החברים של ג'ורג'

כתבתי בפוסט של אמש ש"אין לי שום טרוניה כלפי החמוש הישראלי שהרג אמש שני חמושים פלסטינים שניסו להשליך לעברו בקבוקי תבערה." הייתי צריך לדעת טוב יותר.

בינתיים, קיבלנו יותר פרטים על התקרית ההיא. התמונה עגומה למדי. צה"ל כבר התחיל לחקור אותה. צה"ל הרג שני פלסטינים. לטענת הצבא – נזכיר שזו רק טענת הצבא – אחד מהם נהרג לאחר שהשליך בקבוק תבערה. תחילה דווח רק על הרוג אחד. גופת ההרוג השני, נאג'י בילביסי, נמצאה רק שעות רבות אחרי התקרית. הצעיר נמצא כשהוא ירוי בגבו. חמוש צה"ל שהיה אחראי ככל הנראה לירי ירה בו תוך כדי מרדף – ועכשיו הוא טוען שהוא "חש בסכנה." צריך לציין שמאחר ויש הרוג שנודע עליו רק שעות ארוכות לאחר מותו, צריך ראשית קודם כל לסלק את החשד שהוא נרצח לאחר שנתפס והחמושים ניסו להסתיר את הרצח הזה ולא דיווחו על ההרג.

אבל נניח שלא זה המצב, אם החמוש חש בסכנה, מדוע הוא יצא למרדף מהעמדה המבוצרת שלו? ג'ון בראון העלה עוד שתי שאלות ראויות: אם החמוש ראה שפצע את בילביסי, מדוע הפקיר אותו לדמם למוות? אם בילביסי היה מרוחק כל כך שהחמוש לא ראה שפגע בו, כיצד "חש מאוים"?

לחמושי צה"ל יש היסטוריה עגומה של "תחושת איום." המקרה היותר ידוע לשמצה הוא זה שבו חמושים ירו למוות בשני פלסטינים לאחר שלטענתם הם תקפו אותם בקלשון. מאוחר יותר, כשנחקרה התקרית, החמושים שינו את גרסתם וטענו שהם הותקפו במזרק. למיטב ידיעתי, איש מהחמושים לא הועמד לדין.

בתקרית הנוכחית, כבר טענו החמושים שהיה ירי לעברם. לא ×”×™×”. אחר כך הם דיברו על כך ששני פלסטינים השליכו לעברם בקבוק תבערה. הגרסה הנוכחית היא שאחד השליך בקבוק תבערה ונורה, והשני נורה בעת מרדף אחר כך. אני מצטער, והייתי צריך לומר זאת מראש: לא מאמין לכם בלי ראיות. שיקרתם מספיק. אם צה"ל טוען שהופעלו בקבוק תבערה נגד אנשיו, אני רוצה ראיות לכך. הפלסטינים, אגב, שמשקרים לא יותר מצה"ל, טוענים שפתחו עליהם באש לאחר ידוי אבנים, לא ידוי בקבוקי תבערה. בצה"ל אומרים שכל האירוע תועד במצלמות אבטחה. אם לא תשמעו על התקרית הזו יותר, ואין להניח שהתקשורת הישראלית תחזור אליה – כולה פלסטינים, למה לעצבן את הקורא היהודי – סימן שמה שהן תיעדו ×”×™×” די מביך. אולי ×–×” ייגמר במזרק.

אני רוצה להתנצל על כך שקיבלתי את עמדת צה"ל ללא עוררין בפוסט של אמש. אשתדל להזכיר לעצמי לא לחזור על הטעות הזו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט של אמש התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומה גדולה מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

עמירה הס כתבה אתמול (ד') מאמר שמגן על זכות ההתנגדות של הפלסטינים, במיוחד על זכותם לתקוף באבנים את חמושי צה"ל. המאמר בעייתי בשורה של נקודות: הוא מדבר, במשפט הפתיחה שמאפיל על שאר הטקסט, על "זכות וחובה מוּלדוֹת" ליידוי אבנים; הוא רומז, כפי שציינה נעמה כרמי, שזכות כזו להתנגדות קיימת גם לערביי ישראל; ובאופן כללי מדובר במאמר ששומר על ערפול במקום שבו חובה להשתמש במילים ברורות.

ואחרי שיצאנו מעמדת העורך, שחבל שכזה שראוי לשמו לא עבר עליו ולא שלח אותו לכתיבה מחודשת, צריך לומר שבסופו של דבר הס אומרת דבר שאיננו נשמע בציבור הישראלי ובכל זאת חובה לומר אותו: שלפלסטינים יש זכות להגנה עצמית, כולל להגנה עצמית אלימה, מפני האנשים שכובשים אותם.

הכיבוש מנוגד לחוק הבינלאומי, אבל לפני שהוא מנוגד לחוק הבינלאומי, הוא מנוגד למוסר האנושי הבסיסי, שאומר ששעבוד של קבוצה אחת על ידי אחרת, נישולה הבלתי פוסק, הם לא אנושיים. לא במקרה כל כובש או משעבד חייב, תוך זמן קצר, להגדיר את הקבוצה הכבושה או המשועבדת כלא אנושית: הם מסריחים (עזבו עכשיו את העובדה שאנחנו גונבים את המים שלהם), הם לא מפותחים מספיק כדי לעמוד בכוחות עצמם (ולא משנה שבמשך עשרות שנים הפעלנו צנזורה כבדה ועצרנו את האינטלקטואלים שלהם), הם מתנהגים כמו חיות (אחרי ששללנו מהם יכולת לפעול כבני אדם), הם גונבים, הם משקרים, הם אלימים. בקיצור, מגיע להם כל מה שאנחנו עושים להם, אין ברירה, ידינו כבולות, תראה באיזה חיות מדובר.

ואכן, הנכבשים בדרך כלל נורא לא נחמדים: half demon and half child קרא להם קיפלינג ב"משא האדם הלבן" שלו. הם לא מנהלים מלחמה כמו שצריך: הם לא מתייצבים כוח מול כוח. הם יורים מן המארב. הם מזנבים בחלשים. באופן כללי, הם לא מנהלים מלחמה כמו שג'נטלמן או מקצוען צבאי היה מנהל אותה.

הסיבה לכך ברורה למדי. בסרט "הקרב על אלג'יר", שמתעד את מלחמת השחרור האלג'יראית כנגד הכובש הצרפתי – כובש ברברי לכל דבר, שניהל מלחמה מלוכלכת שהצרפתים עדיין לא מוכנים לדבר עליה, שאפילו כמה מקציניו הרגישים יותר לא יכלו שלא להשוותו לכובש הנאצי של צרפת, 15 שנים קודם לכן – שואל קצין צרפתי מורד אלג'יראי עצור למה הם עושים מעשי זוועה כמו הנחת מטעני חבלה במסעדות. התשובה של המורד חדה: תנו לנו את הטנקים שלכם, את חיל האוויר שלכם, ולא נניח פצצות במסעדות. הנכבש מנהל מלחמה "מלוכלכת" מהסיבה הפשוטה שנקודת ההתחלה שלו היא תבוסה צבאית טוטאלית: אין לו צבא סדיר להשתמש בו.

