החברים של ג'ורג'

השבוע סיירנו עם בעלי האדמות מהכפר כרמא באדמותיהם החקלאיות על מנת לבחון את המצב המשפטי במקום ולהכיר את הבעיות מקרוב. במהלך הסיור עם ראש הכפר עוכבנו להפתעתנו על-ידי אנשי הבטחון של ההתנחלות עתניאל. המתנחלים הזעיקו גם את כוחות המשטרה והצבא (ששה ג'יפים צבאיים!) בטענה שפלשנו לשטח ההתנחלות עתניאל. נהג הרכב וראש כפר כרמא נלקחו לתחנת המשטרה לשם חקירה. העילה לעיכוב והחקירה: שהות בלתי חוקית והסעת שב"ח. ראש הכפר כרמא הפך לשוהה בלתי חוקי בתוך מדינתו. הטענה די מגוחכת לאור העובדה ששהינו בגדה המערבית, שהרי אין שב"ח בגדה. שב"ח הוא המונח שהומצא על ידי השיח הביטחוני לתאר פלסטיני משטחי 67 שנכנס לתוך ישראל ללא אישור.

בעקבות האירוע שלחנו מכתב חריף למשטרה לצבא וליועמ"ש בנוגע להתנהלות פקודיהם. דרשנו שהם יידעו את כוחות הביטחון במקום בחוק "הכניסה לישראל" ובדרך הנכונה לאכוף אותו. כוחות הביטחון עיכבו גם את עורכות הדין ולכן ראינו לנכון לערב גם את לשכת עורכי הדין. בנוסף פנינו ליועמ"ש בשאלות רבות לגבי היכולת לאכוף את ההכרזה האוסרת כניסה ליישובים ישראלים (כלומר חוקי הכניסה והיציאה מההתנחלויות). מה קורה למשל בהתנחלויות שאין להן גדר, או בכל סימון אחר המודיע לכל אדם כי נכנס לשטחן. ביקשנו כי הצו יתוקן בהקדם. גבולות של מקומות אלו לא תמיד ידועים לכל אדם. התנחלויות רבות בוחרות שלא להקיף את עצמן בגדר ביטחונית מטעמים אידיאולוגיים ומתוך רצון להתפשט ולהשתלט על אדמות נוספות. כיצד תושב פלסטיני, שהריבונות על שטחו לא הוסדרה, או העו"ד המלווה את מרשו, יכולים לדעת את תחולת הצו במקרים של העדר גבולות ושילוט.

על פי החוק החדש שהתקבל השבוע בכנסת, נסיגה משטחים שנמצאים בריבונות ישראל, לרבות מזרח ירושלים ורמת הגולן, אותן סיפחה ישראל לאחר כיבושן ב-1967, תחייב משאל עם. אך העיכוב והחקירה של ראש הכפר כרמא על ידי אנשי הביטחון של עתניאל, הצבא והמשטרה מחייבים אותנו לחשוב אחרת. מתוך השיח שבו השתמשו כוחות הביטחון בכדי להגדיר את ראש הכפר כשב"ח, אנו למדים כי ישראל כבר סיפחה לתוכה, תודעתית, את ההתנחלויות גם הדבר לא עלה למשאל עם. יתרה מכך, הצבא, המשטרה מגינים על היושבים בהתנחלויות ואף יושבים בתוכן ולא מוצאים להגן בצורה שיוויונית על זכויות הפלסטינים באיזור. הסיפוח הישראלי מתבטא במתן משאבים וזכויות יתר לתושבי ההתנחלויות ומניעתן הפעילה מהתושבים הפלסטינים, כמו במקרה אחר שבו אנו מטפלים למשל בדרום הר חברון – שבו אפילו הזכות לשאיבת מים נמנעת מתושבי המקום, בעוד שההתנחלויות מחוברות לרשת המים הארצית הישראלית.

העיכוב והחקירה של ראש הכפר כרמא ועורכי הדין שלו הם חלק מסיפוח זוחל של מדינת ישראל את השטחים הכבושים דה פאקטו. גם אם הדבר לא הוגדר בכנסת, אפשר לראות את הביטוי שלו בתודעה של כוחות הביטחון והמתנחלים. אך אסור לנו להסכים עם זה. בהקשר הזה כדאי לזכור דוקא את הפסוק היהודי: "סור מרע ועשה טוב" (תהלים פרק לד פסוק טו). אם נדע להבחין בין טוב ורע, נוכל לחזור לנורמאליות.

(נכתב ע”י עו"ד קמר מישרקי-אסעד, ראש הצוות המשפטי של עמותת שומרי משפט: רבנים למען זכויות אדם)

ראש ממשלת צרפת, ז'ורז' קלמנסו, אמר פעם שהקשר בין צדק ובין צדק צבאי דומה לקשר שבין מוזיקה ובין מוזיקה צבאית. אבל כנראה שאפילו הוא היה מופתע מהצרימות הגסות שעולות מהעוול המשפטי האחרון של צה"ל.

כתבתי כאן באוקטובר על מאסרו של עבדאללה אבו רחמה, שנידון לשנת מאסר שאת רובה כבר ריצה במעצר, בשל השתתפות בתהלוכות בלתי אלימות. התביעה טענה אז שהוא היה שותף לאלימות, ושהחזיק באמל"ח – משום שהיה לו אוסף של רימוני גז ריקים. בית המשפט דחה את שתי הטענות הללו.

ביום חמישי האחרון, היום שבו אמור היה אבו רחמה להשתחרר, מיהרה התביעה הצבאית להגיש בקשה דחופה לבית המשפט הצבאי לערעורים, ובה היא דרשה את המשך החזקתו במעצר עד לאחר תום ערעורה על גזר הדין למרות העובדה שהוא סיים לרצות את העונש שהושת עליו על ידי בית המשפט. אמש (ב') קיבל השופט אל"מ אהרן משניות מבית הדין הצבאי לערעורים – זה שבפניו, צחוק מר, אמור אבו רחמה להופיע בערעורה של התביעה – את הדרישה.

עורכת הדין של אבו רחמה, גבי לסקי, אמרה בראיון טלפוני שמדובר בהחלטה נדירה מאד, משום שהיא סותרת פסיקה מפורשת של בג"צ, שקובעת שהמשך מעצרו של אדם שסיים לרצות את עונשו ייעשה רק "לעיתים נדירות וחריגות במיוחד". אין אפשרות ערעור מעל לבית הדין הצבאי לערעורים, והיא שוקלת בקשת הבאס קורפוס בבג"צ כדי לאלץ את המדינה להסביר את התנהלותה, אם כי היא מעריכה שהסיכויים לקבלתה נמוכים.

אל"מ משניות נאלץ להתפתל קשות כדי להכשיר את השרץ. הוא קובע (זהירות, PDF) שבשל העובדה שאבו רחמה היה ממארגני ההפגנות ומשום שהתעלם מאיסור בנושא שהטיל עליו בעבר בית הדין הצבאי, הרי שנשקפת ממנו סכנה לציבור ועל כן יש מקום להחזיק אותו במעצר גם לאחר תום מאסרו. ה"סכנה לשלום הציבור" היא עצם התהלוכות, שכן, כזכור, בית המשפט זיכה את אבו רחמה מידוי אבנים. יצוין גם שבמקביל לערעור של התביעה הצבאית, מערער אבו רחמה על עצם הרשעתו ב"הסתה". כאן המקום להזכיר שוב שעל פי החקיקה הצבאית הנוהגת בשטחים הכבושים, אין לפלסטינים שום זכות להתכנסות או למחאה.

