החברים של ג'ורג'

24 במאי 2009

ביום בהיר אפשר לראות את הסוף

Filed under: כללי — תגיות: , — yossi @ 21:22

ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה היום (ראשון) את העלתה של הצעת החוק של ח"כ אלכס מילר מישראל ביתנו, האוסרת על ציון הנכבה, היינו אסון חורבנה של פלסטין בעת לידתה של ישראל. באותה הזדמנות, אישרה ועדת השרים גם הצעת חוק אחרת, של זבולון אורלב מ"הבית הלאומי", האוסרת "הסתה לשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

בפני שתי הצעות החוק עומדת עדיין דרך ארוכה, ומידת החוקתיות שלהן מוטלת בספק, בלשון המעטה. ניתן להניח, עם זאת, שהן תעבורנה את שלוש הקריאות. האספסוף רוצה בהן ומעטים מעיזים להתנגד.

בקיצור, אם להיות אישי לרגע, הממשלה הנבחרת שלי רוצה לסתום לי את הפה, לסגור לי את הבלוג, ולשלוח אותי לכלא ×›×™ אני קורא לשינוי דמותה של ישראל באופן חוקי ולא אלים. הבעיה הפרקטית עם ההצעה הזו, מעבר לפאשיזם המבוהל שבה, היא שהיא משאירה בפני מי שבכל זאת חושב שהמדינה הזו רקובה מהיסוד שתי ברירות בלבד: להמלט או להתייחס לממשלה כפי שהיא – אויבתו וסוהרתו – ולמרוד נגדה.

למרד צבאי אין סיכוי של ממש גם בחלומות הפרועים ביותר, וגם אם היה – מה היינו עושים באספסוף הלאומני שהכנענו? כופים עליו שלטון צבאי וגוזלים את זכויות האזרח שלו? בקצרה, ממשלת ישראל מבקשת ממני בנימוס לעשות את המעשה היהודי ביותר: לשים לב שהקרקע בוערת, לאסוף את הפקלאות וללכת. היא לא רוצה בנאמנותי.

הבני זונות עושים את זה בדיוק כשסיימתי את שירות המילואים שלי. אלא מה. וכמובן, זה עוד קצת נפט למדורת מלחמת האזרחים שאנחנו שוקדים כל כך לארגן עם ערביי ישראל. זו, אחרי הכל, המטרה.

* * * * *

המבט ההיסטורי מאפשר בכל זאת סוג של נחמה. משטרים שמפעילים כך משטרת מחשבות, שאוסרים על ביטויים פופולריים של מחאה, הם משטרים חלולים שיודעים בעומק ליבם שלקיומם אין עוד הצדקה, שהדעה שלהם איננה יכולה לנצח בוויכוח ועל כן היא חייבת לאחוז בחרב, אם לא כדי להכריע את הדעה הנגדית, אז להכריע את האוחזים בה. אימת האין, תודעת החלילות שלהם עצמם, חוסר בטחונם, הם שגורמים לסגת מדוכן הדיונים אל הנשקיה. המוקד תמיד מחדד את המחשבה.

הנחמה הזו היתה מועילה יותר, אילו רק אפשר היה להאמין שכשתקופת החושך תחלוף – אנו נוטים להאמין שהן חולפות, מה שלא תמיד נכון – יחזור העם אל עשתונותיו, יתבייש במעשיו בימי ההיסטריה, ויתקן את דרכיו. כך היה לאחר ציד המכשפות של סיילם, לאחר ההיסטריה של ימי מקארתי (שם, לפחות, אכן היו מכשפות), וגם לאחר הפאניקה שבאה בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר. הנשיא אדמס, אומרים, התחרט עד יומו האחרון על שחתם על "חוקי הזרים וההסתה" הידועים לשמצה.

אבל ישראל, כפי שמקפיד הימין שלנו להזכיר לנו שוב ושוב, איננה מדינה מערבית. היא מדינה יהודית, והיהודים, לאורך כל ההיסטוריה שלהם, בכל פעם שדפקו את הראש בקיר, לא ניסו לבחון האם אולי כדאי להפסיק, אלא הגיעו למסקנה שהם לא דפקו את הראש חזק מספיק. ניטשה כתב יפה שאצל כל אומה אחרת, התבוסה הטוטאלית של חורבן ירושלים המקראית היתה מביאה להפסקת פולחן יהוה: האל שכרע מול אלים אחרים היה מוחלף. כהני יהוה הם שאחראים לאחת התפניות הטראגיות בתולדות המחשבה: שהתבוסה איננה באשמת האל, אלא באשמת מאמיניו, שסטו מהדרך הנכונה. בשל חטאינו גלינו מארצנו.

כשתקרוס ישראל – והיא תקרוס; אם לא תקרוס בקרוב, כפי שיש להניח, תקרוס בעתיד; כולן קורסות – ימשיכו יורשיהם של הכהנים להפיץ את הארס הישן: לא היינו מאמינים מספיק. לא הקרבנו מספיק. הם לא יאמרו "ראי, אדמה, ×›×™ היינו בזבזנים עד למאד": הם לא יוכלו לומר שישראל היתה יהודית מדי, ועל כן נחרבה. הם יאמרו שהיא לא היתה יהודית מספיק. ועל כן, כשהמקום יתחיל לקרוס, הם יטענו שיש להגביר את היהדות – הם יקראו לזה "חינוך לערכים" – מבלי להבין שהיא הרעל שהרג את ישראל. המיתוסים הפוליטיים שלנו – ארץ בלי עם לעם בלי ארץ, ארץ הבחירה, המשיחיות שהיא היא אבן היסוד של הציונות שלאחר הכרעת אוגנדה, הסירוב לחיות כעם נורמלי – הם שמבטיחים את חורבננו.

יש לקוות שעולם שפוי יותר לא ייתן לנסיון הזה לחזור על עצמו. ובינתיים, מה נעשה? נציין את הנכבה. את יום העצמאות, הרי, לא ניתן יהיה לציין כשיחדלו שרידיה האחרונים של העצמאות.

(יוסי גורביץ)

10 במאי 2009

עלילת המנורה

ביקורו הקרוב של האפיפיור בנדיקטוס ה-16 ממשיך להדגים את הארס שמפעפע בעורקיהם של היג"עים (יהודים גאים עילגים). הוא גם מספק דוגמית קטנה למהותה של מדינת ישראל: היום (א') קרא שלום דב וולפא, רב בכיר בחב"ד, לרבנים שלא להפגש עם האפיפיור. לוולפא, פרובוקטור עם קבלות שגם נחקר בחשד להסתה, לא קרה שום דבר – ובצדק, כמובן. זו זכותו החוקית. אבל שני ערבים ישראלים, שחילקו כרוזים הקוראים למחאה כנגד ביקור האפיפיור – כנראה שהם לא שכחו לו את ציטוטיו מכתבי הקיסר הביזנטי מנואל השני, וגם זו זכותם – דווקא נעצרו. מי אמר "מדינת כל יהודיה" ולא קיבל? (תודה לנמרוד אבישר על הטיפ).

קל לשנוא את בנדיקטוס ה-16. הוא גרמני, בתור התחלה. פחות או יותר כל מתנגדי האפיפיור ציינו את העובדה שהוא היה חבר בנוער היטלר – מבלי לציין את העובדה הנוחה פחות שאביו איבד את עבודתו בשל התנגדותו למשטר הנאצי, ותוך התעלמות מהעובדה שכאשר צורף יוזף רצינגר לנוער היטלר, ההשתייכות הזו כבר היתה בגדר חובה. מציינים את העובדה שהוא שירת בוורמאכט, ושוכחים לציין שהוא ערק – פעולה שהיתה כרוכה בסיכון, שכן בפרפורי הגסיסה של המשטר, הוא עדיין מצא זמן ואנרגיה להוציא להורג אלפי עריקים. (ברטולד ברכט אפילו כתב על כך גרסה מודרנית של "אנטיגונה", שבו מנסה הנערה האמיצה להסיר את גופתו של אחיה העריק, שנתלה – כמקובל – על פנס חשמל מול ביתה).

אבל האנשים שמוחים היום – בתמיכתם הנלהבת של יג"עי הטוקבקים – כנגד ביקורו של האפיפיור, מחו לפני תשע שנים גם בעת ביקורו של קודמו. קרול יוזיף ווטילה לא היה גרמני, הוא היה קורבנם; אבל המחאה כנגד איש הוורמאכט לשעבר דומה מאד למחאה כנגד מי, שככומר צעיר נשא על כתפיו נערה, ניצולת מחנה, שלא יכלה עוד ללכת.

אלא שהיום, מאחר והתדרדרנו מאד בתשע השנים האחרונות, הרבנים ויג"עיהם קולניים הרבה יותר. ואל שאר התלונות הקבועות חוזרת, שוב ושוב, עלילת המנורה.

* * * * *

בשנת 70 לספירה כבשו צבאותיו של טיטוס פלאוויוס אספאסינוס את ירושלים והחריבו אותה עד היסוד. הם הותירו רק שלושה מגדלים עומדים, ונשאו איתם אלפי שבויים ושלל רב. הללו, כמקובל, הוצגו בתהלוכת הנצחון של טיטוס, שתשע שנים לאחר מכן יירש את אביו כפרינקפס. מיד לאחר התהלוכה, הוצא להורג שמעון בר גיורא – וכתובת מציינת את מותו של "סימון בר גיורא", בין שאר הרוגי מלכות, סמוך לפורום. יריבו המר, יוחנן מגוש חלב, נכבש לעבדות בספינות המלחמה. אלפים אחרים הושלכו לחיות או נשלחו לחיי עבדות מרה. היו מהם, ככל הנראה, שבחרו במוות על פני עבדות – הדי סיפורים רבים בתלמוד מעידים על כך.

 ××‘ל הסמל הוויזואלי של החורבן היתה המנורה, שהונצחה על שער טיטוס כשהיא נישאת על ידי חיילים רומאים בתהלוכת הנצחון. היהדות האורתודוקסית העדיפה להתמקד בסמלים אחרים – למשל, המשיח היושב כמקבץ נדבות בשערי רומא. הציונות, שלא ×”×™×” לה כל עניין בקבצנים מיתולוגיים, ושנזקקה לסמלים רומנטיים, החזירה את המנורה למרכז התמונה. לא במקרה היא סמל מדינת ישראל: היא הסמל של המשך הקיום.

ובין 70 לספירה ל-1948 – חושך ואפלה. ועכשיו עולות שוב ושוב הקריאות לאפיפיור "להשיב את המנורה", שכביכול מוחזקת בוואתיקן.

