החברים של ג'ורג'

אני קורא לאחרונה שוב את הספרון המועיל מאד של כריסטופר היצ'נס, Letter to a Young Contrarian, והגעתי בו לקטע צובט-לב. היצנ'ס מתייחס למאבקו האמיץ מאד של אמיל זולא בפרשת דרייפוס; ה"אני מאשים" היה רק שיאו של מאבק ארוך זה. זולא כתב לאומה הצרפתית שורה של מכתבי תוכחה נוקבים.

 

באחד מהם – תרגום שלי מהתרגום האנגלי שמביא היצ'נס – הוא מתייחס לאנטישמיות ככלי גיוס נואש של הקתוליות בשעתה האפלה ביותר, זו שלאחר 1869, שעה "שהכנסיות ריקות מאדם", ואומר ש"כאשר העם הצרפתי יהפוך לעם של פנאטים ומענים, כאשר נדיבותם ואהבת חירויות האדם שלהם, שנקנו במאמץ כה רב, ייעקרו סוף סוף מליבם, אז יעשה ללא ספק אלוהים את שלו".

 

זולא כותב בשעתה הקשה ביותר של הרפובליקה, כשהיא מתנדנדת על סף מלחמת אזרחים, כשכוחות השחור במלוא המובן של המילה קושרים נגדה ומסיתים נגדה ללא הרף – והוא מזכיר לצרפתים שהם יכולים להיות גם אחרת. שלצרפת יש גם צד אחר, אמנם צעיר ביחס אבל בהחלט ראוי לגאווה.

 

ולא יכולתי לחשוב על כך שטקסט כזה לא יכול להכתב בעברית. הליברליות הישראלית צעירה הרבה יותר, וכל קיומה תלוש. מקורו בקבוצה קטנה ודחויה של גולים מגרמניה הוויימרית, שאת הלפיד שלהם תרים בתחילת שנות השבעים שולמית אלוני, ותנסה ליצוק תוכן אמיתי לאותו מסמך שקרי, מגילת העצמאות.

 

הישראלים לא יכולים להתהדר בנדיבותם; מעולם לא היו נדיבים. הם לא יכולים להתבונן אחורה בגאווה אל מסמך כמו הצהרת זכויות האדם האוניברסלית, כי כל מדינתם נבנתה על עושק ומרמה. החותמים על המסמך ההוא במאי 1948 כלל לא התכוונו להעניק את שוויון הזכויות שהבטיחו. המילים היו ריקות, מיועדות לאזני ארגון האו"ם הצעיר, מיועדות להבטיח לו שישראל תקבל על עצמה את הצהרת זכויות האדם האוניברסלית.

 

פנאטים ומענים – האם לא כך היו הישראלים היהודים מראשיתם? האם אין הציבוריות הישראלית כולה ים מבעבע של פנאטיות, הנשענת על תפיסות ואישים שהיו גורמים לפיוס התשיעי להיראות רדיקלי כקארל מרקס? האם לא היתה ישראל, כולה, מראשיתה, סקציה קנאית הנשענת על התפיסות שדחה זולא במפגיע – תפיסות של קהילת-דם "אורגנית", רומנטית, שלזר אין ולא יכול להיות מקום בה?

 

הוואתיקן מחה אתמול על הריסת שביל גישה לכנסיה בכפר הגזול איקרית. צה"ל פינה את התושבים מהמקום ב-1950 בתואנות שווא, הבטיח להם שיוכלו לחזור אליו, ומשפונו – החריב את הכפר, שאדמותיו חולקו ליהודי הסביבה.למרות שורה של פסיקות של בג"צ, לא הוחזרו העקורים לאדמתם. הותר להם לבקר בכנסיה, ונבנה אליה שביל גישה.מועצת הגזלנים המקומית, בחוצפתה, הורתה להרוס את השביל בטענה שהוא לא קיבל אישור בניה. בג"צ הורה למנוע את ההריסה. המועצה צפצפה, הרסה, ואחר כך טענה שלא קיבלה את הצו. קשה לי להאמין שמישהו מחבר הרוצחים-ויורשים של "המועצה האזורית מעלה יוסף" יעמוד לדין על כך.

 

בירעם ואיקרית מוכיחים, פעם אחר פעם, על איזה שקר נוצץ בנינו כאן מדינה. לכאורה, מדינת חוק; אבל בית המשפט שלה ניסה ארבעים שנה להחזיר גזלה לבעליה, נתקל בחומת הדם-והאדמה היהודית – עילת קיומה האמיתית של מדינת העושק שלנו – ואז הרים ידיים. הממשלה, כמובן, היתה ונשארה בצד הגזלנים.

 

גם פרשת דרייפוס משלנו היתה לנו: פרשת עיזאת נאפסו, קצין צ'רקסי שהואשם לשווא בריגול והודה תחת עינויי איש השב"כ – ויקיר חוגי מפלגת העבודה – יוסי גינוסר. הציבור הישראלי הוכיח נטיות אנטי-דרייפוסאריות מרשימות, ורובו המכריע תמך בגינוסר ובחבריו לרצח בקו 300; למעשה, ניתן לטעון במידה רבה של בטחון שפרשות נאפסו/קו 300 מהוות את קו השבר ביחסו של הציבור הישראלי למערכת המשפט; שם זרע הגביזוניזם-פרידמניזם של היום. והפושעים? בצרפת, הזייפן העיקרי התאבד, הפושע האמיתי – המרגל שדרייפוס הורשע במקומו – נאלץלהמלט מהמדינה, ושמם של האחרים נהרס ללא תקנה. בישראל הם קיבלו חנינה ללא משפט, והאיש שרוצץ באבן את מוחותיהם של שני אנשים כבולים, אהוד יתום, צפוי לשוב לכנסת בקרוב.

 

פנאטים ומענים, אכן. וכמו אצל מפליליו הזייפנים של דרייפוס, אצטלת "הבטחון" משמשת כסות דקה לשנאת האחר, לרומנטיקה של דם ואדמה, ולתפיסה של מדינה השייכת רק לבני דם אחד ודת אחת. לזולא היתה המהפכה והצהרת זכויות האדם. מה יש לנו?

 

(יוסי גורביץ)

 

(הערה: כתבתי לפני כעשור פוסט דומה עבור אתר מינות, מנוחתו עדן, שסיסמתו משובבת הנפש היתה "יהדות? לא, תודה, נגמלתי". הפוסט אבד יחד עם חלק ניכר ממה שכתבתי עד אז בקראש הגדול של 2002. זהו שחזור מהזכרון – וכמובן, עדכון – של אותו מאמר).

 

כמה מן המגיבים טענו, לאחר הפוסט האחרון, שלמלחמת אזרחים בין המחנה ההומניסטי והמחנה היהודי בישראל דווקא יש סיכוי ואולי אפילו יש בה טעם. מרבים לצטט בנושא את ישעיהו ליבוביץ' והדוגמא המקובלת למלחמת אזרחים 'מוצלחת' היא זו האמריקנית. מעולם לא התרשמתי מליבוביץ', שבדרכו שלו היה פנאט יהודי מן השורה. מי שמטיל בכך ספק, רצוי שיזכור את תגובתו של ליבוביץ' למרדכי ואנונו, אותו הגדיר כחלאה לא משום שעבר על אי אלו תקנות בטחוניות – הרשעתו בריגול חמור היתה אחת הגרוטסקות הגדולות של המשפט הישראלי – אלא משום שבחר להמיר את דתו לאנגליקניות.

