החברים של ג'ורג'

תל אביב, 10.8.10

(יוסי גורביץ)

במשך עשרות בשנים, התהדרה ישראל בכך שהיא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". היא מעולם לא היתה דמוקרטיה: היא הפלתה שיטתית את אזרחיה הלא יהודים (רק השבוע, למשל, זכו כפרים ערבים בגישה לתחבורה ציבורית), וכדי לאפשר בעקיפין חוקי טוהר דם, היא העניקה לאנשי דת את השליטה בכל תחומי האישות. היא מאפשרת את קיומם של בתי משפט שבהן נשים נחותות אינהרנטית מגברים, ועדותן בלתי קבילה. אף חוק בישראל איננו מבטיח את זכות הדיבור (היא נשענת רק על פסיקות בג"צ), וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו השמיט במפגיע את הזכות לשוויון. ישראל אף פעם לא העמידה פנים שיש שוויון בין אזרחיה.

עכשיו נמאס לה גם להעמיד פנים שהיא דמוקרטית. הכנסת ערכה השבוע זובור לחברת הכנסת חנין זועבי, בשל העבירה החמורה של הבאת הסעיף לחברי הכנסת מן הימין. זועבי לא עברה על שום חוק בנוכחותה על המשט הטורקי, ולמעשה גם אם היתה עוברת על החוק זה היה לגמרי בסדר – בדיוק בשביל דברים כאלה, שמיועדים להתריס נגד החוק הקיים, יש לה חסינות מהותית. בשלהי שנות השמונים או תחילת שנות התשעים – באותן שנים אשר אכל הארבה, שנות ראש הממשלה יצחק שמיר – נפגשה קבוצה של חברי כנסת מהשמאל עם יאסר ערפאת. באותה תקופה זה היה מנוגד לחוק, ואזרחים פשוטים כמו אייבי נתן שילמו את המחיר על הפרת החוק הבלתי סביר. אף פעולה לא ננקטה נגד הח"כים, מן הטעם הפשוט שלא היתה כל עילה חוקית לפעולה כזו: הם ניצלו את חסינותם. אבל אלו היו זמנים אחרים ובכל מקרה, הם היו בני הקבוצה הדתית הנכונה.

במקביל, אושרה השבוע בקריאה טרומית הצעת חוק האוסרת על קריאה להטלת חרם על ישראל – וכמקובל לאחרונה, הצעת החוק הזו מגדירה את הגדה המערבית כחלק מישראל. על המשמעות של הצעד הזה עמדתי כאן. על כל פנים, שווה לעיין בהצעת החוק הזו (זהירות, מסמך).

נתחיל במציעים. מדובר ברשימה ארוכה למדי של המיינסטרים הימני-מרכזי, מדליה איציק – כיו"ר הכנסת לשעבר, השם הבולט ביותר ברשימה – ועד משה גפני. שמו של האחרון (כמו גם זה של אורי מקלב, חברו לסיעה) צריך להפתיע: החרדים הם המשתמשים הכבדים ביותר בחרמות בישראל. זה בסדר: החוק קובע (סוף דברי ההסבר) כי "האיזון בין טובת הציבור והמדינה לבין חירויות הפרט בא לידי ביטוי בהגבלת תחולת החוק על יזמי חרמות או מקמי חרמות, תוך הימנעות מהגדרת שיקולי הפרט בבואו לבחור לרכוש מוצר או שירות כחרם על פי חוק זה". כלומר, אם אתה מחרים חברה מסוימת משום שהיא מתעללת בבעלי חיים, או משום שהרב שלך אמר לך להחרים אותה, או משום שאתה לא מוכן מצפונית לקבל את האופן שבו היא עושה שימוש בפרסומות מעודדות אנורקטיות, או משום שהיא מעסיקה עבדים – זה בסדר. רק חרם המוחה על קיום הכיבוש הישראלי הוא אסור.

החוק אוסר על אזרחים ישראלים לקדם, לעודד או לספק מידע המאפשר קיום חרם על "ישראל" – קרי, הכיבוש הישראלי והנהנים ממנו. הוא מאפשר הטלת פיצויים וקנס אוטומטיים. הוא מאפשר – למעשה, מחייב – פעולה גם כנגד "ישות מדינית זרה", קרי הרשות הפלסטינית, אם זו תפגע במשלח ידם של המתנחלים. הנתון המעניין ביותר כאן הוא סעיף 8 (ב'): " על אף האמור בסעיף קטן (א), מי שיזם חרם או עודד השתתפות בחרם לפי סעיף 2 בשנה שלפני פרסום החוק, חזקה ניתנת לסתירה שהוא עדיין יוזם חרם או קורא לחרם גם לאחר מועד פרסום החוק." כלומר, בניגוד כמעט לכל חוקי מדינת ישראל, החוק שלפנינו הוא חוק רטרואקטיבי, כלומר ×›×–×” שמעניש אנשים על פעולות שביצעו קודם שהפך לחוק. המתנחלים ועוזריהם כנראה לחוצים מאד.

החוק המוצע אוסר על פעולות מחאה לא אלימות, וקובע שבישראל אפשר ×™×”×™×” להחרים כל דבר – אחרת החרדים לא היו תומכים – אלא אם מדובר במתנחלים ובכיבוש. ×–×” פחות או יותר הדבר היחיד שאסור להתנגד לו באופן בלתי אלים. אם החוק ×”×–×” יעבור – ודוד לנדאו כבר קרא לפרלמנטים אחרים להחרים בעטיו את הכנסת – קשה מאד ×™×”×™×” לגנות אנשים שיפעילו אלימות כנגד הכיבוש, סמליו ואוכפיו. אחרי הכל, מחאה לא אלימה נמנעה מהם.

בדברי ההסבר לחוק, טוענים המציעים שחוק אמריקני אוסר על חרמות כנגד ישראל ומדינות ידידותיות אחרות, ועל כן קל וחומר וכו'. אלא שזה לא מדויק: החוק נגד החרמות – ליתר דיוק, התוספות לתקנות היצוא – של ארה"ב לא אוסר על אזרחים או חברות להחרים מישהו, כולל ישראל. הוא אוסר עליהן להשתתף בחרם שהטילה ממשלה זרה. כלומר, אם היינו יוצרים מקבילה ישראלית, היא היתה אוסרת על ישראלים להשתתף בחרם שמארגנת הרשות על מוצרים ישראלים (בספק, כאמור, אם יש לכנסת סמכות בגדה המערבית, או שהיא רוצה כזו), אבל לא היתה מונעת מהם לארגן חרם כזה בעצמם – כי זו זכותם כאזרחים ריבוניים שלא רוצים לתמוך במדיניות עוול של ממשלתם.

אלא שלחוק הזה יש מעט מאד קשר עם התנהגות ראויה: זהו חוק סתימת פיות והטלת אימה, שמיועד להפוך רשמית את מתנגדי המשטר לאויבי המדינה, כאלה שעצם הבעת דעתם יכולה להפוך אותם למשיסה על ידי כל בעל עגלה ביצהר, שיכול לקלף מהם 30,000 ₪ בלי שיצטרך להוכיח שנגרם לו נזק. קיימת אפשרות שבתי המשפט יפילו את החוק הזה, ועל כל פנים צפויה לו דרך ארוכה בוועדות. הבשורה הטובה היא שאם הוא יעבור, הוא ישפר משמעותית את סיכוייהם של ישראלים רבים לקבל אשרת פליט מדיני במדינות נורמליות, כי הוא יוציא את ישראל סופית מרשימת המדינות הדמוקרטיות. הישראלי הממוצע, כמובן, לא יבין למה. הוא אף פעם לא יבין.

