ברבנות הראשית הביעו היום (ג') אי נחת חריפה מסירובו, שהוגדר כבוטה וכחורג מכללי הטקס, של האפיפיור בנדיקטוס ה-16 לעבור ברית מילה בעת ביקורו בהיכל שלמה. בכיר ברבנות אמר לחדשות רשת ב' ש"ראו את הסלידה והאימה על הפנים שלו. הוא לא הצליח להסתיר את העובדה שהוא מתעב נימולים. זו אנטישמיות בוטה, במיוחד מצד מי שהיה חבר במפלגה הנאצית בימי נעוריו".

טוב, זה עוד לא קרה. אבל קרו דברים משונים אחרים. מי אמר שלא השתלבנו במרחב? למדנו היטב מאחינו בני עדות הקלאצ' איך לייצר תקרית מכלום. הבלוגר המופלא שהגיח ונעלם, The Religious Policeman, כתב פעם את טבלת "רמת העלבון המוסלמי". אולי צריך לארגן אחת כזו גם לקהילה היהודית של ישראל. נראה לי שכרגע אנחנו בשלב Elevated בטבלה. כתריאליבקה כמרקחה.

* * * * *

יו"ר הנהלת יד ושם, אבנר שלו, מחה על כך ש"לא היתה התייחסות ישירה להכחשת השואה" בנאומו ביד ושם של האפיפיור. שלו מיהר לכסת"ח, ואמר כי "אמנם הוא התייחס לכך שאסור להכחיש ולגמד את סבל הקורבנות, אך הוא לא השתמש במילים באופן סצפיפי". בנדיקטוס אמר במהלך הטקס, בין השאר, את המילים הבאות (המופיעות באותה כתבה ממש): "מי ייתן ושמות הקורבנות לעולם לא ייכחדו, זכרם לא יומעט או יישכח". אם אבנר שלו רוצה התייחסות מפורשת יותר, אולי כדאי שבפעם הבאה יציע לאפיפיור לקרוא נאום שהוכן מראש על ידי יד ושם. רגע, למה לעצור שם – אפשר להציע את הטקסט לכל ראש מדינה מבקר (וכל ראש מדינה מבקר חייב לעבור ביד ושם), וכל מי שיעז לחרוג ממנו ייחשב מיד למין, ויועבר ישירות לטיפולו של ישראל לאו.

אחחח, ישראל לאו. הצבוע הידוע – האיש והמעטפות – היה תוקפני אף יותר. הוא ציטט נקודה שלכאורה עומדת – בנדיקטוס, לטענתו, התייחס לקורבנות השואה כאל "הרוגים" ולא "נרצחים", אבל הייתי רוצה לראות את המקור – ומשם התקפל ישר לעמדת הקורבן הקבועה שלנו. "על האפיפיור היה להדגיש את מספר הקורבנות", ייבב, "לא היו מיליוני נרצחים, היו שישה מיליון יהודים שנרצחו".

יסלח לי כבוד אוסף המעטפות, אבל זו הכחשת שואה. כ-5.7 מיליוני יהודים נרצחו על הנאצים. כ-20 מיליוני רוסים נרצחו גם הם על ידם. 6,123,000 פולנים – מחציתם לא יהודים – נרצחו על ידי הנאצים, רבים מהם באותם מחנות השמדה ממש. האינטליגנציה הפולנית נערפה במכוון; רבים מחבריה היו כמרים. המטרה היתה להשמיד כל פולני שיכול לגלות התנגדות ולשעבד את השאר. כ-1.7 מיליוני יוגוסלבים מתו במהלך המלחמה, מספר גדול עד להדהים שלהם היו אזרחים. הם לא יהודים, אז מבחינת לאו הם גם לא בני אדם.

מה שלא ברור, מתוך ההשתפכות הזו של לאו, היא מה הוא רוצה. בנאומו ביד ושם – עדיין מאותה כתבה בנרג – אמר בנדיקטוס ש"באתי לעמוד בשתיקה ליד אנדרטה זו, שהוקמה כדי לכבד את זכרם של מיליוני יהודים שנהרגו בטרגדיה נוראה ואיבדו את חייהם, אך לא איבדו את שמם". ההדגשה שלי. שוב, מה לאו רוצה? שבנדיקטוס יקריא הודעה לעיתונות של היחצ"ן של יד ושם?

