החברים של ג'ורג'

18 באוגוסט 2008

המדראסות שלנו

העמדה הבסיסית שלי בקשר להצעות התקציב של משרד האוצר דוגמאטית משהו, חוששני. היא אומרת שיש לדחות את ההצעה – תוך חסיכת הזמן הנדרש לבחינתה – באופן אבטומטי, ושלאחר מכן יש להדיח את פקיד האוצר שהגיש אותה. וגם את עמיתיו שיושבים בשולחנות שמשמאלו ומימינו, באותה הזדמנות. האוצר מנהל מזה שנים מלחמת חורמה כנגד אזרחי ישראל, בשיטות שמזכירות את אלה של נפתלי פרנקל. 

 

אבל לעיתים נדירות אני מוכן לכופף עקרונות. למשל, במטח האחרון של הצעות קיצוץ השירותים לאזרח – באוצר קוראים לזה בשם המטעה "קיצוץ התקציב" – דווקא המעיט האוצר באחד הקיצוצים שהציע. נערי מילטון רצו לקצץ רק 20% מהתקציב שמשקיעה ישראל ב"חינוך יהודי בתפוצות", בעוד שהקיצוץ הנכון יהיה 100%.

 

129 מיליוני שקלים משקיעה ישראל בחינוכם של אנשים שאינם אזרחיה. שמונה מיליונים מהם היו מונעים את הפסקת העסקתן של סייעות לנוער מוגבל. בשאר 120 המיליונים אפשר היה לעשות דברים טובים אחרים. למעשה, ביטול הסעיף המיותר לחלוטין הזה היה מעקר שורה ארוכה של קיצוצים אחרים שדורשים באוצר.

 

מדינה צריכה להיות לא שפויה כדי לקצץ בבשר החי של מערכת החינוך שלה, מה שאנו עושים מאז ימי ראשות הממשלה של נתניהו, שעה שהיא ממטירה גשם של דולרים על אזרחים זרים. ואי שפיות היא בדיוק מה שקורה כאן.

 

שהרי מה הטעם ב"חינוך יהודי בתפוצות"? מטרתו היא שכנוע נואש של אנשים שחיים במקומות טובים יותר שבעצם רע להם, ושחייהם לא יהיו חיים מחוץ לספרטה הקודרת שבגבעות יהודה. לא ברור מדוע הסעיף הזה נמצא בכלל בתחום החינוך: הוא צריך להיות חלק מתקציב הבטחון, אמצעי להביא לכאן עוד קצת בשר תותחים. כמה עלובה הנטישה הזו של ההגיון הבסיסי של הציונות, היסוד החיובי היחיד כמעט שבה, שאמר שהיהדות היא מעכבת-גאולה, ושיש לברוא אדם יהודי חדש, כזה שהוא מעבר לתלמוד ולקבלה. עכשיו אנחנו מייצאים יהדות-לייט לאומנית, יהדות דגמ"ח, למקומות נאורים יותר, על חשבון כיתות הלימוד ומיטות בתי החולים שלנו.

 

וזו, כמובן, בהנחה שלא מדובר בסתם הונאת ענק, כמו זו שנחשפה לאחרונה בבהמתנו המוריקה מדולרים. מאות קצינים ונגדים עברו קורסי-סרק, שלכאורה הקנו להם ב"השכלה תורנית גבוהה" ולמעשה הכשירו אותם לגזול מן המדינה עוד לפחות 2,000 ₪ לחודש. קשה לבוא בטענות לאנשי הקבע; הסיסמא הצבאית תמיד היתה "נותנים, תיקח; מרביצים, תברח". כשתא"לים מרשים לעצמם לעבור בריש גלי על חוקי הצבא ולתת לזאטוט שלהם לנהוג ברכב צבאי, ועל פי החשד גם מפילים את התיק על הנהג שלהם ומשתמשים בקצינים הנתונים למרותם כדי להעביר דמי לא יחרץ, מה רוצים מאיזה רס"ב שמעון? לא עכברא גנב, חורא גנב.

 

השאלה הנכונה היא למה, לעזאזל, מסכים צה"ל שאנשי הקבע שלו יקבלו "השכלה תורנית" שאין לה שום קשר לתפקידם. הרי האנשים האלה אינם מיועדים להיות רבנים צבאיים – מקצוע שלמרבה הצער הוא הכרחי – אז למה מכיר הצבא ב"תארים" הללו כאילו היו תארים אקדמיים? מדוע הם עילה לתוספת משכורת? אני יכול להבין מה הערך המוסף שמעניק תואר בלוגיסטיקה, לימודי אסטרטגיה, היסטוריה צבאית, מדעי המדינה או סתם היסטוריה לאיש קבע. מתי החליטו בצה"ל, ולמה, שגם זמרת "שלום עליכם מלאכי השלום" היא מקצוע נדרש?

 

שאלה חשובה יותר: הבה נניח שיש לנו קצין זוטר בשם סרגיי. הלז, למרות הטפותיו הבלתי פוסקות של הקומיסר הראשי לענייני דת אלעזר שטרן – כמה טוב שהוא במיל' – נשאר בדת אבותיו הפרבוסלבית. הוא בצה"ל כי אמא שלו ממוצא יהודי. הוא חייל טוב ואמיץ, אבל בעוונותיו נוצרי. האם צה"ל יתיר לו לצאת לקורסי "השכלה נזירית מתקדמת" וישדרג לו בעבורם את המשכורת? מה, לא? האם חיילים מוסלמים – יש כמה מהם בצה"ל – יוכלו לצאת להשתלמויות לקראת תואר קאדי-שלא-בתפקיד, ולגלגל כתוצאה מכך כמה זלוטס? לא, אה?

 

השתלבנו יפה במרחב, אין מה להגיד. כמו השכנים, גם לנו יש דת שלטת, שנהנית מיתרונות עצומים על דתות אחרות מכוח תמיכת המשטר. כמו השכנים, גם אנחנו מנהיגים אפליה דתית ממוסדת. כמו השכנים, אנחנו מפיצים את הדת מחוץ למדינה על חשבון רווחת התושבים. כמו השכנים, אנחנו מערבבים היטב דת וצבא.

 

וכשמתחילים לחשוב על ש"ס בתור הגרסה היהודית של האחים המוסלמים, על ה"החזרת עטרה ליושנה" וכל האנטי-מודרניות שלה, על מערכת ה"עזרה החברתית" שלה, על מדרסותיה וה"חינוך היהודי" שמיועד לוודא שליוצאיו לא תהיה אפשרות להתפרנס ושתורתם תהיה הקרדום שבו יחפרו תחת המדינה החילונית, הכל מסתדר. גם הפטור מהשכלה שמעניקה שרת חינוך כביכול-סוציאליסטית למגזר החרדי: זו הרי תמצית המרד נגד המודרניות, הטענה שב"ספרים הקדושים" נמצאת כל החכמה ושבתאווה לאומנית טמון כל הרגש.

 

הציפוי האירופי שלנו הוא העמדת פנים גרועה למדי, בסופו של דבר. אנחנו מדברים המון על הייטק, ושוכחים שרק כ-30,000 ישראלים עובדים בתחום הזה – ושמחוץ לכמה בועות, רובן ברדיוס צפוף למדי סביב מערכות עיתונים, הצלחנו ליצור כאן שילוב מרשים בין בטלנות "תלמידי החכמים", הקבצנים שהיו מראה תדיר בכל עיירה יהודית, והכמיהה לבואו של גביר. כמו בעיירה היהודית הישנה, כל חושב חריג, מקורי, כל יזם שקצה נפשו בכלא הרוחני – כולם כבר בתהליך בריחה. ככה זה בתיאוקרטיה. בררו מה קרה לאינטליגנציה של איראן, ראו מה נותר מהקוסמופוליטיות הישנה של ביירות, הביטו באותה עיר יוונית גאה, אלכסנדריה, שקהילתה תמה בימים אלה לגווע לאחר 2,300 שנים.

 

היו לנו כמה וכמה אופציות. היתה הכנענות של רטוש. היתה החילוניות הבלתי מתפשרת של מקימי הקיבוצים. היתה, לרגע קצר מהבהב, הפגאניות הלא מזיקה של טשרניחובסקי. לא פנינו לשבילים הללו; לא ניהלנו מלחמת תרבות תקיפה; לא עמד לנו הכוח לנתק את עצמנו ממשקולת היהדות; היא, אם כן, תטביע אותנו.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

6 ביוני 2008

התפוגגותה של הישראליות

הכנסת אישרה השבוע, בקריאה טרומית, הצעת חוק של ח"כ זבולון אורלב (האיחוד הלאומי), על פיה תיחשב ירושלים לא לבירת ישראל אלא "לבירת העם היהודי". 58 ח"כים תמכו בהצעה; 12 התנגדו. יש להניח, על כן, שההצעה הקונסנסואלית תעבור מתישהו גם קריאה שניה ושלישית.

וכשזה יקרה, תונחת מכה סופית על התפיסה שישראל היא מדינת לאום, או שהיא מחויבת באיזשהו אופן לתושביה. בישראל חיים כ-20% שאינם מוגדרים כיהודים. הכנסת תאמר להם שהם אזרחים ששווים פחות: בירתה של המדינה, ואיתה המדינה עצמה, שייכת ליהודים הגאים מפלורידה ומאוסטרליה. הישראלים עצמם לא יגורו עוד במדינה משלהם, אלא ישמשו כסוכני-בית של מיליוני אנשים שכלל אינם גרים באותה מדינה ואינם שוקלים כלל להגר אליה, אלא במותם. מדיניותה של ממשלת ישראל באזור הרגיש ביותר במדינה תמושכן לדעותיהם של אנשים שלא יצטרכו לשאת בנטל הסכנה של ההחלטות שיתקבלו. הצד השני של המטבע יהיה הפיכתם של כל היהודים בחו"ל לחשודים-תמידית בנאמנות כפולה. זה לא מפריע לקנאים שלנו; הם רוצים בביטולה של הגלות, יהיו האמצעים אשר יהיו.

מההצהרה הדרמטית הזו, שתוציא את ישראל סופית ממועדון המדינות השפויות – אם היא עדיין חברה בו – קל יהיה להמשיך הלאה לצעד המתבקש, שכבר נוסה כמה פעמים ונכשל: הענקת אזרחות וזכות הצבעה לכל יהודי העולם, גם מבלי להטריח אותם בנחיתה בנתב"ג ונסיעה למשרד הפנים הקרוב. יהיה זה הגיונה הסופי של התפיסה שישראל צריכה "רוב יהודי" בכל מחיר, וישראל תהפוך רשמית לאתנוקרטיה.

במדינה שהקפידה במשך שנות קיומה שלא להכיר בלאום שעל שמו היא נקראת, שהקפידה להבדיל בין תושביה על פי עדות דתיות (שעד לאחרונה היו רשומות בתעודת הזהות), רוב התושבים אפילו לא יבינו מה לא בסדר. הם מעולם לא חונכו לפעול כאזרחיה של מדינה, אלא כחברים בקהילה דתית, וקהילה לוחמנית ומפוחדת.

הזרם המרכזי של הציונות ניסה להקים, יש מאין, יהודי חילוני; אבל היתה זו יוהרה עצומה, שהתבטאה באמונה ש"[הם] הפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת: אלוהים לא ייוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו", כפי שכתב גרשם שלום עוד ב-1926. קיומה בן האלפיים (היא צעירה בהרבה ממה שמקובל לחשוב) של היהדות הוא במידה רבה קיומו של טקסט, ופרשנות על הטקסט, כאשר מי שחורג מן הפרשנות הזו מושלך אל החושך החיצון. יהוה מדבר בכל רחוב בישראל, כמעט מכל קיר, הוא מולך בכל עיר בישראל – אפילו באותו שריד מהבהב של חילוניות, תל אביב; אליה הוא זוחל דרך מארת הקבלה.

הניגוד בין ישראליות ויהדות, בין לאום ודת, הובע היטב כבר על ידי "הכנענים" בשנות ה-40. חלק ניכר מן האליטה הישראלית נכבש לרעיונותיהם, שמרכזם כלל את חתיכת חבל הטבור המקשר בין ישראלים ליהודים, ואת ההכרזה שתושבי פלסטינה-א"י אינם יהודים אלא עברים, ושדבר אין להם עם היהודים. אבל הציונים לא יכלו לעשות זאת, משום שאז היו מוותרים על 'זכותם' על הארץ – קרי: היו נאלצים להודות שהם כובשי כנען בסופה, ולא בנים אובדים השבים לביתם – ומשום שהיו מאבדים את יהודי הגולה. והללו היו עדיין רבים הרבה יותר, והכרחיים למפעל הציוני. באותו נוהל יהודי כל כך של הקעת מינים, שחביב היה על הציונים, הורחקו הכנענים אל מחוץ למחנה; עצם שמם הוא כינוי גנאי.

וככל שגוועה הציונות למות, פנו החילונים-לכאורה אל הדת. רגשי האשם על נטישת המשפחות באירופה, משפחות שרבות מהן היו דתיות; ההלם מחורבנה של העיירה היהודית המזרח אירופית, שהיתה שנואה על רובם אבל בית היתה; ההגירה הגדולה מארצות האיסלם – אלה שיחקו ודאי תפקיד בזחילתה חזרה של היהדות אל הזירה הציבורית בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים; אבל החילוניות הישראלית היתה תמיד רעועה, משום שמעולם לא היתה חילון אידיאולוגי. היהדות ננטשה, במקרים רבים, לא משום שנתפסה כטעות אלא משום שנתפסה ככשלון להבטיח להם את החיים שרצו, חיים של כבוד עצמי, גאווה והצלחה; ומשהושגו אלה, ומששקעה האידיאולוגיה הישנה של הציונות לבלי שוב (והיא היתה מושא לבדיחות כבר בשנות הארבעים, והפכה למושא נרדף לדיבור ריק ונמלץ כבר בפי אנשי הפלמ"ח), חזר אלוהים ודיבר בקול רועם בשפה שהחיו חמוריו של משיחו.

החילוניות הישראלית, כיום, היא ברובה הדוניזם העוטף ריק אידיאולוגי, שנאתם של אוהבי החיים הטובים אל המאלצים אותם לאכול בשר כשר. מעטים מסוגלים לנמק את התנגדותם, או להעמיד אופוזיציה הומניסטית; שנאת האדם היא בשר מבשרה של היהדות, והציונות השתמשה בה יפה.

רוב החילונים, במיוחד האינטלקטואלים שבהם, אינם מבינים את כוחן של מילים; הם פוסט-מודרניסטים מדי ונטולי דמיון. הם רגילים להתייחס, כפי שכתב אלן בלום, אל הדת כאל חיה מבוייתת; אבל הפוסט-מודרניזם הוא יליד המערב המחולן, והיהדות והאיסלם מעולם לא עברו ביות. הפוסט-מודרניסטים אינם מסוגלים להבין שכתבי הדת, לשונו החיה של יהוה, באמת מפעמים ברבנים; שהם באמת מתכוונים למה שכתוב בהם; שהם לא חושבים שהם בקרנבל מסכות או עומדים בתור בבית המרקחת של אפלטון; ושההמון הנבער, זה שאינו יודע דיו אבל שתמיד אמרו לו שהוא יהודי ולכן עליון, מקבל את דבריהם של פרשני "הספרים הקדושים", המסוגלים לנצל אותו כאספסוף. העובדה שההמון מחלל שבת דרך קבע ולא תמיד מקפיד על שמירת חוקי ההלכה הופכת אותו לכלי שרת מועיל עוד יותר, משום שכעת הוא גם חש אשם, ועל כך הוא מכפר בשנאת אויבי הדת.