(יוסי גורביץ)

ועדת החוקה קיבלה היום (ב') את הצעת החוק של ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו), הקובעת כמה שינויים מרחיקי לכת בתחום הגיור. ראשית, החוק קובע כי מדינת ישראל תכיר רק בגיור אורתודוקסי ורק בגיורים שבהם התחייב הגר לקיים את ההלכה האורתודוקסית לאחר גיורו. שנית, החוק מנתק בין גיור ובין אזרחות – היותו של אדם גר לא תאפשר לו אזרחות ישראלית אוטומטית; זו שמורה רק למהגרים שיוכלו להוכיח שהם יהודים מבחינת מוצאם. שלישית, כל העסק יתנהל על ידי הרבנות הראשית.

נציגי הליכוד בוועדה, שלמדו משהו מאהוד ברק, נסו על נפשם ולא הופיעו להצבעה. מאוחר יותר אמר בנימין נתניהו שהצעת החוק לא תגיע למליאה. נו, אז אמר. קשה להאמין שנציגי הליכוד נעדרו מהישיבה במקרה. הצעת החוק, קוננו רבים, פורמת את הקשרים בין ישראל ובין הקהילות הקונסרבטיביות והרפורמיות בארה"ב. מבחינת נתניהו, בהחלט יתכן שמדובר בפיצ'ר ולא בבאג. כפי שכתב יפה פיטר ביינארט, ככל שיהודי ארה"ב הם ציונים הם פחות ליברלים, וככל שהם יותר ליברלים הם פחות ציונים. בנימין נתניהו הוא כל כך אמריקני, שהוא מזוהה כרפובליקני. הוא מעדיף לחכות לנשיאות של שרה פיילין, ואין לו מה לעשות עם יהודים ליברלים מצביעי אובמה; התנהגותו כלפי ג'יי-סטריט תעיד. נתניהו צריך את האורתודוקסים, לא את הרפורמים.

אבל זה לא כל כך מעניין. אני לא יהודי והמריבות הפנים-יהודיות על השאלה מי יזכה לחותמת גיור כשר לא מעניינת אותי יותר מהשאלה מי יזכה להעניק תעודות כשרות למגדניה ביהופיץ. לחוק הזה יש, מצד שני, השלכות על התודעה הישראלית הרשמית.

עד כה, ישראל הוגדרה כמדינה יהודית שמשתדלת להיות דמוקרטית. כלומר, כזו שמפסיקה להיות דמוקרטית ברגע שזה מתנגש עם היהדות. ההגדרה של "יהדות" היתה אמורפית למדי: חוקי הכנסת ופסיקות בג"צ יצרו מצב אבסורדי שבו, למשל, האח דניאל רופאייזן – יהודי שהמיר את דתו לנצרות – לא נחשב יהודי על פי חוקי המדינה בעוד שעל פי ההלכה הוא יהודי לחלוטין (אמנם, כזה המתבקש לסור לאתר הסקילה הקרוב למקום מגוריו, אבל זה בסדר – זה נכון גם לגבי עבדכם הנאמן ורוב קוראי הבלוג הזה). עד עכשיו, אפשר היה להיות יהודי "אמיתי", קרי יהודי אורתודוקסי, ויהודי-לייט, חילוני עם תודעה יהודית כזו או אחרת, והחוק לא הבחין בין השניים.

יהדות, כידוע, איננה לאום. היא דת. ההוכחה לכך היא שהדרך היחידה להצטרף אל היהדות לא עוברת דרך משרד הפנים המקומי ודרישות לשורה של מבחנים, ביניהם שליטה בשפה ובהיסטוריה, אלא דרך משרדי הרבנות, והבחינות הן על דרישות ההלכה והמיתולוגיה היהודית. רק מי שהמיר את דתו – ובין השאר, נדרש לצמצם מגע עם משפחתו וסביבתו הקודמת, כמו בכל כת – יכול להפוך ליהודי.

עד לאחרונה, היה מקובל לעבור את הבחינות, לרמות את הרבנים – ככה זה כשההורים לא מסכימים שתתחתן עם מישהו מחוץ לשבט; צריך לשקר – ולחיות חיים חילוניים ומאושרים. אחרי הכל, להוציא חריגים, מטרת הגיור היתה לאפשר למישהו או מישהי להתחתן עם בחל"ם. יהודים אורתודוקסים הם לא בדיוק הדמוגרפיה המובילה ביצירת קשר אישי ואינטימי עם בני דת אחרת.

בשנים האחרונות, שמו הרבנים לב שעובדים עליהם וזה הביא להם את הסעיף, מבחינתם בצדק. הם התחילו בהליכים מחרידים של ביטול גיורים, שמשמעותם באתנוקרטיה הקטנה והדוחה שלנו היא לעיתים קרובות טראגית: קריעת משפחות, חיסול עתידם של ילדים. העילה ברוב מוחלט של המקרים היתה שהגר לא שמר על מצוות ההלכה, קרי שיקר לרבנים בפרצוף כשהוא אמר להם שתחום העניין החדש שלו הוא הכנת תפילין ושהוא מתחיל לעכל את הטעם הנרכש של גפילטע פיש.

ביטולי הגיורים יצרו שערוריה איומה, ובהתאם החוק של רותם אוסר על בתי הדין הרבניים לבטל יותר גיורים אלא אם הוכח שהגר רימה אותם – אבל, במקביל, הוא מוסיף את הסעיף על אורח חיים אורתודוקסי. גר שיימצא צופה בטלוויזיה בשבת יהיה אשם בהונאה מעצם הדבר.

ותוך כדי, בלי שיותר מדי אנשים ישימו לב, החוק של רותם קובע תקן חדש למיהו יהודי: רק מי ששומר על מצוות ההלכה. זה הסטנדרט הרשמי של מדינת ישראל. מה זה אומר לגבי רוב היהודים שחיים כאן, שרובם אינם מקיימים את ההלכה כלשונה? שאם עד כה היתה להם תחושת אשמה עמומה כלפי היהודים החרדים או החרד"לים, שהם "שומרי הגחלת" האמיתיים בעוד הם-עצמם רק אפיקורסים לתיאבון, הרי שעם קבלת החוק תחושת האשמה הזו תקבל גושפנקה ממשלתית. יש יהודים טובים ויש יהודים פחות טובים, תאמר הממשלה.

לגמרי לא במקרה, התחיל לאחרונה משרד החינוך ללמד גם חילונים את מסכת אבות, פרשת השבוע והסידור. אלו תחומים שלא נלמדו קודם לכן בחינוך הממלכתי, משום שבמשרד החינוך נטו לחשוב משום מה שזה מה שמבדיל בינו ובין החינוך הממלכתי-דתי. עכשיו החליט משרד החינוך שתלמידיו צריכים לקבל רגשי אשמה ממוסדים כלפי החרדים והדתיים. אמנם, יש מורים שיעשו בחומר שימוש חתרני – תנו לי שעה עם כיתה וסידור, ואני הופך את התלמידות לפמיניסטיות זועמות – ובהחלט יתכן שהתוצאה תהיה מבורכת, כלומר שללימודי היידישקייט יקרה מה שקרה ללימודי הספרות והתלמידים לא יהיו מוכנים לפתוח יותר את ארון הספרים היהודי אחר סיום הלימודים, אבל זה לא מה שהמערכת מתכננת.

והנה כלים שלובים, לחלוטין בלתי מתואמים, שמטרתם לרסק סופית את הלגיטימיות של חילוניות במדינת ישראל. שר המשפטים מתכנן כבר את הפיכתה של ההלכה לחוק המדינה, בדרכי נועם כמובן, ומערכת החינוך מכינה לו תלמידים שלא יהיו להם שום נוגדנים לתפיסה הזו. במקביל, המדינה תאמר להם באופן רשמי שרק יהודים אורתודקסים הם יהודים טובים, ועל כן, מתוקף היותה של ישראל מדינה יהודית, ישראלים טובים.