 

אשר למלחמת האזרחים האמריקנית, היא אכן דוגמא מאירת עיניים, אבל ספק אם היא עומדת בצד תומכי מלחמת אזרחים בין בני אור ובני חושך בישראל. המלחמה היתה הקטלנית ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, והרגה כ-1,100,000 מבניה. במובנים רבים, זו היתה המלחמה הטוטאלית הראשונה, ובסופה דמתה מאד למלחמת העולם הראשונה. הנזק שגרמה לתשתית ולרכוש – במיוחד המסע של שרמן בג'ורג'יה, אבל לא רק – גזר על דרום ארצות הברית פיגור של כמעט מאה שנים.

 

גרוע מכך, בניגוד למה שנהוג לחשוב, הצפון לא ניצח במלחמה, על כל פנים לא מבחינת כפיית האידיאלוגיה שלו על הדרום. כן, לי × ×›× ×¢ לגראנט באפומוטוקס קורט האוס, והגנרלים הדרומיים במערב נכנעו זמן קצר לאחר מכן, ובכך בא הקץ על הקונפדרציה – אבל לא על הדרום. לאחר הלם קצר, סביר מאד בהתחשב במימדי התבוסה, התארגנו הכוחות הדרומיים מחדש, ניהלו מלחמת גרילה אפקטיבית מאד – היא התמקדה ברצח שחורים בכירים ובעלי בריתם, הרפובליקנים הלבנים – וב-1878, 13 שנים לאחר כניעתו של לי, שלטה המפלגה הדמוקרטית, מפלגת העליונות הלבנה, בדרום כולו. הנצחון לא הושג בקלפי; הוא הושג על ידי דקירות וירי מן המארב, אש תותחים (!) לעבר קלפיות, והאימה שהפיצו "רוכבי הלילה", הזרוע הצבאית של המפלגה הדמוקרטית.

 

בכל מקום שבו התייצב הצבא הפדרלי מול הפורעים, הם נסוגו והסדר שב על כנו. קציני הצבא שהוצבו בדרום לא היססו לעשות זאת ואף, במקרים רבים, שאפו לקרב; הם חשו כיצד נשמט הנצחון היקר כל כך מידיהם, איך הופך מותם של ידידים בשדה הקרב למות-שווא. אבל הממשלה לא רצתה במלחמת אזרחים נוספת; הציבור הצפוני היה מותש, ולא רצה לשלם את המחיר הנדרש; הלבנים בדרום היו מלאי להט במלחמה על הבית, תחת האגדה על האנס השחור האורב מאחורי כל שיח, מלחמה שאותה כינו "גאולה" (redemption); והנשיא גראנט, תשוש, חלש ומוקף יועצים גרועים, הניח לפירות הנצחון חמוצי הדם שלו – הוא איבד יותר חיילים מכל גנרל דובר אנגלית לפני הקצב מהסום, סר דגלאס הייג – להשמט.

 

זמן קצר לאחר מכן, כמו הבין את חוש הזמן, מחק בפועל בית המשפט העליון האמריקני כמעט את כל הישגיה החוקיים של מלחמת האזרחים. התיקון ה-14 לחוקה הפך לאות מתה בדרום, לעיתים גם בצפון ובמערב. בדרום עצמו חלה ריאקציה פראית ונקמת "בני הגזע העליון", שהיטב חשו את השפלתם והיטב הבינו מה צפוי להם אם הרוב יתעורר, היתה איומה. סביר להניח שמספר השחורים שנרצח על ידי לבנים בדרום בין השנים 1866-1971 היה גבוה יותר ממספר השחורים שנרצחו על ידי בעליהם ב-200 השנים שקדמו להן. גם העבדות זחלה חזרה, בחוקי עוול ורשעות, שלא השתמשו במונח עצמו אבל הפכו שחורים "משוטטים" לרכושה של המדינה, ש"החכירה" אותם לבעלי חוות גדולות. לא קראו להן מטעים, אבל ההבדלים היו מעטים. כמו כן, יצויין שכך הושגה גם אחת המטרות המוצהרות של מדינות הדרום הפורשות: העמידה על 'זכויות המדינות'. ההתערבות הפדרלית בנעשה בהן צומצמה פלאים.

 

מלחמת האזרחים, ושני הדיכויים שבאו אחריה – הדיכוי הצבאי הצפוני קצר הימים והדיכוי הדורסני של השחורים על ידי הלבנים, שנמשך כמאה שנים – הרעילו את האווירה הציבורית בארצות הברית עד ימינו אנו. באיזה מובן, אם כן, זו מלחמת אזרחים "מוצלחת"?

 

*           *            *            *

 

ומן המשל אל הנמשל. הבה נניח שבעקבות פרובוקציה שאפילו ממשלות ישראל הרופסות אינן יכולות להתעלם ממנה – נניח, ירי קטלני של מתנחלים לעבר קצינים בכירים – תיפתח מלחמת אזרחים. נניח לצורך הדיון – הנחה שסבירותה מונחת בספק – שיחידות צה"ל, שהורגלו ש"גנים וכדים הם הבית", שהמתנחלים הם חלוצים ושהפוליטיקאים הם בוגדים, אכן תתייצבנה לצד הממשלה. נניח, לצורך העניין – עוד הנחה שסבירותה מוטלת בספק – שאף כוח צבאי חיצוני לא יתערב בסכסוך, ואת ההנחה המופרכת מכולן: שממשלה ישראלית תאפשר שימוש בחיל האוויר ובארטילריה כנגד מורדים חמושים במלכות, אך המצוידים בלב יהודי חם. נניח, בקצרה, את התרחיש האופטימלי ביותר.

 

המרד ידוכא תוך זמן קצר, שבועות יש להניח. מה יקרה לאחר מכן? האם תהין ממשלה ישראלית להוסיף על חטא כיבושה של עפרה בטנקים גם את החרבתה ופינויים הכפוי של בוגדיה לישראל? נניח שכן. ההנחה שמסוממי הרב קוק ומסונוורי יהוה גם יקבלו את הדין בהשלמה היא הנחה אחת יותר מדי. ישראל הדמוקרטית, מה שיישאר ממנה, תיאלץ לכפות שלטון צבאי או צבאי-למחצה על חלק ניכר מאוכלוסייתה – שכן אין להניח, בשום מצב, שבעלי בריתם הפוליטיים של הבוגדים בתחומי ישראל גופא ישבו בחיבוק ידיים.

 

כלומר, בתרחיש האופטימלי ביותר, תיאלץ ישראל להגביל משמעותית את זכויות האדם שבה. אפילו באם לא יפרוץ מרד שני, אפילו אם מחנות הפליטים של יהדות פלסטין לא יהפכו למקום שבו יסתובבו חיילי "ערב רב" בכלי רכב ממוגנים, הדמוקרטיה הישראלית כבר הוכתה אל החומש. והשיח הציבורי יורעל לדורות. בניגוד לארה"ב, לא יהיה מרחק גיאוגרפי בעל חשיבות בין הכובשים לנכבשים.