לאו אמר עוד שהוא "נפגע" מכך שהאפיפיור "לא התייחס לזהותם של הרוצחים בשואה". אם לאו חושב שראש הכנסיה הקתולית צריך לצאת בהתקפה על גרמניה, 65 שנים כמעט אחרי המלחמה, אולי כדאי שיאמר זאת במפורש – וגם ינמק. עוד הוסיף לאו ש"הפריעה לי אי השתתפותו של האפיפיור בצערו של העם היהודי ששכל את בניו. אני לא מבקש סליחה, אני מבקש השתתפות בכאב ובצער." לרגע אתה חושב שלאו מתמודד על פרס פילסודסקי לפולניות, ואז אתה נזכר שעוד ארבעה ימים הוא יצטרך להגיע לבית הכנסת שלו ולהסביר איך לחץ לאנטישמי הנוצרי הזה את היד. לאו, בקצרה, מדבר אל קהל-הבית שלו – ועושה את זה בשמנו.

לאו אולי לא מבקש סליחה, אבל יש נקודה אחת שמשום מה לא מוזכרת בתוך כל הבלגאן: שהוואתיקן התנצל רשמית, ב-1998, על אזלת ידה של הכנסיה במהלך השואה. מה עוד הוא רוצה?

* * * * *

ההיסטריה לא הוגבלה ללאו. אורן פרסיקו פרסם ב"עין השביעית" סקירה מוצלחת של התגובה העיתונאית. בכל זאת, ראוי להתייחס לשני פרסומים נוספים.

האחד הוא המאמר המשונה מאד שפרסם היום ב-ynet ליאור אלפרוביץ, המתואר כ"מרצה להיסטוריה של השואה". לדבריו, כאשר השתמש בנדיטקוס במילה Holocaust, הוא חושב על המונח הראשוני של המילה – המונח היווני – המציין קורבן שמכולה באש. מכאן קופץ אלפרוביץ' למסקנה המשונה שהנוצרים חושבים ש"היהודים, שבמשך אלפיים שנים היו עיוורים לאמת הנוצרים, סופם שגופם השרוף הועלה כקורבן על חטא זה". וכדי שאף נוצרי לא יצליח להתחמק מההאשמה הזו, מציין אלפרוביץ' שהם חושבים זאת "גם אם באופן בלתי מודע". לך תתווכח עם זה.

איפה להתחיל? ראשית, המונח holocaust שימש לציון אסונות עוד קודם לרצח העם שביצעו הנאצים, ולא רק לציון קורבנות גדולים. למעשה, הביטוי "שואה" שימש במובן דומה. טשרניחובסקי, בתרגמו את הומרוס, מדבר על פיראטים כעל

ליסטים הנדים על מרחבי ימים, ומסכנים

את נפשותיהם להם ושואה בכפם לגברים… (אודיסיאה, שיר שלישי, 73-74).

היום הוא כנראה היה מואשם בהכחשת שואה, או משהו. להשוות סתם פיראטים לשואה?!

שנית, ולא פחות חשוב, בנדיקטוס לא אמר Holocaust בנאומו. הוא אמר "שואה". בעברית. ככה שכל התזה על כך שכל הנוצרים חושבים על היהודים כקורבן-אכול-אש ראוי עפה מהחלון.

המאמר השני הוא ההשתלחות הפרועה של גיא מרוז בנרג היום, שספק אם היתה עוברת עורך – אפילו במעריב – ביום רגיל. כל מילה מיותרת. ומילא מרוז – תראו את הטוקבקים. בעצם, אולי לא כדאי.

* * * * *

מותר וצריך לתהות מה מקורה של כל ההיסטריה הזו. מותר לתהות אם עדיין מדובר ביהודים, או שמדובר בכת מינות חדשה, המינות ההיטלריסטית, שקובעת כי יהודי הוא מי שאדולף היטלר ראה כיהודי, וש"חייב כל יהודי לראות עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ", כדברי ראש אכ"א לשעבר. צריך לתהות אם הזהות היהודית הישראלית הפכה את כל ההיסטוריה שלפני 1933 לסרח עודף, שכל מהותה מתמצה בפחד מהזאב הנאצי הגדול שאורב מחוץ לישראל, בתפיסה שכל הלא יהודים נאצים או נאצים בפוטנציה, ובכך שצריך להכות קודם – חזק, מהר ועדיף בכמה שפחות אלגנטיות.