* * * * *

אבל בכל זאת קרו כמה דברים באותה תקופת חושך ארוכה. ב-410, למשל, בזזו הוונדאלים הוויזיגותים את רומא, ונשאו משם אוצרות רבים. חלק גדול מאוצרותיה הגדולים של רומא הותך פשוט למתכת יקרה; גורל דומה פקד את האוצרות שבאתונה ובדלפי. אבל את המנורה הם שמרו, ככל הנראה, ונשאו אותם איתה לקרתגו.

ב-534 הצליח הגנרל הביזנטי המרשים בליסאריוס להשיב את צפון אפריקה – לשעה קצרה – לידיה של רומא השניה, קונסטנטינופול. היסטוריון החצר שלו, פרוקופיוס, טוען (בספרו "על המלחמות") שבמהלך מסע הנצחון של בליסאריוס על הוונדאלים, נישאו גם "אוצרות היהודים, אשר טיטוס בנו של אספאסינוס, יחד עם אחרים, הביא לרומא לאחר לכידת ירושלים".

העדות של פרוקופיוס בעייתית, מכמה סיבות. ראשית, הוא מדבר על "אוצרות", אבל איננו מפרט אותם; אין לדעת מה קרה למנורה, למשל, ואם היתה בין הכלים שנישאו במסע הנצחון. שנית, הוא מוסיף סיפור מפוקפק, על פיו יהודי פנה אל אחד ממקורבי הקיסר, והמליץ לו בעדינות שלא להכניס את האוצרות לארמון, שכן בגללם "לכד גיזריק [המלך הוונדאלי שהביס בליסאריוס – יצ"ג] את מקומם של הרומאים, ו[בשלם] כבש כעת הצבא הרומאי את מקומם של הוונדאלים". פרוקופיוס נכשל כאן: לוכד רומא לא היה גיזריק, אלא אלאריק, כ-120 שנים קודם לכן. היהודי מציע, על כן, לשלוח את האוצרות למקומם הראוי – ירושלים, כמובן – והקיסר המבוהל יוסטיניאנוס ממהר להסכים.

הסיפור בעייתי מאד. ירושלים היא עיר נוצרית לחלוטין בשלב זה, וכניסת יהודים אליה אסורה. מדוע ינסה יהודי לשלוח את כלי הקודש דווקא לשם? מדוע לא ינסה, למשל, לפדות אותם? מדוע יסכים קיסר שטוף באהדת רליקות קדושות להפרד מכמה מהיותר חשובות שבהן? יתר על כן, ראוי להזכיר שפרוקופיוס שנא את יוסטיניאנוס ואשתו, הקיסרית תיאודורה, שנאת מוות, וב"היסטוריה הסודית" שלו האשים אותה בכך שהיתה יצאנית ואותו בכך שהיה בן שטן, פשוטו כמשמעו. יוסטיניאנוס מוג הלב של "המלחמות" מזכיר במידה חשודה את יוסטיניאנוס של "ההיסטוריה הסודית".

סביר שאוצרות כלשהם מבית המקדש השני אכן נישאו באותה תהלוכה – יותר מדי אנשים חזו בה, מכדי שפרוקופיוס יוכל להמציא סיפור כזה ללא חשש – ואולי גם המנורה היתה שם. אם אכן היתה שם, ולא הותכה על ידי הוונדאלים ב-410, היא מעולם לא נראתה שוב. אם אכן הגיעה לירושלים, אין שום תיעוד על כך – וקשה להניח שאירוע כזה לא היה מתועד. ב-614 אובדת ירושלים לביזנטים לנצח: צבא פרסי, מלווה במתקוממים יהודים מהגליל, כובש אותה. היהודים טובחים בנוצרים ומשמידים את הכנסיות – אומדנים, מופרזים בעליל, מדברים על 90,000 נטבחים; אומדנים נמוכים יותר מדברים על כ-23,000 – ואלו עובדות שההיסטוריה הרשמית של ישראל (כפי שמתאר יפה אליוט הורוביץ בספרו Reckless Rites) עושה ככל יכולתה לטשטש. על פי אגדה, היהודים זוכים בשלטון בירושלים במשך שלוש שנים. כעבור 20 שנים היא נכבשת על ידי המוסלמים. למנורה אין זכר – לא בעת כיבוש העיר על ידי הפרסים, לא בעת החרבת הכנסיות והטבח על ידי היהודים, ולא בעת הכיבוש הערבי. המנורה, כמו "הצלב הקדוש", יוצאת מההיסטוריה – אם בכלל היתה חלק ממנה אחרי 410 – עם כיבוש ירושלים, ולכל המאוחר עם כיבוש ביזנטיון על ידי הצלבנים ב-1204.

* * * * *

כל זה הוא קצת יותר מדי היסטוריה ליג"עים. ביזנטים, רומאים, וונדאלים, פרסים, ערבים – מה זה משנה, כולם גויים. בשילוב מוזר עם דן בראון ותיאוריות קונספירציה אחרות, הם מעדיפים להעליל על הוותיקאן שהוא מחזיק באוצרות יהודיים בזוזים, ובאוצרות הסימבוליים ביותר. בירור העובדות הללו לקח לי חמש דקות בדיוק. נכון שיש לי הבנה מסוימת בהיסטוריה ביזנטית, ואני מכיר את פרוקופיוס, אבל גרסה מקוצרת אפשר למצוא גם בוויקיפדיה.

מדוע, אם כן, מצליחה העלילה הזו כל כך? אולי בגלל שיש מי שמחפש עוד שמן למדורה הישנה, ויש מי שכל מהותם היא מסע נקמה ארוך כנגד ההיסטוריה.

(יוסי גורביץ)

9 במאי 2009

למי מותר להשוות, מתי חסימת כביש היא טרור, צבא ההגנה למתנחלים, והקלות של "התקפה": ארבע הערות על המצב

 

אסור להשוות, אלא רק כשמותר: שמעון פרס, נשיאנו, משמש בשבועות האחרונים כשכבת ההגנה של בנימין נתניהו, ומרכך את תדמיתו – ואת תדמית שר החוץ שלו – בעולם. על פניו, זו התערבות גסה ובלתי ראויה של נשיא בפוליטיקה. אבל זה שימון. התרגלנו. מי שהופתע מתפקידו החדש של פרס, לא צריך היה להיות מופתע: הוא ביצע אותם תפקידים עבור אריאל שרון.

יכולת ההפרזה של פרס עבדה שעות נוספות בפגישתו עם ברק אובמה – או, ליתר דיוק, בדיווחים שפיזר פרס על אותה פגישה. לדבריו, הוא אמר לאובמה ש"אחמדניג'אד הוא קטסטרופה לאיראן, לעולם הערבי ולעולם כולו". אחמדניג'אד מחזיק במעט מאד סמכויות בפועל, ואם אפשר לטעון – בקושי מסוים – שמדובר ב"קטסטרופה לאיראן", הרי שהוא ודאי פחות "קטסטרופלי" לדימויה מאשר, למשל, שר החוץ אביגדור ליברמן לדימויה של ישראל.

פרס אמר עוד שישראל "איננה יכולה שלא להשוות" בין אחמדניג'אד והיטלר. האמנם אינה יכולה? הנה כמה הבדלים. היטלר היה שליט יחיד, כמעט כל יכול, בגרמניה; הוא לא עמד לבחירה מחדש. אחמדניג'אד מחזיק בכוח מוגבל הרבה יותר, והוא יעמוד לבחירות בקרוב. כלל לא בטוח שינצח בהן. על ההבדלים בעוצמה הצבאית והכלכלית של איראן ושל גרמניה הנאצית מיותר להרחיב את הדיבור. ההשוואה הזו נעשית נלעגת במיוחד כשמשווים את כוחה של איראן, מעצמה גרעינית בהתהוות, ובין כוחה של ישראל – שלפני 20 שנה ויותר כלאה אדם ל-18 שנה (והאריכה לאחר מכן את מעצרו לשארית חייו), משום שחשף את העובדה שיש לה 200 פצצות גרעין. יש לציין שקשה להניח שגילויו של מרדכי ואנונו גרמו לישראל להפסיק ולייצר פצצות נוספות, כך שאם בין אמצע שנות השישים ואמצע שנות השמונים יצרה ישראל 200 מהן, לא יהיה מוגזם להניח שכעת יש לה כ-400 מהן.

אבל ראוי להתמקד בנושא ההשוואה. בישראל טוענים תמיד ש"אסור להשוות" שום דבר לנאצים. לאחרונה פוטר מדריך ביד ושם, משום שהעז לציין את העובדה שהמוזיאון בנוי על אדמות גזולות, ושהוא משקיף על מקום שנקרא פעם דיר יאסין, שלוחמים ישראלים ביצעו בו ב-1948 משהו שפרס ודאי היה מגדיר כ"אירוע קשה ביותר, שאנחנו מצטערים עליו מאד". ישראל תמיד השוותה את אויביה, מנאצר והלאה, לנאצים. בן גוריון, האיש שלא הסכים שבתעודת הזהות שלו יהיו מילים בערבית, האיש שבתנועת יד מפורסמת התחיל את הטיהור האתני של ערביי ישראל, נהג להשוות אפילו את מנחם בגין לאדולף היטלר.

ישראל תמיד אהבה להשוות את מעשיהם של אחרים לנאצים. האיסור הוא, כמובן, על השוואה של מעשיה של ישראל עצמה – ועל השוואתן של שואות אחרות לשואה היהודית. ישראל היא מכחישת שואה מובהקת – בכל האמור לשואה הארמנית, לשואה האוקראינית, לשואה הצ'צ'נית ולשואת רואנדה. אמור מעתה, ה"אסור להשוות" הוא אמצעי לשימור ההתקרבנות היהודית ותו לא.

מתי זה טרור: לפני שבוע הודיעה המשטרה בקול תרועות ומצילתיים, שעצרה תשעה ערבים ישראלים כחשודים ב"טרור". חלף שבוע, ומישהו בפרקליטות התעשת – והתשעה, שמיוחסת להם הפלת עמוד על כביש ותקיפת רכב באבנים, לא מואשמים כעת בטרור אלא בהתפרעות גרידא. אבל הכותרות על "טרוריסטים" מקרב ערביי ישראל כבר עשו את שלהן. הדו קיום השברירי גם כך נסדק עוד קצת.

חסימת כבישים היא אמצעי מקובל בהפגנות בישראל. היהודיסטים עשו זאת שוב ושוב במהלך המאבק נגד ההתנתקות. התיאו-פאשיסטים שלנו נקטו בעוד שלל אמצעים, משפיכת שמן על כבישים כדי לגרום לכלי רכב להחליק, הנחת פצצות-דמה והודעה על חפץ חשוד, הצתת כלי רכב עמוסים בדלק וחומרי תבערה באמצע כביש, ונסיון ממשי מאד לפוצץ צובר גז. אז זה לא היה טרור, שהרי המבצעים היו יהודים כשרים.

