החברים של ג'ורג'

בימים שלישי ורביעי השתתפתי, יחד עם שלום בוגוסלבסקי מהבלוג השכן ואנשים טובים אחרים, בכנס Jericho2011 שנערך מטעם ה-Peace NGO Forum. היום הראשון של הכנס היה, ובכן, כנס: פאנלים, ארוחת ערב עם אורחים נכבדים וכן הלאה.

כיבוש נאור, עאלק: את הרשימה הזו אני מעדיף להתחיל דווקא מהיום השני. במהלכו, היתה אמורה להיערך פגישה עם סלאם פייאד, ראש הממשלה הפלסטיני, אבל מסיבות מובנות – הרשות היתה בעיצומו של מחול תרנגולות ערופות – זה לא קרה. גם נביל שעת', שאמור היה לנאום ערב קודם, לא הגיע עקב נסיעה דחופה לקטאר; הבדיחה אמרה שהוא הלך לבצע פיגוע התאבדות במטה של אל ג'זירה. מאחר ופיאד הבריז, יצאנו לסיור בעמק הירדן, בהדרכת נאדר חטיב.

חטיב הוא מהנדס סביבה ומים, והוא הראה לנו, בין השאר, את בית הספר לשימור הסביבה, שהוא גם בית הארחה, שנבנה בסביבת יריחו ושהוא מקווה מאד שישראלים יגיעו לבקר בו. אבל מה שהיה חשוב בדבריו היו הנתונים. מאז הכיבוש ב-1967, לא אישרה ישראל – גם לא אחרי הסכמי אוסלו – את חפירתה של ולו באר פלסטינית אחת. למעשה, ישראל סותמת אותן בשיטתיות. המים מועברים לישראל, ולהתנחלויות – אבל לא לתושבי השטחים שמהם הם נלקחים.

פלסטיני מקבל, בממוצע, קצת יותר מ-50 ליטרים ביום; ישראלי, כ-280. צריך להיות זהירים עם המספרים הללו, כי הם כוללים גם את הקצאת המים לחקלאות; אבל צריך לזכור שזה נכון גם לצד הפלסטיני. המשמעות היא שישראלי מקבל פי 5.5 מים מפלסטיני.

זה לא כל הסיפור. בחלק ניכר מהישובים הפלסטיניים אין, 44 שנים כמעט אחרי הכיבוש, מים זורמים. יש חלוקה של מים מדי כמה זמן, והם נאגרים במיכלים על הגגות. מי שהיה בשטחים, או אפילו במזרח ירושלים, ראה אותם: מיכלים שחורים גדולים. מי ששפר עליו מזלו, נאנח חטיב, כמו תושבי רמאללה, זוכה לאספקת מים כמעט יומיומית; מי שמזלו טוב פחות, כמו עצמו – תושב בית לחם – מקבל מים מדי שלושה-ארבעה ימים; ויש אחרים שמצבם, מבחינה זו, גרוע יותר.

מיכלי מים הם, בלשון המעטה, כלי בעייתי. מים מזדהמים בקלות, לעיתים מבלי שהמשתמשים במיכלים מודעים לכך. חטיב ציין שבמהלך המצור הישראלי על בית לחם, ב-2002, הם נתקעו שבועות בלי אספקת מים סדירה – תחת עוצר. הוא אמר שהדברים הגיעו לכדי כך שאמבולנסים היו צריכים להוביל מים מינרליים לאנשים נצורים. מאוחר יותר, הראו לנו באר של מקורות, שמשרתת את ההתנחלויות, ושמטבע הדברים לא מוכנה אפילו לספק לפלסטינים מידע על הכמויות שהיא שואבת.

ואלו, בתמונה קצרה אחת, פניו של הכיבוש הישראלי. בשנות השבעים והשמונים לימדו אותנו שאנחנו יצרנו "כיבוש נאור", שלפלסטינים טוב כעת הרבה יותר מאי פעם, שיש להם חשמל, שצריך לספור את אנטנות הטלוויזיה. על המים, הצורך הבסיסי ביותר, לא דיברו.

אווירה קודרת: הנאומים, כמעט בלי יוצא מן הכלל, היו קודרים. הדוברים הפלסטינים התמקדו בכך שההתקדמות, אם יש כזו, היא איטית והפיכה מאד. אחד מהם העלה, במהלך הפאנל שהציג את הצד הפלסטיני, שאלה לא נוחה: הכנס הזה, אמר, היה מיועד לאנשי grassroots, אבל במקום זה אנחנו רואים כאן את האליטה. מה קורה פה?

אולי בהשראת ההדלפה של אל ג'זירה, זיאד אבו זיאד – לשעבר שר החוץ של הרשות – נשמע מיואש. הוא אף תקף בעדינות את באי הכנס: אין לי ספק, אמר, שמה שאתם עושים הוא חשוב. אבל בשלום בין יחידים ובשלום בין קהילות, אנחנו מזניחים את השלום בין המדינות, ואחרי הכל, זה מה שחשוב. לשאלה שלי – האם לאור התנהלותה של ישראל לא הגיע הזמן לפרק את הרשות, ושהיא תפסיק לשמש כעלה תאנה של ישראל; לאלץ את ישראל לשלם את מחירו של הכיבוש, קרי ניהול השטח הנשלט בידה – הוא אמר שהצעד הזה אכן נשקל. הוא הזהיר, בנוסף, מגלישה לאינתיפאדה שלישית.

הסכמי אוסלו, נזכיר, היו הסכמים זמניים שתוקפם אמור היה לפוג במאי 1999. 12 שנים כמעט חלפו מאז, וישראל לא העבירה לידי הרשות שטחים נוספים. עזה ננטשה לגורלה, במכוון; אריאל שרון לא היה מוכן להעביר אותה לידי הרשות, גם כמעט שנה לאחר מות ערפאת. אבו מאזן יועד להשאר "אפרוח קצוץ כנפיים".

בקרב הפלסטינים, ועל פי התרשמותי גם בקרב לא מעט מהישראלים, רווחה תחושה שחזון שתי המדינות מתקרב במהירות לקיצו. פיאד רצה להכריז על מדינה פלסטינית באוגוסט; בקצב הנוכחי, בכלל לא בטוח שתהיה רשות באוגוסט. שלום העיר שבהחלט יתכן שתוך שנה, כולם ידברו על פדרציה או על מדינה דו לאומית; אחרי הכל, הוא הזכיר, לפני שנה, רק מעטים היו מודעים לכך שיהדות מסוכנת לדמוקרטיה. אבל אם הישראלים לא היו מוכנים לוותר על אריאל ומעלה אדומים, ספק אם הם יהיו מסוגלים לוותר על נכסיהם הנחשבים ביותר – אדנותם ופחדיהם.

אוי: למרבה הצער, נכחו במקום גם פוליטיקאים ישראלים, חברת הכנסת אורית זוארץ (קדימה) והשר בדימוס אבישי ברוורמן. זוארץ נשאה נאום שהיה עמוס בכל כך הרבה קלישאות, שהמשאית שהובילה אותן קרסה בדרך ליריחו. בשלב מסוים הנאום שלה הזכיר את התשובה המפורסמת ההיא של מיס דרום קרוליינה.