הנחת פצצה במסעדה, כמו גם ירי רקטה פרימיטיבית יותר מה-V2 שלא מסוגלת לדייק יותר מרדיוס של שני קילומטרים לעבר אוכלוסיה אזרחית, היא פשע מלחמה. על כך אין ויכוח. הבעיה היא שכאשר הישראלים מתלוננים על פשעי המלחמה של הפלסטינים, הם מתעלמים בניחותא מהפשעים היומיומיים שהם וממשלתם מבצעים. גם בניית התנחלויות היא פשע מלחמה. גם הנחה לכנופיות חמושות שייבאת לשטח הכבוש לנהל מערכת טרור יומיומית כלפי האוכלוסיה הכבושה, מה שקורה אבל פשוט לא מדווח בתקשורת הישראלית, זה פשע מלחמה. גם עינויים של עצירים הם פשע מלחמה, וגם הם מתרחשים בתדירות מצמררת. ראויה לציון גם העובדה שמספר האזרחים שהורגת ישראל במלחמתה בפלסטינים גבוה משמעותית יותר – היסטורית, כנראה יחס של 10:1 – ממספר האזרחים שהרגו הפלסטינים. לנו יש תירוץ קבוע: לא התכוונו. זה תירוץ שאמור לעבוד פעם, פעמיים, שלוש. כשהוא הופך לשיטה, צריך להתייחס אליו כמה שהוא: תרגיל רטורי שמיועד להסוות את האגביות של הריגת אזרחים.

ישראלים רבים מיהרו לציין כמה מקרי ידוי אבנים שאירעו לאחרונה ושבהם נהרגו או נפצעו קשה אזרחים, ביניהם שני ילדים. אבנים הורגות, כן, אבל רימוני גז הורגים יותר. ועדיין, אף חייל צה"ל לא הועמד לדין בסעיף של נסיון לרצח לאחר ירי בכינון ישיר של רימוני גז – ירי כזה, יצוין, מנוגד לפקודות. יתר על כן, גם מתנחלים שמשליכים אבנים על פלסטינים, גם כאשר האבנים האלה מושלכות בראשו של אדם שכבר שוכב על הארץ, לא מועמדים לדין בחשד לנסיון לרצח – אם הם מועמדים לדין בכלל. כאן המקום להזכיר שכל הלגיטימציה המשפטית לנוכחותם של כוחות צה"ל בשטחים הכבושים היא לצורך הגנה על האוכלוסיה הכבושה, לא זו שאסור היה לה להגיע אליהם מלכתחילה. במשימה הזו אין ספק שצה"ל לא עומד; ספק אם הוא מנסה לעמוד, או אם הוא בכלל מודע לה.

הציבור הישראלי הוא, ברובו המכריע, שותף מלא לכיבוש. ישראל נוקטת בשיטה של סיפוח זוחל כלפי הגדה המערבית, והשיטה הזו משפיעה על השיח הישראלי: הוא עובד. בהתחלה דיברו על חזרה לקווי 1967, אחר כך אלה היו קווי 1967 בלי "גושי ההתנחלויות", ועכשיו פוליטיקאים מרכזיים כמו יאיר לפיד ושלי יחימוביץ' מדברים גם על סיפוח אריאל בהסכם עתידי. מי שיסתכל על מפה ויראה איפה אריאל, יבין שאין מה לדבר על עצמאות פלסטינית אם אריאל נשארת בשליטה ישראלית. זה לא מקרה: זה כל הרציונל של קיומה של אריאל. לשם כך שרון בנה אותה.

הישראלים לא שוללים רק התנגדות פלסטינית אלימה: הם שוללים כל סוג של התנגדות. במשך שנים, ייללו ש"אין מנדלה פלסטיני", אבל ערב האינתיפאדה הראשונה גירשה ממשלת ישראל מהשטחים פעיל בכיר – לצערי שמו פרח מזכרוני – שניסה לארגן התנגדות לא אלימה. פעולות לא אלימות במובהק כמו שביתות כלליות, תליית דגלים, וכתיבת סיסמאות דוכאו באלימות קשה (אני עוד זוכר את שני הנערים העזתים שנורו על ידי אנשינו בזמן שכתבו סיסמאות; התירוץ היה שהם היו רעולי פנים). עצם כתיבתו של מנשר פוליטי די היה כדי להוביל למעצר. הפגנות מכל סוג עדיין אסורות בגדה המערבית, מתוקף החוק הצבאי. צה"ל והשב"כ מפעילים אלימות חריגה כנגד ההתנגדות העממית: ירי במספר גדול של פלסטינים, מעצרים מנהליים ומעצרים סתם של מארגני הפגנות, הוצאת הודאות בעינויים מקטינים. איך אמר את זה עמוס גלעד, הפשלונר הנצחי של מערכת הבטחון? We don't do Ghandi very well. הנסיון להביא לחרם בינלאומי על ישראל – פעולה בלתי אלימה במובהק – כונה כאן "טרור כלכלי" או "טרור תרבותי", והושמעו יבבות על כך שמדובר בעצם באנטישמיות. השלכת אבנים מכונה עכשיו על ידי דובר צה"ל "טרור עממי."

אבל בכל הדיבורים האלה על טרור, נשכח מונח אחד, שבשעתו דווקא ×”×™×” נפוץ: טרור של מדינה (state terrorism). אם טרור הוא הפעלת אלימות כדי להשיג מטרה פוליטית, הרי ×–×” מה שישראל עושה על בסיס יומי. הס התייחסה לכך בקצרה: "רדיפתם של מיידי האבנים, כולל מעצר זאטוטים בני שמונה, היא חלק בלתי נפרד, גם אם לא תמיד כתוב, מתיאור התפקיד של נציגי השלטון הזר – לא פחות מירי, עינויים בחקירה, גזל אדמה, איסורי תנועה ואפליה בחלוקת המים. האלימות של חיילים בני 19, מפקדים בני 45 או ביורוקרטים ומשפטנים, היא מחויבת המציאות. הם מגויסים כדי להגן על פירות האלימות שטבועה בעצם השליטה הזרה – משאבים, רווחים, זכויות יתר, התענגות על הכוח." הטרור ×”×–×”, מבחינת הישראלים, סמוי מן העין. הפלסטינים דווקא חשים בו היטב.