נהוג לשאול "איפה מנדלה הפלסטיני". הנה הוא. ספק אם מנדלה המקורי נאלץ להתמודד עם שפלות משפטית נמוכה כל כך, ולסקי הגדירה את ההחלטה של משניות ככזו ש"שמה ללעג לא רק את החוק, אלא גם את עקרון הצדק עצמו, אך איננה מפתיעה: התביעה הצבאית ובתי המשפט הם מכונה משומנת היטב של הליך חוקי בלתי הוגן ומוכוון פוליטית".

שלבו את הפסיקה הזו יחד עם זו שבה נקבע כי חיילי צה"ל המשתמשים בילדים כמגלי מוקשים צפויים לשלושה חודשי מאסר על תנאי, שימו אותה על רקע התביעה להשליך את האומלל שגנב נשק ואת אקדחו המעוקר של הרמטכ"ל ל-15 שנות מאסר (!), ותראו כיצד מתקלפת מערכת המשפט הצבאית משאריות המהוגנות והלגיטימיות שלה.

ועל מערכת המשפט הצבאית, נזכיר, ממונה בג"צ. זה שאם יעניק סעד משפטי לאדם שריצה את עונשו ובכל זאת הוא כלוא, תהיה זו הפתעה גדולה. חוסר הלגיטימיות של המערכת המשפטית הצבאית, ומעורבותו העמוקה של בג"צ בכל חלק של הכיבוש, מחסלים במהירות גם את הלגיטימיות שלו.

(יוסי גורביץ)

נסענו הבוקר, – איתמר, יאיר, יזהר, יובל ואנוכי, יחד עם קבוצה של מפגיני שייח' ×’'ראח – להפגנה בהפגנה לאל מעסרה, כפר פלסטיני קטן ומוקף אויבים סמוך לבית לחם. ההפגנה עצמה לא היתה חריגה במיוחד, להוציא מעצרו של האנרכיסט אסף קינצר, שעל פניו, מהמקום שבו עמדתי, נראה חסר סיבה. תמונות משם אפשר לראות כאן.

אבל לא על ההפגנה רציתי לדבר. בדרך לאל מעסרה, הרכב של יאיר ספג פנצ'ר. משהו היה דפוק בברגים; לא הצלחנו לפתוח אותם ופותחן הברגים שלנו התעקם. בעל מקצוע טיפל בבעיה תמורת תשלום הגון, והמשכנו בדרך. הגענו באיחור, אבל הספקנו להצטרף להפגנה.

כשהסתיימה ההפגנה והיינו בדרך החוצה, הרכב עלה על משהו, וספגנו פנצ'ר שני. גלגל נוסף שני, כמובן, לא ×”×™×” לנו. בירור מהיר העלה שכל הפנצ'ריות באל מעסרה סגורות – יום שישי היום – ומהיות השעה קרובה לכניסת השבת, אף פנצ'ריה בהתנחלויות הסמוכות לא היתה זמינה.

זה התחיל להיראות מלחיץ למדי, כשאחד ממארגני ההפגנה שוחח עם התושבים, וכעבור כמה דקות הגיעה מונית, ויושביה לקחו את הצמיג הפגוע לפנצ'ריה בישוב סמוך. זה לקח כשעה; בינתים נשארנו שם, מוקפים בילדים סקרנים שלאיטם התגברו על ביישנות או פחד והתקרבו אלינו, שוחחו איתנו, שיחקו איתנו, ביקשו להצטלם. יאיר ואיתמר החלו לערוך תרגילי קונג פו, להנאתם הגדולה של הילדים. זה קרה כ-200 מטרים, פלוס מינוס, מהמקום שבו חצי שעה קודם לכן רגמו אותנו חיילים ברימוני הלם וגז.

אחר כך הגיעה המונית חזרה עם צמיג שמיש, שילמנו – מחיר יותר מהוגן – ונסענו חזרה. אבל כל האירוע קצת טלטל אותי.

השירות הארוך ברצועת עזה הרגיל אותי להסתכלות מסוימת. סוגים ספציפיים של נופים, מבנים, אנשים – כל מה שעשוי להזכיר את עזה בשנות האינתיפאדה הראשונה – מכניסים אותי לדריכות כמעט בלתי נשלטת. אינסטינקטים ישנים מתריעים מפני סכנה בלתי נראית. מגע ישיר ובלתי עצמאי עם פלסטינים – להבדיל מפלסטינים ישראלים – כמעט שלא היה לי, להוציא הפגנות, ושם אתה מתרכז במאבק ופחות באדם שלצידך. המגע שהיה, נבע בסופו של דבר מיחסי מרות. העובדים העזתים של אבי ישנו בביתנו, אבל בסופו של דבר הם היו פועלים. יחסי המרות אולי היו שקופים, אבל אף אחד לא חשב לרגע שהם לא שם.

על יחסים עם עזתים כבושים מיותר, כמובן, להרחיב את הדיבור. היתה פעם אחת, משונה, בקיץ 1990, כשנסעתי עם חייל מילואים שמאלני הביתה במכונית עם גג פתוח, ונופפנו לשלום לכל הילדים שראינו, והם נופפו חזרה. אבל גם אז, שנינו היינו על מדים ושנינו היינו חמושים. ההנחיות לגבי מגע עם פלסטינים היו קפדניות: איסור מוחלט של ידידות או מסחר. החשש היה, בין השאר, מכך שמסחר עם האוכלוסיה הכבושה יוביל את החיילים לעשוק את המקומיים (וראיתי חיילים שעשו את זה), אבל מצד שני היה גם חשש מהרעלה או מפגיעה אחרת.

אף אחד לא איים עלי באל מעסרה. המקום היה הרבה יותר ידידותי כלפי מאשר כמה וכמה ישובים ישראלים. אני בספק אם רוב הישובים הישראלים היו עושים איתנו את החסד הזה – להשקיע כמות כזו של זמן ומאמץ בפנצ'ר של מישהו אחר. בעצם, אם מישהו איים עלי, אלו היו חיילי כפיר.

איתמר כבר כתב בעבר על ההיפוך הזה שעובר על המפגין כשהוא מוצא את עצמו לראשונה בצד שרשמית הוא הצד הלא נכון של המתרס. אבל כאן אפילו לא היתה החוויה המחשלת של בריחה בצוותא מרימוני הגז שירו הבני זונות שממול. סתם אחר צהרים בכפר, עם אנשים אדיבים וילדים מצחקקים, במקום שבו התעמולה אומרת שצריכה לארוב סכנת מוות בכל פינה, שכל הנכנס נוטל את נפשו בכפו.

זה לא היה שם. היו שם בני אדם. הם הסתקרנו לראות אותנו. אנחנו הסתקרנו לראות אותם. היה מחסום שפה, כמובן – אני בועט בעצמי בכל פעם שאני נזכר במילות האיום שהן כל מה שלמדתי בצה"ל – אבל עקפנו אותו בקלות. אולי זה מה שהדהים כל כך את טלי פחימה, כשהגיעה לג'נין ב-2004: לראות בני אדם. היא נעצרה כשנסעה לשם שוב מאוחר יותר, עמוסה בבריסטולים וצבעים לילדי המקום.

וכל זה הפתיע אותי. מה היה חושב הישראלי הממוצע על מפגש כזה, מה היה קורה לחומות הפחד והשנאה שבונים קיצוני שני הצדדים בשקידה, קשה לדעת. אולי זו הסיבה שהמפלגות הדתיות נעמדו על רגליהן האחוריות כדי למנוע מפגשים בין ילדים יהודים ופלסטינים ישראלים: מעבר לחשש המגוחך מפני התבוללות, הפחד האמיתי הוא מקריסת החומות.

הערה מנהלתית: אני רוצה להודות לתורם ששלח לאחרונה תרומה לקרן הטבק והאלכוהול. קראתי ואשתדל להמשיך.