צבא ההגנה למתנחלים: ביום שישי, עצר צה"ל פעילי שמאל שניסו למחות על הקמת מאחז בלתי חוקי אי שם באזור קרית ארבע. הם נעצרו משום שהגיעו לאזור, למרות שהיה "שטח צבאי סגור".

גם מתנחלים הגיעו למקום, ואף התעמתו עם המפגינים. הם לא נעצרו. הם גם שבו לאחר מכן. זו לא הפעם הראשונה: כבר ראינו שצה"ל פותח באש על מפגינים שמעיזים לפעול נגדו – אבל לא נוקט באותם אמצעים כלפי מפגינים שנמצאים "בצד שלו", אף ששניהם עוברים על צווי "שטח צבאי סגור" באותה מידה.

כל ×–×”, מבלי לציין את העובדה שאף שהמאחז מוגדר כבלתי חוקי, החיילים ממשיכים לשמור עליו 24 שעות ביממה. כל כך התרגלנו לזה, ששכחנו עד כמה ×–×” מדהים: כוחות שמירת החוק מזהים פעילות בלתי חוקית – ולא סתם בלתי חוקית, אלא כזו שיוצרת צרות דיפלומטיות למדינה – ובמקום לעצור את הפושעים הם… מעניקים להם ×”×’× ×” מלאה מסביב לשעון. ×”×’× ×” שאזרחים מן השורה, ראוי לציין, דווקא לא מקבלים. ואחר כך, כמובן, מגיעה הטענה החצופה שהצבא הוא "לא ארגון פוליטי" ושהוא "לא בורר את משימותיו".

זו לא "התקפה": שגריר ישראל בספרד נתקל בשבוע שעבר באחד האלמנטים הנחותים ביותר שבמין האנושי – אוהדי כדורגל – והללו קראו לעברו קריאות גנאי, ביניהן קריאות אנטישמיות.

לא נעים. אבל הכותרת היתה "שגריר ישראל בספרד הותקף על ידי אנטישמים". אפשר היה באותה מידה, וכנראה ביתר דיוק, לטעון שהוא "הותקף על ידי אוהדי כדורגל שיכורים". אבל לא משנה. מה שחשוב שהוא שהכותרת היא שקרית לגמרי.

השגריר, רפי שוץ, כלל לא הותקף. למעשה, זה עולה בבירור מהכתבה: "המאבטחים, שחששו שהאירוע יידרדר לאלימות פיזית, מיהרו לפנות את השגריר מהמקום". אבל הכתבה מתייחסת לאוהדי הכדורגל כאל "תוקפים", למרות שתקיפה בבירור לא היתה כאן.

הבלבול הזה – בין קריאות גנאי ובין התקפה – נפוץ למדי. למשל, בשעתו נטען שאיתמר בן גביר "תקף" את לימור לבנת, בשעה שהוא רק קרא קריאות גנאי נגדה – שזו לחלוטין זכותו הדמוקרטית. הסרטון של האירוע, שראיתי בשעתו אך לצערי קשה למוצאו כעת, הראה תמונה הפוכה משהו: המאבטחים של לבנת תוקפים את המפגינים. (וזאת מבלי לדבר על האירוניה שבתלונותיה של לבנת על כך שקריאות גנאי נגדה הן תקיפה, בהתחשב בעבר שלה-עצמה כתוקפת מפגינים).

לאחרונה, עצרה המשטרה אוהדי כדורגל, ממתנגדיו של ראש עירית תל אביב חולדאי, משום שהללו קראו לעברו קריאות גנאי והניפו שלטים בהתאם. המשטרה טענה שמדובר ב"סכנה לשלום הציבור". בית המשפט סבר, מסיבות שטרם הובררו, שמותר לאזרח במדינה חופשית – גם אם הוא חולה במחלה מסוכנת, כמו אהדת כדורגל – לחשוב ואף לצעוק שפקיד ציבור הוא "דיקטטור", ושדווקא אין בכך סכנה לציבור. הגיע הזמן להפסיק את ההיסטריה הזו. אלימות היא אלימות, דיבור הוא דיבור.

(יוסי גורביץ)

29 באפריל 2009

הצעה צנועה


בזמן מלחמת ספרד הידועה לשמצה, המלחמה שהפכה את ארצות הברית לאימפריה שלוחת זרועות ושהולדתה מפוקפקת בערך כמו הולדתן של מלחמות מקסיקו ועיראק, חלק ניכר מהאינטלקטואלים שבארה"ב פנו נגדה במרירות. המלחמה המכוערת להדהים שנוהלה כנגד הגרילה בפיליפינים – שעליה יכתוב קיפלינג את "משא האדם הלבן" שלו – הבהירה לאמריקנים לראשונה את מהותה של מלחמה קולוניאלית.

מארק טוויין, מהבולטים שבמתנגדים, כתב ש"קראנו לגברים צעירים ונקיי מצפון לכתף רובה מושמץ, לעשות מלאכת ליסטים תחת דגל שהליסטים למדו לפחד ממנו, ללא ללכת בעקבותיו; הזנינו את כבודה של ארצות הברית, והשחרנו את שמה בעולם… ואשר לדגל לפרובינציה הפיליפינית, קל לעשותו. נוכל להכין אחד מיוחד – מדינותינו עושות זאת; פשוט דגלנו הרגיל, כשהפסים הלבנים צבועים שחור והכוכבים מוחלפים בגולגולת ובעצמות הצלובות".

* * * * *
גרמניה המערבית הפכה למדינה עצמאית במאי 1955, כעשור לאחר כיבושה. שש שנים קודם לכן, כבר התירו רשויות הכיבוש את עריכתן של בחירות חופשיות במדינה. יפן זכתה לעצמאותה ב-1952. מדובר, נזכיר, במדינות שהיו אחראיות למלחמות תוקפניות שגבו את חייהם של מיליוני אזרחים חפים מפשע ומיליוני חיילים. חלק ניכר ממנהיגותן של שתי המדינות הוצאה להורג בשל פשעי מלחמה.

ישראל כבשה את השטחים – הגדה המערבית, רצועת עזה, ורמת הגולן – בשנת 1967. מאז חלפו 42 שנים. הישראלים נוטים היום לומר שהם מחזיקים בשטחים בשל מעשי טרור. התירוץ הזה ודאי לא נכון לרמת הגולן – שרוב תושביה הם דרוזים ועלאווים המסרבים לקבל אזרחות ישראלית והם אוכלוסיה כבושה – וצריך לזכור שזה אמנם תירוץ מקובל עכשיו, אבל גלי הטרור התחילו בתחילת שנות התשעים. לפניהם היו תירוצים אחרים.

היו מנהיגים ישראלים שכלל לא טרחו להסתיר את העובדה שהם נוקטים בשטיקים וטריקים שמטרתם למנוע את הנסיגה הישראלית עד למצב שבו לא תהיה עוד אפשרית, או עד לרגע המיוחל שבו לעולם יימאס מהסכסוך. יצחק שמיר אמר, כזכור, ש"בשביל ארץ ישראל מותר לשקר"; יגאל אלון – גיבור מלחמת העצמאות, שבמקום שבו עברו כוחותיו לא נשאר כפר פלסטיני אחד על תילו – הגה את "תכנית אלון" מתוך ידיעה ברורה (כך הצהיר באזני מנהיגי המתנחלים) שלא יימצא מנהיג ערבי שיסכים לקבל אותה אבל שהיא תיראה כאילו ישראל רוצה בשלום; ושרון הגה את התכנית הגאונית של ה"קוורטט", שדורשת מהפלסטינים קודם כל "לפרק את תשתיות הטרור", ובאופן כללי – כפי שאמר יועץ הסתרים שלו, דב וייסגלס – מטרתה לדחות את הנסיגה הישראלית "עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים".

זו, אולי, היתה בחירה אומללה של מילים: כפי שפיראטים אחרים – חיילי הצבא האדום של סטאלין – למדו על בשרם, הפינלנדים ידעו היטב להלחם. הם גם שילמו לברית המועצות בריבית דריבית על הפלישה של 1940. סביר יותר שוייסגלס חשב על "נורווגים", במשמעות של באשיר ג'ומייל. אבל זו באמת הערת אגב.

המשמעות היא שבתירוצים שונים, ישראל שלטה במהלך רוב שנות קיומה על מיליוני בני אדם שאינם רוצים בשלטון זה. אולי ראוי, אם כן, ללכת בעקבות מארק טוויין ולהחליף את הדגל בדגל הראוי לליסטים.

* * * * *
גם הצדק הישראלי הולך ודומה לצדק של פיראטים. שוטר מג"ב, שחר בוטביקה, שהורשע בחטיפה ובהריגה של נער פלסטיני, לאחר שהתעלל בו והשליך אותו מג'יפ נוסע, יישב בכלא שמונה שנים וחצי שנים בלבד. לפני ניכוי שליש, כמובן.

הדגל החלופי כבר נראה ברחובות ישראל.

הדגל החלופי כבר × ×¨××” ברחובות ישראל.

מיכאל בן ארי, לבזיונה של הרפובליקה הישראלית מחוקק בפרלמנט שלה, אמר ש"הוא מרגיש בגידה בחיילים ובילדים שלנו. גם אם הם כשלו, הם עדיין ילדים שלנו". מילא בן ארי; אין מביאים ראיה מן החלאה. אבל מה על כבוד השופטת, אורית אפעל-גבאי?

העונש הקבוע בחוק על הריגה הוא 20 שנות מאסר. העונש על חטיפה הוא עשר שנים. הנסיבות היו מחמירות במיוחד: בוטביקה ושאר הקושרים תכננו מלכתחילה להתעלל בפלסטיני. הם גם תיעדו את המעשה בווידאו. קשה להבין מדוע לא הואשמו ברצח. אבל כבודה החליטה להשית בוטביקה רק שמונה וחצי שנות מאסר, וזאת משום שהוא "התייצב לדיונים". עכשיו, לזכותו של בוטביקה ייאמר שהוא כבר ישב במאסר בית חמש שנים, ושאפשר היה לקזז אותן מה-20 שזכה בהן ביושר. אבל מה פשר התירוץ המשונה הזה?

בבדיקה ראשונית בנושא, שערכתי בסיועה של דר' נעמה כרמי – אם יש טעות, היא כמובן שלי ולא שלה – נוכחותו של נאשם בדיוניו היא חובה ולא רשות, ואף שבית המשפט רשאי ואף צריך להתחשב בנאשם ולפטור אותו מנוכחות אם היא פוגעת בו (כל זמן שעורך דינו נוכח בדיון), מלכתחילה חלה חובה חוקית על הנאשם להתייצב לדיונים בעניינו. ראו פסק דין בנושא כאן.