וככל שעולה ובוקע קולו של יהוה, גוברת אי הסובלנות. בתל אביב, שיותר ויותר היא מדינה נפרדת משאר ישראל, צעד היום מצעד הגאווה – אבל בירושלים, אם יצעד שוב, יצעד תחת אבטחה כבדה. סגן ראש עירית אור יהודה, ששרף את ספרי הברית החדשה, נהנה מאהדת תושבי עירו ואיש אינו דורש את הדחתו. בראיונות טלוויזיוניים, התקשו התושבים להבין מה, בעצם, לא בסדר במעשיו. חבר כנסת מטעם קדימה, אחד שלמה מולה, הגיש השבוע הצעת חוק שקובעת שבית המשפט יתחשב בתרבותו של הנאשם בבואו לקבוע עונש (נעמה כרמי אמרה כל שיש לומר בנושא). החרדים מנסים מזה שנים להעביר חוק שירשה הכאת ילדים; בחודשים האחרונים למדנו היטב מדוע. בחנות ספרים בטבעון, הצליחו החרדים למנוע את מכירת ספרו של ירון ידען, "הדת קמה על יוצריה"; הרבנית הזועמת טענה שמדובר ב"ספר חצוף". המחאות הציבוריות, אם היו (ולרוב לא היו) היו קלושות.

כל אחד מהאירועים האלה הוא גרגר חול – מי קטן, מי גדול – בזרזיף הגואה של קריסתה של החילונות, בהתפוגגותה של הישראליות ועלית היהדות. אפשר, סביר, שלא ×”×™×” אפשר אחרת, אם מחיים את שפת ההשבעה במקום עצמו בו בוצעה ההשבעה; את השד ×”×–×” כנראה כבר אי אפשר להחזיר לבקבוק, במיוחד משום שמעולם לא נאמר בגלוי שמדובר בשד.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

29 במאי 2008

מצעדם כבר רועם

בערב יום השואה נערך בהתנחלות פסגת זאב פוגרום קטן. מספר גדול של יהודים גאים וצעירים, חמושים בכלי נשק קרים, נענו לקריאה שנשלחה אליהם, לאמור: "שמים סוף לכל הערבים שמסתובבים בשכונה ובקניון, שורקים לבחורות, מקללים, מאיימים על ילדים קטנים. כל מי שיהודי ורוצה לשים סוף לכל זה שיהיה בשעה 22:00 בבורגר ראנץ' , וסוף סוף נראה להם לא להסתובב יותר באזור שלנו. מי שמוכן לעשות את זה ויש לו את הדם היהודי שירשום את השם שלו בהסכמה להודעה הזו". ההדגשה שלי.

מספר גדול של יודו-נאצים צעירים, חמושים במקלות וסכינים, הגיע למקום, ותוך זמן קצר נמצא גם הטרף. האספסוף התנפל על שני צעירים פלסטינים שעברו במקום וביצע בהם שפטים. השניים נפצעו קשה.

המשטרה עצרה 11 חשודים. השבוע, שהרי ידוע שיהודים הם רחמנים בני רחמנים, שחרר אותם בית המשפט הביתה. כנראה שהם לא מסוכנים לציבור, או על כל פנים לא לציבור עם הדם הנכון. לא ברור מי שלח את הודעת ה-ICQ שזימנה את האספסוף; יש האומרים שמדובר בחוגים המקורבים לארגון הגזעני (שיש לו עיסוק צדדי בכדורגל), בית"ר ירושלים. המשטרה מכחישה, אבל לא מצאה את המסית הראשי.

בני האספסוף הנבער ("האם מישהו מבני המיעוטים תקף מישהו?", "מה זאת אומרת בני מיעוטים?") לא לבד. שמונה רבנים יצאו לעזרתם, וקראו לסייע להם ולבני משפחותיהם. ברשימת המסיתים מופיעים החשודים הרגילים: יצחק גינזבורג מכך/חב"ד, יעקב יוסף, יצחק שפירא, ועידו אלבה. אלבה, למי ששכח, כבר הורשע בעבר בהסתה.

דבריהם של המסיתים ראויים לעיון. תחת הכותרת "בנותינו נתונות לעם אחר", וכותרת המשנה "גילוי דעת תורה", הם כותבים: "יסוד קיום עם ישראל תלוי בהבדלה בין ישראל לעמים, ובפרט מניעת התבוללות, טמיעה, ונישואי תערובת חס וחלילה". לדעה הזו שותף רוב מוחלט של הציבור היהודי.

הלאה. "כל קשר בין יהודיה לגוי, או בין יהודי לגויה – ברצון או באונס – הוא פגיעה חמורה ביותר באותו יהודי ויהודיה ובעם ישראל כולו, ומהווה חילול הקודש ומעילה ביהווה אשר בחר בנו". כמה חילונים יזועו באי נוחות, במיוחד כשמוזכר האיסור על קשר מרצון – אבל הם כל כך רגילים לדיבורים על מאבק בהתבוללות, עד שאין להם בדרך כלל את היכולת להעלות טיעון קוהרנטי נגדי.

נמשיך. "במצב המתוקן – כאשר יש לעם ישראל ×”× ×”×’×” ראויה על פי התורה…" יצוין שהמסיתים מעדיפים שלא לדבר בשם ההלכה; לזו, וודאי למדינת הלכה, יצא שם רע למדי. הם מעדיפים לדבר בשם התורה, שהרי קשה מאד למצוא יהודים, אפילו חילונים שבחילונים, שיעזו לומר משהו רע על "התורה השייכת לכולנו", שבה כידוע יש "חכמה".

"וכאשר יד ישראל תקיפה בארצנו הקדושה…". כאן נוקטים המסיתים בלשון קוד, המובנת היטב ליודעי ×—"ן. "יד ישראל תקיפה" הוא המצב ההפוך ל"דרכי שלום": הוא המצב ההלכתי שבו כל הדברים האסורים מפני חשש פוגרום הופכים למותרים. המסיתים מפנים אותנו לרמב"ם. אוכל הנבלות הגדול ראוי, כמו תמיד, לציטוט:

"ח. מפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום; ואין ממחין בידי עניי גויים בלקט, שכחה ופאה, מפני דרכי שלום. ושואלים בשלומן, ואפילו בימי אידם, מפני דרכי שלום; ואין כופלים להן שלום לעולם. ולא ייכנס לביתו של נכרי ביום אידו ליתן לו שלום; מצאו בשוק, נותן לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש.

"ט. אין כל הדברים הללו אמורים, אלא בזמן שגלו ישראל בין האומות, או בזמן שיד הגויים תקיפה. אבל בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם, אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו; אפילו יושב ישיבת עראי, או עובר ממקום למקום בסחורה, לא יעבור בארצנו עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נוח". אם יש את נפשכם לדעת את המעין ממנו שאבו "אחיכם" את שנאת האדם שלהם, כל הפרק שווה קריאה. זה קצר, כדאי לכם: תלמדו יותר על יהדות מאשר כל שנות הלימודים בבית הספר.

"לצערנו," ממשיכים המסיתים, "השלטון הקיים היום בארץ הקודש איננו פועל למען קדושת ישראל. אדרבא, הוא חותר ל"שוויון זכויות" בין יהודים וגויים, ומעצם הגדרה זו הוא מעוניין בערבוביה בין ישראל לעמים". בדרך כלל הפנטזיה הפרועה הזו, של מדינת ישראל שמגרשת סטודנטיות בתואנה שהן "מיסיונריות" כמדינה השואפת ל"ערבובה" – כמה פחד וסלידה במילה אחת! –  לא היתה ראויה לתגובה. הפעם דווקא כן.

המסיתים מעלים כאן באוב את הטענה המוכרת היטב מן המשטרים הפולקיסטיים של המאה ה-20, אלה של גרמניה הנאצית והדרום האמריקני: ה"הם" רוצים את הבנות שלנו, אבל הם לא היו מסוגלים לעשות זאת, אלמלא היו כמה "רופסים" מצידנו, שדעתם נחלשה בגלל תפיסה שוויונית מעוותת (שימו לב כיצד המילים 'שוויון זכויות' מופיעות במרכאות כפולות במקור), ואשר מניחים לדבר להתרחש.

הפנטזיה של הגזען היא תמיד של חילול הדם, של הזר הערמומי המפתה את הנערה הטהורה האומללה או אונס אותה. הזר, כשהוא מחלל את הבת, מחלל גם את המדינה, שמתוארת כמעט תמיד כאשה. זו, כמובן, פנטזיה גברית במובהק, שנובעת מאגו כל כך חלש, שהוא רואה בעצם הרעיון ש"האחרים" – תמיד אחרים מדוכאים: איכרים, שחורים, יהודים – ישתוו לו איום עצום. בעצם, על פי התפיסה הזו, אם האחר שווה לנו בזכויותינו, אין בנו שום דבר שיגרום לנשותינו-שלנו לרצות בנו.

וזה איום קיומי. כאן אין על מה לדבר, כאן יש לשלוח את היד אל הנשק. בשל התפיסה הזו יצאו ללינצ'ים בדרום, ובשמה יצאו, במדינה מאורגנת יותר ושבה לא היה אפילו שריד למסורת של זכויות הפרט, למערכה של השמדת עם.

לא במקרה התכנס האספסוף בערב יום השואה. זה יום מועד לפורענות, היום שבו אצל הגברבר היהודיסט מתנגשות בעוצמה תחושת הנחיתות המוצדקת כל כך עם תחושת העליונות החסרה. הפולנים כבר למדו על בשרם שלא כדאי להתקרב לכנופיות תלמידים יהודים שמגיעים ל"מצעד החיים". הימים האלה הם ימים לימינאליים, ימים שבהם מתרופפות גדרות האסור והמותר. בימים האלה, הפוגרומצ'יק חש שהחברה חייבת להבין אותו.

והיא, אבוי, מבינה. הרבנים אמנם עומדים בראש המסיתים, אבל הם אומרים מה שאומר בשקט הרוב: שזה לא כל כך נורא אם ערבים ש"מתקרבים לבנות שלנו" יחטפו קצת. גם הישראלי הנאור בדרך כלל, מי שבאמת אכפת לו מזכויות פלסטינים והומוסקסואלים, שעושה כמיטב יכולתו למען הסביבה – גם הוא נאלם דום. כי השאלה האוטומטית היא "ואיך היית מגיב אם הבת שלך היתה יוצאת עם ערבי"? תמיד בת, תמיד ערבי. והוא, הישראלי הנאור הממוצע, הוא באמת איש טוב. באמת אכפת לו, הוא באמת רוצה שהסכסוך ייפתר. אבל הוא לא מסוגל לתת את התשובה הנאורה האפשרית היחידה: "תלוי מי הערבי". כל החינוך שלו אומר לו שהתבוללות היא אסון.

וכל זמן שנפחד מ"התבוללות", כל זמן שנמשיך ללמד את ילדינו על טוהר דמם ולא נלחם, במאמץ ניכר, בתפיסה שירשנו אנו על טוהר דמנו, היודונאציזם ימשיך לצעוד באין מפריע; עד אז הפוגרומצ'יקים שלו, כמו אלה של האס.אה, ישוחררו למעצר בית – עד שיום אחד, ונראה שהוא לא כל כך רחוק, תהיה יד ישראל תקיפה. ואז, בלשון הזהב של נעמי שמר, נתגעגע לרצח הסטרילי והנקי של הנאצים, בתוך מערבולת המוות המיוזע שתקיף אותנו, כשאלפיים שנות תסכול ותחושת גדלות חסרת בסיס יצאו, סוף סוף, למסע הנקמה בהיסטוריה שנושאיהן מייחלים לו זמן כה רב.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

24 במאי 2008

הדמוקרטיה היחידה במזה"ת? פחחח

ההיסטוריון האמריקני נורמן פינקלשטיין הגיע אמש לנתב"ג. עם הגעתו, עוכב על ידי אנשי השב"כ. בשיחה עם עורך הדין מיכאל ספרד, אחד מל"ו צדיקים בסדום שלנו, אמר לי ספרד שאנשי השב"כ טענו שפינקלשטיין מהווה "סיכון בטחוני", ועל כן לא תותר כניסתו לישראל. היום גורש פינקלשטיין לאירופה. (תודה לאסף רזון על הטיפ).

פינקלשטיין לא אוהב את ישראל, בלשון המעטה. רוב הקריירה האקדמית שלו הוקדשה להתקפות עליה. עם התוכן של רובן, מה לעשות, אני נאלץ להסכים – אבל הניסוח שלו משתלח ותוקפני, לא אקדמי בלשון המעטה. מהתכתבותי איתו אני יכול לומר בזהירות שמדובר באדם לא נעים. ובכל זאת.

אני מתקשה לקבל את הטענה שבגיל 55 החליט פרופסור יהודי אמריקני להפוך למחבל מתאבד, או למרגל איראני. אם לשב"כ יש ראיות כלשהן למשהו מהסוג הזה, היה עליו להציג אותן, לעצור את פינקלשטיין ולהגיש נגדו כתב אישום. אם אין ראיות לכך, וראיות כאלה לא הוצגו, קשה להמנע מן המסקנה שכניסתו של פינקלשטיין לישראל נמנעה משום שדעותיו מציקות לממשלת ישראל, והיא כה לא מסוגלת להתמודד עם אקדמאי מציק, עד שהיא כולאת ומגרשת אותו.

ודוק: על ממשלת ישראל אין שום חובה להעניק זכות כניסה לאדם כלשהו, אבל עם זאת התרגלנו לכך שהדבר מקובל. וכאשר הזכות הזו נשללת מאדם, ודאי מאקדמאי מוכר, היבבה שישראל היא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" נשמעת נלעגת, ריקה מתוכן. המעצמה הצבאית החזקה במזרח התיכון רועדת מפחד: אמא'לה, היסטוריון!

פינקלשטיין רגיל לשערוריות. ביוני 2007, מנעה ממנו הנהלת האוניברסיטה שלו – אוניברסיטת דה פול – קביעות, זאת למרות שעמיתיו למחלקה של פינקלשטיין קבעו כי הוא ראוי לה ולמרות שמנהל האוניברסיטה כתב שהוא "מורה מצוין ואינטלקטואל בעל שם ברמה הלאומית". הסיבה היא שפינקלשטיין שם על הכוונות שלו את הדמגוג הרקוב אלן דרשוויץ, וקרע לו את הצורה בספרו האחרון, Beyond Chutzpah.