נעמה כרמי כתבה שאי אפשר למצוא צידוק – משפטי, אני מניח – להתנגדות לכיבוש באופן אלים, ושעל כן התנגדות כזו מנוגדת לזכויות האדם. לטעמי יש כאן סוג מסוכן של פציפיזם: די שהכובש יהיה כזה שהפגנות או התנגדות לא אלימה לא ישפיעו עליו, והשעבוד ינציח את עצמו, פשוט משום שלא תהיה אפשרות אפקטיבית להתנגד לו. כלומר, ייווצר אבסורד שבו הקפדה על שמירה על זכויות האדם גוררת את שלילתם.

לפעמים, אם עם משועבד רוצה לזכות בחירויות הבסיסיות שמגיעות לו, הוא צריך להפעיל אלימות קטלנית כנגד המשעבד. אחרת, ארצות הברית לא היתה קמה, האירים מעולם לא היו משתחררים מעולם של הבריטים, איטליה עדיין היתה מושבה אוסטרית, יוגוסלביה לא היתה משתחררת מעולם של הנאצים אלא עם קריסת המשטר, אלג'יריה עדיין היתה נחשבת לחלק מצרפת, ויאטנם היתה קולוניה, ומותר להניח שגם מדינת ישראל לא היתה קמה. היאוש הבריטי מהשליטה בפלסטינה נבע מכך שהיא הצריכה כוחות גדולים לדכא את התושבים – הן הפלסטינים והן היהודים.

אני בספק אם אפשר בכלל לדבר על זכויות אדם בלי להכיר בכך שהן במידה רבה תולדה היסטורית של מאבק נגד דיכוי, לעתים קרובות דיכוי זר. ההצהרה האוניברסלית על זכויות האדם – זו שמשרד החינוך הישראלי לא מוכן ללמד את תלמידיו, נזכיר שוב – היא תוצאה של מה שהיה כנראה הפרת זכויות האדם הגדולה בהיסטוריה, מלחמת העולם השניה. ההפרות האלה בוצעו ברובן על ידי כוחות כיבוש רצחניים שלא איפשרו התנגדות לא אלימה: התנגדות כזו נשענת על מעצורים מצד הכובש, והיכולת להביך אותו פומבית. רק שנים לאחר המלחמה למדנו על ההתנגדות הלא אלימה הראויה להערצה של מספר פרטים בודדים, ביניהם חברי מחתרת הוורד הלבן, ויש להניח שאם המלחמה היתה נגמרת אחרת לא היינו שומעים עליהם כלל. מהבחינה הזו, צריך לתהות אם ההתנגדות של יוהאן גאורג אלזר, שהיה קרוב מאד לחסל את היטלר בנובמבר 1939 בפיצוץ שהיה בלתי מבחין בעליל ואכן הביא למותם המבורך של שמונה נאצים, לא היתה לא רק יעילה יותר, אלא – בהתחשב בחוסר המעצורים של המשטר – גם מוסרית יותר. התנגדות לא אלימה לא מנעה מהמשטר לבצע פשעים (להוציא חריג אחד בולט – הפגנה של נשים "אריות" של יהודים כלואים מול מטה הגסטאפו, שהכניסה אותו להלם). התנגדות אלימה הצליחה בכך, לעתים.

אז כן, יש מלחמה בין הישראלים והפלסטינים. זו מלחמה בעצימות נמוכה, אבל מלחמה. ולמלחמה יש כללים. אני אישית מעדיף התנגדות לא אלימה, אבל אם ישראל מתעקשת לדכא אותה באלימות, תוך שהיא ממשיכה לנשל ולשעבד את הפלסטינים, אז היא מאבדת את הכוח המוסרי שבדרישה להתנגדות לא אלימה.

אין לי שום טרוניה כלפי החמוש הישראלי שהרג אמש שני חמושים פלסטינים שניסו להשליך לעברו בקבוקי תבערה. אני גם מסרב לראות בבני 17 שלקחו נשק לידיים ויצאו למה שצריכים היו לדעת שהיא משימה צבאית מסוכנת "ילדים" – בדיוק כפי שאני מסרב לראות בחיילי צה"ל ילדים. ואף שהיתה לי טרוניה כלפי החמושים הפלסטינים אילו היו מצליחים להרוג את החמוש הישראלי ואת חבריו, משום שבכך הם היו מכשירים פעולות תגמול ברבריות כנגד האוכלוסיה הפלסטינית, ומנציחים שוב את הדימוי של הפלסטינים כאלימים (האלימות הישראלית הרי כה יומיומית עד שאין רואים אותה), הרי שאני בספק אם יש לי את הזכות להשמיע אותה. מי שנושא נשק ולובש מדים מתחייב בנפשו, אחרי הכל. חייל שלא רוצה להיות מטרה, מתבקש לא להתגייס. אזרחים – לא כולל חברי מיליציות שלא במדים, שפולשים לכפרים פלסטיניים או מתעללים באיכרים – צריכים להיות אסורים בפגיעה. במצב הנוכחי, נראה שנורמליזציה של הסכסוך היא מה שאנחנו צריכים לעבוד עליו. מטבע הדברים, נורמליזציה כזו תצטרך להיות דו כיוונית: היא כוללת העמדה לדין של פושעי מלחמה משני הצדדים, יורי קסאמים כמו גם חיילים שיורים רימוני גז בכינון ישיר.

לחלופין, כמובן, אפשר לנסות להפסיק את הדיכוי של האוכלוסיה המתקוממת, ולהחזיר – כצעד בונה אמון – לפחות את המתנחלים לתחומי ישראל, כדי להראות בפועל שכוונתה של ישראל איננה לסיפוח. אפשר להשאיר את החמושים השראלים במקומם עד להסכם שלום עתידי. המספר הזעום של ישראלים שיסכימו לדון בכלל באפשרות הזו מעיד על כך שהם לא רוצים שלום; הם רוצים כניעה. כרגיל, הם רוצים מלחמה אבל לא מוכנים לשלם את מחירה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הביטו בתמונה הזו.

מצד אחד, יש לנו את תשובת מתאם פעולות הממשלה בשטחים לשאלה "עד לאיזו קרבה מותר לפלסטינים לעבוד סמוך לגדר סביב עזה?" התשובה שלו היא 100 מטרים. בצד שמאל, יש לנו את התשובה של דובר צה"ל: 300 מטרים. בעבר, התשובה היתה 500 מטרים.

מבלי להכנס לשאלה איזה נתח מהרצועה גוזלת ישראל לצרכי "בטחון" כשהיא אוסרת על התקרבות בטווח של חצי קילומטר מגדר מחנה המעצר הפתוח שהוא רצועת עזה, יש כאן שאלה מעניינת יותר: האם צה"ל עצמו יודע מה מותר ומה אסור?

חלק מהחמושים, אלה שעסוקים יותר במנהלה – כמו בשאלה המרתקת האם יהיה מותר לתושבי עזה לאכול שוקולד, או לרכוש צעצועים לילדיהם, או שלל הגבלות אחרות שזכורות לנו מתקופות אפלות (TM) – חושבים שלפלסטינים מותר להתקרב 200 מטרים נוספים לגדר. למרבה הצער, זה בדיוק הארגון שגם אחראי על הפרסומים.