במובנים רבים, ×–×” קץ החזון הציוני של מדינה שפויה: כפי שכתב גרשום שלום ב-1926 (הוא הרחיק לראות), "סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת… אלוהים לא ייוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו".

אלוהים מעולם לא דיבר. תמיד דיברו בשמו פיתומים וידעונים. עכשיו נעקרת ישראל מאומות העולם הלאומיות, וחוזרת להיות מדינת-דת כמו שהיתה המדינה היהודית שקדמה לה. והיא מחכה למשיח, משיח הדמים שישמיד או ישעבד את כל אוכלוסיית העולם. יש לה נשק גרעיני והיא כבר אימצה את דוקטרינת המדינה המשוגעת. ×™×”×™×”… מעניין.

(יוסי גורביץ)

באמצע-סוף שנות השמונים, בין 1985 ל-1987 אם אני זוכר נכון, כתב חיים חפר את המקאמה השבועית שלו במוסף לשבת של ידיעות, והקדיש אותה למשטרת ירושלים, שמסתבר שכבר אז הצטיינה בלאומניות שלה. הוא קרא לה "משטרת כ"ך".

שורה של משפטנים שלחה השבוע מכתב ליועץ המשפטי לממשלה, ובו התריעה על כך שמשטרת מחוז ירושלים מרשה לעצמה להתעלם בבוז מהוראות בית המשפט, שקבע כמה וכמה פעמים שהמשטרה צריכה לאפשר למפגינים להפגין גם בתוך השכונה, ולא רק בגן שמולו. המשטרה הכריזה על דעת עצמה כמה פעמים על ההפגנה כבלתי חוקית, שוב למרות הכרעות בית המשפט – והיא מתייחסת בתכתובת לשייח' ג'ראח כאל "שכונת שמעון הצדיק", השם שנתנו לה המתנחלים ושאפילו תחת ניר ברקת לא העזה העיריה לאמץ. אה, כן, השוטרים גם שיקרו קצת לבית המשפט, אבל לזה התרגלנו. אפילו בית המשפט לא עשה מזה עניין ולא העמיד אותם לדין על עדות שקר.

הייתי אתמול בשייח' ג'ראח. מה שראיתי שם היה אלימות חד צדדית וחסרת הצדקה מצד השוטרים. הנה כמה רשמים, לא בהכרח מסודרים. חשוב, כמובן, להדגיש שזו "עדות שוחה" קלאסית: היו מן הסתם הרבה דברים שלא ראיתי ושלא הייתי מודע להם.

* * * * *

ליד בית של מתנחבל חונה ג'יפ משטרתי. סביב הג'יפ וסביב הבית יש סרטי משטרה: "משטרת ישראל – אין מעבר". הישראלי הממוצע יודע שתמיד כאשר הוא מחפש שוטר, אין כזה בסביבה. טוב שיש מי שיש לו שמירה משטרתית צמודה, באדיבות ניר ברקת. אחד השלטים שנישאו בידי המפגינים אמר "ירושלים לא תהיה חברון". לפחות מהבחינה הזו, זה לא נכון. אה, והגיע הזמן לעדכן את "הפאשיזם לא יעבור": הוא עבר. הוא מוגן מאחורי מחסום. זה אנחנו שלא מצליחים לעבור אותו.

* * * * *

הרב נאווה חפץ, מרבנים למען זכויות אדם, מגיעה למחסום, מנסה לדבר עם השוטרים. היא מסבירה מי היא ודורשת מהשוטרים להניח לה להכנס לשכונה כדי שתוכל להתפלל בקבר שמעון הצדיק. מג"בניק צעיר, בחיוך מלגלג, עונה לה: "את לא יכולה להיות רב, את אשה". הוא לא חבש כיפה. זה בסדר. את השוביניזם הבסיסי של רוח ישראל סבא הוא קלט היטב.

* * * * *

אני מנסה לקשור שיחה עם שוטרת מג"ב. היא עונדת סיכה שאני לא מזהה. אני שואל אותה כמה פעמים מה משמעותה של הסיכה. היא נבוכה, לא בטוחה שהיא צריכה לדבר איתי. השוטר שלידה מתערב: "מה זה עניינך עכשיו," הוא נובח. "אני רוצה לדעת," אני אומר לו, "לא מכיר את הסיכה הזו". מפגינה נוספת מתערבת: "מה אכפת לך, גם אני רוצה לדעת." בקול נמוך יותר היא אומרת "אנחנו משלמים את המשכורת שלך". השוטרת אומרת, כמעט לוחשת, שזו סיכת לוחם.

מאוחר יותר, אחרי האלימות, הבלוגר מקס בלומנטל יאמר לי שהיתה "חיילת" שבכתה בגלל האלימות, במיוחד האלימות כלפי נשים. לא היו שם חיילות, וכנראה שהוא התבלבל בין מדי צה"ל למדי מג"ב. עד כמה שראיתי, היתה שם שלוש-ארבע מג"בניקיות לכל היותר.

* * * * *

רכב של מתנחלים יוצא מהשכונה, קריאות בוז משני הצדדים. ילד פלסטיני מתקרב אל הרכב, ויורק מוחטה רצינית דרך החלון האחורי הפתוח, שמאחוריו ישבה בתו של המתנחל. לא ראיתי אם הוא פגע בה, אבל המתנחל בולם באחת, יוצא מהרכב ומסתער אחריו, רצח בעיניים. הילד נמלט, מפגינים בולמים בקושי את המתנחל. יש שוטרים רבים באזור. לוקח להם הרבה מאד זמן להגיע.

* * * * *

זו אבחנה של איתמר: עמדנו, ערימה של שמאלנים מיובשים בחום שהדבר היחיד הטוב שקרה להם הוא המתופפים של חד"ששל יסמבה ושנאבקים על כל פיסה של צל, כשלפתע הרעים קולו של הקלגס הבכיר, סנ"צ אבי כהן: "אתם נמצאים במצב של התפרעות". אחח, האמונה של כוחות הבטחון בכוחן של מילים: לא היתה כל התפרעות, אבל עצם ההכרזה על כזו הספיקה לשוטרים.

* * * * *

כהן, בכלל, נראה כמי שמחפש כל הזדמנות לעימות עם המפגינים. להפגנות, ודאי להפגנות קבועות, יש כללי משחק משלהם, יש מעשי עוול שאינם מקובלים. כהן פוסע במהירות אל מעבר למחסום, מתקרב לאחת ממנהיגות ההפגנה, יש ביניהם דין ודברים, ואז הוא חוטף ממנה בכוח את המגאפון שלה, שב במהירות אל המחסום, מעביר אותו לשוטר אחר.

התוצאה היא שאגת זעם אדירה, מכל הכיוונים, והסתערות כללית שהודפת אותי לעבר המחסום. קריאות קצביות: "גנבים! גנבים! גנבים!". מחשבה מהירה, בזמן שאני נדחף קדימה: יש כאן המון אנשים זועמים ומעט שוטרים – לא חושב שהיו יותר מעשרים. אם הזעם יתגבר על הפחד ועל יראת הכבוד, הקלגסים בבית החולים. אם הזעם יתגבר על הפחד ועל יראת הכבוד, ההתנחלות הזו תהיה היסטוריה תוך רבע שעה. כוחה של המשטרה נשען על כך שהיא יודעת שרק מעטים שבמעטים יעזו להשיב לה אלימות. 