ברוורמן היה גרוע הרבה, הרבה יותר. מזמן לא שמעתי נאום גרוע כל כך. למחרת שמעתי מישהו אומר בזעם ש"הנאום של ברוורמן היה קטסטרופה!". הוא לא יודע אנגלית, ובכל זאת התעקש לנאום בה. הוא לא הצליח לחבר משפט אחד לאחר. לאף אחד לא היה ברור על מה הוא דיבר. בשלב מסוים הוא עבר לנאום בשבח חשיבותה של מנהיגות. הוא התייחס לעצמו בגוף שלישי. כשנועם שיזף יידה בו שאלה קשה – מה, בעצם, עשית במשך שנתיים בממשלת נתניהו? – הוא פחות או יותר התפרק, המשפטים שלו הפכו למקוטעים אפילו עוד יותר. איך, לעזאזל, האיש הזה היה נשיא אוניברסיטה?

אף אחד לא יחשוד בזיאד אבו זיאד שהוא יליד אוקספורד, אבל הוא בעליל שולט בשפה, כמות הקלישאות היתה אפסית, וכל משפט היה חד וברור. הוא פשוט היה טוב משמעותית יותר משני הפוליטיקאים הישראלים שהגיעו.

חיטוי באור שמש? שאלתי את רון פונדק – מאדריכלי הסכם אוסלו, שפעל בחשאיות מוחלטת –אם הדיפלומטיה החשאית לא הזיקה יותר מאשר הועילה: הפרסומים של וויקיליקס ואל ג'זירה, שחשפו את האמת שמאחורי הקלעים, גרמו לזעם ניכר ולנזק. האם לא הגיע הזמן לדיפלומטיה שקופה יותר.

פונדק, כמובן, לא חשב כך. "אני לא מסכים אבסולוטית", הוא אמר, ונתן את הנימוקים הרגילים: אי אפשר לנהל מו"מ תחת לחץ ציבורי; שני הצדדים ייבהלו; הפגנות ישבשו את יכולת המשא ומתן. יש דברים שצריך לעשות בשקט, ואז להציג את התוצאה.

אני לא בטוח שזה נכון. נתחיל מזה שבכלל לא בטוח שזה אפשרי יותר. היום, כל חבר צוות למו"מ – או אפילו העוזרים שלהם – שיחשוב שמה שקורה לא ראוי, יכול בקלות להדליף כל דבר במהירות שיא, ולצייר את הדברים באופן הגרוע ביותר. עצם ההדלפה תעיד על כך שהיה נסיון להסתיר משהו.

מעבר לזה, דיפלומטיה חשאית – ביטוי שכאשר נוצר על ידי וודרו " קו קלוקס קלאן" ווילסון היה מלא בוז ואיבה – מועדת מעצם טיבה ליצור אווירה של קונספירציות, שהמזרח התיכון גם כך. יתר על כן, לשקיפות יש יתרון משלה: אף אחד לא יוכל לומר שלא אמרו לו מה קורה.

הצעה לניסוי: בסבב המו"מ הבא, יועלה מדי יום כל הפרוטוקול של הדיונים לאתר המו"מ. מי שלא ירצה לצלוח את 56,000 המילים היומיות, יוכל להסתפק בתקציר מנהלים. זה יעורר רעש, כן – אבל גם יעורר מעורבות. בסופו של הדיון, אף אחד לא יוכל לטעון שהוא לא קיבל את המידע שהוא זכאי לו, שהוא מופתע, שנעשו דברים מאחורי גבו. לכל היותר הוא ייאלץ להודות שהוא לא הקדיש לכך את תשומת הלב.

האם הצדדים יעשו תרגילים קרקסיים? ודאי. הם עושים זאת גם כעת, כשהפרוטוקולים חשאיים לשנים. במהלך הדיונים אחרי ועידת מדריד, נהג יוסי בן אהרן – מהשרצים הגדולים ביותר ששירתו אי פעם בשירות הציבורי בישראל, שבירך על מותה של אמו של מזכיר המדינה בייקר, משום שזה הקנה לישראל עוד כמה שבועות של שקט – לפצוח בשירה בכל פעם שהנציג הסורי החל לנאום. כל המטרה היתה משיכת זמן. נראה את המקבילה הנוכחית של בן אהרן מסביר שטיק כזה לציבור שלו.

הערה מנהלתית א': אלון-לי גרין, עוזרו הפרלמנטרי של דב חנין וממארגני הפגנת השמאל לפני שבועיים, ביקש למסור את הדברים הבאים בתגובה על טענת השמאל הלאומי ×›×™ מארגני ההפגנה סירבו לאפשר הנפת דגלי ישראל על הבמה: "מפלטו האחרון של הפטריוט המזוייף הוא התרשמויות כוזבות ופתלתלות. ההתקפה על דב חנין והפניית חיצי הביקורת אל  המחנה הדמוקרטי תוך זניחת המערכה על הדמוקרטיה בישראל מצערת. ידינו מושטות לפעילות ופעילים, ארגונים, תנועות ומפלגות המוכנים להתייצב יחדיו, מבלי לחדד הבדלים והשקפות אידיאולוגיות, אלא מתוך שותפות אסטרטגית פוליטית למאבק על הדמוקרטיה בישראל." אנשי השמאל הלאומי ביקשו גם הם להגיב, וסביר שפוסט שייכתב על ידיהם יפורסם כאן בימים הקרובים.

הערה מנהלתית ב': ב"עין השביעית" התייחסו בחיוב לכספות שבוצע כאן ל"דו"ח" האחרון של אם תרצו, וגם התייחסו לבעיה המובנית של הטקסטים האלה: שהם מתיימרים לחשוף מידע פומבי, ובכך יוצרים תחושה שקרית שהוא מוסתר.

הערה מנהלתית ג': בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורמים. אם לצטט את האמירה המעורפלת המפורסמת של דה גול, הבנתי אתכם.

(יוסי גורביץ)

בשנים האחרונות חל שינוי משמעותי בזירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. התקשורת המסחרית מתעלמת מהמהלך הזה כמעט לחלוטין (מלבד יחידי סגולה כמו צבי יחזקאלי), אבל מי שהצליח לפתח רגישות מסוימת למצבו של האדם ומכיר את הפרטים לא יכול להתעלם מכך שהמציאות משתנה: המאבק של הפלסטינים כנגד ישראל הופך פחות ופחות אלים, ופונה לאפיקים אחרים – פוליטיים, משפטיים, כלכליים ודיפלומטיים.