הם שואבים עונג מיוחד מכך שהם יכולים לומר שבוויכוח בין הליברלים, שטענו שיהדות היא בחירה, ובין היטלר – ניצח האחרון; שנצחונו עומד לעולם ועד; ושעל כן כל נסיון להתנער מהזהות היהודית הכפויה יסתיים בתא גזים. שלל וריאציות על התמה הזו מופיעות ללא הרף בשיח הישראלי.

ההיטלריסטים – היהודים שמהותם נשאבת מהיטלר – מוכיחים שהנזק שהצליחו הנאצים לגרום היה גרוע משחשבו. הם אולי הרגו שליש מבניו של דור אחד, אבל הרעילו שלושה דורות לפחות, והעבירו את הארס המחשבתי שלהם הלאה. השואה היא הפולחן, אושוויץ היא המקדש – וכל מתנגד הוא היטלר.

"היטלר כבר מת", כתב עמוס עוז למנחם בגין בשיאה של מלחמת לבנון הראשונה. כמה שהוא טעה. אין אדם חי יותר בישראל מאדולף היטלר. כל כך הוא חי, שאפילו ראש הכנסיה הקתולית – האויבת העקשנית של תורת הגזע, הכנסיה שסירבה להסגיר יהודים שהתנצרו, שהיתה מכשול כה כבד עד שהיטלר פינטז על תליית האפיפיור המושמץ של זמנו – נתפס כאן דווקא כיורשו של הפיהרר. מה זה משנה, כולם גויים. הלכה שעשיו שונא ליעקב.

היטלר היה מתקשה לנסח זאת טוב יותר.

(יוסי גורביץ)

ביקורו של בנדיקטוס ה-16 בישראל הוא אספקלריה מאירה, שדרכה אפשר לבחון את האפולוגטיקה הקבועה על הגזענות היהודית: היהודים, אומרים לנו, הם רחמנים בני רחמנים, ואם נפלו לגזענות הרי זה רק בגלל המצב הבטחוני. שנאת הערבים הנפוצה בקרב אחינו היהודים, אומרים לנו, נובעת אך ורק מהמצב הבטחוני. אילו לא היה מצב בטחוני, לא היתה גם גזענות. זו, אם כן, גזענות של זמן מלחמה, ואף שיש לגנות אותה ולהלחם בה, יש להבין את הלוקים בה. מלחמה משבשת את המצפון.

או שלא.

* * * * *

מועצת הרבנות הראשית קיבלה היום החלטה, הקובעת שמסירת "חלק או נכס מארץ ישראל" לידי הוואתיקן "אסורה על פי ההלכה", והורו לממשלה באופן שאיננו משתמע לשני פנים כי עליה "להפסיק לאלתר את כל המגעים בעניינים אלו".

שווה, אגב, לעקוב אחרי שמות הרבנים המעורבים: יעקב שפירא, בנו של הרב הראשי לשעבר אברהם שפירא; שמואל אליהו, חומץ בן חומצה, בנו של מרדכי אליהו; יצחק פרץ, לשעבר שר מטעם ש"ס; יהודה דרעי, אחיו של אריה דרעי (שהורשע, בין השאר, בהעברת כספים לעמותה של יהודה); ושמחה הכהן קוק, נצר ל. סתם, לפעם הבאה שאיזה חובש כיפה יטען בפניכם בפנים רציניות שמערכת המשפט הישראלית היא אוליגרכיה. מתקבל הרושם שצמד המכשפים הראשיים נעדר מהדיון, שכן הם עשויים לעמוד בעוד שבוע במצב הלא נעים שבו עליהם לברך את בנדיקטוס.

נימוקי החלטתה של המועצה לא פורסמו בוויינט, אבל לא קשה לעמוד עליהם. אין כאן, כמובן, שום טיעון בטחוני. חובשי הכיפות הסתתרו מאחורי טיעונים כאלה במשך 20 השנים האחרונות, כשהנימוק העיקרי שלהם הוא שעל פי ההלכה יוצאים למלחמה בשבת בערי ספר "אפילו על עסקי תבן וקש". מאחר והקש היחיד שהאפיפיור צפוי לבקש הוא קש-שתיה, ומאחר ואנשי המשמר השווייצרי לא מסכנים את שלום ישראל אפילו אליבא דשמואל אליהו, כנראה שזה לא העניין.

