החברים של ג'ורג'

משבר מחיר המחיה מזכיר שוב את תפקידה הנוכחי של הציונות: להפחיד את הציבור היהודי ולמנוע ממנו לברוח

עמוד שעד לפני זמן קצר לא משך תשומת לב תקשורתית, “עולים לברלין,” שתומך בהגירה של צעירים ישראלים לאירופה, זינק לכותרות לאחרונה כשהציג חשבונית מסופרמרקט ברלינאי. הוא הראה שהמחיר של המקבילה המקומית של מעדן חלב הוא בערך שליש מזה שבישראל. טראח, מחאת המילקי נולדה.

היא ×”×’×™×¢×” בזמן ממש לא נוח לאוליגרכיה השלטת. היא בדיוק צריכה להעביר תקציב, שבו היא אמורה להגדיל משמעותית את תקציב הגוף השמן, הבזבזני, הלא-יעיל והסחטני ביותר בישראל, צבא ×”×’× ×” לישראל. הלז יצא לאחרונה למלחמה ברצועת ×¢×–×”, הצליח להתקדם בערך שני קילומטרים, ספג עשרות אבדות ממיליציה חמושה למחצה ונטולת תקשורת מתקדמת, והעז לדרוש אחר כך תוספת של 30 מיליארדים. למרות שקריו (סליחה, מיכאל) של שר האוצר ביש הגדא שצריך להגיש את התקציב ×”×–×”, הוא מכיל שורה של מסים – רק שמשרד האוצר לא קורא להם כך.

הקבלה הצנועה מברלין של “עולים לברלין” עוררה סערה. אף שהבלוגרית טל שניידר העירה שהסיפור האמיתי הוא המחיר של מיץ התפוזים, שזול בברלין יותר מאשר בישראל, המילקי הוא זה שמשך את תשומת הלב. אולי בגלל שרבים מאיתנו צורכים הרבה יותר מילקי ממיץ תפוזים.

וכשהתחילה הסערה, התחילו כמובן תגובות הנגד. אפס כלשהו ששימש פעם כבכיר במשרד האוצר האשים את “עולים לברלין” שהם הביאו קבלה מסופרמרקט מוזל; כנראה ששנים של עבודה שם הרגילו אותו לא רק למכור את נכסי הציבור לטייקונים, אלא גם לקמץ באמירת אמת, כי מכרים ברלינאים העירו שמדובר ברשת נפוצה למדי של מרכולים.

מיד אחריו, החרתה-החזיקה הגווארדיה הציונית הוותיקה. בן כספית פנה אל המהגרים לברלין, הזכיר להם שפעם רצחו שם די הרבה יהודים, ושאל איך הם מוכנים לוותר על הכל תמורת מחיר מילקי זול יותר. דן מרגלית ×”×™×” ישיר יותר: הוא כתב בטוויטר ש”כל הטענות נגד יוקר המחיה של היורדים לברלין נכונות, אז מה? בנקום [שגיאת הקלדה במקור – יצ”ג] להלחם על פה על הבית הם ערקו”.

כל הטענות נגד יוקר המחייה של היורדים לברלין נכונות, אז מה? בנקום להילחם פה על הבית הם ערקו

— דן מרגלית (@Danmargalit) October 6, 2014

בכיר אחר בלשכת-ראש-הממשלה-היום, חזי שטרנליכט, שמתחזה לכתב כלכלי, טען (סליחה, שיקר) שמערכת הבריאות הישראלית טובה יותר מהגרמנית, ושכאשר המהגרים לברלין ירצו לחזור לישראל, “זה יהיה רגע המבחן שלא לאפשר להם לחזור בקלות כזאת.”

וואלה. נראה שבלשכת-ראש-הממשלה-היום עוד לא הבינו את משמעותה של אזרחות: מולדת היא המקום שלא משנה מה קורה, חייב לפתוח לך את הדלת. אבל שטרנליכט ודומיו מסבירים היטב את מהות הציונות היום: מסע נקמה לא רק נגד ההיסטוריה העולמית, אלא גם נגד הרוב הגדול של היהודים וחלק ניכר מהישראלים שוויתר על הציונות.