(יוסי גורביץ)

בנימין נתניהו נאם אתמול (ד') בטכס יום הזכרון ליצחק רבין, וכמנהגו הודיע שהוא היורש הראוי שלו. מי שלא נחנק מבחילה, מי שזכר את נתניהו המסית של ימי אוסלו, יכול היה להזכר שאת אותו השטיק בדיוק עשה נתניהו גם לשרון: זמן קצר לאחר ששרון נכנס לתרדמת, מיהר נתניהו להצהיר בריש גלי שהוא היורש ואין בלתו של האיש שרק כמה חודשים קודם לכן עשה הכל כדי להשליך מהליכוד, ושאותו כינה "דיקטטור" (ההערה המפורסמת על "החיוך של הדיקטטור"). ולמה נתניהו הוא היורש הראוי של רבין? כי בעוד רבין דיבר על "כמעט מדינה" פלסטינית, נתניהו מוכן אפילו למדינה מפורזת.

או שלא. נתניהו נמצא בתפקידו כמעט שנתיים. המו"מ עם הפלסטינים לא התחיל בפועל, והוא מתעקש על זכותה של ישראל להמשיך ולבנות בשטחים הכבושים. הוא דורש מהפלסטינים שיכירו בישראל כ"מדינה יהודית" – ויכירו בכך במעמדם של הפלסטינים הישראלים כאזרחים סוג ב' – אבל לא מוכן להציג מפה המעידה מה יהיו גבולותיה של המדינה המפורזת שהוא מוכן להקים. הוא יודע שברגע שיציג מפה, יגיע קיצו הפוליטי: הימין יפרוש, והוא ימצא את עצמו תלוי בחסדיהם המפוקפקים של אהוד ברק וציפורה לבני. מטרתו של נתניהו, כמו בקדנציה הקודמת שלו, היא למשוך זמן, למזמז זמן, לשבור את הפלסטינים על ידי עקשנות. עם קצת מזל, הם יפנו לאלימות, וישראל הרי מתחננת לאלימות פלסטינית. היא תהיה תירוץ נהדר.

לרוע מזלו של נתניהו, הולכים ומתרבים הסימנים שהפלסטינים לא מתכוונים יותר לשחק את המשחק הזה, "שחוק את 22 האחוזים שנותרו מפלסטין". יותר ויותר נשמעים בכירים פלסטינים כשהם אומרים שבכוונתם לפנות למועצת הבטחון של האו"ם כדי שזו תכיר בעצמאותה של פלסטין בקווי 67'. סלאם פייאד כבר הצהיר שמבחינתו, הצהרה כזו תגיע בכל מקרה באוגוסט 2011; חנאן עשראווי, מהדוברות הרהוטות ביותר של הרשות, אמרה שהנושא נמצא בדיונים פנימיים באש"ף.

התוצאה היא שכאשר הנושא עולה על סדר היום, ישראל הרשמית – וגרורותיה בחו"ל – נכנסת לפאניקה. בכירים ישראלים הודו באוזני הניו יורק טיימס שלהערכתם רוב מדינות העולם יכירו במדינה הפלסטינית ושהמהלך הזה יפריע לישראל לגזול אדמות פלסטיניות (או, בלשון המדודה של הני"ט, " It would also pre-empt any efforts by Israel to keep some settlements and negotiate modified borders"). כחלק מהתגובה הפאניקרית, הודיעו הבכירים הישראלים שצעד כזה יהיה "מנוגד להסכמי אוסלו".

צחוקים אתכם. אריאל שרון הודיע ב-2002 ש"הסכם אוסלו מת". הוא היה אז, אם מישהו רוצה לזכור, ראש הממשלה. הוא ניהל אז מסע ארוך טווח להחרבת הרשות הפלסטינית שבמסגרתו הרס כל סממן שלטון פלסטיני ופלש ללא הרף לשטחים פלסטיניים. מעבר להצהרות של שרון, הסכמי אוסלו היו הסכם מסגרת לחמש שנים. תוקף ההסכם פג במאי 1999, ערב הבחירות שבהן בעטו הישראלים את בנימין נתניהו לתפקיד אזרח מודאג. כדי שלא לסייע לנתניהו להבחר, ערפאת הורה על שקט תעשייתי באותה תקופה, והיא חלפה בלי שמישהו – בכלל זה הטעות הגדולה ביותר של האלקטורט הישראלי אי פעם, אהוד ברק – ישים לב. ההסכמים האלה לא קיימים יותר אלא כעלה תאנה של המשטר הציוני (ולפני שמישהו יתלונן על הביטוי הזה, הוא יצטרך להסביר לי מדוע הוא לא מתאר נכון את ממשלת ליברמן-נתניהו).

בתגובה על הדברים שאמרה עשראווי לני"ט, הודיע ראש ה-ADL אייב פוקסמן, שבפרפרזה על דברי אולמרט הוא קריקטורה של ראש ארגון זכויות אדם, שצעד פלסטיני כזה יהיה חלק "ממסע הדה-לגיטימציה של ישראל". הפוך, אייב, הפוך: הכרזה על מדינה פלסטינית בגבולות 67', וקבלת סנקציה בינלאומית לכך, תהיה ויתור כל תביעה לשטחים בישראל גופא. הוא קרא "לסגור את כל דלתות היציאה" כדי "לאלץ את הפלסטינים לשאת ולתת". דימוי נאה, האין כן? אגב, שימו לב איך דרישה סבירה, מקובלת על העולם כולו – מדינה פלסטינית בגבולות 67' – הופכת תוך שניות לחלק מ"מסע הדה לגיטימציה של ישראל".

לא ברור אם האמריקנים יתמכו בהצהרה כזו מצד מועצת הבטחון של האו"ם. סביר שיופעל על הממשל לחץ כבד מצד, אה, כל מיני גופים שטוענים בתוקף שלומר שיש להם יכולת להפעיל לחץ כבד זו אנטישמיות, אבל בכלל לא בטוח איך יתגלגלו הדברים. מה שסביר הוא שאחרי שישראל הרשמית האכילה את ממשל אובמה מרורים, ישראל תצטרך לשלם מחיר כבד על וטו במועצת הבטחון. הווטו הזה לא יהיה אוטומטי.

נותרת האסיפה הכללית, זו שבה תעמוד ישראל בבעיה יחודית: זה אותו הגוף עצמו שהכריז, בתאריך שישראל הרשמית זוכרת ככ"ט בנובמבר, על הקמתן של שתי מדינות בפלסטינה: מדינה יהודית ומדינה ערבית. היהודית קיימת כבר 62 שנים, ובולמת – במישרין ועקיפין – את הקמתה של השניה אותו משך זמן עצמו, וכובשת את אדמותיה מזה 43 שנים ויותר. כשתוצג ההכרעה כך באסיפה הכללית, יסתממו טענותיה של ישראל – אלא אם תרצה לחזור להצהרה הנושנה ההיא של אריאל שרון בדבר הצורך להתנער מההחלטה על קיומה, החלטה 181, ולשמוט סופית את הלגיטימיות של קיומה.

אחרי שני עשורים עלובים למדי, נראה שסוף סוף יש הנהגה פלסטינית ראויה. אסור להניח לישראל לחסל אותה. רצוי כי הפלסטינים, בטרם יבקשו רשמית את עצמאותם ואת נסיגת כל הכוחות הישראלים משטח מדינתם, יצהירו כי במידה וישראל תדחה את החלטת האו"ם, יתפרקו בזאת כל המוסדות הפלסטיניים הרשמיים, והפלסטינים כולם יבקשו מיד אזרחות ישראלית. אולי כשתעמוד הבחירה הזו מול עיניהם של ישראלים, אפשר יהיה להציל את מה שנשאר מהחזון הקורס של שתי המדינות. ישראל כבר הוכיחה שאסור לסמוך עליה בנושא זה.