הצד האחר, זה של החמושים שאשכרה מחזיקים נשק, חושב שהקרבה המותרת היא 300 מטרים בלבד, ואם אתה עובד אדמה שהולך בשריקה לחלקתו עם טוריה על הכתף ונכנס לתחום ההרג – נו, איך לא כתב את זה חנוך לוין? עובר פלאח בדרכו לחלקתו, ייחשב למחבל ערבי חקלאי. הגופה לא תועבר למכון הפתולוגי אלא תשאר במקום וכל מי שינסה לחלץ אותה יסתכן גם הוא. אף אחד כבר לא טורח לדבר היום על ירית אזהרה באוויר.

בתגובה לשאלת גישה מה משמעות הפער בין המספרים, אמרו בדובר צה"ל ש"אם המתפ"ש פרסם את המספרים הללו, שהמתפ"ש יקח אחריות עליהם." כלומר, בצה"ל יש מחלוקת על רוחב אזור החיץ, המחלוקת היא בין שתי מחלקות שלא מתקשרות מי יודע מה ביניהן, ואת המחיר משלמים פלאחים עזתים.

והם משלמים. הקשיבו טוב למהדורות הבוקר. מדי פעם תשמעו דיווח על עזתי שנורה על ידי צה"ל ליד אזור החיץ. צה"ל תמיד טוען שמדובר במחבלים. הפלסטינים טוענים לעתים תכופות שמדובר בחקלאים. נזכיר שלחמאס אין בעיה להודות בכך שחמושים שלו נהרגים בעימותים עם החמושים של הצד השני, והגיע הזמן להתחיל לתהות כמה חיי אדם – כל אחד מהם עולם ומלואו – כלו כתוצאה מהמריבה הביורוקרטית הזו. בכל פעם שאתה חושב שהמציאות של הכיבוש לא יכולה להפתיע אותך, היא בועטת לך בראש.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מהומות קשות פרצו אתמול (ה') בגדה, סמוך למחנה המעצר עופר. דווח על עשרות פצועים בקרב הפלסטינים; התקשורת הישראלית התעלמה מכך ודיווחה על פציעתם של שלושה עיתונאים ישראלים. במקביל, הבוקר הודיע השב"ס כי שני שובתי רעב פונו לבית החולים בשל חשש למצבם. אתמול, בתרגיל המסורתי שימיו כימי "הזמן הצהוב", החליט בית המשפט כי שובת הרעב סאמר עיסאווי, שנעצר אחרי עסקת שליט משום שיצא מכפרו ונכנס לשטחי הגדה, יישב בכלא שמונה חודשים – לגמרי במקרה, עוד שבועיים הוא כבר יגמור לרצות שמונה חודשי מאסר מנהלי.

בכלל לא בטוח שעיסאווי ישוחרר, עם זאת: ועדת שחרורים מפוקפקת עומדת לדון ב"מידע סודי" שהתקבל עליו, לפיו הוא "שב לפעילות אסורה" – ומבחינת בתי המשפט הצבאיים, פעילות פוליטית גם היא יכולה להיות פעילות אסורה. יצוין שעיסאווי נידון ל-26 שנות מאסר בשל חברות בארגון טרור, אחזקת אמצעי לחימה, סחר בציוד מלחמתי, אימונים צבאיים ומספר נסיונות לגרימת מוות; לשם השוואה, לאחרונה נידון יהודי ישראלי שהיה מעורב בהשלכת בקבוקי תבערה על בתים שבהם התגוררו פליטים לארבעה חודשי עבודות שירות. צדק ישראלי בפעולה. יש לציין שההרשעה של החשוד באספקת בקבוקי התבערה בעייתית מאד; התביעה נאלצה להודות שבעצם אין לה ראיות. בית משפט נורמלי שהיה מתחשב גם בזכויות הנאשם היה דוחה את הסכם הטיעון וזורק את הפרקליטות מכל המדרגות. אבל, כרגיל, זה לא מה שקרה, והרף של ארבעה חודשי שירות על אספקת ציוד לוחמה ששימש לנסיון לרצח של משפחות פליטים התקבע כתקדים.

כלי התקשורת דיווחו בהרחבה יחסית על הצתת מספר מכוניות בכפר קוסרא אתמול (ה'). פעולות "תג מחיר", צריך להזכיר, כלל אינן ספונטניות; הן חלק מאסטרטגיה עליה החליטה הנהגת המתנחלים, אסטרטגיה שהיא גם מממנת. בימים האחרונים נרשמת עליה ניכרת במספר התקפות הטרור הללו מצד מתנחלים. אני לא יודע למה, אבל אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שבהתנחלויות מודאגים מביקורו הקרוב של אובמה ומהלחץ המתחדש להקפיא את הבניה בהתנחלויות, ומבהירים לממשלה שאם היא אפילו תחשוב על זה, היא תדליק לה אינתיפאדה נוספת. מהבחינה הזו, צריך להודות, המתנחלים השתכללו: פעם הם היו מאיימים עלינו במלחמת אזרחים. היום הם מאיימים לפגוע בפלסטינים כדי לשלוח אותם לדרך הטרור.

ייאמר לזכותם של הפלסטינים שהם למדו היטב את הלקח של האינתיפאדה השניה: פניה לאלימות רק תיתן למשת"פ הבכיר של המתנחלים, צה"ל, את ההזדמנות להפעיל כלפיהם אלימות קטלנית וחריגה. המאבק הלא-אלים, היומיומי והראוי להערצה של הפלסטינים מתחיל לשאת את פירותיו, ודאי אם "חמש מצלמות שבורות" אכן יזכה באוסקר. אז יהיה המאבק הלא-אלים הזה חלק מהדיון המיינסטרימי. ארגוני Hasbara ישראלים, שכנראה לא צפו בסרט, כבר מתחילים לצווח שמדובר בסרט "הסתה," אולי המילה הריקה ביותר במילון הפוליטי הישראלי.