אבל לדרשוויץ – פרקליט שטן מקצועי, שהודה שאין לו בעיה לייצג רוצחים שהוא מודע לאשמתם, ולהביא לזיכויים -  יש הרבה חברים. הוא הצליח לעורר מאבק ציבורי כנגד הענקת קביעות לפינקלשטיין, ובין השאר פינקלשטיין הואשם באנטישמיות. קצת אירוני, בהתחשב בכך ש-Beyond Chutzpah הוא כתב אישום מהדהד נגד האוטומטיות של ההאשמה באנטישמיות כלפי מי שמותח ביקורת על ישראל, אבל זה עבד.

קשה מאד להאמין שגירושו של פינקלשטיין מישראל איננו חלק מהמאבק של דרשוביץ, איננו נקמנות על כך שהוא מעז להשמיע את דעותיו – נקמנות קטנה ומטופשת, נקמנות מרוצה מעצמה, נקמנות שתזכה להערכה מצד האספסוף. דיון פתוח? זכות דיבור, שצריכה להשמר דווקא לאלו החורגים מהקונסנסוס? לא במדינה יהודית. המשרד לחוסר בטחון הציבור עומד על המשמר ומונע חדירת עובדות לא נוחות.

צריך לציין שמניעת הכניסה מסיבות פוליטיות פועלת, כמעט תמיד, בכיוון אחד. בשנת 2004, מנע בית המשפט את כניסתה של העיתונאית והפעילה אווה גסביץ' לישראל. הסיבה: בית המשפט הגיע למסקנה שגסביץ' "תמימה מדי", ושעקב תמימותה יכולים ארגוני טרור לגייס אותה. על פינקלשטיין, אף אחד לא יכול לומר שהוא תמים.

כהערת אגב, האפקט המעניין באמת היה לראות מה היה קורה אם פינקלשטיין היה דורש להשאר בישראל מכוח חוק השבות – וגם דורש אזרחות. אז, סביר להניח, היינו רואים את כל היהודונים הגאים זוחלים מתחת לאבנים שלהם וצורחים שדווקא מהיהודי הזה צריך לשלול את הזכות, שלטעמם היא הסיבה להקמת ישראל. אז היינו רואים את משרד הפנים מתפתל בבג"צ ומנסה למצוא סיבה למנוע את כניסתו. פינקלשטיין היה עושה, במצב כזה, טובה גדולה למחנה האזרחי/ליברלי בישראל. חבל שלא זה מה שמעניין אותו.

מה שמתמיה באמת הוא שתיקת התקשורת הישראלית. הנושא כבר מעורר הדים בחו"ל – היהודונים הגאים ודאי היו צווחים שצריך לתגבר את מחלקת ההסברה – אבל בישראל עצמה לא פורסם, אלא בסקופ (עבדכם הנאמן כתב את הידיעה), ובמספר זעום של בלוגים. אני יודע ששבת עכשיו, אבל אתרי החדשות ממשיכים להתעדכן גם בשבת, ושיתר על כן, זהו יום חדשות חלש, שבו האומללים שבמשמרת נתפסים בכל קש. אז איך זה לא פורסם? מוזר.  

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

21 במאי 2008

מ.ש.ל.

חלק מרכזי מהבלוג הזה הוא התקפה על היהדות האורתודוקסית ועל הלגיטימציה שלה. בעקביות, ומזה 14 שנים, אני מצביע על ההקבלות בין האידיאולוגיה האורתודוקסית ובין אידיאולוגיות רצחניות אחרות, ועל הסכנה שזה מציב לישראל החופשית – מה שנותר ממנה – ובכל פעם אני מוצא את עצמי דופק את הראש בחומה בצורה.

עזוב אותך, אומרים לי, אלה רק קיצונים. קבוצה של פסיכים. הציבור הרחב לא איתם, הוא אולי מתפלל לשיעבוד המין האנושי מדי יום, אולי הוא משתבח מדי יום בכך שהוא לא אחד משאר בני המין האנושי, אולי הוא רואה את ההבדל בינו לבינם כהבדל "שבין חושך לאור" – אבל הוא לא יפעל על סמך האידיאולוגיה הזו. אלה רק מילים. חוצמזה, נכון שיש פה הרבה שנאת זרים, אבל היא תוצאה של המלחמה הבלתי פוסקת.

והפעם, נראה לי, יש לי הוכחה.

* * * * *

וכן, יש בזה לא מעט מן האישי.

כשנודע לי אתמול על האוטו דה פה הקטן שבוצע באור יהודה, לא הופתעתי. היה רגע קטן של התכווצות, של סחרור; זכרון הספרון הקטן, החבוי, של הברית החדשה שלי שהוצת על ידי רבנים ב-1988, מקור של פחד והשראה, אהבה ואימה, מקור זכרונות של רגעים קסומים בירושלים העתיקה ורגעי השפלה פומבית בנחלים, ספרון שהיה טריקת דלת מהדהדת עם העבר, שהפך לאפר בידי אנשים שאפילו לא ידעו מה כתוב בו, שפחדם ושנאתם גברו על מעט תבונתם. גווילים נשרפים ואותיות פורחות באוויר.מבערים. בינתיים, רק חמץ (יצ

ואחר כך בא הזעם: פרץ אדום, מסמא. כמו אחרי פיגוע, כשאתה יושב מול המקלדת במשמרת ואתה צריך לעבד את הדם וחלקי הגופות והאנשים הבוכים שמחפשים את יקיריהם לטקסט קר וקוהרנטי. ולא יכולתי לכתוב; הייתי צריך לעבוד, לכתוב ידיעות טכנולוגיה בידיים רועדות. ואחר כך היתה פגישת עבודה.

הזעם הוא יועץ רע. רציתי לקרוא לשריפתו הפומבית של תנ"ך אחד כנגד כל ברית חדשה, כדי להקים חומת ברזל, תריס "מפני דרכי שלום". רציתי לקרוא להתנצרות פומבית. שנאתי מאד. המילים של "ברוך ממגנצה" (הו, האירוניה) של טשרניחובסקי חזרו אלי:

ואני בחוצות רצתי

לראות ההמולה,

לראות באויבי, בהשתפך

נפשם האמולה,

להתבונן אל הדמעות

נגרו מעין אבות

בהשמע בכית בניהם

בתוך אש הלהבות.

צחוק לי, צחוק לי – בהתייפח

נשים בחוצות קרת,

בהמלט מן הבית

איש כסותו בוערת!

וזה קירר אותי. ברוך האומר זאת, אחרי הכל, כבר אינו אדם. טשרניחובסקי תיעד יפה כיצד הפכה אותו הנקמה למפלצת

ולו היית גם את, יונתי,

ואתך גם אנוכי

לערפד זה יעלע דמים

טרם ייבש כוחי!

ואולי זו, מעבר לעובדה שצעירינו כבר אינם יודעים לקרוא, הסיבה שהפואמה הזו איננה חלק מתכנית הלימודים במדינה שהפכה לדגל את מסע הנקמה היהודי כנגד ההיסטוריה.

אז כן, היה זעם. אבל הוא חלף, או לפחות התקרר. ונשארנו עם ההוכחה.

* * * * *

זה קרה כך: לסגן ראש עירית אור יהודה, עוזי אהרן (ש"ס), נודע כי בעירו חולקו ספרי הברית החדשה. אהרן לא היסס: הוא שלח רכב עם מערכת כריזה, שסבב בשכונה – החילונית – בה חולקו הספרים, והודיע שתלמידים יגיעו לבתים כדי לאסוף את הספרים, למען יובלו לשריפה. וכך היה.

אהרן הסתבך קלות: הוא שרף את הספרים בפומבי, וזה עורר אסוציאציות לא נעימות. חובש הכיפה דר' אפרים זורוף, מנהל מכון ויזנטל, הסתייג מהשריפה: "היה מן הראוי למצוא דרך הרבה יותר מכובדת והגונה להפטר מהספרות הזו". קובי אריאל, כביכול חרדי נאור, קרא לאהרן להשתמש בפעם הבאה במגרסה, וטען שזו כל הבעיה. סביר מאד שהוא צודק: שאילו הועברו הספרים, למשל, להטבעה באיזה אגן קדוש, לא היתה קמה כל זעקה.

"מעריב", שהסקופ היה שלו, ניסה למצוא רב שיגנה את שריפת הספרים. מבוכה נרשמה במערכת כשהתברר שאין כאלו – לא אורתודוקסים, על כל פנים. הרב החביב על חילונים, ישראל לאו, נס על נפשו; רבני צהר, השוקדים על מצג תקשורתי של "יהדות עם פני אדם", דפקו נפקדות; הרב יהודה גלעד גינה את השריפה – אך משום שזו היתה טקטיקה שגויה. הנימוק שלו, אגב, הוא הבלם היחיד בין האורתודוקסיה ובין חשיפת פרצופה האמיתי: "גדר דרכי שלום".

אז מה היה לנו פה: סגן ראש עיר, שמפעיל בעירו "צוות אנטי מיסיונרי"; שכונה חילונית-לכאורה, שתושביה לא מהססים להסגיר ספרים לשריפה; שימוש בתלמידי בית ספר כדי להשמיד את הספרות האסורה; מדורה פומבית. גינוי מן הפה ולחוץ, בגלל תמונות לא נעימות ולא בגלל המעשה עצמו.

אין, בקצרה, תחושת חטא; לכל היותר אי נוחות. הרבנים שנמנעו מלדבר ידעו היטב מדוע הם עושים זאת: אילו נאלצו להגיב, היו צריכים להעניק לאהרן גיבוי מלא. הוא פעל על פי ההלכה היהודית, על כל תגיה. "דרכי שלום" אינן רלוונטיות, משום שאהרן יכול היה להסיק בבטחון מלא ששום פוגרום לא יבוא אחרי שריפת הספרים.

ובתוך כל הבלגאן, נעלמה הנקודה העיקרית.

* * * * *

שריפת הספרים בוצעה בשכונה חילונית. תלמידי בתי הספר היו ככל הנראה דתיים, המציתים עצמם ודאי, אבל מסגירי הספרים היו חילונים, או התחליף הזול המשווק תחת שם זה בישראל. אלו היו ודאי האנשים שלהם היו נקיפות מצפון: בן תרבות אינו שורף ספרים.

אבל רב ביקש את הספרים. וזה ×”×™×” רב עם סמכות: ×”×™×” לו רמקול ורכב, כנראה של העיריה. והספרים, הוא אומר, הם ספרי מיסיון. אז אולי בעצם ×–×” לא כל כך נורא לשרוף אותם?…

והספרים נמסרו – כפי שאהרן ידע שיימסרו. הוא לא היה יוצא למאבק כזה אילו חשב שהתושבים יגרשו אותו במקלות ואבנים. ולאחר מכן הם נשרפו. אולי לכמה אנשים זה היה לא נעים, ורובם, ככל הנראה, לא הלכו לצפות; אבל הם לא מחו בקול.

כך פועלת קבוצה מהפכנית. היא מחדירה, בתקיפות ואם יש צורך גם באלימות, את מסריה. המסרים שלה מיועדים להבדיל בין סוגי אוכלוסיות ומסמנים אוכלוסיה המותרת בפגיעה, ולטשטש את המובן מאליו.

המוסר האנושי הבסיסי מוצא עצמו מותקף, ההגינות מוצאת את עצמה במצור. אסור להרביץ – אבל אלה יהודים, הם לא בני אדם; אסור לגזול – אבל אלה אויבי העם, שמוצצים את דמו, כל רכושם ודאי גנוב; אסור לרצוח – אבל אלה שחורים, חלאת המין האנושי, שחולמים לאנוס את נשותינו הלבנות; אסור לרצוח, לגנוב, למעול – אבל אלה גויים, אתם קרויין אדם ואין הם קרויין אדם, נשותיהם חשודות על הזנות והם חשודים על גזל ורציחה.

ורוב בני האדם, כשהם נתקלים במהפכן אלים ונחוש, שנשען על מטען תרבותי הדומה לשלהם, ידחו אחורה את האנושיות שלהם מפני הפרטיקולריות. רוב הגרמנים לא אהבו את מה שהנאצים עשו ליהודים – אבל אלה היו רק יהודים, הם לא היו שווים את התסבוכת. רובם סברו שזו ברוטליות יתר, הגזמה – ולכולם רווח כשהכל ירד למחתרת, כשהיהודים "היגרו מזרחה". כולם ידעו מה קורה במזרח, ובשלב מוקדם: החל מ-1942 – וכולם נורא השתדלו לא לדעת. (הדוגמא הזו איננה מיועדת לבצע השוואה בין האורתודוקסים והנאצים – כל המצוי בשתי התורות מבחין בה ממילא – אלא לציין דוגמא שכבר נחקרה לעייפה והיא מתועדת היטב, הרבה יותר מאשר הדוגמאות של ברה"מ או של הדרום האמריקני).

רוב הגרמנים היו אנטישמים לטנטים – הם לא היו פועלים כנגד יהודים בעצמם, אפילו לא ברמת הקללה, אבל היו מתקשים למחות על כך. ויקטור קלמפפר תיאר ביומנו כיצד, עמוק בתקופה הנאצית, ילד צעק לעברו "יהודי מלוכלך" – ואמו של הילד נזפה בו מיד והתנצלה. אלא שלהוציא מקרה מדהים אחד (קבוצה של נשים "אריות" הנשואות לבעלים יהודיים התייצבו – בזמן המלחמה! – מול מטה הגסטפו בברלין, ודרשו ברעש את שחרור בעליהם, והצליחו), לא היתה מחאה פומבית על רדיפת היהודים.

הכנסיה הקתולית נעמדה על הרגלים האחוריות וסירבה להסגיר יהודים שהתנצרו – אבל מבחינתה, ובצדק, אלו לא היו יהודים. הכנסיות הפרוטסטנטיות, אמונות תמיד על כניעה לשלטון, התקפלו תוך פחות משלושה חודשים, גירשו והסגירו את חבריהן שהיו ממוצא יהודי – שבירה כה בוטה של כל התיאולוגיה הנוצרית, שקשה להבין איך הן ציפו להקרא נוצריות אחר כך.

ההשמדה היהודית נולדה בתוכנית T4 הנאצית, בסוף 1939. זו היתה התכנית ל"המתת חסד" של נכים וחולי רוח. ההתחלה היתה צנועה: ילד אחד, שהוריו שלחו מכתב ללשכת הפיהרר וביקשו "פתרון" עבורו. מכאן נבנתה אימפריה קטנה של מומחים לרצח ילדים, לוחמים אמיצים שהרעילו נכים, וגיבורים גדולים שהכניסו חולי רוח לתאי גזים. כל האנשים האלה ישמשו אחר כך בתכנית ההשמדה היהודית: הם ימציאו את תאי הגזים הקבועים והממונעים, הם יבנו את אושוויץ, סוביבור, טרבלינקה ומחנות אחרים, וגם ישמשו כמפקדיהם.