 

אין שום סיבה להניח שתרחיש כזה אכן יתממש. קצין בצה"ל, חובש כיפה, לא היסס לומר ל"ידיעות אחרונות" בסוף השבוע, תוך זיהוי מלא, שהוא חשף בזמן אמת את היערכות הפלוגה שלו בפני פורעי יצהר. בגידה כזו היתה צריכה להביאו בשלשלאות בפני בית דין צבאי. זה לא יקרה – והמסר למה שצפוי לנו בשעת משבר לגיטימציה אמיתי ברור. צה"ל, תחת היבבן בוגי, עשה הכל כדי לשבש את הנחיות הממשלה להתנתקות מהרצועה; בין השאר דרש לא להיות מעורב בה כלל. דווח כי הרמטכ"ל הנוכחי, גבי אשכנזי, השמיע קולות דומים בדיונים סגורים.

 

כלומר, אם תפרוץ מלחמת אזרחים, הממשלה צפויה להיות מובסת בה בשל חוסר נאמנותו של הצבא; ואם כל זאת תנצח, תפגע הדמוקרטיה אנושות, ואמינותה – הרעועה ממילא בקרב חובשי הכיפות, הרואים בה שיטה זרה, מיובאת, הפוגעת באושיות הדת – תקרוס.

 

כל זה לא סביר שיקרה. להוציא יצחק רבין ואריאל שרון, כל ראשי הממשלה בישראל נמנעו מעימות עם "האחים היקרים", וגם ידעו למה. לא נראה שלראש ממשלה עתידי כלשהו יהיו האומץ והנחישות למחוץ את הנחש. מה שהיה הוא שיהיה: סיפוח איטי, גולש של מדינת ישראל לתוך ממלכת יהודה, עד שתקרוס המדינה סופית; שלדה האידיאולוגי מעורער ממילא, רקוב כתוצאה מהתפיסה הממארת של "מדינה יהודית", מבלי להבין את הסתירה בין "מדינה" ו"יהודית".

 

עדיף, על כן, ללכת. אירונית, זה יהיה אקט יהודי מאד.

 

(יוסי גורביץ)

זוכרים את האנתרקס?

 

לא?

 

כשבועיים לאחר הפיגוע במגדלי התאומים, החלו מכתבים המכילים אנתרקס להשלח לסנאטורים ועיתונאים אמריקנים. המכתבים היו מלווים במכתבים כתובים באנגלית, בדרך כלל בזו הלשון: "מוות לאמריקה. מוות לישראל. אללה הוא גדול". חמישה אנשים נרצחו, ביניהם שני עובדי דואר, ועשרות חלו. פאניקה כללית פרצה בארה"ב.

 

באורח משונה מאד, עד כה לא הוגש כתב אישום כנגד איש בפרשה הזו. במשך שנים, רדפה הממשלה האמריקנית מדען במעבדה הצבאית למלחמה במגפות בשם סטיבן האטפיל. האטפיל היה מטרה קלה: הוא היה מעורב בפרויקט הלוחמה הביולוגית של שתי מדינות לא סימפטיות, רודזיה – שלאסונם של תושביה עברה מן העולם והפכה לזימבאבוואה – ודרום אפריקה. אבל הוא לא עסק באנתרקס, ולאחר שנים של רדיפות פסק בית משפט פדרלי ביוני 2008 כי לא נמצא "ולו שריד של ראיה" לכך שהאטפיל היה מעורב בהתקפות, וקבע כי הממשלה תפצה אותו ב-5.7 מיליוני דולרים.

 

זמן קצר לאחר פסיקת בית המשפט, החל מצבו הנפשי של מדען אחר באותה מעבדה בפורט דטריק, ברוס איווינס, להתדרדר; וביום שלישי האחרון שם קץ לחייו. ביום שישי, דיווח הלוס אנג'לס טיימס כי איווינס התאבד משום שהבין כי בקרוב יוגש נגדו כתב אישום בפרשה, וכי הוא יואשם בחמישה מקרי רצח.

 

איווינס היה מסובך עד צווארו: הוא ניסה להסתיר "דליפה" של אנתרקס במהלך שנת 2002, ולטענתו חיטא את המעבדה שלו ולא רצה לעורר בהלה. להערכת איש חיל הרפואה, איווינס ניסה להניא בעדותו את החוקרים מלערוך חיפוש במעבדתו. התראפיסטית שלו חשדה בו בהרעלתם של אנשים אחרים, ופחדה ממנו עד כדי כך שקיבלה צו הרחקה נגדו; הוא היה איש ימין, ונוצרי קיצוני; והלוס אנג'לס טיימס פרסם אמש ידיעה, ממנה עולה כי בהלת האנתרקס יכלה לסייע לו כלכלית, שכן החזיק בפטנטים על שתי תרופות כנגד המחלה.

 

אבל איווינס הוא לא הסיפור. כפי שכותב היטב גלן גרינוולד, בהחלט יתכן שהוא ההסחה.

 

            *            *            *            *            *

במהלך חודש אוקטובר 2001, פרסמה רשת איי.בי.סי. שוב ושוב סיפור, בו נטען כי האנתרקס שנשלח בארה"ב הכיל חומר כימי – בנטונייט – שהיה סימן היכר של האנתרקס שיוצר במעבדותיו של סדאם חוסיין. הטענה היתה חסרת כל בסיס, ואיי.בי.סי. הודתה בכך רק ב-2007.

 

לטענת איי.בי.סי., הסיפור שלה נשען על ארבעה מקורות בממשל: אחד במעבדת פורט דטריק ושלושה אנשי ממשל בכירים אחרים. אפילו אם נצא מנקודת הנחה שהמקור בפורט דטריק היה איווינס עצמו, מי היו שלושת האחרים?

 

איי.בי.סי. לא היתה לבד בהטעיית הציבור. במארס 2008, כשניסה להסביר מדוע תמך במלחמת עיראק, כתב עיתונאי הוושינגטון פוסט ריצ'רד כהן שהוא קישר בין עיראק וסדאם ובין התקפות האנתרקס על ארצות הברית. עוד כתב כהן שזמן קצר לאחר ההתקפה על מגדלי התאומים – כלומר, כשבועיים לפני התקפת האנתרקס הראשונה – קיבל "בדרך עקיפין" התראה מבכיר בממשל: מוטב שתשא עליך סיפרו, הנסיוב לאנתרקס. כהן, לדבריו, נשא על גופו סיפרו "הרבה לפני שאחרים שמעו עליו".

 

כלומר, כהן קיבל התראה מבכיר בממשל האמריקני על התקפת אנתרקס צפויה כשבועיים לפני שהיא התממשה. אז האמינו כהן ואיי.בי.סי. שההתקפה הביולוגית הגיעה מעיראק, או על כל פנים מצד מוסלמים רדיקלים – וזו היתה אמונה שרווחה בציבור הרחב. במאמרו, טוען גרינוולד – שעקב אחרי הפרשה מראשיתה ושמאמציו הביאו למספר חשיפות -  שהתקפות האנתרקס הבלתי צפויות, שהפכו כל מכתב לנושא מוות אפשרי, היו חלק קריטי ממסך העשן שאיפשר לממשל בוש לצאת למלחמת עיראק.

