החברים של ג'ורג'

(יוסי גורביץ)

לא מדברים על ×–×” הרבה בתקשורת הישראלית, אבל הממלכה הירדנית נמצאת בצרות צרורות. חמש שנים של בצורת קשה, שבישראל הביאו לעלייה של כמה גרושים בתעריף המים ולבקשה מנומסת לקצר את משך המקלחת, הורידו את שכנתנו ממזרח על ברכיה. ברבת עמון, שישה ימים בשבוע אין מים בברזים. בכלל. נאדה. יום אחד בשבוע, למשך שש שעות, המים מגיעים לברז, והתושבים ממלאים את המיכלים שעל ×”×’×’ כמיטב יכולתם – מהמיכלים האלה צריך לשתות, להתקלח ולכבס בגדים במשך כל השבוע. ואם ×–×” המצב בעיר הבירה, ניתן רק לנחש מה קורה בערי השדה, בפרובינציות ובכפרים הנידחים. מתוך 6 מיליון תושבים בירדן, ההערכה היא שכשני מיליון הם פלשתינאים, ועוד כמיליון עיראקים שברחו מהמלחמות בארצם; האחים המוסלמים, תנועה דתית קיצונית אשר יסדה – בין השאר – את חמאס, מחזיקה במספר המושבים הגדול ביותר בפרלמנט הירדני; וכשמצרפים לכל אלה את המחסור במים, לא קשה לראות את כסאו של המלך עבדאללה מתחיל להתנדנד.

בעוד כשנה – ביוני 2011 – אמור להסתיים מחקר ייתכנות גדול, המבוצע ×¢"×™ חברות אירופאיות במימון הבנק העולמי, אשר יקבע האם ניתן לבצע את פרויקט תעלת הימים, מבחינה הנדסית, כלכלית ואקולוגית. מתווה "התעלה", אשר אושר ×¢"×™ ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית, מדבר על שאיבת ×›-2 מיליארד מ"ק מים בשנה מים סוף, והובלתם צפונה בצינור תת-קרקעי (לא, לא תעלה…) דרך הצד הירדני של הגבול. איפשהו בדרך, מפעל התפלה ענק יתפיל את המים בעזרת אנרגיה הידרואלקטרית: מחצית כמות המים תהפוך למים מתוקים (שיוזרמו לרבת עמון) והמחצית השניה למים מלוחים מאוד (שיוזרמו לים המלח). הרשות הפלסטינית הודיעה שהיא מבקשת כמה עשרות מיליוני מ"ק ממי השתיה בשנה, ישובי הערבה הישראלים יקבלו עוד כמה עשרות מיליונים, אבל שלא תהיה טעות: כולם מסכימים ×›×™ רוב רובם של המים המתוקים שיופקו, ישמשו לשתיה של תושבי הממלכה. מבחינת ישראל, המים המלוחים שיזרמו לים המלח יעשו לו רק טוב: המפלס יעלה, יווצרו פחות בולענים, המלונות ירוויחו יותר כסף מתיירות, וכמובן מפעלי האשלג – המייצרים בין 1-2% מהתל"×’ הישראלי – ירויחו גם הם. אבל ×–×” רק בונוס: העיקר, כאמור, הוא להשקות את הירדנים.

יש עוד הרבה מכשולים בדרך. מבחינה הנדסית, זו תהיה מפלצת שתגמד את המוביל הארצי וייבוש החולה גם יחד: אף אחד בעולם עוד לא ניסה להקים מפעל התפלה בגודל כזה (המפעלים הגדולים בעולם, אלה שבאשקלון ובחדרה, הם בסה"כ תשיעית מהגודל המתוכנן לפרויקט), שלא לדבר על הובלת כמות ענקית של מי-ים דרך מאות ק"מ מדבריים. מבחינה כלכלית, כאשר מים מים-המלח פוגשים במים מים-סוף, נוצר גבס בכמויות גדולות; אף אחד לא יודע אם הגבס הזה ישקע או יצוף, אבל אם הוא יצוף, הוא יסתום את המשאבות של מפעלי האשלג בישראל וירדן, והתוצאה הכלכלית תהיה חמורה. ומבחינה סביבתית, לאף אחד אין מושג מה באמת שאיבת המים תעשה למערכת האקולוגית העדינה של ים סוף, ובעיקר למשטר הזרמים, הכימיה של המים, יכולת הגדילה של האלמוגים ומחזורי החיים של מליוני היצורים המאכלסים את השוניות.