אבל אנחנו לא בפאריס, 1789. אפילו לא בפאריס, 1968. הקו הזועם נבלם בדיוק במקום שסומן לו על ידי השוטרים: המחסום. מאוחר יותר אני שומע פעיל עצבני: "כל פעם, אתם נותנים להם להדוף אתכם. כל פעם, נעצרים אותם האנשים. אם רק הייתם נלחמים בחזרה…" כמה דקות של רתיחה, ×–×” מול ×–×”, ואז נמאס לכהן מהמשחק, הוא מורה "להדוף אותם לגן", כלומר לצד שמול השכונה, מעבר לכביש – בניגוד, נזכיר, להחלטות בתי המשפט – והאלימות מתחילה ברצינות.

דחיפות. מכות. בשלב מסוים אני רואה קצין משטרה שתופס בכוח שוטר אחר ומרחיק אותו מהמקום, מחזיק אותו כמעט בלפיתה. כנראה שוטר שאיבד שליטה. אני רואה שוטר אחר תופס מפגינה אחרת בזרועה, מסובב אותה ומשליך אותה, מסתחררת, אל הצד השני של הכביש. אני בצד של הגן, מול השכונה; בצד השני עומדת קבוצה גדולה של מפגינים בידיים מורמות: אנחנו לא מתנגדים. השוטרים משליכים אותם אחד אחד אל מעבר לכביש. אני יורד אל הכביש, מנסה לתפוס זווית צילום טובה יותר. מג"בניק ניגש אלי, הודף אותי במכה בחזה חזרה למדרכה.

בזה זה נגמר, פחות או יותר. הקלגסים עצרו עשרה, ושחררו אותם באותו היום. למותר לציין שהשוטרים טענו שהם הפגינו כלפיהם אלימות. השוטרים היו אלימים מהרגיל, אלימים יותר מההפגנה שהייתי בה בינואר (אז ניסתה מפגינה לעבור את המחסום כשהיא נושאת פרחים לצד השני, וכהן הדף אותה), אבל תמיד יש אלימות. אי אפשר לקיים התנחלויות בלעדיה.

ונראה שככה משטרת ירושלים אוהבת את זה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו כמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. ברצוני לנצל את ההזדמנות להודות לכל התורמים.

(יוסי גורביץ)

בית המשפט המחוזי בנצרת גזר היום (ה') שבעה חודשי מאסר על ד"ר עומר סעיד, וזאת לאחר שקיבל עסקת טיעון שעיקרה מתוכן את רוב סעיפי האישום כנגד סעיד, והרשיע אותו ב"מתן שירות להתארגנות בלתי מותרת ובלתי חוקית". לאלו ממכם שצריכים תזכורת, רק לפני חודשיים רעשה הארץ כאשר הואשם סעיד, יחד עם אמיר מח'ול, בריגול חמור לטובת אנשי החיזבאללה במגע עם סוכן חוץ ו"מסירת ידיעות העשויות להיות לתועלת לאויב". תוך חודשיים הפך החיזבאללה ל"התארגנות בלתי מותרת ובלתי חוקית", תואר שגורם לו להיראות כמו חתלתול במקום נמר, ועשרות שנות המאסר שעליהן ליהגו מכל כיוון הפכו לשבעה חודשי מאסר. עורך דינו של סעיד, חוסיין אבו חוסיין, אמר ל"הארץ" ש"התיק שהתחיל בצעקה גדולה מסתיים בקול ענות חלושה", והוא צדק בכל מילה.

ההרשעה העלובה הזו, כמובן, לא זכתה למימדי הענק של הפרסום בעת המעצר. קודם להגשת כתב האישום, הוחזק במעצר חשאי במשך שבועיים, כאשר צו איסור פרסום כולל הוטל על כל הפרשה – לכאורה, בשל החריפות שבסכנה לבטחון המדינה. כנראה שהוא לא עמד בסכנה גדולה כל כך. עכשיו נראה מה יעלה בגורלו של אמיר מח'ול.

כנגד מח'ול עומדת בעיקר הודאתו, הודאה שהוא טוען שהוצאה ממנו בעינויים. הייתי מתייחס בספקנות לטענה הזו, אם היה בישראל הליך שמאפשר לנחקר לערער על הודאה כזו. טכנית, יש הליך כזה – משפט זוטא – אבל שיעור ההצלחה בערעור כזה בישראל עגול מאד, קרי אפס. אנחנו יודעים שהיו עינויים בישראל – לעזאזל, ועדת לנדו מצאה שהשב"כ שיקר באלפי משפטי-זוטא; אנחנו יודעים שעמוס ברנס וחברי "כנופיית מעצ" עונו, אנחנו יודעים שעיזאת נאפסו עונה, כי הם זכו לפיצויים בשל כך – אבל מסיבות השמורות עמה, מערכת המשפט מעולם לא פסקה לטובתו של נאשם במשפט זוטא, שלא לדבר על העמדתם לדין של שוטרים ואנשי שב"כ שהיו מעורבים בעינויים. לכל דבר ועניין, אם כן, הוצאת הודאה בעינויים היא הליך תקף בישראל. אז עד שיוכח אחרת, ההנחה הסבירה צריכה להיות שכאשר נחקר טוען שהוא עונה – במיוחד במקרה של מח'ול, שמעצרו הוארך שוב ושוב ושההודאה שלו הגיעה בסוף ימי החקירה – הוא אכן עונה.

עצם הטענה שסעיד ריגל עבור החיזבאללה באמצעות מוכר הפרחים חסן ג'עג'ע נשמעת קלושה עוד יותר, כאשר מסתבר שסעיד זומן לשב"כ בשנת 2007, שם התרו בו מפני המשך המגעים עם ג'עג'ע. המעשים המיוחסים לסעיד התרחשו ב-2008, כלומר שנה אחרי ההתראה הזו, והוא נעצר משום מה רק שנתיים לאחריהם. כלומר, מצפים מאיתנו להאמין שסעיד ידע שהוא על הכוונת של השב"כ, ובכל זאת התעקש להמשיך להפגש עם החיזבאללה ולהעביר לו מידע חסר ערך. עד מתי, יובל דיסקין, תנסה את השעיית הספק שלנו?

ואם כל הסיפור הזה נראה לכם מוכר, זה בגלל שזו לא הפעם הראשונה: קדם לו המקרה של ראאד סלאח, שבשעתו נעצר בקול תופים וחצוצרה, במעמד כאלף שוטרים ושוטרי חרש, והואשם בלא פחות מאשר ריגול עבור איראן. בסופו של דבר, גם ההר של סלאח הוליד עכבר כחוש למדי בדמות הרשעה בתרומה לעמותת צדקה שקשורה לחמאס.

לשב"כ, כבר כתבתי, אסור לתת ליהנות מהספק. הוא הודיע, אחרי הכל, שהוא יסכל פעולות "חתרניות" גם אם הן חוקיות. הוא קיבל גיבוי לכך מהפרקליטות ומהיועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז. צריך פעם לחשוב לעומק על משמעות הדבר, שהתביעה הכללית מודיעה שהיא תשתף פעולה עם דיכוי פעולות חוקיות לחלוטין, ומה אומר הדבר על מצב אכיפת החוק בישראל. בינתיים, נסתפק בלומר שסופו המשונה של התיק הזה נראה באופן חשוד כאילו הפרקליטות ניסתה למצוא איזושהי עסקת טיעון שתאפשר לה לסגור את התיק הזה בהרשעה ולא בזיכוי מביך מאד.

בהתחשב בכך שרק אחד מאלף ישראלים העומדים לדין גם מזוכה, ובהתחשב בכך שסעיד הוא ערבי, דבר שמוריד את סיכויי הזיכוי שלו, כנראה שבפרקליטות פחדו מאד. יום אחד, אולי, נדע למה. לא הייתי מהמר על זה.

