התגובה של בנט לפרשת צ’יקנשיט מציבה קו מסוכן מאד: הטענה שנתניהו מייצג את יהודי העולם. רק זה חסר להם

בכיר בממשל האמריקאי – יו”ר הכנסת, דיווחה טל שניידר, רומז שמדובר בנשיא אובמה עצמו – שפך את מררתו על ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ובין השאר כינה אותו chickenshit, “לשלשת עופות,” ביטוי אמריקאי שמשמעו פחדן שמשרת בעורף אבל מדבר גבוהה-גבוהה על לחימה והקרבה. האמת, בהתחשב בקריירה של נתניהו ובנו המאובטח מדו”צ ב-30 השנים האחרונות, נשמע מדויק למדי, אם כי מאד לא דיפלומטי. מצד שני, בתחרות ה”לא דיפלומטיות”, קשה לקחת את הכתר מנתניהו, שגער בבית הלבן לאחרונה על כך שהוא לא מייצג ערכים אמריקאים.

נפתלי בנט, שעד לאחרונה אמר על נתניהו דברים חריפים, קפץ להגנתו – ובעיני האדם החושב, הכניס חתיכת גול עצמי. כך דברי בנט:

“ישראל חזקה מכל מגדפיה. ראש הממשלה הוא לא אדם פרטי, אלא מנהיג מדינת היהודים והעולם היהודי כולו. קללות חמורות כאלו כלפי ראש ממשלת ישראל הן פוגעניות כלפי מיליוני אזרחי ישראל ויהודים בכל העולם. לא מנהיג סוריה, שטבח 150,000 מאזרחיו, ולא מנהיג ערב הסעודית, שסוקל נשים והומואים, זכו לכינוי 'Chickenshit’. “

אין ספק שנתניהו הוא לא אדם פרטי: הוא רכושו של טייקון הימורים. מעבר לכך – תגיד לי, בנט, אתה מסוגל בכלל לחשוב? בנט מנסה כאן לצייר את הבכיר האמריקאי כאנטישמי, בצורה מגושמת במיוחד – הוא הופך הערה ארסית כלפי וסאל אמריקאי חצוף לעלבון ליהודי העולם כולם – אבל מצליח לספק תחמושת לאנטישמים.

בנימין נתניהו הוא לא “מנהיג העולם היהודי”; הוא אפילו לא “מנהיג ישראל.” הוא ראש ממשלת ישראל מטעם מפלגת הליכוד, שזכתה ברבע מהקולות בישראל בבחירות האחרונות וכיום מחזיקה בכשישית מהם. זה הכל. רוב יהודי העולם לא חיים בישראל. למעשה, רוב יהודי העולם בוחרים, יום-יום ושעה-שעה, בכך שבנימין נתניהו לא ייצג אותם. הם בוחרים אקטיבית לא ליפול תחת חסותו.

כשבנט טוען שנתניהו מייצג את יהודי כל העולם, ושעלבון לנתניהו הוא עלבון ליהודי כל העולם, יש לכך משמעות הפוכה: שיהודי כל העולם חייבים נאמנות לנתניהו, ושהם צריכים להיעלב בשמו – גם כשרוב המוחלט שלהם לא בחר בו ולא יבחר בו לעולם. כלומר, שיהודי כל העולם חייבים נאמנות לראש ממשלת ישראל.

ספק אם יש מסר שיכול לצאת מישראל שיהיה רעיל יותר ליהודי שאר העולם. ישראל היא מדינה שנואה ובצדק; מדי פעם, כשהשנאה לישראל מתורגמת לפגיעה ביהודים שחיים מחוצה לה, מעמידה ישראל פנים שאין לה מושג איך זה קרה – כאילו היא לא מתעקשת שוב ושוב שיגדירו אותה כ”מדינה היהודית.” ועכשיו אומר השר לענייני תפוצות שלה (כן, זה אחד מתאריו של בנט) שראש הממשלה שלה הוא לא סתם ראש ממשלה – הוא “מנהיג העולם היהודי כולו.” וואלה. אז בפעם הבאה שאיזה מפגר שטוף שנאה ישרוף בית כנסת באירופה בתגובה לטבח שביצעה ישראל, הוא יוכל לצטט את בנט – הוא הפנה את השנאה שלו לא כלפי אזרחים צרפתים או צ’כים, אלא כלפי נתינים של המדינה היהודית. אמנם, נתינים בכוח ולא בפועל; אבל לדברי שר התפוצות הישראלי, נתינים שכפופים לראש ממשלת ישראל. נהדר.

ובסופו של בנט לא אשם, לא לגמרי. הוא בסך הכל החוליה האחרונה בשלשלת שימיה כימי המדינה היהודית, שרוקנה את האזרחות הישראלית מתוכן והעניקה משמעות רק למוצא האתני היהודי. המדינה היהודית, נזכיר, מכחישה בכל תוקף את עצם קיומם של ישראלים; יש בה אשורים, אומרים לנו, אבל אין בה ישראלים. פעם אחר פעם, מסרב משרד הפנים הישראלי להכיר בלאום הישראלי; ובג”צ עומד מאחוריו פעם אחר פעם. אין באמת מדינה ישראלית. יש רק מדינה יהודית. והמתח בין התנועה הציונית ובין היהודים הנורמליים תמיד התבסס על כך שהנורמליים הבינו שלא רק שהמדינה היהודית תהיה, בהכרח, מפלצת, אלא שהיא תסכן גם אותם, שלא בחרו בה: מדינה יהודית, כתב לוסיאן וולף בראשית המאה ה-20, “לא רק תחריף את הקשיים העומדים בפני יהודים בלתי משוחררים, ותסכן את חירויותיהם של היהודים המשוחררים בעולם כולו, אלא שבפלסטינה עצמה היא תביא ליצירת מדינה יהודית המתבססת על הגבלות אזרחיות ודתיות מהסוג המדיוואלי ביותר; מדינה שכתוצאה מכך לא תוכל לעמוד ושתגרום חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות. אכן, אי אפשר שיהיה אחרת, כאשר לאום פוליטי נשען על מבחנים דתיים וגזעיים; ואין כל לאומיות יהודית אפשרית אחרת.”

ובנט, שמוכיח כל יום ש”אכן, אי אפשר שיהיה אחרת,” רוצע כעת את אוזני צאצאיו של וולף, שבחרו שלא לחיות ב”חרפה המתמשכת ליהודים וליהדות” למשקוף של “מנהיג יהודי העולם” נתניהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)