החברים של ג'ורג'

במסגרת החרם העולמי הבא עלינו לטובה, נקטו היום חברי ועד העובדים של מה שהמקומיים מכנים באופטימיות נמל התעופה של אתונה בפעלול חדש: הם חסמו את הגישה לדוכני אל על ותקעו 99 נוסעים לישראל במשך שעתיים נוספות שם. כמי שעבר את החוויה המפוקפקת של שהיה באתר ×”×–×” בשנות ×”-90, כשהוא נראה כמו הכלאה לא מוצלחת בין מרכול בעיירת פיתוח וחנות בורקס, אפשר לציין לזכותם של חברי ועד העובדים שהם בסך הטעימו את הישראלים מעט מזעיר ממה שעובר על פלסטיני ביום נסיעה ממוצע בין מחסום למחסום. די לא נעים, אבל לא כל כך נורא. (עדכון: מכמה תגובות שקיבלתי עולה שהיוונים שדרגו משמעותית את נמל התעופה שלהם, כנראה לקראת האולימפיאדה – יצ"×’).

זה לא הרושם שקיבלו ישראלים שנכנסו לאתר של העיתון לאנשים חושבים. שם נאמר שהעובדים הפגינו את מחאתם על "הסגר על עזה וכן על המדיניות "המדכאת" [מרכאות כפולות במקור – יצ"ג] של היהודים".

התגובה הראשונה שלי היתה: אמא'לה! אנטישמים! צאצאי אנטיוכוס! באיגוד שלהם ודאי מחלקים לחברים כמתנה את "הפרוטוקולים של זקני ציון". נרגעתי קלות כאשר קראתי את תגובתה האמיצה של אל על, לאמור שבטחון נוסעיה תמיד בראש מעייניה והיא הקפידה על כך שלנוסעים לא תשקף כל סכנה. נוסעי אל על לא ילכו כצאן לטבח, ואם ראש הוועד ינסה לארגן פוגרום, המאבטחים של אל על יעלו אותו במהירות על שיחה בכיוון אחד לפגישה עם מחמוד מבחוח.

אבל אז החלו לנקר בי ספקות. האם ועד עובדים יווני באמת ישתמש בביטוי "המדיניות המדכאת של היהודים"? אמנם, בימים שבהם ישראל משתחצת בכך שהנשיא אובמה לא יכול ללחוץ עליה, כי אם יעשה זאת יקומו עליו יהודי ארצות הברית, כולם כזומבים לחלילו של אביגדור ליברמן, ויחסלו את שלטונו – אמנם, בימים כאלה, ההבדלים בין ישראל הרשמית ובין הקנוניה המפוברקת ההיא של הזקנים ההם בבית הקברות של פראג נראים מטושטשים מהרגיל; ועדיין לא סביר שוועד עובדים יווני, במיוחד כזה המתנגד למדיניות ישראל, יאמץ את הקו הרשמי למחצה שלה.

נו. לא היו הרבה ברירות. פתחתי את וויינט. שם נמסר כי חברי הוועד מחו על "המצור הישראלי על עזה ומדיניות הדיכוי של ישראל". לא בדיוק אותו דבר. הלכתי, בחשש מסוים, לנרג. שם היתה גרסה שלישית: המחאה היתה כנגד "המצור על עזה ומדיניות הדיכוי של המדינה היהודית". גם זה לא בדיוק "המדיניות המדכאת של היהודים". נכנסתי למהדורה האנגלית של "הארץ", שם דווח על "מחאה כנגד המצור הישראלי על עזה ומדיניות הדיכוי של מדינה היהודית".

בשלב ×”×–×” נזכרתי שיש לי השכלה פורמלית של היסטוריון ושמה שאני רואה פה הוא בעליל שורה של השתקפויות של טקסט מכונן אחד, מעין טקסט Q של כל הסיפור. חיפוש לא ארוך במיוחד – המהדורה האנגלית של "הארץ" סיפקה את כל הרמזים הנדרשים – העלה שכל הכתבות הללו נשענות על ידיעה בנושא של סוכנות הידיעות AP. שם נאמר שהמחאה היתה, כצפוי, בשל "המצור על ×¢×–×” ו"המדיניות המדכאת" [מרכאות כפולות במקור – אותן מרכאות של הסיפור ב"הארץ" בעברית! – יצ"×’] של המדינה היהודית".

בקיצור, עורך רשלן ב"הארץ" הפך את המפגינים האנטי-ישראלים של אתונה לאנטישמים שמוחים על "מדיניות מדכאת של היהודים". ההבדלים בין המונחים האלה – יהודי, ישראלי, ישראל, המדינה היהודית, מדינת היהודים – מטושטשים במכוון על ידי ישראל מאז הקמתה, למעשה עוד קודם להקמתה. הציונים תמיד רצו שיכירו בהם כדוברים של היהודים ברחבי העולם כולו; לצורך כך, חלקם לא היסס להעמיד פנים שיש להם גישה לקונספירציה היהודית הכלל עולמית – תום שגב מתאר באיזה כשרון פרטו אוסישקין ונחום גולדמן (שעמד בראש ארגון חסר כל משמעות בשם "הקונגרס היהודי העולמי") על המיתר הזה.

אבל ישראל לא מדברת בשם היהודים. ישראל הרשמית בקושי מדברת בשם היהודים החיים בה, היא ודאי לא מדברת בשם היהודים החיים בארצות הברית או בכל מקום אחר. כשהיא מנסה לקשור בינה ובינם, היא מסכנת אותם; היא מעודדת את תיאוריות הקונספירציה שאומרת שכל היהודים, בכל מקום, הם שלוחה של מרכז יהודי כלשהו. אמנם, זה המצב שאליו המדינה שואפת, וחבר הכנסת יעקב כ"ץ (האיחוד הלאומני) אף נזף במכתב רשמי ברם עמנואל, ראש המטה של הבית הלבן, על כך שהוא מעז להיות קודם כל אמריקני ורק אחרי זה יהודי (וישראלי כלל לא). סביר להניח שאם כתוצאה מכך תגאה האנטישמיות בארה"ב, או במקומות אחרים, המשטר הישראלי לא יצטער יותר מדי: הוא ממילא גרס שמקומם של יהודים הוא בישראל, שם יוכלו לסייע מקרוב לקרב הדמוגרפי מול הפלסטינים. אריאל שרון אף אמר זאת במפורש, כשקרא בעיצומו של מה שנראה בשעתו כמו גל אנטישמי גואה בצרפת ליהודיה להגר לישראל – ועורר בכך משברון דיפלומטי עם צרפת.

הבלבול המכוון בין יהודים וישראלים מסייע למשטר הציוני גם כלפי פנים: כך קל יותר לבלבל בין התנגדות לגיטימית למדינת ישראל ולפעולות ממשלת ישראל ובין אנטישמיות, ולשכנע את היהודים הישראלים שכל העולם נגדם, ושהמחאה העולמית איננה מוכוונת כלפי מעשיהם – הכיבוש – אלא כלפי עצם קיומם כיהודים. מצער שדווקא ב"הארץ" נותנים לכך יד – במעשה או במחדל. ואולי גם שם כבר לא מבחינים בהבדלים?

(יוסי גורביץ)

קצת כואב לעקוב אחרי שקיעתו הקבועה של מעריב, שהיה פעם – לפני שנולדתי, אומרים – עיתון ראוי. אם היה ספק בכך שהעיתון גווע, הידיעה הזו מאתמול – קראו אותה בקפידה, זה לא יקח יותר מדקה – הסירה את הספקות.

מה היה לנו פה? ידיעה שגורעת מסך הידע האנושי, שמעליבה את האדם החושב, ושהצליחה להגיע למצב צבירה חריג: ידיעה שהטוקבקים שלה, ברובם, הגיוניים יותר ממנה עצמה.