(יוסי גורביץ)

כמדי שנה, החלה לאחרונה עונת הפוגרומים בגדה המערבית. הסיפור מוכר ומדכא: פלסטינים יוצאים למסוק את זיתיהם, ונתקלים תוך זמן קצר בעדת חוליגנים חובשי כיפות ורעולי פנים. במקרה טוב, זה נגמר בנזק לרכוש; במקרה הרע, בנזק לגוף.

המסיק, שהוא הכרחי לקיומה של החקלאות הפלסטינית, לווה תמיד באלימות מצד מתנחלים. צה"ל מצא את עצמו, בניגוד לרצונו, נאלץ לאבטח את הפלסטינים. המשימה היתה כל כך לא אהודה על צה"ל, שבשנת 2004 הוא הכריז שהמסיק יימשך רק יום אחד בכפרים מסוימים, ובכפרים אחרים – לשלושה ימים. הסיבה לכך היתה פציעת פלסטיני מירי של מתנחל.

המתנחלים מנצלים את המצב גם לגזל. אל דאגה: מדובר בגזל עם אישור הלכתי. מרדכי אליהו התיר למתנחלים לבזוז את רכושם של הפלסטינים ב-2002. כמובן שהוא לא הועמד לדין בשל ההסתה הזו לביצוע פשע; הוא היה יהודי, אחרי הכל.

לפני כעשרה ימים התלוננו פלסטינים על ביזה מצד מתנחלים, ותיעדו את המעשה. הם הזעיקו את כוחות צה"ל, אך הללו הגיעו בעצלתיים כעבור שעה, כאשר המתנחבלים כבר לא היו באזור. הביזה מתמקדת באזור "חוות גלעד", קן צרעות מבאיש אפילו מהמקובל.

אתמול (ו') הציתו מתנחבלי חוות גלעד מטעי זיתים של תושבי הכפרים פרעטא, ולאחר מכן טענו שהאדמות שהוצתו היו אדמותיהם-שלהם. צה"ל מיהר להודיע שמדובר ב"שטח פלסטיני שמעובד בקביעות על ידי מתנחלים". או, במילים אחרות, אדמה שהמתנחלים מ"חוות גלעד" גזלו.

שימו לב לטון אנשי האו"ם של צה"ל: הוא מודע לכך שמדובר בשטח גזול, שבוזזים עושים בו כרצונם למרות שהוא שייך לאנשים אחרים, ואין לו שום בעיה עם זה. עכשיו, נסו רק לתאר מה היה קורה במקרה הפוך: אם פלסטינים היו מנסים לגזול שדות של מתנחלים. צה"ל היה מתייצב במקום בכוחות גדולים, וכנראה מפיל בהם חללים. האנרכיסטים הדגימו את זה פעם בבילעין: הם הקימו במקום מאחז בלתי חוקי, ובניגוד לאלה של המתנחלים, שמחזיקים מעמד שנים, צה"ל פירק את זה שלהם בתוך שעות ובלי היסוס. "חוות גלעד", נזכיר, היא מאחז בלתי חוקי ששורץ במקומו כבר שבע שנים.

המסיק מוכיח שוב, אם היה צורך בהוכחות נוספות, שצה"ל מפר את חובותיו ככוח כובש. הוא אמור להגן על כל האוכלוסיה שבשטח הכבוש. ההגנה שהוא מספק היא סלקטיבית. כלפי הפלסטינים הוא גוליית; כלפי המתנחלים, הוא לעיתים דוד, במקרים רבים לא פחות הוא שותף פעיל במעשי הגזל שלהם. הפורעים של "חוות גלעד" הרי לא היו שורדים זמן רב במקום אם לא היו חוסים תחת הגנתו של צה"ל. רק כך הם יכולים להרשות לעצמם לבזוז את כבשת הרש של שכניהם מבלי להסתכן מיד בנקמה.

מערכות החוק של ישראל כבר הוכיחה את אזלת ידה בטיפול בבעיה: חלק ניכר מפסקי הדין שלה אינם מקוימים על ידי הרשות המבצעת. לצה"ל יש היסטוריה ארוכה, מימי בירעם ואיקרית, של צפצוף על בתי המשפט. מה שבג"צ טרם הפנים הוא שבשתיקתו מול הפרת פסקי הדין שלו – שתיקה שמתבטאת בכך שהוא לא עצר את שר הבטחון, את הרמטכ"ל ואת עלובי הפיקוד בשל בזיון בית הדין – הוא מערער את עצם מעמדה של מערכת המשפט הישראלית בעולם.

ובמידה רבה של צדק, יש לומר. ואם קציני צה"ל לא נרתעים משופטים ישראלים, הרי שמשופטים בינלאומיים הם דווקא נוטים לשקשק. אולי הפתרון הוא החלטה של בית המשפט העליון שהוא נסוג מהפסיקה הידועה של שמגר, שקבעה שלבג"צ יש סמכות על השטחים הכבושים, משום שבעליל אין לו יכולת יישום של פסיקתו שם. בעשור האחרון – הדוגמא הבולטת היא הפסיקה של בית המשפט הבינלאומי בנושא גדר ההפרדה – שימש בג"צ בעיקר כעלה התאנה של ישראל: תראו, יש לנו משפטנים שאמרו שזה דווקא לא כל כך נוראץ הגיע הזמן לחשוף את ערוותה של ישראל, ולהשאיר את הקצינים להתמודד לבד עם המשפטנים הבינלאומיים. במצב הנוכחי, הוא שותף לגזל הזיתים שמבצעים המתנחלים.

(יוסי גורביץ)

ממשלת ליברמן-נתניהו (אני חושב שאחרי הימים האחרונים כבר די ברור מי הבוס שם) אישרה שלשום (ב') את הצעת החוק הקובעת ×›×™ כל נסיגה ישראלית מהגולן או מירושלים המזרחית – שניהם שטחים כבושים שישראל סיפחה, ללא כל הכרה בינלאומית – תצטרך לקבל את אישורו של משאל עם. הצעות חוק שנהנות מתמיכת הממשלה זוכות בדרך כלל, מטבע הדברים, גם לאישור הכנסת.

אין להניח שחברי הכנסת הנוכחית, שמעוררת געגוע לכנסת הקודמת – כפי שוודאי נתגעגע לזו בעוד שלוש שנים –ישימו לב שבקבלת הצעת החוק הם מסרסים את מעמדו של הגוף אליו הם שייכים. החוק קובע כי רק אם 80 חברי כנסת יתמכו בנסיגה, לא יהיה צורך במשאל עם. ספק אם אפשר למנות על אצבעות שתי הידיים הצבעות שנויות במחלוקת שבהן הושג רוב כזה. השלום עם ירדן והשלום עם מצרים עמדו בו. לא הרבה נושאים אחרים עברו את המבחן הזה.

וזה בסדר גמור. מי ששם לב למה שמתרחש בזירה הדיפלומטית בימים האחרונים, ודאי הבחין שנתניהו כבר לא מנסה להעמיד פנים שהוא עובד על הסכם עם פלסטינים; הוא בסך הכל מנסה לוודא שהאשמה בכשלון המשא ומתן תיפול עליהם. מכאן הדרישה החצופה להכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית, כלומר ויתור עקרוני, תמורת… הקפאה חלקית בבניה בשטחים הכבושים במשך שלושה חודשים. הבוקר הנחיתו הפלסטינים מט סנדלרים: אם ישראל רוצה שנכיר בה כמדינה יהודית, גיחך יאסר עבד רבו, שתואיל בבקשה למסור לנו את המפה עם גבולותיה של המדינה הזו. אם ישראל מציעה מדינה פלסטינית בגבולות 67', אמר, נכיר בה גם כמדינה סינית.

