אחת הרעות החולות שבעיתונות העברית היא נטייתה לאיצטגננות: נסיונה להפוך ממדווחת לחוזת עתיד. מה שמותר בפובלציסטיקה, שחיזוי עתיד – עם נטיה קלה לנבואות זעם – הוא נשמת אפה, אסור לרפורטז'ה. או, לפחות, אסור היה: הניו ז'ורנליזם טשטש את הגבולות. האם טוריהם השבועיים של נחום ברנע וסימה קדמון הם דיווח או פרשנות? האם אפשר להפריד בין השניים מבלי לגרום נזק כבד למכלול? כנראה שלא.

אבל למרות זאת, צריך לקבוע כמה גבולות. הכותרת היהירה של אמיר אורן, “המבקר יקבע…”, חצתה אותם. לאורן אין כל אפשרות לדעת מה יעשה מבקר המדינה לינדנשטראוס, ודאי שלא לקבוע זאת בפסקנות. אם לקחת את הטיעון אד אבסורדום, לינדנשטראוס עשוי ללקות הערב בשבץ ולא להגיש את המסקנות שלו. ואז מה יהיה ערך האמת של הכותרת של אורן?

אורן חוטא לאמת בחטא העתיק ביותר: בדיה נאה. כמו טקיטוס, שהטביע את העובדה שנירון לא שרף את רומא – הוא לא היה שם – בשתי פסקאות מהנאות שבשפה הלטינית, בהן מתואר הקיסר המטורלל כשהוא מנגן לאור הלהבות, מפליג אורן בתיאורים של מה שלא היה, ואין כל בטחון שיהיה: הוא כבר מוסר לנו שמזוז צפוי לפנות, לאחר התייעצות כמובן, לקציני משטרה בכירים, ולבקש מהם להקים צוות. כלומר, הדב עוד לא ניצוד – ראבאק, עוד לא נמצאו גללי דב ביער – ואורן כבר ממליץ לנו על הפרוונים.

מבלי להתייחס כרגע לשאלה האם אולמרט אשם במיוחס לו – ולדעתי, הנשענת אך ורק על צפיה בו במהלך העשורים האחרים, הוא אשם, ומה טוב שלא אני האיש שיישב בדינו – כל הריטואל הזה הוא לא עיתונאי. אין כאן ידיעה ואין פרשנות: יש רק הרבה ספקולציות, מתובלות ברכילות פנימית.

אורן לא המציא את הז'אנר הזה, כמובן. התקשורת הישראלית מתמחית בלא-אירועים: ידיעות על אירועים שצפויים לקרות בעתיד, בהם אמור להתרחש מפנה דרמטי כלשהו (הדוגמא הקלאסית היא כנס קיסריה: מה יגיד ראש הממשלה הפעם?). המילה הבעייתית ביותר ברפרטואר העיתונאי היא "צפוי"; ה"צפוי" תמיד מתרחש על פי הדלפה של "מקורב". כמו ביחצ'נות מן המניין – זו תהיה המסיבה הגדולה ביותר, יהיו הכי הרבה סלבריטאים מאז זו של גיידמאק; המבצע החדש שלנו יפיל את המתחרים לקרשים, וכן הלאה – כשעיתונאי מתחיל לכתוב בלשון עתיד, הוא מתחיל לשמש כשופר, לא כמדווח. על האירוע יש לדווח לאחריו, לא לפניו. העיתונאים אמורים להיות הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה, לא הפתיחה הראשונה בקלפי הטארוט.

(יוסי גורביץ)