לפני כשנה, הירדנים נשברו מרוב צמא: הם הכריזו כי לא משנה מה תהיה תוצאת המחקר הבינלאומי, הם הולכים להקים בשטחם גירסה מוקטנת של הפרויקט (120 מיליון מ"ק בשנה). הבנק העולמי רתח מזעם, אולם לאחר שהירדנים נכשלו בהשגת מימון ממדינות ערב, ישבו כולם שוב לשולחן המו"מ. בסופו של דבר, הירדנים הסכימו לחכות עם הפרויקט העצמאי שלהם עד לקבלת תוצאות מחקר הייתכנות הבינלאומי, אולם בד בבד הם כבר הוציאו מכרז לחברות הנדסה בינ"ל לביצוע הפרויקט, והזוכה אמורה להיות מוכרזת כבר החודש. ישראל, מצידה, מקבלת בהבנה את הפרויקט הירדני, ומוכנה – בקריצת עין מסוימת – לקרוא לו "פיילוט" של הפרויקט הגדול, המשותף. כמובן שבניגוד לפרויקט פיילוט, הוא לא יפורק במידה ויתברר שיש לו השפעות הרסניות על ים סוף, ים המלח או הערבה; באופן מעשי, זה יהיה השלב הראשון של פרויקט תעלת הימים, והוא הולך להתחיל, ככל הנראה, בשנה הבאה.

למי שמתענין בנושא, כינוס פומבי של צוות מחקר הייתכנות יתקיים ב-16 ליוני, במרכז הכנסים של קיבוץ רמת רחל (ליד ירושלים). בכינוס ידונו בתוצאות המחקר עד כה, ובתוכניות להמשך. לפרטים נוספים: http://go.worldbank.org/MXWJ6T5RS0

(ד"ר זוהר פסטרנק)

(יוסי גורביץ)

(הערה: את רוב הפוסט הזה, פרט לארבעת הפסקאות האחרונות, כתבתי בערב יום ראשון. קריסת השירות של נטוויז'ן לא איפשרה את סיומו באותו ערב, וביום שני אתם יודעים מה קרה. הנה הוא, באיחור קל, ועדיין רלוונטי, לדעתי.)

ציפי לבני הצליחה להציל את הכנופיה שלה – תעשו לי טובה, מי באמת יכול להתייחס לקדימה בתור מפלגה? – בבחירות האחרונות, משום שהיא פנתה למעוזים ישנים של השמאל והפחידה אותו שביבי בא. בין השאר היא הצליחה לשכנע שורה של פעילים בקהילה הגאה שהיא עדיפה על פני הבית הטבעי שלה, מרצ. וכך הצליחה לבני לעשות את הבלתי אפשרי: להעלות את כוחה של קדימה. משהתחזתה לאשת שמאל, הצליחה להכניס לכנסת את דליה איציק, רוחמה אברהם בלילא, צחי הנגבי, אבי דיכטר, גדעון עזרא, רונית "מפלגת דמיקולו" תירוש, עתניאל שנלר, וכמובן את שאול מופז. מה היינו עושים בלי שאול מופז.

שנה ומשהו חלפה, ולבני לא מצליחה להמריא. הסיעה שלה, לכאורה, היא הגדולה ביותר בכנסת, אבל היא מפוצלת לאמבות. החברים עצבניים, סובלים מיסורי גמילה מהשלטון. בפועל, לבני לא הצליחה לעשות כלום בשנה האחרונה, פרט אולי לבלימת נסיון פוטש של נתניהו.

ואז קרה מה שקורה תמיד כשמפלגת מרכז נראית על סף קריסה: צץ מישהו שרוצה להקים אחת חדשה. במקרה שלנו, מדובר ביאיר "ארבעת אבותי" לפיד, האיש היחיד בהיסטוריה שההין אי פעם לכתוב ברצינות אוטוביוגרפיה של אדם אחר. לפיד, אומרים, נראה טוב; הוא בהחלט עובר מסך; ואנשים שתמיד מזכירים לנו שרונלד רייגן היה שחקן אומרים שהוא יכול להיות גם ראש ממשלה. לפיד ככל הנראה מתכנן קמפיין פוליטי – הוא מקפיד לא להכחיש – ועושה את זה בצורה בזויה: מתוך עמדת הכוח התקשורתית שלו. יש אפילו הצעת חוק שמיועדת לחסל את ההתמודדות שלו. אשר לרייגן – נו, צריך הבנה בפוליטיקה ובהיסטוריה האמריקנית שדומות לאלה של לפיד כדי לא לדעת שרייגן עשה כמה דברים בין הקולנוע ובין הנשיאות. הוא היה מושל קליפורניה, למשל. יתר על כן, בניגוד ללפיד לרייגן היו דברים מדויקים לומר על החברה האמריקנית. הוא לא הסתפק בעמדה של חביב הקהל ולא פחד לומר דברים קשים.

כך או כך, לבני החליטה שהגיע הזמן ליצור בידול בינה ובין לפיד. הלז, כפי שניתן לנחש, ימשיך באותו קו של אביו: תקיפה של החרדים, תוך התעלמות משאר בעיותיה של המדינה – שינוי היתה אגנוסטית למדי בשאלת השטחים; זה היה עיקר כוחה בבחירות של 2003 – וזה אותו קו עצמו שכבר נקט ראש עירית תל אביב, רון חולדאי, לפני כחודש.