לא נכנס עכשיו לכל ערמת הפרכות שנמצאת שם. לידיעה הזו יש רק הגיון אחד: נסיון להגדיר את האויבת החדשה של עם ישראל, בר רפאלי, כמי שמשתפת פעולה עם מגזין נאצי. עבדכם הנאמן היה מעדיף לא לשמוע על בר רפאלי, או על דוגמניות אחרות, אבל התקשורת הישראלית, שופר קבוע של הממסד. מאלצת אותו. היתה ההתנפלות עליה של האלוף הכושל ממלחמת לבנון, אבי מזרחי – ההוא שקרא לחיילים לבזוז במקרה שהוא ופקודיו לא מצליחים לארגן להם אספקה – והיו ההדלפות המרושעות כנגדה מרשות המיסים. בקצרה, הרשויות התירו את דמה, ומעליב – כפי שכינו אותו בשעתו כמה מעובדיו – ניסה להדחק לחגיגה.

ככה זה עובד בישראל 2010: יש כתב ויש עורך שחשבו ברצינות שיצליחו לקושש הצלחה קטנה בכך שיקשרו את רפאלי לנאציזם בגלל בלונדינית "בעלת מראה ארי" שהצטלמה על רקע מטוס קרב ישן שטייסו הפיל כמה מטוסי קרב נאצים – תמונה שלא נכנסה למגזין שבר הצטלמה אליו.

יצוין שאלו שמתנגדים לכך שרפאלי מצליחה למרות שלא שירתה בצה"ל ולמרות שהיא מעדיפה לשלם מיסים במקום פולשני פחות, בדרך כלל גם תומכים בהרחבת זכות ההצבעה בישראל לאנשים שחיים במקום פולשני פחות, לא משלמים מיסים ולא ממלאים את חובת השירות במילואים. הכוונה, כמובן, לחוק לדחיקת רגלי הלא יהודים, המכונה במקומותינו החוק להרחבת זכות הצבעה לישראלים הגרים בחו"ל.

* * * * *

אני חושד שזה לא מקרה שהגבב הזה התפרסם במעליב. רוח המפקד של העיתון, מזה זמן רב, היא מסע צלב עם כל מה שלא מתיישר עם הציונות הישנה והרעה. הדברים הגיעו לשיא בכיסוי של מעריב ל"דו"ח" של "אם תרצו". על "אם תרצו" עצמה, כבר כתבה עדי אלקין את כל מה שצריך לכתוב. ראוי לשים לב לסעיף העשירי במצע התנועה, שקובע שישראל היא "מדינה יהודית", ולא "יהודית ודמוקרטית". זה לא מרכז, זה ימין פייגליני. מעניין אם בן כספית טרח לקרוא את זה. על הפרכות בדו"ח כבר כתב (והוא צפוי להוסיף ולכתוב) היטב נמרוד אבישר.

כמובן, מעליב לא עומד לבדו במאבק בכל מי שחושב אחרת מהמרכז וימינה: באתר המסונף לגל"צ פורסמה השבוע קריקטורה אנטישמית למדי, עם רמיזות קלות להסתה לרצח. היא עמדה באתר כיממה, ואז הוסרה ממנו. אפשר לראות אותה כאן. קריקטורה אנטישמית, אמרתי? סליחה, היו שם לפחות שתיים. גל"צ, כזכור, היא התחנה ששדרניה ייחלו לתקיפה פיזית של אנשי "שוברי שתיקה".

דו"ח שהוגש לאחרונה למשרד החוץ מתלונן על "רשת דה לגיטימציה" עולמית כנגד ישראל. באירוניה חריפה, הדו"ח הוגש לדני איילון, שהוא והשר שלו הם פרסומת מהלכת לחוסר הלגיטימיות של ישראל. הדו"ח קובע שיש טשטוש בין "דה לגיטימיציה" של ישראל ובין "ביקורת לגיטימית" עליה. הוא מצפה שנאמין שדווקא ליברמן ואיילון הם אלו שיעמדו על ההבדלים הללו.

במקביל, צה"ל ויחידות שנאת הזרים – אה, סליחה, גירוש הזרים – של משרד הפנים מנהלים מסע רדיפה כנגד פעילי שמאל בינלאומיים בלתי אלימים. בתוך מה שהוא רשמית ישראל – שייח' ג'ראח – עוצרים קלגסי המשטרה עשרות פעילי שמאל, למרות שבתי המשפט משחררים אותם פעם אחר פעם, ומסבירים שהמעצר בלתי חוקי.

ראש ממשלתנו הנועז נשא נאום עלוב מהרגיל – בניגוד למקובל, מעולם לא התרשמתי מהרטוריקה שלו; הרפובלקניות האמריקנית לא עוברת טוב בתרגום, לפחות לא אצלו – ובו הזהיר מפני החשש שהצעירים הישראלים גדלים להיות "קוסמופוליטיים". ואפשר שבמילה הזו, הכל מתחבר.

"קוסמופוליט", כזכור, הוא הכינוי הסובייטי ל"יהודים". הבה נסתכל על התפיסות שמקדם המרכז הישראלי למי שמעז לחשוב אחרת: אנשים חסרי שורשים. אינטלקטואלים. מופעלים על ידי כוחות זרים. לא מתחברים או בלתי שייכים ל"עם". מופקרים מינית/מתוסכלים מינית/ הומוסקסואלים/בעלי רצון לקיום יחסי מין עם ה"צד השני" (רק במקרה של נשים). הבה נסתכל על המאשימים: אנשים הדוגלים במיליטריזם ובהוקעת מי שמתנגד לו (למשל, המקרה שאירע לאחרונה בגימנסיה הרצליה); אנשים המאמינים בלאומיות "אורגנית", כלומר לאומיות-דם ולא לאומיות אזרחית; אנשים שעצם המחשבה של קהילה אזרחית שנמצאת מעל ליחסי הדם מחרידה אותם; אנשים שהתפיסה שלהם של יהדות היא מהותנית, כלומר תפיסה שאומרת שמיהדות משחרר רק המוות, שהיהדות היא משהו שעובר בדם, שאי אפשר לעזוב; התפיסה שיהודים הם, במהותם, "תלושים", חסרי מולדת, אוהבי נוחות וממון (תפיסה שמופיעה אפילו בדבריו של נתניהו).

הימין הישראלי, בקצרה, מפגין את כל הסימנים של אנטישמיות קלאסית. זה היה נכון לפני שנים, זה נכון גם עכשיו – ובינתיים, הוא הדביק גם את מה שפעם היה המרכז. שנאת היהודים של הציונות, הבוז שלה ל"אבק האדם" של עיירות מזרח אירופה, הקנאה שלה בקוזאקים "הבלתי מתוסבכים", האנטי-אינטלקטואליות והאנטי-עירוניות שלה (ויהודי אירופה, הרי, היו מיעוט אורבני ואינטלקטאולי), שנאת המין האנושי שינקה מהיהדות – כל אלה חוזרים עכשיו לשורשיהם. לא במקרה הימין הציוני והנאצים הסתדרו כל כך טוב.

למה נדדה האנטישמיות מהימין למרכז? בגלל שעולמו של המרכז הציוני קורס. העבר, על פלסטין שנמחקה ועל המסגדים שמוטטו, על עריו וכפריו המתים, מסרב לעשות את שלו וללכת. את הסיכוי היחיד לפתרון הסכסוך, רעיון שתי המדינות, הצליח הימין – בסיוע בשתיקה מהמרכז – לקבור. מה שנותר הוא דרום אפריקה: הציונים, גם ציוני המרכז, צריכים לבחור אם הם רוצים לחיות במדינת אפרטהייד או אם יש בהם את האומץ לעבור אל המדינה שמעבר לאפרטהייד. הבעיה היא שלצד הפלסטיני אין, וככל הנראה לא יהיה – מדובר באספסוף מוסת אפילו יותר מהישראלי – נלסון מנדלה.

