החברים של ג'ורג'

חמושי צה”ל הרגו 27 פלסטינים בגדה המערבית מאז מבצע “צוק איתן.” התקשורת היהודית לא מדווחת על ההרוגים האלה, ואז מצטנפת לתנוחה עוברית כשמגיעה נקמה

“אנחנו לא ממש טובים בטיפול בגהנדי.” האלוף עמוס גלעד, על דיכוי המחאה העממית הפלסטינית, מסמכי וויקיליקס.

מאז הפיגוע ביום רביעי, שבו רצח עבד אלרחמן אלשלודי את התינוקת חיה זיסל ברון ושלאחריו הרגו אותו שוטרים, עולה קינה מהתקשורת היהודית (*): מה עשינו, מאיפה זה בא לנו, מה כבר קרה. (עוד על אלשלודי, ועל החשד שהוא עונה על ידי השב”כ ונרדף על ידיו, כאן.)

אמש (ו’) הרגו חמושי צה”ל נער פלסטיני בן 14, ערוא עבד אל והאב, מהכפר סילוואד. דובר צה”ל טען שאל והאב השליך בקבוק תבערה, או הצית בקבוק תבערה, ובאותה הנשימה טען שהאירוע “נמצא בבדיקה.” כלי התקשורת היהודיים מיסגרו את התקרית כחיסול מחבל על ידי צה”ל, תוך התעלמות מכך שמקורות פלסטיניים הכחישו שהוא יידה בקבוק תבערה. האם אל והאב אכן השליך בקבוק תבערה? הייתי רוצה לראות את התיעוד. אבל ×–×” בסדר: בצה”ל יודעים שאם הם יגידו שהוא השליך בקבוק תבערה, מעטים היהודים שישאלו שאלות. אחרי הכל, לא ×”×™×” רעש כשחמוש צה”ל ירה למוות ללא סיבה בח’ליל ענאתי בן ×”-10. רעש נוצר רק כאשר הצבא המוסרי מעט יותר מהחמאס (אם ×›×™ שיעור החמושים לעומת אזרחים שהוא הרג ×”×™×” נמוך משמעותית מזה של החמאס בעימות האחרון) נתפס כשהוא הורג בלי סיבה – כמו במקרה של הרצח הכפול בביתוניא, לפני חמישה חודשים. זוכרים? ובמקרים האלה, הרעש מיועד כולו לעמעם את הפריצה הבלתי נוחה של המציאות לחיינו. פרשנים צבאיים, שמגישים לציבור היהודי את עמדת דובר צה”ל כשהיא בלתי לעוסה, מגלים פתאום ספקנות, וכל אחד × ×”×™×” מומחה מטעם עצמו למצלמות אבטחה.

ואל והאב לגמרי לא היחיד. מסוף מבצע “צוק איתן” ועד אמש, הרגו חמושים ישראלים רשמיים – קרי אנשי צה”ל ומג”ב, לא כולל המיליציות הלא רשמיות של המתנחלים – 27 פלסטינים בגדה המערבית, כך על פי נתוני בצלם. שישה או שבעה מהם היו ככל הנראה מטרות לגיטימיות (למשל, החשודים ברצח שלושת הנערים, שדווח שהתנגדו למעצרם בירי.) מחר (א’) ימלאו חודשיים לסוף “צוק איתן.” המשמעות היא שצה”ל הרג בגדה המערבית 17 פלסטינים לא חמושים בחודשיים. ×–×” בערך שני הרוגים בשבוע. כל ×–×” כמעט ולא מופיע בתקשורת היהודית.

מעבר למעשי ההרג שכמעט אף אחד כבר לא תובע עליהם הסברים, מחזיקה המשטרה החשאית הישראלית, המכונה בדרך כלל שירות הבטחון הכללי, ב-470 עצורים מנהליים – רובם המכריע נעצרו אחרי מבצע “שובו אחים.” במאי, החזיקה המדינה היהודית 196 עצורים מנהליים; בסוף חודש אוגוסט, כבר היו כמעט 300 עצירים חדשים. אלה אנשים שכנגדם לא מובא שום כתב אישום – למעשה, מדובר באנשים שבהגדרה אין נגדם ראיות. אם היו ראיות, הם היו מועמדים לדין. רשמית, המעצר המנהלי מוגבל לשישה חודשים; בפועל, השוטרים החשאיים שלנו מרבים לעצור אנשים מיד עם שחרורם. פעם שניה, ושלישית, ורביעית.

במקביל, ממשיך הסיפוח הזוחל של שטחי סי. עבדכם הנאמן כתב לאחרונה עבור “יש דין” (גילוי נאות: אני מספק לארגון שירותי בלוגינג בתשלום) פוסט שמזכיר שלמרות שבג”צ הורה לאפשר לחקלאי בית פוריק לשוב לאדמותיהם שנלקחו מהם שלא כדין, בפועל הם חוששים לעשות זאת בשל האלימות שמפגינים אזרחים ישראלים – אלימות שהמיליציות הרשמיות של השלטון לא מצליחות לדכא, בין השאר משום שהן לא כל כך רוצות; כשהן רוצות הן יכולות. בדוגמא נוספת, לפני כחודש החריב המנהל האזרחי את תשתיות החשמל של ח’ירבת א-טוואייל, כפר בבקעת הירדן שהמדינה היהודית רוצה להשתלט על אדמותיו. המנהל האזרחי, נזכיר, הוא אותו הגוף שמוציא צווי הריסה למאחזים בלתי חוקיים – אבל לא אוכף אותם אלא אם בג”צ מאלץ אותו לכך, אחרי הליך של שנים.