 

כל זה מעלה מספר שאלות קריטיות: מי היו שלושת בכירי הממשל ששיקרו לאיי.בי.סי. ואמרו לה שהאנתרקס מגיע, ככל הנראה, ממעבדותיו של סדאם חוסיין? מי היה פקיד הממשל המיסתורי שהזהיר את כהן מראש מפני התקפת אנתרקס? והאם היה קשר ביניהם ובין איווינס, מדען צבאי אמריקני, ששלח ככל הנראה את המכתבים? מדוע התמקדה חקירת האף.בי.איי. במשך שנים בהאטפיל, שלא התעסק בתחום האנתרקס, למרות שעמיתו למעבדה איווינס התוודה כבר ב-2002 על שימוש בלתי ראוי בו, שיכול היה לאפשר לו לאגור את החומר?

 

*           *            *            *            *

אילו הייתי אומר לכם שבאיטליה פרחה בשנות השבעים והשמונים קבוצה ימנית סודית, שהשתמשה במימון של בנק הוותיקאן והבונים החופשיים ובמצבורי נשק שנתן לה הסי.איי.איי. כדי לבצע פיגועים, להאשים בהם את השמאל האיטלקי ולמנוע את עלייתו לשלטון, הייתם מתייחסים אלי כאל עוד שוטה קונספירציות.

 

אבל זה בדיוק מה שקרה. וכן, "מבצע גלאדיו" משמש את הפסיכים כהוכחה הסטנדרטית לכך שיש קונספירציות, ואדם זהיר לא יזנק מגלאדיו למסקנה מכך שיש קשר מאסוני לכיבוש העולם, או ש"מנזר ציון" מנסה להמליך על העולם את הצאצא הסודי של ישוע ומרים המגדלית. אבל כל מה שנחשף בפרשת האנתרקס מצריך חקירה מיוחדת, יסודית: האם ממשל בוש, או חלקים בו, השתמשו בפאניקה שבעקבות התקפות האנתרקס כדי לקדם את כיבוש עיראק – או, כפי שאפשר להסיק מסיפורו של כהן, שהיתה להם גם יד בהתקפות עצמן?

 

גלאדיו נחשף באיחור ניכר. יש לקוות שעל השאלות הללו יענה חוקר אמריקני רציני בהקדם, לפני שהחשש מן הקשר – שבהרעילו את אמון הציבור במנהיגיו, הוא מזיק לעיתים יותר מהקשר עצמו – יכה שורשים.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

יוזמות השלום עומדות להביא להתגלמותן של הסתירות החבויות בחברה שלנו. רצון להסדר – כמובן, אבל גם שאיפות טריטוריאליות; רצון לפשרה – אבל אמונה בזכות מיוחדת ומכריעה על ארץ ישראל; רצון לנורמליות – אבל אולי אי יכולת להשלים עם הנורמליות".

 

– שאול פרידלנדר, "עם בוא הזכרון". הקטע ×”×–×” נכתב ב-1977. ההדגשות שלי.

 

הסערה בישיבת הממשלה האחרונה, בה נשא העבריין המורשע חיימון רמון, האיש ושלוש עדות השקר, את נאום הנקמה שלו במערכת המשפט, היתה חריגה. העובדה שממשלת לולמרט (כל הזכויות שמורות לעדי גינת) הקדישה לדרישתו של חיימון – האיש שלא ערער על הרשעתו – לוועדת חקירה ממשלתית יותר זמן משהקדישה לדיונים לפני מלחמת לבנון תפסה את הכותרות. כך גם העובדה שחיימון דרש בעצם להקדיש לפרשת המעשה המגונה בכפיה שלו אותם משאבים ממש שהוקדשו לחקירת המלחמה – ועדת חקירה ממשלתית.

 

לו אני חיימון, לא הייתי רוצה שכולם ישובו לדוש שוב בכך שבמהלך אותה ישיבה קצרצרה ביולי 2006 הייתי עסוק בעצם בעדכון מספר הטלפון של ה' בנייד שלי. אבל זה כנראה רק אני. שום ראש ממשלה חוץ מלולמרט לא היה מניח לחיימון לשאת דברים בדיון שנסב בעצם עליו, אבל כנראה כל המהלכים כשרים בנסיון להטיל אימה על מערכת המשפט, בכלל זה שכירת יועץ תקשורתי שתקיפת המערכת היא כל תפקידו.

 

כל ההלם והאימה האלה מנעו מן הציבור לדעת מה באמת טורף את שנתו של ראש ממשלתנו הזמני. לולמרט הציג לממשלה דו"ח מצמרר, הקובע כי 80% מיהודי רוסיה צפויים להתבולל (!) ולא להגר לישראל, ואלו מהם המהגרים מעדיפים, מסיבות לא ברורות, לצאת למדינות המערב דווקא. למה הם לא מגיעים לכאן? מי יודע, אולי הם מעדיפים מדינה שבה הציבור אשכרה שם לב כשראש הממשלה משנה את גרסתו מ"לא קיבלתי כסף במעטפות" ל"קיבלתי, אבל רק מאות דולרים".

 

לא היתה זו הפעם הראשונה שלולמרט מרחיק עדותו מישראל – אפשר להבין אותו, כמובן – ומעדיף לבחוש בענייניהן של מדינות אחרות: האיש שאמר לנועם שליט ש"אין לו חוזה שמחייב אותו לשחרר שום אזרח מהשבי", הביע כשבועיים קודם לאותה ישיבת ממשלה דאגה עמוקה מ'התבוללות' ו'נישואי תערובת' בקרב יהודי העולם, וקרא ל"שנות את דפוס היחסים בין ישראל לתפוצות". לדברי ראש ממשלתנו, "ב-60 השנים הבאות העם היהודי צריך להיות הפרויקט של ישראל". למרבה הלעג – אם זה לא היה ראש הממשלה שלי, גם אני הייתי צוחק – הוא ביקש מיד מיהדות התפוצות לממן את הפרויקט הישראלי הזה.

 

ראש ממשלתנו, בקצרה, סבור שישראל לא רק רשאית אלא גם צריכה להתערב במהלך חייהם של מיעוטים במדינות שנמצאות הרחק ממנה. הוא חושב שזה לא בסדר שאזרחית הרפובליקה הרוסית מחליטה להפסיק ללכת לבית הכנסת, ושזה ממש אסון שתושב מינסוטה מחליט לקשור את גורלו בגורלה של פרסביטריאנית דווקא, ואפילו מבלי לטרוח לשאול את לולמרט לפני שהוא מזמין אולם. הוא חושב שישראל צריכה להוציא כסף – את כספי אזרחיה, וגם את כספי תרומותיהם של אחרים – כדי להטיף לאותם אנשים.