אז אם מה נשארו? מה הבסיס ההלכתי? איסור "לא תחנם". מקורו, כרגיל, בחוסר ההבנה הבסיסי של כותבי התלמוד בעברית מקראית. בעוד שהפסוק "החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית ולא תחנם" אוסר בפשטות על חנינה, המכשפים מהדורות הקודמים העדיפו לעקם אותו ולפרש את האיסור "לא תחנם" כך: "לא תיתן להם חניה בקרקע" – חל איסור על מכירת או השכרה של קרקע בארץ ישראל לנוכרים; לא תיתן להם מתנת חינם; ו"לא תיתן להם חן" – איסור על דיבור בשבחם של לא-יהודים.

ובלשון הזהב של הרמב"ם:

"א אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה, כדי שנעשה עימהם שלום ונניח אותם לעובדה–שנאמר "לא תכרות להם ברית" אלא יחזרו מעבודתה, או ייהרגו.  ואסור לרחם עליהם, שנאמר "ולא תחונם".  לפיכך אם ראה גוי עובד עבודה זרה אובד או טובע בנהר, לא יעלנו; ראהו לקוח למות, לא יצילנו.  אבל לאבדו בידו, או לדוחפו לבור, וכיוצא בזה–אסור, מפני שאינו עושה עימנו מלחמה.

"ב במה דברים אמורים, בגוי.  אבל מוסרי ישראל, והמינים, והאפיקורוסין–מצוה לאבדן ביד, ולהורידן עד באר שחת:  מפני שהן מצירין לישראל, ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו, וצדוק ובייתוס ותלמידיהם–"שם רשעים, ירקב".

"ג. מכאן אתה למד שאסור לרפאות עובדי עבודה זרה, אפילו בשכר; ואם היה מתיירא מהן, או שהיה חושש משום איבה–מרפא בשכר, אבל בחינם אסור.  וגר תושב–הואיל ואתה מצווה להחיותו, מרפאין אותו בחינם.

"ד. אין מוכרין להם בתים ושדות, בארץ ישראל; ובסוריה, מוכרין להם בתים, אבל לא שדות.  ומשכירין להם בתים בארץ ישראל, ובלבד שלא יעשם שכונה–ואין שכונה, פחותה משלושה…

"ו. וכן אסור לספר בשבחן, ואפילו לומר כמה נאה גוי זה בצורתו; קל וחומר שיספר בשבח מעשיו, או שיחבב דבר מדבריהם:  שנאמר "ולא תחונם" – לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להידבק עימו וללמוד ממעשיו הרעים…

"ח. מפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום; ואין ממחין ביד עניי גויים בלקט שכחה ופיאה, מפני דרכי שלום.  ושואלין בשלומן, ואפילו ביום אידם, מפני דרכי שלום; ואין כופלין להן שלום, לעולם.  ולא ייכנס לביתו של נוכרי ביום אידו, ליתן לו שלום; מצאו בשוק, נותן לו שלום בשפה רפה וכובד ראש.

"ט. אין כל הדברים האלו אמורים, אלא בזמן שגלו ישראל לבין האומות, או בזמן שיד הגויים תקיפה.  אבל בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם, אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו…". ההדגשות שלי.

אני מתנצל על הציטוט הארוך הזה, אבל אני חושב שיש בו טעם. אלו מכם שהשם "שמואל אליהו" ואיסור על השכרת דירות לנוכרים גורם לאיזה פעמון לצלצל במוחם, לא טועים: החומץ נחקר לפני כמה שנים בחשד להסתה לגזענות, משום שפסק שאין להשכיר דירות לסטודנטים ערבים. התיק נגדו נסגר, כמובן. המדינה לא מתעסקת עם רבנים. לא כאלה שהם חלק מהאוליגרכיה, על כל פנים. ראוי לציין שבעוד שהרמב"ם מדבר במפורש על עובדי עבודה זרה בפסיקה שלו, ולשיטתו נוצרים הם עובדי עבודה זרה בעוד שמוסלמים הם "מייחדים" – פסיקה שאפשר שהושפעה מהעובדה שהוא עצמו נאלץ להתאסלם – הרי שאליהו מרחיב אותה גם למוסלמים. נוצר כאן מיזוג בין הגזענות ההלכתית הנקיה ובין הגזענות העממית.