אין ספק שמדובר במכלול של גורמים שמעודדים את המהלך הזה. מדיניות החיסולים, למרות הצחנה המוסרית העולה ממנה, הוכיחה את עצמה כיעילה מאוד בפירוק הנהגת הזרועות המבצעיות של הגופים הפונדמנטליסטיים בגדה ובעזה; גם הגדר עצמה מקשה על אלו שעדיין רוצים לפוצץ את עצמם יחד עם עוד עשרות בני אדם. אבל המניע העיקרי לדעיכת המאבק האלים ולהעברתו לזירות אחרות מקורו בפלסטינים עצמם. כמעט חמישה עשורים הישראלים חיכו שיקום "בן גוריון פלסטיני", מנהיג שיהיה אמיץ מספיק לדחות את דוקטרינת הכול או כלום שהובילו ערפאת ושאר אנשי אש"ף שבאו מטוניס, ויתחיל לפעול לראשונה לטובת הפלסטינים. והנה, כשסוף סוף החלה לצמוח בגדה הנהגה שמבקשת לבנות מדינה פלסטינית מלמטה למעלה, נתניהו מעדיף לטרוק בפניה את הדלת פעם אחר פעם.

מי שנמצא בשטח יודע שהשינוי הזה מהותי ועקבי, והכוונה היא לא רק לישראלים שפועלים לצד הפלסטינים במאבקם נגד הדיכוי והכיבוש – אפילו קציני צה"ל ברמת מפקדי פלוגות וגדודים מספרים על שיתוף פעולה הדוק, יומיומי ואפקטיבי מאוד עם כוחות הביטחון הפלסטיניים. שמעתי את זה מכלי ראשון: לא מזמן חזרתי משירות מילואים (שקט מאוד, לשמחתי הרבה) באזור, וראיתי עד כמה הקצינים האלה חשים שלא בנוח עם המצב הזה, אבל אינם יכולים להתכחש לו. הם חוזרים ומדגישים שהסיבה לשיתוף הפעולה הזה היא שזהו האינטרס של הפלסטינים נכון לעכשיו ובכל רגע זה יכול להשתנות ("אל תמהרו להפנות אליהם את הגב"), אבל למרות שהדבר כל כך חורה להם, הם לא יכולים להתעלם מכך שהמציאות בשטח משתנה – ההנהגה הפלסטינית (בגדה, בעזה זה סיפור אחר) זונחת את ההתנהלות האלימה כנגד הישראלים, ולוחמת יחד עם צה"ל והשב"כ נגד החמאס ושאר הגופים הפנאטיים.

איתמר שאלתיאל אמר לי לפני כמה ימים שהסיבה העיקרית לכך שהוא בוחר להקדיש כל כך הרבה אנרגיה במאבק נגד הגדר בבילעין היא ששם הפלסטינים לומדים להוביל, אולי בפעם הראשונה בהיסטוריה של מלחמת מאה השנים הזאת, מאבק לא אלים. וזה גם מה שקורה בזירה הבינלאומית: חרם צרכנים, איומים דיפלומטיים והפרעות לנאומים מעולם לא גרמו למותו של אף אדם. אין ספק שרוב הישראלים אינם מפיקים נחת מהקמפיינים האלה, אבל צריך להיות אטום כמו בלוק כדי להשוות בינם ובין אוטובוסים מתפוצצים ברחובות.

אבל לא מעט ישראלים, כאלה שגדלו על הקביעה המפורסמת מהגדה של פסח ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו", מתקשים לקבל את העובדה שהמציאות משתנה. מבחינתם, "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב", וגם אם מובילי פעולות המחאה נגד ישראל מדברים בגלוי נגד הכיבוש ונגד הפגיעה בזכויות האדם, מתחת לפני השטח הכוונה שלהם היא להשמיד את מדינת ישראל מתוך מניעים אנטישמיים טהורים שטבועים בגנים שלהם.

כדי לחשוף את המזימה הזדונית הזאת החליטו הפיונים של ליברמן להקים ועדת חקירה שתאתר את מקורות המימון של ארגוני זכויות האדם, וכשיתברר שהמקור לכספים שמתחזקים את הפעילים האלה הוא במדינות ערביות ובגופים עוינים לישראל, תזכה תיאוריית הקונספירציה של הימין הישראלי לראיות. כך מבקשים הגורמים שמחזקים את כוחם באמצעות זריעת פחד ושנאה להקים דחליל מפואר על בסיס ארגוני זכויות האדם. דחליל שמאיים להביא לסופה של מדינת היהודים באמצעות מניפולציות שאין להם שום קשר למוסר (שהרי המוסר האמיתי הוא רק ה"מוסר היהודי") או לזכויות אדם. הפגנות וחרמות צרכנים מתפרשים בעיניהם כטכסיסים מתוחכמים שמהווים תחליף זמני לפצצות ולרובים, לחץ בינלאומי הוא תמיד התערבות פנימית חצופה של גויים שהם האחרונים ללמד אותנו מוסר מהו, וכל ישראלי (ובעצם – כל יהודי) שמשתתף בקמפיינים האלה הוא משת"פ, בוגד, שונא את עמו ואת עצמו, או בקיצור – יהודון.

האספסוף שנרתע מהדחליל המאיים הזה ונסחף להתלהמות הכללית מחמיץ, כדרכו של אספסוף, כשל לוגי בסיסי מאוד במסכת הטיעונים הזאת: יכולה להיות רק סיבה אחת שאותם "אנטישמיים" נאלצים להסתיר את מטרתם האמיתית, והיא שעצם ערעור על זכותה של ישראל להתקיים נתפס בעולם כהצהרה בלתי לגיטימית. כלומר – גם אם יש ביסוס לתיאוריית הקונספירציה של הימין הישראלי, לאותם גופים מרושעים שמבקשים להשמיד את ישראל באמתלה של דאגה למצב הפלסטינים אין שום סיכוי לעמוד במשימתם, שהרי איך ערעור על לגיטימציה יכול להיות בלתי לגיטימי כלשעצמו!? אבל כאמור, לוגיקה מעולם לא עניינה את אוחזי הקלשונים והלפידים שמבקשים לכלות את זעמם בבוגד הראשון שייפול לידיהם.

ובכל זאת, נראה לי שיש מקום לאופטימיות. הרי בעוד כמה שבועות או חודשים, ועדת החקירה הנלעגת הזאת תרד מהכותרות ותישכח (בין כה אין לוועדה כזו שום סמכויות ביצועיות), ואני רוצה להאמין שבסופו של דבר השפיות תנצח. הישראלים והפלסטינים – מלבד הפונדמנטליסטיים וכמה פוליטיקאים שמגבים אותם – חולקים אינטרס משותף, שהוא בעצם משותף לבני האדם כולם: אנחנו פשוט רוצים לחיות כאן בשקט. זה הכול. כמה פשטני שזה נשמע, בשטח עצמו יותר ויותר מיושבי פיסת האדמה המסוכסכת הזאת מתחילים להפנים את ההבנה הזאת, והקיצוניים שמרגישים מאוימים מהנורמליות המתקרבת מגיבים בצורה היחידה שהם מכירים – מרימים את הקול וקופצים את היד לאגרוף כהכנה למכה. מאחורי הצעקות של המיעוט הרועש הזה מסתתר רצון אמיתי לשפיות, אני מקווה שהרצון הכן הזה גם יתממש במציאות בקרוב, על אפם ועל חמתם של ביבי, ליברמן ושאר יוצרי הדחלילים.