שממל אמרו את זה טוב יותר:

תבינו
כל העולם מהגר עכשיו לכל העולם
ורק אצלינו זה נחשב לבגידה בעם
על ידי מנהיגים שרוצים שנישאר מבודדים
נישאר מפוחדים
כי כולם שונאים יהודים
וכל פעם שהם פותחים את הפה
הם עונדים לי מחדש
את הטלאי הצהוב כמו אות של כבוד
כמו פרח בדש
מבזים את כולנו, בלי כבוד מינימאלי
שחררו כבר את הגטו
תנו לחיות כמו עם נורמאלי.

×–×” מה שנשאר מהציונות: הטלת אימה. אם, פעם, היא דיברה על חברת מופת, ואם אפילו הליברל הימני ז’בוטינסקי דיבר על כך שכל אדם זכאי לחמשת המ”מים – מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא – אז היום אומרים לנו שמי שרוצה לחיות בכבוד הוא מפונק, ושטוב שהוא כבר לא איתנו, ושאם הוא ירצה לחזור הוא יצטרך להוכיח את עצמו. ואל תצאו החוצה, ×›×™ יש אנטישמים בחוץ.

יכול להיות שיש. הליגה נגד השמצה הצליחה לקושש שלוש תקריות אנטישמיות, שתיים מהן אנטי-ישראליות בעצם, בספרד בשנת 2009, כשהיא מעריכה שיותר מעשרה מיליונים מהספרדים הם אנטישמים. על כל פנים, שיעור האנטישמיות העולמי מחוויר לעומת הטרור היהודי בגדה המערבית: 399 תקריות טרור יהודי ב-2013, לעומת 594 תקריות אנטישמיות בעולם כולו (116 מתוכן בצרפת.) אז יכול להיות שיש אנטישמיות שם בחוץ, אבל כנראה שהיא לא כל כך מסוכנת.

אבל ×–×” מה שנשאר לציונים הוותיקים להציע: פחד מצד אחד, הטלת קלון מצד שני. הם הרי כבר לא מנסים להבטיח שלום או שיהיה עתיד טוב יותר. הציונים של המרכז הרדיקלי – בן דרור ימיני, ארי שביט – מדברים על מלחמת נצח עם האיסלם, על ישראל בתור מוצב קדמי של התרבות המערבית, על כך שלא ×™×”×™×” שלום אלא לכל היותר תקופות של שקט זמני בין מלחמות. אז מילא שהם נשמעים כמו הימין הקיצוני האמריקאי או האירופי, אבל איזה עתיד הם מציעים ליהודי הישראלי? פלא שיותר ויותר אנשים מעדיפים לוותר על עסקת החבילה של אתם תהיו בשר התותחים אבל אנחנו נקפיד שלא תהיה חמאה? פלא שכל מי שיכול לברוח, חושב על ×–×” ברצינות, ומי שלא יכול – מפנטז על ×–×”? על השאלה המקראית “הלנצח תאכל חרב” עונים הציונים ב”כן,” ודורשים ממך לא לדרוש מהמדינה שלך תנאי קיום סבירים. אז ×–×” מה שנשאר מהציונות: קו ×”×’× ×” אידיאולוגי רעוע על משטר האוליגרכיה הכלכלית הישראלי.

ההוצאות בישראל גבוהות, והשכר בה נמוך. ×–×” לא קרה במקרה: זו תוצאה של מדיניות כלכלית מובהקת, שמונהגת הן על ידי נתניהו והן על ידי יאיר לפיד. זו כלכלת הוודו של תיאוריית הזרזוף, שאומרת שאם ניתן לעשירים הרבה, כמה פירורים גם יפלו מהצלחת שלהם לרצפה, שם אפשר ×™×”×™×” לאסוף אותם. הבעיה היא שזה לא קורה. בשם תיאוריית הזרזוף, נתניהו ולפיד מנהלים מלחמת מעמדות, ומחלקים מחדש את העושר כך שהוא זורם כלפי מעלה. נתניהו, כשר אוצר וראש ממשלה, נלחם מלחמת חורמה בכל נסיון להעלות את השכר או – מצד שני – לקבוע תקרת שכר לחזירי שכבת המנהלים. זו השכבה שלו, אחרי הכל.