 

איזו דרשה ישא בפניהם לולמרט? האם ינאם באזנם גבוהה גבוהה על יושרה ואמירת אמת? האם יצטט בפניהם את פסוקי הנביא (יש להניח שעל "שריך סוררים, חברי גנבים, כולו אוהב שוחד רודף שלמונים" הוא יעדיף לדלג)? מה יש ללולמרט להציע להם?

 

התפיסה הזו היתה פאתטית כבר אז, כשבן גוריון ביקש מ"חכמי ישראל" שבפזורה להביע דעתם על הדרך שבה צריכה ישראל לנהוג; היא היתה צורמת מאד, תקרית דיפלומטית, כשקרא אריאל שרון בתחילת העשור ליהודי צרפת לנטוש את מולדתם ולבוא לישראל; וכשאותה קריאה נשמעת מפיו של לולמרט, נחרת בוז מלגלגת היא התשובה הראויה. אם רצה מישהו להצביע על האנומליה העיקרית בקיומה של ישראל, היא נמצאת בדברי ראש הממשלה.

 

הדרישה היא מגוחכת, כמובן, משום שלישראל אין שום דבר להציע ליהודי העולם, עוד פחות משיש ליהדות עצמה – שאותה הם משילים בהמוניהם מאחורי גוום.

 

*           *            *            *            *

 

זמן קצר לאחר הסופות בנגב, הפרעות של 1882, החלה נדידת עמים בביצה העמומה שהיתה מזרח אירופה: מיליוני יהודים שישבו עד אז בדוחק בבית השחי של אירופה, החלק המפגר והריאקציונרי ביותר שלה, פתחו במנוסה.

 

קיומם של היהודים – מאוסים ומושפלים, אבל נסבלים – היה נסבל לאורך רוב ימי הביניים והעת החדשה. מדי פעם בוצעו גירושים, אבל לרוב – חצי האי האיברי, על חוקי טוהר הדם (Limpieze de sangre) שלו הוא חריג בולט -  העלימו הרשויות עין. באנגליה של הפוריטנים, אמונה על התפיסה שהיהודים צריכים לשבת בכל חלקי העולם טרם שיבוא המשיח, קרא הפרלמנט ליהודים לשוב. הוא אמנם לא העניק להם שוויון זכויות – זה יקרה רק במאה ה-19 – אבל באותה תקופה גם מיעוטים דתיים אחרים לא נהנו ממנו. יהודים רבים ישבו בצרפת במאה ה-17 וה-18, וגרשום שלום הראה כיצד רעיונות גאולת העולם של התנועה הפרנקיסטית השפיעו על המהפכה הצרפתית – שמיהרה להעניק להם זכויות אזרח. כששחררו הליברלים האיטלקים את רומא והפכו אותה לבירתם, קריאת הקרב שלהם היתה "אדגארדו מורטארה", הילד היהודי שחטף וניצר האפיפיור פיוס התשיעי (אם כי לא נראה שהתעלל בו מינית).

 

חילותיו של נפוליאון נשאו עמם את בשורת השוויון בכל אשר ילכו. אבל הם לא הרחיקו לבוא אל הביצה המזרח-אירופאית. הרבנים התנגדו למהפכה ולנפוליאון בכל תוקף, אבל בכל מקום שבו נראה כידון צרפתי, קרסו חומות הגטו. המהפכה הפנימית שהחל משה מנדלסון קיבלה עתה גושפנקה ציבורית: ממשלות ליברליות קראו ליהודים להשתלב בחברה. רבים מהם עשו זאת, והיו שותפים מרכזיים ומתסיסים בתחיה האירופאית הגדולה. חלק ניכר מהם השאירו את יהדותם מאחוריהם; לא היה לה מה לתת להם.

 

מזרח אירופה היתה, במאה ה-19, קדרה מבעבעת של לאומנות. כל שליש שבט ורבע אומה הצמיחו מתוכם אינטלקטואלים, שהחלו לדרוש עצמאות. אלא שבחבל המיוסר הזה מעולם לא היתה הומוגניות תרבותית או אתנית, וודאי לא רציפות כזו. שתי קבוצות – יהודים וגרמנים – ישבו בכל פינה של מזרח אירופה. זהות אוסטרית לא היתה קיימת כלל. הונגריה כללה גם נתחים מצ'כיה ומה שלימים יכונה יוגוסלביה. רוסיה ניהלה מלחמות תכופות עם טורקיה, שעם שכבר הצדיקה את הכינוי "האיש החולה שעל הבוספורוס", עדיין היתה כוח שיש להתחשב בו.

 

אירונית, הדגם המוצלח יותר היה הטורקי: שיטת המילטים הטורקית הקטינה חיכוך בין קבוצות אתניות ודתיות. שאיפתם של רסיסי הלאומים המזרח אירופאים למדינה 'טהורה' – בין אם מדובר בפולנים, אוקראינים, הונגרים או צ'כים – הולידה עוינות בין אתנית חריפה. כמיעוט דתי דחוי גם כך, שימשו היהודים שעיר לעזאזל יעיל למדי בידי השלטונות, שרצו להסיט את האיבה מהם והלאה. המשטר המפגר ביבשת, זה של הרומאנובים, ניהל מדיניות אנטישמית רשמית והצר שיטתית את צעדיהם של המתקדמים שבנתיניו. ב-1882, נהנו הפוגרומצ'יקים מחסות רשמית-למחצה של השלטונות, ופרפורי הגסיסה של הרומאנובים ישאירו מאחוריהם משהו ארסי עוד יותר: אותו זיוף של האוכארנה הצארית, הפרוטוקולים של זקני ציון.    

 

אבל זה יצריך עוד 20 שנים. לחלק ניכר מהאוכלוסיה היהודית של מזרח אירופה לא היתה כל כוונה לחכות. ב-20 השנים הללו, כשלושה מיליונים מהם יהגרו, רובם המכריע לארצות הברית, שעדיין היתה מדינת הגירה. רבים אחרים יימלטו לדרום אמריקה. מספר זעום יהגר לפלסטינה.

 

מי היו המהגרים?

 

*           *            *            *            *

 

בדרך כלל הם היו אנשים צעירים, בעלי יוזמה, שהתייאשו מסיכוייהם להתקדם בביצה הטובענית בה נולדו. השמרנות הטבעית של בני האדם משאירה את רובם במקום מולדתם. מהגרים הם, לעיתים קרובות מאד, חוד החנית של חברות; במיוחד, לאסונן, של חברות גוועות.

 

רובם של המהגרים, כאמור, באו לארצות הברית. הם חוללו פיצוץ אוכלוסין של ממש באוכלוסיה היהודית שלה. הם חיפשו – עד כמה שניתן להכליל, כשמדובר בקבוצות גדולות כל כך – את אושרם האישי, והם התאימו לארצות הברית ככפפה ליד. הם הגיעו עם תפיסת "תיקון עולם" שונה לחלוטין מזו הישנה, שהתבססה על הצורה הנכונה לקשירת שרוך נעל: הם רצו להיטיב את העולם. רבים מהם היו סוציאליסטים ואנרכיסטים, אבל גלי ההגירה העניקו תנופה עזה ליהדות הרפורמית בארה"ב, שבצעד נועז שינתה את הליטורגיקה העתיקה, והפסיקה את התפילות לבוא המשיח ובניית המקדש: כל העולם היה המקדש, השליחות לבנייתו מחדש היתה המשיחיות; תפיסת הגלות בוטלה, שכן הרפורמים קראו ליהודים לאמץ את המדינות שבהן חיו. לאלו מאיתנו שגדלו בישראל קשה להבין עד כמה נלעג נראה, לא כל כך מזמן, הרעיון שמשאת נפשם של יהודים היא לשוב ולהתיז את דמן של בהמות בבית מטבחים גדול, הניצב לא רחוק מגולגותא וגיא בן הנום.