(אהרן פורת)

אתמול בבוקר ירו חמושי צה"ל למוות בעומאר אל קוואסמה, בן 66 מחברון, ככל הנראה במיטתו. גרסה ראשונית של הדיווח על האירוע, לפני שצה"ל נאלץ "להביע צער" ולהודות שאופס, היתה כאן פאשלה, הופיעה בנרג: שם נאמר שהחיילים, שעצרו מבוקש, "זיהו פלסטיני אחר, שלא היה אמור להיות במבנה, והתנהג לדבריהם באופן חשוד ומאיים." בעקבות כך, מוסר נרג, "נאלץ הכוח להשיב אש".

הבה נתעמק במשפט הקצר הזה. אליבא דכולי עלמא, אפילו דובר צה"ל, אל קוואסמה לא היה חמוש, לא ירה על אף אחד, ומכאן שאי אפשר היה "להשיב אש". השבת אש היא תהליך, שבו מזהה כוח חמוש ירי לעברו, ומבצע ירי חזרה. כאן היתה אש רק מכיוון אחד, מצד חמושים מפוחדים – תמיד הם מפוחדים, לעזאזל; מי נותן נשק לפאניקרים כאלה? – לעבר קשיש חסר ישע, שבסך הכל יצא ממיטתו. גם ה"נאלץ" מאד מרשים: החמושים לא באמת רצו "להשיב אש" לעבר קשיש, פשוט לא היתה להם שום ברירה אחרת.

לרוב הישראלים, מטבע הדברים, לא אכפת. פחות פלסטיני. סביר להניח שגם לחמושים ולמפקדיהם לא יקרה שום דבר. פלסטיני, אחרי הכל. אפשר רק לשער מה היה קורה אילו במהלך חיפוש מבוקש יהודי – ג'ק טייטל, נניח – היה אחד השוטרים נכנס ללחץ ויורה למוות באביו הקשיש והלא חמוש. אילו מהומות היו פורצות, איך מועצת י"ש היתה נעמדת על טלפיה האחוריים, איך המקרה היה מטלטל את הארץ.

אבל כאן, נו, בסך הכל פלסטיני. והפעם אי אפשר לומר שהוא היה מחבל, תכנן להיות מחבל, שקל פעם להיות מחבל. סתם קשיש, במיטתו בשעת בוקר. הרג חסר כל סיבה. המבוכה הזו, חוסר היכולת לומר שידינו לא שפכו את הדם הזה, הוא ככל הנראה מה שגרר את הביטוי "השיבו אש". הרי לא יכול להיות שסתם ירינו בקשיש במיטה. גם אם האירועים מעידים אחרת, חובה לומר ש"השבנו אש". אחרת, איזה פרצוף יהיה לנו.

(יוסי גורביץ)

אמש (ב') יצא צה"ל בהתקפה תקשורתית מתואמת כנגד פעילי בילעין ומשפחת אבו רחמה, וטען שלא רק שג'וואהר אבו רחמה לא נהרגה כתוצאה מגז, היא כלל לא נכחה בהפגנה בכפר ביום שישי. הדברים מגיעים על רקע פרסומים שלפיהם הגז שבו משתמש צה"ל מסוכן מהמקובל.

אה, בעצם, זה לא היה צה"ל: זה היה "גורם בצה"ל". דובר צה"ל (מדור רדיו ואינטרנט) מסר לי בעת כתיבת הפוסט שהעמדה הרשמית שלו היא עדיין שנושא מותה של ג'וואהר אבו רחמה נמצא בחקירה, ושיש לו תהיות על העמדה הרשמית של הפלסטינים. התדרוך, שבוצע לכל כלי התקשורת הישראלים (וגם לקבוצה נבחרת של בלוגרים אנשי ימין, כאלה שאפשר לסמוך עליהם שלא ישאלו שאלות קשות ושיבינו את תפקידם בתזמורת ה-Hasbara) נערך, על פי מקור, על ידי אלוף פיקוד המרכז, אבי "הבוזז" מזרחי בכבודו ובעצמו. מזרחי הוא חתיכת מקור בכיר; זו כנראה הסיבה שכל כלי התקשורת הישראלים הקדישו לטענות שלו מקום נרחב במיוחד – למרות שזו לא העמדה הרשמית של צה"ל. דובר צה"ל, ראוי לציין, נמנע מלהגיב לשאלה האם מזרחי הוא שערך את התדרוך, בנימוק שהוא לא יכול למסור את זהותו של אדם שמספק מידע-רקע; אבל התדריך של מזרחי לא היה תדריך רקע, הוא היה מיועד לגמרי לפרסום.

למה זו לא העמדה הרשמית? כי יש בה חורים בגודל חדלון האישים של מי שהיה ראש הלוגיסטיקה במלחמת לבנון השניה, שהמחדלים שלו אילצו את החיילים לבזוז, ובמידת הצורך דובר צה"ל יוכל להתנער מהן ולומר, בצדק מבחינתו, שאלו לא הטענות שלו.

הטענות של מזרחי, אם לסכם אותן, הן:

א. אבו רחמה לא נכחה כלל בהפגנה.

ב. הדיווח על פינויה מההפגנה היה מאוחר.

ג. אין סיבה טובה להניח שאבו רחמה נפגעה מגז.

ד. יש בלבול בין השעות שבהן הגיעה אבו רחמה לבית החולים ובין השעות שבהן קיבלה טיפול.

ה. היא קיבלה תרופות המשמשות חולי סרטן, ומכאן יש להסיק שהיא היתה חולה בסרטן, וזו סיבת מותה.

ראוי לשים לב להבדל בין העמדה המסתייגת של דובר צה"ל ("הנושא בבדיקה, יש תהיות") ובין הפסקנות של מזרחי, שהתבטאה היטב בכותרות עיתוני הבוקר (מעריב כתב על "עלילת בלעין?", וידיעות אחרונות כתב ש"מות המפגינה – פיברוק"). צה"ל, כרגיל, מנהל מערכת לוחמה פסיכולוגית כנגד הציבור הישראלי בשיטת הלם ואימה: מכה חזקה בכל כלי התקשורת, שמיועדת לקבע את הנראטיב שלו בקרב האוכלוסיה שממילא נוטה לאמץ אותו. מה שיבוא אחר כך, חשוב פחות. אף אחד לא יזכור את ההכחשה, כמו שרק מעטים זוכרים שהקסאם המפורסם ההוא התגלה בסופו של דבר כאלונקה.

נעבור על הנקודות של מזרחי אחת-אחת.

א + ב. שקר. כמה וכמה אנשים ראו את אבו רחמה בהפגנה. כפי שמיהר לציין הבוקר רחביה ברמן, ציוץ של "קול יהודי לשלום" דיווח על פינויה של אבו רחמה בשעה 14:36. מזרחי טען שמקורות פלסטינים לא דיווחו במהירות על האירוע; כפי שמוסרת הוועדה העממית של בילעין, סוכנות הידיעות הפלסטינית וואפא פרסמה ידיעה בנושא זמן קצר אחרי האירוע. יתר על כן, גם אם לא נכחה בהפגנה עצמה והיתה בביתה, מי שהיה בהפגנות יודע שבלשון המעטה, צה"ל לא מקפיד לפגוע רק במפגינים ושלעיתים קרובות הגז מגיע גם אל הכפר עצמו.