אבל כשנודע דבר ההשמדה, קמה זעקה איומה בגרמניה. הבישוף גאלן נשא דרשה אמיצה בקתדרלה שלו. דעת הקהל התקוממה – והיטלר מיהר להוריד את הפרויקט למחתרת. הוא יחודש שוב, הרבה יותר בשקט, רק אחרי הפלישה לרוסיה. שום זעקה כזו לא קמה כשהושמדו היהודים. כשכומר אחד – ניימולר הידוע – העז לצייץ, הוא מצא את עצמו במחנה ריכוז, וזהו.

האנושיות הגרמנית נתקלה בנוגדני האנטישמיות, ואלו יכלו לה. האנושיות הבסיסית של היהודים האורתודוקסים, רוב מניינם של יהודי ישראל, נתקלת בנוגדני שנאת האדם של היהדות. ושוב: אין לזה שום קשר לסכסוך הפלסטיני. יהודי מפולין, ציין בועז עברון, דיבר באותו תיעוב על "הגויים" שאפשר היה לשמוע גם אצל יהודי ממרוקו. המשותף ליהודים האורתודוקסים הוא דתם ושנאתם, ואין להפריד בין השניים.

אז כשבאים תלמידים דתיים לאסוף ספרים לשריפה מביתו של "חילוני" ישראלי, הוא נמצא בדילמה. מצד אחד, הוא יודע יפה שאסור להשמיד ספרים. מצד שני, אלה ספרים של "ההם". וברוב המקרים הוא מסגיר אותם. הוא קצת מתבייש, קצת לא נעים לו – אבל זה לא משהו שיוצאים עליו למאבק. לא חסרות לו, אחרי הכל, צרות בחיים. הבה פשוט נפנה את המבט.

ואם הוא יראה מישהו מוכה על ידי כנופיה ברחוב, הרתיעה שלו להתערב – החשש מפגיעה פיזית על ידי הבריונים – תקבל תירוץ נוסף אם יאמרו לו שהאיש הוא "מיסיונר" או "ערבי". במאבק בין אנושיותו ובין הפרגמטיות שלו, זה עשוי להיות שיקול מכריע.

ואם תוצת כנסיה, והן מוצתות, הוא יגיד שזה לא בסדר, אבל… הוא לא ילך להפגין אהדה. הוא אפילו, סביר להניח, יימנע מלחתום על עצומה נגד השריפה. כנסיה, אחרי הכל. ואם בשכונה שלו יתחילו להופיע שלטים הקוראים להעסקתם של יהודים בלבד, סביר להניח שהוא אפילו לא יבין מה לא בסדר בזה.

ובסדק הזה – הפער בין האנושיות ובין היהדות – משתמשים המהפכנים המשתמשים בסיסמה הרדיקלית (במובן המקורי של המילה, היינו חזרה לשורשים) של "השבת עטרה ליושנה", של "מדינת הלכה", של "מדינה יהודית כפי שהיא צריכה להיות" וכפי שמעולם לא התקיימה. על זה אני מדבר, על חולשתה ותלישותה של הליברליות הישראלית, המוחלשת על ידי הנוגדנים היהודיים של רוב חבריה.

* * * * *

שאלה נוספת הראויה להשאל היא, מה לאהרן ולנצרות? סביר שלא נתקל בנוצרי מימיו. הוא יוצא צפון אפריקה, שהפעם האחרונה שבה היתה נוצרית היתה בתקופת יורשו הישיר של מוחמד. מה לו ולפחד הנורא מן המסיון? הרבנים ששרפו את הספרון שלי היו אשכנזים, הם נשאו עמם את טעם התבוסה הנורא של היהדות בשוק הרעיונות, את רוב היהודים שבחרו לעזוב את היהדות אל הנצרות. אבל מה לאהרן ולזה?

התשובה היא העתקת שנאת האדם מן היהדות אל הציונות. היא לקחה את מאות שנות השנאה חסרת האונים, והעבירה אותן הלאה אל כל חניכיה. היא זו, אחרי הכל, שיצרה את ההבדל המלאכותי בין "היסטוריה יהודית" ו"היסטוריה כללית": אותה חלוקה יהודית-בעליל, המבדילה בין קודש לחול, בין ישראל לעמים. היא שהפכה את ההיסטוריה לקרימוזה להיסטוריה הרשמית של המדינה: תלמידי ישראל נולדים ומאכלת בליבם –

אלוהי האבות, ידענו

שאתה בחרתנו מכל הילדים,

אהבת בנו ורצית בנו.

שאתה בחרתנו מכל הילדים

להרג מול כסא כבודך.

ואתה את דמנו אוסף בכדים,

כי אין לו אוסף מלבדך,

ואתה מריחו כמו ריח פרחים,

ואתה מלקטו במטפחת,

ואתה תבקשנו מידי הרוצחים,

ומידי השותקים גם יחד.

והמטפחת הזו של אלתרמן, האם אין היא הד ברור לפורפיריון – אותו בגד חמוץ מדם שבידי האל באגדות הנקמה האשכנזיות, הבגד שכאשר יכוסה כולו בדם יעשה האל נקמות גדולות בגויים? האם אין זה אותו פורפיריון שלשמו רצחו אבות יהודי הריין את ילדיהם, כדי לכסותו בדם, כדי להקדים ולהביא את הנקמה הגדולה?

הציונות לקחה את שנאת האדם של היהדות, ועליה בנתה את עצמה. הצדקתה היתה השנאה – התפיסה המשותפת לה ולאנטישמים כי ליהודים אין מקום באירופה – והיא התחזקה עוד יותר אחרי השואה, עד שהפכה לדתה הרשמית של ישראל. בדמיון הישראלי, הנוצרים והנאצים – אידיאולוגיה פגאנית אנטי נוצרית, שרדפה את הכנסיה הקתולית – מתערבבים זה בזה ללא הכר. הטאבו הישראלי האחרון, כידוע, הוא טימוא הדם על ידי חתונה עם "גויה" – וזה טאבו חזק מאד גם בקרב חילונים-לכאורה.

* * * * *

ומה יקרה ביום שבו יהיה כאן "רוב יהודי", שירצה מדינה יהודית? מה יקרה כשהוא ירצה להגביל את זכויותיהם של לא-יהודים? אנחנו לא מדברים על השמדה, חלילה וחס, ישראל הם רחמנים בני רחמנים – אבל מה פתאום שיהודי, במדינת היהודים, יקבל פקודות מגוי?

מה שיקרה הוא שמקבילה – תחילה מרוככת – של חוקי נירנברג יעברו פה כמו סכין חמה בחמאה; תצא הפקודה שיהודים וגויים לא יחיו ביחד – וזאת לא תהיה שום בעיה, ואף אחד לא ימחה, כי מי רוצה נישואי תערובת ובכל מקרה זה רק עניין של תל אביבים שותי לאטה, אלה מהם שהם לא הומואים.

ואחר כך תתחיל הצנזורה השקטה על ספרים. רק כאלה שמבזים את היהדות, כמובן. רוב החילונים האמיתיים, אלו שמחזיקים את המדינה הזו מכוח מיסיהם, כבר יהיו על מטוס בדרך ללוס אנג'לס, עם הלאפטופ שמכיל את הסטארט-אפ. אלו שישארו לא כל כך יבינו מה לא בסדר בצנזורה; הם ממילא לא קוראים יותר מדי, יש להם בעיה עם ספר עם צלב קרס על הכריכה, גם כשמסבירים להם שמדובר בספר היסטוריה. הם לא מבינים למה צריך ספרי היסטוריה.

אחר כך תשלול הכנסת זכות הצבעה מלא יהודים. ודוק: היא לא תשלול אותם מערבים (החלטה כזו תעבור גם היום), אלא מכל מי שאינו יהודי. וכולם יגידו שזו מדינה יהודית, ומי שיהיו לו מחשבות שניות – יבין שזו אכן מדינה יהודית ושעדיף שיסתום את הפה. מה, חסרות לו צרות? ממילא האנטישמים הפסיקו לקנות סחורות ישראליות, הכלכלה קורסת, וצריך לדאוג לפרנסה. אז אם החברים הבני זונות שלהם מחרימים אותנו, שיסתדרו בלי זכויות.

כי, כפי שידע כבר יל"ג, או שאתה יהודי או שאתה בן אדם. השניים אינם דרים בכפיפה אחת. ומי שבחר ביהדות, ויתר במידה רבה על אנושיותו. קיבלנו לכך הדגמה טובה השבוע באור יהודה. למרבה הצער, סביר שיש עוד הוכחות בדרך.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

9 במאי 2008

הסקנדל שמאחורי השערוריה

לפני כשנה, מודל המימון של הקמפיין של ברק אובאמה הלהיב אותי מאד. בניגוד להילארי קלינטון, שנשענה על בסיס מצומצם של תורמים גדולים, אובאמה בחר להשען על בסיס עצום של תורמים קטנים. התרומה הממוצעת של תומכי אובאמה היתה פחות ממאה דולרים; הוא נוהג לבקש מהם כ-25. מאחר והחוק האמריקני מגביל תורמים לסכום של כ-2,300 דולרים בלבד, הילארי שרפה את מאגר התורמים שלה במהירות; אובאמה יכול לפנות אליהם שוב ושוב ולבקש עוד 25. המודל מצא חן בעיני, משום שהוא העביר את השליטה בקמפיין ממספר מצומצם של תורמים גדולים לידי ההמונים; אובאמה אמר פעם אחר פעם שהוא יהיה מחויב לתורמים הקטנים שלו ולא למספר מצומצם של אוליגרכים שיכולים לשרוף 2,300 דולרים בלי למצמץ.

מאחר והקמפיין של אובאמה בכלל מצא חן בעיני, החלטתי לתרום לו מאה דולרים. לאכזבתי, הסתבר שזה בלתי אפשרי: החוק האמריקני לא מאפשר לאנשים שאינם אזרחי ארה"ב לתרום למערכת בחירות. תחילה זה עצבן אותי, ואחר כך הבנתי את ההגיון: איזו זכות יש לי, אזרח זר, להתערב במערכת הבחירות האמריקנית?

כשהתחילה הפרשה החדשה של אולמרט לבצבץ, היא נראתה לי מופרכת. אולמרט, הנחש הארסי, מקבל מאות אלפים במעטפות? המודל הקלאסי של שוחד? חשבתי שטמטום כזה עבר מן העולם יחד עם אל קאפונה. הוא לא יכול היה להקים איזו חברת קש, עמותת גבבה, אגודה עותומנית לענייני תבן? איפה הנכלוליות המפורסמת? זה האיש שהצליח לנפנף מעליו את ירון זליכה, לבעת את שנתו של לינדנשטראוס?

אבל אז נזכרתי שיד ימינו של אולמרט, האשר על האוצר שלו, אברהם הירשזון, נפל באותה צורה עצמה, כשמוכס פולני פתח את המזוודה שלו ומצא אותה עמוסה במרשרשים. יתר על כן, על פי הפרסומים בימים האחרונים – אני נשען על "ידיעות" מהבוקר – קיבל אולמרט ממוריס טלנסקי הלוואה ללא מועד פרעון או ריבית. כשאמרו החוקרים לטלנסקי – שוב, כך "ידיעות" – שאולמרט מכחיש את דבר ההלוואה, התגובה הראשונה שלו היתה "אוי ואבוי, הלך הכסף". מזה משתמע שההלוואה הזו גם לא לוותה בחוזה, כמקובל.

ונזכרתי שלאולמרט יש עבר בתחום. בתחילת שנות השמונים, קיבל אולמרט ממנכ"ל בנק צפון אמריקה הלוואה דומה – ללא ריבית או דרישת החזר – בסך 50 אלף דולר. זה סכום גדול היום וזה היה סכום גדול עוד יותר אז. איכשהו, הצליח אולמרט לחמוק מפרשת "שלח לחמך" הזו. אולמרט טען אמש שהוא לא לקח אגורה לכיסו מכספי טלנסקי; ובאמת, למה להמיר את הכסף בעטים נובעים יקרים או בנדל"ן, שמהם יש לך די והותר, כשאפשר להשתמש בו לקניית שלטון?

טלנסקי, יש לזכור, לא המטיר מזומנים על אולמרט בשל יפי תוארו או בשל השם שיצא לו – היתה תקופה כזו – כלוחם בפשע המאורגן. הוא תרם לו משום שאולמרט היה, לא כל כך מזמן, אחד מאנשי הימין הבולטים בישראל. יחד עם בנימין נתניהו, הוא פתח את מנהרת הכותל. יש להניח שהעמדות הפוליטיות של אולמרט לא היו, אז, לצנינה בעיניו של טלנסקי.

מוריס טלנסקי – שבינתיים הספיק להביע חשש שאולמרט ישלח מישהו לפגוע בו; יופי של ידידות – לא לבד. יש קבוצה גדולה של אנשי ימין, לרוב יהודים דתיים אמריקניים, שעושים בישראל את מה שהחוק במולדתם אוסר: מתערבים בפוליטיקה הישראלית באמצעות תרומות. החב"דניק גוטניק וקמפיין ×”"נתניהו טוב ליהודים", יומיים לפני בחירות 1996, הוא הדוגמא המובהקת. אבל יש עוד.

במבט ראשון, נראה שהפתרון הפשוט לבעיה הזו הוא חוק המקביל לזה האמריקני, שיאסור על תושבי חוץ לשלשל מעות לכיסיהם של מועמדים פוליטיים בישראל. אבל, מעבר לכך שהכנסת לא תעביר חוק כזה, גם אם יעבור הוא לא יועיל.

הסיבה לכך פשוטה: היא נקראת חוק השבות. אילו נאסר על אזרחים זרים לשמן את מועמדינו, רוב התורמים לא היו מבחינים בבעיה. טלנסקי היה נוחת בנתב"ג, שוכר חדר במלון טוב לכמה ימים, ואחר סר אל משרד הפנים המקומי. שם היה מצהיר על היותו יהודי, ומקבל אזרחות ישראלית. זה כל כך פשוט.

החוק הישראלי מבחין בין שני סוגי אזרחים: אזרחים מכוח ישיבה – היינו, ילידים – ואזרחים מכוח שבות. כל יהודי מוגדר, אוטומטית, כאזרח מכוח שבות; מדינת ישראל רואה ברוב אזרחיה שבים מן הגולה, לא ילידים. פרופ' רות גביזון ציינה יפה עד כמה החוק הזה פגום: אזרחים יכולים להעביר את אזרחותם אוטומטית לילדיהם, גם אם אינם תושבי המדינה; יהודי יכול להקנות אזרחות לבעל זוג "מכוח שבות", אבל לא יהודי איננו יכול לעשות כן. היא הציעה, בצדק, לדרוש תקופת התאזרחות מכל ארחי פרחי שמגיע לכאן ולא לאפשר קבלת זכות הצבעה מיידית.

ובחוק השבות הכנסת לא תיגע. ודאי שהיא לא תצמצם את הזכויות המוקנות בו לאנשים שאין בינם ובין ישראל כל קשר. כך יכולה אסופת ניצים כשרה למהדרין להתערב בענייני מדינה לא-לה, לממן ולקדם פוליטיקאים שיובילו אותה לאבדון, ובמקביל להמשיך לחיות הסיר הבשר שלהם כאילו לא קרה דבר.הם ישלמו, אנחנו נמות. הם, כמובן, יהיו מאחורינו – הרבה מאד מאחורינו. קל מאד להיות נץ ישראלי במיאמי או בסידני. קל מאד לקדם חזון משיחי כשלא אתה זה שנאלץ ליישם את מדיניות הכיבוש, או מתפוצץ כתוצאה ממנה.