לא במקרה, כפי שהעיד יפה תום, חודר האפרטהייד לשיח הישראלי. אנחנו בשלב "הקרוקודיל הגדול", ואפשר כבר לראות את הסוף. הבעיה היא לא "תנועת הדה לגיטימציה": הבעיה היא העדר הלגיטימציה. ישראל מנהלת מדיניות של כיבוש, דיכוי, סיפוח ושקר מזה 43 שנים כמעט, רוב ימיה. היא בנויה על בתי קברות דרוסים של פלסטינים, על חוקי עוול וגזילת אדמות, על תפיסת "עם נבחר" שהיתה מקובלת גם בקרב האפריקנרים. זו הבעיה: ארגוני השמאל הם רק ייצוגה של הבעיה. שני עשורים כמעט אחרי קריסת האפרטהייד, מתחילה ישראל לקלוט שהיא הבאה בתור. שהיא איבדה את אהדת העולם ואפילו את אהדתם של חלק ניכר מיהודי העולם. שקלף השואה כבר שחוק מרוב הפעמים שהשתמשה בו.

והרוב הציוני, כמו הרוב האפריקנרי בשעתו, מגיב באותו אופן: הוא מקצין ימינה. הוא דוחה את העולם. הוא מחפש לו שעיר לעזאזל – וכמו כל אנטישמי טוב, גם מוצא אותו. זה אירוני הרבה יותר כשמדובר בישראל. ואולי בעצם לא: הלורד רוטשילד הסביר בשעתו להרצל שהוא מתנגד למדינה יהודית, משום שזו תהיה מדינה דכאנית, צרת אופקים, שתרדוף את המיעוט הלא יהודי.

חבל שלא הקשיבו לו. הוא אולי לא כתב את "אלטנוילנד", אבל הוא תיאר את פניה של ישראל העתידית הרבה יותר מהרצל.

(יוסי גורביץ)

היסטריה בקרב החרדים: האספסוף הצעיר של החרדים, אסיר-העולם של ראשי הישיבות, זכה לכינוי "שבאב" לפני כמה עשורים, בהקבלה לצעיריהם המתוסכלים של השכנים הפלסטינים. יותר ויותר הוא דומה לזה הפלסטיני: התפרעות קשה בתחילת השבוע בירושלים, כשהמשטרה ניסתה לחלץ גופה של אדם שנרצח, הביאה לראשונה לירי באוויר. יצוין שבניגוד ל"כדור ראשון באוויר של הריאות" הידוע לשמצה של צה"ל בשנות השבעים והשמונים, הירי הזה אכן היה באוויר.

העיתונות החרדית העבירה מיד את הילוך ההיסטריה שלה ל"גבוה". הרטוריקה החרדית תמיד דומה לרטוריקה האיסלמיסטית: מנופחת, ריקה, צווחנית. הפעם זה היה מוגזם ישראל אייכלר, לשעבר חבר כנסת, ציטט איזה רב שאמר ש"הציונים חשודים על רציחה", האשים את החברה הישראלית ב"אנטישמיות" וברצון לשפיכת דמם של חרדים, וקרא להפסיק את המהומות בירושלים, כי "מי האדם חסר האחריות ששולח נערים לקרב מבלי לספק להם אפילו שכפ"צים?" עיתונים חרדים אחרים קראו גם הם להפסקת המהומות. לא נראה שזה יעזור: הקנאים גילו שכרגיל, יש קנאים מהם, אנשי "העדה החרדית" של טוביה וייס.

אפשר היה לשאול את אייכלר כמה שאלות נוקבות, להזכיר שכמה וכמה הפגנות פוזרו כאן באש חיה, חלקן שלוות הרבה יותר מאלה של החרדים. וראה זה פלא – לא חרדים הם אלו שנורו. אפשר גם לתהות ברשעות אם אייכלר חושב שמנהיגי מהפכנים שלא טרחו לספק אפוד קרמי ללוחמיהם הם "חסרי אחריות". פחות חשוב.

אייכלר רואה את מדינת ישראל כאויב וקורא לציבור שלו להתייחס אליה ככזה, ובו זמנית לנקוט בשיטות הישנות של אבותיהם של החרדים: הורדת ראש, פן יקופד. יש הרבה התחסדות בעמדה הזו, אבל הרבה בהתנהגותם של החרדים מזכיר את יהודי העיירה המיתולוגיים. למשל, עקרון גזילת הגוי: רותי סיני פרסמה היום כתבה מאלפת, שדנה באחד האופנים בהם ממשיכה המדינה להפקיר את החרדים למוסדות הגטו שלהם. אחת הנקודות שסיני מרפרפת עליה היא העובדה שרשת הגנים של אגודת ישראל, שהיא המעסיק הגדול ביותר במגזר, נהגה כדבר של שגרה לקבל עבור גננותיה משכורת עבור 12 חודשי עבודה, לשלם להן עבור 11 חודשים ולשלוח אותן לחתום אבטלה עבור החודש האחרון. רשת הגנים גם שמרה לעצמה את דמי ההבראה והביגוד של הגננות.

נאמר זאת שוב: הארגון הגדול ביותר של אגודת ישראל, זו שבשמה נשבע פעם אייכלר אמונים לכנסת, רימה את מדינת ישראל במשך שנים באופן שיטתי. אחרי זה אייכלר מדבר על עוינות. נו, טוב, הוא בחור ישיבה: כפי שכתב בית המשפט על האברך ישראל ולס, שרצח את בנו התינוק לאחר שהתעלל בו באופן שיטתי, סטר לו ונשך אותו, אי אפשר היה לצפות ממנו להרבה, מאחר "שחי בסביבה מגוננת ושלא התנסה באחריות או בחובה למטלות אחרות, פרט ללימוד תורה". על כן נשלח ולס רק לשש שנות מאסר. בניסוח בוטה יותר, בית המשפט קבע שאברכים הם מפגרים שאינם שולטים בשכלם כשאר בני אדם. אולי הגיע הזמן לגמור עם זה, או על כל פנים להפסיק לשלם עבור זה.

אמאל'ה, אהבה: הממשלה מ-ז-ו-ע-ז-ע-ת. לא, לא מהעובדה שחובשי הכיפות שוב עבדו על כולם ויום אחרי שהודיעו שיש סידור לכל הילדים האתיופים בפתח תקווה, התברר שבעצם אין סידור לאף אחד וזה היה רק תירוץ להוריד מהם את כלי התקשורת ולקבוע עובדות בשטח. לזה היא התרגלה.

מה שמטריד את ממשלתנו החסודה היא האפשרות שאיזה יהודי בגולה הדוויה של בוסטון או בריסל ימצא שהשיקסע הקרובה למקום מגוריו מושכת יותר מאשר מורשתו היהודית, או על כל פנים מבטיחה לו חיים מעניינים יותר. כדי לשמור על טוהר הדם היהודי, ולהמנע מטומאת הגויים, יוטבעו ×›-600 אלף דולר מכספי ציבור כדי לעורר קמפיין רועש – כולל בפייסבוק! – במודעות שמטרתן… לעודד את הציבור הישראלי לעודד יהודים מחו"ל המבקרים בישראל להחזיק מעמד, לעזוב את השינקן ולהצמד ללטקעס, ולהכיר להם ריבות נאות מקומיות. אין ספק שהפיכתה של האוכלוסיה הישראלית כולה לשדכנים-מטעם תגרום ליהודים תוהים ותועים לחבב אותה יותר.

50% מהיהודים, אומרים לנו בסוכנות ובמשרד ראש הממשלה, לא רוצים להיות יהודים יותר. או, על כל פנים, זה לא מעניין אותם מספיק. המסקנה, כמובן, היא שצריך להסביר להם שהם לא מבינים מהחיים שלהם ושבנימין "שר האוצר של איטליה" נתניהו דווקא כן. כדי למשוך את תשומת הלב של הציבור, חייהם הפרטיים של מיליוני יהודים שלא ביקשו מישראל להפוך ליאכנע השכונתית הופכים ל"סכנה לאומית אסטרטגית". איפה חנוך לוין כשצריך אותו?