ג. שורה של עדי ראיה העידו (ראו דו"ח הוועדה העממית למעלה) כי היא נפגעה מגז, אם כי תגובתה לו היתה חריגה מהרגיל. נהג האמבולנס שהוביל אותה לבית החולים מעיד שהיא אמרה לו שהיא נחנקה מהגז. גם הדו"ח הרפואי שדן במותה מצא כי סיבת המוות היתה חנק כתוצאה מגז. עמדת-נסיגה של צה"ל במקרה כזה היא שהוא לא יכול להיות אחראי לפגיעה של אנשים הסובלים מבעיות חריגות; העמדה המשפטית המקובלת, כפי שמציין רועי רוטמן, היא שבמקרה כזה- "הלכת הגולגולת השבירה" – האחריות היא על התוקף, כלומר על צה"ל.

ד. צה"ל רומז שהמסמכים הרפואיים של אבו רחמה זויפו. הראיה שלו לכך היא שהיא הגיעה לבית החולים בשעה 15:20 וקיבלה בדיקות בשעה 14:45, כלומר לכאורה לפני שכלל הגיעה אליו. על פניו, כל מה שיש כאן הוא שגיאת הקלדה פעוטה: אם היא היתה מתחילה להבדק ב-15:44 במקום 14:45, הכל היה נראה בסדר. מן הראוי לציין, בעקבות ברמן, שאילו היו הפלסטינים רוצים לזייף מסמך, דווקא סוג הטעויות הזה היה נמנע.

ה. מזרחי רמז במהלך התדרוך שלו שאבו רחמה היתה חולת סרטן שמצאה לנכון להתפגר דווקא בעת ההפגנה, כדי לדפוק את צה"ל. ההוכחות שלו? היא קיבלה תרופות שעשויות לשמש גם חולי סרטן. מכאן קפץ מזרחי למסקנה שהיא סבלה מסרטן, ואפילו מתה ממנו.

הבה נקווה שמזרחי לא מקבל גישה לחומר מודיעיני, כי אם זו צורת הסקת המסקנות שלו, אנחנו בצרות. הדו"ח של הוועדה העממית מציין כי "ג'וואהר סבלה מדלקת באוזן התיכונה, שהשפיעה על יציבתה, וכחלק מהטיפול עברה לאחרונה בדיקת CT." בדיקת ה-CT לא מצאה שום דבר חריג. אבו רחמה קיבלה טיפול תרופתי נגד סחרחורות. הרופא שעמו עבדה אבו רחמה, ד"ר עודה אבו נחלה, מעיד שיום לפני ההפגנה היא פעלה כרגיל ולא היו לה שם בעיות ניכרות לעין.

בקיצור, צה"ל מבקש שנאמין שאישה בת 36 מתה לפתע, בדיוק ביום הפגנה, מסרטן שלא הפגין כל תסמינים קודם לכן, וששורה של אנשים היו מעורבים בקשר לזיוף נסיבות מותה. כל זאת, אגב, ללא ניתוח הגופה. כל זה קורה, יממה לאחר שגורמים בצה"ל נאלצו להודות שהחיילים שלכאורה מנעו "פיגוע דקירה" בעצם פיברקו את האירוע. וכל הערימה המהבילה הזו של חצאי שקרים ושקרים מלאים מגיעה אלינו מבכיר בצה"ל שלא מוכן שיפרסמו את שמו, כשדובר צה"ל מסרב למסור גרסה משלו.

בקיצור, לוחמה פסיכולוגית מהסוג שלמדנו לקבל מצה"ל, שמיטיב להפעיל אותה כלפי אלו שמקיימים אותו. הבעיה היא שעל רוב הישראלים זה עובד.

(יוסי גורביץ)

חמושי צה"ל הרגו אתמול (א') ביריות את מחמוד מוחמד דראגמה, תושב טובאס, ומיהרו לשקר אחר כך – שקרים שדובר צה"ל הפיץ – כאילו מדובר היה ב"סיכול פיגוע". הבוקר, הדברים כבר נראים אחרת.

אתמול, דיווחו לנו שפלסטיני זועם הסתער לעבר חיילת עם שבר בקבוק זכוכית; הבוקר, למרבה העליבות, מתחוור שמדובר בסתם בקבוק שתיה, שהחייל שירה בדראגמה ראשון עמד בעמדה מבוצרת, עטוי באפוד מגן, התעקש למרות הכל שהוא היה בסכנת חיים, ופתח באש לעבר פלג גופו העליון של דראגמה. שני חמושים נוספים הצטרפו אליו. בסך הכל נורו לעבר דראגמה שמונה קליעים.

החמושים מתעקשים בחקירתם שהם ביצעו נוהל מעצר חשוד, כולל לא פחות משלוש קריאות לעבר דראגמה לעצור. מותר לפקפק בטענה הזו; כבר למדנו מראש מח"ש היוצא על תרבות השקר שפשתה במשטרה. שוטרים אינם מפלילים שוטרים אחרים. התרבות הזו, כפי שיודע כל מי ששירת בשטחים, קיימת בשורות הצבא כבר עשורים. ה"רעות" המפורסמת היא מקבילתה של האומרטה בקרב אנשי המאפיה: קשר שתיקה. חלק מהחמושים, שכנראה לא תיאמו היטב את שקריהם, טענו שדראגמה התקדם אל המחסום, מנופף באומץ בבקבוק השתייה שלו, כשהוא זועק "אללהו אכבר". אף אחד אחר לא שמע את הקריאות הללו. לטענת החמושים, דראגמה המשיך לצעוד לעבר המחסום גם לאחר שנורה בירכו. ממש ליל המתים החיים.

החיילים הם חיילי חטיבת כפיר, חטיבת הכיבוש הייעודית של צה"ל הידועה לשמצה. נזכיר שהסיפור של פיגוע באמצעות בקבוק שבור הוא לא הראשון בתולדותיה: לפני כעשרה חודשים, דיווח דובר צה"ל בקוצר נשימה על "פיגוע קלשון", שנמנע רק לאחר שחיילי כפיר ירו למוות בשני פלסטינים. גם אז, לאחר בדיקה של כיממה, הסתבר שאם היה קלשון, הוא נותר על האדמה, והחמושים נסוגו לסיפור שלפיו אחד הפלסטינים הסתער עליהם עם בקבוק שבור – גם אז, תוך קריאות "אללהו אכבר" – ולאחר שירו בו, השני הסתער עליהם עם מזרק, לא פחות.

צריך לתהות אם הסיפור על הנוהל הפלסטיני של הסתערות עם בקבוק שבור וקריאות "אללהו אכבר" לא הפך למור"ק בחטיבת כפיר – מורשת שמטרתה להסביר לחיילים איך לבצע רצח ולצאת ממנו בכלום. אחרי הכל, בצה"ל אמרו לפני עשרה חודשים ש"קשה להתווכח עם תחושת הסמל" – מפקד הכוח שירה – "כי נשקפה סכנה לחייו".