עבד רבו משבש כעת את משחק השוטר הרע והשוטר הטוב שמנהלים ליברמן ונתניהו. קחו את המדינה היהודית שלכם ותחנקו איתה; תראו לנו את המפה. אלא שנתניהו, כמובן, לא יכול להראות מפה. כי כל נסיון כזה ממוטט את הממשלה שלו. הדרישה למשאל עם ממלכדת את נתניהו עוד יותר: אם הישראלים יצביעו נגד במשאל העם, ישראל תואשם – בצדק מוחלט – בסרבנות שלום. אם הם יצביעו בעד, תשמט הקרקע מתחת לכל טענה של הימין כנגד הנסיגה.

אבל יש נקודה נוספת, שבישראל האתנוקרטית כלל לא עולה לדיון. משאל עם איננו מתנהל, במקומות נורמליים, על ידי אנשים שאין להם קשר לדיון. כאשר גורלו של חבל ארץ עולה לדיון, תושביו – לא אנשים החיים מחוצה לו – הם שצריכים להכריע בגורלו. תושבי מזרח והגולן, לא הישראלים כולם, הם אלה שצריכים להכריע בגורלם של המקום בו הם גרים. התשובה של מזרח ירושלים צפויה למדי; בגולן הצליחה ההתנחלות יותר, והתוצאה מוטלת בספק.

אבל אם תנסה ישראל להביא לכך שתושבי כרכור וראשון לציון הם שיקבעו את גורלם של תושבי שייח' ג'ראח, תקום זעקה בינלאומית. בישראל, כמובן, אף אחד לא יבין על מה הרעש.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו בקרן הטבק והאלכוהול שתי תרומות, ואני רוצה להודות לתורמים עליהן. מאחר ומסתבר שחלק מהתורמים עדיין חוששים שאני מתכוון להשתמש בכספם כדי להרעיל את עצמי, הנני להצהיר שזו מטרת התרומות.

(יוסי גורביץ)

בית דין צבאי גזר אתמול (ב') 12 חודשי מאסר על עבדאללה אבו רחמה, אחד ממארגני ההפגנות בבילעין. הוא הורשע באוגוסט בסעיפים של "הסתה" ובהשתתפות בהפגנה בלתי חוקית. מאחר והוא נמצא במעצר כבר עשרה חודשים, הוא צפוי לשחרור בתוך חודשיים – אלא אם, כפי שמציין ynet, יופעל נגדו מעצר מנהלי.

המשפט האחרון הזה אומר כל מה שצריך לדעת על מערכת הכיבוש שבנתה ישראל בשטחים: גם אם בית המשפט יורה על שחרורך, תמיד יש אפשרות למערכת הבטחון לשים עליך יד. הסעיפים שבהם הורשע אבו רחמה מגוחכים: כפי שאפשר לראות מנייר העמדה של בצלם בנושא (זהירות: PDF), אין למעשה לפלסטינים אפשרות לארגן הפגנה חוקית, וזאת בניגוד לחוק הבינלאומי. הפקודה הצבאית הרלוונטית (צו 101) יוצאת מנקודת הנחה שלתושבי השטחים הכבושים אין זכות ביטוי, והיא מכילה סעיפים נהדרים נוסח הגדרת תהלוכה כ"עשרה אנשים או יותר המהלכים יחד או המתקהלים כדי ללכת יחד ממקום למקום, למטרה מדינית, או לעניין היכול להתפרש כמדיני, בין שהם זזים ממש ובין שאנשים אלה הסתדרו בסך ובין שלא הסתדרו כלל", ו"אסיפה" מוגדרת כ"עשרה אנשים או יותר שנתקהלו במקום בו מושמע נאום על נושא מדיני או היכול להתפרש כמדיני או כדי לדון על נושא כזה". חנוך לוין היה חוגג על נבלות משפטית כזו; הפלסטינים נאלצים לחיות תחתיה. "אסיפה" איננה בהכרח פומבית: גם כינוס בבית פרטי יכול להיחשב להפגנה.

אבו רחמה הואשם גם בשני סעיפים נוספים, ידוי אבנים ו"אחזקת אמצעי לחימה". הסעיף האחרון התייחס לרימוני גז שכבר נורו לעבר מפגינים, אותם אסף אבו רחמה כאמצעי הסברה. אפילו בית הדין הצבאי לא קנה את הלוקש העלוב הזה.

בבצלם מציינים שמאז הסכמי אוסל, נמנע הצבא משימוש בסעיפי ההפגנה והתהלוכה של צו 101, בעוד שהם שימשו אותו לאורך כל האינתיפאדה הראשונה. אבל לאחרונה, שבו כוחות הבטחון לעשות בהם שימוש. אבו רחמה לא ×”×™×” המטרה הראשונה של סעיפי ההפגנה והתהלוכה; הצבא ניסה להפעיל אותם בתחילת 2009 כנגד אחמד חסן חליל עוואד, ממארגני ההפגנות נגד גדר ההפרדה בבודרוס. כמו אבו רחמה, עוואד ידוע כתומך בהתנגדות לא אלימה. כתב האישום כנגדו – שהוגש כאשר הוחזק במעצר מנהלי, מה שעשוי להעיד על רצון להדביק לו תיק כלשהו – קרס בשלב מוקדם, כאשר ×”×”×’× ×” ציינה שהתביעה לא מייחסת לו ארגון של הפגנה או תהלוכה במקום ובזמן ספציפי, כך שאי אפשר להתגונן מפני התביעה.

לא במקרה שבים הסעיפים האלה לככב בבתי דין צבאיים אחרי 15 שנים של העלאת אבק. הם מיועדים לדכא את ההתנגדות הלא אלימה לכיבוש הישראלי. התנגדות כזו מפחידה את הממסד הישראלי הרבה יותר מהתנגדות אלימה: ברגע שפלסטיני מרים אבן, לצה"ל ולמג"ב כבר יש תירוץ לירות בו. (כמובן שגם במקרה זה, האכיפה הכפולה בגדה מרימה את ראשה: מתנחלים מטילים אבנים לעיתים קרובות על פלסטינים ועל אנשי כוחות הבטחון, אבל נעשה להם נס משמיים, האבנים שהם מטילים אינן משום מה מסוכנות, ועל כן אין מפעילים נגדם "אמצעים". שכבר נאמר, יש אבנים עם לב אדם). הפעלת אלימות כנגד הפגנה לא אלימה, בעידן "האח הקטן" שבו כל פעולה מצולמת ומתועדת, גוררת עוד תבוסה בקרב הבלתי נגמר על תדמיתה של ישראל.

אז ישראל מנסה לסלק את מנהיגי ההתנגדות הלא אלימה, משאירה את השטח נטול פעילים שירגיעו את הזעם, שיתעלו אותו לכיוונים שישלול מישראל תירוץ לאלימות. ישראל וצה"ל, משתוקקים לאלימות. בה הם יודעים לטפל. רק שנראה שהפעם גם גזר הדין פועל כנגד ישראל. משהו השתנה, התהפך. הבלוגר האמריקני המשפיע מת'יו איגלסיאס, שהיה בביקור בישראל בימים האחרונים, הגדיר את אבו רחמה כתשובה האפשרית ל"איפה הגנדי הפלסטיני". הוא אמר, בצדק, שמחאה כזו מצליחה רק אם העולם שם אליה לב: ונראה שהוא מתחיל להקשיב. מאסרו של אבו רחמה סוקר בלוס אנג'לס טיימס (ראוי לשים לב למרכאות הכפולות שבהן הוא משתמש לתיאור סעיפי האישום), ב-BBC, וב-CNN; ארגוני זכויות אדם, כמו גם הארכיבישוף דזמונד טוטו, קוראים לשחרורו.