והסקנדל הזה – של מדינה שאיננה שייכת לתושביה, שהוא חמור הרבה יותר מכמה זלוטעס במעטפות או טאלרים במזוודות – ימשיך איתנו הרבה, הרבה זמן אחרי שאהוד אולמרט ירד מבמת ההיסטוריה. ואליו לא תופנה תשומת לב ציבורית. כשילך אולמרט – לביתו או לבית הכלא – יחליף אותו כנראה נתניהו, שכבר שנים אוכל מפתם של יהודים חמים שבחרו שלא לחלוק את גורלם של הישראלים, אבל מאד שמחים לנסות לנווט אותו לעבר גוג ומגוג. ואנחנו נתמקד בבתי המון ובהוצאות – אבל לא בזהותם של המשלמים ובסדר היום שלהם.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

4 במאי 2008

נעים בוואקום

[ערב פסח ערכתי ראיון עם ספי רכלבסקי, מחבר "אין גבול". דיברנו כארבע שעות, והתוצאה היתה הרבה יותר מילים ממה שמזמין הראיון – ערוץ התרבות של נענע 10 – יכול היה להרשות לעצמו. ברשותם, אני מפרסם את הראיון כפי ששלחתי אותו להם. אזהרה – טקסט ארוך במיוחד. – יוסי גורביץ]

בשנים האחרונות, ודאי מאז מלחמת לבנון השניה, עומדת באוויר תחושה של נאחס לאומי: שום דבר לא עובד, שום דבר לא מתפקד, הכל נראה כאילו הוא עומד על סף קריסה. בספרו החדש, "אין גבול", מנסה ספי רכלבסקי – מחבר רב המכר "חמורו של משיח" לפני כעשור ועורכן של שורה של תכניות של גלי צה"ל – לעמוד על הסיבה למשבר. הסיבה נעוצה, הוא טוען בתזה מנומקת היטב וקשה לעיכול, בכותרתו של הספר.

רכלבסקי, בן 42, יהיה בין הראשונים להודות שהוא אדם משונה משהו. הוא איננו נוגע במחשב, אינו גולש באינטרנט (אף שהיא מסקרנת אותו מאד), וכותב בעט. את "אין גבול" הוא כתב, לדבריו, "בנסיון להסביר את הכאוס הישראלי".

[] הצורך הנואש בגבולות

איך היית מתמצת את "אין גבול", למי שאינו מכיר אותו?

"בספר יש כמה וכמה תזות שמנסות לתת הסבר – גם של המקרה הישראלי וגם תובנות לגבי העולם הכללי. התזה המרכזית היא שישראלים רבים חווים תחושה קשה של מועקה, אכזבה, ויאוש מהמדינה שלהם, שמתבטאת החל משרים סוררים, עבור בהתנהגות בכבישים, עבור במערכת החינוך שלהם, דרך כל החיים שלהם, כששתי המילים שמבטאות יותר מכל את התחושה הן "אין גבול".

"הביטוי הזה יכול להיות גם חיובי: ישראלים רואים את עצמם כפורצי גבולות, כמאלתרים, דברים כאלה. אני מראה שזה לא דבר מקרי, שבישראל אכן יש תרבות מיוחדת – תהליך מוקצן של פריצת גבולות – ואני מנסה להראות שתי מערכות עיקריות.

"המערכת האחת היא המיתוס הישראלי, שהוא המיתוס של הצבר פורץ הגבולות, ובז למסורות הקודמות ושובר את המערכות הקודמות, ועוד קודם לכך – המערכת היהודית. העם היהודי התקיים כעם ללא גבולות פיזיים, עם גבולות שרירותיים כגון תחום מושב, ושהוא עצמו מייצר לעצמו שורה של גבולות, כגון ההבחנה בין טהור לטמא, כשר וטרף וכיוצא באלה".

כלומר תוחם את עצמו אבל לא נענה להגבלות של אחרים?

"הגבולות שמציבים אחרים נראים כגבולות שרירותיים, החוק הוא משהו שיש להתחכם לו, לקמבן אותו, לסדר אותו – אבל היהדות מציבה גבולות פרטיים".

עד רמת שרוך הנעל

"והרבה פחות מזה, כן. היהודים השתתפו בפריצת הגבולות של המודרנה. מה שמשתנה, עם הריבונות היהודית, הוא שכאן אין גוף אחר שקובע את הגבולות החיצוניים. משבר נוסף הוא השואה: בכל עת צרה, כשהיה רע בספרד או במקומות אחרים, יהודים פשוט חצו את הגבול. בתקופה המודרנית, של מדינת הלאום, הגבולות הפכו לקשיחים, פתאום בפעם הראשונה אי אפשר לעבור את הגבול. אוניות עמוסות פליטים יצאו מאירופה – ונאלצו לחזור.

"ודווקא בגלל השואה להרבה ישראלים היה חלום על נורמליות: הם רצו מדינה נורמלית, רגועה, עם מובן מאליו וטוב ורע. סלע לנוח עליו מכל הגלים הסוערים. הגעגועים לשנות החמישים והשישים – זה לא רק פרץ של נוסטלגיה. אבל הכמיהה הזו לא מוסדה.

[] חטאי אבות

בן גוריון התעקש שלא לקבוע גבול.

"יש מעט דברים סימפטיים פחות מהיסטוריה דטרמיניסטית, גם של הפרט ושל הכלל. דברים הם בהרבה מאד מקרים אכן מקריים; מעטים הם הכרחיים. תזות חסרות חמלה אומרות שהעשיר הוא עשיר משום שהוא נבחר. דברים יכלו להיות אחרת. בארצות רבות שהשתחררו משלטון קולוניאלי האב המייסד, הלוחם, שהשתתף במלחמה, ששחרר את המדינה – בנה או את הרס את היכולת האזרחית".

ישראל היא המדינה היחידה שלא עברה לדיקטטורה צבאית בעקבות שחרור מהקולוניאליזם.

"חברה שבטוחה בעצמה, כמו אנגליה, הדיחה את צ'רצ'יל בסוף מלחמת העולם השניה. באפריקה ואסיה, וגם אצלנו ואצל הפלסטינים, לא היתה הדחת מנהיג – ראה את ערפאת. אמנם, לא התקיימה אצלנו דיקטטורה צבאית, אבל הגורם המחנך, המאחד, נבחר להיות הצבא.

"וזה לא היה הכרחי. תהליך בתוך ההנהגה של הישוב סמוך למלחמה הפך את בן גוריון לדמות הבולטת – וזה לא היה חייב לקרות. רוב הישראלים רצו בנורמליות, ולכן לתנועות השמאל היה רוב מוצק, של יותר מ-65 מנדטים – והתמיכה בנורמליות היתה רחבה עוד יותר. היתה תמיכה בחוקה ליברלית, שהיתה מקבעת את גבולות המדינה כפי שהיו ב-1949. כך עשו כמעט כל המדינות שזכו בעצמאות.

"היתה כמיהה רחבה והסכמה רחבה לכך – אבל זה לא קרה. זה קרה בעיקר בגלל בן גוריון, אבל גם בגלל – כפי שקרה במדינות חדשות אחרות – שלשליט היה נוח שלא יהיו הגבלות על כוחו. ואז, במקום חוקה – צריך לזכור שהאסיפה המכוננת התכנסה כדי לכתוב חוקה, ולאחר מכן היתה אמורה להתפזר; ובעצם היא ביצעה פוטש והגדירה את עצמה ככנסת הראשונה".

אתה מדבר על השמאל ככוח הנורמליזציה, אבל מי שיצר את הרפובליקניזם הישראלי והתנגד לאוטוקרטיה של בן גוריון, היו תנועות הימין. בגין ובאדר והציונים הכלליים.

"יש הבדל בין מה שרצה הרוב של תנועות השמאל, ובין מה שעשה עם זה בן גוריון וההנהגה הפוליטית שלהם. ללא ספק, הכמיהה לנורמליות היתה רחבה מאד. גם ארגוני הפורשים היו אחרי טראומה, גם בציבור הדתי רצו נורמליות, שלא לדבר על כל המהגרים".

והסיסמה של הציונים הכלליים היתה "תנו לחיות בארץ הזאת".

"×–×” נכון. כפי שבן גוריון השתמש באי נורמליות כדי למצב את כוחו, הם השתמשו בנורמליות כדי לנגח אותו. לשליט ×”×™×” הרבה יותר נוח, במקום חוקה שהיה מחויב אליה, להמשיך להשען על הכוחות הדיקטטוריים של תקנות ×”×”×’× ×” לשעת חירום, שהבריטים השאירו בכל מקום ושהיו נוחות לשליט. אלו מדינות שעדיין לא ×”×™×” בהן מושג אזרח, רק נתין; כך אפשר ×”×™×” להשאיר את הערבים תחת ממשל צבאי, ולעשות את הכל בהסדרים זמניים, מין ישראבלוף. אתה לא מייצר חוקים אזרחיים אלא חוקים דתיים שבהם יהודי ולא יהודי לא יכולים להתחתן – ואז קורץ ואומר "סעו לקפריסין".

"להבדיל מתנועות השמאל והימין, הדתיים נראו לבן גוריון כציבור קטן, חלש ולא מאיים, ונראה היה לו שאפשר לבנות איתם מערכת של "הכל סחיר". ניתן להם נישואים, כשרות – ונקנה אותם. זה היה נוח יותר מאשר לשתף את הימין או השמאל בשלטון. אבל הוא ובני חוגו לא הבינו שבאי מיסוד הישראליות, הם מביאים עליה סכנות קיומיות עתידיות.

"בישראל חוקי הנישואין והגירושים דומים מאד לחוקי נירנברג. שם, כמובן, אי אפשר היה לעקוף אותם באמצעות כל מיני צטעלך, אבל במהות, ולא רק בזה, ישראל שסבלה סבל כה נורא מהגזענות, בנתה לעצמה מערכת גזענית משלה".

אבל מעבר לבן גוריון, הציבור קיבל אותם. החוקים האלה מקובלים עליו.

"אתה צודק. אבל עוצמת הכמיהה לנורמליות, אחרי השואה ומותם של אחוז שלם מהאוכלוסיה במלחמת העצמאות, והלם ההגירה ממדינות איסלמיות למציאות כה אחרת בישראל; נראה שאם היתה מוצעת להם אופציה של מדינה נורמלית ממש, הם היו בוחרים בה. אבל המצב הזה גרם לקושי לערער על הדומיננטיות של בן גוריון ושותפיו. כולם היו בשלב של מין הורדת ראש. המערכות הללו קיבלו במצב נפשי לקבל כל דבר חדש, ואז גם אם מכרו להם את חידון התנ"ך, או את הערצת הצבא, או את התנ"ך במקום הגמרא – כל דבר שהיו מוכרים, אם היה נשמע חצי בסדר, היה מתקבל.

"כך גם אצלנו. זה שאנשים לא יוצאים לרחובות, זה שהם מקבלים את העולם של נינט והישרדות כעולם בעל משמעות, זה לא אומר שזה העולם שבו הם חושקים. זאת אומרת שהם מיואשים מספיק ומדוכאים מספיק כדי לקבל עליהם את התרבות השלטת. זה שמישהו מקבל עליו מרות, לא אומר שהוא חושק בה".

[] ארץ אוכלת מנהיגיה?

אף ראש ממשלה ישראלי לא גמר טוב. בן גוריון הופתע כשאולץ לפרוש. אשכול אולץ להפרד ממשרד הבטחון, ואמרו שזה הוביל למותו. גולדה התפטורה אחרי מלחמת יום הכיפורים. הקדנציה הראשונה של רבין היתה כשלון, ובסיומה של השניה הוא נרצח. בגין הלך עם "אינני יכול עוד". פרס הפסיד לנתניהו. לנתניהו היתה קדנציה קצרה – אם כי ארוכה מזו של ברק. ברק הפסיד לשרון בהפרש חסר תקדים.

"שכחת את שרת".

נכון. אולי הטרגדיה הגדולה מכולן. מה אנחנו עושים למנהיגים שלנו?

"אני לא בטוח שזה אנחנו; יצחק שמיר היה ראש הממשלה עם ההיסטוריה הנורמלית היחידה בישראל. ברוב המקרים, זה עניין של חוסר גבולות: בן גוריון לא היה מסוגל להרפות מהשלטון גם אחרי 30 שנה. אשכול רצה לשחק את בן גוריון, לא הבין שיש גבול ליכולת שלו ושהוא צריך שר בטחון רציני. שרת – בתקופתו השליט האמיתי לא היה בשלטון, אלא השתמש בו כשליט בובה. גולדה מאיר, שהאחריות שלה למלחמה לא הובנה על ידה, אולצה לפרוש. רבין, שהיום הוא היה מופת להצבת גבולות עקב התפטרותו בשל חשבון הבנק של אשתו, דווקא ציין מערכת נורמטיבית ראויה. מנחם בגין לא ידע לשים גבול לשר הבטחון שלו – והתקשורת לא ידעה לשים גבול לעצמה, ולא דיווחה על כך שראש הממשלה לוקה בנפשו ולא מתפקד במשך חודשים ארוכים.

"רבין, בקדנציה השניה שלו, היה דווקא מופת להצבת גבולות – אבל הציבור הישראלי לא ידע להציב גבולות לקיצונים שבו, שאחד מהם לא ראה שום בעיה ברצח ראש ממשלה. בניגוד למה שקרה בכל מקום אחר, שבו הציבור שראש הממשלה שלו נרצח זכה לאהדת הציבור וניצח בבחירות לאחר מכן, הציבור שלנו לא הבין את נושא השכר והעונש, וביבי נתניהו שהיה לו חלק מבוטל לא ברצח אבל במערכת הפוליטית שאפשרה אותו, לא היתה לו כל בעיה להבחר.

"אהוד ברק, למרות הקריאות של "רק לא ש"ס" בכיכר, למרות שניהל קמפיין חילוני ורכב על החמור החילוני, שנבחר על נושא גיוס בחורי ישיבה, ביצע פליק-פלאק בלי שום סיבה נראית לעין. הוא המיר את החוק ×”×’×–×¢× ×™ בחוק גרוע הרבה יותר. ושרון, שכל אישיותו היתה פורצת גבולות – ההתנחלויות, גבולות הנורמות והחוק…"

עצם קיומה של חוות השקמים, כבר בשנות השבעים.

"בוודאי. מיליונים רבים שזורמים לחשבונו מכאן ולשם, וגם הוא לא היה יכול להציב גבול. ואחריו באמת אותו יורש מוזר, שלא חשב שיש גבול לסמכות שלו משום שלא נבחר בזכות עצמו, והוא הלך בעקבות שרת שמינה את לבון ואשכול שמינה את עצמו לשר בטחון. הוא היה חייב שר בטחון שהבין בחומר."