ככה זה בצה"ל: סכנה נשקפת לחייך גם כשאתה בעמדה מבוטנת, עטוי אפוד, כשמולך אדם שמזוין עד השיניים בבקבוק משקה קל. צריך לזכור את זה, בפעם הבאה שצה"ל ינסה להסביר לנו ש"חיילים חשו סכנה לחייהם": מה שחשוב מבחינת הצבא הוא לא המצב לאשורו, כפי שהיה מבין אותו כל אדם שפוי, אלא מה "חשו" החיילים. ומבחינתו, אם ה"תחושות" הללו עולות בחייהם של פלסטינים חפים מפשע – נו, אללה ירחמם. זה מחיר הכיבוש.

תיקון: בפוסט שכתבתי לפני כשבוע, טענתי כי חבר הכנסת חיים אורון (מרצ) היה שותף לנסיון פגיעה במעמדו של חבר הכנסת אחמד טיבי (רע”ם-תע”ל) של נציג האוצר בדיון, שסירב למסור פרטים על תקציב הבטחון בנוכחות טיבי. הטענה התבססה על פרסום בגלובס, ומאוחר יותר גם על אישור שהגיע מעוזר פרלמנטרי של חה”כ טיבי. חבר הכנסת טיבי הבהיר לי הערב כי הדברים, כפי שתוארו, לא היו ולא נבראו והוסיף כי יחסיו עם חבר הכנסת אורון “בנויים על ידידות והערכה הדדית”. אני רוצה להתנצל בזאת בפני חבר הכנסת אורון על ההאשמות שהטחתי בו בתום לב. העדכון יופיע גם בגוף הפוסט המקורי.

(יוסי גורביץ)

"הסיפור שלי הוא שפעם אחת תפסנו ילד, לא ילד גדול, ילד בן עשר או שתים עשרה, משהו ×›×–×”, והסברנו לו באמצעות הקנה של הרובה מה הוא צריך לעשות, כלומר מניפים את הרובה מסמנים לו מה צריך. והמצב שנוצר כאילו… יש שם ילד קטן מאחוריו גל"ב (×’'יפ סיור) ושלושה חיילים שמכוונים אליו את הנשק והוא (הילד) הולך וצריך לפנות, הוא צריך לפנות את המחסום ×”×–×”, את המחסומים האלה. ועובד, ובוכה… ומפנה את המחסומים האלה ואנחנו הולכים ומכוונים את הנשק וככה… אז המפקד גל"ב שהיה איתי החליט, שאולי הם יעשו דבר ×›×–×” גם בהמשך הכביש דבר שכמובן לא הגיוני בכלל ×–×” כבר יוצאים מהכפר אין שום סיכוי שזה יקרה והוא אמר אולי יש משהו בהמשך הכביש ניקח אותו איתנו. בתוך הגל"ב אין איפה לשים את הילד אז מה שהוא עשה ×–×” שהוא זרק אותו אחורה: אני והחבר שלי ישבנו ×–×” מול ×–×” במאחור של הגל"ב והילד גם זרוק בין שנינו על הרגלים שלנו על הציוד שלנו והרימונים, והוא בוכה כל הזמן, ובעודו שוכב עלינו, על הציוד והרגלים בוכה, הרגשתי דרך המכנסים שלו מחלחל לו שהוא השתין מפחד. והוא בוכה שוכב ×›×›×” בין חיילים בתוך גל"ב נוסע עם ×”×’'יפ אחרי עשר קילומטר מהכפר שכבר ברור לחלוטין שכנראה הם לא הלכו עשר קילומטר עם רהיטים לעשות מחסומים המפקד החליט שפה ×–×” בסדר, אפשר להוריד אותו, עצר את ×”×’'יפ יצא החוצה בא מאחורה, משך את הילד זרק אותו לצידי הכביש, שוב בוכה, מכנסים רטובות, שילך את העשר קילומטר חזרה ואנחנו נסענו משם המשכנו להתנחלויות שהיו שם". (סיכול 34, יחידה: שריון, מיקום: בקה אל שרקיה, שנה: 2000)

"שוברים שתיקה" יציגו מחר (ג') את הספר החדש שלהם, שעוסק במדיניות של צה"ל בגדה וברצועה, כפי שהיא מתבטאת בפעילותם של החיילים בשטח. הספר מכיל מאות עדויות, של 101 עדים שונים, שמובאות בדיוק בשפה שבה נאמרו לחוקרים של "שוברים שתיקה". הטקסט השבור שלמעלה הוא דוגמא מייצגת.

הספר נחלק לארבעה חלקים: "סיכול", קרי המדיניות של הטלת אימה על האוכלוסיה הפלסטינית; "הפרדה", על האופן שבו מנשל צה"ל את הפלסטינים מאדמתם ורכושם; "מרקם חיים", על האופן שבו הוא ממשטר את חייהם; ו"אכיפת חוק", שעוסק בעיקר בהתנהגות המתנחלים, ובאופן שבו חיילים כפופים לעיתים קרובות – באבט"שים – להוראותיהם של מתנחלים. החלק האחרון מוכר יותר – לפחות למי שגילה התעניינות כלשהי במה שאנחנו עושים חמש דקות מכפר סבא – וכזה מחדש פחות. שלושת החלקים הראשונים, מצד שני, מתסכלים, מייאשים, ובעיקר מרתיחים, מרתיחים, מרתיחים. הקריאה התחילה ברצון לבכי; היא הסתיימה ברצון זועם לנקמה.

"היינו שם שבועיים אחרי פסח, שבוע של פסח ועוד שבוע אחרי ×–×”, על מצות, שוקולד, לוף וזיתים, ואני התחלתי להתחרפן. אני וחברים שלי "אכלנו סרט". ×™×¢× ×™, היינו רעבים. אנחנו חייבים למצוא דרך יענו להביא אוכל אמיתי. ירדנו למטה לדירות למטה, פרצנו את אחת הדירות. פרצנו אותה, פשוט פרצנו אותה […] היא כבר היתה די מבולגנת, לא מאד, אבל די מבולגנת. נכנסו למטבח, ראינו שיש כיריים, יש תבלינים, יש שמן, יש הכל. אפשר להכין אוכל. תפוחי אדמה, אמרנו "מכינים צ'יפס". בקיצור, הכנו לעצמנו אוכל כמו שצריך לשם שינוי. היינו מבסוטים. התחלנו לאכול ולא הרגשנו רע עם ×–×”. חוסר מוסריות או משהו. אני עדיין עד היום לא חושב שזה ×”×™×” דבר שאסור ×”×™×” לנו לחלוטין לעשות, ×›×™ תכל'ס היינו ממש רעבים. כאילו, ×”×™×” שם זוועה מבחינת אוכל." (סיכול 51, יחידה: צנחנים, אזור: רמאללה/שכם, שנה: 2001/2002)

העדויות מגיעות מצד עדי ראיה: לעיתים קרובות מאד הם מעורבים עצמם בפשעים. לעיתים הם צופים חסרי אונים, מנסים להתנגד ללא הצלחה, לעיתים הם מזועזעים, אבל בהרבה מקרים הם קלטו שמשהו היה לא בסדר רק שנים לאחר מעשה. היה להם תירוץ, כמובן: מדובר היה באוכלוסיה עוינת, אוכלוסיה של "מחבלים".