לפני כשנה, בסיבוב הקודם של הדיון הציבורי על הגירה – כשברלין היא שוב הסמל – יאיר לפיד תקף בחריפות את האנשים שהעזו לחשוב שמגיע להם עתיד טוב יותר, והוא עשה את ×–×”, כמובן, בשם השואה. היום, כשהוא מבועת מהתקציב שהוא אמור להגיש וכשהוא יודע שהבדותות שלו לא מחזיקות מים ושהעיתונאים והציבור שמים לב לחורים בטענות שלו, הוא פתאום אומר ש”החבר’ה מברלין צודקים” וש”אני שותף לזעם הציבורי. לו יכולתי כבר לפני שנה וחצי הייתי בתהליך בו אנחנו נמצאים היום.”

הלו, אפס! “לו יכולתי”? אתה שר האוצר. אתה מוביל סיעה של 19 מנדטים. אני יודע שאתה לא חזק במספרים, אבל הגודל שלה ×–×”×” היום לגודל הסיעה של ראש הממשלה, הליכוד. האח שלך, בנט – אתה זוכר, ההוא שמכרת לנו אותו – ממשיך לעשות בכספים כשלו באמצעות האיש שלו בוועדת הכספים, והוא משיג הרבה יותר ממך עם 12 מנדטים. אם אתה לא יודע איך למנף 19 מנדטים, אז אתה כנראה לא במקום הנכון וכדאי שתתפטר בהקדם. מי יודע, אולי ×™×”×™×” לך מזל ונשכח אותך.

אבל, לא. כפי שמעידים דבריו, לפיד נערך לבחירות. כיף להיות שר ובפוליטיקה הישראלית אנשים לא מוותרים על כוח מרצונם. עכשיו הוא מנסה לומר לבוחרים שלו שכוונותיו היו טובות. צריך להזכיר שהוא תמיד היה ניאו ליברל, שהוא תמיד היה בעד הפרטה, ושהוא לעג למנהיגי המחאה, ואחר כך למצביעיו המאוכזבים, תוך שהוא מכנה אותם “שנאוצרים רטובים בגשם.” ואם הוא יקבל יותר משליש מהמנדטים שיש לו כרגע, אז הציבור מטומטם ומגיע לו לשלם.

ובזמן שלפיד מנסה לגמגם שהוא בסך הכל נבעך, נפגשו מנהלי חברות המזון כדי לארגן קנוניה נגד הצרכנים. הם יודעים שיש להם מחאה על הידיים, שזה יכול לכאוב, ולכן הם מתאמים פעולות. על פניו, זה נראה כמו עבירה בוטה על חוק ההגבלים העסקיים, אבל כמו כל חוק שפוגע באוליגרכיה, האכיפה של החוק הזה לא ממש קיימת. השטיק הנוכחי שלהם הוא לבעוט את הכדור חזרה אל לפיד: לדרוש מע”מ דיפרנציאלי על מזון. זה לא בהכרח רעיון רע, אבל הוא לא ישנה את העובדה שהסיבה לכך שהמחירים שאתם משלמים גבוהים היא לא המע”מ אלא החזירות שלהם.

מה שמשעשע בכל הסיפור הוא לראות אנשים שכל יום מזמרים לנו על נפלאות השוק החופשי והיד הנעלמה, עד שזה מגיע לבחירת מקום המגורים שלך. פתאום, ברגע שאתה מודיע שאתה מעדיף את ברלין, כל הדיבורים על שוק חופשי, שבו ברלין היא מוצר נחשק יותר מישראל, עפים מהחלון. פתאום, כולנו מתבקשים להתגייס ולהצדיע בדום לילד עם הידיים למעלה. פתאום, אנחנו שוב חברה מגויסת.

והשילוב הזה יחודי לישראל: מצד אחד, כלכלת שוק פרועה; מצד שני, דרישות חסרות תקדים מהתושבים, כמו גיוס חובה וכפיפות לאידיאולוגיה הטוטליטרית השלטת, הציונות. שני אלה לא מסתדרים. אם אתם מגייסים אותנו, אנחנו דורשים תנאים. אם לא מגיע לנו כלום, אנחנו גם לא צריכים לתת לכם כלום.

