגאליים כגון מעצרים מנהליים וצווי השתקה, נראה שהגיעה שעתה של קהילת המשפט הבינלאומי להפסיק ולקבל את טענותיה של מערכת המשפט הישראלית, ולראות בה חלק מהמנגנון המאפשר את הפשעים.

(יוסי גורביץ)

שלום רב שובך: הכירו את דר' יהודה היס, הפתולוג הראשי של מדינת ישראל. בשנות התשעים הסתבך היס, כשבזז את הגוויות שהגיעו למכון הפתולוגי מרקמות ואיברים כדי לאפשר לרופאים להתאמן עליהן. במדינה נורמלית, הצורך הזה היה מתמלא על ידי אנשים שתורמים את גופם למדע, אבל בישראל מאמינים פחות ופחות במדע.

המשטרה המליצה להעמיד את היס לדין פלילי על המעשים שביצע, אבל הרועץ המשפטי אליוקים רובינשטיין הרחום והחנון התמלא רחמים כלפיו, והסתפק בדין משמעתי. היס, שהפאשלות שלו עלו למדינה הרבה מאד כסף, הוזז מתפקיד מנהל המכון הפתולוגי לתפקיד הרופא המשפטי הראשי של המכון.

היס שב לתודעה כאשר התחוללה מלחמת העצבים מול שוודיה, שבו הואשם עיתון שוודי באנטישמיות משום שאמר שפלסטינים דיווחו על גופה שהוחזרה כשהיא חסרה כמה אברים. היס הודה בשעתו שהוא לא היה בררן ולא היתה לו בעיה לעשות גם בגופות של פלסטינים ככל העולה על רוחו.

עכשיו מתפרסמת העובדה שהיס לא בחל גם בביזת גופתה של אזרחית אמריקנית. ואם יש צדק בעולם, זה יהיה סיפור ענק. כי האזרחית היא רייצ'ל קורי, שצה"ל דרס למוות ברצועת עזה ב-2003 בזמן שניסתה למנוע הריסת בתים ברפיח. צה"ל טוען שקורי לא נפגעה על ידי הדחפור אלא על ידי ערימת עפר שנפלה עליה. צה"ל הסתבך במספר גרסאות כבר אז: הוא טען שקורי נהרגה בעת הגנה על בית שהכיל מנהרה להברחת נשק, אבל אחר כך טען שבעצם לא הגנה על שום בית. לטענת המשפחה, צה"ל ממשיך להסתיר מידע בפרשה.

קו ההגנה העיקרי של צה"ל בפרשה היה הדו"ח הפתולוגי של היס. אתמול הודה היס בבית המשפט כי בניגוד לצו מפורש של בית המשפט הוא ניתח את גופתה של קורי ללא נוכחותו של נציג של השגרירות האמריקנית; הוא טען, מה שהשגרירות מכחישה בתוקף, שנאמר לו שנציג לא יגיע. כמו להוסיף חטא על פשע, היס הודה שהוא גם שמר רקמות מגופתה של קורי, מבלי לעדכן את המשפחה כנדרש בחוק. בעבר התחמקה ישראל מלענות על השאלות הללו.

יהיה זה אירוני אם דווקא פרשת רייצ'ל קורי, שיש לה פוטנציאל נזק נרחב לצה"ל, תשים קץ לקריירה של מי שהצליח לחמוק מהנושא הרגיש ביותר בישראל – שימוש לא נאות בגוויות חיילים. אגב, למרות שהתקשורת עסקה מעט בפרשה – בעיקר בראיונות עם בני משפחתה של קורי – לא נתקלתי בידיעה בעברית שמדברת על עדותו של היס. מישהו מכיר?

משוועים לאלימות: עלוב פיקוד המרכז, אבי "הבוזז" מזרחי, שלח היום חמושים רעולי פנים לבילעין וניעלין, והללו תלו שם כרזות המכריזות על כל שטחי הכפר כעל שטח צבאי סגור בימי שישי, בין שמונה בבוקר לשמונה בערב. שהותם של ישראלים ואזרחים זרים בכפר תיאסר.

בקיצור, האינתיפאדה הלבנה גורמת לישראל לשקשק. צה"ל לא יודע איך להתייחס למפגינים לא אלימים. הפתרון שלו הוא יצירת אלימות. כפי שיודע כל מי שנכח בהפגנות בבילעין, רוב מוחלט של האלימות מגיע מצד חמושי צה"ל, ובדרך כלל הם גם יוזמים אותה. בתי דין צבאיים כבר פסקו שצה"ל השתמש בפרובוקטורים ומסתערבים כדי לעודד אלימות במקום.

ישראל יודעת מה לעשות עם אלימות: עד לאחרונה, היא תמיד הצליחה לשכנע לפחות חלק מהעולם שהיא הקורבן. זה כבר לא עובד, אבל צה"ל מתכונן כרגיל למלחמה האחרונה. הפגנות לא אלימות, מצד שני, מוציאות את הקלגסים מכליהם. לזה אין להם תשובה. אז הם מנסים בכל זאת להעלות את הסעיף. זה, בערך, מה שישראל גם עושה בירושלים. היא רוצה פיצוץ ודם. היא לא רוצה אינתיפאדה נוסח גנדי.