שובו של השקר הישן: אתמול היה יום השנה השבעים לפריצת מלחמת העולם השניה, ו-וולדימיר פוטין חש צורך לומר משהו. זה, על פניו, משונה: לרוסיה יש נשיא ופוטין הוא טכנית רק ראש הממשלה, אבל מספיק עם ההומור הדלוח.

פוטין התראיין לעיתון פולני ואמר את מה שאמרו מנהיגי מוסקווה מאז חרושצ'ב. רק שהתקשורת המערבית התייחסה למה שהוא אמר כאל שינוי מהותי. לא היא. פוטין הודה שהסכם היטלר-סטאלין, המכונה בדרך כלל הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, היה הסכם בעייתי מוסרית. אבל, לדבריו, לא היתה לברית המועצות ברירה: היא ננטשה על ידי המעצמות המערביות.

ובזה, מבחינת העיתונות המערבית, נגמר העניין. הסכם היטלר-סטאלין כונה שם "הסכם אי התקפה" בין ברה"ב וגרמניה הנאצית, כאילו מעולם לא נחשף הנספח הסודי שלו, שבו חילקו שתי המעצמות הטוטליטריות את פולין. "תשעה ימים לאחר חתימתו", מציין המאמר של AP, "החליטה גרמניה לפלוש לפולין". המשפט, כפי שהוא, מכיל טעות ושקר: הטעות היא שההחלטה על הפלישה לפולין נפלה הרבה קודם לכן.

השקר הוא בהשמטת העובדה ששבועיים לאחר מכן, פלשה גם רוסיה לפולין. השקר הוא באי ציון העובדה שבהסכמה בשתיקה של גרמניה הנאצית, סיפחה רוסיה גם את המדינות הבאלטיות, וגם נתחים מפינלנד. השקר הוא באי ציון העובדה שבתחילת המלחמה שתי המעצמות הטוטאליטריות היו שותפות – אמנם שותפות של שודדים, שקרסה כשאחד מהם הקדים לבגוד בשני, אבל שותפות. ברית המועצות הקפידה על כל תג ותג בחלקה בהסכם: העבירה לגרמניה סחורות כמוסכם, ביניהן סחורות הכרחיות למלחמה – וגם כמה עשרות קומוניסטים גרמנים שהגסטאפו השתוקק לראות שוב.

ראוי לציין, בנוסף, שהרוסים רצחו מאות אלפי פולנים, ביניהם כעשרת אלפים קצינים שבויים בקאטין; שהמטרה של הרצח היתה חיסול האינטליגנציה הפולנית הלא-קומוניסטית – בדיוק אותה מטרה של הנאצים; ושרוסיה זכתה בנתחים מפולין, בהם היא עדיין מחזיקה, לאחר המלחמה.

ראיית הראשון בספטמבר 1939 דרך משקפי ה-22 ביוני 1941 היא לשחק, כמעט 20 שנה לאחר קריסת ברית המועצות, במשחק התעמולה הישן של אימפריית הרשע הנוראה ביותר שקמה בעולם. מדוע? לעזאזל, מדוע?

ההכחשה החסרה: בגליון סוף השבוע של "ידיעות", מצטט נחום ברנע את פנחס ולרשטיין כאומר שביום ההתנקשות בראשי הערים – מה שיכונה לאחר מכן "המחתרת הראשונה" – הציע לו אחד, בנימין בן אליעזר, כוס יין לברכה. בן אליעזר היה אז מושל הגדה המערבית. לדברי ולרשטיין, פואד גם אמר לו שצריך לתלות את מי שהניח את המטען ברכבו של ראש עיריית שכם, באסם שקעה, כי הוא רק קטע את רגליו ולא הרג אותו.

זה היה לפני כמעט 30 שנה. מאז נאלצנו לסבול את פואד בפוליטיקה. אם הוא הכחיש את המיוחס לו, הוא עשה זאת מאד, מאד בשקט.

(יוסי גורביץ)

"האגדה השחורה", חביבתם ויצירתם של ההיסטוריונים הפרוטסטנטים-ליברלים של תקופות הנאורות, ציירה את ימי הביניים כ"תקופת החושך". ימי הביניים היו הרבה יותר רבגוניים ואף פתוחים משתיארו אותם ההיסטוריונים הפרוטסטנטים, ונראה שהם נפלו למלכודת עתיקה: הם תיארו תקופה קדומה כאילו היתה בת זמנם. והקתוליות של התקופה בה כתבו אכן היתה סתגרנית, שמרנית ועבשה.

הכנסיה הקתולית, שהתנודדה במשך שתי המאות שלאחר הסכיזמה הגדולה (1378), התעוררה בבהלה עם הרפורמציה וגילתה שהרפורמטורים ברחו לה עם חלק ניכר מהמאמינים. יצוין שכמה מהרפורמטורים המובילים – לותר וקלווין – היו מציאות קטנות מאד, שבמובנים רבים היו הרבה יותר סתגרנים ושמרנים מהכנסיה עצמה. הם גם היו קנאים הרבה יותר: ז'נבה של קלווין יכלה ללמד את טהראן של חומייני כמה וכמה דברים.

בנסיון להגן על עצמה, נכנסה הכנסיה לשלב הקונטרה-רפורמציה (או, בקרב תומכיה, "הרפורמציה הקתולית"), שאפשר לציין את תחילתו בוועידת טרנט (1545). הכנסיה הפכה לגוף הרבה יותר הדוק, הקפידה הרבה יותר על הדוקטרינה שלה, והפכה להרבה פחות סובלנית כלפי דעות חריגות מצד המאמינים. הצנזורה על ספרים, שעד אז היתה רופפת אם בכלל, הפכה לחונקת; האכיפה הקתולית הפכה להיסטרית. אם בעבר די היה לכנסיה בכך שההמונים יקבלו את ברכתה ואת מרותה, עכשיו היא גם ציפתה לשמוע מהם שהיא צודקת. התהליך המיוסר הזה, שהביא במהירות לפיגורן של המדינות הקתוליות, הגיע לשיאו בהחלטה שהתקבלה בוועידת הוותיקאן הראשונה, ב-1870, על פיה האפיפיור אינו יכול לטעות. ההחלטה המדויקת מסוייגת הרבה יותר, ועד כה השתמש רק אפיפיור אחד בסמכות זו, אבל קשה לחשוב על החלטה מתריסה יותר כנגד הרוח המדעית של המאה ה-19.

מתקבל הרושם שכמו הכנסיה בעת רקבונה, גם הציונות מגיעה כעת לשלב שבו היא מנסה לכפות את עמדותיה.

* * * * *

מותר היה לפטור בנחרת בוז את הבומים העל קוליים שהשמיע גדעון סער עם כניסתו לתפקיד שר החינוך. הוא רוצה שבבתי הספר ישירו את ההמנון כל בוקר. דווקא את זה הוא העתיק מארה"ב, כנראה תוך שהוא שוכח – כמה נוח – ששם תלמידים המבקשים פטור מהשירה גם מקבלים אותו. נו. גם לימור לבנת רצתה. זוכרים את לימור לבנת? כמה טוב שכבר לא, אה?

אבל נראה שנחרות הבוז לא במקומן, ושסער יצליח להתגבר גם אחד הממסדים המסואבים ביותר בישראל, זה של המורים. רוח ציבורית חזקה מאחוריו, וכשהוא רוצה להעניק מענקי הצטיינות לבתי ספר ששולחים יותר חיילים לצבא, הוא מצליח לשלב שני הלכי רוח: האחד, זה ההיסטרי מחשש ל"השתמטות" בלתי קיימת, והשני – זה שרוצה יותר משמעת. בתי ספר שמעמידים יותר חיילים, שמתהדרים ב"ערכים" – תמיד ערכים לאומניים – נתפסים כיותר ממושמעים.