ואת הפרדוקס ×”×–×”, הציונים המודרניים לא מצליחים להתיר. ובין שתי אבני הריחיים הללו – יוקר המחיה ועול השירות מצד אחד, והתפרקות המדינה מהתחייבויותיה מצד שני – אנחנו מאבדים דור של ישראלים. מה יש ללפיד להציע להם? עוד זכרונות שואה של אביו? מה יש לנתניהו? עוד דיבורים על דאע”ש על הגדרות? אם לנצח תאכל חרב, אומרים צעירים רבים, חפשו אותנו באירופה.

(עוד על כך, ועל האירוניה ההיסטורית, בהמשך השבוע.)

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נתניהו היה רוצה לבטל את בג”צ, אבל אין לו אומץ לשם כך: הנזק עולה על התועלת. אז הוא מסתפק בהטלת אימה על השופטים

ראש ממשלתנו הנועז, בנימין נתניהו, שב ארצה מהארוחה עם השוגר דדי שלו, וזמן קצר לאחר מכן אמר לקול ישראל שהוא שוקל את הגבלת סמכויות בג”צ. זאת, לאור ההחלטה האחרונה של בג”צ בנושא הפליטים, שקבעה שמדיניות ממשלת ישראל – כליאה ללא העמדה לדין וללא הבאת ראיות לביצוע עבירה – היא בלתי חוקית. הדברים של נתניהו הגיעו כמה ימים אחרי שעשה אחמדניג’אד וטען שאין בישראל מבקשי מקלט, “רק מהגרי עבודה בלתי חוקיים.”

מסתבר שאם פסיקת בג”צ בנושא הפליטים לא מוצאת חן בעיני ראש הממשלה, הוא חושב שהתפקיד שלו הוא לרסן את בג”צ בנושא. אבל למה לעצור שם? יכול להיות שעוד כמה שבועות, יורה בג”צ להסיר את המאחז הבלתי חוקי למשעי עמונה, וזה יצור לראש ממשלתנו היקר משבר קואליציוני. לא כדאי לשלול את הסמכות של בג”צ לדון בנושא מאחזים? רגע, למה רק מאחזים? בואו נקבע שבג”צ לא יכול לדון בכלל בנושאים שקשורים לשטחים. ולתקציב. ובעצם, לכל דבר שיכול לעצבן את הממשלה.

זה למעשה די פשוט. אין לישראל חוקה. אם נתניהו באמת רוצה, הוא ימצא את 61 חברי הכנסת שיבטלו את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ויהיה לו קל אפילו יותר למצוא מספר רנדומלי של חברי כנסת שיחליטו שמעתה, החלטות בג”צ לא יחולו בשטחים שנמצאים מחוץ לישראל ותחת שליטת צבאה. ההחלטה הזו אפילו תהיה הגיונית.

ולמרות כל הרטוריקה של נתניהו, ×–×” לא יקרה. ×–×” לא יקרה, בדיוק כפי שצה”ל לא כבש את רצועת ×¢×–×” למרות הברברת על הפלת משטר החמאס שפלט נתניהו ב-2009. וכמו במקרה ההוא, הסיבה פשוטה מאד: אין הצר שווה בנזק המלך. ברגע שנתניהו יעשה אחד משני הצעדים האלה – ביטול חוק היסוד או ביטול הסמכות שלו בשטחים הכבושים – הוא יחסל את שאריות האמינות של הטענה שישראל היא מדינה דמוקרטית.

במערכת קלאסית של הפרדת רשויות, ברור מאליו שכוחה של הממשלה, הרשות המבצעת, גדול משל האחרות, ועל כן הן מפקחות עליה. תפקיד הפיקוח של הרשות המחוקקת, הפרלמנט, על הרשות המבצעת חשוב לא פחות מאשר תפקיד החקיקה שלו; והרשות השופטת נמצאת שם כדי לוודא, בין השאר, שהרשות המבצעת לא חורגת מהמותר לה. כלומר, היא שם גם כדי להגן על האזרחים מפני עוולות הרשות המבצעת – עוול שקיומו הוא בלתי נמנע ברגע שיש רשות מבצעת.