(יוסי גורביץ)

(הערה: הטקסט הנוכחי נכתב במקור עבור "אחר" והוא מפורסם כאן ברשותו של רון מיברג, באיחור. שאר הטקסטים של חודש יולי יפורסמו גם הם – יצ"ג)

מבוכה דיפלומטית אירעה בשבוע שעבר: מאבטחים במעבר אלנבי פתחו את השק הדיפלומטי של שגרירות בריטניה, עבירה חמורה על הכללים הדיפלומטיים. את המחיר ישלמו ישראלים שעובדים או לומדים בבריטניה: האחרונה הודיעה שעד שישראל לא תנהל חקירה רצינית, לשביעות רצונה, בפרשה, עובדי השגרירות בתל אביב לא ינפיקו ויזות לישראלים. זה אותו מעבר אלנבי, נזכיר, שבו לפני פחות מחודשיים החליטה פקידה על דעת עצמה שלא לאפשר לפרופסור נועם חומסקי להכנס לישראל, וגרמה בכך נזק ניכר למעמדה המעורער גם כך של המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון.

בתוך כך, הודיעה ישראל בעליצות שהיא לא מאפשרת את הכנסתן של מכונות הנשמה ששלחו נשמות טובות מחו"ל לשטחים, כי להללו יש גנרטורים ובשביל לייצר כלי נשק, כידוע, צריך חשמל, כך שמכונת ההנשמה היא בעצם סיכון בטחוני נורא. ההכרזה הזו הגיעה כיומיים אחרי שישראל הודיעה שהיא מסירה את הסגר מהרצועה, כולל הכנסת סכנות בטחוניות קשות כמו מלט או ברזל לבניה.

במקביל, בעוד נתניהו מנסה להגיע בשלום לפגישה עם אובמה בשבוע הבא, ומצליח במאמץ לדחוק לשוליים את החלטת מרכז הליכוד שאוסרת עליו להמשיך את הקפאת-הדמיקולו של הבניה בשטחים, הודיעה איזו ועדה משרדית שראשית כל, היא תרחיב בניה יהודית בירושלים, ושנית היא מתכוונת להרוס שורה של בתים פלסטינים, וזאת בשל הצורך המרענן לבנות דווקא שם פארק ארכיאולוגי.

עכשיו, כשנתניהו זועק שכל המקרים האלה בכלל לא קשורים אליו ושלא היתה לו יד במעל, אני דווקא מאמין לו. אני זוכר את ימי שרון. אצלו זה לא היה קורה. שרון, שאחרי הכל, המציא את שיטת דחיפת העיזים לראשי ממשלות – כפי שיעיד כל בכיר אמריקני שביקר כאן בזמן ששרון היה שר, וגילה שבניית התנחלות חדשה תואמה בדיוק עם הגעתו – לא היה מוכן שישחקו בו באותו האופן שבו הוא שיחק בראשי ממשלות אחרים, והתרגילים נפסקו. כלומר, ההתנחלויות המשיכו להבנות והקרקעות המשיכו להגזל, אבל בשקט. אצל שרון, לא דחפו אצבעות לעיניים של מיטשל.

מה שאנחנו רואים כאן הוא מרד לגמרי לא שקט של פקידים. במשך כמה עשרות שנים, אנשי מפד"ל, מתנחלים ואנשי ש"ס נכנסו למערכת השלטונית הישראלית. יש כמה שיטות בעולם לטפל בפקידים שנכנסו לתפקידם תחת השלטון הקודם: בארה"ב מקובל שהם מגישים את התפטרותם לנשיא עם הבחירות, גם אם מונו על ידי אותו הנשיא עצמו. בבריטניה, עובדי ממשלה נחשבים למשרתי הציבור והם אמורים להגיש לשרים סיוע ביורוקרטי ואדמיניסטרטיבי ללא כל צל פוליטי. משהו דומה לזה מתקיים גם בצרפת, אם כי שם – עקב מסורת של חילופי שלטון תכופים בזמן הרפובליקה השלישית – כוחה של הפקידות חזק באופן מסורתי.

ישראל נוקטת במודל ייחודי משלה, שבו לפקידים יש עמדות פוליטיות שבהן הם לא מהססים לנפנף ושאותן הן לא חוששים ליישם – ויאמר השר את אשר יאמר. לצה"ל יש מזה עשור "רוח מפקד" – שהתחילה כשברק היה שר הבטחון ומופז היה הרמטכ"ל – שגורסת שכל ויתור לפלסטינים הוא מסוכן, ועל כן יש למסמס כל כוונה לוויתור כזה. תחת ברק ב-2000, קיבל הצבא הוראה לפתוח את נמל התעופה הפלסטיני בעזה – ולמרות שהוא לא סירב פקודה, הוא פתח את הנמל אבל סגר את הדרך המובילה אליו. תחת ברק ב-2010, קיבל הצבא הוראה מבג"צ לפתוח את כביש 443 לתנועת פלסטינים – אז הוא התיר להם לנוע בין הכפרים, אבל מנע את הכניסות לרמאללה, הבירה האזורית, כניסה שאפשרית דרך כבישים אחרים.

הצבא רגיל לעשות שבת לעצמו, זה לא חדש. אבל המגיפה התפשטה גם לזרועות האחרות של הממשלה הישראלית. הסיבה לכך פשוטה: אפסותם של ראשי הממשלה נתניהו ואולמרט. הפקידים המפירים את הוראות הממשלה נהנים מגב פוליטי. הם יודעים שהם לא יפוטרו ולא ישלמו שום מחיר, כי נסיון לכפות עליהם תשלום מחיר כזה יערער את מעמדו הפוליטי של ראש הממשלה. אלי ישי, שאחראי לכמה מהתחבולות הללו כנגד ראשי הממשלה שהוא לכאורה משרת, יושב איתן על כסאו ויודע שלנתניהו אין את הביצים הנדרשות לפטר אותו יחד עם כל שרי ש"ס, כפי שעשה שרון בשעתו.

באותה מידה, התרגילים שנוקט צה"ל נגד נסיונותיו הנואשים והולכים של נתניהו להציג פנים חיוביות יותר של ישראל בעולם נשענים על כך שנתניהו לא יעז לפטר את שר הבטחון שלו, וברק עצמו לא מעז להתמודד עם הפקידים והקצינים שלו – בהנחה שהיה רוצה בכך – משום שמעמדו הציבורי נחות משמעותית לעומתם. למעשה, מעמדו הציבורי נחות מזה של מחלה חברתית ממוצעת.

היום התקפל בג"צ בפרשת עמנואל. ההורים המנצחים אמרו בגאווה ש"היום הזה התברר כי מי שקובע במדינת ישראל הם גדולי ישראל ולא אף אחד אחר". בג"צ מצא את עצמו עומד לבד במערכה: ראש הממשלה הודיע שהוא מהאו"ם ושהוא קורא לכולם לכבד זה את זה. בכירי המערכת הפוליטית, שפעם היו פולטים לפחות איזו הצהרה מפה ולחוץ שיש לכבד את החוק, נמנעו מכך הפעם. סגן שר החינוך פורוש העביר את משרדו לאוהל מול הכלא לאות הזדהות, ושר החינוך גדעון סער גמגם משהו על כך שפורוש מייצג את מפלגתו אבל לא את משרד החינוך. נתניהו אפילו לא העלה על דעתו לפטר את סגן השר שהעז לקרוא להפרת פסקי הדין של בית המשפט העליון.

אף אחד לא מצפה מנתניהו ומברק שיעמדו במשמרות במחסום אלנבי או שיפטרלו במסדרונות העמומים של ועדות הבניה השונות. ראש ממשלה או שר בטחון אמיתי לא היו צריכים לעשות את זה: היה ברור שמי שפועל בניגוד למדיניות הממשלה יצטרך להכפיף את עצמו לרחמי השוק החופשי. תחת מקס ומוריץ שלנו, מצד שני, שכל עניינם הוא שרידה זוחלת של עוד קדנציה ושתלך המדינה לעזאזל, מתקיים בנו הפסוק התנכ"י ההוא: איש הישר בעיניו יעשה. וכך אי אפשר לקיים מדינה.