כלומר, על פניו – ושוב, אינני משפטן – כבוד השופטת הקלה בדינו של הקושר העיקרי, בהרשיעה אותו בחטיפה והריגה, משום שהוא… ביצע את חובתו החוקית, וחובה חוקית שבית המשפט כנראה ×”×™×” פוטר אותו ממנה אילו ביקש זאת. זו פסיקה תמוהה, בלשון נימוסין.

* * * * *
בוטביקה לא לבד, כמובן. לפני כחודש, החליטה השופטת שרה דותן כי ג'וליאן סופיר איננו שפוי, ושעל כן אין לכולאו. סופיר יתחיל בקרוב חיים חדשים בצרפת. נחמיה שטרסלר מזכיר לנו (ויפה הוא עושה, שכן הסיפור ירד מהרדאר של רוב כלי התקשורת) שבמאי 2007 החליט סופיר לרצוח ערבי כלשהו. הוא בחר קורבן, נהג המונית תייסיר קראקי. הוא בחר בו לאחר שדחה שני נהגי מוניות אחרים, שהתבררו כיהודים. הוא נסע עם תייסיר לדירתו, ביקש מהקורבן לעלות לדירה בתואנה שישלם לו שם ושיכין לו כוס קפה, ואז דקר אותו למוות.

או, ליתר דיוק, שחט אותו. לדבריו בחקירה, הוא "לא הרגיש כלום, כמו ששוחטים בהמה, כי לבהמה אין נשמה." במילים האלה הוכיח סופיר שהוא יהודי אורתודוקסי טוב, שכן כידוע מדרגת היהודי ומדרגת האדם מדרגות שונות הן, וכמקובל – זכה לרחמי בית המשפט.

בואו נסתכל על זה שוב. הולך בן אדם ומחליט לרצוח מישהו. הוא בוחר היטב את קורבנו, ומבדיל בינו ובין קורבנות אחרים. הוא מתכנן את הרצח בקפידה ומבצע אותו, לדבריו-שלו, על רקע אידיאולוגי. יתר על כן, מדובר באדם שצה"ל פטר אותו משירות משום שהביע רצון לרצוח ערבים – כלומר, מישהו בעל רקע אידיאולוגי מובהק בתחום. אז איך, לעזאזל, מוגדר בן אדם כזה כבלתי שפוי? ואם הוא בלתי שפוי, ובעליל מסוכן לציבור, מדוע הוא לא מוחזק במתקן פסיכיאטרי עד יומו האחרון?

כי הוא שייך לצוות הפיראטים. אז אולי, שוב, הגיע הזמן להחליף את הדגל.

* * * * *
בערב חג יום הזכרון הודיעה המשטרה, בקול תופים וחצוצרות, שהיא פשטה על מאחזים של התנועה המסוכנת "פרופיל חדש", שקוראת למינות של אזרוח החברה הישראלית ומטיפה, לטענת כחולי המדים, להשתמטות משירות בצבא העבדים שלנו.

רק פתאים יאמינו שהעיתוי היה מקרי: המשטרה רצתה לעשות לעצמה קופה תקשורתית קטנה. כך, בעבר, עצרה חייל "ניאו נאצי" בדיוק בערב יום השואה. עולה מזה ניחוח לא נעים של התחלה של משפט ראווה, שלא לומר הזמנה ללינץ' ציבורי.

יתר על כן, קצת משונה שהמשטרה חוקרת אנשים שבסך הכל הביעו את דעתם. כזכור, היועמ"שים כבר קבעו שחופש הביטוי רחב ואין לצמצמו אלא כאשר יש סכנה. כך, למשל, נמנע מני מזוז מהעמדתו לדין של עובדיה יוסף שאיחל למותו של אריאל שרון. יוסף הוא "מאחל" סדרתי: הוא גם איחל למותו של יוסי שריד. הוא לא נחקר, כמובן, ואף אחד לא פשט על ביתו. כשהתנועה שהקים משה פייגלין קודם להתנתקות קראה לתקיפה של חיילים ולפריצה לבסיסים ולהשמדת רכוש צבאי כדי למנוע את הסרת הגוש, המשטרה לא פשטה על ביתו. היא גם לא פשטה על בתיהם של הרבנים החרדים המנסים למנוע את ההתנדבות לגדוד הנח"ל החרדי. המשטרה לא מתעסקת עם רבנים.

הצבא והמשטרה – מג"ב היא זרוע משטרתית, כזכור – יורים לעבר מפגיני שמאל ומפגינים ערבים דרך קבע, גם כלפי כאלו שאינם מפעילים כלפיהם אלימות. התואנה היא "שטח צבאי סגור". לאחרונה התחילו להגיע לבילעין ונעלין פעילי תנועות ימין ולהפגין בעד החיילים. באופן משונה משהו, אף שמדובר בדיוק באותו שטח צבאי סגור ובדיוק באותה עבירה, החיילים נוטים שלא לירות על המפגינים שבצד שלהם. כלומר, עולה ריח חשוד של שיקול דעת פוליטי בהפעלת הכוח.

לא שזה צריך להפתיע: כך נראה הצדק כשהוא עוטה רטיה על עין שמאל. אז אולי, בכל זאת, הגיע הזמן להחליף את הדגל?

(יוסי גורביץ)

21 באפריל 2009

מחשבות פזורות לעוד יום שואה


התאיידות: משנה לשנה, הטקסים של יום השואה נראים כמו עוד נסיון החייאה של משהו חבוט. הכותרת של "ידיעות", אתמול, ראויה לציון: "הנצחה במשבר". למה הנצחה, איזו הנצחה, למה ×–×” טוב, מה אנחנו מנציחים בעצם – כל אלה שאלות שלא מתייחסים אליהן כלל. העיקר להנציח. "הנצחת" האירועים עצמאית מהם, האירועים אינם עוד אירועים היסטוריים – כלומר, כאלה שיש להם סיבה, התחלה וסוף – אלא תפאורה לאומנית היסטרית. מה אנחנו מנציחים? את תודעת הקורבנות שלנו, שהיא זו שמאפשרת לנו להזיז הצידה את המצפון ולא להכיר בעובדה שידינו – דמים מלאו. העולם עוד חייב לנו 5,900,000, לפחות.

ובעוד ההנצחה במשבר, ניצולי השואה במשבר לא קטן משלהם. אבל אותם ישראל כבר מזמן זרקה לכלבים. מי שמדבר עליהם היום נחשב למשבית שמחה.

ציניות: רבני אירופה מודאגים. הנהגים הברבריים שלהם לשחיטת בעלי חיים, שקובעים שאם בעל החיים לא נמצא בהכרה מלאה כשמזים את כל דמו הרי שבשרו טרף, נמצאים על הכוונת של האיחוד האירופי, שמעביר יותר ויותר חוקים להגנה על בעלי חיים.

אז מה הפתרון? איך גורמים לגויים להבין שטאבו של יהודים חשוב יותר מסבלן של בהמות? אה, פשוט: מזכירים שפעם היתה שואה ושמי שיאסור היום על יהודים לגרום סבל לבהמות, הוא צאצא של רוצחים קדמונים או רוצח לעתיד בעצמו.

ומאליו עולה ביאליק:

"לבית הקברות, קבצנים! וחפרתם עצמות אבותיכם
ועצמות אחיכם הקדושים ומלאתם תרמיליכם
ועמסתם אותם על שכם ויצאתם לדרך, עתידים
לעשות בהם סחורה בכל הירידים…"

כמה טוב שמשנה לשנה, זה עובד פחות ופחות.

אחמדינג'אד I: נשיאנו האהוב, שמעון פרס, מחה על כך שאחמדניג'אד נשא נאום "דווקא ביום השואה". פרס כנראה שכח שהעולם לא חי על פי לוח השנה העברי, ושמבחינתו יום השואה הוא דווקא ה-27 בינואר, יום שחרור אושוויץ. האמת – בהתחשב בזהותם של המשחררים, רוצחים לא קטנים בעצמם, זה קצת מפוקפק. אבל כמה פרובינציאלי אפשר להיות?

אחמדניג'אד II: לדבריו של נשיא איראן, "באלימות רבה, בהתבסס על תואנות מלחמת העולם השניה, הציונים הפכו אומה שלמה לחסרת בית תחת האמתלה של סבל יהודי." אם נוריד לרגע את כל מילות השלילה – תואנות, אמתלה – זה תיאור מדויק של הנראטיב הציוני הנוכחי: לא היתה ישראל בלי שואה, ישראל היא הפיצוי שנתן העולם על השואה, ושישראל נקנתה בדם ואש. אז מה רוצים ממנו? מה, מישהו באמת חושב שישראל היא לא "מדינת כיבוש גזענית", כפי שאמר בהמשך?

אחמדניג'אד III : שר החוץ המלא זיקפה לאומית שלנו החזיר את השגריר משווייץ להתייעצות, לאחר שנשיא שוויץ נפגש עם נשיא איראן. ההיסטריה התקשורתית בנושא כבר הובילה להפגנה של תלמידים מול שגרירות שווייץ.

אבל נשיא שווייץ האומלל אינו היחיד שנפגש עם אחמדינג'אד. יש עוד כמה שנפגשו איתו. אחד ולדימיר פוטין, למשל. למעשה, כשחושבים על זה, רוסיה היא זו שבונה חלק נכבד מתכנית הגרעין האיראנית. האם שר חוצנו יחזיר בקרוב את השגריר מרוסיה? איכשהו, לא נראה לי.

הפרוטוקולים של זקני ציון, גרסת המציאות I: מי צריך להפגש באיזה בית קברות מעופש, באמצע הלילה? היום פשוט שולח ראש סיעה בכנסת מכתב לתקשורת – אה, סליחה, מכתב לראש מטה הבית הלבן, עם עותק לתקשורת – ובו הוא מזכיר לראש המטה האמור שהוא יהודי וישראלי-לשעבר ושמצפים ממנו להתנהג כמו אסתר המלכה.

רם עמנואל ידוע כאדם בעל מזג חם, כך שאני לא רוצה לחשוב מה היתה התגובה שלו על מכתב שבו הוא מועמד בתפקיד אסתר ואובאמה בתפקיד אחשוורוש. אבל המדהים הוא שדבר כזה בכלל יכול לקרות, ושרוב הישראלים לא יבינו בכלל מה הבעיה.