אבל מאבק לא אלים מצריך המון משמעת עצמית. אני קורא הרבה תיקים של "יש דין" בימים האחרונים – הם משמשים כבסיס לבלוג שאני כותב עבורם – ומעשי העוול הם יומיומיים ובלתי פוסקים. אין יום שאין בו מעשה זוועה, אין כפר שלא נפגע מפוגרומצ'יקי הגבעות. צה"ל, שאמור להגן על הפלסטינים – אין למעשה שום בסיס חוקי אחר לנוכחותו בשטחים שנכבשו לפני יותר מ-40 שנים – הוא המשת"פ בהא הידיעה של הפגיעה בהם. המקרה של יאסוף הוא דוגמא מובהקת: תחילה מנע צה"ל מהתושבים גישה לאדמותיהם, אחר כך הקימו המתנחלים מאחז על האדמות – "תפוח מערב" – ובתגובה לכך, בנה צה"ל שער שמונע גישה מהפלסטינים לאזור, כלומר הפך לרשמית את ההפקעה הבלתי חוקית. מי שראה באיזו קלות ובאיזו מהירות פינו חמושי צה"ל את המאחז הפלסטיני בבאב אל שאמס ובבורין, צריך להבין שלא צה"ל ולא הממשלה מעוניינים בפינוי המאחזים היהודיים. צה"ל הוא שחקן מרכזי בסיפוח הזוחל שמנהלת ישראל בגדה מאז 1967. הוא והמתנחלים הם זרועות שונות של אותה המטרה ואותו הגוף.

בהתאם, הצבא מגן על המתנחלים כאשר הם יוצאים לפוגרומים. ללא ההגנה של צה"ל, הפוגרומים האלה היו נגמרים מהר מאד. המשטרה עושה את שלה וסוגרת את התיקים בנושא, כמעט ללא יוצא מן הכלל וכמעט ללא חקירה. כל זה, למותר לציין, לא מגיע לתקשורת הישראלית אלא כאשר יש פיגוע "אסטרטגי", כזה שיכול להפר את השקט, כמו הצתת מסגד, ורוב הישראלים כלל לא מודעים למה שהמתנחלים והצבא עושים בשמם.

נאמר זאת כך: אם אני הייתי פלסטיני שמתנחלים התעללו בכבשיו בעוד החמושים מכוונים אלי נשק ובחיוך מונעים ממני להגן עליהם, אני לא הייתי תומך במאבק לא אלים לאורך זמן. בשלב כלשהו, אני הייתי רוצה מאבק אלים מאד. הייתי מבין רציונלית שמאבק ×›×–×” יפגע בי פגיעה אנושה; שהוא ×™×”×™×” השגיאה החמורה ביותר שאני עשוי לעשות; שהוא יאפשר לחמושים להפעיל נגדי, נגד משפחתי וכלפי הקרובים לי כמות איומה של אלימות בלתי מבחינה; שבקנה המידה הצבוע של העולם האלימות שאני מפעיל תמיד פסולה והאלימות היומיומית של הכיבוש היא משהו שכולם כבר התרגלו אליו; ועדיין יום אחד, כשהיאוש יתגבר על הפחד, כששאריות התקווה יהיו זכרון רחוק, יבוא פיצוץ. והפיצוץ, כשיבוא, לא יבחין בין מתנחלים וסתם ישראלים, בין חמושים ובין לא-לוחמים. ×–×” הטבע האנושי, שחוקי המלחמה הם גדר רעועה – הכרחית מאד אך רעועה – כלפיו. אי אלימות עבדה בהודו, בקושי רב, אבל בהודו לא היו מתנחלים; ואפשר לומר בבטחון שישראל הרגה יותר מפגינים פלסטינים מאשר ההודים שנהרגו על ידי הבריטים בשלושים השנים שמאז טבח אמריצאר, אולי אפילו כולל אמריצאר.

כך שכאשר טרור המתנחלים מתגבר, וכאשר האסירים הפלסטיניים שובתים רעב – וצריך לזכור, כפי שאמר יפה דיסקין ב"שומרי הסף," שמבחינת הפלסטינים אנשי השב"כ גם הם טרוריסטים – וכאשר המרכז הפוליטי הישראלי מתחבר אל הימין המתנחל על סיסמת "אבו מאזן, אבו עלא ואבו אני לא יודע מי" שלו, שאף אחד לא יתפלא אם ממש בקרוב ייקרע השקט המתעתע, זה שמאפשר לישראלים לשכוח שהם כובשים, בקול נפץ עז.

רק אל תגידו "לא ידענו." המידע היה שם, נגיש לכל מי שרצה. בחרתם לא לדעת.

ועוד דבר אחד: ואם מישהו היה צריך הוכחות לכך שהגורם העיקרי לדה-לגיטימציה של צה"ל הוא החמושים עצמם, הנה עוד אחת. במדור "מדובר באירוע נקודתי שלא מקרין על ערכי צה"ל" של דובר צה"ל הוכרז מצב חירום.

(יוסי גורביץ)

אם מישהו היה צריך הוכחה לכך שתכנית בנט היא הונאה אחת גדולה, צה"ל סיפק בימים האחרונים שתי הוכחות חד משמעיות לכך. המקרה הראשון אירע בשבת, כשצה"ל פירק מאחז שבנו הפלסטינים סמוך לבורין שבשטח B. כזכור, הסכמי אוסלו חילקו את הגדה לשלושה חלקים: שטחי A, שנמצאים באחריות בטחונית ואזרחית של הפלסטינים, והם כוללים כרגע בעיקר את הערים הגדולות; שטחי B, שנמצאים באחריות בטחונית ישראלית אבל באחריות אזרחית פלסטינית; ושטחי C, שנמצאים בשליטה ישראלית מלאה ושעליהם אמור היה לנסוב המשא ומתן.

המנהל האזרחי הודיע לצבא שאין לו כל סמכויות אכיפה על אזור בורין, משום שכאמור הוא נמצא בשטח B, אבל את הסמח"ט, סא"ל אוריה חצרוני, לא עניינו כל הדקויות האלה של חוק-שמוק. הוא רצה להרוס, והרס. יצוין שחצרוני הוא חובש כיפה, שכמג"ד גדוד "לביא" אף השתתף בטקס שבלשון המעטה נקרא לו בעייתי של הענקת תפילין לחיילי הגדוד; התפילין הגיעו מהארגון המיסיונרי חב"ד (אני מודה לאורי פולגר על ההפניה האחרונה). יצוין עוד שבעבר, חיילים דתיים קרעו בגדים ושמו אפר על ראשם כשאולצו להסיר מאחזים יהודיים בשבת; מסתבר שאין להם שום בעיה כזו כשמדובר במאחז פלסטיני. פה מותר ואף רצוי לחלל שבת.

המקרה האחר אירע הלילה. חמושי צה"ל פשטו על שורה של ערים פלסטיניות, רובן בשטח A, ועצרו כ-25 פלסטינים, חלקם חברי פרלמנט. העצורים נחשבים לאנשי חמאס, אבל לכו תדעו אם הם לא נעצרו כדי להפעיל לחץ על איזה קרוב משפחה; אין סיבה לתת בחמושים אמון בנושא הזה. על כל פנים, מה שהאירוע הזה מבהיר הוא שלצה"ל לא ממש אכפת מה נמצא בשטחי A, או אם יש לרשות הפלסטינית סמכות כלשהי. הוא פשוט פועל. ואם זה לא מוצא חן בעיני הפלסטינים, הם יכולים להתפוצץ.

