החברים של ג'ורג'

אופס: כתב 'הארץ' ברק רביד פרסם אתמול ידיעה, ממנה עולה שבכיר בטחוני ישראלי מסר לאמריקנים כמה עצות אחיתופל באשר ליחסים עם איראן. עד כאן, הכל כרגיל. אלא שבפסקה לאחר מכן, מתואר הבכיר כ'דגן' – ככל הנראה ראש מוסדנו ומפקד יחידת החיסול 'רימון' לשעבר, מאיר דגן.

איך זה קרה? זו כנראה ידיעה שלא לציטוט, שאיכשהו, באיזה קצר תקשורת בין הכתב ובין המשכתב, מרחה את שם הבכיר בגדול. יש להניח שהאחראי לכך משכתב כרגע את קורות החיים שלו, ושרביד יתקשה לקבל סקופים נוספים מדגן, אפילו עייפים כמו זה.

דגן, אחרי הכל, בסך הכל חזר לתפיסה שימיה כימי המוסד – 'האסטרטגיה המרחבית' – על פיה יש להשתמש במתחים אתניים ודתיים במדינות הסובבות אותנו כדי לגרום להם להתעסק בעצמם ולא בנו. עד כה, היא לא מי יודע מה הוכיחה את עצמה, והרעיון לשסות פרסים באזרים הוא לא בדיוק מה שיפיל את השלטון האיראני – ודאי לא כשהשיסוי מגיע באמצעות יחידות לוחמת התעמולה שיעילותן יצאה לשמצה של ארה"ב. דוברי אזרית, משום מה, לא ממהרים להתגייס למודיעין האמריקני.

טוב לדעת שזו רמת העצות של ראש מה שמתואר כארגון מודיעין מתוחכם.

החיפוש הנואש אחר המוסלמי המתון: יש, כמסתבר, חברת מועצה ברוטרדם בשם בוכרה איסמאילי. הנ"ל, ממוצא מרוקני, חברה במפלגת העבודה ההולנדית. לפני כמה ימים קיבלה איסמאילי מכתב מתושב רוטרדם שמחה על תמיכתה בארגון האיסלמיסטי חיזב אוט-תחריר, שנחשב לארגון ג'יהאדיסטי. איסמאילי שלחה לו בתגובה את הטקסט הזה. הוא שווה קריאה.

לאחר מעשה, טענה איסמאילי כי כתבה אותו בהתקף של זעם, משום שהדואר שקיבלה היה 'דואר שנאה'. נניח, לצורך הדיון, שהיא צודקת ושהמכתב הוגש לה על ידי איש קו קלוקס קלאן בגלימות לבנות. נתעלם, אם כן, מהטון הפרוע והלא ראוי (הטוקבקיסיטי, הייתי אומר) של התגובה ונתייחס לשתי נקודות.

האחת, היא מכנה את הנמען – פעמיים – 'עובד שטן'. זהו כינוי מקובל בקרב איסלמיסטים למי שאינם מוסלמים. הכינוי השני, המדאיג יותר, הוא 'בונה חופשי… ×—×—×—×—…. אתה לא חופשי, אתה עבד של השטן".

תיאוריית הקונספירציה הכלל-מוסלמית נתקעה אי שם בשנות השלושים, והושפעה קשות מתיאוריות קונספירציה קתוליות (ופאשיסטיות, והיתה חפיפה בין השניים) של התקופה. האזכור של הבונים החופשיים מופיע גם באמנת החמאס, שנכתבה במקומות שספק אם עין בונה חופשי שזפה מימיה. זה לא חשוב: 'בונה חופשי' מתמזג יפה מאד – גם בחשיבה הקתולית וגם בחשיבה המוסלמית, אם ניתן לקרוא להן כך – עם 'יהודי', 'בולשביק', ו'בעל הון'. זה שם קוד כולל ל'ההם' ששולטים בעולם ודופקים את האנשים הישרים למען מטרה מרושעת כלשהי. האנטישמיות היא בת לוויה קבועה של התיאוריה הזו.

כלומר, יש לנו 'מוסלמית מתונה', חברה במפלגת העבודה, מודל של השתלבות בחברה האירופית – שבו זמנית היא תומכת של ארגון קיצוני במיוחד וברגע הראשון שנשרף לה פיוז היא נסוגה אוטומטית לתיאורית קונספירציה אנטישמית. נהדר.

הרבנים להגנת הפדופיל: ארה"ב דורשת את הסגרתו של יהודי המתגורר בישראל, החשוד כי ביצע שורה של מעשים מגונים בקטינים. לעזרתו נחלצו שורה של רבנים ישראלים, הדורשים למנוע את ההסגרה.