[] השדים היהודים, השדים המוסלמים

אנחנו רואים את קריסת המערכת הדמוקרטית. שיעור המצביעים יורד מבחירות לבחירות. יש אי אמון מוחלט במערכת.

"יש יאוש. ×–×” הרבה יותר גרוע מאי אמון. ×–×” אי אמון ביכולת לשנות את המצב, משולב בחרדה קיומית. אם אין לך מערכת תחבורתית ראויה, יהיו לך פקקי ×¢× ×§ וזיהום אוויר אינסופי. אם אין לך מערכת ביוב ראויה, כל גשם יפו תוצף. אם אתה לא משקיע בתשתית, אתה למעשה סומך על הנס – דברים פועלים מכוח האינרציה עד שקורה משהו – ואז הם לא פועלים. ותמיד קורה משהו.

"אני מנסה לטעון שהקומפלקס הזה קשור למערכת יהודית שהתמחתה בפריצת גבולות שנים הרבה – יהודים הצטיינו במערכות שמתחכמות למבנה. הם בדרך כלל לא עסקו בתפקידים שקשורים לבניית מערכות. הם ייעצו למלכים ושליטים – אבל היחס היה עוין למערכות מסודרות, יחס שהתגבר במערכת הישראלית שדחפה אותו מאד.

"אם אתה לא מסדר מערכת נישואים נורמלית, אלא מערכת גזענית – ואז אתה מתחכם לה בהסדרי קפריסין; אם אתה קובע שכולם חייבים בגיוס – אבל כל אחד יכול להתחכם למערכת, אז נוצרת כאן מערכת ישראלית שמעודדת את השדים שבתוכנו, מערכת ישראלית שנטרפת מול גבול הקיום המשיחי, מתרסקת פנימית בשל חוסר גבולות וחוסר התכנון, ומעודדת בחוסר יכולתה להעמיד גבולות גם את המשיחיות האיסלמית, שנמצאת מעבר לאין-גבול, והאין גבול הזה מעודד אותה לנסות לאיין את ישראל מהמפה".

המשיחיות השיעית מאמינה בהגעתו של משיח נעלם, האימאם ה-12 או המהדי. איראן נשלטת על ידי אנשים שמאמינים באידיאולוגיה הזו, אבל מדיניותה היא רציונלית. משיחיות היא לא בהכרח דרך ישירה לחורבן.

"השיעה, כמו היהדות, מבוססת על משיחיות. יש לה תקופות של משיחיות אקטיבית ותקופות של משיחיות פסיבית. יש חשיבות עצומה בהעמדתו של "קיר ברזל" בפני המשיחיות – הן היהודית והן השיעית – משום שהמשיחיות הופכת מפוטנציאלית למעשית, כשהיא חשה שיש אפשרות שהמציאות תכנע בפניה. המשיחיות מאחדת את החוויה האימפוטנטית עם האומניפוטנטית; יש בה שילוב של שתיהן. ולכן הצורה הטובה ביותר להתמודד מולה היא להציב מערכת נחושה, שלא תאפשר לה להסיג את גבולות המציאות.

"בישראל מעניקים אפשרות לחינוך חינם לאנשים שמחנכים לתוכן גזעני מטורף. דבר דומה קרה בסעודיה, שבה השיגו שקט בממלכה על ידי אותו דבר: חינוך דתי של הוואהיבה שהוא רצחני, גזעני וגידל את בן לאדן, שחי במערכת אפוקליפטית-משיחית.

"ולפעמים אומרים שטויות. פרופ' אבי רביצקי טען שהעובדה שחב"ד משתתפת במשחק הפוליטי ומתנגדת לאוטונומיה, היא ההוכחה שאיננה משיחית. אבל אצל הרמב"ם, למשל, יש חזון משיחי מאד מעשי: בלי בית מקדש שיורש מהשמיים. משיחיות יכולה לחיות עם תכנון רציונלי מדוקדק. המטרה של ברוך גולדשטיין היתה משיחית: הוא רצה למנוע את נסיגת הגאולה והחזרת שטחים, אבל האמצעי שלו ×”×™×” מאד מושכל. הוא ידע שאם יעשה אלימות במקום מוסלמי קדוש…"

ובפורים.

"וכאן נכנס עניין הנהפוך הוא". אבל הוא ידע שזה יגרור תגובה מוסלמית חזקה, שתגרור תגובה ישראלית – ושתהרוס את תהליך השלום. וזה אכן מה שקרה: פיגועי ההתאבדות של החמאס הם תגובה לברוך גולדשטיין, והם דרדרו את תהליך השלום עד ימינו. גולדשטיין לא היה הראשון: יהודה עציון, איש המחתרת הראשונה, רצה לפוצץ את מסגדי הר הבית בפירוש כדי לגרור מלחמת גוג ומגוג איסלמית, מה שלא ישאיר לאלוהים ברירה אלא להתערב.

"המטרות של המחשבה המשיחית הן אפוקליפטיות ומה שאנחנו נקרא לא רציונליות – אבל דרך הפעולה, בהחלט כן. אדם דתי חולה, מתפלל לאלוהים – אבל גם הולך לרופאים. מה, הוא לא מאמין שאלוהים ירא אותו? הוא מאמין, אבל הוא משתמש גם באלוהים וגם ברופאים. בדתות המשיחיות הנוצריות – שג'ורג' בוש מאד מקורב אליהם – תומכים בישראל מתוך אמונה מאד מחושבת שישראל תביא לגוג ומגוג, כי היהודים על פי אמונתם צריכים להתכנס בארץ ישראל ואחר כך להשמד. האפוקליפסה איננה רציונלית, אבל הדרך אליה בהחלט יכולה להיות. החזון המשיחי, וחולשת המדינה הלא דתית שמאפשרת את החינוך המשיחי – בישראל ובסעודיה – מזינים זה את זה. ואז, גם אם המדינות פועלות באופן רציונלי, המצב יכול להתדרדר ולצאת מכלל שליטה, עד לכדי אפוקליפסה".

[] היעלמותה של הישראליות

אתה מדבר על אורי, שלא רק שהוא לא נוכח יותר אלא שאף פעם לא היה נוכח. תודעה של דור שלם נעלמה.

"אורי, למי שלא מבין, הוא הדמות המיתולוגית של הצבר, האנטיתזה ליהודי הגלותי, הנלחם, מי שהלך בשדות. בא מהים, נטול זכרונות והיסטוריה וכל זה. אין ספק שקיים בור בין הדורות – כל התקופה של דן בן אמוץ ומשה דיין חדלה להתקיים. הטענה שלי היא שקודם כל אמפירית, המציאות הישראלית היא מציאות מיוחדת.

"בצרפת, שארל דה גול ונפוליאון ובריג'יט ברדו וסארטר – הם קיימים עכשיו, הם נוכחים. אין אדם משכיל שלא מכיר אותם. אין אמריקני משכיל שלא מכיר את וושינגטון וקנדי ורוזוולט ובייב רות' ומרלין מונרו. הם לא היו פעם; הם עכשיו; הם חלק מהתרבות העכשווית.

"וכך מתנהלת תרבות בריאה. בתרבות היהודית, אברהם ומשה או הרמב"ם – הם לא דמויות עבר, הם נוכחים עכשיו. יש קשר הדוק בין העולם של אין גבולות ובין העולם של אין זכרון. במקרה של האדם הפרטי, המערכת הקוגניטיבית מבנה את הזכרון דרך עולם מסודר שיש בו גבולות ויש בו חוקיות; ואם לאדם הפרטי יש בעיה במערכת הקוגניטיבית – עקב פגיעה פיזית או עקב טראומה; בטראומה קצרת מועד, אתה לא זוכר כלום – יש פגיעה בזכרון. המערכת הקוגניטיבית צריכה איזשהו מובן מאליו, איזשהו רוגע שמאפשר את ארגון הזכרון. וזה נכון גם ברמה הלאומית.

"ככל שהמערכת דיפוזית יותר, חסרת גבולות, כולה פרגמטית ולא מופשטת, אין לידע איפה להתיישב. משה דיין היה הישראלי בהא' הידיעה. בחו"ל הוא עדיין מסמל את הישראליות. פה הוא התפוגג. ולא רק הוא; גם אריק שרון. לא ברור שהוא בכלל היה כאן. ארקדי גאידמק עדיין כאן – אבל הוא יצטרך להמשיך לעשות רעש כדי לשרוד. המציאות שלנו היא כמו קליפ פורנוגרפי – כל הזמן רוטטת, כל הזמן קופצת. הזכרון נאגר בהקשר, בלי הקשרים אי אפשר לזכור. אדם אינטליגנטי זוכר דרך הקשרים. בין הקשרים, אין זכרון ואין מערכת מושגית.

יש לנו מערכת חינוך חרדית – שתיים, בעצם; יש לנו מערכת חינוך דתית; יש לנו מערכת חינוך מסורתית…

"שנקראת ממלכתית".

ואין לנו מערכת חינוך ממלכתית.

"אין לנו מערכת חינוך אזרחית. המילה ממלכתית בעייתית לכשעצמה; היא מדברת על ממלכה ומלך, מאזכרת את ממלכות דוד ושלמה. מערכת החינוך הקרויה דתית היא בעצם מערכת חינוך משיחית גזענית. מערכות החינוך הדתיות מפרידות כולן באופן ×’×–×¢× ×™ בין בנים לבנות, מנציחות מיתוסים על עליונותם של הגברים ומיתוסים גזעניים על עליונותו של היהודי על הלא היהודי. ויש מערכת קטנה – שהיום, אגב, מכילה כבר פחות מחצי מהתלמידים = שהיא חבוטה, אומללה, מוזנחת. הישראלים מדברים על לתת לילדים שלהם את הטוב ביותר, אבל את כל ×”×”×–× ×—×” שלהם הם שמים שם. 40 ילדים בכיתה…"

בספרך כתבת שהנושא של 40 ילדים בכיתה הוא משהו מתמשך משנות הצנע.

"כן. היתה שנה קשה אחת, שבה היתה עליה גדולה, והעמידו את מספר התלמידים בכיתה על 38 ואמרו שישנו את זה "כשירווח". ברוב מדינות המערב, המצב הנורמלי הוא 20 ומשהו תלמידים על שני מורים, שזה המספר המוצע על ידי המחקר.

"המערכת המכונה ממלכתית כבר בשמה איננה אזרחית. היא צריכה להקרא בשם אחר לגמרי. כשמסיים הילד שמונה שנים בליבתה של המערכת הקרויה ממלכתית – שנתיים בגן ושש שנות יסודי – מה הוא יודע? הוא מכיר את עולם האסטרופיזיקה? את עולם האבולוציה? את עולם החשיבה ההומניסטי? היסטוריה? תרבות יוון? תרבות מצרים? הדבר הכמעט יחיד שהוא מכיר, חוץ מאלימות, הוא ×—×’×™ ישראל. התוכן היחיד שחוזרים עליו פעם אחר פעם הוא ×—×’×™ ישראל.

"ומה אומרים שם? שבחנוכה היה נצחון גדול – בעצם נצחון על היהודים המתיוונים; בפורים, "נהפוך הוא" – רצח עשרת בני המן וג'נוסייד בלא יהודים; בפסח, רוצחים – אלוהים רוצח בשבילנו – את כל הבכורים, ואחר כך מטביעים את כל המצרים בים".

ואיכשהו, "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה" לא מגיע לדיון.

"לא, לא ממש. ואז יום השואה ויום הזכרון ויום העצמאות ויום ירושלים. זו מערכת מוטרפת: היא יותר נוראה מהחינוך הדתי, כי הוא לפחות מאמין במה שהוא מלמד. פה הורים לא דתיים, לא בהכרח לאומנים, שהיו רוצים לתת לילדים חינוך שיפתח בפניהם את כל העולם, מקבלים מערכת חינוך גזענית וחשוכה, שברוב העולם היתה מוצאת אל מחוץ לחוק, שהיא יותר גרועה מסיפור האחים גרים – וזה נתפס כרגיל.

"והרי דווקא מחגי ישראל יכלו ליצר הזדמנות בלתי רגילה. החינוך החילוני הרי בנוי משני חלקים: מערכת ביקורתית ומערכת שמנסה להבין מה באמת ×”×™×”. ארץ ישראל היא ארץ התרבויות המרכזיות של ימי קדם, והיתה באינטראקציה עם כל תרבויות העולם העתיק להוציא הודו וסין; היתה פה הזדמנות אדירה להשוות בין מיתוסים של הדתות השונות, להראות איך נוצר האל ומי × ×”× ×” ממנו ואיך, לראות את פורים גם דרך הדוגמה הפמיניסטית של ושתי, וזאת תוך כדי נסיון לדעת שלמרות ההגדה היהודים לא באמת היו במצרים ושמדובר רק בסיפור. הדברים האלה קלים מאד להבנה של ילדים קטנים – והם גם יותר מרגיעים מסיפורי האחים גרים האלה.

"כך אתה מקבל את כל הבסיס של התרבות המערבית, במיוחד את בסיס הטלת הספק. למשל, צריך להראות לילדים, כבר בגן, פרסומות כדי שיוכלו להבין איך הן נוצרות, איך מנסים למכור מוצר. היכולת לעמוד מנגד היא היכולת היחידה שמייצרת גבולות, הכרה עצמית, ריבונות אישית, התמודדות מול העולם החיצוני".

[] "או מדינה נורמלית, או מדינה שלא תשרוד"

איך מסכן העדר הגבולות את קיומה של המדינה?

"עקרון קיר הברזל – שניכס בן גוריון מז'בוטינסקי – אומר שהערבים לא ישלימו עם ישראל עד שיבינו שהם לא יכולים להשמיד אותה. אבל ישראל, במיוחד ישראל שלאחר 1967, התחילה להרוס במרץ את יסודות קיר הברזל. תחילה היא לא קבעה מהן גבולותיה – על מה היא מוכנה להלחם – ואחר כך התחילו ההתנחלויות. וזו סכנה קיומית: כי כשאתה מחזיק בעזה, ומקים שם ישובים – הביטוי הציוני העליון ביותר – אבל במקביל אומר שזו לא ישראל ושזה פתוח למשא ומתן, אתה משדר את היפוכו של קיר הברזל. אתה משדר שאתה גורם נזיל, שקצת לחץ יעיף אותו.

"יצחק רבין, אנשים לא כל כך זוכרים את זה, נרצח שבועות ספורים לאחר הסכם אוסלו ב', שבו הובטח שתוך תשעה חודשים יהיו שלוש פעימות, שבהן תיסוג ישראל מרוב הגדה המערבית – כל השטחים שהם לא התנחלויות או בסיסי צבא. שלוש יריות בכיכר התממשו, אבל שלוש הפעימות לא. נתניהו, שניצח למרות הרצח או בגלל, מסמס את ההסכם וברק רצה לדלג עליו להסכם הקבע. ובפועל, אחרי שנים ארוכות מאז הסכם אוסלו, הפלסטינים לא מחזיקים בשטח וכדי להגיע מהשירותים למקלחת צריכים לעבור דרך עשר מחסומי צה"ל. ואז פרצה האינתיפאדה, ופתאום שרון, שבנה את ההתנחלויות, העיף אותן – ואחרי אלף נרצחים ישראלים העלה את החמאס. הוא הפך את קיר הברזל על ראשו; סיסמת החמאס בבחירות היתה "חמש שנים של מאבק הביסו שבע שנים של משא ומתן", והם צדקו. וההפיכה הזו של קיר הברזל מסכנת את קיומה של ישראל.