אין ספק שהגיע הזמן לקצת יותר משמעת כלפי הברברים הקטנים. ספק אם הצעדים של סער יועילו בהרבה: הבעיה היא לא במערכת החינוך, שנעה ממילא במהירות של קרחון. הבעיה היא בחברה הישראלית, שמעולם לא הבחינה בין האישי והציבורי, שמעולם לא העמידה גדרות בין ההתנהגות המותרת ברשות הפרט ובפרהסיה; שקידשה את התפיסה של אדם לאדם זאב, שגידלה דורות על התפיסה ש"זה ג'ונגל שם בחוץ", ומשמי שנחמד נדרס; האלימות של הילדים היא אלימותם של מי שלמדו שהפגנת כוח היא אמצעי לגיטימי, ושמצאו את עצמם כלואים ומשועממים עד מוות במשך חלק ניכר מהיום – כלואים יחדיו עם קורבנות פוטנציאליים. החברה הישראלית זקוקה למהפכה תפיסתית. בית הספר, המוסד המבוזה ביותר במדינה – לעיתים קרובות בצדק – לא יוכל להוביל אותה. סער, שר אביון, צל חולף, על אחת כמה וכמה שלא.

אבל הוא יוכל לחזק מגמות קיימות. הפטישיזציה של הכוחות המזוינים מתגברת והולכת משנה לשנה – ובאופן לא מפתיע, היא מתגברת ככל שמתברר שהם אינם מסוגלים לבצע את תפקידם. במקום להתמודד עם הבעיה הזו, מעדיפים להתמודד עם מי שמצביעים עליה, וממציאים אויב חדש ולא קיים: הקולאקים שלנו, ה"משתמטים".

המשתמטים, כמו שמאלנים בכלל, נתפסים כנהנתנים, בוגדניים, תלושים, חסרי קשר לחברה בה הם חיים ופועלים להחרבתה. הם בו זמנית קפיטליסטים לעילא, שמנצלים את השנים שהרוויחו לעשיית רווח, וקומוניסטים-אנטי-גלובליסטים מדופלמים. הם נתפסים כפרוצים מינית ומתוארים פעם אחר פעם כבעלי נטיות הומוסקסואליות. כלומר, בדיוק כמו השמאלנים, הם הפכו למושא השנאה של הימין האנטישמי בישראל. הקבוצה היחידה השנואה יותר היא זו של חיילים לשעבר שמצביעים על פעולותיו האמיתיות של הצבא.

סער מחזק את ההסתה. תפקידו של בית הספר – הוא לא מבצע אותו, אבל זה תפקידו – הוא להכין את התלמיד לחיים. להוציא אותו לעולם עם קורפוס ידע מינימלי שהכרחי לקיומו בחברה הישראלית. סער, בתמיכת ציבור מוסת, משנה את תפקיד בית הספר: מעתה, תפקידו איננו להכין את התלמיד לחיים, אלא להכין חייל ממושמע, בשר תותחים שלא יתלונן ויתגייס כנדרש. אופק חייו של התלמיד מצומצם משמעותית, ושלוש השנים שמיד לאחר גמר הלימודים הופכות לשנים החשובות ביותר בחייו.

סער הודיע כי הוא יגביר משמעותית את לימודי "מורשת ישראל והציונות" בבתי הספר. גם כך הם עוסקים בהם ללא הפסק: כל שנה, כפי שציין ספי רכלבסקי, לומדים על "חגי ישראל" וסופגים קצת אינדוקטרינציה מתקרבנת באמצעותם. למה סער רוצה להגביר את אספקת הסם במים? כי התלמידים יורקים את המינונים הנוכחיים. "ציונות" הפכה למושא ללעג עוד בימי הפלמ"ח, וככל שמנסים לאלץ את התלמידים לשנן את "מורשתם", הם מואסים בה. אז אולי, אם נגביר את המינון, אם נאלץ כל תלמיד לבקר בירושלים, הוא יבין שהוא לא חי במדינה חופשית, אלא במדינה שיש לה אידיאולוגיה רשמית.

סביר שכפיית האידיאולוגיה רק תוביל לעליה בלעג ובכפירה – זה מה שקרה בארצות קתוליות ובארצות קומוניסטיות – אבל קומיסארים נוסח סער מעולם לא הבינו זאת. כל אידיאולוגיה שנאלצת לצווח שהיא צודקת ולהפעיל כוח לשם כך, יודעת בתוך תוכה שהדבר רחוק מלהיות נכון. התקשורת אמנם מפריעה לטיפוסים מסוגו של סער מדי פעם – בעיקר בתכניות סאטירה, כמעט אף פעם לא בתכניות "רציניות" – אבל היא הרבה יותר שובניסטית משהימין מצייר אותה, ובדרך כלל מתייצבת אוטומטית לימין השלטון. לדוגמא עכשווית, ראו המאמרים המתלהמים על "בתי הספר הקרביים ביותר"; ראו העובדה שהטענות של "שוברים שתיקה" צוטטו כמעט אך ורק בטורים, וכמעט שלא בידיעות החדשותיות אודותיהן.

כמובן, ההחלטה של סער לתעדף תקציבית בתי ספר שמייצרים יותר בשר תותחים היא גם פגיעה בבתי הספר הערביים. הם, אחרי הכל, לא במשחק הזה. וכשהם מנסים להגיע לשירות לאומי, הם נדחים. כמו השטיק האחרון של ליברמן – שמיועד לנפות ערבים מקורס הצוערים של משרד החוץ; החרדים, כרגיל, כנראה יסתדרו – מדובר בעוד קצת הדרה של ערביי ישראל.

על כן מאלף היה לקרוא את הראיון שהעניק סער בסוף השבוע למוסף של "ידיעות". במקביל לחיזוק המורשת הציונית במגזר היהודי, הוא אומר, הוא יפעל ל"חיזוק האזרחות". תודה לסער, שמבלי משים ביצע את ההנגדה בין ציונות ואזרחות: האחת תנועה לאומנית של יודן אוּבֶּר אַלֶעס, ששאבה רבות מהלאומנות המזרח אירופית בין שתי המלחמות, שאיננה מסוגלת לקבל את הבלתי-יהודי כשווה, אותה מציע סער לבני גזע האדונים; האחרת, תפיסה שלווה שאומרת שכל האזרחים שווים בזכויותיהם ובחובותיהם – ואותה, כמובן, מציע סער לאנשים שהוא שוקד על דחיקתם. הערבים יצטרכו להיות אזרחים יותר, היהודים – יהודים יותר. אין ספק שזה יעבוד.

ואולי הדבר המפחיד ביותר, מבחינת סער, הוא שזה אכן יקרה: שאזרחים ערבים יתחילו להגיע בהמוניהם ללשכות הגיוס ולמשרדי הגיוס הלאומי ולדרוש בתוקף שיקבלו אותם, שהם רוצים להיות אזרחים. הרי ככל שהפכו ערביי ישראל לאזרחים יותר, בשנות השבעים והשמונים, הפכו היהודים ליהודים יותר – עד הפיצוץ הגדול בימי אהוד ברק וטבח אוקטובר. מאז, לשמחתם של הסער'ים והראעד סלח'ים, שתי הקבוצות מתרחקות במהירות זו מזו.

עד שיגיע הפיצוץ הגואל. נחמת עניים: לפחות שר החינוך הוא לא בוגי.

הערה מנהלתית: הבאנר בצד שמאל הוחלף, ברוח הזמן. תודה לעדי גינת על עבודה משובחת כתמיד.

(יוסי גורביץ)

הפגנה משונה נערכה מול שגרירות ארה"ב ביום רביעי האחרון: קבוצה של אנשי ימין, שחלקם היו מחופשים לאינדיאנים, במחאה על התנגדותו של ממשל אובאמה לבניה בהתנחלויות. הסיבה לתחפושת היתה, כמסתבר, כדי למחות על דו פרצופיותה של ארה"ב: מי שהורישה את הילידים האמריקניים, לעיתים תוך כדי טבח ובמקרים אחרים באמצעות הרעבה וגירוש, לא מניחה לישראל לעשות מעשים דומים.