עכשיו, נהוג בשנים האחרונות לרדת על אבו מאזן ולומר שהוא מנהיג פלסטיני חלש. אני לא בטוח שאני קונה את זה. אבו מאזן ידע שאסור לו לתת לצה"ל הזדמנות להגיב באלימות, כי האלימות תהיה דיספרופורציונלית, ועל כן הוא נסוג מהמאבק המזוין. הוא רושם, בשנים האחרונות, הצלחה אחרי הצלחה: הכרה בעצרת האו"ם במדינה פלסטינית, ההחלטה של מועצת זכויות האדם שההתנחלויות מנוגדות לחוק הבינלאומי. בפעם הראשונה, האופציה של סנקציות על ישראל מתחילה לקבל לגיטימיות בינלאומית.

ישראל התרגלה להפעיל את הכוח שלה באופן בלתי מרוסן. כשבנט ודומיו מדברים על סיפוח שטחי C – מעטים מוכנים עדיין לדבר על סיפוח הגדה כולה – וכשהם טוענים שלפלסטינים יש אוטונומיה ושהם צריכים להסתפק בה, צריך לזכור איך נראית ה"אוטונומיה" הזו: פרוצה לכל גחמה של סמח"ט או רכז שטח של השב"כ, מעטפת קלושה של סמי-לגיטימיות סביב המשך הכיבוש.

אז ×”× ×” התרומה הצנועה שלי לווידוא שסא"ל אוריה חצרוני לא יצא בשנים הקרובות לשופינג בלונדון, ועם קצת מזל, תוך כמה זמן יאשרו הפלסטינים את אמנת רומא ויתחילו להגיש תביעות על פשעי מלחמה כנגד קצינים ופקידים ישראלים. וכל פעולת התנחלות, או ×”×’× ×” על התנחלות, תתחיל לכרסם בפועל את הלגיטימציה לא רק של הכיבוש – זו אבדה מזמן – אלא של המדינה הציונית עצמה. כלומר, ההתנחלויות וצה"ל יגרמו למה שהתועמלנים שלנו מייללים כבר זמן רב שעושים השמאלנים.

במובנים מסוימים, זה קצת אירוני. הישראלים תמיד אהבו לתאר את עצמם בתור דוד הנלחם בגוליית, והנה התחלפו התפקידים. מי אמר שהפלסטינים לא למדו שום דבר מאיתנו?

הערה מנהלתית: היום פורסם הפוסט הראשון שלי בבלוג של "יש דין," שנמצא בשלבי עיצוב. ניתן לקרוא אותו כאן.

(יוסי גורביץ)

תקציב צה"ל גדל בשנת 2012, כמקובל, בכ-10% מעבר לתקציב שיועד לו, והסתכם – על פי סיכומים ראשוניים – בכ-60 מיליארד שקלים. עכשיו, מעניין לברר למה הוא משמש בעצם. מי הם האויבים המאיימים על מדינת ישראל?

לאורך השנים, נלחמו בישראל צבאותיהן של מצרים, ירדן, סוריה, עיראק (בעיקר חילות משלוח קטנים), וקצת לבנון. במלחמת העצמאות היא נאלצה להתמודד גם עם צבא השחרור של קאוקג'י, שהורכב ממתנדבים מכלל המדינות הערביות – במידה מסוימת, זה היה המודל הראשון של צבא המוג'הדין שלעתיד יביס את ברית המועצות באפגניסטן.

היעיל שבצבאות הללו היה הצבא הירדני, שנבנה על ידי קצינים בריטיים והובל ב-1948 על ידי קצין בריטי, הגנרל סר ג'ון בייגוט גלאב, שנודע בכינויו "פאשה גלאב." אבל הצבא הירדני לא נלחם בישראל מאז 1973 – אז זו היתה בעיקר מחווה שולית ולא מורגשת – ומאז 1970, ישראל ערבה לגבולותיה של ירדן. ב-1994 נחתם הסכם שלום בין ישראל לירדן וצבא ירדן הפך מאז למעשה לבעל ברית.

מצרים היתה, ללא ספק, האיום הצבאי הגדול ביותר על ישראל, לפחות כל זמן שהיתה בחוג הסובייטי. אבל אחרי 1973, מצרים נעה מערבה, וב-1978 נחתם הסכם שלום בינה ובין ישראל. להוציא תקרית איומה אחת בראס בורקה ב-1985, בה טבח חייל מצרי בתיירים ישראלים (היתה גם תקרית ירדנית דומה), הצבא המצרי בעיקרו משתף פעולה עם הצבא הישראלי.

הצבא המצרי נשען על סיוע אמריקאי כבד, של כשני מיליארדי דולרים. מצבו כרגע, עם קריסת המשטר במצרים, מעורער מאד. נסיון שלו לצאת למלחמה עם ישראל – מה שהגנרלים מאד לא רוצים לעשות – ימשוך באחת את הסיוע הצבאי האמריקאי, ונסיון לחזור לשטחים המפורזים של סיני ייגמר בדיוק כמו ב-1967. אפילו אם ממשלה של האחים המוסלמים תרצה לצאת למלחמה עם ישראל כדי לחזק את מעמדה מבית – השבוע קיבלנו תזכורת שאפשר להוציא את האחים המוסלמים מהמחתרת, אבל קשה להוציא מהם את האנטישמי – סביר להניח שיקרו כמה דברים. קודם כל, הצבא צפוי להתנגד. שנית, הממשלה עצמה עשויה להזכר במה שקרה לגנרלים הארגנטינאים שניסו את התרגיל הזה מול הבריטים ב-1982, רק כדי לאבד את השלטון. ושלישית, העם המצרי מוכיח עד כה שהוא לא לגמרי טיפש. בכלל לא בטוח שיקנו שם לוקש כזה. מלחמה כזו צפויה לפורר את הצבא מבית. זאת, כמובן, אם נקבל את התפיסה שהרעיון שממשלות ערב מחרחרות מלחמה עם ישראל כדי להסתיר את הבעיות החברתיות שלהן איננו השלכה (פרויקציה) של מנהיגי ישראל של מנהגיהם-שלהם על השכנים.

הלאה. צבא סוריה מעורב מזה כשנה וחצי במלחמת אזרחים. הוא מרוסק, וגם אם משטר אסד יצליח להחזיק מעמד – בהחלט יתכן, לאור העובדה שאמ"ן חוזה את נפילתו הקרובה – הוא לא צפוי להוות סכנה כלשהי לישראל בעשור הקרוב לפחות. יצוין שמאז שנות השמונים המוקדמות, כלומר מאז הפלישה הישראלית ללבנון, צבא סוריה נמצא ממילא בתפיסת התגוננות כנגד ישראל.

צבא עיראק עדיין מתאושש מהפלישה האמריקאית למדינה. הוא קטן מאד עכשיו, ומונה כ-300 אלף איש. הוא מתמקד בעיקר בשמירה על המולדת משלל כנופיות איסלמיסטיות. היכולת שלו להגיע לישראל – ירדן בדרך, נזכיר – לא קיימת.