אבו רחמה הורשע למרות שהשופטים נאלצו להודות, ולהתחשב בכך, שההפגנות שארגן באו בעקבות פסיקת בג"צ שתוואי הגדר בבילעין הוא בלתי חוקי, ושהצבא הרשה לעצמו להתעלם מפסיקת בג"צ. ואף על פי כן, זה אחד המצבים הנדירים שבהם הנאשם יכול להרשות לעצמו להישיר מבט, והשופטים – להשפיל את שלהם. בתי הדין הצבאיים מזכירים כעת, יותר מכל, את "משטר עצי התליה", כפי שכינה אותו מנחם בגין, של המנדט הבריטי בעת דמדומיו. למשטר הישראלי בשטחים אין עוד כל מראית עין של לגיטימיות – את הלגיטימיות עצמה הוא איבד מזמן – וישראלים צריכים לחשוש מכך, שעם הסחף של תרבות הכיבוש אל תוך ישראל ומסמוס הקו הירוק, על כל המשתמע מכך, סחיפת הלגיטימיות של המשטר הצבאי אל פח האשפה של ההיסטוריה תביא גם לקריסת שאריות הלגיטימיות של ישראל עצמה.

נער הייתי וגם זקנתי; ראיתי את ההפגנות נגד הכיבוש בשנת 1987, את הקמת הארגון "השנה ה-21". היתה אז תקווה שזו תהיה השנה האחרונה. חלפו 23 שנים מאז. הכיבוש עדיין איתנו. לקוות ששנת המאסר של אבו רחמה תהיה השנה האחרונה של הכיבוש, זו כנראה תקווה גדולה מדי; אבל יש סיבה לאופטימיות. יותר ויותר, העולם פשוט מתעלם מישראל, ויש כבר דיבורים בקרב הפלסטינים – עם תמיכה שקטה באירופה – על ויתור על המו"מ המיותר עם ישראל ופשוט להכריז על מדינה פלסטינית בגבולות 67', לדרוש ולקבל את הסכמת האו"ם. בהתחשב בחוסר תום הלב של ממשלת ליברמן-נתניהו, כמו בעצם של כמעט כל ממשלה ישראלית, הגיעה שעתו של המהלך הזה.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בתחילת השבוע צץ, הרבה בסיוע "שוברים שתיקה", הסרטון הזה, שבו נראה חייל צה"ל אבי יעקובוב כשהוא רוקד ריקודי בטן לצלילי מוזיקה מזרחית סמוך לעצירה פלסטינית כפותה, איחסן דבאבשה, כשהוא מצולם על ידי חייל שני שזהותו עדיין לא ידועה, ובנוכחות עדים. התקרית התרחשה בדצמבר 2007, בבסיס החטיבה המרחבית בעציון. הצילומים התרחשו מאחורי החמ”ל שבבסיס. זמן קצר לאחר מכן, חבשו יעקובוב והחייל האחר כומתה לראשה של דבאבשה. בנקודה זו הגיע למקום הסמח"ט, סגן אלוף גיא אושרי, וצעק על החיילים.

כשפנה עיתון ישראלי גדול לדובר צה"ל, טען הלז ×›×™ יעקובוב נשפט ונכלא ל-21 ימי מחבוש. מעדותם של החיילים שנכחו במקום, לא ×–×” ×”×™×” המצב. הם נקראו לשיחת תחקיר, ולאחר מכן נערכו שיחות הסברה בבסיס; יעקובוב רותק, עד כמה שניתן לברר ללא הליך משפטי – אחד החיילים המעורבים אמר ×›×™ ההתרשמות שלו היתה שאושרי חושש שהליך ×›×–×” יקרין באופן שלילי על היחידה שלו, בעיה מוכרת בצה"ל – ולא נכלא. יצוין ×›×™ יעקובוב נכלא, ככל הנראה מאוחר יותר, בשל תקרית אחרת, של השתכרות בתפקיד; יכול להיות שזה מה שמכרה היחידה לדובר צה"ל על תקן עונשו של יעקובוב. היכולת של דובר צה"ל לברר פרטים מדויקים על תקרית שהתרחשה לפני כמעט שלוש שנים נמוכה: אלא אם קרה משהו חריג, רוב החיילים המעורבים שוחררו, ואת מצב ניהול הרישומים בצה"ל כולנו מכירים.

דיברתי הבוקר עם יעקובוב (הטלפון שלו נמצא בפייסבוק; אני מניח שכמו עדן אברג'יל, גם הוא עובר קורס מזורז בניהול הפרטיות בפייסבוק). בניגוד לפרסומים אחרים ברשת, יעקובוב נמצא בישראל, לא בגרמניה. הוא נשמע המום למדי כששוחחתי איתו, אמר שהוא הרגע התעורר וסירב לענות על שאלות. 

מטבע הדברים, שמו של אבי יעקובוב לא פורסם, אם כי החברים שלו זיהו אותו בפייסבוק והודיעו לו שהוא הפך לסלב. יש מדיניות ממאירה כזו מצד רשויות הבטחון, שגורסת שצריך להסתיר את זהותם של חיילים שביצעו פשעי מלחמה. המשמעות היא, כפי שלמדנו השבוע, שאתה יכול להשתמש בילד שבוי כמגלה מוקשים ועדיין לסמוך על כך שהציבור הישראלי – כולל המעסיקים העתידיים שלך, בני המשפחה שלך, החברים שלך – לא ידעו מה עשית במדי צה"ל.

הגיע הזמן לרסק את התפיסה הזו ולעבור למדיניות של תג מחיר: לזהות את הפושעים בשמם, ולרדוף אותם בכל אמצעי חוקי – בישראל ומחוצה לה. מאחר וצה"ל לא מעניש אותם, או גוזר עליהם עונשים מגוחכים – יש לו מסורת ארוכה כזו, מאז קנס עשר האגורות שהוטל על המח"ט שהיה אחראי לטבח כפר קאסם, יששכר שדמי – צריך הציבור המודע לעשות זאת. אשמח אם מישהו יוכל לקשר ביני ובין דבאבשה, כדי שהיא תתוודע לזהותו של יעקובוב ותשקול הגשת תביעה אזרחית נגדו. צריך להקשות עליו, ועל אחרים – כמו דורון זהבי – את האפשרות לצאת לחו"ל. שניים-שלושה סאדיסטים משועממים במיל', שימצאו את עצמם בהליכים אזרחיים ארוכים או תקועים באיזה תא כלא בלגי, יעשו הרבה יותר לחינוך חמושי צה"ל על ההתנהגות הראויה בנוכחות עצירים מאשר אלף נהלים וסדנאות. התעללת בפלסטיני? דע שיש סיכוי שזה יחזור אליך.

אני מכיר את טיעון הנגד: המצב אשם, לא החיילים. לא נכון. המצב אולי אחראי, אבל האשם הוא תמיד אדם ספציפי. מעבר לכך, יש דרגות באשמה ובאחריות. חייל במחסום שממלא פקודה באופן אטום ומסרב להניח ליולדת לעבור, יוכל לטעון כאשר הוולד שלה ימות שהוא בסך הכל מילא פקודה, ואפילו פקודה חוקית; היעקובובים והאברג'ילים ואלפי החיילים האחראים שהיו במצבם – "השעמום הורג את הצבא", אמר לאחרונה מח"ט הצנחנים – לא יכולים לטעון להגנה כזו. הגיע הזמן לחשוף אותם במערומיהם.

הערה מנהלתית: התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית שניה: שלום בחן את חוק הטרור ומצא אותו יותר מפחיד ממה שחשבנו: על פניו, החוק מאפשר לראש הממשלה ולשר הבטחון להקים יחידות חשאיות ונטולות פיקוח. הסעיף שהוא מתייחס אליו נמצא בעמ' 64 של ה-PDF.

(יוסי גורביץ)

בית משפט צבאי הרשיע הבוקר שני פושעי מלחמה מחטיבת גבעתי, שהשתמשו בילד פלסטיני כמגלה מוקשים במהלך מבצע "עופרת יצוקה". כמקובל במקרים כאלה, השניים הורשעו לא בפשעי מלחמה או בסיכון חיי אדם, אלא בעבירות זניחות של חריגה מסמכות והתנהגות בלתי הולמת. זה לא חדש: גם פושע המלחמה סא"ל עמרי בורברג, שהורה לחיילו לירות בפלסטיני כפות, הורשע ב"התנהגות בלתי הולמת".