הסיבה (או התירוץ) הוא שהשרץ הקטן מסרב לתת גט לאשתו, והיא מעריכה – בצדק, ככל הנראה – שברגע שהוא יהיה מאחורי הסורגים באיזה כלא פדרלי, גט היא כבר לא תראה ממנו. אז כדי לארגן את הגט, דורשים הרבנים לעכב את ההסגרה – בנימוק שהאשה תהיה 'עגונה'.

כל החוליים של המערכת הרבנית נמצאים בסיפור הזה: יכולתו של גבר להפוך את אשתו לשפחתו ובו זמנית לחמוק מצדק בעזרת כמה מזוקנים ומערכת חוקים שונאת-נשים; הנימוק השקט שמאחורי הסיפור, והוא הנימוק ההלכתי שאין מסגירים יהודים לידי לא יהודים; והפחד הרבני מחידושים. הרי בקלות ניתן היה להכריז שקידושיו של פדופיל בטלים, משום שהאשה לא היתה מתחתנת איתו אילו ידעה את סודו. בקלות – אבל היה צורך באומץ לעמוד מול האספסוף המחמיר, והיה צריך גם להסביר איך הוסגר יהודי כשר לידי ערלים.

וזה קורה כאן, לא בריאד.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

עוד נסיגה צרפתית של יולי: הכותרת כמעט היתה "געגועי ללימור לבנת", אבל יש גבול. עם זאת, ראוי לציין שתמיר מתקרבת אליו במהירות מסוכנת.

אחרי שבמשמרת שלה התנהלו שתי שביתות ענק, האחת בתיכונים והשניה באוניברסיטאות, ושבהן לא שיחקה הפרופסור לחינוך תמיר שום תפקיד מועיל; אחרי שהחלה בביטול לימודי הליבה בבתי הספר החרדים, ודנה בכך את צעיריהם לחיי עוני; עכשיו מודיע משרד החינוך של תמיר שהוא מוציא את הערבית מלימודי החובה.

לשפה הערבית יש מעמד רשמי השווה לזה של העברית על פי חוק. בפועל, כמובן, החוק לא מיושם. כשמשרד החינוך מורה להפסיק ללמד ערבית – ובמספר השעות המקוצץ שנותרו לתלמידים, זו המשמעות המעשית של ההוראה לא לכלל אותה בלימודי הליבה – הוא מתייצב בצד הגזענים, שרוצים לדחוק את האזרחים הערבים לשוליים.

האירוניה המרה היא שתמיר ניסתה ככל הנראה להגיע לעסקת-ליבה עם החרדים, ללטף את הגזענות המובנית שלהם, ולשם כך הורתה להוציא את לימודי הערבית. החרדים, כפי שהיה ברור מראש לכל מי שעיניו בראשו, דחו את העסקה – והתוצאה של נסיון ההתחנפות לחרדים היא ביטול לימודי הערבית במגזר היהודי כולו. מבריק.

מאבד עשתונות: "אין דבר בזוי יותר," צווח יואל מרקוס בטורו השבועי, "מחייל העורק מיחידתו בעיצומה של מלחמה. אין דבר פחדני ושפל יותר מחייל המפקיר את חבריו כדי להציל את עורו".

אני לא בטוח שאני מסכים. פחד הוא רגש חזק מאד, ויש די הרבה אנשים שריח אבק השריפה על הבוקר לא עושה להם את זה, וששמרו על מידה בריאה של ציניות וסקפטיות כלפי שטיפת המוח של "הרעות" הצבאית, אותה מידה משחיתה כל יסוד בריא בנפש האדם.

וברשימת הדברים בזויים יותר מחייל העורק מיחידתו, כותב טורים שמשתמש במילים ×›×” טעונות, ×›×” בלתי שקולות, כדי לתאר מהלך פוליטי שגרתי למדי (פרישתו של אביגדור ליברמן מהקואליציה) נמצא בוודאי במקום בולט מאד. ליברמן קלקל את שורת האתרוגנות של מרקוס, וערער את כסאו של אולמרט; ×–×” לא הופך אותו לבוגד. זונה פוליטית? ודאי, ואפילו זונה לא חכמה במיוחד, שפורשת ערב החקירה המשטרתית של בתה, וחושבת שאף אחד לא ישים לב – אבל בוגד?

ואם ליברמן הוא זונה פוליטית, מה נאמר על בעל טור שמגייס את "מערכת הדמים בעזה" לסיבות שבשלן צריך ×”×™×” ליברמן להשאר בממשלה (אין ספק, המ"פ שיוביל מחר חיילים לרצועה ודאי יאבד את עשתונותיו כשישמע על פרישת ליברמן) – ומיד לאחר מכן עובר ל"אינני יודע מה בדיוק ×”×™×” תפקידו של ליברמן בממשלה, חוץ מנסיעותיו הרבות לרוסיה"? 'אנוכי', 'פחדני' ו'מכוער' הם חלק מהביטויים שעולים בדעתי.