כך זה נגמר.

(יוסי גורביץ)

אתמול קיבל בית המשפט העליון את "הצעת הפשרה" של עובדיה יוסף וראש כנופיית סלונים, שמואל ברזובסקי, בפרשת האפליה בעמנואל. ברזובסקי ייצג את הכנופים שלו; יוסף את החרדים הסרים למשמעתו. נוכחותו של יוסף לא התירה לעותר הראשי, יואב ללום, כל ברירהף; לאחר כמה ימים שבהם עמד באומץ לבדו מול פחות או יותר כל העולם הרבני, לאחר שפטרונו יעקב יוסף התגלה כשפן וערק, לאחר שהוא ננזף על ידי יוסף וספג גינוי חריף מבית דין רבני, הוא נאלץ להסכים לפשרה.

התוצאה היתה שבג"צ קיבל על עצמו הסכמה שהתקבלה בין שני רבנים – או, כמו שאמר את זה היטב אחד ההורים מעמנואל, "היום התברר שהקובעים הם גדולי ישראל ולא אף אחד אחר". זכויותיהן האישיות של התלמידות הספרדיות צומצמו; מעתה הן לא ילדות בזכות עצמן, שיש להן זכות לחינוך ללא אפליה, אלא נתינות של שליט פיאודלי, שגורלן נקבע לא על פי חוקי מדינת ישראל אלא על פי ההסכמה של אדונן עם אדונים פיאודליים אחרים. הקביעה הזו מאשרת שיש קבוצות שבהן ההורים אינם אפוטרופסים ריבוניים על ילדיהם, אלא כפופים לרצונם ולשגיונם של "גדוילים".

החרדים לא ישכחו את זה. הם לא שוכחים דבר. הם למדו שעם מעט נחישות, אפשר לכופף גם את מערכת בתי המשפט. מלכתחילה, היה הטיפול בחברי כנופיית סלונים בכפפות של משי: האבות שנעצרו זכו לתנאים מיוחדים, ובית המשפט התקפל ובסופו של דבר לא שלח אף אחת מהאמהות למעצר. התוצאה הסופית של בג"צ עמנואל היא חיזוק חומות ההפרדה הגזענית במגזר החרדי: יוסף – תוך שהוא מודה בנומרוס קלאוזוס הקיים במוסדות האשכנזיים – קרא למאמיניו שלא לשלוח את ילדיהם לבתי ספר אשכנזיים. הפריבילגיה הזו תהיה שמורה רק לבכירי ש"ס. אלי ישי אמר דברים דומים: "אני לא חושב שנכון לקחת ילדה, להושיב אותה בתוך בית ספר, ששם התנכלו לה, והיא תלמד שם בכפייה". זונות מפרכסות זו לזו, תלמידי חכמים לא כל שכן: הרבנים האשכנזים והספרדים התאחדו נגד צאן מרעיתם, בלמו את נסיונותיהם של כמה מהם להגיע לעצמאות – וקיבלו גושפנקה של בג"ץ להמשך שליטתם בהם.

וכדי לוודא שלא יהיה מזור לילדים שיסבלו מאפליה גזענית, שלא יוכלו לשחק עם ילדים בהירים מהם, ושהוריהם "יחזו בעננים המאיימים של נחיתות הנוצרים בשמי מוחה הקטנים, ויראו כיצד היא מתחילה לעוות את ישותה, בפתחה מרירות בלתי מודעת כלפי אנשים לבנים" ממנה, דחתה הממשלה השבוע הצעת חוק שניסתה לקבוע שאסור יהיה להפלות ילדים במערכת החינוך.

נחזור על זה שוב: 56 שנים אחרי Brown vs. Board of Education, ממשלת ישראל מסרבת לומר שלכל ילדי ישראל יש זכות שווה לחינוך. אסופת הפחדנים הזו, ששומרת מכל משמר על כסאה, מוכנה להסגיר ילדים לגזעני החרדים, לחשוכים של ש"ס, ולבתי הספר הממלכתיים-דתיים שמפלים ילדים אתיופים. היא מוכנה לכרות במו ידיה אפילו את התפיסה – שמעולם לא היתה בה אמת רבה – שישראל היא מדינה שוויונית, כדי לסחוט עוד כמה חודשי שלטון. זו אותה ממשלה, נזכיר, שלפני חצי שנה דחתה הצעת חוק שקבעה שחלוקת הקרקע בישראל תהיה שוויונית. כמו אז, גם הפעם הצעת החוק היתה עשויה, שומו שמיים, להפסיק את האפליה הממוסדת של אזרחים ערבים בישראל.

ושוב הוכיחה הממשלה עד כמה נפסדת התפיסה של "יהודית ודמוקרטית", עד כמה היהודית תמיד תבוא על חשבון הדמוקרטית. ממשלת נתניהו פורמת במהירות שיא כל צעיף שהסתיר את האתנוקרטיה שתמיד היתה כאן, כאילו התגאתה בכיעורה ורצתה להפגין אותו בעיני העולם כולו.

הדבר המנחם היחיד הוא שזה לא יוכל להמשך עוד הרבה זמן. ואולי גם זו אשליה.

(יוסי גורביץ)

אתמול הותר לפרסום דבר מעצרם של אמיר מח'ול – על המעצר החשאי עצמו כבר כתבתי – וד"ר עומר סעיד, שמסתבר שהוחזק במעצר חשאי מזה כשבועיים. השניים חשודים במגע עם סוכן זר וריגול חמור.

וואלה. מה אפשר לומר? קודם כל, שיכול להיות שזה נכון. אני לא מכיר את האנשים, אבל גם אם הייתי מכיר אותם, כל תפקידו של המרגל הוא להטעות את סביבתו. הם בדרך כלל האנשים השקטים האלה, שנשמרים לעצמם. עדויות אופי עליהם לא יכולות, אם האיש אכן אשם, לומר את האמת: מרגל משקר בעקביות לסביבתו. בנוסף, נראה לי שמדובר באנשים שיתקשו לגייס להט אידיאולוגי להתנגדות לריגול נגד ישראל, להוציא כמובן הסכנות הברורות.

ואחרי שאמרנו שיכול להיות שזה נכון, צריך לזכור שהאמת במקרים כאלה כמעט אף פעם לא ברורה. לשירותים חשאיים מעולם לא היו עכבות בהסתרת האמת או בשימוש בזיוף. זיופים של קציני מודיעין צרפתיים הפלילו את דרייפוס (ובכך חיפו על המרגל האמיתי); האוכרנה הצארית הסתבכה כל כך בהפעלת סוכנים כפולים, עד שאחד הסוכנים האלה – אזף הידוע לשמצה – הצליח לרצוח את השר הממונה עליו בלי שהיא תבין מה קורה; הנ.ק.וו.ד. רצח כעשרת אלפים קצינים פולנים בקאטין באמצעות תחמושת גרמנית וממשלת ברה"מ התעקשה עד 1990 שהרצח בוצע על ידי הנאצים; זיוף מסמכים ושקרים עמדו בלב לבה של פרשת "עסק הביש" (ובה, לאורך כל התקופה, הוסתרו מעשי הטרור של ישראל במצרים מהציבור הישראלי); על פרשת השב"כ, הידועה גם כפרשת קו 300, מיותר להרחיב את הדיבור.