הפרוטוקולים של זקני ציון, גרסת המציאות II: השערוריה החדשה בוושינגטון הולכת כך: חברת הקונגרס ג'יין הרמן נפגשה עם סוכן ישראלי, והלה הבטיח לה שאם היא תצליח לעכב את ההליכים כנגד שני חברי איפא"ק שהיו מעורבים בהפעלת סוכן אמריקני – הלז, לארי פרנקלין, כבר בכלא איזה שלוש שנים – ובתמורה הסוכן ידאג לכך שיופעל לחץ על ננסי פלוסי, יו"ר הקונגרס, כדי שזו תארגן להרמן את תפקיד הנחשק של יו"ר ועדת המודיעין.

כל זה, למעשה, סיפור לא כל כך חדש. הוא בן ארבע שנים בערך. ראוי לציין, כאמור, שפרנקלין כבר בכלא, שההליכים כנגד שני אנשי איפא"ק צולעים שלכאורה הפעילו אותו עדיין תקועים, אבל שהרמן לא קיבלה את שלה, משום שכל הבלגאן נחשף. בשנת 2006, נפתחה חקירה בנושא כנגד הרמן והיא נסגרה מחוסר ראיות.

אז מה חדש פה? או! שיש ככל הנראה הקלטה. שהרמן והסוכן שלה הוקלטו על ידי ה-NSA בשעת מעשה, ושהסיבה שהחקירה נסגרה מחוסר ראיות היא שהיועץ המשפטי דאז, אלברטו "פרדו" גונזאלס, רצה לסגור אותה – כדי להפוך את הרמן ליו"ר ועדת המודיעין, כדי שזו תניח לממשל בפרשת האזנות הסתר הבלתי חוקיות.

אבל אם מישהו יגיד לכם שיש בארה"ב לובי יהודי שמזמן התבלבל בין האינטרסים של הימין הישראלי ובין אלו של ארצות הברית, וששולח מדי פעם את ידו בריגול וקצת טיוח, אל תהססו לקרוא לו אנטישמי.

מצאו את ההבדלים: דע מה שתשיב כאפיקורס.
table
(יוסי גורביץ)

18 במרץ 2009

נוכחים נפקדים


הבריון המורשע אביגדור ליברמן מיתן את דרישותיו, ובמקום "חוק נאמנות" הוא ביקש, ועל פי כמה פרסומים גם קיבל, את הסכמת הליכוד להעברת חוק שיאפשר לישראלים החיים בחו"ל לקבל זכות הצבעה.

על פניו, מדובר בתיקון הגיוני. ישנם הרבה מאד ישראלים שאינם חיים בישראל, ובמדינות רבות מקובל שאזרחים כאלה מצביעים בקלפי מיוחדת, לעיתים בקונסוליות או בשגרירויות. המקרה הבולט האחרון היה בבחירות בארה"ב, שבהן נרשם בקרב המצביעים הישראלים שיעור חריג של מצביעי מק'קיין. ולמרות שהוא נראה הגיוני, התיקון הזה הוא פתח לרעות חולות.

ראשית, בגלל מספר המצביעים המדובר. ההגירה מישראל מקבלת מימדים שהיו גורמים לאירלנד הישנה להוריק מקנאה: לאף אחד אין מספר מדויק, אבל הערכות נעות בין 900,000 למיליון ישראלים שאינם חיים עוד בישראל. כלומר, לאורך השנים, אחד מכל שבעה ישראלים נס מישראל. כלומר, אם יש שבעה מיליון ישראלים, ועוד מיליון חי בגולה הדוויה, ל-12.5% מכלל האוכלוסיה תהיה אפשרות להשפיע על כל השאר מבלי לשאת בתוצאות. בפועל, שיעורם מכלל המצביעים יהיה גבוה משמעותית יותר: רובם הגדול אינם קטינים. נניח שמדובר בשביעית מכלל המצביעים.

כלומר, אחד מכל שבעה מצביעים יוכל להכריע על מיסים שהוא איננו משלם, ולדחוף את ישראל למלחמות שבעולן לא יישא ובהן לא יסתכן. אני מתקשה לחשוב על מדינה שמעניקה לשיעור גדול כל כך של אנשים שבחרו לא לחיות בה – וזו, כמובן, זכותם המלאה – להשפיע על מדיניותה.

מתגנב החשד שמטרת התיקון הזה היא לא לאפשר לכמיליון ישראלים המתגעגעים – מכל הדברים בישראל – דווקא אל הקלפי לממש את זכותם הדמוקרטית, אלא לדלל עוד יותר את שיעור ההצבעה של ערביי ישראל. האחראי לתיקון, אחרי הכל, הוא אביגדור ליברמן, האיש ששנאת ערביי ישראל היא סיבת קיומו. מעטים הערבים הישראלים החיים מחוץ לישראל שירצו דווקא להצביע, ואיכשהו נראה לי שאלו מהם שינסו לממש את זכותם הדמוקרטית ייתקלו בשורה של קשיים לא ברורים, שיימשכו עד שייסגרו הקלפיות.

מהותה הפרקטית של מדינה יהודית

מהותה הפרקטית של ×ž×“×™× ×” יהודית


וזו רק התחלת הבעיה. בישראל, כידוע, נוהג חוק השבות, הקובע שאם הגעתו של יהודי כשר – על הגדרת הכשרות יש ויכוח – לישראל, הוא מקבל כמתנה מן השמיים זכות הצבעה. הוא לא חייב לדעת את אחת השפות הרשמיות של המדינה; הוא לא חייב לעשות שום דבר. רק ירד מן המטוס, וכבר הוא אזרח לכל דבר.

מגיני הציונות ממהרים להזדעק בכל פעם שדנים בחוק השבות, ואומרים שיש חוקים מקבילים בגרמניה ואירלנד, למשל. נכון. אבל שם הענקת האזרחות איננה על סמך השתייכות לקבוצה דתית או אתנית; לצאצאים של אזרחים אירים או גרמנים יש אפשרות לרכוש מחדש את אזרחותם. בריטניה נוקטת בשיטה דומה: נכדיהם של אזרחים בריטים שחיו ברחבי האימפריה יכולים לקבל אזרחות מזורזת. יוון, מצד שני, שלה יש פזורה גדולה אף מזו של ישראל, ושמכירה באתנוס יווני (על פי שפה), לא מעניקה אזרחות אוטומטית; היא דורשת שירות צבאי. הודו מעניקה זכויות לאנשים "ממוצא הודי", שלא חיו מעולם בתחומה – אבל הזכויות הללו מוגבלות ביחס לאלה של אזרח הודי מן השורה.

עכשיו, אם כבר הטרחנו את הגולה הדוויה הישראלית אל הקונסוליה, למה לא להרוג שני ציפורים במכה אחת? הקונסוליה היא, כידוע, שטח ישראלי ריבוני. מדוע לא להביא אליה את המוני היהודים החמים הגרים בברוקלין, ולהעניק לכולם שם – שהרי נכנסו, טכנית, לישראל – זכות הצבעה? אחרי הכל, זו מדינה יהודית, לא? מדינה שהוקמה למען כל היהודים, וכל אחד אחר בה הוא נסבל בלבד? האם זה לא פתרון מבריק לבעיה הדמוגרפית? יקומו כל משוגעי ברוקלין, מזילי הריר על גבורה יהודית וקברי אבות, ובחתימה אחת יהפכו למצביעים מן המניין.

ואם תגיע הצעה כזו להצבעה, היא תזכה לתמיכת הליכוד (שכבר ניסה להעביר בעבר הצעת חוק שמעניקה זכות הצבעה ליהודים החיים מחוץ לישראל), לתמיכתם של החרדים, וככל הנראה גם לתמיכתה של קדימה. מי יודע, אם אחמד טיבי יאמר משהו מרגיז כמה דקות לפני ההצבעה, אולי גם לתמיכתה של מפלגת העבודה. וכך תהיה ישראל מדינה השייכת לכל יהודי העולם. יקראו לזה, כמובן, דמוקרטיה – זה עבר בהצבעה חוקית.

לא הגיוני? מופרך? זה הגיוני בדיוק כמו מינויו המסתמן של מכה הילדים לשר החוץ של ישראל, אותה תחיבת אצבע בעין העולם ו-20% מאזרחי המדינה שנתניהו (שוב, על פי פרסומים; זה לא נגמר עד ששמעון פרס ישיר, כל מה שאנחנו רואים בתקשורת בשבועות האחרונים הוא ערבוביה של ספקולציות וספינים) נכנע לה. אנדרו סאליבן תהה לאחרונה האם ישראל מתאבדת. חוק אזרחות חדש יהיה רמז לתשובה חיובית, משום שהוא יוביל את ישראל במהירות ליציאה מקהל המדינות המתורבתות.

(יוסי גורביץ)

2 במרץ 2009

בשולי החדשות


ברביעי באוקטובר 2006 ביצעו ז'נדרמי מג"ב חיפוש שגרתי אחרי שוהים בלתי חוקיים בתל אביב. באתר בניה ביפו עצרו הז'נדרמים שלושה שוהים בלתי חוקיים. הם היכו אותם, בין השאר באמצעות אלה. אחר כך הורו לשלושה לשבת בגבם אל הקיר, והותירו את אחד הז'נדרמים, אברהם תומר, לשמור עליהם.

כאן קרה אירוע חריג: תומר ירה באחד העצורים, איעד תאופיק אבו רעיה – תושב תרקומיה בן 33 – קליע אחד בצווארו, והרג אותו. מאחר וישראל היא מדינת חוק, הועמד ×”×–'נדרם מיד לדין באשמת הריגה, ונמצא אשם… בערך. ההורג טען להגנתו שהוא לחץ על ההדק "בהיסח הדעת", ושקודם לכן כיוון ודרך את נשקו לעבר אבו רעיה. השופט הרחמן עודד מודריק קיבל את טענתו של תומר.

מה אני אגיד לכם, אני אמנם לא שופט, אבל זו פעם ראשונה שאני שומע על ירי "בהיסח הדעת". לחיצה על הדק דורשת כוונה. היא לא מתרחשת לעצמה. יש צורך בהפעלת כוח מסוים. אפשר לומר שתומר לא רצה להרוג את אבו רעיה אלא רק להפחיד אותו, אפשר לומר שהוא רצה לירות לידו ולא בו, אבל לומר שמישהו לחץ על הדק "בהיסח הדעת"?

מודריק הרחמן, שופט צבאי בעברו, לא רק קיבל את הטענה: הוא גם גילה הבנה רבה למצבו של הנאשם האומלל. הוא התחשב בכך שתומר חזר בתשובה (למה?), בכך שהוא רוצה להמשיך ולשרת בצבא (האם צה"ל באמת זקוק לחיילים חסרי משמעת אש כמו תומר?), ובכך שהוא מתנדב בבית תמחוי. הוא אף טען ש"הנאשם אינו עבריין ואיננו בריון או אלים מטבע ברייתו". הראיה לכך, יש להניח, היא העובדה שזמן קצר לפני שתומר הרג את אבו רעיה, הוא השתתף בתקיפתו באמצעות אלה. זו, איך לומר, ראיה בעייתית למדי. אי לכך ובהתאם לזאת, שלח מודריק את תומר לשנת מאסר אחת בלבד.