בישראל, סמכויות הפיקוח של הפרלמנט התנוונו מזמן. הכנסת, מאז ימי ממשלות האחדות של שנות השמונים, היא ברוב גדול של המקרים חותמת גומי של הממשלה. רק כאשר הממשלה על סף קריסה, היא מאבדת את שליטתה בכנסת. טריק נוסף של הממשלה, חוק ההסדרים, מאפשר לה לעקר את אחת הסמכויות העיקריות של הכנסת, פיקוח על ההוצאות שלה. החוק הזה, כמובן, הוא המצאה של שמעון פרס. שרים עדיין עושים טובה ומדי פעם עונים על שאילתה, אבל המוסד הזה גווע כבר עשורים.

המחסום העיקרי שנותר בפני עריצות של הרשות המבצעת הוא בתי המשפט. זו הסיבה שאנחנו שומעים כל כך הרבה קינות על כך שאי אפשר לזוז בלי יועץ משפטי: הכנסת לא שם כדי להגן עלינו וכל העבודה נופלת על בתי המשפט.

ואם נתניהו וחבר מרעיו יבטלו את היכולת של בתי המשפט להגן על החברה – בדגש על החלשים בחברה, שהם אלו שזקוקים יותר מכל להגנתם – הם ישאירו את ישראל כמדינה שיש בה בפועל רק ממשלה, רק רשות מבצעת. וכל העולם מסתכל: שינוי ×›×–×” בחקיקה יבהיר לכל מי שעוד קונה את הקש והגבבה על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון * (* = אלא אם אתה לא יהודי, יהודי עם צבע עור לא נכון, יהודי מהמעמד הלא נכון, או יהודי ממוצא לא נכון) שהגיע הזמן להחזיר את הסחורה ולבקש החזר. אין מדינות דמוקרטיות נטולות ביקורת שיפוטית.

אז מה יעשה נתניהו? מה שהוא עושה תמיד: לא יבטל את בתי המשפט, אלא פשוט יימנע מיישום פסקי הדין שלהם. במידת הצורך, עורכי הדין של הפרקליטות, שכבר התרגלו להגן על כל מעשה נבלה, יתייצבו בבית המשפט ויבהירו שלוח הזמנים שלו לא ישים, ושהם רוצים ארכה של חצי שנה. ואחרי חצי שנה, הם ירצו עוד ארכה של חצי שנה. ואחריה, שלושה חודשים. ושוב, חצי שנה. כי יש סדרי עדיפויות.

אבל לדברים של נתניהו על מהלך עוקף בית המשפט יש משמעות: הם מטילים אימה על השופטים. כן, אפשר להטיל אימה על שופטים. רוזוולט עשה את זה כשבית המשפט העליון האמריקאי איים להפיל את הניו דיל: הוא הודיע שהוא ירחיב את מספר השופטים ויאייש את בית המשפט באנשיו. זה היה תרגיל פוליטי מסוכן: הביקורת על רוזוולט היתה עזה. אבל בפעם הבאה שחוק של רוזוולט הגיע לבית המשפט, שופט שבעבר הצביע נגד חוקים שלו שינה את הצבע… סליחה! סליחה! את הפסיקה שלו, והחוק עבר. נתניהו מכיר את התקדים הזה. שופטי בג”צ מכירים אותו גם כן. והם יודעים יותר טוב מכולם שהם כבר לא חיים בשנות השבעים והשמונים, ושהשפה הארכאית והנימוסים שמיטב המשפטנים היקים הביאו לבית המשפט מוויימאר כבר לא יגנו עליו יותר.

וזו הסיבה שגדעון סער יוכל להפר את פסיקת בג”צ בנושא הפליטים, מבלי לחשוש שמא הוא ייעצר על בזיון בית המשפט. וזו הסיבה שדורות של אלופי פיקוד ושרי בטחון לא ישבו כמה חודשים מאחורי סורג ובריח, אחרי שלא יישמו החלטות של בתי משפט על פינוי מאחזים והתנחלויות. השופטים יודעים שהם משחקים תפקיד בקומדיה; שכאשר הם מתחככים בנקודות הרגישות של המשטר, היכולת שלהם להכריע לא קיימת בפועל; שבמצבים כאלה, פסקי הדין שלהם פשוט לא יקוימו. אז הם שופכים את מררתם במילים קשות, נוזפים במדינה ומלקים את נציגיה בשוטים ועקרבים מילוליים – אבל לא עושים דבר.