מיד, כמובן, תקום בריגדת ההגנה על האורתודוקסיה היהודית, שתטען שמדובר בטקסטים עבשים שאין להם שום קשר למציאות המודרנית. נניח עכשיו לשאלה מדוע חילונים מובהקים לכאורה נחלצים תמיד להגנה על אויביהם בנפש (ראו סעיף ב', למעלה) משום שנראה שהיא לקוחה מתחום בריאות הנפש; נציין חדות שהפסיקה הזו הדהדה, היום, במדינת ישראל, בפסיקה של הגוף ההלכתי הגבוה ביותר המוכר על ידי המדינה. זו איננה אות מתה. היא היתה אות מתה רק "בזמן שגלו ישראל בין האומות, בזמן שיד הגויים תקפה". הקמתה של ישות מדינית יהודית החייתה אותה, והעניקה נשק גרעיני בידי מדינה שהאידיאולוגיה הרשמית שלה היא שנאת המין האנושי.

יודגש שוב שלא מדובר בכמה מדובללי-גבעות או איזה רב נידח מהתנחלות יד גולית: זו פסיקה של הרבנות הראשית בישראל. מדובללי הגבעות עושים את שלהם, כמובן. בעוד האפיפיור מודיע שהוא מגיע כ"צליין של שלום", כביקור ב"ארץ הולדתו, מותו ותחייתו של אלוקינו" (כך טמקא. מתי, לעזאזל, החליפה המילה 'אלוקים' את המילה 'אלוהים' גם בתקשורת החילונית?), מיהרו דב ליאור וחבר מרעיו להצהיר על כך שהמלחמה עם הנצרות נמשכת, וסיעת האיחוד הלאומי נקראת להחרים "כל אירוע שיש בו נתינת כבוד או הערכה לאפיפיור, או לנצרות בכלל". בכנסת, לא פחות, נערך דיון שבו השתתפו אנשי הימין, ובו דנו באפשרות לקריאה לחיילי צה”ל לסרב לאבטח את האפיפיור. נזכיר, שוב: האפיפיור איננו סכנה בטחונית. הקריאה לסירוב לא נובעת מטענה בטחונית כלשהי. היא באה מתוך תפיסה דתית טהורה.

מדובר, נזכיר, באנשים שלא נתקלו בנוצרים – אלא אם הם ירקו על אותם נוצרים ברחובות ירושלים. השנאה לנצרות, זכר התבוסה הגדולה ההיא לאחות הצעירה-במעט במאבק על דעת הקהל, שעה "שלא נשאר ביהודה אחד מעשרה" – דברי הירונימוס – בשל גל ההתנצרות הענק של המאה הרביעית, היא כבר בלתי נפרד מהיהדות. זה המצב כבר 1,700 שנים בערך, רוב שנות קיומן של הנצרות והיהדות.

על רפיסותה של ממשלה, שעוברת לסדר היום על כך שפקידים ממומנים קמים על נבחרי הציבור ומתיימרים להתערב בעניינים הנתונים רק להם – מיותר להרחיב את הדיבור. אין בישראל, ולא היתה מאז בן גוריון, ממשלה שתעז להודיע לרבנים שהם מתבקשים לסתום את הפה, לעסוק בענייניהם – ולא, יודחו בהליך משמעתי כפקיד שסרח. פקידי ממשלה שבמוצהר עוסקים בעניין שאין פוליטי ממנו, ובניגוד למה שנראה כמו עמדת הממשלה – התרגלנו לקבל את זה מצה"ל. עכשיו, כנראה, מגיע גם תורם של הרבנים.

* * * * *

אילו היתה שנאת הזרים היהודית תוצאה של מאבק אלים עם הפלסטינים, פסיקה כזו – שכרגיל, לא עוררה כל הד בתקשורת הישראלית– היתה משונה ולא סבירה. היות והפסיקה הזו צצה, פתאום וללא פרובוקציה נוצרית מיוחדת, האפולוגטיקה המקובלת על שנאת האדם הזו נראית מגוחכת. מי שיודע שעצם קיומם של נוצרים הוא פרובוקציה בעיני האורתודוקסים – על אחת כמה וכמה במקום שבו אמורה היתה יד היהודים להיות תקיפה – לא היה מופתע כלל.