עוד כמקובל במקרים כאלה, החלה מיד צרחות וצווחות ויללות עולות ויורדות: חבריהם לנשק וקרובי משפחתם של החמושים המורשעים האשימו את הצבא, ולעיתים גם את הממשלה והמדינה, בבגידה. לא פחות. הם זכו, כמובן, לתמיכה רחבה מצד האספסוף היג"ע.

אבל האמת היא שהבוגדים הם שני הפושעים עצמם, ושאר החמושים המחפים עליהם. אני – אפילו אני – מתקשה להאמין שקצין נתן להם את הפקודה הזו; אילו נתן אותה, כל אדם צריך היה לדעת שהיא בלתי חוקית בעליל; ומי שמשתמש בנשק ובאימון שניתן לו כדי להעטות חרפה על המדים שהוא לובש, בוגד בהם.

אומרים לנו שאלה היו חיילים אמיצים, הטובים שבפלוגתם. ההיפך הוא הנכון: הם היו מוגי לב שפלים, שאילצו באיומי נשק ילד לבצע את תפקידו של חבלן מיומן. הם עשו זאת, גם לדבריהם, מיוזמתם-שלהם.

אומרים לנו שמי שלא היה תחת אש, לא יכול לשפוט. הבל הבלים: האמירה הזו שקולה לטענה ששופט שלא היה בצד הפוגע של תאונת דרכים, לא יכול לשפוט נהג דורס. גם הנהג, אחרי הכל, היה תחת לחץ. יתר על כן, החיילים לא היו תחת אש. בכלל, חילופי אש ישירים בין צה"ל והחמאס היו דבר נדיר מאד ב"עופרת יצוקה": רוב-רובה היה הפעלת אש כבדה כלפי מה שעשוי היה להיות, אולי, להיראות כאיום. המספרים מדברים בעד עצמם: עשרה חמושי צה"ל הרוגים לעומת 1,385 הרוגים עזתים, שיותר ממחציתם אזרחים (זהירות, PDF). מבין ההרוגים של צה"ל, חמישה היו מאש ידידותית.

אומרים לנו שלא יכול להיות שבית משפט יתחשב באזרח אויב יותר מאשר בחמוש צה"ל. אבל זה בדיוק תפקידו: זו ההבחנה הבסיסית שמבצע משפט הלחימה בין מעורב בלחימה ובין בלתי מעורב.

אומרים לנו שבמלחמה לא יכולים להיות שיקולי מוסר, שכל מה שחשוב הוא ההשרדות. אומרים לנו שזו עמדת המוסר היהודי. הדבר מבהיר עד כמה ריק מתוכן הדיבור על "אתוס יודו-נוצרי", ועד כמה אפסית היתה התרומה היהודית להתפתחות המוסר. מוסר הלחימה – כלומר, הנסיון להגביל את החיה האנושית המשתוללת בעת לחימה – הוא תוצר מובהק של חשיבה נוצרית וחשיבה נאורה. לא במקרה, גם יהודים אורתודוקסים וגם נאצים משליכים מאחורי גבם את מוסר הלחימה: הוא נובע מהנחת היסוד, ששתי האידיאולוגיות האלה שוללות, שלכל בני האדם יש זכויות מסוימות מעצם קיומם. התוצאה היא ש-65 שנה אחרי הדברת הוורמאכט, קצינים ורבנים משתמשים בביטויים שמזכירים מוסר הלחימה (או, ליתר דיוק, העדר מוסר הלחימה) שלו. הן המוסר היהודי והן המקבילה שלו, זו הנאצית, רואים מלחמה כמאבק בין שני קולקטיבים, שבמסגרתו מותר לעשות כל דבר לבן הקולקטיב האחר.

עד כמה התפיסה שגם לא יהודים הינם בני אדם היא דבר בלתי נתפס בישראל, אפשר להבין מהעובדה שבית המשפט העליון נזקק לשלוש שנים כדי לקבוע ששימוש בפלסטינים כמגן אנושי אסור על פי חוק – ולזכור שהפסיקה הזו נתקלה בהתנגדות ציבורית ניכרת. המוחים על העמדתם לדין של שני החמושים מגבעתי לא היו מתנגדים – אני מקווה – להעמדתם לדין, אילו היו עושים שימוש נלוז כזה בילד יהודי; ילד פלסטיני איננו, מבחינתם, ילד, אדם האסור בפגיעה, אלא בן לקולקטיב האחר, וככזה מי שצריך לשאת בחטאיהם של בני עמו. עצם העובדה שאדם מוכן לסכן את חייו עבור הקולקטיב שלו, מעניקה לו פטור, על פי התפיסה המקובלת, מכללי מוסר אחרים. דם העם הוא החוק העליון.

בנימין נתניהו נוהג לומר ש"השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה". בשנת 1938 של נתניהו כבר חלפו יותר מ-1,200 ימים. ניסוח מדויק יותר של הבעיה עשוי להיות "השנה היא 1932, וישראל היא וויימאר".

(יוסי גורביץ)

פותחים מחדש את 1948: ישראל עשתה צעד נוסף לקראת מדינה דו לאומית היום, כשבג"צ העניק לגיטימציה לזכות השיבה. כמובן, זה לא מה שהוא התכוון לעשות, אבל זה מה שיצא.

בג"צ פסק – למרות מה שנראה על פניו כראיות לא רעות בכלל, בכלל זה תשלומי חכירה – שחלק ניכר משכונת שייח' ג'ראח שייך לתושבים יהודים שהתגוררו שם לפני 1948. האפוטרופוס הכללי של הנכסים ועמותות מתנחלים שונות מתכוונות לפנות משפחות שיושבות שם מזה עשורים כבר בימים הקרובים.

המשמעות היא שאם עד עתה, ישראל התווכחה על השטחים שנכבשו ב-1967, מעכשיו גם שטחי 1948 פתוחים לדיון. אחרי הכל, אם יהודים – יורשים או שלא – יכולים לקבל אדמות יהודיות שאבדו ב-1948, אז תוצאות המלחמה ההיא לא חלוטות: מן הצדק הוא שגם הפלסטינים יתחילו לדרוש את הרכוש שנגזל מהם. רמז למקבלי ההחלטות בירושלים: הם איבדו הרבה, הרבה יותר.

כמובן, ישראל לא תאפשר להם לקבל את האדמות שלהם בחזרה. יש שורה של חוקי עושק וגזל שקובעים שהאדמות הללו אבדו, יחד עם רוב האדמות של הפלסטינים הישראלים אחרי 1948. אלו חוקים שמבוססים על מה שגולדה כינתה בשעתו "צדק יהודי". הוא לא שכנע הרבה אנשים אז והוא ישכנע הרבה פחות אנשים היום. אבל אם ישראל הרשמית – במזרח ירושלים ובעצרת האו"ם – מתעקשת לשמוט את שאריות הלגיטימיות של המשטר הציוני, מי אני שאתווכח?

מילה על האפוטרופוס לנכסי נפקדים. האפוטרופוס הירדני עשה את מלאכתו נאמנה: הוא לא אישר את מכירתם של נכסים, אלא רק את חכירתם. זו עוד פרצה שבזכותה מגורשים כעת תושבי שייח' ג'ראח: היה קשה הרבה יותר לגרש אותם אילו בוצעה רכישה ולא חכירה. לאפוטרופוס הישראלי לא היתה בעיה כזו: הוא מעל בתפקידו ומכר חלק ניכר מהנכסים עליהם היה מופקד. ליהודים, כמובן.