טענות דומות משמיע הימין בעקביות כלפי מדינות אירופאיות: לא נקבל, הם אומרים, הטפות מוסר מצד האנגלים שכבשו את אירלנד, ולא מהצרפתים על המלחמה הפראית שניהלו בשעתו באלג'יר. מי שעשה דברים כאלה, אי אז בעברו, שיואיל ויסתום את הפה.

כלומר, החטא הקדמון של ארה"ב – נישול והשמדה של ילידיה – ושל אירופה (הקולוניאליזם), לא רק שאיננו מגונה על ידי אנשי הימין, אלא הוא מופת שיש לנופף בו. יצא המרצע מן השק: הימין המתנחל מודה, באמצעות ההשוואה, שגם מה שהוא עושה הוא גזל, שיעבוד ורצח. הוא פשוט לא מבין למה לא נותנים לו ליהנות מאותן פריבילגיות.

האנלוגיה לא עובדת, אבל אל תבלבלו אותם עם עובדות. אירלנד כבר הפכה ל"שתי מדינות לשני עמים" ב-1920, עם הקמתה של איירה. המיעוט הקתולי שבצפון אירלנד הוא, ובכן, מיעוט; והוא בוחר נציגים לפרלמנט האנגלי. צרפת נסוגה מאלג'יר, ולקחה איתה את מיליון וחצי המתנחלים שלה, למרות גל הטרור הפרוע שלהם (שכלל מרד צבאי ונסיון התנקשות בחיי דה גול); אלג'יראים רבים – רבים מהם חארקי, לוחמים שפעלו לצד הכוחות הצרפתים, ומספרם עולה על אלה שנלחמו בשורות ה-FLN – קיבלו אזרחות צרפתית. ראוי גם לציין שהמרד הצבאי בסוף ימי הכיבוש הצרפתי נבע מסירובם של חיילים צרפתים להפקיר את החאקרי לחסדיהם המפוקפקים של מעריצי פראנץ פאנון. ילידים אמריקנים, אלה מהם שנותרו, חיים בשמורות אוטונומיות או זוכים לאזרחות אמריקנית. רבים מהם שירתו, ומשרתים, בכוחותיה המזוינים.

הפלסטינים, מצד שני, לא זכו למדינה משלהם, אפילו אוטונומיה אין להם – לא מעט, אמנם, בשל חוסר יכולתם לקבל הכרעה היסטורית ולכפות אותה בקשיחות הנדרשת על ארגוני ×”"פורשים" שלהם – והמתנחלים אפילו לא מעמידים פנים שיש בדעתם לתת להם זכויות כלשהן. למעשה, הם פועלים שוב ושוב לשלילת אזרחותם של אזרחי ישראל הערבים.

המתנחלים וסייעניהם, מפייגלין ויעלון בימין ועד ברק בשמאל – הוא השתתף בהכנסת ספר תורה במזרח ירושלים, במעמד ברוך מרזל – כלל לא מבחינים שהטיעון הזה לא מטיל רפש באירופים או באמריקנים: הוא פשוט מכניס אותם לרשימת חלאות המין האנושי העדכנית. תירוצים לא חסרים, רובם שקריים: החל מטענת "שמדינה אחרת לא תגיד לנו איפה לבנות", המתעלמת מהעובדה שהגדה המערבית מעולם לא סופחה לישראל, ועבור בטענת "אי אפשר להגיד ליהודי איפה לשבת בארץ ישראל".

יהודים רוצים לגור ב"ארץ ישראל"? סבבה. שיעשו את זה תוך הגעה להבנות עם האוכלוסיה המקומית. אבל לא על זה מדברים תומכי המתנחלים: הם לא רוצים ישיבה, הם רוצים כיבוש, מגובה בצבא ישראלי. רוב מוחלט של "ארץ ישראל" מעולם לא היה בריבונות יהודית; כל ימיה של הריבונות היהודית (ישראל, כזכור, טוענת שאיננה הריבון שם) בגדה המערבית הם כ-80 שנים, וזה היה לפני יותר מ-2,000 שנים. רצוי להזכיר שרוב היהודים לא טרחו באותה תקופה לחיות כאן, ושהקשר בין יהודים ישראלים ליהודים שחיו פה בסביבה בימי הורדוס רעוע במיוחד. ההיסטוריוגרפיה הציונית נאחזה במשפחה אחת בפקיעין, שכביכול היוותה קשר שלא נותק מאז ימי אלכסנדר ינאי ועד ימינו. במצרים היתה התיישבות יהודית רציפה הרבה יותר, וכנראה גם קדומה יותר.

יש לשמוח על כך שהמתנחלים מודים, גם אם במשתמע, ש"זכותם" על הארץ נובעת לא מאיזו זכות כלשהי, אלא מפעולותיהם של המקבילים המקומיים לשרידן וקאסטר. יש להודיע להם שקצת איחרו את הרכבת – כיבוש לא מהווה טיעון לגיטימי מאז משפטי נירנברג. כן, הממזרים שינו את הכללים. לא, אי אפשר לומר שלא הודיעו לכם על זה. תתמודדו.

(יוסי גורביץ)

באופן לא ברור, התקשורת הישראלית הצליחה לא לשים לב עד לאחרונה לקוץ מציק במיוחד בבשרם של ערביי ישראל: איסור על ייבוא ספרים שנכתבו או הוצאו לאור בארצות אויב, בעיקר סוריה ולבנון, מבלי קשר למהות הספרים עצמם.

אלוהים יודע כמה שנים החוק האווילי הזה היה בתוקף – תחת התירוץ של "סחר עם מדינות אויב" – שימש לדיכויה של כחמישית מאוכלוסיית המדינה. העובדה שזה נמשך כך שנים ארוכות מדגימה עד כמה שקוף הדיכוי הזה גם בעיניהם של אנשים המגדירים את עצמם כאנשי שמאל.

חלק ניכר מהוצאות הספרים הערביות פועלות מלבנון – "קהיר כותבת, ביירות מדפיסה, בגדאד קוראת" הוא פתגם ידוע – והילדים הערבים, אזרחי ישראל, נאלצו להסתדר בלי הארי פוטר או פינוקיו בערבית, שכן היצירות הללו תורגמו והודפסו בלבנון. בעדאללה מעריכים כי 80% מהספרים שהאוכלוסיה הערבית המקומית רוצה מודפסים בסוריה או לבנון.

ח"כ יולי תמיר (עבודה) הגישה הצעת חוק שאמורה לפתור את הבעיה ולהפסיק את החרפה הזו. דא עקא, שהצעת החוק של תמיר היא חלק מהבעיה. היא מבטלת את האיסור הקיים, אבל היא מתירה לשירותי הבטחון להטיל צנזורה על הספרים שרשאים ערביי ישראל לקרוא.

תמיר אוסרת, למשל, על ספרי הכחשת שואה. הכחשת שואה עצמה אסורה בישראל, אבל למיטב ידיעתי ייבוא של ספרים בנושא, גם ספרים של מכחישי שואה, לא אסור על יהודים כשרים. לאחרונים מותר גם להעליב פחות או יותר את מי שהם רוצים, ויש להם חופש הסתה רחב למדי – שלום, שמואל אליהו; שלום, עובדיה יוסף – אבל על ערביי ישראל ייאסר לייבא פרסומים שיש בהם "תכנים פוגעניים ודברי הסתה". הציבור היהודי יכול לקנות ללא כל בעיה ספרים המסבירים כיצד להכין מטעני חבלה, אבל על ערבים הדבר ייאסר.