יצוין שהרבנים יודעים את נפש בהמותיהם: התמיכה בפסיקה בקרב הטוקבקים היתה רחבה מאד. האספסוף היהודיסטי, שכל יתרונו על הערבי או הנוצרי הוא יהדותו (שאותה אינו מכיר), אוהב מאד פסיקות כאלה. הן משפרות את האגו שלו. הוא יתמוך בהן ללא היסוס, משום שבניגוד למליצות על "דת הנביאים", היהדות תמיד בחרה במסלול של "אתן קרויין אדם ואין הם קרויין אדם" ולא של "חביב אדם שנברא בצלם".

קיר הברזל שבין המציאות ובין היהדות נסוג עוד קצת. מי שמכיר את שטף הדיבורים על "ערב רב" בקרב חובשי הכיפות, לא יופתע אם וכאשר יורד איזה אפיקורס, או מין, "אל בור שחת": הם כבר רצחו יהודים. הם ירצחו עוד.

הערה מנהלתית קצרה: באיחור ניכר, כולו באשמתי, הנה הקישור להקלטה של הרצאת מלחמת האזרחים.תודתי נתונה לשי אלקין על עזרתו.

(יוסי גורביץ)

בזמן מלחמת ספרד הידועה לשמצה, המלחמה שהפכה את ארצות הברית לאימפריה שלוחת זרועות ושהולדתה מפוקפקת בערך כמו הולדתן של מלחמות מקסיקו ועיראק, חלק ניכר מהאינטלקטואלים שבארה"ב פנו נגדה במרירות. המלחמה המכוערת להדהים שנוהלה כנגד הגרילה בפיליפינים – שעליה יכתוב קיפלינג את "משא האדם הלבן" שלו – הבהירה לאמריקנים לראשונה את מהותה של מלחמה קולוניאלית.

מארק טוויין, מהבולטים שבמתנגדים, כתב ש"קראנו לגברים צעירים ונקיי מצפון לכתף רובה מושמץ, לעשות מלאכת ליסטים תחת דגל שהליסטים למדו לפחד ממנו, ללא ללכת בעקבותיו; הזנינו את כבודה של ארצות הברית, והשחרנו את שמה בעולם… ואשר לדגל לפרובינציה הפיליפינית, קל לעשותו. נוכל להכין אחד מיוחד – מדינותינו עושות זאת; פשוט דגלנו הרגיל, כשהפסים הלבנים צבועים שחור והכוכבים מוחלפים בגולגולת ובעצמות הצלובות".

* * * * *
גרמניה המערבית הפכה למדינה עצמאית במאי 1955, כעשור לאחר כיבושה. שש שנים קודם לכן, כבר התירו רשויות הכיבוש את עריכתן של בחירות חופשיות במדינה. יפן זכתה לעצמאותה ב-1952. מדובר, נזכיר, במדינות שהיו אחראיות למלחמות תוקפניות שגבו את חייהם של מיליוני אזרחים חפים מפשע ומיליוני חיילים. חלק ניכר ממנהיגותן של שתי המדינות הוצאה להורג בשל פשעי מלחמה.

ישראל כבשה את השטחים – הגדה המערבית, רצועת עזה, ורמת הגולן – בשנת 1967. מאז חלפו 42 שנים. הישראלים נוטים היום לומר שהם מחזיקים בשטחים בשל מעשי טרור. התירוץ הזה ודאי לא נכון לרמת הגולן – שרוב תושביה הם דרוזים ועלאווים המסרבים לקבל אזרחות ישראלית והם אוכלוסיה כבושה – וצריך לזכור שזה אמנם תירוץ מקובל עכשיו, אבל גלי הטרור התחילו בתחילת שנות התשעים. לפניהם היו תירוצים אחרים.

היו מנהיגים ישראלים שכלל לא טרחו להסתיר את העובדה שהם נוקטים בשטיקים וטריקים שמטרתם למנוע את הנסיגה הישראלית עד למצב שבו לא תהיה עוד אפשרית, או עד לרגע המיוחל שבו לעולם יימאס מהסכסוך. יצחק שמיר אמר, כזכור, ש"בשביל ארץ ישראל מותר לשקר"; יגאל אלון – גיבור מלחמת העצמאות, שבמקום שבו עברו כוחותיו לא נשאר כפר פלסטיני אחד על תילו – הגה את "תכנית אלון" מתוך ידיעה ברורה (כך הצהיר באזני מנהיגי המתנחלים) שלא יימצא מנהיג ערבי שיסכים לקבל אותה אבל שהיא תיראה כאילו ישראל רוצה בשלום; ושרון הגה את התכנית הגאונית של ה"קוורטט", שדורשת מהפלסטינים קודם כל "לפרק את תשתיות הטרור", ובאופן כללי – כפי שאמר יועץ הסתרים שלו, דב וייסגלס – מטרתה לדחות את הנסיגה הישראלית "עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים".