זה היה קצת יותר מדי לפרקליטות, שערערה, והיום פסק בית המשפט העליון לטובתה – והאריך את מאסרו של תומר בשנה. שנתיים מאסר; זה עונשו בישראל של ז'נדרם שהרג עציר לא חמוש, לא מסוכן, שהיה נתון למשמרתו; אדם שקודם לכן הותקף על ידי משרת הציבור הנאמן. קיפוח חייו של אדם אחר הופך, בבתי הדין שלנו, לדיון על הנוהל הנכון להפעלת נשק.

במקום להשית על מעשים כאלו את העונש החמור ביותר – העונש על הריגה יכול להגיע ל-20 שנות מאסר – כדי לדכא את הפחד הגדול מכולם, זה שמגולם באנשים שהפקדנו בידיהם נשק והמפעילים אותו להנאתם או לרווחתם; במקום לדכא את הסאדיזם המבקש תמיד להתפרץ, כשלאדם אחד ניתנת מרות, ולו זמנית, על אדם אחר – אנחנו מעודדים אותה. הז'נדרמים הבאים שילכו בדרכו של תומר – ולמשמר הגבול היסטוריה ארוכה של אצבע קלה על ההדק, מכפר קאסם והלאה, שלא רוסנה מעולם – יוכלו להתנחם בכך שמחירה של חוויה נדירה כזו, קיפוד חייו של אדם מפוחד, גוררת מחיר נמוך מאד בישראל; נמוך מזה של שוד.

והציבור שותק. והתקשורת מעבירה את הידיעה לעמודים האחוריים. מה כבר קרה, ז'נדרם הרג ערבי. כלב נשך אדם. אין כאן מה לקרוא. ככה זה.

————————————————————

(הערה: אני זקוק לסיוע טכני בהעלאת קבצי הקול של ההרצאה מהשבוע שעבר. מי שמבין בתחום מתבקש לפנות אלי במייל, ygurvitz בשירות הדואר של גוגל. תודה מראש).

(יוסי גורביץ)

9 בפברואר 2009

שני פתקים בקלפי

למה חד"ש

אני לא יודע הרבה על מה שקורה היום באפריקה. פעם ידעתי. עבדתי אז בחדשות נענע, ואפריקה היתה הסלוט הבלתי רשמי שלי. מרחוק, דרך הפילטר המאופק של ה-BBC והניו-יורק טיימס, אפריקה היתה קוץ בעין. היבשת הפנטסטית היחידה שנותרה. ילדים לוחמים באוגנדה ואדוני מלחמה סומליים; באפריקה יש הכל.

כשעזבתי את נענע, לא יכולתי לראות עוד חדשות. למשך זמן מה ניסיתי להתעדכן, אבל גם זה נגמר. קצת בגלל שהחיים זרמו פנימה וקצת בגלל שאי אפשר היה להמשיך עוד ככה, באין האונים המוחלט הזה. למעט שיחות קצרות ומיואשות עם יוסי, לא חשבתי על אפריקה זמן רב. עד המלחמה בעזה.

התיאורים של עזה התרבו כל כך, והם כה דומים זה לזה, שאני לא בטוח איך לכתוב זאת כך שיקראו. War Photographer, סרט תיעודי על צלם המלחמה ג'יימס נכטווי, הוא סוג של התחלה. בפתיחת הסרט, רואים אישה זקנה בקוסובו שביתה הושמד באחת ההפצצות. היא בוכה. מול נכטווי, מול האנשים שמצלמים אותו, מול האנשים שיורדים מהמשאית. היא לא ילד או אזרח מת, סתם אישה שאיבדה את כל מה שהיה לה, אחת מאלו שלא מצליחים להגיע לסטטיסטיקה הנזכרת. בעזה, מספרים ב-BBC, יש יותר מ-50,800 אנשים כאלו. לא צריך סטטיסטיקות אחרות. אבל הן שם, הסטטיסטיקות. הן נראות כמו דיווחים מקונגו. עשינו שם אפריקה, ויו"ר הליכוד טוען שלא עשינו מספיק.

זו לא הסיבה שאצביע לחד"ש, זו הסיבה שלא אצביע לתנועה הירוקה-מימד. יש דיבור כזה עכשיו, מסתבר. אם לא חד"ש, אז לפחות הירוקה-מימד. אני מכיר חלק מהפעילים של הירוקה-מימד, והם אנשים טובים. אבל התנועה הירוקה היא מפלגה שיכולה להתקיים רק עבור יהודים, אלו שיכולים להרשות לעצמם לדאוג לעניין הסביבתי. ואני חושב גם על המבצע הבא, ולא יודע איך יצביע אז מלכיאור.

אני מצביע לחד"ש כי זה המעט שאוכל לעשות. על פי ויקיפדיה, כ-16.5 אחוזים מאוכלוסיית ישראל הם ערבים. עזבו מים וחשמל וקרקעות, עזבו את ליברמן. אפילו שלטי תנועה בערבית צריך להשיג כאן בבית משפט. יש לי פתק אחד, והוא ממילא ישב באופוזיציה. אבל לו חד"ש יקבלו מנדט אחד מקולות היהודים, אולי ערביי ישראל יתפתו פחות לייאוש. את זה הפתק האחד שלי יכול לעשות: אפילו לא תקווה, רק הפוגה רגעית.

למה גאולה

אבל אני גם מצביע למפלגת הגאולה של הרטוגזון. אתמול פרסם עידו פוסט שבו הוא מסביר חלק ממה שעומד מאחורי המפלגה, למה זו לא בדיחה או התחכמות רשת. הוא צודק. שווה לצטט את אורוול בנושא הזה:

Progress is not an illusion, it happens, but it is slow and invariably disappointing. There is always a new tyrant waiting to take over from the old — generally not quite so bad, but still a tyrant. Consequently two viewpoints are always tenable. The one, how can you improve human nature until you have changed the system? The other, what is the use of changing the system before you have improved human nature? They appeal to different individuals, and they probably show a tendency to alternate in point of time. The moralist and the revolutionary are constantly undermining one another. Marx exploded a hundred tons of dynamite beneath the moralist position, and we are still living in the echo of that tremendous crash. But already, somewhere or other, the sappers are at work and fresh dynamite is being tamped in place to blow Marx at the moon. Then Marx, or somebody like him, will come back with yet more dynamite, and so the process continues, to an end we cannot yet foresee. The central problem — how to prevent power from being abused — remains unsolved. (מכאן)

שתי הגישות שמציין אורוול, המורליסט הרדיקל, לא יכולות לדור בנפרד. פוליטיקה באה עם סט נתונים מוכן, מאגר עובדות רלוונטיות שנורות באוטומט ממאות ערוצי התקשורת שמקיפים אותנו. זה מקל עלינו מאוד לשכוח שהפוליטיקה מתקיימת בתוך העולם עצמו, ולא רק בתוך מערכי חוקים וכסאות מוזיקליים. אנחנו יוצרים פוליטיקה שמורכבת מסטטיסטיקות והיסטוריה, ורק מהם.

הנתק הזה יצר את האוטופיות הפוליטיות של תחילת המאה העשרים, אוטופיות שיכלו להתקיים רק מתוך הכחשת הזמן, מתוך אמונה שיום אחד יוכל העולם להיות סטטי. "קץ ההיסטוריה" של פוקיאמה אינו שונה. הנתק הזה הוא שיצר את הניאו-שמרנים, שאחד מהם אמר פעם לליברל (ואלוהים יודע איפה המקור לציטוט הזה עכשיו) כי "אתם עסוקים בלחשוב על המציאות. אנחנו יוצרים אותה".

זה אותו נתק שגורם לנו לחשוב שפוליטיקאים צריכים להיות אך ורק יצורים פרלמנטריים, שחוקים יכולים לתקן חברה. לא כך זה עובד. חוקים חברתיים שהעניקו תנאים סוציאליים למי שעובד מעל ל-10 חודשים לא הטיבו את מצב העובדים, הם רק גרמו למעסיקים לפטר את עובדיהם בתום פרק הזמן הזה. חוקים לא יוצרים מוסר, הם, כפי שאמר בארי שוורץ, מקלים על השעייתו.

הנתק הזה יוצר פוליטיקאים ללא ענווה ואידיאולוגיות חסרות חמלה; הוא יוצר תאווה לסוף, לפתרון, וייאוש כאשר אלו ממאנים להגיע. מצד הבוחר, הנתק הזה גורם לנו לשקול אפשרויות פוליטיות כאילו היו צעדים במשחק מחשב. בוויכוחי הלו-הייתי-ראש-הממשלה האלה, השליטה היא תמיד אבסולוטית. הצבא תמיד עושה את שאומרים לו, העם תמיד מבין את החלטותיך, העולם מסתדר בשורות. זו התפיסה שגורמת לנו לשנוא ערבים, כי הם לא נאמנים; זו התפיסה שגורמת לחלק מהשמאל להציג את הייאוש הכן של רבים כל כך כאן כדבר מה נלעג. העולם לא מסתדר בשורות; הזמן לא עוצר; וללעוג לייאוש אינו שכנוע, הוא התבצרות. לכן, מפלגת הגאולה היא עניין רציני עד מאוד.

4 בפברואר 2009

בעיר האובות

התחושה הראשונה, עם ההגעה לחברון – למעשה, כשהשפה בשלטים התחלפה בערבית – היתה הדריכות הישנה ההיא, התחושה ששוב אתה נוסע בג'יפ סופה, עם קנה מחוץ לחלון, ששוב משהו אורב, בלתי נראה, מאחורי עיקול או עץ. בקצרה, שוב אותה תחושה של עזה, חמוצה ועזה כמעט כאילו עדיין הייתי ב-1991.

היא לא לגמרי התפוגגה, אבל היא הוגחכה עד מאד זמן קצר לאחר שהגענו, יאיר ואני, לעיר. הוא נהג, אני ניווטתי-למחצה, צפיתי-למחצה. ברחוב המקביל למערת המכפלה, עשרה מטרים בקו אווירי מהעמדה הסמוכה של מג"ב, הבחין ילד צעיר ברכב עם המספר הצהוב ובו שני לא-מתנחלים-בעליל. הוא היסס, ואז, במהירות, התכופף-הרים-השליך. פגע.

"חטפנו את האבן הראשונה,” אמרתי ליאיר.

"אתה בטוח?”

"חצץ, אבל אבן.”