בקצרה, יולי תמיר מפעילה כאן גזענות לא לגמרי רכה: לתפיסתה, אם רק יתנו לערביי ישראל הזדמנות, הם יציפו את הארץ בעותקים של ספרי דיוויד אירווינג, יבוזו לקודשי ישראל תחת כל עץ רענן, ויעבירו את זמנם הפנוי בבניה יצירתית של מטעני חבלה. אבל אם רק ניתן להם לשחק בצעצועים הלא-חדים, תחת השגחה צמודה של מבוגרים אחראיים, הכל יהיה בסדר. עצם הרעיון שלערבי ישראלי מותר לקרוא בדיוק מה שקורא ישראלי בן דת משה לא עולה על דעתה של תמיר – שהיא, נזכיר, נחשבת לסמן שמאלי במפלגת העבודה. ואולי, הרהור עצוב לא פחות, דווקא עלה – אבל תמיר מכירה היטב את המערכת הפוליטית הישראלית, ויודעת שאי אפשר להעביר בה, בימים אלה, חוק שוויוני.

כך נראית המדינה היהודית והדמוקרטית: דמוקרטית ליהודיה, יהודית לערביה. עד רמת "הארי פוטר" ופינוקיו.

(תודה לדינה ביכל-שונרא על ההפניה).

(יוסי גורביץ)

בעכו נערך בסוף השבוע, לראשונה, טקס אזכרה לנכבה, החרבתה של פלסטין (מושג גיאוגרפי ותרבותי, אני יודע) וגירושם של יותר מ-700,000 מתושביה. כשדיווח MyYnet על האירוע המתוכנן, טרח להבהיר לכותביו מה הם צריכים לחשוב: "אחרי הפגנת ה-1 במאי שבה הונפו דגלי פלסטין, ממשיכים ערביי עכו למתוח את החבל".

כמובן, אם תעבור הצעת החוק של "ישראל ביתם" בנושא, לא יהיו עוד תהלוכות מסוכנות כאלו ברחבי ישראל, ואף אחד לא ידבר על ההיסטוריה. לא בקול, על כל פנים, ולא בלי מבט מבוהל לאחור. ככה זה ברוסיה הפוטיניסטית, המודל של ליברמן. אפשר יהיה להחזיר את השלדים לארון, ולקוות שלשם שינוי הם יישארו שם. זה יהיה צעד דמוקרטי למשעי, כמובן, אם כי יש להניח שהחוק לא יופנה כלפי ישיבות חרדיות שמציינות את יום העצמאות כיום אבל. לא צריך להגזים.

ב"הארץ", קרא הבוקר נדב שרגאי "להתנחל ביפו, עכו, לוד ורמלה". ישראל היהודית, הוא מקונן, מאבדת את הערים המעורבות. הוא צולל ישירות אל הפרוטוקולים של זקני הוואקף, ומתאר כיצד ניסתה אגודת צדקה ערמומית של החמאס לרכוש, לא פחות, 50 דונמים חקלאיים, ומזימה נפשעת זו סוכלה רק לאחר ש"יזמים יהודים גייסו את הסכום הנדרש והצילו" את הדונמים.

אין, לדעת שרגאי, די חיכוך בין פלסטינים ויהודים במה שהיתה פעם פלסטינה-א"×™, והוא מקונן על כך שתנועות נוער חילוניות "אינן שולחות דרך שגרה גרעיני חיזוק" לערים המעורבות – בניגוד חד לתנועות הנוער הדתיות. הוא טוען ש"באנינות, רומזים ארגוני השמאל" ×›×™ המאבק על שטחים נקיים מערבים הוא מאבק ×’×–×¢× ×™, ובאמצעות הטריק הרטורי ×”×–×” הוא מנסה להסתיר את הגזענות הבוטה של ×”"מאבק" הדמוגרפי. 

ואלה לא רק תערוכות והצהרות בומבסטיות של פוטין דה לה שמאטע, או מאמרים מתלהמים של מתנחל-המחמד של קבוצת שוקן. כ-2,000 צעירים ערבים העזו השנה לצאת נגד גל ההתבדלות המשולב לתנועה האיסלמית ולתנועה הנאצריסטית, וביקשו לשרת שירות לאומי. המדינה דחתה אלף מהם. "מחסור בתקנים" הוא התירוץ הרשמי.

משהו משונה מאד קורה כאן. ב-2005-2006 היו רק 240 מתנדבים כאלה; ב-2006-2007, 289; ב-2007-2008, זינוק חד, של יותר מ-100%, ל-628; השנה, 2008-2009, יש כבר כ-1000; ובשנה הבאה, שתתחיל רשמית בקיץ, היו אמורים להיות כ-2,000. נרשמה גם עליה קטנה במספר המתגייסים הערבים לצה"ל. מאיפה באו כל אלה? איזה זרם מעמקים שלא סוקר הניע אותם?

זה לא משנה, כי זה יישאר בגדר "אמורים היו", כי למנהלת השירות הלאומי – שמאחר ועד לאחרונה היה נחלתן של בנות דתיות בלבד, מאוישת במספרים גדולים של חובשי כיפות ועוטות שביס – אין תקנים לעוד אלף צעירים ערבים שידפקו את הרטוריקה של ליברמן. תקנים ל-3,000 צעירות דתיות, 2,700 מהן בחינוך החילוני – דווקא היו להן, עד שמשרד החינוך אמר לא.

כלומר, יש גל התנדבות והתחברות ערבי, והמדינה – באמצעות שלוחיה חדורי האמונה, אלה שמאמינים שצריך להתנחל גם בישובים המעורבים – אומרת להם "לא". לכו לעזמי, היא אומרת. ×›×›×” אנחנו אוהבים אתכם. בואו נדחוס את אבק השריפה עוד קצת. בואו נראה להם שאם הם – מבוזים במולדתם, רוב אדמותיהם שדודות, קורבן לבוז, לטינה ולגזענות – יושיטו לנו יד, היא לא תשוב ללא נשיכה. לכו, בל"ד והתנועה האיסלמית מחכים לכם. משהו דומה לזה, לדברי ב. מיכאל, כבר קרה פעם: באמצע שנות החמישים, הדפיס צה"ל קריאת גיוס לצעירים הערבים, ככל הנראה במגמה להוכיח שהם אינם עושים זאת. להפתעת הקצונה, ×›-4,000 איש התייצבו וביקשו להתחייל. הם פוזרו במהירות והצו × ×’× ×–.

רצוי להזכיר שעד שישראל לא הפכה את העדה הדרוזית לעדה נפרדת, דרוזים לא נחשבו לשונים במיוחד מהמוסלמים הסונים הרגילים. על פי הנהלים ששררו בזמן המנדט, הדרוזים נשפטו בבתי הדין השרעיים יחד עם הסונים. ישראל היא שהבדילה אותם, ובקושי חלפו 50 שנים ומעט זוכרים זאת. חלק ניכר מהדרוזים היו בצד השני של מלחמת 1948. מה היה קורה אם ישראל הרשמית היתה נוקטת מדיניות כזו גם כלפי כלל הציבור הערבי?

זה לא קרה, כידוע. ומאחר וישראל היא מדינה גזענית, היא גם מקפידה לוודא שחייליה הדרוזים יהיו מרירים. כפי שאמר לי אחד מהם, "יש בישראל ארבעה סוגי אזרחים. סוג א': חרדים. לא משרתים, מקבלים שירותים. סוג ב': חילונים. משרתים, ומקבלים שירותים. סוג ג': ערבים. לא משרתים, לא מקבלים שירותים. סוג ד': דרוזים. משרתים, ולא מקבלים שירותים." כששאלתי אותו למה אחוז גבוה כל כך של דרוזים פונה לשירות בכוחות הבטחון, הוא ענה "זה די פשוט. כשאני יוצא לתל אביב, במדים, אז מיד זה 'בוא הנה, חייל, תאכל משהו, תשתה משהו'. כשאני משתחרר ומגיע לחפש עבודה, על אזרחי, אז זה 'לך מכאן, ערבי'". בעשור האחרון, נרשמה ירידה ניכרת במוטיבציית הגיוס בקרב הדרוזים, מה שלא צריך להפתיע אף אחד.