זו, אולי, היתה בחירה אומללה של מילים: כפי שפיראטים אחרים – חיילי הצבא האדום של סטאלין – למדו על בשרם, הפינלנדים ידעו היטב להלחם. הם גם שילמו לברית המועצות בריבית דריבית על הפלישה של 1940. סביר יותר שוייסגלס חשב על "נורווגים", במשמעות של באשיר ג'ומייל. אבל זו באמת הערת אגב.

המשמעות היא שבתירוצים שונים, ישראל שלטה במהלך רוב שנות קיומה על מיליוני בני אדם שאינם רוצים בשלטון זה. אולי ראוי, אם כן, ללכת בעקבות מארק טוויין ולהחליף את הדגל בדגל הראוי לליסטים.

* * * * *
גם הצדק הישראלי הולך ודומה לצדק של פיראטים. שוטר מג"ב, שחר בוטביקה, שהורשע בחטיפה ובהריגה של נער פלסטיני, לאחר שהתעלל בו והשליך אותו מג'יפ נוסע, יישב בכלא שמונה שנים וחצי שנים בלבד. לפני ניכוי שליש, כמובן.

הדגל החלופי כבר נראה ברחובות ישראל.

מיכאל בן ארי, לבזיונה של הרפובליקה הישראלית מחוקק בפרלמנט שלה, אמר ש"הוא מרגיש בגידה בחיילים ובילדים שלנו. גם אם הם כשלו, הם עדיין ילדים שלנו". מילא בן ארי; אין מביאים ראיה מן החלאה. אבל מה על כבוד השופטת, אורית אפעל-גבאי?

העונש הקבוע בחוק על הריגה הוא 20 שנות מאסר. העונש על חטיפה הוא עשר שנים. הנסיבות היו מחמירות במיוחד: בוטביקה ושאר הקושרים תכננו מלכתחילה להתעלל בפלסטיני. הם גם תיעדו את המעשה בווידאו. קשה להבין מדוע לא הואשמו ברצח. אבל כבודה החליטה להשית בוטביקה רק שמונה וחצי שנות מאסר, וזאת משום שהוא "התייצב לדיונים". עכשיו, לזכותו של בוטביקה ייאמר שהוא כבר ישב במאסר בית חמש שנים, ושאפשר היה לקזז אותן מה-20 שזכה בהן ביושר. אבל מה פשר התירוץ המשונה הזה?

בבדיקה ראשונית בנושא, שערכתי בסיועה של דר' נעמה כרמי – אם יש טעות, היא כמובן שלי ולא שלה – נוכחותו של נאשם בדיוניו היא חובה ולא רשות, ואף שבית המשפט רשאי ואף צריך להתחשב בנאשם ולפטור אותו מנוכחות אם היא פוגעת בו (כל זמן שעורך דינו נוכח בדיון), מלכתחילה חלה חובה חוקית על הנאשם להתייצב לדיונים בעניינו. ראו פסק דין בנושא כאן.

כלומר, על פניו – ושוב, אינני משפטן – כבוד השופטת הקלה בדינו של הקושר העיקרי, בהרשיעה אותו בחטיפה והריגה, משום שהוא… ביצע את חובתו החוקית, וחובה חוקית שבית המשפט כנראה היה פוטר אותו ממנה אילו ביקש זאת. זו פסיקה תמוהה, בלשון נימוסין.

* * * * *
בוטביקה לא לבד, כמובן. לפני כחודש, החליטה השופטת שרה דותן כי ג'וליאן סופיר איננו שפוי, ושעל כן אין לכולאו. סופיר יתחיל בקרוב חיים חדשים בצרפת. נחמיה שטרסלר מזכיר לנו (ויפה הוא עושה, שכן הסיפור ירד מהרדאר של רוב כלי התקשורת) שבמאי 2007 החליט סופיר לרצוח ערבי כלשהו. הוא בחר קורבן, נהג המונית תייסיר קראקי. הוא בחר בו לאחר שדחה שני נהגי מוניות אחרים, שהתבררו כיהודים. הוא נסע עם תייסיר לדירתו, ביקש מהקורבן לעלות לדירה בתואנה שישלם לו שם ושיכין לו כוס קפה, ואז דקר אותו למוות.