 

התפיסה הרפורמית היא נזיד דליל מאד, הומניזם במסווה של אמונה דתית, למי שהורגל בתפיסה האורתודוקסית. ישנן שורה של דרכים להקים דת: המייסד יכול למצוא ספר שאיש לא הכיר קודם לכן (היי, זה עבד לשרלטנים שכתבו את ספר הזוהר וספר המורמונים), או לחלום חלום (או לומר שחלם חלום), או להסתגף ולקבל חזיון (והמסתגף, מובטח לו שיקבל חזיון). ועדה של רבנים שמחליטה מה נשאר ומה הולך היא לא אחת מהן.

 

התוצאה היא דת שקל מאד לנשור ממנה, ללא משברים עמוקים, אל הומניזם או אל המרת דת לנצרות בלתי מחייבת אחרת (כדבריו של נייבור, הנצרות האמריקנית גורסת ש"אל נטול זעם הביא אדם נטול חטא אל גן העדן, בתיווכו של ישוע נטול צלב"). אלו מבין היהודים בעלי היוזמה, שיכלו לנתק את קשריהם עם מולדת שנואה ושונאת, ששאפו לעולם טוב יותר, עקרו לארה"ב – ויצרו את הקהילה היהודית המשגשגת והמפוארת ביותר שבכל הדורות.

 

הם השאירו מאחור קבוצה גדולה מאד של יהודים, אלה מהם שדבקו בדתם, שנחלקה, שוב בקווים גסים, לשתי קבוצות עיקריות: חרדים למיניהם (מתנגדים וחסידים) ובונדיסטים. "תיקון העולם" של החרדים הצטמצם לתפילות ולשריכת שרוכים. הבונדיסטים, מצד שני, טענו שהיהודים הם לאום מלאומי מזרח אירופה, ושכתנועה סוציאליסטית עליהם לפעול לצד העמים שבתוכם חיו, תוך תקווה לקבלת אוטונומיה. אם הרפורמים דיברו בשפת המקום, ותרגמו אליה את כתבי הקודש, הבונדיסטים קיבלו את האידיש, השפה המקובלת בקרב יהודי מזרח אירופה, כשפה הלאומית.

 

*           *            *            *            *

 

והיו המינים. קבוצה קטנה ופרועה של לאומנים יהודים, ששאפו את אדי הרעל של הלאומנות של האליטה שבקרבה חיו, הפנימו את ערכי האנטישמיות. תחילה הם הגדירו את היהדות כ"מת מהלך", המבעת את אירופה; אחר כך הם הגיעו למסקנה שיש להוציא את היהודים מאירופה בכלל. ולא, הם לא התכוונו להביא אותם לאמריקה או כל מקום חיובי אחר (האקס-טריטוריאליסטים נבעטו במהירות מהתנועה הציונית): הם רצו להביא אותם, במיטב המסורת הרומנטית האירופית, אל מולדתם המדומיינת.

 

וכדי לברוא את אותה מולדת לא קיימת, הם שחררו את כל השדים שהיהדות האורתודוקסית בלמה. הם העלו באוב את הזיות המשיחיות, ושברו את השבועות שהשביעו הרבנים את מאמיניהם כדי למנוע את השואה שמשיחיות תמיד נושאת עמה. הם הטיחו עצמם לאחור, לא אל ימי המשנה והתלמוד העלובים, נעדרי הזוהר, אלא אל ימי הברבריות התנ"כית, אל המיתולוגיה של שמואל המשסף את אגג בגלגל ורצח ילדי העמלק. הם כרכרו סביב המעשייה הבעייתית מאד של מצדה, אותה גאולה באמצעות שחיטה הדדית ורצח ילדים שלרבנים היתה התבונה להעלים. הם התרפקו על "כובשי כנען בסופה". מי שכתב את

 

חרבי! אי חרבי, אי חרב נוקמת!

חרבי לי תנו, על אויבי אצריח!

אים, משנאי? אכריעם לטבח,

השמד השמידם! אכלם, אכריתם,

אכרית, אשביתה מאנוש זכרמו….

חרב-גאוותי מדמם אשכירה,

ארחץ פעמי בדמי חלליהם…

 

ידע היטב ש:

 

שפתי מה דובבו? קרבות אחפוצה?

אן הוליכוני שולל עשתונותי?…

חרב אחזתי… כבר יבשה אזרועי!

עבדות ניצחת אין-איל שמתני,

דוכאה גם רוחי, שחותי מאדם.

עבד-עבדים כבר היות הסכנתי.

 

והבין שהנקמה מרעילה את נשמת הנוקם, הופכת אותו למפלצת. הוא היה מסוגל לכתוב גם את השורות הבאות, הרחוקות כל כך מישראל:

 

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,

זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח,

שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,

כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

 

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,

לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,

כִּי עוֹד אַאָמִין גַּם בָּאָדָם,

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז…

 

אבל טשרניחובסקי הוא נטע זר כל כך, פגאני כל כך, שהוא מעולם לא נקלט; והציונים, אם שקיבלו את החזון שלו – או את אחד החזונות שלו, שכן האיש הראה גם ניצנים של לאומיות אוקראינית -  השליכוהו לקרן זווית בשל דבקותו המוזרה, האנושית והכה לא יהודית, באשתו הרוסיה והנוצרית.

 

היהדות האורתודוקסית העמידה רק סוג אחד של גיבורים: רבנים. אפילו את דוד, הרוצח את אוריה כדי לזכות באשתו והנוקם הערמומי באויביו מן הקבר, הפכו – באמצעות אפולוגטיקה צולעת במיוחד אפילו לאורתודוקסיה – לתלמיד חכם. כך אין מייסדים אומה. הציונים הוציאו מאפילת ההיסטוריה, לשם הושלכו בצדק, את החשמונאים ואת קנאי מלחמות החורבן ומרד בר כוכבא. כמו הרומנים ובורביסטה שלהם, כמו הגרמנים המתרפקים על ארמיניוס, כהונגרים המתגאים באטילה ובמאגיארים, מצאו הציונים את הגיבורים הלאומיים העתיקים שלהם.

 

ועם הוצאתם מקברם, עלה עמם רפשם. החשמונאים הנהיגו מדיניות של דיכוי דתי ואילצו את האדומים להתגייר על פי חרב. האתוס של מצדה וביתר הוא אתוס התאבדותי. הציונים השביעו את רוחו של המשיח וקראו לה לבוא להלחם לצידם – זה, הרי, פשרה של הבחירה בין אוגנדה וציון: לא תכון ממלכה יהודית שאיננה בציון. והמשיח היהודי הוא משיח של השמדת עמים, משיח מגואל בדם. בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו – אשרי מי שיאחז וינפץ את עולליך אל הסלע!