וכשהיאוש יתגבר על הפחד, וראאד סלאח ודב ליאור ישלבו ידיים במיטוטה של מדינת ישראל – מי בשם החליפ'ות, מי בשם ממלכת כהנים וגוי קדוש – וכשדם וטרור בקנה מידה שלא נראה מאז מלחמת האזרחים הקודמת ישטפו אותנו; כשנאסוף את עצמנו מן ההריסות (אם ×™×”×™×” מה לאסוף); כשננסה להבין מה לעזאזל קרה כאן, איך הגענו לפה, לפחות שלא נשקר לעצמנו. לפחות שלא נחזור על השקר הצדקני של "הצענו להם חיים בצוותא והם לא הסכימו". משפט קולע יותר ×™×”×™×” "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".

הערה מנהלתית קצרה: נתפסתי לאנגריה. בארבעת הימים הקרובים אני הופך לעובד כפיה. אני מקווה שזה יסתיים קודם לכן. אשתדל לעדכן. יש לכך השלכות ברורות על יכולת העדכון של הבלוג, שלא לדבר על תגובות.

(יוסי גורביץ)

הבריון המורשע אביגדור ליברמן מיתן את דרישותיו, ובמקום "חוק נאמנות" הוא ביקש, ועל פי כמה פרסומים גם קיבל, את הסכמת הליכוד להעברת חוק שיאפשר לישראלים החיים בחו"ל לקבל זכות הצבעה.

על פניו, מדובר בתיקון הגיוני. ישנם הרבה מאד ישראלים שאינם חיים בישראל, ובמדינות רבות מקובל שאזרחים כאלה מצביעים בקלפי מיוחדת, לעיתים בקונסוליות או בשגרירויות. המקרה הבולט האחרון היה בבחירות בארה"ב, שבהן נרשם בקרב המצביעים הישראלים שיעור חריג של מצביעי מק'קיין. ולמרות שהוא נראה הגיוני, התיקון הזה הוא פתח לרעות חולות.

ראשית, בגלל מספר המצביעים המדובר. ההגירה מישראל מקבלת מימדים שהיו גורמים לאירלנד הישנה להוריק מקנאה: לאף אחד אין מספר מדויק, אבל הערכות נעות בין 900,000 למיליון ישראלים שאינם חיים עוד בישראל. כלומר, לאורך השנים, אחד מכל שבעה ישראלים נס מישראל. כלומר, אם יש שבעה מיליון ישראלים, ועוד מיליון חי בגולה הדוויה, ל-12.5% מכלל האוכלוסיה תהיה אפשרות להשפיע על כל השאר מבלי לשאת בתוצאות. בפועל, שיעורם מכלל המצביעים יהיה גבוה משמעותית יותר: רובם הגדול אינם קטינים. נניח שמדובר בשביעית מכלל המצביעים.

כלומר, אחד מכל שבעה מצביעים יוכל להכריע על מיסים שהוא איננו משלם, ולדחוף את ישראל למלחמות שבעולן לא יישא ובהן לא יסתכן. אני מתקשה לחשוב על מדינה שמעניקה לשיעור גדול כל כך של אנשים שבחרו לא לחיות בה – וזו, כמובן, זכותם המלאה – להשפיע על מדיניותה.

מתגנב החשד שמטרת התיקון הזה היא לא לאפשר לכמיליון ישראלים המתגעגעים – מכל הדברים בישראל – דווקא אל הקלפי לממש את זכותם הדמוקרטית, אלא לדלל עוד יותר את שיעור ההצבעה של ערביי ישראל. האחראי לתיקון, אחרי הכל, הוא אביגדור ליברמן, האיש ששנאת ערביי ישראל היא סיבת קיומו. מעטים הערבים הישראלים החיים מחוץ לישראל שירצו דווקא להצביע, ואיכשהו נראה לי שאלו מהם שינסו לממש את זכותם הדמוקרטית ייתקלו בשורה של קשיים לא ברורים, שיימשכו עד שייסגרו הקלפיות.

מהותה הפרקטית של ×ž×“×™× ×” יהודית

וזו רק התחלת הבעיה. בישראל, כידוע, נוהג חוק השבות, הקובע שאם הגעתו של יהודי כשר – על הגדרת הכשרות יש ויכוח – לישראל, הוא מקבל כמתנה מן השמיים זכות הצבעה. הוא לא חייב לדעת את אחת השפות הרשמיות של המדינה; הוא לא חייב לעשות שום דבר. רק ירד מן המטוס, וכבר הוא אזרח לכל דבר.

מגיני הציונות ממהרים להזדעק בכל פעם שדנים בחוק השבות, ואומרים שיש חוקים מקבילים בגרמניה ואירלנד, למשל. נכון. אבל שם הענקת האזרחות איננה על סמך השתייכות לקבוצה דתית או אתנית; לצאצאים של אזרחים אירים או גרמנים יש אפשרות לרכוש מחדש את אזרחותם. בריטניה נוקטת בשיטה דומה: נכדיהם של אזרחים בריטים שחיו ברחבי האימפריה יכולים לקבל אזרחות מזורזת. יוון, מצד שני, שלה יש פזורה גדולה אף מזו של ישראל, ושמכירה באתנוס יווני (על פי שפה), לא מעניקה אזרחות אוטומטית; היא דורשת שירות צבאי. הודו מעניקה זכויות לאנשים "ממוצא הודי", שלא חיו מעולם בתחומה – אבל הזכויות הללו מוגבלות ביחס לאלה של אזרח הודי מן השורה.

עכשיו, אם כבר הטרחנו את הגולה הדוויה הישראלית אל הקונסוליה, למה לא להרוג שני ציפורים במכה אחת? הקונסוליה היא, כידוע, שטח ישראלי ריבוני. מדוע לא להביא אליה את המוני היהודים החמים הגרים בברוקלין, ולהעניק לכולם שם – שהרי נכנסו, טכנית, לישראל – זכות הצבעה? אחרי הכל, זו מדינה יהודית, לא? מדינה שהוקמה למען כל היהודים, וכל אחד אחר בה הוא נסבל בלבד? האם זה לא פתרון מבריק לבעיה הדמוגרפית? יקומו כל משוגעי ברוקלין, מזילי הריר על גבורה יהודית וקברי אבות, ובחתימה אחת יהפכו למצביעים מן המניין.

ואם תגיע הצעה כזו להצבעה, היא תזכה לתמיכת הליכוד (שכבר ניסה להעביר בעבר הצעת חוק שמעניקה זכות הצבעה ליהודים החיים מחוץ לישראל), לתמיכתם של החרדים, וככל הנראה גם לתמיכתה של קדימה. מי יודע, אם אחמד טיבי יאמר משהו מרגיז כמה דקות לפני ההצבעה, אולי גם לתמיכתה של מפלגת העבודה. וכך תהיה ישראל מדינה השייכת לכל יהודי העולם. יקראו לזה, כמובן, דמוקרטיה – זה עבר בהצבעה חוקית.

לא הגיוני? מופרך? זה הגיוני בדיוק כמו מינויו המסתמן של מכה הילדים לשר החוץ של ישראל, אותה תחיבת אצבע בעין העולם ו-20% מאזרחי המדינה שנתניהו (שוב, על פי פרסומים; זה לא נגמר עד ששמעון פרס ישיר, כל מה שאנחנו רואים בתקשורת בשבועות האחרונים הוא ערבוביה של ספקולציות וספינים) נכנע לה. אנדרו סאליבן תהה לאחרונה האם ישראל מתאבדת. חוק אזרחות חדש יהיה רמז לתשובה חיובית, משום שהוא יוביל את ישראל במהירות ליציאה מקהל המדינות המתורבתות.

(יוסי גורביץ)