[…]
בצמוד למערת המכפלה, אולי המבנה הדתי המכוער ביותר בעולם – עמדות ממוגנות הצליחו להרוס גם את המבנה המרשים nמתקופת הצלבנים, ופנימיותו הפגינה בעיקר את האתוס האנטי-אסתטי האורתודוקסי – ניצב מבנה גבוה, שמשמש כמסעדה, מזנון, חנות מזכרות ובעיקר כקוץ בעיניהם של התושבים המקומיים.

מהבניין, שנקרא על שם החב"דניק גוטניק – אותו גוטניק מ"ביבי טוב ליהודים" – מושמעים ללא הרף שירים עילגים במיוחד, שהמסר החוזר ונשנה שלהם הוא "חברון בידינו". הם מושמעים במערכת כריזה בעוצמה מחרישת אזניים. גירסא רכה ביחס לטרור המוזיקלי שהפעילו בגוואנטנמו כלפי עצירים, אבל בתוספת מנה קטנה של השפלה והתרסה.

שומעים אותם היטב במערת המכפלה עצמה.

[…]
בשנות השמונים התעורר לרגע רעש גדול, כששלח יגאל תומרקין מכתב לאליקים העצני ומיען אותו ל"אליקים העצני, KZ קרית ארבע”, כשהכוונה לקונצנטרציונלאגר, מחנה ריכוז. העצני תבע את תומרקין על הוצאת דיבה, בטוענו שהלה רמז שהוא נאצי. אני חושב שהוא גם ניצח. תומרקין טען להגנתו שהביטוי "מחנה ריכוז" התייחס לכך שקריית ארבע נראית כמו מחנה ריכוז.

היא לא השתנתה בהרבה.

[…]
בשיטוטנו, שהיו נסיון מהוסס בפוטוג'רנליזם – תוצאות ראשוניות כאן – אנחנו נתקלים באדם שמציג את עצמו כדובר הישוב בחברון. אדם מנומס, שקט. הוא מציע לארגן לנו ליווי לשכונת תל רומיידה. אנחנו אומרים בנימוס שאנחנו מעדיפים ללכת לבד. הוא, קצת נבוך, מזהיר אותנו ש"לחלק מהתושבים יש טענות לתקשורת".

יהיו בעיות, אנחנו שואלים?

לא, לא בעיות, הוא ממהר לומר. לא בעיות. אבל חלק מהתושבים לא אוהבים תקשורת. כדאי שמישהו משלנו ילווה אתכם. לקחנו את כרטיס הביקור שלו והלכנו.

[…]
ביציאה ממערת המכפלה, שני בטלנים בבגדי בחורי ישיבות מתווכחים אם אנחנו חיים בתקופת החיה השלישית של דניאל, או שמא הרביעית. זה מטיח בזה שהוא לא הבין נכון את הרמב"ם, והשני משיב לו שהוא לא עיין דיו ברשב"א. הוויכוח מתלהט בדיוק כשאנחנו עוזבים.

[…]

לומר שיהודי חברון מייצגים את הפסיכים שבפסיכים – זה כבר מובן מאליו. אבל צריך להיות שם כדי להבין במה מדובר.

חברון הזכירה לי מאד את ×¢×–×”. לא רק בגלל האדרנלין והפחד, אלא בגלל הגרפיטי. אין קיר שאין עליו כתובת או ציור. אלא שהפעם אלה אינן סיסמאות לאומניות או פסוקי קוראן; ×–×” מגן דוד או ציור של לפיד – אני לא יודע בוודאות, אבל להערכתי מדובר באזכור לרצח שלהבת פס, שהוא קריאה לנקמה – והכתובות הן, כמעט תמיד, “מוות לערבים", “להרוג ערבים", נקמה.

כמו חברי כנופיות מן השורה, מתנחבלי חברון מסמנים טריטוריה, מציירים את סמלי הכנופיה שלהם על הקירות והדלתות.

[….]
בשונה מעזה, כאן התחלתי להבין איך יכולים חיילי צה"ל להיראות כאויב. ב-1991 החיילים היו בצד שלי, אלה שהייתי אמור לסייע להם והם לי. את המשטרה ואנשי מג"ב אני רגיל לראות כגורמים עוינים מהפגנות ומסתם שוטטות כצלם.

בפעם הראשונה חשתי, משום שלא לבשתי מדים, משום שהייתי שם על דעת עצמי, עוינות גם כלפי החיילים. היה קל כך להבין איך הם משמשים ככלי שרת של המתנחלים, אחרי שחזית בצמד מתנחלים מתדרך מחלקת חיילים. היה ברור לי שבמקרה ויתפתח עימות בינינו ובין המנחלים, החיילים לא יסייעו לנו, ושהם רואים אותנו כמטרד במקרה הטוב. קל היה להזכר פתאום שלובש המדים הממוצע איננו חייל במקצועו אלא ילד בן 19 עם נשק, שמפקדיו הרגילו אותו לכך שאלא אם יעשה משהו חריג במיוחד – למשל, לירות באדם כפות מול מצלמות – הוא יכול לעשות כרצונו. ושהרגש העיקרי של חיילים הוא שעמום, שעמום שצריך לפרוק.

זה נגמר בלי תקריות כלשהן, אבל אני לא בטוח שאוכל להסתכל שוב על חיילים – חיילים חמושים, על כל פנים – באותו האופן. הצורך להזדהות בכל פעם שנתקלנו בקבוצת חיילים היה מעט מזעיר ממה שוודאי חשים תושבי המקום.

[…]
חברון שבשליטת המתנחלים היא כמעט עיר רפאים. אפשר לשוטט ברחובותיה, בשוק ההרוס שלה, מבלי להתקל בנפש חיה. הבניינים מוזנחים; חלק מחלונותיהם שבורים. נראה שנשברו באבנים.

לפני 15 שנים, בחג הנקמה היהודי המועד לפורענות, רצח ברוך גולדשטיין 29 פלסטינים במערת המכפלה. במקום לפנות את חנן "פורים שמח, יהודים" פורת וחבר מרעיו, פינתה הממשלה את הפלסטינים – מחשש שינקמו, כך אמרה. הרצחת וגם ירשת? מסתבר שבחברון, בהחלט כן.

[…]

אחרי כמה שעות, צמאתי מאד. העדפתי לחכות עד שנמצא חנות פלסטינית. המחירים זולים להפתיע: חמישה שקלים קונים לך שני בקבוקי מיץ. בישראל, חמישה שקלים לא היו מספיקים לאחד. כדי שלאיהיו אי הבנות, אני שואל את המוכר אם זה מחירם של שני הבקבוקים או אחד. שניהם, הוא אומר.

[…]

באזור תל רומיידה אנחנו מבחינים בשני ילדים פלסטינים על אחד הגגות. הם מתבוננים בנו. אנחנו לא מתנחבלים ולא חיילים, אבל מדברים עברית. אנחנו גם עמוסים בציוד צילום. הילדה משרבבת את ראשה מעל מעקה הגג – היא מצלמת אותנו. אני מנסה לצלם אותה בחזרה. היא מצחקקת, נעלמת.

[…]
יאיר שומע צעקות: “שמאלנים, שמאלנים". אם היינו בפתח תקווה, הייתי הולך לראות מה קורה, אולי להצטרף לוויכוח. פה זה נשמע כמו הזמנה ללינץ'. כבר מחשיך. אנחנו מחישים את צעדינו לכיוון הרכב, מבטים עצבניים לאחור.

פתאום אני רואה קבוצת חיילים מבצעת נוהל תרנגולת ערופה: חלקם רצים במעלה הרחוב, חלקם במורד. אני מנסה להאזין לקולות המוכרים של צרה – צעקות והיסטריה במערכת הקשר, רימוני הלם, ירי – והם אינם שם. אנחנו עדיין הולכים במהירות.

ברנש מבוגר ומזוקן חולף על פנינו בבגדי ספורט, עושה ג'וגינג. החיילים כבר אינם; חוץ מאיתנו, הוא היחיד ברחוב. “קרה משהו?”, אני שואל אותו, “ראיתי חיילים רצים.” הוא מגחך.”לא קרה כלום. חברון הרבה יותר בטוחה משאתם חושבים.”

כמה מאות מטרים מאחורינו היתה עמדה צבאית; כמה עשרות מטרים במעלה הרחוב, עמדת מג"ב. בטחון, בטחון ואין בטחון.

(יוסי גורביץ)

16 בינואר 2009

להתחיל לכתוב את הגט

זה התחיל עם חוק קק"ל, שהיה מיועד להשליך סוף סוף את קליפת ה"יהודית ודמוקרטית" מעל ישראל, ולהבהיר סופית מי בעל הבית ומי נמצא כאן בחסד ולא בזכות, חסד שעשוי להפסק ללא התראה.

 

זה נגמר השבוע, כשרוב מוחלט בוועדת הבחירות פסל את שתי המפלגות הערביות שהצליחו להכנס לכנסת מלהתמודד בבחירות הקרובות. אי אפשר עוד להעמיד פנים שיכול להיות דבר כזה, מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית. באותה הזדמנות, הגיע להפסיק להעמיד פנים שאפשר לדרוש מהציבור הערבי נאמנות למדינה יהודית, או נאמנות מצד דמוקרטים בכלל לישראל.

*           *            *            *            *

 

כמה נלעג ×”×™×”, לאחר מעשה, איתן כבל, כשהסביר מדוע החליט להתעלם בבוז מהחלטת סיעתו ולהצביע בעד פסילתן של שתי מפלגות: "נכון שאמרנו מראש שלא נפסול, אבל ההתרסה של ×—"×› זחאלקה, שאמר בנאומו שהוא עומד בקשר עם [העבריין הנמלט עזמי -יצ"×’] בשארה הביאה אותי לחשוב שיש גבול גם להתרסה ולבוטות… מותר לי שתהיה לי אמירה, גם אם אני יודע שהדבר לא יעמוד בבג"צ ובצדק [הדגשה שלי – יצ"×’] משום שאין תשתית ראייתית להחלטה. למרות זאת מותר לי שתהיה לי זכות הצעקה".

 

בוא נראה. איתן "הייתי מטר שבעים!" כבל בעצם הודיע לכלל הציבור, ראשית כל, שהוא אדם אימפולסיבי שהחלטותיו השקולות עפות מהחלון ברגע שדבריו הצפויים למדי של חבר כנסת אחר עולים לו על הסעיף; שנית, שהוא עבריין שלוקח לעצמו במודע סמכות שלא כחוק ובניגוד לצדק; ושלישית, שהוא עושה תרגילים פוליטיים ושהוא מצפה שבג"צ יאבד עוד מסמכותו המוסרית וינקה אחריו את החרא.