 

האתוס הלאומני מצריך אויב. האויב הציוני הוא כל הגויים כולם, כל הלא יהודים באשר הם. בכך הם, כמובן, יהודים אורתודוקסים ותו לא – אבל האורתודוקסיה הקפידה כל השנים, עם שהיא מסיתה את בניה כנגד האומות שבקרבן את יושבים, לנטרל את הסכנה שבמימוש הפנטזיה. הציונים חטפו את הפנטזיה והפכו אותה למציאות – ושחררו את כל השדים האורתודוקסיים, ובשלב מוקדם מאד: כבר אחד העם מתלונן על הגסות והאלימות שנוהגים ה"חלוצים" בילידים. החומות שעמדו בין הפנטזיה ובין המציאות היו "דרכי שלום": ההבנה, הידיעה, שעם כל הזעם הדחוס, התפרצות כלפי ה'גויים' רק תוביל לפוגרום. אבל הציונות, בהבשילה בעולם שלאחר מלחמות העולם – היינו, בעולם שבו השמדת עם היא ממשות, לא רק פנטזיה – מוטטה את הגדרות הללו: האורתודוקסים התחילו להזות שעת המשיח מגיעה, ושגדרות "דרכי שלום" קורסות בפני הבולדוזר של "יד ישראל תקפה". שעת הנקמה הגדולה, נקמה על מאות שנים שנזכרו בכוונת מכוון של השפלת בניו הנבחרים של אלוהים, הגיעה. שנאת אדם כמעט בת אלפיים התעוררה והנה יש בידיה נשק גרעיני.

 

*           *            *            *            *

 

ב-1882 עמדו היהודים על פרשת דרכים. הבונדיסטים ניספו בגל גדול שלא היתה להם, ולא יכלה להיות להם, כל השפעה עליו – אותו גל שמחה עמו את כל מזרח אירופה הבורגנית. כמו ליברלים וסוציאליסטים אחרים, כמו מניינה ובניינה של האינטליגנציה הפולנית כולה, הם הושמדו – תחילה על ידי צלב הקרס ואחר כך על ידי הפטיש והמגל. החרדים המשיכו בשלהם: הם מבזבזים את ימיהם באותה תפלות. הם לא תרמו דבר, ולא יתרמו דבר, למין האנושי.

 

נותרו שתי אופציות. האחת היא המדינה המסוכנת ביותר בעולם ליהודים, שקיומה מסכן יהודים בשאר העולם, הנמצאת דרך קבע במלחמה ואיננה יודעת מה לעשות כשאיננה במלחמה; שכל מה שמחזיק את תושביה יחדיו הוא השכנוע שכל העולם קושר נגדם ושכל מקום מסוכן יותר – ושבכל זאת הצליחה להשיל כשביעית מתושביה בשנות קיומה הקצרות, שיעור בריחה שמעלה בדמיון את אירלנד של המאה ה-19. זו מדינת קסרקטין זעופה וחשדנית, מדינה שאיננה מעלה בדעתה שהיא שייכת לאזרחיה, מדינה המשמרת את הלאומנות המעופשת של מזרח אירופה שאיננה עוד, ושמחפשת נואשות תגבורות מחו"ל שיחליפו את הנמלטים ממנה, מדינה שמתעקשת לשמור – בחוק – על המשמעות המצומצמת ביותר ושונאת האדם ביותר של היהדות, שהצליחה, כל השומע יבכה, להעמיד חוקים נגד נישואי תערובת, ושמתעסקת אובססיבית בשאלות של טוהר דם. מדינה, כפי שיעידו דברי לולמרט, מתייחסת לשאר יהודי העולם, בין אם הם רוצים בכך אם לא, כבשר תותחים עתידי.  

 

השניה היא יהדות ארצות הברית, הציבור היהודי המצליח ביותר בעולם, ככל הנראה בכל ההיסטוריה. הציבור הצעיר בקרב יהודיה הולך ומנתק את קשריו עם החלקים המזעזעים במיוחד של המסורת, ובמיוחד עם ישראל, אותה רואים רבים מהם כסרח עודף מביך, פאדיחה משפחתית שאין מדברים עליה בחברה מנומסת.

 

ולולמרט, קריקטורה של ראש ממשלה, התגלמות אפסותה הפוליטית של מדינת היהודים, מדינה שרוב תושביה מתעבים אותו אך אינם מצליחים להפטר ממנו, מעז למחות על 'התבוללות', על ההחלטה לנוס מהמדינה שהוא עומד בראשה, ולדרוש מיהודי העולם להקשיב לו. לו. ללולמרט, על כל משקלו המוסרי. כשא.ב. יהושע אמר זאת, זה היה מעליב; לשמוע את זה מלולמרט, זה סתם מביך. או יכול היה להיות מביך, אילו מישהו עוד טרח להקשיב לו.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

[אזהרה – הפוסט מכיל ספוילרים לסרט "וואלס עם באשיר" בכמות שתפרנס ועדת חקירה]

 

סרטו של ארי פולמן, "ואלס עם באשיר", נפתח בלהקת כלבים זועמת, פראית, ששועטת ברחובות תל אביב של שנות האלפיים, מתקבצת סביב בית דירות באוהאוסי, ונובחת תחתיו בטירוף. פרצוף מבוהל של גבר בשנות הארבעים לחייו מביט בהם מהקומה העליונה. הוא יודע בדיוק כמה כלבים יש שם: 26. הוא יודע, כי הוא זוכר איך הרג כל אחד ואחד מהם.

 

[אני רציני בקשר לספוילרים. באמת. וחבל, סרט משובח. הזדמנות אחרונה. הפוסט הזה, אגב, יהיה קצת אסוציאטיבי.]

 

והמחשבה הראשונה, השגויה, שלי, כשהוא ציין את המספר 26 – "לא שלושים, אני יכול להגיד לך בדיוק, 26" – היתה שהמספר מציין את מספר השנים מאז תחילת המלחמה. 1982. עמדתי להכנס בשנה הבאה לישיבת נחלים, לחטיבת הביניים. ביקשו מאיתנו להכין, כעבודת קיץ, חיבור המוכיח את זכותה של ישראל על צור וצידון, כביכול מאז ימי שלמה. הכרתי את התנ"ך, או לפחות את הנביאים המוקדמים, וקצת תמהתי על ההתעלמות מהטקסט המפורש "אז יתן המלך שלמה לחירם עשרים עיר בארץ הגליל". היתה אופוריה, מתודלקת על ידי הקרב האווירי ההוא, שבו הושמדו כמאה מטוסים סורים ללא אבידות חיל האוויר. אביו של אסף, ידידי מבית הספר, לקח אותנו לתערוכת השלל העצומה שהציג צה"ל בתל אביב, של ציוד שנתפס שלל בלבנון. הייתי צעיר מכדי להבין שמדובר בלוחמה פסיכולוגית שמכוונת נגדי, שמיועדת לשכנע אותי שהיה שווה להקריב מאות הרוגים בשביל… משהו.