אחרי מות, קדושים אמור: עוזי כהן נפטר בגיל צעיר יחסית. כל שלושת העיתונים המקוונים התייחסו לכך, איש איש בדרכו. וראה זה פלא: נער הפוסטר של סחי מרכז הליכוד, ששמו היה למשל ולשנינה, הפך ל"עסקן נמרץ", הוא "נחשב לבולדוזר", ועל פי נרג, הוא ייזכר בכלל בגלל החיקוי שלו ב'ארץ נהדרת'.

כנראה שאם אתה רוצה שיפסיקו לכתוב עליך את האמת המכוערת, אתה צריך למות.

בזאר מזרח תיכוני: מזכ"ל החיזבאללה, חסן נסראללה, כנראה במצוקה. סביר להניח שאודי גולדווסר ואלדד רגב נהרגו עוד בעת חטיפתם. אחרי הכל, ישראל כבר הוכיחה בעבר שהיא תשלם מחיר מלא – מופקע, למעשה – גם עבור בשר רקוב. במצב כזה, לחיזבאללה לא היתה סיבה להשתדל ולתפוס שבויים חיים; זה מסובך, מסוכן ואין בזה רווח ניכר.

אז היום הודיע נסראללה שיש בידיו "חלקי גופות" והוא דורש לנהל משא ומתן עליהן. התשובה הישראלית צריכה להיות שלילה נחרצת. אנחנו מנהלים משא ומתן על שבויים. חלקי גוויות לא מעניינים אותנו; אנחנו לא שיעים.

הלוואי שאפשר היה לומר שישראל התעלתה מעל הברבריות המזרח תיכונית הזו, שמנהלת מלחמה באמצעות חלקי אנשים מתים, אבל יש יותר מסיכוי סביר שמשא ומתן כזה בדיוק התנהל סביב גופתו של בנו של נסראללה. לא עוד, על כל פנים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

מזכ"ל "שלום עכשיו", שמתנועה עממית התדרדרה לשדולה שעיקר כוחה בבתי המשפט, קורא לאהוד ברק שלא לפרוש מן הממשלה עם הגשת דו"ח וינוגרד. ברק התחייב בפומבי לפרוש במידה ודו"ח וינוגרד יטיל אשם באהוד "זה מקום העבודה שלי" אולמרט. אופנהיימר רואה בעמידה בהתחייבות שנתן מנהיג נבחר לבוחריו "כניעה לפופוליזם".

אין לי כוח לנתח את ההבלים השבועיים של יואל מרקוס, אז אגש ישר לשורה התחתונה שלו: אולמרט חייב להשאר. גם אהוד אשרי, מהישרים והבהירים שבכותבי הדעות שלנו, מגיע לאותה המסקנה: השארותו של אולמרט בתפקידו היא "אחריות לאומית". אופנהיימר, מרקוס, אשרי ורבים אחרים אומרים בגלוי: אולמרט מקדם את השלום, הפלתו תעלה את נתניהו שיחסל את התהליך, ועל כן יש לסתום את האף ולהניח לאולמרט.

התפיסה הזו היא למעשה חזרה לשלהי תקופת פרס, לאחר גל הפיגועים של 1996. בשבוע הנורא ההוא של פורים קרסו למעשה הסכמי אוסלו ומעולם לא קמו לתחיה. הקונספציה של פרס וביילין כשלה; הם היו צריכים ללכת הביתה. אבל התקשורת התגייסה להגנתו של פרס; כששתה קצת יותר מדי, ודיבר אחרי טבח כפר קנא על "הערבים הדפוקים האלה, שלא יודעים מה טוב להם", התקשורת העלימה את האמירה הזו. השלום – או, ליתר דיוק, אשליית השלום – גבר על חובת הציבור לדעת.

התמיכה של אולמרט בציבור אפסית. זה נתון קבוע. היא אפסית מאז המלחמה. ברגעי השפל שלו, ירד אולמרט לשני אחוזי תמיכה; נסראללה היה יותר פופולארי ממנו. הסקרים השבוע מראים שכ-75% מהציבור סבור שעל אולמרט להתפטר בעקבות דו"ח וינוגרט, אם יצביע עליו כאחראי לכשלון – ולפי הצו שמונה שהוצא לגווארדיה הוותיקה, כנראה שזה יהיה דו"ח חמור מאד. אומרים שהוא יתמקד ב-60 השעות האחרונות למלחמה, נקודת השפל של אולמרט.