הצבא הלבנוני מעולם לא היה גורם בעל משקל בזירה. גורודיש העיר פעם בבוז שהוא מסוגל לכבוש את לבנון עם תזמורת צה"ל. הלבנונים כבר הוכיחו שכיבוש של ארצם הוא רעיון לא חכם במיוחד, ולאף אחד אין חשק מיוחד להכנס לעוד סיבוב עם החיזבאללה, אבל הארגון הזה מעולם לא ניסה לבצע פלישה של ממש לישראל, אלא להגן על אדמתו או להחזיר את השבויים שלו. והוא, איך לומר, קצת עסוק כרגע עם קריסת המשטר הסורי.

מעבר לאויבים ההיסטוריים, ישנה איראן, שפומפמה ב-20 השנים האחרונות על ידי כל הממשלות הישראליות כאויב קיומי. הכוחות הצבאיים שלה, וההוצאות הצבאיות שלה, קטנות משמעותית מאלה של ישראל, והגיאוגרפיה – פתחו מפה, ×–×” עשוי להפתיע אתכם – ממילא הופכת את הרעיון שכוחות שריון או ×—×™"ר איראניים יתנגשו עם כוחות ישראליים לפנטזיה.

אז למה בעצם אנחנו צריכים את חלקו הגדול של צה"ל? אני יכול להבין את התפיסה שקיצוץ בחיל האוויר, בהנחה שיהיה כזה, צריך להיות קטן. אבל למה אנחנו צריכים את כל אוגדות החי"ר והשריון האלה? למה הן טובות? אוגדת שריון, או אוגדת חי"ר, היא מבנה שמיועד להתנגש עם מבנים בגודל דומה. הפעם האחרונה שמשהו כזה קרה היתה ב-1982, לפני יותר מ-30 שנה. גם אז, האוגדות המסורבלות של צה"ל מצאו את עצמן בעמדת נחיתות מול כוחות גרילה קטנים הרבה יותר. מישהו באמת חושב שיש סיכוי של ממש שאוגדות משוריינות ינהלו קרבות ברמת הגולן כמו שעשו ב-1973? אם לא, למה אנחנו מוציאים עליהן מיליארדים על גבי מיליארדים של כסף?

יש לכך כמה סיבות. קודם כל, ארגונים לא אוהבים לפרק את עצמם. ארגונים צבאיים ודאי לא אוהבים זאת. עם קריסתה המפתיעה של ברית המועצות, עלתה בארה"ב השוועה ל"דיווידנד שלום", קרי לקיצוץ מסיבי בהוצאות הבטחון. אבל הן לא רק שלא קטנו, אלא גברו (אם כי נראה שאובמה ינסה אשכרה לקצץ קיצוץ של ממש הפעם). למערכת "בטחון" תמיד קל לשכנע את הציבור שהוא ניצב בפני איומים. מאחר והחומר המודיעיני סודי, בהגדרה, אז קל לאנשי הצבא לבוא לציבור בארשת חתומה ולומר שאם הוא רק היה יודע מה שהם יודעים, אז הוא היה נענה מיד לכל דרישותיהם. העובדה שלמודיעין הזה לעתים קרובות אין כל בסיס (עמוס גלעד: "העולם יזדעזע כשיגלה מה יש לסדאם חוסיין"), ושאפשר לומר כמעט ללא חשש שקצין המודיעין הממוצע יודע פחות מקורא המגזינים הנבון, היא כנראה הסוד השמור ביותר של מערכות בטחון. מערכת הבטחון האמריקאית הקריצה שלל איומים (זוכרים איך מכרו לנו את סין בתור האיום הגדול הבא?), והתקפת ה-11 בספטמבר באה לה ממש בזמן.

זה נכון על אחת כמה וכמה לצה"ל, הארגון שהוא המקפצה הגדולה ביותר לכוח – בעיקר כוח פוליטי, אבל גם כוח תאגידי – בישראל. אם אתה מצליח להגיע לתפקיד תת אלוף, ובמקרים מסוימים אלוף משנה, עתידך מובטח. בתנאי, כמובן, שתקפיד לומר את מה שהמערכת רוצה לומר: את מה שישמר אותה. השמע מאיים באופן מעורפל, ויהיה בסדר.

ושנית, מה שצה"ל לא כל כך מדבר עליו, ישנו הכיבוש. כזכור, הפעם האחרונה שכוחות של צה"ל ניהלו מלחמה "אמיתית," כלומר לא מלחמת גרילה, היתה ב-1982. עד 1987, אפשר היה לשמור על הגדה והרצועה הכבושות במספר קטן מאד של חיילים. לא אחרי פריצת האינתיפאדה הראשונה: כאן כבר היה צורך באוגדות. בעשור האחרון, צה"ל הקים חטיבת כיבוש ייעודית, כפיר, שמכילה שישה גדודים – ככזו, היא כפולה בגודלה מחטיבה רגילה – והיא עושה את רוב העבודה בגדה. אבל עד הקמתה של כפיר, תפקידו העיקרי של צה"ל מאז 1987 היה תחזוק הכיבוש, ואין כמעט יחידה צה"לית שלא עוסקת בו גם כיום. לכשיקרסו היחסים עם הרשות הפלסטינית, כלומר כשהפלסטינים יגיעו – שוב – למסקנה ששיתוף הפעולה עם ישראל לא מועיל להם, סביר להניח שצה"ל יזדקק שוב להרבה יותר כוחות בגזרת גדמ"ע.

הסד"כ של צה"ל עומד כעת, על פי פרסומים זרים, על כ-176,500 חמושים בסדיר ועוד כ-445,000 אנשי מילואים. בשנות השמונים, סד"כ הסדיר היה קטן משמעותית ונאמד בכ-100,000. האיומים הצבאיים, כפי שראינו, לא גדלו מאז שנות השמונים, להיפך; ואף על פי כן הצבא גדל, ותקציבו גדל. הוא גדול מדי על ישראל.

גודל הצבא, והכיבוש, הם שני האיומים העיקריים על החברה הישראלית. אי אפשר יהיה לבנות כאן חברת רווחה, כל עוד הצבא גדל בעקביות ואוכל יותר ויותר מכספי המסים, בלי שום פרופורציה לאיומים האמיתיים על ישראל. ואם אנחנו רוצים לצמצם את הצבא למחצית ולהחזיר אותו לגודל שפוי יותר, לא נוכל לעשות את זה אם אנחנו משמרים את הכיבוש. שזה, כזכור, רוב מה שהצבא עושה. כנגד המהלך השפוי הזה ניצבות שתי קבוצות לחץ יוצאות דופן: הצבא ויוצאיו, שמחזיקים בחלק ניכר מתפקידי המפתח בביורוקרטיה ובממשלה הישראלית; והמתנחלים, שהצבא מאפשר את קיום מדינת הרווחה שלהם, ושמחזיקים בכוח דיספרופורציונלי לגודלם באוכלוסיה.