* * * *

סיימתי לאחרונה לקרוא את Pity the Nation של רוברט פיסק, שעוסק במלחמות בלבנון, בדגש על הפלישה הישראלית הגדולה, ביוני 1982, ומה שבא אחריה. הספר מצדיק פוסט עצמאי משלו, אם יהיה זמן, ואני רוצה להתייחס לנקודה אחת, שפיסק חוזר עליה שוב ושוב: הממאירות של השימוש במילה "מחבלים" (טרוריסטים, באנגלית): היא מפשיטה באחת את אנושיותם של החמושים של הצד השני, ומאפשרת בקלות להפוך לא רק אותם עצמם אלא גם את הסובבים אותם ואת בני משפחותיהם לכאלה שדמם מותר. תומאס פרידמן כתב משהו דומה ב"מביירות לירושלים": החיילים הישראלים מעל סברה ושתילה לא ראו ולא שמעו בני אדם נרצחים, כתב, משום שמבחינתם לא היו שם בני אדם; היו שם רק מחבלים.

* * * *

מאז שנת 1967, צה"ל שולט בגדה המערבית. עד 2005, שלט גם ברצועה. בשנים 1982-2000 הוא שלט גם ב"רצועת הבטחון" בדרום לבנון. חלק ניכר מפעילותו בשנים הללו היתה כרוכה בחיכוך עם האוכלוסיה, שמטבע הדברים לא היתה ידידותית. הבוז הטבעי של כובש לנכבש תמיד כלל גם את הפחד ממנו, מההתקוממות שלו, מנקמתו, ממה שיקרה לכובש אם הגלגל יתהפך. צריך לתהות אם העובדה שהפחד הזה היה חלש יותר בדרום לבנון, כי לחיזבאללה לא היו דרישות מישראל, או ברצועת עזה – בשל הגדר האפקטיבית סביבה – הקלו על הנסיגה מהן, בעוד שהעובדה שקשה מאד להפריד בין הגדה ובין ישראל עשויה להיות מחסום רציני מאד מפני נסיגה.

מי שגדל בשנות השבעים עוד זוכר את התיאורים העולצים על הטיולים שערכו ישראלים ברחבי הגדה – הרבה פחות בעזה – בימי השכרון שאחרי הנצחון ביוני 1967, איך חזרו מהם עם מציאות באפס מחיר. אלו היו טיולי נצחון. הם הפכו לזכרון כבר בשנות השבעים המוקדמות, משום שאחרי שחלף הלם הכיבוש, הגדה – שלא לדבר על הרצועה – לא היתה מקום בטוח לישראלים. במהירות, הפכו השטחים הכבושים לנחלתם של שלושה ציבורים בישראל: המתנחלים, שבו זמנית הכחישו שיש בעיה של ממש (טענת ×”"לרוב הפלסטינים טוב, השאר מוסתים על ידי אינטלקטואלים ממורמרים") ודרשו נקמה מחרידה כנגד כלל האוכלוסיה אחרי פיגועים; משקיפים ומפגינים שמאלנים, שתמיד היו מיעוט קטן עד ×–× ×™×—; והחיילים. עד 1987, הצליח צה"ל לשלוט בשטחים באמצעות כוחות קטנים ביחס. מאותה שנה, השטחים הפכו לחזית העיקרית שלו. ובשטחים, כמובן, גרו מחבלים. כפרים שלמים שלהם.

ב-1988, הפך השיר "יורים ובוכים" של סי היימן לשערוריה בדיוק מהסיבה הזו: הוא ניסה לאלץ את הישראלים לראות מה קורה בצד השני של הקו הירוק. הישראלים לא רצו לדעת, עדיין לא רוצים. למתנחלים יש אידיאולוגיה שמתרצת הכל. השמאלנים מפגינים, ללא תועלת. החיילים, שעד לאחרונה שתקו ברובם המכריע, או חיכו איזה עשור ועשו מהזכרונות שלהם סרט או ספר, התחילו לדבר. בהרבה מובנים, יש לחשוד, הם עושים את ×–×” ×›×™ בניגוד לדורות קודמים, שלהם הובהר שהם צריכים לשתוק בשם איזה משהו שגדול יותר מהם – היחידה, צה"ל, הציונות – הם דור שהתרגל לדבר על כל דבר, שלא יודע איך לשתוק.

* * * * *

"עכשיו, הכרטיסים האלה, מה שמדהים בהם, שכבר מהמחסום אתה יודע כמה קשה כמה קשה להשיג, ×›×™ כולם מראים רק כאלה שפג תוקפם ומספרים לך סיפורים שהם כבר מנסים לחדש. ואתה מבין שזה משהו שהוא כמעט בלתי ניתן להשיג בתוקף. אז נדהמנו לראות שכנראה החבר'×” שעובדים בישוב כן יש להם בתוקף. ביקיר, בישוב יקיר, ×”×™×” להם פועלים ערבים. אז הכמה פועלים משאירים את התעודה שלהם בש"×’ ונכנסים לישוב. אז מה עשו השני חבר'×” שהיו איתי? לקחו את התעודות ושמו אותן בכיס. בן אדם אחרי ×–×” בלי התעודה, אתה יכול לעצמך מה…

להם שמו אותן בכיס?

סתם, רוע לב. סתם. הוא יצא לעשן ועשו לו קונץ ×™×¢× ×™, העלימו לו את ×”×–×”… הוא (המילואימניק) כמובן לא יקרה לו כלום. כאילו מה? כולה תעודות מעבר של ×–×”. […] אני ממש זוכר שזו הפעם הראשונה שקלטתי שילד בן שמונה עשרה עם קצת רוע לב יכול לזיין למישהו את החיים. מחר אותו בן אדם לא יכול להגיע לעבודה, ואתה כבר יודע שהבן אדם, כדי להוציא את הכרטיס ×”×–×”, עבר שבעה מדורי גיהנום. אתה עברת שם, בקדומים, במת"ק, ואתה יודע מה הולך שם". (הפרדה 14, יחידה: נחשון, מקום: יקיר, שנה: 2001)