המלחמה נתפסת, בישראל ומחוצה לה, ככשלון. האוגדונרים שהיו אחראים לברבור התפטרו (הירש תוך יבבות ונסיון חזרה), אלוף הפיקוד התפטר, הרמטכ"ל התפטר, שר הבטחון התפטר. רק ראש הממשלה נשאר על מקומו, והוא לא מתכוון ללכת. אי הנכונות הזו לשלם את המחיר המתבקש היא חלק ניכר מהזעם העממי כלפיו – לדעתי, עוד יותר מהכשלון עצמו. האיש פשוט משתין עלינו מהמקפצה.

וכעת באים פרשני השמאל ומפצירים בנו להשאיר אותו, כי הוא יגיע להסכמים עם הרשות. נניח שכך הדבר. נניח שאולמרט מסוגל להגיע להסכם סופי עם אבו מאזן, במסגרתו תיסוג ישראל מהגדה המערבית ויפונו התנחלויות. מה יקרה רגע לאחר החתימה?

מה שיקרה הוא שההסכמים יוכתמו, לדורות, באי-הלגיטימציה של אולמרט. הם ייתפסו כהמצאה של ראש ממשלה נואש, שמנסה בכל כוח להשאר על כסאו. השמאל, שיתמוך בהם, ייתפס כמי שעקף את רצון העם, כסייען של תופס-שלטון. יקרה לו מה שקרה למפלגה הדמוקרטית בארה"ב אחרי מלחמת האזרחים: הוא יוקע כבוגד.

עד כאן באשר לחזון התעתועים שאולמרט מאכיל בו את השמאל (הוא ביקר במרכז מרצ לאחרונה). עכשיו הבה נסתכל על המציאות. להסכם כזה אין סיכוי בכנסת הנוכחית. אם אולמרט ישחד כמה חברי כנסת בכיבודים ויעביר את ההסכם כך, יש סיכוי משמעותי למלחמת אזרחים.

אפילו אם לא תפרוץ מלחמת אזרחים, עם מי יחתום אולמרט על ההסכם? עם אבו מאזן, שכפי שראינו בפרשת הסיכול הממוקד של המתנחלים לפני שבועיים, גם על אנשיו אין לו שליטה? האם אבו מאזן בכלל יהיה מסוגל לחתום על הסכמים כאלה מבלי שיחוסל? האם ירצה?

ומה חושבים התומכים באולמרט? שבחירות לא יגיעו? שאולמרט ישאר על כסאו לנצח? שנתניהו לא יעלה בסופו של דבר? שהוא לא יבטל את ההסכמים האלה, כמנוגדים לרצון העם? הם חושבים, כנראה, כמו יוסי ביילין: שיש למהר ולבצע הסכמים עם הפלסטינים בטרם בחירות, משום שאין להסכמים האלה תמיכה עממית.

וזה אנטי דמוקרטי. זה גם קרוב מאד לבגידה. אנחנו חוזרים לימי אוסלו: חותמים על הסכמים שאנחנו לא יכולים למלא עם אנשים שלא יכולים למלא את חלקם-שלהם בהסכם, תוך הפצת שקרים לכל עבר וכיפוף ההליך הדמוקרטי. אלא שלאנשי ההסכם המקורי יש לפחות תירוץ: השבר בקרב הפלסטינים, בין פלסטינים ואיסלמיסטים, לא היה ברור כל כך בזמנו, והם האמינו שלערפאת היתה יכולת ביצוע. רק שוטה יאמין בכך לגבי אבו מאזן.

הבעיה הן של הישראלים והן של הפלסטינים היא שעל פי הנראטיבים של שתי הקבוצות, הקיצונים הימניים נתפסים כאותנטיים יותר מאשר הפרגמטים שרוצים שלום. שני הנראטיבים טבולים עמוקות בסמלים דתיים – בית אל וחברון, אל אקצה והקדש פלסטין – והחלקים הלאומיים שלהם נפרמים במהירות. שני הנראטיבים מתרפקים על עבר מיתולוגי ותבוסות איומות. כתוצאה מכך, קבוצות המרכז בשני העמים אינם מעיזים להתעמת ישירות עם הקנאים הדתיים, ולהעמיד נראטיב עתידי מול נראטיב העבר. כל זמן שזה לא יקרה, כל זמן שההתבטלות בפני הקנאים תמשך, כל זמן שהמרכז לא יהיה מוכן להפעיל אלימות כנגד קנאיו-שלו כדי למנוע מהם להפעיל אלימות, אין מה לדבר על שלום. ולא נראה שיש מישהו, בישראל או בפלסטין, שמסוגל לעשות את זה. כל זמן שזה לא יקרה, המחוות של אולמרטים ואבו מאזנים למיניהן תשארה ריקות. ומי שיתמוך בהן, יאבד את עולמו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

עוד יש קרבות באופק: אובאמה ניצח הלילה באופן משכנע באיווה, וגרף שמונה אחוזים יותר מקלינטון – שבמכה אנושה לתפיסת ה"בלתי נמנעות" (inevitability) של מועמדותה, שעליה בנתה את הקמפיין, נדחקה למקום השלישי. מקום שני היה מהווה לה בעיה; מקום שלישי הוא אסון. היא טסה עוד הלילה לניו המפשייר. המאבק בינה ובין אובאמה היה צמוד שם עוד קודם לאיווה; ההערכה היא שהמקום השלישי באיווה יהפוך תבוסה של קלינטון בניו המפשייר לסבירה מאד.