או, ליתר דיוק, שחט אותו. לדבריו בחקירה, הוא "לא הרגיש כלום, כמו ששוחטים בהמה, כי לבהמה אין נשמה." במילים האלה הוכיח סופיר שהוא יהודי אורתודוקסי טוב, שכן כידוע מדרגת היהודי ומדרגת האדם מדרגות שונות הן, וכמקובל – זכה לרחמי בית המשפט.

בואו נסתכל על זה שוב. הולך בן אדם ומחליט לרצוח מישהו. הוא בוחר היטב את קורבנו, ומבדיל בינו ובין קורבנות אחרים. הוא מתכנן את הרצח בקפידה ומבצע אותו, לדבריו-שלו, על רקע אידיאולוגי. יתר על כן, מדובר באדם שצה"ל פטר אותו משירות משום שהביע רצון לרצוח ערבים – כלומר, מישהו בעל רקע אידיאולוגי מובהק בתחום. אז איך, לעזאזל, מוגדר בן אדם כזה כבלתי שפוי? ואם הוא בלתי שפוי, ובעליל מסוכן לציבור, מדוע הוא לא מוחזק במתקן פסיכיאטרי עד יומו האחרון?

כי הוא שייך לצוות הפיראטים. אז אולי, שוב, הגיע הזמן להחליף את הדגל.

* * * * *
בערב חג יום הזכרון הודיעה המשטרה, בקול תופים וחצוצרות, שהיא פשטה על מאחזים של התנועה המסוכנת "פרופיל חדש", שקוראת למינות של אזרוח החברה הישראלית ומטיפה, לטענת כחולי המדים, להשתמטות משירות בצבא העבדים שלנו.

רק פתאים יאמינו שהעיתוי היה מקרי: המשטרה רצתה לעשות לעצמה קופה תקשורתית קטנה. כך, בעבר, עצרה חייל "ניאו נאצי" בדיוק בערב יום השואה. עולה מזה ניחוח לא נעים של התחלה של משפט ראווה, שלא לומר הזמנה ללינץ' ציבורי.

יתר על כן, קצת משונה שהמשטרה חוקרת אנשים שבסך הכל הביעו את דעתם. כזכור, היועמ"שים כבר קבעו שחופש הביטוי רחב ואין לצמצמו אלא כאשר יש סכנה. כך, למשל, נמנע מני מזוז מהעמדתו לדין של עובדיה יוסף שאיחל למותו של אריאל שרון. יוסף הוא "מאחל" סדרתי: הוא גם איחל למותו של יוסי שריד. הוא לא נחקר, כמובן, ואף אחד לא פשט על ביתו. כשהתנועה שהקים משה פייגלין קודם להתנתקות קראה לתקיפה של חיילים ולפריצה לבסיסים ולהשמדת רכוש צבאי כדי למנוע את הסרת הגוש, המשטרה לא פשטה על ביתו. היא גם לא פשטה על בתיהם של הרבנים החרדים המנסים למנוע את ההתנדבות לגדוד הנח"ל החרדי. המשטרה לא מתעסקת עם רבנים.

הצבא והמשטרה – מג"ב היא זרוע משטרתית, כזכור – יורים לעבר מפגיני שמאל ומפגינים ערבים דרך קבע, גם כלפי כאלו שאינם מפעילים כלפיהם אלימות. התואנה היא "שטח צבאי סגור". לאחרונה התחילו להגיע לבילעין ונעלין פעילי תנועות ימין ולהפגין בעד החיילים. באופן משונה משהו, אף שמדובר בדיוק באותו שטח צבאי סגור ובדיוק באותה עבירה, החיילים נוטים שלא לירות על המפגינים שבצד שלהם. כלומר, עולה ריח חשוד של שיקול דעת פוליטי בהפעלת הכוח.

לא שזה צריך להפתיע: כך נראה הצדק כשהוא עוטה רטיה על עין שמאל. אז אולי, בכל זאת, הגיע הזמן להחליף את הדגל?

(יוסי גורביץ)