×›×™, בסופו של דבר, תפקיד בקומדיה – תפקידו של הליצן, שרואה את הנולד ומקונן עליו אבל אינו יכול לשנותו – בכל זאת עדיף, לכל הצדדים, על פרישה מוקדמת לפנסיה של המשחקים בתפקיד הליצנים. המדינה יכולה להעמיד פנים שיש בה ביקורת שיפוטית, והשופטים יכולים להעמיד פנים שהם אכן שופטים. שני הצדדים יוצאים נשכרים: הממשלה יכולה לא לקיים את פסקי הדין ובו זמנית ליילל בפני הימין שידיה כבולות, והשופטים יכולים לפכור את ידיהם ולכתוב מילים קשות.

ומה אומרים השופטים לעצמם, כשהם תולים את הגלימה ונועצים מבט במראה? הרי הם בחלקם הניכר אנשים הגונים. הם יאמרו לראי שכן, זו היתה החלטה פחדנית. שכן, הם קצת נכשלו בתפקידם, קצת מעלו באמונם של אנשים שהם היו כל מה שעמד בינם ובין עריצות השלטון; אבל שלא היתה ברירה. לא על זה נלחם את המלחמה הסופית. צריך לבחור את הקרבות, לשמור את הכוח למאבק האמיתי, והוא הרי יגיע עוד שנה-שנתיים-שלוש. כי מה יקרה אם הממשלה פשוט תודיע שהיא לא תציית לפסיקה? האם זה לא יהיה משבר? האם לא ראוי להמנע ממנו? על כל פנים, לדחות אותו? אולי, מתפלל הלב, לדחות אותו למשמרת של מישהו אחר? אולי חזק יותר, אבל על כל פנים אחר? והרי היתה לנו, באמת, מסורת מפוארת. אז עכשיו שאהיה האיש שיכבה את הלפיד? שישבור את הכלים? ומה יקרה אז? מה יבוא במקום?

ובינתיים, הם מסכינים עם מערכת של עוול, לא עומדים מולה, מספקים לה עלה תאנה, מאפשרים לה להציג את עצמה כדמוקרטיה. בינתיים, הם נסוגים מולה צעד אחרי צעד. גם כאשר הם אומרים מילים קשות, אין הם מעיזים לגבות את המילים במעשים.

כוח משחית, וכוח אבסולוטי משחית אבסולוטית. ומי שלא בולם אותו, אחראי גם הוא להשחתה. אבל בסופו של דבר, אנחנו תולים יותר מדי תקווה בשופטים: גם אם היתה לנו חוקה, וגם אם היא היתה חוקה ליברלית, היא לא היתה מחזיקה מעמד כאשר העם מתנגד לחירות ולשוויון. הבעיה היא לא בשופטים: היא באספסוף שמתיימר להיות הציבור היהודי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נתניהו קולט שהוא מאבד את ארה”ב, והוא – כרגיל – מעדיף לשקר ולהאשים בכך את ארגוני זכויות האדם

ראש ממשלתנו היקר מתארח בארה”ב השבוע, ופרט לנאום באו”ם שהשפעתו היחידה היתה הרעלת אלכוהול בקרב מספר שמאלנים שלא הספיקו ללגום כוסיות בקצב שבו הוא פלט “דאע”ש”, וארוחה עם הקריקטורה האנטישמית שמממנת אותו, לא נראה שמישהו יזכור אותו. על הביקור הטקסי לצרכי הכנסת אצבע בעין לנשיא ארה”ב אובמה העיבה תקרית לא נעימה: דובר הבית הלבן השמיע הודעת גינוי חריפה במיוחד לממשלת ישראל בשל תכניות הבניה שלה במזרח ירושלים, והגדיר אותה כ”מרעילה את האווירה”, והוסיף שהיא גורמת לפקפוק “במחויבותה של ישראל לשלום, ותרחיק את ישראל מבעלות בריתה הקרובות ביותר.” בהתחשב בכך שנתניהו חזר בביקורו בבית הלבן על השקר שלו, על פיו הוא מחויב לתכנית שתי המדינות, קשה לראות בכך אלא הכרזה רשמית-למחצה של הבית הלבן שנתניהו הוא שקרן. אמנם, דובר הבית הלבן לא שיסע את הפגישה של אובמה ונתניהו, ולא רץ אחרי נתניהו עם שלט “שקרן” מול המצלמות, אלא שמר על מינימום של נימוס וחיכה עד שנתניהו יעזוב את הבית הלבן; אבל קשה להזכר מתי בפעם האחרונה נראתה נזיפה כזו. ואת מה שאובמה חושב על נתניהו, אנחנו כבר יודעים – באדיבות השיחה ההיא עם סרקוזי.