מעבר לעובדה שתבוסה באיווה היתה עשויה להביא לקץ הקמפיין שלו, הנצחון חשוב לאובאמה משתי סיבות נוספות. ראשית, הוא הוכיח לשחורים שגם לבנים – ועוד באיווה, שזכתה לכינוי "מדינת הלחם הלבן" – יכולים להצביע למועמד שחור. שנית, מספר גבוה מאד של עצמאיים ורפובליקנים-לשעבר תמכו בו – מה שאין כן בקלינטון. חלק ניכר ממצביעי אובאמה היו צעירים; חלק ניכר ממצביעי קלינטון עברו את גיל 65. אובאמה הצליח לעשות את הבלתי יאומן: הוא הוציא צעירים להצביע. פרנק פויר כתב הבוקר בניו ריפבליק ש"הוויכוח על בחירות (electibility) נגמר". את נאום הנצחון של אובאמה ("אנשים רגילים יכולים לעשות דברים חריגים") אפשר לראות כאן.

בצד הרפובליקני, מעך הקאבי את רומני: הרד-נק חסר האמצעים הביס את המולטימיליונר, ששפך כ-100 מיליונים על איווה, בהפרש של תשעה אחוזים. רומני הוא הדבר הכי קרוב למועמד הממסד שיש בצד הרפובליקני; מק'קיין העצמאי מדי נדחק למקום הרביעי, ג'וליאני הביזארי למקום השישי. בהחלט יתכן שאנחנו רואים כאן התקוממות של הרד-נקים, שהבינו סוף סוף את המשחק הצבוע ששיחקה בהם ההנהגה האליטיסטית הרפובליקנית, צביעות שהתגלמותה הוא בוש: בוגר ייל שמשחק רד-נק בור.

כתבתי שלשום שכ-120,000 דמוקרטים ייצאו להתוועדויות. טעיתי. המספר היה מבוסס על מספרי 2004. המספר האמיתי היה כפול כמעט: יותר מ-239,000. בצד הרפובליקני, רק 108,000 טרחו להגיע. נקווה שזה סימן לעתיד.

הערה אחת נוספת: אני כותב את הדברים ביום שישי בבוקר. ההתוועדויות החלו בסביבות השעה 03:00 ביום שישי, על פי שעון ישראל. התוצאות הגיעו ב-07:00 . בהדפסת העיתונים החלו בשעה 02:00 לערך, הפצתם החלה ב-05:00 בערך. מחר אין עיתון. כלומר, העיתונים הישראלים ידווחו על האירועים הללו באיחור של 48 שעות – איחור בלתי נתפס בעידן הרשת. אם אנשים לא צריכים את עיתוני הנייר כדי לקבל חדשות, למה הם כן צריכים אותם?

בעיטה עצמית בראש: תחילה ניסתה האתון הרשמית של צה"ל, האלוף אלעזר שטרן, להפחיד אנשים שהשתחחרו מהצבא בניגוד לרצונו של הלז: הם יקבלו תעודת שחרור שבה ייכתב שהם שוחררו "עקב התנהגות חמורה". הסתבר שהנהגים והטבחים – מרכיב בולט באוכלוסיית החיילים המשתחררים טרם זמנם – לא ממש התרשמו, בעיקר בגלל שמעבידים לא נוטים לבקש תעודות שחרור.

אהה! אמרה האתון. יש פתרון! אחלק את תעודות השחרור לשלושה צבעים, המבוססים על המתכות היקרות במדינה האידיאלית של אפלטון (טוב, נו, באולימפיאדה) – וכך ידע כל אחד את ערכו. הלוחמים (במדינה האידיאלית של שטרן, אבוי, אין חכמים) יקבלו כרטיס זהוב, התומכים בהם – כסוף, וכל השאר יסתפקו בכרטיס בצבע ארד. כל זה, כמובן, מותנה בכך שהאיש שירת לפחות 85% משירותו במקצועו.

הדבר יצר אוטומטית כמה אבסורדים. למשל, חייל צה"ל שנפצע אנושות חצי שנה לאחר תחילת שירותו בהתקלות עם החיזבאללה, דבר שהוביל לכך שלא יוכל להשלים את השירות, יקבל כרטיס בצבע ברונזה, כמו הטבח הפשוט ביותר. גלעד שליט, אם ישוחרר – לא נראה שהוא מזיז למישהו בקרב מקבלי ההחלטות – יקבל גם הוא אותו כרטיס.