וכל זמן שנאפשר לשליטים שלנו לנפנף בדחלילים – האחרון הוא איום במלחמה עם סוריה, או בפלישה ללבנון, עקב החשש שאסד יאבד שליטה על הנשק הכימי שלו; שוב אנחנו נדרשים לצאת למלחמה בשל חשש היפותטי – אי אפשר יהיה לשקם את החברה, את מערכת הבריאות, את מערכת החינוך, את מערכת התחבורה ואת כל מה שהופך את החיים לראויים למחיה.

אם על ישראל לחיות, על צה"ל לעבור דיאטה חריפה.

(יוסי גורביץ)

שלשום (ד'), חגג מוחמד זיאד עוואד סליימה, נער כבד שמיעה מחברון, את יום הולדתו ה-17. הוא יצא לקנות עוגות, והגיע למחסום של צה"ל. עד כאן אין מחלוקת על העובדות. מפה הכל משתבש.

על פי הגרסה הצה"לית הרשמית, שוטרת מג"ב, נ.מ., הבחינה בסליימה כשהוא מתעמת עם חייל אחר, תופס את החייל, משתמש בו כמגן אנושי ומצמיד אקדח לראשו. נ.מ. הגיבה במהירות ובקור רוח, וירתה שלושה כדורים בסליימה, שנפל מת. רק לאחר מכן הבחינה נ.מ. שהאקדח שבו כביכול השתמש סליימה כדי לחטוף את החייל היה בעצם מצית דמוי אקדח.

מיד לאחר מכן הפכה נ.מ. לגיבורה לזמן קצר בתקשורת הישראלית. נטען שהיא הרגה "מחבל" ודובר רבות על "גבורתה." צה"ל מיהר לפרסם את שמה ואת תמונתה, ורק למחרת, כשהתחילו להגיע איומי הרצח על מי שירתה בילד בן 17 בלתי חמוש, מיהרו כלי התקשורת להסיר את הפרטים האלה. קצת מאוחר מדי: בתאוותו להציג תמונות של חמושים שלא עסוקים במנוסה מבוהלת, מיהר צה"ל להעמיד את נ.מ. בסכנה. התקשורת הישראלית, ראוי לציין, התמסרה לצה"ל בשני המקרים. היא התגלתה במלוא תיעובה: סליימה לא היה בשום צורה "מחבל", ואוי לגבורה של ירי בנער לא חמוש. במקרה הטוב ביותר, מבחינת כוחות הכיבוש ונ.מ., סליימה ביצע כאן מה שמכונה בארה"ב Suicide by cop: הביא שוטר לכך שיירה בו. לשמחה מה זו עושה?

אלא שעם חלוף השעות, הסיפור של נ.מ. התחיל להיראות בעייתי יותר. כפי שהבחין הבלוגר נועם ר., צילומי גופתו של סליימה מעידים שהוא לא נורה בראשו. מה שמעלה את השאלה המעניינת איך ירתה נ.מ. שלושה כדורים באדם שהשתמש בגופו של חייל אחר כדי להגן על עצמו. השוטרים שנכחו במקום מיהרו למחוק את התמונות שהיו במצלמתו של מתנדב "בצלם." איך אמרו חמושים ישראלים השבוע? "המצלמות הם הקריפטונייט שלנו."

ובכן, אמרתי לעצמי, חברון היא אחד המקומות היותר מרושתים במצלמות אבטחה. קצינים בכירים אמרו זאת בעצמם. סמח"ט בחברון אמר לפני כחודשיים שיש שם כמעט מאה מצלמות במעגל סגור. הרמתי טלפון לדובר צה"ל ושאלתי מתי נוכל לראות את הסרטון של מצלמת האבטחה שמתעד את התקרית. החיילת החביבה בצד השני חזרה אלי כעבור כמה דקות, והודיעה לי שאם יש סרטון כזה, דובר צה"ל לא מודע לו, ועל כל פנים הוא לא משחרר חומרים כאלה. היא גם התקשתה להבין למה מישהו יפקפק בגרסת דובר צה"ל. זה כבר התחיל להיות מעניין, כי כשצה"ל טוען שאין לו תיעוד שצריך להיות לו, אני חושב מיד על כל הצילומים ההם שבוצעו על המרמרה, שנעלמו משום מה אחרי הטבח שבוצע עליה.

מן הראוי לציין בשלב זה שאנחנו לא יודעים מה קרה שם, אבל בו זמנית לומר שרצוי לא להסתמך על הגרסאות של דובר צה"ל. כבר היו לנו מקרים של פלסטינים שתקפו בקלשון שהפך באורח פלא למזרק, ומקרה של חמושים מפוחדים שירו למוות בפלסטיני שהחזיק בבקבוק. בשני המקרים האלה, דובר צה"ל עמד – לפחות בהתחלה – לצידם של החמושים.

הבוקר (ו'), עצרו חמושי צה"ל בחברון שני עיתונאים של רויטרס, האשימו אותם בכך שהם "אנשי בצלם," תקפו אותם פיזית, הפשיטו אותם באמצע הרחוב, השליכו לעברם רימון גז ואחר כך הסתלקו עם המצלמה שלהם. אני תוהה למה הם היו מפוחדים כל כך ממי שהם חשבו שהם אנשי "בצלם," מה היה להם להסתיר. אולי הם יודעים מה באמת קרה שם, כשילד בן 17 שיצא לקנות עוגות ליום ההולדת פגש לוחמת מג"ב ולא חזר משם.

על כל פנים, הגיע הזמן להוציא את חקירת מקרי המוות האלה מידי צה"ל, ולהעביר אותה לגוף אזרחי נחוש. רק כשהחמושים לא יוכלו לסמוך על קשר שתיקה אוטומטי בעקבות הרג בלתי סביר, הם יתחילו לפחד לבצע מקרי הרג כאלה. צה"ל, מצידו, ירוויח קצת יותר אמינות, ולא יצטרך לתהות למה אנשים מפקפקים אוטומטית בגרסה שלו. הסיכוי שזה יקרה, יש להניח, נמוך למדי. צה"ל עסוק מדי בהגנה על החמושים שלו, שכבר מייבבים שמפקירים אותם.

ועוד דבר אחד: הבלוגר אישתון דיווח שהוא נמצא כרגע תחת חקירה משולבת של המשטרה ומצ"ח, ושהוא לא יכול לדווח על פרטי החקירה. לדבריו, מטרתה היא "להשתיק, לפגוע ולסחוט מידע פרטי ומוגן בנסיון להפליל אותי ואחרים." אין לי מידע נוסף.

(יוסי גורביץ)