נתניהו אוהב להעמיד פנים שהיחסים בין ישראל ובין ממשל אובמה תקינים; הוא צריך את זה עבור קהל המרכז-ימין-מתון הענקי בישראל, שיודע שבלי סיוע אמריקאי נלהב אין לנו תקומה. נתניהו גם זוכר היטב מה קרה כשעצבן יותר מדי את ממשל קלינטון, ומה עשה בוש האב ליצחק שמיר. הדבר האחרון שהוא צריך זה שהבית הלבן לא רק יאמר שהנוזל שנתניהו מזרזף עליו הוא שתן ולא גשם, אלא גם יוסיף זרזוף משלו.

אז נתניהו עשה את מה שהוא רגיל לעשות, ונקט במהלך כפול: שקר משולב בהתקפה על ארגון זכויות אדם. הוא אמר בצדקנות ש”לא אאסור על יהודים” לקנות דירות בסילוואן, ושארגון “שלום עכשיו”, שפרסם את דבר תכנית הבניה בגבעת המטוס, אשם ב”חוסר אחריות לאומית” משום ש”ברור שההצפה של זה עכשיו נועדה לפגוע בפגישה” בין נתניהו לאובמה.

נפרק את השקרים של נתניהו אחד לאחד. האנשים שרכשו את הדירות בסילוואן, בהנחה המפוקפקת שהרכישה אכן כשרה, הם לא אנשים פרטיים. מדובר בעמותת אלע”ד, אחת העמותות היותר חשאיות בישראל, שהצליחה לארגן איסור פרסום על התרומות שהיא מקבלת. אז אי אפשר לדעת מי תורם לה, אבל אלע”ד משולבת בשורה של פרוייקטים ממשלתיים בירושלים. היא קיבלה, מצא דו”ח של עמותת “עיר עמים”, רבע מאדמות ואדי חילווה (”עיר דוד”), באמצעות תרגיל מסריח מהמקובל, ומנהל הפיתוח של אלע”ד, דורון שפילמן, אמר בגאווה ש”אנחנו כמעט סניף של ממשלת ישראל.” ידוע שממשלת ישראל מעבירה לאלע”ד כסף ציבורי לפרוייקטים שלה; יהיה מעניין יום אחד, לכשייחשפו התרומות של אלע”ד, האם היא קיבלה כסף ציבורי גם בדרכים עלומות אחרות.

ומי הם ה”יהודים” שלפי נתניהו “קונים דירות” בסילוואן? ובכן, תחקיר של “הארץ” גילה שמדובר בשכירי חרב: מתנחלים שמתחייבים להגיע לדירות ולשהות בהן, חמושים, בין עשרה ל-30 יום, בתשלום של 500 ש”ח ביום. זה כ-15,000 ש”ח בחודש. בפעם הבאה שיגידו לכם שפעילי שמאל מקבלים כסף אירופי, שאלו אותם מאיפה יש לאלע”ד כסף לשכירי חרב ב-15,000 ש”ח לחודש לחתיכה.

אגב, כשאתם קניתם דירה, היא הגיעה קומפלט עם שכיר חרב חמוש, שממומן על ידי עמותה אפלה? שר בכיר בממשלה מיהר להתייצב בדירה שלכם ולהודיע שאתם מגשימים את היעוד הלאומי, תוך שהוא מפריח שקרים על מספרים, כהרגלו? לא? אז כנראה שאתם שייכים לרוב המוחלט של האוכלוסיה היהודית שלא מעניין את ממשלת נתניהו-לפיד-בנט.