אז יכול להיות שמח'ול וסעיד מרגלים. יכול להיות. אבל יכול להיות שעובר עליהם מה שעבר בזמנו על ראעד סאלח: הוא הואשם בריגול עבור איראן, נעצר באישון ליל על ידי לא פחות מאלף שוטרים, ובסוף הורשע בסעיף זניח של תרומה לעמותת צדקה שהיתה קשורה לחמאס. אגב, סלאח זוכה היום מאשמת תקיפת שוטר, לאחר שהשופט מצא שעדויות השוטרים כללו זיופים ושקלטת שצולמה במקום הציגה את העדות שלהם באור מביך. אנשי בטחון שמשקרים – מי היה מעלה את זה על הדעת? יצוין, אגב, שבהתאם למסורת ארוכת ימים של שוטרים ואנשי בטחון שקרנים, הם לא יועמדו לדין על עדות שקר והקריירה שלהם לא תקטע.

יכול להיות שקרה להם מה שקרה לאנשי דרך הניצוץ: מעצר פומבי ורעשני בחשד לשיתוף פעולה בתכנון פיגועים יחד עם החזית העממית, שנסגר בקול ענות חלושה וכמה מאסרים קצרים.

יכול להיות שקרה להם מה שקרה לטלי פחימה: היא הרי נעצרה פעם ראשונה, נדרשה על ידי השב"כ לשמש כמשת"פית, סירבה – וזמן קצר לאחר מכן נעצרה שנית. הפעם היא הועמדה לדין בשורה של סעיפים שהבולט שבהם היה תכנון פיגועים. כל המידע הזה, אגב, היה מוכר לשב"כ עוד קודם למעצר הראשון. הפרקליטות הודיעה ברוב הדר שהיא לא תדרוש עונש מוות. זה נגמר בהרשעה בסעיף עלוב של אימון בנשק – כל השאר נמחק. תוך כדי, השב"כ הפיץ על פחימה שמועות, שהוא ידע שאינן נכונות, שהיא נמצאת בהריון מהחמוש הפוטוגני ההוא, זכריה זביידי.

אם הם יודו בהאשמות נגדם – מה שעד ×›×” לא קרה – אולי ×–×” בגלל שקרה להם מה שקרה לעיזאת נאפסו, שהיה קצין מצטיין: הוא עונה עד שנשבר והודה בפשע שלא ביצע. כמו במקרה של מח'ול וסעיד, השב"×› מנע ממנו עורך דין. ועדת לנדוי, שקמה לאחר פרשת קו 300 ופרשת נאפסו, מצאה שהשב"×› ×¢×™× ×” בשיטתיות עצירים לאורך שנות השמונים ולאחר מכן, בבית המשפט, שיקר בעקביות בנושא במאות ואף אלפי תיקים. עם זאת, כמקובל, נמנעה הוועדה מלהעמיד לדין את החוקרים האחראים, ואף לא פסלה את העינויים כשיטה. יצוין ×›×™ בתוך עמם השופטים חיים: רוב היהודים בישראל אמרו לבי.בי.סי. ב-2006 שהם תומכים בעינויים כאמצעי חקירה. ישראל, אגב, הובילה אז בעולם מבחינת שיעור אזרחיה התומכים בעינויים. אחרי הכל, אם כבר הגעת לחקירת שב"×›, מבחינת רוב מוחלט של הציבור היהודי בישראל אתה ממילא כבר אשם. נשאר רק להוציא ממך את ההודאה. ×–×” לא משנה שאם אתה אמור להיות מרגל, כדאי שיהיה לך מידע מועיל וסודי – מה שלמח'ול ולסעיד, שנמצאים מזה זמן רב על הכוונת של השב"×›, בעליל לא ×”×™×”.

ויכול להיות, כמובן, שמה שקרה למח'ול ולסעיד הוא שהם עלו ליובל דיסקין על העצבים. ראש השב"×› כבר הודיע בעבר שארגונו יפעל נגד חתרנות תחת התפיסה של ישראל היהודית, גם אם החתרנות הזו תהיה חוקית. עד שלא יקום ראש שב"×› חדש שיודיע פומבית על שינוי הדוקטרינה הזו – שנוסחה, יש לזכור, בשיתוף פעולה מלא של הפרקליטות ושל היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז – יש להתייחס אל השב"×› בחשדנות כאשר הוא עוצר אנשים שעל פעילותם החתרנית הוא מקפיד לפזר מידע לציבור. יש להקפיד בשבע עיניים שההליך כולו ×™×”×™×” פתוח יותר מהרגיל, דווקא בשל החשד ×”×–×”. ואם משהו בהליך נראה מסריח, צריך לצאת מנקודת ×”× ×—×” שהוא אכן מסריח. גם הפרקליטות, כזכור, סבורה שזהותה היהודית של ישראל היא מעל לחוק. מה ×–×” אומר עליה, ×–×” כבר עניין לפוסט אחר.

יכול להיות, כמובן, שמח'ול וסעיד אכן נפגשו עם נציג של החיזבאללה ומסרו לו מידע כלשהו. מנסיון העבר, כדאי שלשב"כ יהיו ראיות של "עשר טון בטון מוצק" – כי אנחנו כבר לא בשנות השמונים והתשעים, וכל תרגיל כזה, שמתחיל בהר ונגמר בעכבר, מערער עוד יותר את ההנחה המעורערת גם כך שתפקידו של השב"כ הוא לשמור על הדמוקרטיה הישראלית.

אם לסיים בנקודה אופטימית, בשנות החמישים היה אפשר להעלים את מוטי קידר ("האסיר איקס") ל-16 שנים, והעיתונות צייתה; בשנות השישים, אפשר היה לאסור את מקסים גילן ולאלץ אותו להמשיך לערוך מהכלא את הבטאון שלו, כדי שאיש לא יחשוד, וזאת לאחר שחשף את מעורבותו של המוסד ברצח בן ברקה; את דבר מאסרו של מרקוס קלינגברג, אישיות מוכרת, אפשר היה להסתיר במשך עשור, 1983-1993; לא עוד. מעכשיו נאמד זמן ההעלמה בשבועות, לא שנים. בכל זאת התקדמנו במשהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו תרומות נדיבות בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות לתורמים על תרומתם, ולהתחייב בפני מי שביקשו זאת שכספם לא ישמש לרכישת טבק, אלא ככל הנראה מצלמה.

(יוסי גורביץ כתב, איתמר שאלתיאל ליבן ודירבן)

אם מישהו היה זקוק להוכחות נוספות על הפוטש הצבאי מרצון שעברנו, הוא קיבל אותן הבוקר, כש"הארץ" דיווח על כך שצה"ל החליט לא ליישם את החלטת בג"צ על פתיחת כביש 443 לתנועת פלסטינים.

כזכור, כביש 443 בנוי על אדמות שהופקעו מפלסטינים. כאשר בזזה המדינה את האדמות, לפני שנים ארוכות, עלה הנושא לבג"צ. מאחר והפקעה של אדמות בשטח כבוש אסורה אלא לצורך בטחוני, ומאחר ואפילו בג"צ – עם כל עצימת העיניים מרצון שגילה לאורך השנים – לא ×”×™×” בולע את הלוקש שהכביש נסלל לצורך בטחוני, הבטיחה המדינה נאמנה שהכביש ישמש את תושבי השטחים והוא בעצם שימוש בקרקעות לצורך שיפור חייהם, דבר המותר בחוק הבינלאומי. בפועל, הוא שימש ככביש מעקף לכביש מס' 1 לירושלים.

באה שנת 2001 ועמה, לאחר שצה"ל ירה מיליון כדורים באוקטובר 2000 וביצע הפיכה שקטה, הגיעה הגזלה הסופית של הכביש מהאנשים שלשם נוחותם – כך צה"ל – הוא נסלל מלכתחילה. עקב כמה פיגועים, צה"ל אסר על פלסטינים לנסוע בכביש, והוא הפך לכביש ליהודים בלבד.