"תראה את ההתנחלויות. אם המדינה היתה כל כך חפצה בשטח, היא יכלה – זו לא עמדתי, אבל היא יכלה – לספח את השטחים ולתת לתושביהם זכויות אזרח. אבל היא מתנהגת באופן לא שפוי. אם אני אגיע לשכנים שלי, הם יציעו לי קולה ועוגיות, ואחרי כמה זמן הם יצפו שאלך. ואם אני אגיד להם "אני נשאר", הם ישאלו: אתה רוצה לקנות את הבית? לא. לשכור אותו? לא. אני נשאר. מתנחל להם במרפסת. הרי כוחות הבטחון שהם יזעיקו במקרה כזה לא תהיה המשטרה, אלא שירותי בריאות הנפש!

"כמו שאומרים, אם זה לא היה שלנו, אפשר היה לצחוק. אבל ככה התנהגה ישראל, ככה התנהגה מערכת המשפט שלה שהעבירה את אלון מורה מגבעה א' לגבעה ב'. רגע – איך מדינה יכולה להקים ישובים מעבר לגבול? אריאל היא בישראל? לא? אז מה ישראל עושה שם? הדבר היחיד שיכולה מדינה לעשות מחוץ לגבולה היא לשים שם צבא כדי למנוע התקפות עליה.

"הבעיה שלנו היא שהקולוניה היא לא מעבר לים, היא כאן. התביעה שלה היא לא לקו הירוק, היא לקו הכחול, לים. ומי שלא שם קיר ברזל ברור, שעליו מוכנים להלחם, מי שאומר "כבשנו אתכם, ואם תפעילו מספיק כוח – נברח", מערער את קיומה של ישראל. ואין דבר שמעודד את המשיחיות כמו סיכויי ההצלחה; כשמעמידים מולה קיר ברזל, כשהסזלטן אילץ את שבתאי צבי לבחור בין התאסלמות ומוות, היא נסוגה".

"ליהדות יש שני מצבים: מלכתחילה ובדיעבד. המלכתחילה כולל את כל החומרות; הבדיעבד מתפשר עם המציאות. הבדיעבד מרסן את ההקצנה. ביטוי דומה הוא "מפאת דרכי שלום". כך, למשל, מלכתחילה יהודים לא אמורים יהודים להקבר ליד גויים, אבל בפועל, מפאת דרכי שלום – כדי שלא יצטרכו לקבור עוד יהודים – קברו אותם. לעומת זאת כאן, קצין שנהרג תוך כדי בלימת מחבלים, אבל – אוי וייזמיר – אמא שלו לא היתה יהודית על פי ההלכה, אותו – שעשה את המצווה ההלכתית הגבוהה ביותר, שהציל חיי יהודים, שהוא עומד במעלה שאף רב לא יתקרב אליה גם יתפלל 70 מיליארד שנה – עמדו לקבור מחוץ לגדר, כי פה אין ממי לפחד: המשפחה שלו חלשה ולא תעורר פוגרום.

"ובמציאות חסרת גבולות, בעולם של משיחיות יהודית או איסלמית, נראה שאין יותר 'בדיעבד'. הדרך, גם בעולם האיסלמי, שבה מנסים לרסן את האלימות היא "לא כדאי לנו". וזה בנוי גם בתוך היהדות: ריסון המשיחיות לא קורה מלכתחילה, אלא רק בדיעבד."

עם הנסיגה ממזרח טימור, הפכה ישראל למדינה הכובשת היחידה בעולם. איך זה ישפיע על מעמדה בעולם?

"אחרי שתי מלחמות העולם, מלחמת הריאקציה נגד המודרנה, שבה נטבחו כשליש מהאירופאים, התברר שמה שהרשה לעצמו העולם האירופאי בעולם הקולוניאלי חזר לפגוע בו. מערכת הערכים הגזענית חזרה לתוך האימפריה עצמה. המחיר של העולם הקולוניאלי הישראלי, שהוא רק ביטוי אחד לחוסר הגבולות הישראלי, הוא עידוד המשיחיות היהודית ועידוד המשיחיות האיסלמית. ולא בכדי, ישראל שניצחה בכל מלחמותיה עד 1967, מובסת מאז. פעם אחת כשרוצח רבין ניצח במלחמת האזרחים הישראלית, אחר כך באינתיפאדה השניה ובמלחמת לבנון השניה – ועוד היד נטויה.

"אם לא תתהפך המערכת באופן מוחלט, ולא תבנה מחדש מערכת מושגית, ולא יוצבו מחדש גבולות, ולא יהיה שינוי מוחלט של כל מערכת החיים, יש סכנה גבוהה מאד שהדבר עלול לסיים את חייה של המדינה הישראלית. בשנה שעברה ציינו 40 שנה לכיבוש, היו שציינו את זה ב"40 שנה ודי"; נדמה שסופה של המדינה קרוב הרבה יותר מסופו של הכיבוש, והכתובת על הקיר היא כבר "60 שנה ודי".

"הבחירה היא רדיקלית: או מדינה נורמלית ששווה לחיות בה, או מדינה שעלולה שלא להתקיים."

אתה מתייחס לסכנה האיראנית כאל סכנה ברורה ומיידית וסבור שאין ברירה חוץ מפעולה צבאית.

"אם ישראל לא תעשה שינוי במערכת המושגית שלה, יש סיכוי שהיא לא תשרוד. ישראל היתה גרעינית לכאורה מאז 1971, והפכה לגרעינית ממש יותר מעשור מאוחר יותר, עם יכולת ממשית של מכה שניה. איראן קרובה לפצצה, אם לא כבר השיגה אותה, והרעיון של הרתעה הדדית עם מעצמה משיחית הוא לא מציאותי. ההרתעה בין ארה"ב לברה"מ התבססה על כך ששני הצדדים היו רציונליים; ברה"מ מעולם לא אמרה שהיא רוצה להשמיד את ארצות הברית, רק את השיטה האמריקנית.

הפיתוי שבהליכה על הסף בין מערכת משיחית גרעינית ובין מערכת ישראלית הוא עצום, ומכיל סכנה אדירה לחישוב מוטעה.

בפרפרזה על סטינג, אתה לא חושב שהפרסים אוהבים את הילדים שלהם.

"לא, אני חושב שההנחה שאם תהיה פה מכה מצומצמת מאד, של 20,000 קורבנות, וישראל תצטרך לבחור האם לתת מכת נגד, ולהסתכן בהשמדתה, או לא לעשות כלום – ההנחה שישראל תעשה משהו בכלל לא ברורה. יכול להיות שהיא תגיב, אבל אולי לא. ואולי האיראנים יחשבו שהיא לא תגיב ויתקפו; ואולי ישראל תגיב, ואיראן תנחית מכה שניה – ולא תהיה ישראל.

"הבעיה היא שהעימות הוא עימות מושגי. זה לא משהו תכל'סי. זה סוג של משחק מלחמה שדורש יכולת קונספטואלית, מושגית, אלה יכולות שהתאיידו בישראל – ואלה יכולות שהיא לא יכולה לשרוד ביניהן. כל פתרון ידרוש יכולת חשיבה שכבר נעלמה מישראל.

"מדיניות העמימות היא המטאפורה שמתאימה לכל המצב הישראלי: לחוסר ההחלטה איפה הגבול, מה קורה עם ההתנחלויות, מה קורה עם הנישואין, עם הגיור – הכל עמום. שום דבר לא מוחלט. העמימות טובה כל זמן שישראל לא צריכה את הנשק הגרעיני – אבל ברגע שהיא זקוקה לו, היא מזיקה. היא לא מרתיעה. לא במקרה כל מדינה שהשיגה נשק גרעיני חשפה את היכולת שלה בניסוי. הסיכוי שהמערכת התכל'סית חסרת הגבולות הישראלית תייצר פתרון אמיתי, קונספטואלי, לבעיה הגרעינית, כפי שזה נראה כעת – לא קיים.

"ישראל היא דוגמת קצה לשאלת הגבולות, אבל זה לא קורה רק לה. המובן מאליו התרסק ויש בעיה בהרבה מדינות – במדינות הסובייטיות לשעבר ובמה שמכונה העולם השלישי. למעשה, צומחים גבולות קשיחים מאד תחת הגלובליזציה: הקפיטליזם המנצח מעביר סחורות ממקום למקום, אבל מעמיד גבולות חסרי תקדים להגירה. נצחון הקפיטליזם גם חיסל את כל סרגלי ההצלחה האחרים. תמיד היו עוד סרגלי הצלחה אחרים: דת, אמנות, הצלחה, איכות. פעם, בעולם היהודי הישן, אם היית גביר היה מודל שהתמודד אתך לא פחות בהצלחה: זה של התלמיד החכם. עכשיו יש רק סרגל אחד, גבול של חומת כסף, מונוליתי ואלים, שמעודד גם את המשיחיות – שמנסה להציב סרגל-נגד".

1 במאי 2008

נירנברג דירושלים

ארגונים מאוסים רבים יש בישראל, אבל ספק אם יש מתחרים ל"יד לאחים" בתחום. הארגון הזה, המריח באופן חשוד כארגון מסונף של חב"ד (הסיסמאות הקבועות של "אהבת ישראל" ו"אני אוהב כל יהודי" הן סימן היכר מובהק) מתמקד בהצלת בנות ישראל חסודות שנפלו בין הערלים ובהחזרתן לחיק הצאן הכשר, ופעולותיו נראות, לעיתים קרובות, כחטיפה. מעבר לכך, הם עוסקים בקשקשת בלתי פוסקת כנגד "מיסיונריות".

השבוע הם מצאו טרף חדש: הם מרחו את שמה של הנערה בת אל לוי, בת 17, שהוכתרה ככלת התנ"ך של בתי הספר החילוניים, בעיתונות הדתית. הם דורשים מן הרבנים החרדיים והחרד"ליים להחרים את חידון התנ"ך העולמי, בטענה שלוי באה ממשפחה של יהודים משיחיים ושעל כן היא אוטומטית חשודה ב"מיסיונריות". לטענת ציידי הנשמות, “המיסיונרים מתוחכמים, לקחו בחורה מיסיונרית מהיהודים המשיחיים והיא הולכת להיות מלכת התנ"ך או הסגנית. על ידי זה שהיא תקבל פרסום ככלת התנ"ך, הם ייכנסו לתודעה כאילו הם יהודים. זה פשוט ניצול, לפתות יהודים לנצרות". הרבנים, תמיד אצים להרע, מיהרו לתמוך.

נניח עכשיו לפחד הקמאי של החרדים מהנצרות – הם יודעים היטב ידה של איזו דת עליונה בשוק הרעיונות – ולחוסר הבטחון הנורא שבהנחה האווילית שאם רק ישמעו המוני בית ישראל, יהודים כשרים שכמותם, שיש נוצריה שמכירה את התנ"ך טוב מן היהודים, מיד יאוצו אל אגן הטבילה הקרוב. נניח עכשיו גם למהירות שבה ממהרים רבנים להחריב את עתידה של נערה שכלל לא פגשו ושעמה לא דיברו. אין לצפות מרבנים אורתודוקסים שיהיו אנשים הגונים; דתם אוסרת זאת וההיסטוריה שלהם לא תומכת בכך. גם מהאינקוויזיטורים של נרג מתנחלים, שפנו אל אבי הנערה וקיבלו ממנו את התשובה המחשידה מאד שהוא "אדם ירא שמיים, שמאמין באלוהי אברהם יצחק ויעקב ובכל הנביאים", אין לצפות לדבר.במקום שבו שורפים לחם.... (יצ

אבל הפראנויה היהודיסטית – עד כמה שהיא מדאיבה ומכוערת – איננה הסיפור. גם העובדה שהפיגוע כנגד יהודים משיחיים בפורים צלל כאבן במים אדירים איננו הסיפור, לא הפעם. הסיפור הוא משרד החינוך. הגוף שעומד להגיש לכם זרם לימוד חדש, אשר לא ידע יוסף – הזרם היהודי החילוני – הודיע שהוא פשפש ובדק, חקר ומצא, והגיע למסקנה ש"התלמידה יהודיה ואין פסול בהשתתפותה בחידון".

ומכלל הן אתה שומע לאו: אילו מצאה הלשכה הקדושה של יולי תמיר שבת אל לוי נוצריה היא, אבוי, הרי היתה פוסלת אותה מלהתמודד בחידון התנ"ך הארצי על אף הצלחותיה המוכחות. העובדה שהיא גברה על כל מתחריה לא היה בה די; טומאת דמה או חרפת מינותה היתה עומדת לה לרועץ.

ואכן זו מדיניות משרד החינוך מימים ימימה. מכר שלי, ד', בן להורים נוצריים, הפך לשונא ישראל מובהק בעקבות פרשיה כזו בדיוק. הוא הצטיין, הוא עמד בתחרות בכשרונו ובכוחו – ונפסל על ידי הלשכה הקדושה בשל המינות בה ×”×—×–×™×§×” משפחתו.

ראוי לצטט כאן את דברי מרטין לותר קינג: “אתה מוצא את לשונך מתעוותת ודיבורך מתפתל, כאשר אתה מנסה להסביר לבתך בת השש מדוע אינה יכולה ללכת לפארק השעשועים שפורסם זה עתה בטלוויזיה, ואתה רואה את הדמעות נקוות בעיניה כאשר אתה מסביר לה שפאנטאון אסורה בכניסה לילדים צבעוניים, ורואה את ענני הנחיתות המדכאים מתחילים להעיב על שמיה הקטנים, ורואה אותה מתחילה לעוות את אישיותה הקטנה על ידי פיתוח, בלתי מודע, של מרירות כלפי לבנים”. ראו ההבדל בין קינג לפני ארבעים וחמש שנים ובין ממשלת ישראל כיום.

ספי רכלבסקי, שפרסם לאחרונה את "אין גבול", נבעט אתמול מוועדת הפנים של הכנסת משום שהעז לומר שחוקי האישות של ישראל, על פיהם אין יהודים יכולים לטמא את גזעם בנישואים לבני קבוצות אחרות, מזכירים את חוקי נירנברג. סביר להניח שהוא יגונה בקרוב כאנטישמי, אבל האמת איננה אנטישמית. והאמת היא שחוקיה של ישראל – גדולים כחוקי האישות, קטנים ככלל האוסר על לא יהודים להגיע למלוא הפוטנציאל שלהם בחידון התנ"ך, וגוזרים עליהם "ענני נחיתות מדכאים" – קרובים הרבה יותר לנירנברג משהיינו מוכנים להודות.