עד כאן באשר לקשקשת של נתניהו שהפלישה לסילוואן היא “יהודים שרוכשים בתים.” נעבור לחלק השני, המסוכן יותר: העלילה כנגד “שלום עכשיו.” קודם כל, העובדות. עירית ירושלים פרסמה את אישורי הבניה לגבעת המטוס ערב ראש השנה – שטיק קלאסי כשאתה רוצה לקבור ידיעה ולוודא שרק אנשי שלומך ידעו ממנה, ×›×™ הם ישמעו על כך בערוצים הפנימיים. משיחות עם אנשי “שלום עכשיו” עולה שהם שמעו על התכנית אתמול (ד’), מכלי התקשורת הפלסטיניים – ×›×™ כלי התקשורת היהודיים לא מדווחים על דברים פעוטים כאלה – ומיהרו לצאת בהודעה בנושא. ×–×” גם מה שעולה מההודעה שלהם.

אז עכשיו צריך לשאול את המסית הלאומי כמה שאלות. למה הפרסום של “שלום עכשיו”, בניגוד לפרסום הרשמי ולפרסום בתקשורת הפלסטינית, הוא “חוסר אחריות לאומי”? האם באמת חשבת שתוכל להסתיר את הבניה הזו? האם חוסר האחריות הלאומי הוא הבניה, או הדיווח על הבניה? “ברור שההצפה של זה עכשיו נועדה לפגוע בפגישה”? וואלה, הצבעה על פרסום ישראלי רשמי, שנעשה בסמוך לחג שבוע קודם לכן, היא “הצפה של זה עכשיו”?

המצוקה של הבובה של אדלסון מובנת. נתניהו מיישם את המדיניות של מועצת יש”ע ושל האיש שמממן אותו. הבעיה שלו היא שכבר אי אפשר להסתיר את זה. אף אחד לא קונה יותר את הכזבים. לפני חמש שנים, כשהוא דיבר על “שתי מדינות לשני עמים” בנאום בר אילן (זוכרים איך קשקשו לנו שמדובר בנאום היסטורי?), כולם נאלמו דום לכמה חודשים; אמש, השקר הנלעג החזיק בקושי רבע שעה, עד שהבית הלבן קרא פומבית לנתניהו שקרן.

נתניהו יודע שלציבור האמריקאי נמאס מהמזרח התיכון. הוא יודע שהציבור האמריקאי לא מוכן לצאת למלחמה שם. הוא יודע שהמדיניות שלו ושל המתנחלים מרחיקה יותר ממחצית מהציבור – המצביעים הדמוקרטיים ורוב הצעירים – מתמיכה בישראל. הוא יודע שאדלסון נחשב למרעיל הדמוקרטיה האמריקאית בקרב חלקים ניכרים מהציבור. הוא יודע שהקשר בינו ובין אדלסון מזיק לו בארה”ב. והוא יודע שיותר ויותר ישראלים מתחילים להבין את ×–×”. הוא יודע שכרגע אין לו מתחרה, אבל הוא לא יודע מה יוליד יום.

אז, כהרגלו מימי ההליכה אחרי ארון המתים של רבין, מהימים שבהם הוא לחש באוזנו של מכשף ש”השמאל שכח מה זה להיות יהודים,” מהימים שבהם הוא קרא בגרון ניחר “הם מ פ ח ד י ם,” הוא מפיץ שקרים ושנאה כלפי האנשים שמעיזים להצביע על העובדות. זה האיש. זה כל מה שהוא יודע לעשות.

ועוד דבר אחד: ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, רובי ריבלין הוכיח לנו השבוע שהוא יודע למלא את תפקיד הנשיא. תוך שלושה חודשים, הוא כבר עשה בתפקיד יותר משעשה בו פרס שבע שנים, והוא כמעט גורם לך לחשוב שיש טעם בתפקיד הזה. תודה, כבוד הנשיא, על שלכמה דקות הזכרת לי מה זה לחוש גאווה כישראלי.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)