 

תמיד קל היה לרדת על כבל. זו לא הנקודה. הנקודה – בעצם, כמה נקודות – היא שמפלגתו של כבל הצביעה איתו; שרוב מוחלט של יהודי ישראל, באמצעות נציגיהם הנבחרים, אמר לתושבי ישראל הערבים שהם יכולים לשכוח מדו קיום ובעצם, שיתחילו לארוז את המזוודות; שהפוליטיקאים בנוסח כבל הם-הם אלה שמאלצים את בג"צ להכנס לתחום הפוליטי; שכבל הוא פוליטיקאי מתחיל, שלא הבין שההימור שלו, הצבת השמאל הציוני מאחורי ההחלטה הזו, מקשה על בג"צ לבטל אותה -  ושבהחלט יתכן שההימור שלו ייכשל.

 

כלומר? כלומר שלא בטוח שבג"צ יבטל את הפסילה, ולא בטוח שאם הוא יבטל אותה – יישמעו לו.

 

*           *            *            *            *

לפני שבוע – התותחים רעמו, איש לא הבחין – אישר בג"צ פשע מלחמה קטן: הוא הרשה להרוס (סליחה, "לאטום באופן השקול להריסה") את בית משפחתו של עלא א דים, שחיסל את תלמידי ישיבת מרכז הרב. דוק: הוא לא הורה על הריסת "בית המחבל", כפי שדוברי הימין וצה"ל התייחסו לכך, אלא על הפעלת ענישה קולקטיבית כנגד אנשים שלא פשעו.

 

רגע, רגע, יאמרו לי: האנשים האלה הניפו דגלי חמאס וחיזבאללה, שזו עבירה על החוק. יכול להיות. אין סיבה עלי אדמות לקבל את עדותה של המשטרה ללא חקירה ובדיקה. אם בוצעה כאן עבירה על חוקי ההסתה, יובאו נא האנשים הללו לדין: יועמד להם קטגור, הם ימצאו להם סניגור, יועלו ראיות, יתנהל דיון. והיה ויורשעו בדין, יקבלו את עונשם כדין.

 

אבל לא ×–×” מה שקרה כאן. קצין צבאי הוציא צו – על פי תקנות שעת חירום – ומכוחו מוחרב הבית. בתקנות – סעיף 119 (1) – נאמר כך: "מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיוחרמו לזכות ממשלת ישראל כל בית, מבנה או קרקע, שיש לו טעם לחשוד בהם שמהם נורה כל כלי יריה שלא בחוק, או שמהם נזרקו, פוצצו, התפוצצו, או נורו באופן אחר פצצה, רימון יד או כל חפץ נפיץ או או מבעיר שלא כחוק, או כל בית, מבנה או קרקע השכונים בכל שטח, עיר, כפר שכונה או רחוב, שמהם נוכח לדעת ×›×™ תושביהם, או מקצת מתושביהם, עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים, או היו שותפים לאחר מעשה לעוברים עבירה על התקנות האלה, עבירה שבה כרוכות אלימות או הטלת אימה או עבירה שעליה נידונים בבית משפט צבאי; ומשהוחרמו כל בית או מבנה או קרקע ×›× "ל, רשאי המפקד הצבאי להחריב את הבית או את המבנה או כל דבר הנמצא בבית…"

 

ובכן, על פניו נראה שאין עילה להחרבת הבית אפילו לטענת הצבא. הירי לא בוצע מתוך המבנה, או אפילו בקרבה אליו. התושבים "לא עברו או ניסו לעבור" על חוקי המדינה בקשר לשימוש בכלי נפיץ; מי שעשה כן כבר מת. התקנה הזו גם לא מתייחסת להנפת דגלי אויב. ועדיין בג"צ אישר לצה"ל להחריב מבנה של אנשים לא מעורבים, על סמך תקנות לשעת חירום שהוגדרו על ידי משפטן מובהק כמנחם בגין כ"גרועות יותר מאלו של הנאצים" – וזאת בתחום שמוגדר בחוק הישראלי (ירושלים המזרחית) כחלק ממדינת ישראל גופא. אגב – המפקד הצבאי שחתום על הצו? מדובר באלוף פיקוד העורף.

 

כלומר, מול לחץ ציבורי כבד, בג"צ התקפל והניח לבהמה הירוקה להפעיל ענישה קולקטיבית – צעד שהוא מנוגד לאמנות ×–'נבה – כנגד בני משפחה. בג"צ – הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף – קבע שלאלוף פיקוד העורף יש סמכות להחריב מבנים בישראל ולהעניש אנשים ללא משפט. האנשים האלה, כמובן, לא בדיוק אנשים; הם לא יהודים. קשה להעלות על הדעת, למשל, שבג"צ ×”×™×” מאפשר לעלוב הפיקוד לפוצץ את בתיהם של רוצחיו של החייל נידאל מנסור. מדובר ביהודים כשרים, אחרי הכל. ישראל גם לא פוצצה את ביתו של ברוך גולדשטיין, לא פיזרה את סוכת האבלים שלו, ולא עצרה את המשתתפים בעוון הנפת דגלים של ארגון טרור (×›"ך), וזאת למרות שביתו של גולדשטיין נמצא במובהק באזור שיפוט צבאי. ביתו של אף טרוריסט יהודי לא הוחרב. רחמנות לטרור יהודי היא מסימניהם המובהקים של שופטי ישראל.

Not Arabs but Amalekites

 

ישנן ראיות נוספות למכביר באשר לכך שבג"צ נוטה לאשר, כמעט כחותמת גומי, את החלטות מערכת הבטחון. ישנם מקרים חריגים שבהם אי החוקיות של פעולות הבהמה זועקת לשמיים, אבל גם אז, בג"צ נדרש לשנים ארוכות מאד של התחמקות בטרם יתערב: החלטתו בנושא "נוהל שכן", שאסרה על חיילי צה"ל להשתמש בפלסטינים כמגנים אנושיים, הגיעה לאחר שלוש שנים תמימות. וזה לא היה נושא מסובך במיוחד.

 

ואיך ינהג עכשיו בג"צ, כשמגיעה אליו – בעצם ימי לחימה – עתירה כנגד החלטה שנתמכת על ידי חלק ניכר מהציבור, החלטה כה פופולרית שאפילו השופט העליון ריבלין, יו"ר ועדת הבחירות, נמנע מלהצביע נגדה? האם בג"צ יעיז להרים גרזן על מעמדו המתרופף בציבור ויזכיר לאסופת הפראים היהודית את דבריו של אלתרמן על תופיק טובי ש"ככל צירי הבית, גם טובי יושב בו מכוח המשטר"?

 

אם לא יעשה כן, ימעל בתפקידו. אם יעשה כן, יאבד את כוחו ויאבד את יכולתו העתידית לעשות את תפקידו. בניגוד לאגדה שהם מפיצים על עצמם – אגדה הכרחית, אולי, אבל אגדה – שופטים קוראים עיתונים, והם לא לגמרי חסינים לדעת הקהל. הרבה מההחלטה תלוי בזהותם של השופטים: אם אדמונד לוי ואליוקים רובינשטיין יהיו בהרכב, לא קשה לחזות את התוצאה. אם יורשה לי ניחוש, הם יאשרו את פסילת בל"ד ויפסלו את פסילת רע"מ-תע"ל. אמנם, יש תקדים לאי-פסילתה של בל"ד, אבל יש גם תקדים נגדי – זה של אל ארד משנות השישים, שהאידיאולוגיה שלה מזכירה מאד את בל"ד. אם זה יקרה, האשמה תחולק במידה שווה בין זחאלקה, שאמר בנאומו המתריס שהוא נמצא בקשר עם בשארה, ובין כבל, שהחזיר את מפלגת העבודה לימי המשטר הצבאי.

 

אבל אם בג"צ אכן יאשר את פסילת בל"ד, מעמדו הציבורי הוא הדבר האחרון שיעניין אותנו: הוא יאשר בכך את פתיחתה של מלחמת אזרחים ישראלית, בנשלו חלק גדול מאזרחיה המנוכרים ממילא של המדינה מזכותם לבחור את נציגיהם. סימנים לכך כבר ראינו, כשהתחיל זחאלקה לדבר על "פרלמנט נפרד".

 

יתר על כן, מערכת בחירות בלי מפלגות ערביות צריכה להעמיד בסימן שאלה את ההשתתפות בה: היא דומה מדי – דומה, לא זהה – לבחירות במדינת האפרטהייד דרום אפריקה. זו תהיה מערכת פוליטית שבמידה רבה ניטלה הלגיטימיות שלה, שמזכירה מאד את איראן, שגם בה מתמודדות רק מפלגות שאישר המשטר.

 

*           *            *            *            *

ישנה, למעשה, אפשרות גרועה יותר: שבג"צ יבטל את החלטת ועדת הבחירות המרכזית – אבל שזו תחליט לצפצף על החלטת בג"צ. כלומר, תורה שלא להציב בקלפיות את פתקיהן של בל"ד ורע"מ-תע"ל.

 

הסבירות של התרחיש הזה נמוכה יותר. אמנם, צה"ל התעלם בבוז מהחלטת בג"צ שהורתה להניח למספר מצומצם של עיתונאים להכנס לרצועה, אבל הבהמה תמיד היתה כאן מעל לחוק. קשה לראות את הליכוד, קדימה והעבודה תומכים בהחלטה לכופף את בית המשפט.

 

אבל זה יכול לקרות. אנחנו כרגע בשיאה של התלהמות חסרת תקדים. אם ליברמן יצעק מספיק חזק, יכול להיות שכבל יתקפל שוב. ובקדימה יש סוסים טרויאניים שנאמנותם לעקרונות דמוקרטיים, אם הם יודעים מה הם, מוטלת בספק. זה יכול לקרות.

 

ואם זה יקרה, אם ההימור המטומטם של כבל יתפוצץ לו בפרצוף, מומלץ לכל אדם שפוי לארוז ולהשאיר את המקום המקולל הזה לאנשים שמגיע להם לחיות בו. אם זה יקרה, ישראל תאבד את זכותה לבקש נאמנות מתושביה. משטר כזה, תיאוקרטיה יהודית, צריך יהיה להפיל – גם במחיר התערבות צבאית זרה. והעובדה שמשטר כזה הוא הרצוי בעיני רוב מוחלט של הציבור היהודי, צריכה לפקוח את עיניהם של אלו הסבורים שההלחם "יהודית ודמוקרטית" הוא אפשרי. אם יהודי בביתך, בלתי אפשרי כמעט להיות אדם בצאתך.(עדכון: שווה מאד לקרוא את הפוסט המופתי של נעמה כרמי בנושא. הנה דוגמה לאופן שבו מחליפים הבלוגרים את העיתונאים).

 

(יוסי גורביץ)

« Newer PostsOlder Posts »

Powered by WordPress