הפתרון, לדעתי, הוא בנוסח "מנוע חיפוש לציד אדם" הסיני: לצלם את החיילים והקצינים בבילעין , למצוא איפה הם גרים, ולהבהיר להם שהשירות שלהם לא נגמר כשהם חוזרים לחופשה מבילעין. צריך להזכיר להם, גם בבית, מה הם עושים שם, וצריך לוודא שלפני שהם יוצאים לחופשה בחו"ל, הבירורים שלהם לגבי ארץ היעד יכללו גם את מדיניות ההסגרה שלה. שניים-שלושה מפקדי פלוגות שיבטלו את החופשה שלהם יעבירו היטב את המסר.

אפסותם של הרבנים: זוכרים את אליאור חן? זוכרים איך אמרו לנו שהוא לא רב? איך איזה ש"סניק דרש מכלי התקשורת להפסיק לקרוא לו רב? ובכן, כרגיל בקרב חסידי הדמון יהוה, זו היתה ת'קיה: שקר שמיועד לספק את צרכי העולם העוין. בסוף השבוע הופצו בשכונות חרדיות כרוזים שקראו לתמיכה בחן.

זה לא היה צריך לגמרי להפתיע. אחרי הכל, הקהילה החרדית של ברזיל ניסתה להגן עליו ולהסתיר אותו. מה שהפתיע היתה זהות החותמים: כל המי ומי, מיוסף שלום אלישיב ודרומה.

במכתב שלהם הם בהחלט התייחסו לחן כאל רב, ומתארים אותו כמי ש"כל ימיו עסק בתורה ויראה והרבצת תורה". הם קוראים לסייע לו ולמשפחתו. ואז בא הפרסום בתקשורת, וקיבלנו שיעור נאה באומץ לב ציבורי.

משהופנה הזרקור אל המכתב, נסו הרבנים על נפשם בשלל תירוצים. הם לא שמעו, לא ידעו, לא ראו. היו טענות על זיוף, היתה טענה מעניינת על כך שברגע שרב חשוב אחד חתם, כל השאר חתמו בלי לקרוא, מה שמעיד על החשיבות שמעניקים רבנים למה שעושים בשמם. בסופו של דבר, בחרו שניים מגדולי הרבנים – אלישיב ושטיינמן – בדרך המילוט של "דברינו הוצאו מהקשרם", ובהודעה רשמית טענו שכל מטרת המכתב היתה לסייע לבני משפחתו של חן. יש רק בעיה אחת: המכתב מתייחס למצוות "פדיון שבויים", זו של חן.

אלישיב ושטיינמן רגילים להתייחס לציבור שלהם כאל נבער ושוטה – וקשה להאשים אותם; אחרי הכל, זה הציבור שמסכים לקבל את מרותם – והם חשבו שהשקר הזה יעבור. באופן מעניין, קורה לציבור הדתי/חרדי מה שקרה לתקשורת הכללית: יותר מדי אנשים הפכו לעיתונאים או לבלוגרים, והם כבר לא מוכנים לעבור לסדר היום כשהדעה השלטת אומרת שיש דברים שאין לדבר עליהם. בלישה אחרי הליכי ההחלטה של ה"גדויילים" כבר הפכה לנושא כתיבה לגיטימי.

מכבסת המילים החדשה: כידוע, צה"ל מנהל מלחמה כנגד "משתמטים". למרבה הצער, מבחינתו, המילה הזו ריקה. אין אנשים שמשתמטים מצה"ל; יש אנשים שצה"ל, מסיבותיו שלו, שומט. כל ה"משתמטים" יכולים לנפנף בעליצות בתעודת השחרור שלהם.

אז מה עושים? משנים את השפה. לוקחים את המונח "עריק" – המייצג אדם החייב בשירות צבאי אך נמלט ממנו – והופכים אותו ל"משתמט". זה קרה פעמיים בשבועיים האחרונים: פעם אחת במקרה של עריק ותיק שנמלט מבית דין צבאי, ופעם במקרה של עריקה שנעצרה כשהתייצבה לאחר שובה מחו"ל, למרות שצה"ל הבטיח לה שלא תיעצר.

חנן גרינברג חתום על שתי הכתבות. בשני המקרים, מצוטט צה"ל כמתייחס ל"משתמט" או "משתמטת" בהודעות שהוציא או מסמכים רשמיים שלו. קשה להניח שגרינברג היה משמיט את המילה "עריק" ושם במקומה את "משתמט". כך מעוררים איבה: מבלבלים בין עריקה ובין שחרור לגיטימי, מסיבות שצה"ל הכיר בהן. לא צריך להפתיע, בהכירנו את נפש הבהמה, ועדיין מפתיע כל פעם מחדש.

(יוסי גורביץ)