מעבר לכך, האתון שכחה נתון פשוט: רוב מוחלט של חיילי צה"ל הם לא לוחמים ולא תומכי לחימה. הם ג'ובניקים שעוסקים בכל הדברים ההכרחיים האלה, שבלעדיהם מערכת לחימה מודרנית לא יכולה לתפקד. בלעדיהם, הלוחמים הרגילים להשתחצן על יושבי המשרדים יצאו לקרב בלי מזון, שתיה, דלק או תחמושת.

כאשר הכריזה האתון שרוב חיילי צה"ל שווים הרבה, הרבה פחות ממיעוט לוחם – למרות שגם מהם נגזלות שלוש שנות חיים, והם חיים אף יותר תחת רודנותם של בני 19 – היא, ראה זה פלא, העליבה אותם. והעלבון, ראה זה פלא, הוריד את המוטיבציה שלהם לשרת בכלל. אז מה הועילו טיפשים בקלקלתם?

כבר ציינתי שבמדינה האידיאלית של שטרן, הלוחמים תפסו את מקומם של החכמים? כבר ציינתי.

לא מתגעגע: העיתונות מלאה היום, במלאת שנתיים לשבץ שפקד את אריאל שרון, בבכי ונהי, קולות מספד ותלישת שיער. איך, איך הלך מאיתנו, מותיר אותנו יתומים. איזה חוש הומור היה לו. ואיך הוא הסתכל לביבי בעיניים ולא מצמץ. וקור הרוח. והחיוך. והטיפול האבהי באנשי הלשכה.

הכל נכון. היה לו חוש הומור מרושע וטוב, הוא היה אדם קר רוח באופן נדיר, הוא בז לנתניהו והפחיד אותו, והיה אכפת לו מאד מהאנשים שעובדים איתו. ובכל זאת.

שרון היה איש דמים מראשיתו. הפעולה שהביאה לו את תהילתו היתה פעולת קיביה, בה ביצע כלשונה את פקודתו של בן גוריון "לגרום נזק מקסימלי לאוכלוסיה ולרכוש". התוצאה היתה פשע מלחמה כה מחריד, עד שבן גוריון נאלץ לשקר לכנסת ולטעון שהוא היה "פעולה של איכרים ישראלים זועמים".

אחר כך, כשנרצחה אחותו של מאיר הר ציון, צייד שרון את הר ציון בנשק ואישר בשתיקה את נקמת הדם שביצע. ואחרי פריעת המשמעת הזו, שממנה לא ניזוק, באה פריעת המשמעת הגדולה מכולן: כשנאמר לו, במהלך מלחמת 1956, שאסור לו להכנס למיצרי המיתלה, הוא ביקש לשלוח "סיור חמוש", קיבל אישור – והשתמש בגדוד שלם ככוח הסיור. עשרות מתו בקרב מיותר, שהמטכ"ל ביקש למנוע.

על מלחמת לבנון הראשונה, על המפות השקריות שהוצגו לממשלה, על המניפולציה בנתונים שהוצגו לה, כבר נאמר הכל. גם על סברה ושתילה. גם על קשרי הון-שלטון שליוו את שרון כצל, עוד משנות השבעים ורכישת חוות השקמים.

הוא ×”×™×” המושחת שבפוליטיקאים הישראלים, במיוחד בתקופה בה ×”×™×” ראש ממשלה פופולרי. כראש ממשלה, ניהל מלחמת התשה פראית עם הפלסטינים, בהניחו – נכונה, כמסתבר – שהם יישברו ראשונים. לשם כך, ×”×™×” מוכן להקזת דם של אלפי ישראלים – דמם של אלפי הפלסטינים מעולם לא נחשב בעיניו – ובלבד שלא לבנות את חומת ההפרדה, שהיתה כובלת אותו פוליטית. את תכנית ההתנתקות, שלעולם לא נדע כמה הושפעה מהחקירות הפליליות נגדו, ביצע במכוון באופן הגרוע ביותר ובאופן שלא יאפשר שלום עם הפלסטינים.

ייזכר לו לטובה שכשהרמטכ"ל בוגי ניסה לעשות לו את אותם תרגילים פוליטיים שעשה קודמו לקודמיו, הוא סילק אותו אל החושך החיצון, שם היללה וחרוק השיניים. אבל להתגעגע לציני ולאכזר שבפוליטיקאים הישראלים? לעגו לבגין בזמנו, על "אינני יכול עוד", אבל בגין לפחות הבין מה משמעותו של דם שפוך לשווא. שרון מעולם לא הבין, ספק אם יכול היה להבין. לא, אין למה להתגעגע. ינוח בשלום על משכבו, ואותנו אל נא יטריד עוד.