 

זה היה ביוני-יולי, לפני שהתחוור שנכנסנו לבוץ שממנו נידרש ל-18 שנים כדי לצאת. זה היה באותה תקופה שבה התקשורת עדיין כיבדה את שקרי הממשלה ולא חשפה אותם בציבור. זה היה בתקופה שבה מי שרצה לדעת שהיו הרוגים בקרב על הבופור היה צריך לעיין בעמודי מודעות האבל. זה היה בתקופה שבה מפגינים נגד המלחמה חטפו מכות, ועורך "ידיעות אחרונות" עודד זאת בטורו. זה היה בתקופה שבה הכחיש צה"ל שחייליו נכחו בביירות – בזמן שמצלמות טלוויזיה צילמו אותם שם ללא הרף. זה היה בתקופת הרפאים ההיא, שבה דיברה הממשלה על 40 קילומטרים – וצה"ל ביצע באותו יום ראשון של המלחמה נחיתה ליד ביירות. זה היה בתקופה שאהוד ברק, אז הבטחה שטרם הספיקה להחמיץ, הציע לשרון להרחיב את המלחמה לסוריה ולהונות את הציבור לשם כך. זה היה לפני סברה ושתילה.

 

"וואלס עם באשיר" סובב כולו סביב הטבח ההוא, סביב מעורבותו הפעילה מאד של צה"ל בטבח, סביב ההדחקה של כך, שהיא לא רק של כותב התסריט וגיבור הסרט, אלא של הציבור הישראלי כולו. כשהסרט מתחיל, הגיבור לא זוכר כלום ממלחמת לבנון, רק סיוט לא ברור, מצמרר, של שחיה בים בעת לילה, כשהשמיים מתחילים להתמלא באור הרפאים של פצצות תאורה.

 

ואפשר שהקדמתי את המאוחר: כי בשלב זה בסרט, הסצינה השניה או השלישית שלו, אנחנו עוד לא יודעים שמדובר בטבח. אבל פצצות התאורה הללו הבהירו לי מיד במה מדובר, מה הסוד האפל במותחן הפסיכולוגי הזה.

 

כי מיד כשהתבררו מימדי הטבח, פצחה מכונת התעמולה השניה ביעילותה במזרח התיכון – שניה רק לזו הפלסטינית, ועל כך בפוסט קרוב – בהסתערות חזיתית, שמטרתה היתה לשכנע אותנו שלא קרה שום דבר, ש"ערבים הרגו ערבים", שסברה ושתילה היתה רק עוד טבח אחד מני רבים בלבנון, שלצה"ל לא היה שום קשר, אבל שום קשר, לאירועים. המיתוס הזה, בסיועה של מקהלה תקשורתית אחידה כמעט, גם השתרש; לימים הוא יאפשר לרוצח מסברה ושתילה, אריאל שרון, לצייר את עצמו כקורבן השמאל.

 

ולמיתוס הזה, כפי שמיטיב "ואלס עם באשיר" להראות, אין שום קשר למציאות. האורות של פצצות התאורה הללו רודפים אותך כל הסרט – משום שאלו פצצות ישראליות, פצצות שירו חיילי צה"ל כדי להאיר לטובחים את דרכם. הפצצה זרחה, והשוחט שחט. אחר כך שלח צה"ל גם דחפורים כדי להעלים את הגוויות. כל זה נכתב במפורש בעיתונות הישראלית באותם ימים, וראויים לאזכור מיוחד מאמריו של חנוך ברטוב, שפורסמו לאחרונה מחדש בקובץ "לגדול ולכתוב בארץ ישראל".

 

רון בן ישי, שמתראיין בסרט, מזכיר שוב איך העיר את שרון בליל הטבח, דיווח לו על כך, ושרון לא עשה דבר. הוא גם מזכיר איך ראה את עמוס ירון מפזר את הפלנגות בצעקות של "אווריבאדי גו הום, סטופ דה שוטינג אימידיאייטלי". חיילי צה"ל ראו חלקים מהטבח בזמן אמת ודיווחו עליו למטה. המטה התעלם.

 

זה היה טבח בקבלנות משנה. הפלנגות ודאי לא היו זקוקים לעידוד כלשהו. שרון טען לאחר מעשה שהטבח היה תקלה בלתי מכוונת, מקרה, אובדן שליטה על בעלי ברית פרועים. העמדה הזו הפכה לעמדה הישראלית הרשמית. אבל, כפי שאומרת אחת הדמויות בסרט, ה'הפתעה' מהטבח אף פעם לא היתה ברורה. וגם לא מי יודע מה אמינה. עכשיו היא אמינה עוד פחות.

 

כפי שחשף אמיר אורן ב"הארץ" בסוף השבוע, שרון ידע בדיוק מה ערכן של הפלנגות הרבה לפני הטבח. בדיון מטה ב-14 ביוני, אמר שרון "צריך להפסיק לתבוע מהם ליטול חלק בפעילות מבצעית. עזבו אותם, הם לא יעשו שום דבר. אולי אחר כך, כשהכל כבר לא ×™×”×™×” קיים ואפשר ×™×”×™×” לבזוז, לרצוח, לאנוס – כן, אז הם יאנסו, יבזזו, וירצחו". באותו שבוע עודכן שרון שהפלנגות רצחו 500 איש שנעצרו במחסומים; שרון גם עודכן בכך שה"מנגנון המיוחד" של אלי חובייקה – האחראי הישיר על הטבח, שנרצח באופן מסתורי ב-2002, זמן קצר לאחר שהבטיח להעיד כנגד שרון בבית דין בינלאומי – רצח בביירות 1,200 איש. "בית המטבחיים" של חובייקה, בפאתי ביירות, הוא המיקום לאחת הסצינות היותר מטרידות בסרט.

 

ושלושה חודשים לאחר אותו דיון מטה, מורה שרון לאנשים שאמר כי הם טובים רק ב"ביזה, אונס ורצח" לבצע "פעולת טיהור" בשני מחנות פליטים, המאוכלסים בשנואי נפשם של הפלנגות – זמן קצר לאחר חיסולו של מנהיגם הנערץ, באשיר ג'ומאייל. צה"ל, שהאחריות לגורלם של התושבים המחנות היתה בידיו ככוח כובש, קיבל הוראה להשאר מאחור ולתת סיוע לוגיסטי בלבד. והוא נתן. הפצצות הללו, הדחפורים ההם.

 

במהלך הטבח, שאל אחד מאנשיו של חובייקה ברשת הקשר מה לעשות במספר נשים וילדים שהחזיק. "אתה יודע בדיוק מה לעשות," נבח חובייקה בחזרה. צה"ל הקליט את השיחה. האם היה מישהו שלא ידע מה פירושה? ספק.

 

הסתכלנו הצידה, הדחקנו. ואז, כמו זכרונותיו של ארי פולמן מלבנון, גם ההנחיה ההיא של שרון התפרצה, וחשפה שוב את פצצות התאורה ההן, שכל כך רצינו לשכוח. אותן, ואת כל השקרים שאהבנו, ועודנו אוהבים, לספר לעצמנו.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)