כן, לצעוד: בג"צ אישר את קיומו מחר (ד') של מצעד מחאה של נשים בשכונת מאה שערים, לאחר שהפרימיטיביים המקומיים, מעודדים מההצלחה של קווי המהדרין, ניסו לאכוף הפרדה מיזוגנית גם בשכונה.

פעילות פמיניסטיות סיפרו שנתקלו בשכונת מאה שערים בהתנהגות הפוגרומיסטית הרגילה – אלימות מצד הבהמות המתגוררות בה ואדישות מצד המשטרה. עכשיו הורה בג"צ למשטרה למנוע את הפיכתן של נשים המגיעות למקום לאזרחים סוג ג'. נראה אם משטרת כ"ך, כפי שכינה חיים חפר לפני שנים את משטרת ירושלים, המשטרה שמזדרזת כל כך לעצור מפגינים בשייח' ג'ראח או בסוכתו של ראש העיריה, תפעיל אותה מידה של חוסר סובלנות כלפי האלמנטים האנטי-אנושיים בישראל.

היג"עים, כמובן, כבר זחלו מתחת לסלעים שלהם וצווחו שמדובר בפרובוקציה שמאלנית. כן, מצעד הוא פרובוקציה. לא, אין שום דבר פסול בפרובוקציה. במקום שיש עוול, יש לחשוף אותו. במקום שבו נשים מושפלות באופן שיטתי, יש לארגן מצעד של נשים. וכאן, שוב, המקום לחזור על מילותיו של מנקן, שיש לדחות את התפיסה ש"אדם הנלחם באמונה תפלה צריך להיות מנומס מאד כלפיה. זו, חוששני, שטות; הדרך להיאבק באמונה תפלה איננו נימוס, אלא לתקוף אותה במלוא הכוח, להניס אותה, להטיל בה מום, ולהפוך אותה לבזויה ונלעגת לנצח. ואם, במקרה, היא יקרה לליבם של אנשים שצריכים היו לדעת יותר? אז יש להוקיע את ערוות טיפשותם לאור השמש, שם תוצג בכל כיעורה עד שינוסו ממנה, מסתירים את ראשיהם בבושה". בעדה החרדית היה כבר מי שאמר ש"אנו לא הולכים להגיב. אנו מעדיפים לחבוט בערבות מאשר בנשים הפרוצות". כולן, הרי, פרוצות. בתועבה הזו, בזוהמה המחשבתית הזו אנחנו נאבקים, ואף על פי שאין ברירה אלא להפגין כלפיה סובלנות, אסור להעניק לה לגיטימציה. לא לה, ולא למחזיקים בה.

השקרים הרגילים: לוחמינו האמיצים השתלטו היום ללא נפגעים, במבצע מהולל שוודאי ייכנס למור"ק של חיל הים, על ספינה לא חמושה של פעילי שלום, ה"איירין". כל האנשים שעל הספינה, ששמותיהם היו ידועים, הודיעו מראש שהם לא יפעילו כל אלימות. אף על פי כן, כדי לחמם את הציבור, אמר אתמול "גורם צבאי" ש"מי שישתמש באלימות, נשיב לו באלימות." הפעם, ראוי לציין, מיהר דובר צה"ל להוציא את התמונות והסרטים לתקשורת – בפעם שעברה, אנחנו יודעים היום, הוא איחר לעשות זאת ב-12 שעות כי הרמטכ"ל התלבט אם לאשר לשידור את תמונותיהם של חיילי השייטת המושפלים. כאן המקום להזכיר שוב שדובר צה"ל מעולם לא שחרר את כל החומר שצולם על המרמרה: ראינו שוב ושוב (ושוב, ושוב) את תמונתו של הלוחם שמושלך מסיפון אחד לאחר, אבל את התמונות של ירי קטלני בתשעה אנשים ואת הירי בעוד כ-50 איש, לא ראינו וכנראה גם לא נראה.

ישראל, על פי פעילי השלום, החרימה את הפרוטזות שהיו על הספינה בתואנה שמדובר ב"כמות מסחרית", אבל טענה בנשימה אחת שהציוד המועט שהועבר בספינה "ראוי לזלזול"; מחתה על הפלגתה של הסירה מפמגוסטה, אבל הודתה בשקט שאם היתה יכולה היתה מונעת את הפלגתה משם; ועשתה המון רעש סביב ההפלגה מפמגוסטה השנויה במחלוקת שבקפריסין הטורקית, תוך שהיא מקווה שאף אחד לא יזכור שבזמן המשט במאי, היא הפעילה לחץ כבד על קפריסין היוונית, וזו אכן מנעה הפלגה משטחה. יצוין שלראשונה אחרי שנים, נזכרה ישראל שיש כיבוש טורקי בקפריסין. זה מזכיר את התהליך המהיר שבו נזכרו בחצי השנה האחרונה כאן בקיומה של השואה הארמנית, שישראל הכחישה במשך חמישים שנה. בקיצור, עוד יום של Hasbara.

צה"ל מחזיר בתשובה: הרב הצבאי הראשי לשעבר, אביחי רונצקי – ההוא שהזכיר לנו שההלכה לא תומכת בטיפול רפואי בשבויים – כבר הצהיר בגלוי שיש מקום להחזרה בתשובה בצה"ל, ואמר כי הוא עצמו פעל ליישום השלב הראשון של חזרה בתשובה: הקניית "כבוד וחיבה" ליהדות. כלומר, משלמי המיסים פעלו להפיכתם של אנשים מן הישוב לחוזרים בתשובה, היינו כאלה שהם או צאצאיהם יוציאו את עצמם ממעגל משלמי המיסים. רק בישראל.

במהלך כהונתו, ניסה רונצקי להרחיב בכל אמצעי את תחומי ממלכתו, ובשל כך התנגש ארוכות עם חיל החינוך. עכשיו אנחנו למדים שחיל החינוך שולח חיילים להכשרות במרכז מפוקפק של חב"ד, תנועה שכל מטרתה היא החזרה בתשובה. המרכז כל כך מפוקפק, שחיל החינוך ניתק איתו מגע מספר פעמים, ושב לעבוד מולו למרות הכל.

מחב"ד אומרים ש"אנחנו מנסים להפיץ יהדות. החזרה בתשובה אינה חלק מהלקסיקון, אנחנו מלמדים יהדות ומלהיבים אנשים", מה שנשמע באופן חשוד כמו "הקניית כבוד וחיבה" ליהדות. מצה"ל עצמו נמסר ש"חיזוק הזהות הישראלית-יהודית הוא חלק מהפעילות הערכית שמוביל החיל בכלל יחידות צה"ל ואוכלוסיות הצבא." מדובר בהכחשה רפה למדי: מה שבצה"ל נקרא "חיזוק הזהות הישראלית-יהודית" נשמע דומה מאד ל"הפצת היהדות" של חב"ד ו"הקניית הכבוד והחיבה" של רונצקי. על הבלבול הכרוני בין "ישראלי-יהודי", ועל המשמעות של כך לחייל שלומד שישראלי הוא יהודי, לא כאן המקום להרחיב.

הערה מנהלתית: "קרן הטבק והאלכוהול" הוזכרה היום בקפטן אינטרנט, וזמן קצר לאחר מכן התקבלו כמה תרומות. אני רוצה לשוב ולהודות לתורמים. היום גיליתי שפייפאל מאפשר שליחת פתקים מהתורם אלי; אני קורא אותם אחורה, ומודה גם על ההערות.

הערה מנהלתית #2: איתמר שאלתיאל הגה ונועם רותם קידד, והתוצאה היא אפליקציית האנדרויד Buy No Evil, שמאפשרת למצוא את רשימת מוצרי ההתנחלויות במקום נגיש. הורידו אותה לפני שהיא תוצא אל מחוץ לחוק!

(יוסי גורביץ)