יקפוץ מי ויאמר – חובשי הכיפות טובים בפילוחי כינים שכאלה – שהחידון מיועד ממילא לבני נוער יהודים, ועל כן רשאית הלשכה הקדושה לאסור על השתתפותם של לא-יהודים בחידון. הבל הבלים: משרד החינוך ממומן מכספי התושבים כולם, והוא איננו רשאי להפלות בין האזרחים על פי מוצאם או דתם, ואיננו רשאי לממן תחרויות מפלות שכאלה. הדרווישים של מרכז הרב, חסרי המוח של הברסלבים, המיסטיקנים ההוגים ברזי מצוות נקמה בגויים של חב"ד, הקברים המטויחים של פונייביץ', עבדי גור – אלה רשאים להקים להם תחרויות משלהם, בהם יפלו לא רק יהודים אלא גם את בני הכתות האחרות. משרד החינוך הישראלי איננו רשאי לעשות כן.

ומאחר והוא עושה כן, ומאחר והזעקה הציבורית איננה על התועבה הזו אלא על כך שאיזה תמנון חורש רע בדמות ילדה בת 17 צלח את הרשת, אין מנוס אלא לומר שוב, ביום שואה זה, שלאושוויץ הרכבת שלנו עוד לא הגיעה – אבל בנירנברג היא חונה מיום יסוד המדינה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

25 באפריל 2008

המרד כבר הוכרז

הלל וייס, היהודיסט (*) והקללות, פרסם היום בנרג מתנחלים טקסט חריג אפילו יחסית לו עצמו. הוא קורא לבני עדות הדובון והעוזי שלא לציין את יום העצמאות, ובתוך שאר התשפוכת הפראנואידית, קורא לטהר את דגל המדינה: “יש לייהד את הדגל, שנטמא וכוער ונחמס ונדרס בידי הקלגסים נושאי המדים השחורים, זרוע הגירוש… דגל ישראל המחולל והמגולל בעפר יום יום על ידי השלטונות, שתכלית קיומם היא הבגידה בעם היהודי, בארץ ישראל ובמדינת ישראל". יש עוד.

הטקסט שווה קריאה עד מאד, ולא רק על ידי בעלי חיך המתענגים על כתיבה פרנואידית משובחת; יש לקוות שהוא נקרא גם במחלקה היהודית בשב"כ ובפרקליטות. במחשבה שניה, בהנתן שיעור ההצלחה שלהם בלחימה בטרור היהודיסטי, אולי זה לא כל כך כדאי.

וייס איננו עוד מזיל ריר לתוך זקנו, ואיננו ממשוגעי הגבעות. הטקסט שלו, פסיכוטי ככל שישמע לאוזן לא יהודיסטית, יזכה לקוראים רבים. וייס הוא חלק מהקבוצה שהקימה את הסנהדרין החדשה – נסיון יומרני, וכושל עד כה, להעמיד חלופה למדינת ישראל. הטקסט עצמו הוא קריאה מפורשת למרד, לסירוב להכרה בסמכותה של מדינת ישראל.

מאז ההתנתקות, משהסתבר למתנחבלים שהחמור שעל גבו ניסו להביא את המשיח מסוגל לבעוט, משהסתבר שמדינת ישראל לא בהכרח רואה עצמה כ"ראשית צמיחת גאולתנו", ואף – אבוי – מעיזה לחשוב שאולי תכליתה היא קידום אזרחיה ולא התוכנית האלוהית אליבא דנביאי השקר לבית קוק, הם החלו לבעוט בחזרה. מדינה שאיננה נתונה למרותם, שאיננה עושה את רצונם, הופכת לאויבתם.

ההתפרעות קיצונית במיוחד בגלל הדיסוננס הקוגניטיבי שגרמה ההתנתקות למתנחלים. הגאולה אליבא דקוק איננה אמורה לסגת; משהחל התהליך הגאולי, הוא אמור להשיך ברצף עד התחנה האחרונה. המכה הראשונה לתיאוריה הזו נחתה כבר בעת פינוי סיני. המדינה פינתה ישובים – שהיו מאוכלסים בעיקר בפולשים יהודיסטים – ואלוהים לא התערב. נביאיו קראו וזעקו, והוא לא ×¢× ×”. אפשר שישן, והם לא הצליחו להעירו – תופעות כאלו נרשמו בעבר – אבל זו לא תיאוריה מקובלת בקרב היהודיסטים ורבניהם.

את סיני תירצו ב"העם לא היה מוכן" ובכך שלא כולם מסכימים שזו ארץ ישראל. התירוץ הזה לא עומד בהתנחלויות עזה ולא בפינוי ההתנחלויות בגדה. זו לב לבה של ארץ ההבטחה – שאליבא דווייס, ולא ברור כאן אם התעמולה הערבית מזינה את היהודיסטית או להיפך, משתרעת מן הפרת ועד נחל מצרים. שתי גדות הירדן כבר לא מספיקות לו. (ואולי מעולם לא הספיקו, אולי היה הירדן פשוט אמצעי להתחבב על אנשי חירות הישנה?)

מכאן הזעזוע החריף והצורך למוטט סדרי עולם. שהרי אם קוק היה נביא שקר, אם יש נסיגה בגאולה, כל עולמם של היהודיסטים קורס, וכל מפעלם הופך להימור נורא ונפשע על גורלם של מיליוני יהודים. מכאן הצורך – וזה ההבדל הגדול בין וייס ובין החרדים הישנים, שוללי הציונות, שהטקסט שלו דומה, על פניו, לשלהם – לזנק אל התהום, להפוך את המציאות על פיה, לאלץ את אלוהים להביא את הגאולה.

קורותיהם של היהודיסטים רצופות בפעולות כאלה. פעמיים הותקפו המסגדים שעל הר הבית. פעם שלישית ניסו יהודה עציון וחבר מרעיו לפוצץ אותם. מזימות נגד המסגדים ממשיכות להירקם, וכל הנסיונות לעליה להר הבית – ביניהם הנסיון המשונה להנדס גנטית פרה אדומה, שאפרה מטהר את המתים ומאפשר כניסה להר, שטמאי מתים (וכולנו נחשבים לטמאי מתים) אסורים בעליה עליו – מטרה אחת להם: לפוצץ את המציאות ולעורר ג'יהאד מוסלמי ענק כנגד ישראל. גוג ומגוג, במונחי היהודיסטים – ואותו מונח עצמו משמש את הכריסטיאניסטים בעלי בריתם.

על פי התפיסה הזו, קומץ קטן של יהודיסטים נאמנים, הנאבקים הן ב"ערב רב" היהודי כביכול והן בצאצאיו של עשיו, יאלץ את אלוהים לפעול. הוא לא יוכל לראות את בניו נשחטים ואת נווהו מחולל. התכנית של קוק תוגשם על אפם ועל חמתם של הישראלים המעוניינים בקיום סביר, ושאינם טעונים ב"מתח אמוני גבוה". את התקדימים המעידים שזה לא כל כך עובד – משריפת הממגורות בירושלים הנצורה על ידי הרומאים ועד היהודים השוחטים את ילדיהם בימי מסעות הצלב כדי למלא את מכסת הדם שעל הפורפיריון – הם מעדיפים להדחיק.

הרעיון של "מלכות ישראל", של מדינה שאיננה ככל המדינות, שבזה ליום קטנות, שמתנהלת בין פסגות הנצחון והתבוסה ההירואית של הרומנטיקה, איננו ייחודי לווייסים. הוא רעיון שהיה קיים כבר בקרב אנשי הלח"×™ ובקרב כמה מן הכנענים. ואין ×–×” מקרה שפולחן אברהם שטרן פושה בקרב הנוער היהודיסטי. אין ×–×” מקרה שאיש הלח"×™ לשעבר, שבתאי בן דב, הוא ×–×” שהפך את דברי הקוקים לתכנית פעולה. המתנחלים תמיד ראו את עצמם כאוונגרד משיחי, שסתם מדינה של "גויים דוברי עברית" רחוקה מלספק אותם. עד ההתנתקות, הם חשבו שהאוונגרד יסחוף אחריו את הרוב – “יתנחל בלבבות", כלשונם; לאחריה, הם נואשו מן העם. הוא לא ראוי להם, על פי תפיסתם.

ועל כן הם יעשו כמעשה המהפכנים הרוסים. האוונגרד המהפכני יגאל את העם כפוי הטובה בכוחות עצמו. אלא שכמו במהפכה ההיא, כשעולם ישן עדי יסוד יוחרב, בכלל לא ברור שיצליח לקום משהו ראוי במקומו. נהוג היה, בשעתו, לבכות את הדיכוי האכזרי של השלטונות הצאריים. בפועל, ברור שהדיכוי לא היה אכזר די הצורך. ביום אחד תחת סטאלין נרצחו יותר חפים מפשע מאשר בכל תקופתו של ניקולאי הראשון, שנחשב לנורא שבעריצי אירופה.

טקסט דומה לזה של וייס טרם פורסם במקומותינו, ודאי לא באמצעות גוף ממסדי לכאורה כמו "מעריב". מדינה ריבונית איננה יכולה להסכין עם הקמתה של מדינה עוינת בשטחה ועם קריאה למרד כנגדה. מן הראוי שאת ראש הנחש של המהפכה היהודיסטית יקפדו השלטונות שלנו ביתר יעילות משדוכאה ההפיכה הקומוניסטית. לזו האחרונה עמד יתרון אחד: היא האמינה בגאולת המין האנושי. ליהודיסטים אין אפילו את זה – הם דוגלים בשעבוד, או השמדת, המין האנושי למען גאולתם של היהודיסטים.

יש רק פתרון אחד למצב: המושג ההלכתי של "דרכי שלום". מעיקר הדין, אסור ליהודים לרפא לא יהודים, אבל מפני דרכי שלום – היינו, החשש מנקמה – הם עושים כן. היהודיסטים איבדו את החשש הזה; המשיחיות תמיד דוחפת כשהיא חשה שהמציאות חלשה, נוטה להכנע. כניעה תחזק את היהודיסטים; תגוב נגד תקיפה תחזיר את הגדר הישנה למקומה, ואולי יסכינו היהודיסטים לחיות תחת שלטון ישראל כפי שהם חיים, ללא מרידה, תחת שלטון עמים אחרים. את המהפכה האמונית צריך לדכא כשהיא קטנה.

(*) יהודיסטים, בדומה ליהודים אורתודוקסים אחרים, מאמינים שהם נזר הבריאה (על פי הסדר שנקבע בספר הכוזרי: דומם, צומח, חי, אדם, יהודי) – אבל, בניגוד לשאר, לא מסתפקים בכמיהה לעתיד שבו ישלטו היהודים בעולם, אלא מנסים לקדם אקטיבית מצב זה. המונח מבוסס על "איסלמיסט" – מוסלמי שלא רק מאמין שהמוסלמים אמורים לשלוט, אלא גם פועל בכיוון. כריסטיאניסטים הם נוצרים הפועלים להשלטת הנצרות. "איסלמיסט" נמצא בשימוש כבר זמן רב; "כריסטיאניסט" הוא מונח של אנדרו סאליבן; "יהודיסט" הוא שלי.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ(

21 באפריל 2008

לאן נוליך את חרפה?

קצין צה"ל, אחד רס"ן ×—' – שמו לא ידוע, אז נאלץ לקרוא לו חרפה – עצר פליט מגאנה, ×’'ון גוד יבואה, בגבול ישראל-מצרים. מאחר ורב סרן חרפה חשד ביבואה שהוא מחבל פלסטיני – עורו השחום והעובדה שלא ×”×™×” חמוש, וכן העובדה שדיבר אנגלית ולא ערבית, היו, מבחינת חרפה, ראיות מספיקות – הוא פוצץ לו את הצורה.

חרפה לא מכחיש שהוא הוריד ליבואה, לאחר שזה התחנן שיעבירו אותו למחנה פליטים, שתי סטירות לחי ואגרוף לבטן; יבואה טוען שהמכות הביאו לעקירת שתיים משיניו התותבות, ושחרפה דרך לעברו נשק ואיים לירות בו. בית משפט צבאי קבע – וכדי שזה יקרה, כנראה שחרפה היה צריך להיות שקרן מהליגה של נתניהו – שעדותו של הפליט עדיפה על זה של הקצין.

משנמצא חרפה אשם בתקיפתו של אדם לא חמוש, ויתר על כן פליט המתחנן לרחמים, ניתן היה לחשוב שקצין שביזה כך את מדי צה"ל, מה גם שמדברי התביעה עולה כי הוא ניסה לטשטש את פשעו, יופשט מהם – לא לפני תקופה ראויה בכלא, כמובן. לא כך היה: השופטים חמלו על רס"ן חרפה, שכמסתבר הצטיין והסתכן בשירותו הצבאי ברצועה, קנס של 1,500 שקלים מכיסו, עיכוב דרגה במשך שנתיים – חרפה משרת בצה"ל כבר 17 שנה, כך שלזה הוא כנראה כבר רגיל – ו-100 שעות עבודות שירות. זהו.

העונש הקליל הזה היה לצנינים בעיני האספסוף המתלהם מהטוקבקים. שם הדעה הרווחת היא שעל התעללות באדם עצור ולא חמוש, מן הראוי שחרפה היה מקבל צל"ש; שההתעללות בחסרי ישע שאינם קשורים לסכסוך היא אמצעי יוצא מן הכלל לשמירה על בטחון הציבור; ושבית הדין הצבאי, שלא השכיל להבין זאת, הוא סניף של מרצ. והאמת העגומה היא שחרפה, והסיפור הכל כך יומיומי שלו, הוא לא הסיפור; התגובה הציבורית היא הסיפור.

בעוד כשבועיים תציין ישראל את יום השואה. שוב תתקפל האומה לתנוחה החביבה עליה, זו העוברית, ותזכיר לעצמה איך גויים רשעים, רבים מהם שוטרים ואנשי בטחון, רובם מתים מאד מזה שנים, התעללו ביהודים אומללים שכל פשעם היה שנמלטו מרוצחיהם, והחזירו אותם אל הרוצחים. שוב נזכור איך חבט הקונסול בשולחן, איך מי שלא היה לו דרכון נחשב למת.

ומי שישבית אז את שמחת "אשרי יתום אני", ויעלה בזכרון את ×—' ושיניו השבורות של יבואה, את תמיכת האספסוף במכה ולא במוכה; מי שיעז להעלות על דל שפתיו את האפשרות שאנחנו רואים, לנגד עינינו ממש, כיצד הילד המוכה הופך בעצמו לאב מכה; מי שיעז ללחוש  שהלקח שלנו מן השואה הוא שהניהיליזם הנאצי ×”×™×” מוצדק, ושעל כן יש ליישמו גם בישראל ולבוז לכל ערך אנושי, על אחת כמה וכמה לחוק הבינלאומי – יוגדר מיד כשונא ישראל, אם לא כמכחיש שואה ממש. ×›×™ הרי איך אפשר להשוות. עם סגולה וכו'.   

לפעמים בא להקיא.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

« Newer PostsOlder Posts »

Powered by WordPress