עכשיו, אם היו בישראל שאריות של צדק, היו קמים אנשים ואומרים: אה, לא. אם כבר, הכביש צריך להיות פלסטיני. הוא נסלל על אדמות פלסטיניות שהופקעו לשם כך. זו היתה עילת קיומו. נשאיר אותו, אם כן, לפלסטינים.

אבל אז היה נוצר פקק נורא בכניסה לירושלים. עד כמה היתה רצינית כוונתה של ממשלת ישראל לסגת מהגדה, אפשר ללמוד מכך שהיא לא נערכה לאפשרות שהכביש יועבר לידיים פלסטיניות. כביש אחר מן השפלה לירושלים לא נסלל. וממילא, כולנו היינו עמוק בתוך שלולית הדם של האינתיפאדה השניה, וכולם ידעו שערפאת – זוכרים אותו? – יכול היה לקבל הכל מברק אבל העדיף מלחמה, אז למי היה אכפת מכמה פלסטינים וזכויות התנועה שלהם.

שמונה שנים ויותר חלפו, ובג"צ קיבל עתירה נגד סגירת הכביש, והורה לצה"ל לפתוח אותו. לצה"ל זה לא מתאים, אז מה הוא עושה? הוא פותח קטע קטן של הכביש, בין כמה כפרים, ומסתפק בכך. הכביש לא יגיע לירושלים, לטענת צה"ל מסיבות בטחוניות, אבל הוא גם לא יגיע לרמאללה. לדברי צה"ל, יש כבישים אחרים שמגיעים לשם.

נניח שיש. אז מה? הכביש מיועד לשרת את הפלסטינים. בשביל זה הוא נסלל. אם גם לרמאללה, הבירה הזמנית שלהם, הם לא יכולים להגיע, מי צריך את הכביש? ישראלים, כמובן. וצה"ל, שהתאמן בתרגילים כאלה על הממשלה – לא סיפק מפות למנהלת השלום של ברק, וכשהורו לו לפתוח את שדה התעופה הפלסטיני הוא פתח את השדה, אבל סגר את הכביש המוביל אליו – מפעיל אותם עכשיו על בג"צ. הוא יודע שאם בג"צ יתערב, הוא יואשם שוב בשמאלניות. הוא יודע שזה מפחיד את שופטי בג"צ. בקצרה, כפי שהגיבה הנציגה של האגודה לזכויות האזרח: "המפקד הצבאי ממשיך לפעול בחוסר תום לב".

אם מישהו רוצה לראות את היצירתיות שצה"ל מסוגל לפעול בה, הוא צריך להסתכל על ישיבת "עוד יוסף חי" שביצהר – אם השם נשמע לכם מוכר, זו הישיבה שבכירים בה כתבו את הלכות הריגת ילדים פלסטינים. הישיבה הציקה לחיילי צה"ל ביום העצמאות האחרון, וכתוצאה מכך הוא הוציא לה צו הריסה. אבל זה בסדר: ביצהר לא מתרגשים. אחרי הכל, כבר הוצא צו הריסה כנגד הישיבה. ב-1999. עוד כמה שנים, והילדים של הבוגרים יוכלו ללמוד בה. ככה זה כשצה"ל עוצם עין בלתי מכוונת.

(יוסי גורביץ)

חבר הכנסת יריב לוין (ליכוד) – תודו שלא ידעתם שיש כזה – הודיע היום בקול תרועה שהוא יערוך "בהקדם האפשרי" דיון בוועדת הכנסת, שבעוונותינו הוא היו"ר שלה, דיון שמטרתו לשלול את חסינותם של חברי הכנסת הערבים.

הנושא עלה לדיון לאחר שחבר הכנסת מיכאל בן ארי (אנשי כהנא) מצא שחוק החסינות מאפשר בעצם לכל חבר כנסת לדון בשלילת זכויותיו של כל חבר כנסת אחר, ו"מדובר בהזדמנות היסטורית לשלול אחת ולתמיד את החסינות והזכויות של חברי הכנסת שונאי ישראל המבזים את המדינה".

העילה היא נסיעתם של כמה מחברי הכנסת הערבים ללוב. האמת, היה די מביך. איכשהו, בכל פעם שמוחמד ברכה נפגש עם איזה דיקטטור, הוא מצליח להזכיר לי תוך זמן קצר מדוע איבדתי את כל ההערכה שלי כלפיו בפעם הקודמת שעשה את זה. והפעם היה מדובר בקדאפי, שמעבר להיותו דיקטטור הוא סוג האדם שבשבילו הומצא הביטוי המנומס "אישיות צבעונית", ביטוי שחוסך את הצורך לומר שהאדם שאיתו זה עתה נפגשת דפוק יותר מחבית של זיתים סוריים.

אבל, בניגוד לדמגוגיה הקבועה של בן ארי, לא מדובר בבגידה. כפי שאמר יפה יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, "השימוש במונח "בוגדים" כלפי חברי כנסת אשר מעולם לא נחקרו, לא הועמדו לדין, ובוודאי לא הורשעו בבגידה או בעבירה דומה, אינו במקומו". ח"כ אחמד טיבי כינה את הדיון "דיון הזוי ומטורף שמתאים לאווירת העליהום המתפרצת כל פעם מחדש".

וטיבי לא מגזים. כרכורי המה יפית של הח"כים הערבים מול קדאפי היו מחזה לא סימפטי, אבל הוא היה חוקי לגמרי. כפי שטרח לציין ריבלין – וכפי שאף אחד לא שם לב – לוב איננה מדינת אויב ואיננה נמצאת במצב מלחמה עם ישראל. בעבר, כאשר היה דיון בהסרת חסינותו של ח"כ, הוא היה מתבצע לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, שהיה מסביר על שום מה ולמה הוא רוצה להעמיד את הח"כ לדין. הפעם, לא היתה אפילו חקירה – כי לא היה על מה. לא בוצעה שום עבירה.

וגם אם היתה מבוצעת עבירה, סביר מאד שהיא היתה נכנסת תחת הגנת החסינות המהותית של חבר הכנסת, זו שאיננה ניתנת להסרה. חברי כנסת ישראלים נפגשו עם נציגי אש"ף בימים שהדבר היה אסור בחוק, והם לא הועמדו לדין משום שבדיוק לשם כך – עשיית מעשים שהממשלה אינה רוצה בהם ושהם סבורים שיש בהם עניין ציבורי – היא ניתנה להם.

אבל אפשר להניח מראש מה יהיו תוצאות הדיון בוועדת הכנסת. היום כבר מיהר אחד המיותרים שבחברי הכנסת, כרמל שאמה (ליכוד) לשלוח סדרנים כדי להוריד את טיבי מהדוכן. הנוכחות הערבית בכנסת היתה עלה התאנה העיקרי של ישראל בנסיונה להוכיח שאיננה מדינה גזענית; אבל אפילו ממשלתו השניה של רבין לא העזה להכניס אותם לקואליציה, שלא לדבר על הממשלה. היהודים הגאים לא היו אוהבים את זה. מאז השבר בימיו של אהוד ברק – שהחל עוד קודם לטבח אוקטובר – המצב רק התדרדר.

כן, ברכה ובעיקר בשארה תרמו הרבה לכך, אבל מתקבל הרושם שישראל היהודית כבר החליטה שהיא רוצה מלחמת אזרחים עם אזרחיה הערביים, ושהיא תדחוק אותם עוד ועוד עד שזו תפרוץ. אחר כך, כמובן, יפרצו היהודים הגאים – אלה שסבורים שלא די היה בטיהורים האתניים של 48' ו-67', אלה שבסקר אחרי סקר אומרים כי לא יהיו מוכנים לגור ליד ערבים, אלה המתגוררים ברובם על אדמות פלסטיניות גזולות – ביללות "אמרנו לכם".

(יוסי גורביץ)