מרקוס-ווטש: הגיגן-הממסד ממשיך להלום בציבור ולנסות להתל בו. הבוקר היו כמה פניני-הבל חריגות אפילו בסטנדרטים הנמוכים מאד שמציב מרקוס. שנתחיל?

הפסקה הראשונה – "הכל ידעו…" – היא בולשיט טהור וסילוף היסטורי מן השורה הראשונה. אף אחד לא ידע שום דבר. מאבקים ניטשו על כל תפקיד ותפקיד. שרת לא בא "אחרי" בן גוריון; הוא ×”×™×” הפוגה קלה, ובן גוריון התנקם בו על עצם המחשבה שהוא יכול להיות ראש ממשלה. שום דבר לא ×”×™×” ודאי בעלייתה של גולדה אחרי אשכול – התמיכה שלה בציבור היתה נמוכה מאד – והיא הוכתרה בקנוניה של זקני מפא"×™, כאמצעי לדחוק אחורה את הצעירים בני דור המדינה. גם עלייתו של שמיר אחרי בגין היא "הכרחית" רק אם אתה שוכח את העימותים האמיתיים מאד עם מחנה דוד לוי ומחנה שרון.

אשר לתפיסה ש"כך נעשה צדק היסטורי עם ראשי שלוש המחתרות" – ובכן, זו תפיסה אנטי-היסטורית ואנטי-דמוקרטית. אנטי-היסטורית משום שבן גוריון לא פיקד על ההגנה ובטח לא על הפלמ"ח, ושמיר היה רק אחד משלושת מנהיגי הלח"י לאחר הסיכול הממוקד של יאיר. אנטי-דמוקרטית, משום שהנהגת מדינה איננה אמורה להיות מועברת מיד ליד על פי שיקול של "מגיע לו".

הלאה. "בגין, שסבל ממניה-דיפרסיה…" בזזזזזזט! בגין מעולם לא אובחן כסובל ממחלה נפשית כלשהי. הפסיכולוגיזציה שנעשתה לו לאחר מותו איננה תחליף לאבחון, וודאי איננה מאפשרת לקבוע זאת בפסקנות שכזו. "לא ×”×™×” יכול לעמוד… ובידיהם שלטים והכתובת 'רוצח'". אלא שכפי שהעידו מקורביו של בגין, מה ששבר אותו לא ×”×™×” ×”'רוצח' – שכלל לא ברור אם ×”×™×” – אלא העובדה שמדי יום עדכנו המפגינים את מספר ההרוגים בלבנון, שלהם הוא חש אחריות אישית.

עוד לא גמרנו. "נכנסו שני מנהיגים… שכל אחד מהם בתורו הביא עלינו אינתיפאדה וטרור מתאבדים". וואו. כלומר, אני מתעב את נתניהו, אני סבור שהוא מהגרועים והריקניים שבמנהיגינו, והייתי שמח אילו ×”×™×” בולס אותו איזה ×’'מוס רעב, אבל אפילו אני לא חושב שהוא אחראי לאינתיפאדה הראשונה – שאגב, לא ×”×™×” בה כל טרור מתאבדים. ב-1987, כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, נתניהו אפילו לא ×”×™×” סגן שר.

יש עוד. "לעומתם [אולמרט וברק – יצ"ג] ביבי, לא מועמד מיידי, זוכה ב-48% אחוז. הכל וירטואלי". סליחה, אבל מדוע נתניהו הוא מועמד "פחות מיידי" מברק או מאולמרט? ממשלת אולמרט היא כשלון בכל תחום שהוא, ברק הוא חלק מהכשלון, וטבעי שהציבור יעניק נצחון לאופוזיציה. חבל, אמנם, שהציבור שכח איך נראו ימיו של נתניהו כראש ממשלה – אבל זה מה שיש.

ואז יוצא המרצע מן השק: "אין הצדקה להדחות ולבחירות מוקדמות בעת הזאת. מגירות ההנהגה הלאומית ריקות מדי מכדי לעוקרו משם ולהחזיר במקומו את מתנגדי השלום והמתנחלים הקיצוניים". כלומר, כל הטור הזה הוא אקדמה לדו"ח וינוגרד הקרוב, שמלחשים שיהיה קטלני, ומרקוס לוקח על עצמו את תפקיד שומר האתרוגים הראשי. עצוב, אבל לא בלתי צפוי.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

אז על איזה סעיף עוצרים את האנשים האלה? "הם חלאות" היא תשובה נכונה ולא מספיקה. כדי לעצור מישהו, צריכה להיות עבירה על החוק, ולא די בסעיף של "היותך אויב הציבור בשעה שהוא מעוצבן". אני כבר רואה את המלכוד הבא: בית המשפט משחרר את החולים הללו, משום שלא בוצעה עבירה – ואז חוטף בראש על כך ×–×” לא מריח טוב.