כל ×–×” – הרג, מאסר ללא משפט, נישול וביזת אדמות – קורה בהסכמה בשתיקה של האזרחים היהודים בישראל. אין אדם בר דעת בישראל שאיננו יודע, ולו בקווים כלליים, על מה שהמדינה היהודית עושה בגדה אלא אם הוא בוחר אקטיבית שלא לדעת. אלו פעולות שמתבצעות על ידי הציבור היהודי באמצעות נציגי השלטון שלו, מגויסי הכפיה שלו, וכספי המסים שלו. כל ×–×” עובר בשתיקה – עד שמגיע אקט נקמה פלסטיני, לעתים נפשע, ומזעזע את הציבור.

ואז, בבת אחת, הציבור היהודי – שבימים כתיקונם אין מיליטריסטי ממנו, שהבחירה הראשונה שלו לפתרון בעיה ציבורית היא שימוש באלימות, ושאין כמעט מעשה פשע של חמושיו שלא ×™×–×›×” לתמיכה אוטומטית – מגלה פתאום את הפציפיזם, או ליתר דיוק את היעדרו אצל הפלסטינים. מה ×–×” פה, זועקים כולם, איזה ברברים! אלימות! רצח!

אבל אלימות ורצח הם בדיוק הכלים שישראל מפעילה על בסיס יומיומי כמעט. שוב: שני הרוגים פלסטינים בגדה בשבוע. יתר על כן, המדינה היהודית לא באמת רוצה פציפיזם פלסטיני. הוא רע לה. בעשור האחרון, הפלסטינים נקטו בהתנגדות עממית, ברובה המכריע לא אלימה. פעם אחר פעם, המדינה היהודית דיכאה אותו באלימות חריפה. היא הרגה מספר גדול של מפגינים, והורגיהם חמקו מדין פעם אחר פעם בחסות מערכת הטיוח הצבאית. היא עצרה את מנהיגי המחאה. היא עצרה ילדים ועינתה אותם כדי להוציא מהם הודאות. למחאה העממית היא החליטה לקרוא “הטרור העממי”, כפי שהקמפיין לחרם על תוצרת ישראלית – פעולת מחאה שאין פחות אלימה ממנה – ×–×›×” לכינוי “טרור כלכלי”, וכפי שהנסיונות הפלסטיניים לזכות בהכרה בינלאומית כונו “טרור דיפלומטי.”

מי ששובר בברוטליות את ההתנגדות הלא אלימה, משאיר לצד שכנגד רק את ההתנגדות האלימה. הוא מעמיד בפני הקורבן שלו את הבחירה בין כניעה ובין אלימות; הוא, למעשה, בוחר בכך שההתנגדות לו תהיה אלימה.

וזה מה שהמדינה היהודית רצתה. כפי שהציטוט של עמוס גלעד בפתיחה מראה, צה”ל ממש לא טוב בהתמודדות עם התנגדות לא אלימה. עם אלימות, מצד שני, הוא מסתדר מצוין. אז הוא יכול לעשות את הדבר היחיד שהוא עוד יודע לעשות – להרוג אזרחים ולהתעלל בהם – כשיש לו מעטה של לגיטימיות ובלי שהתקשורת היהודית תציק לו. גם לזרועות ×”-Hasbara של המדינה היהודית, שמתרבות ככל שנושלת הלגיטימיות שלה, עדיפים פלסטינים אלימים. עכשיו נשאר רק לכוון את המדיניות כדי שתשיג את התוצאה הרצויה. וזה לא באמת מסובך: פשוט צריך לתת לצה"ל להיות צה"ל.

במדינה היהודית אוהבים לומר ש”הערבים מבינים רק כוח”; בפועל המצב הפוך. ישראל ויתרה רק אחרי שספגה מכות כואבות. אוהבים אצלנו גם לומר שכל ילד פלסטיני הרוג הוא נצחון פלסטיני. אולי הגיע הזמן לשאול אם גם זו אמרה הפוכה, והאם כל ילד יהודי הרוג הוא נצחון יהודי. בהתחשב באקסטזת ההתקרבנות שהתקשורת היהודית נקטה בה לאחר רצח הנערים ורצח ברון, זו שאלה סבירה לגמרי.

(* – הבחירה במילים “תקשורת יהודית” ו”יהודים” מכוונת: ×”×’×™×¢ הזמן להפסיק להעמיד פנים שהמדינה הישראלית היא מסגרת על-אתנית או אל-אתנית. היא מדינה יהודית, שמנוהלת על ידי יהודים למען יהודים ולשם רווחתם של אלה מדכאת אחרים. ב”ארמון החלומות של הערבים” של פואד עג’מי, הוא מתאר איך ה”מדינה החילונית” הערבית הפכה בעצם לשם קוד לשלטון הסונים. השתלבנו במרחב.)

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: לפני כחצי שנה, תכננתי לערוך מפגש קוראים של הבלוג, ועקב שורה של בעיות בלתי צפויות זה לא יצא אל הפועל. אני רוצה להרים בכל זאת הכדור הזה, ב-26 בנובמבר. אם אתם מעוניינים להגיע, אנא שלחו מייל לכתובת המייל ygurvitz בג’ימייל, וציינו את הפרטים הבאים:

א. שם

ב. העדפה להרצאה, דיון פתוח, או שילוב של שניהם

ג. העדפה למסעדה או פאב, ומה רמת ההוצאה הסבירה מבחינתכם.

אני מקווה לדווח על ההתקדמות בתוך שבוע.

(יוסי גורביץ)