הרוע ×”×–×”, או היכולת הזו לרוע, של ילד בן 18 עוברת כחוט השני בכל ספר העדויות ×”×–×”. זהו ספר על עבדים ×›×™ ימלכו, על אפסים קטנים שניתן להם לשלוט באנשים אחרים, ועל הנטיה האוטומטית לסאדיזם. ×–×” סיפור על מתלהבים שהשליכו רימוני הלם לתוך שוק, וההדף הרג תרנגולות שם (מרקם חיים 1); על שוטרים צבאיים ששופכים דרך שגרה ארגזי סחורה באופן "מדגמי", וכשאחת מהן מקבלת הערה שלא מוצאת חן בעיניה מפלסטיני, שופכים את כל הסחורה שלו (מרקם חיים 3); על חיילי שמשון שמחרבנים על הספות בבית ששהו בו, ובוזזים את הבית (סיכול 47); על מפקד צנחנים שמחליט, מתוך שעמום, לירות צרור בכל רכב שעובר, ולנמק את המעשה בכך שיכול להיות שהרכב הוא "רכב תופת" (סיכול 37); על צוות שהחליט לירות בכל אמבולנס, ×›×™ יכול להיות שהוא "מבריח מחבלים", ומ"פ "שנדפק לו המוח" ומחליט לירות בכל רכב (סיכול 38); על חיילי צנחנים שכמו בסצינה בסרט ידוע מחליטים לערוך חיפוש בתוך הפסנתר, מוצאים בתוכו אוסף חרבות אמנותי ומחרימים אותו על תקן אמל"×— (סיכול 64); איך חייל מגדוד הנדסה, שעושה מאמץ ניכר לשמור על צלם אנוש, מאבד את הכל ברגע שפלסטיני מתחצף אליו, ואיך שאר החיילים מגחכים בהנאה, ×›×™ ×”× ×”, הצטרף עוד פושע לחבורה, אין עוד צדיקים (מרקם חיים 18); איך שוטרי מג"ב היו עושים תחרויות מי יוכל להשפיל הורה יותר מול ילדיו, עד כדי שהוא ×”×™×” "מחרבן במכנסיים" (מרקם חיים 16); איך…

יש לא מעט סיפורים על הריגה מיותרת, על האופן שבו הצבא מתעל את הסאדיזם של חייליו לצרכיו, על הריגה לשם נקמה, על אנשים שבלשונם הצינית של סאטיריקנים ישראלים "הועלו לדרגת מבוקש לאחר מותם" ועל האופן שבו הצבא משקר על כל ×–×”. אבל מה שבולט באסופה הזו הוא עד כמה דווקא פגיעה ברכוש היא זו שמזעזעת את החיילים. כלומר, אם הורגים מישהו, בדרך כלל אפשר לתרץ את ×–×”. אחרי הכל, אם הוא לא ×”×™×” מחבל אז הוא ×”×™×” קרוב של מחבל, ולהרוג אנשים ×–×” בסופו של דבר מה שהצבא צריך לעשות. אבל ביזה – משום מה צחנת הביזה מטפסת מעל לכל הצחנה שמסביב. את ×–×” אנחנו מוצאים במקומות שונים למדי, החל מיהוה אחרי רצח העם ביריחו וחרם עכן ועבור בהיינריך הימלר בנאום פוזן שלו, שבו הוא מצדיק את השמדת היהודים אבל טוען (טענה שלא ברור עד כמה ידע שהיא שקרית) שהאס.אס. טיהר משורותיו דווקא את הבוזזים. הצחנה הקבועה של האנשים המנסים לטהר את מה שאי אפשר לטהר, שנטפלים לביזה כאילו גניבה או השחתת רכוש גרועים יותר מהריגת בני אדם חפים מפשע, הצחנה שעולה דרך קבע מהתקשורת הישראלית בעת דיווח על עוד מקרה של ביזה. חורבן והשפלה – ×–×” חלק מהמשחק; שלילת צלם אנוש מאנשים אחרים – ×›×›×” ×–×” עובד. אבל שאף אחד לא ×™×¢×– לטמא את מאבקנו בכך שיעשה ממנו כמה זלוטס. ×–×” לא, עד כאן.

כלומר, גידלנו – בהשגחתו הצמודה של צה"ל – דור של ילדים מגודלים, מפונקים, שחושבים שמותר להם לבזוז אוכל של מישהו אחר אם המנות שקיבלו לא מצאו חן בעיניהם; שלמדו שזה לגמרי בסדר להתעלל באנשים אחרים, ואפילו להתבדח על כך, שלמדו שיש אבק אדם שמותר להוציא עליו את כל התסכולים, וששום דבר לא יקרה להם בשל כך – אבל שיודעים באי נוחות, תוך כדי הביזה, שדווקא עליה הם עשויים לשלם מחיר יקר. הם לא יושלכו לכלא אם הם יחטפו ילד ויאלצו אותו לפנות מחסומים באיומי נשק, אבל אם הם ייתפסו בגניבת איזה גאדג'ט – הו הו, פה הם ייגררו לפני בית דין צבאי. מעבר לפחד מטימוא "טוהר הנשק", יש סיבה נוספת לכך: בצה"ל אין משמעת, וזה לא סוד לאף אחד; אבל המפקדים מוכנים להעלים עין מהעדר המשמעת, כל זמן שמי שסובל ממנה הם הנתינים הפלסטינים. כשזה מגיע לביזה, תוך זמן קצר יש לך צבא שכל מה שמעניין אותו הוא לבזוז, וזה כבר מסוכן לצבא. ועל כן ננקטים צעדים חמורים בנושא.

מעבר לדברים המובנים מאליהם – ההשחתה המחלחלת של הכיבוש, הפיכתו של צה"ל לצבא חיל מצב שלא מסוגל לנהל מלחמה נגד אויב, השנאה הבוערת שמשאירים חיילים מאחוריהם, שנאה שתקשה עד למאד על הפסקת מעשי האיבה – ישנה הבעיה שלא מדברים עליה: העובדה שחלק ניכר מהצעירים הישראלים חוו טראומה, או במקרה הגרוע יותר, הדחיקו אותה והפכו אותה לחלק משגרת חייהם. ומה שנעשה שם, יחזור לכאן. זה יתפוצץ. זה לא יכול להחזיק.

עדכון: ביום שלישי נכחתי בכנס של "שוברים שתיקה" לרגל השקת הספר החדש שלהם, "כיבוש השטחים" (תמונות אפשר לראות כאן, את הספר עצמו אפשר להשיג כאן ובקרוב גם בחנויות הספרים). במהלך הכנס שאלתי את פעיל "שוברים שתיקה", מיכאל מנקין, מה הנהלים שעל פי הם מחליטים שעדות ראויה לדפוס, שאלה שכמה מגיבים העלו בתגובה לפוסט בנושא.

מנקין הסביר שהם פועלים כך: הם ממעטים לקבל עדים שפונים אליהם, וברוב מוחלט של המקרים מגיעים אל העדים בעצמם. המראיין הוא תמיד אדם ששירת באותו גזרה כמו המרואיין, הראיון נמשך שעות והם משתמשים בקריטריונים עיתונאיים לבירור ראיות. עבירות שמנסיונם של אנשי "שוברי שתיקה" הן נורמטיביות, כמו גניבות במחסום, מדווחות ללא חקירה נוספת; עבירות שמנקין הגדיר כ"חורגות מהנורמטיביות מבחינת ההתעללות" לא הופכות לדיווח עד שיש להן אישור מידי עד שני. אנשי "שוברים שתיקה", הוא הבהיר, ממעטים מאד בפרסום של עדויות שמיעה, ויש להם עדויות רבות שהם לא פרסמו, למרות שחלק מהן נמצאו אמינות.

(יוסי גורביץ)