האח הגדול, אוזנו כרויה: הכנסת אישרה אתמול חוק שערורייתי, שמאפשר למשטרה להקים את מאגר המידע הגדול בעולם המערבי. ואם לא היה די בכך, היא העניקה לכל קצין בדרגת סגן ניצב את הסמכות לדלג על בית המשפט ולבקש פרטי שיחות ואיכון "במקרים דחופים".

כמו במקרה של ועדת לנדוי, שהתירה לשב"×› לענות – סליחה, "להפעיל לחץ מתון" – במקרים של פצצה מתקתקת, החלטה שהובילה לאינפלציה מרשימה במספר האנשים שנחשדו כפצצה מתקתקת גם אם לא ראו בחייהם שעון, גם ההחלטה הזו תוביל בוודאי לפריחה במקרי החקירה " הדחופים". אירונית, ההחלטה על כך מגיעה יום לפני שאנו מקבלים תזכורת על תרבות השקר הפושה במשטרה.

מרתיחה גם העובדה שההחלטה התקבלה ברוב של 35 נגד חמישה. זה חוק חשוב, לעזאזל; איך הוא מוכרע בקולות שליש מחברי הכנסת? למה אין חוקי קוורום בבית הנבחרים שלנו? הרי המספר הזה כמעט אקראי, והוא נותן למשטרה כוח שקשה יהיה לקחת בחזרה אחר כך. ואיך קרה ששלי יחימוביץ' הצביעה בעד?

והחוצפה תשגא: לעירית אריאל ×”×™×” חבל על כמה זלוטס, אז כשנתבעה לשלם מס שכר, היא הודיעה שאין בכוונתה לעשות זאת, משום שהיא איננה "אזרח ישראלי" מבחינת חוק המע"מ. למרבה הצער, בית המשפט דחה את הטענה, אבל רצוי ×™×”×™×” להזכיר את ×–×” לעירית אריאל בעתיד – למשל, בעת הדיון על גבולות הקבע של מדינת ישראל; למשל, בפעם הבאה שמתנחלים יטענו שהם שם בגלל " אידיאלים".

הקשקשן: יואל מרקוס נחשב, משום מה, לפרשן מוביל. ואף על פי כן, הוא כתב הבוקר כמה מן ההבלים הגרועים ביותר שפורסמו פה לאחרונה. בהזייתו של מי נחשבים שרון ובוש ל"שני מנהיגים אמיצים, שרצו להביא שלום בינינו ובין הפלסטינים"? מה לשרון ולשלום?

כשמרקוס כותב ש"שרון ביקש לגמול את בני עמו מחלום ארץ ישראל השלמה, ולהוכיח שישראל מסוגלת לפנות ישובים ויש באופק נתיב להסדר פרגמטי. פינוי גוש קטיף היה אמור להיות מעין מתאבן לפלסטינים להקים את מדינתם לצד ישראל בדרכי שלום", הוא עוסק בסילוף היסטוריה מן הסוג הגרוע ביותר.

שרון הצהיר במפורש ש"לא יהיו נסיגות" אחרי ×¢×–×”; את פינוי ×¢×–×” הוא התעקש לעשות תוך התעלמות מהשותף הפלסטיני. למי ששכח, ערפאת – עילת ×”"אין פרטנר" של שרון – מת בנובמבר 2004, תשעה חודשים לפני ההתנתקות. אילו רצה שרון ברצינות בשלום עם הפלסטינים, ×”×™×” לו די והותר זמן למגעים עם ממשלתו החדשה של אבו מאזן. אבל הוא סירב בכל תוקף לכל פינוי בהסכם, וכינה את אבו מאזן בזלזול "אפרוח שלא הצמיח נוצות". ההתעקשות על מהלך חד צדדי, שהעביר למעשה את הרצועה לידי החמאס, היתה הכל חוץ מרדיפת שלום.

הלאה. "נצחון חמאס גרם למלחמת אחים מהאכזריות באזורנו". הלו? האם מרקוס שמע על עיראק, שבה מתים ביומיים יותר מכל סך ההרוגים ב"מלחמת האחים" הפלסטינית? האם הוא יודע מה קורה בסודאן? מה זה הקשקוש הזה?

"הציפיה שירי הקסאמים ייפסק, ותחת ×–×” תהפוך ×¢×–×” על חופיה היפהפיים למוקד תיירות ומקור פרנסה, התבדו".מי, לעזאזל, חשב שעזה – שיפים חופיה, אכן – תהפוך למוקד תיירות? רק מי שלא הסתכל על תושביה של ×¢×–×” ועל העליבות שהיא מנת חלקם ×–×” דורות.

וזה פרשן מוביל בתקשורת המיינסטרימית. שיהיה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)