לבני, שגם היא אמרה כמה אמירות אנטי חרדיות, היתה צריכה לחדד את ההבדלים בינה לבינם. אז בסוף השבוע שעבר היא יצאה בשורה של אמירות אומללות. היא תקפה את "הבורות ביהדות" ב"מדינת תל אביב", היא אמרה ש"הפרהסיה במדינה היהודית בתל אביב" מטרידה אותה יותר מאשר זו שבבני ברק. היא הביעה כמיהה ל"מנגינה הזו", כלומר לניגון החרדי (והאידישאי) "לא נשמעת היום באזורים אחרים בארץ"; תוך ניתוק מרשים מהמציאות, היא אמרה ש"גדל כאן דור שנמנע מללכת לבית הכנסת כי הוא מזהה את העניין היהודי כמשהו ששייך לחרדים. מה אנחנו עושים כדי שהילדים של כולנו ייפגשו?"

אם נניח להדרה האוטומטית של הערבים מתוך ה"כולנו" של לבני – מסורת ארוכה בקרב אנשי "מרכז" – ולעובדה שהיא לא ערה כלל להתעוררות הדתית שקמה כאן בעשור האחרון, לבני בעצם אומרת משהו מוכר מאד: "בתל אביב שכחו מה זה להיות יהודים".

כמו הרבה מאד אנשים, לבני בונה את הקמפיין שלה על דחייתה של "תל אביב" – לא תל אביב הממשית, של הרבה מאד אנשים קשי יום, של דרום שמאוכלס בדתיים ושומרי מסורת, של אנשים שקמים כל יום לעמל יומם ולימודיהם, אלא תל אביב המדומיינת, תל אביב שהציונות תמיד ראתה בה אויב (ראו ס. יזהר וימי צקלג שלו), תל אביב של הנהנתנים שחושבים שיש בחיים משהו מעבר לסלע קיומנו והמיית "אוי אוי אוי" אידישאית עתיקה.

בקצרה, לבני מצטרפת להתקפה – התקפה ששורשיה באנטישמיות הקלאסית – על "קוסמופוליטים" (ביטוי שבו השתמש נתניהו לאחרונה). היא רוצה להבהיר לכל מי שיצביע לה שהיא לא חלק מההם, היא חלק מאיתנו. כמו רוב היהודים בישראל, אין לה שמץ של מושג מהי יהדות ואין לה שריד של יומרה לנסיון להגדיר מהי היהדות שלה – "להיות יהודי זה לא מה שאומרים לך אלא התחושה הפנימית שאתה שייך למשהו, שאתה מתרגש ממנו ורוצה להיות שייך אליו", אמרה, והוסיפה עלגות על בורות ודמגוגיה.

לבני לא יודעת מה ×–×” "להיות יהודי" – "רגש פנימי" ו"רצון שייכות" לא מגדירים שום דבר – אבל ×–×” לא מפריע לה לתקוף את העיר היצרנית ביותר בישראל, לתקוף את יושביה שלא עשו רע לאיש, גם אם בא להם מדי פעם לשתות קפה לאטה ולא עלית, ולהאשים אותם בכך שהם אינם יהודים מספיק, להודיע להם שהיא מעדיפה את עיר הטפילות והמסכנות בני ברק – וכל ×–×” כדי למצוא חן בעיני אנשים שממילא לא יצביעו לה, ×›×™ היא אשה.

אחרי שלבני כייסה את השמאל בבחירות האחרונות, עכשיו היא גם תוקעת סכין בגבו. זה מקביל לפעולותיו של אהוד ברק בבחירות 2001, כשמצד אחד דירבן את נוער מרצ לצאת לעבוד עבורו ומצד שני, בפני אנשים אחרים, השמיץ אותם כשמאלנים רכרוכיים. ברק הקפיד לעשות את זה בפרטיות; לבני יורקת בפניהם של מצביעיה השמאלנים בפומבי.

לזכור ולא לשכוח, בבוא יום הבחירות.

(יוסי גורביץ)

מקום המשפט, שמה הרשע: אמש הגישה הפרקליטות מסמך לבית המשפט, בהביעה את התנגדותה לישום בקשת ההבאס קורפוס של עורכי דינם של העצורים מהמשט לעזה. פרקליט המדינה משה לדור כתב ש"לא ברור מה המקור החוקי לדרישה זו".

יש להניח שלדור לא התכוון שהאנשים שבהם החזיקה ישראל יוכרזו כשבויי מלחמה. איך אנחנו יודעים את ×–×”? ×›×™ הלילה אמר היועץ המשפטי לממשלה שהוא התכוון להעמיד לדין כמה מהם. אמנם, לא ברור באיזה סעיף. הטענה שאפשר להעמיד לדין אנשים משום שהם התנגדו לפעילות של חיילי צה"ל מחוץ לתחומי מדינת ישראל היא הרבה מעבר לבעייתית. לא שישראל לא עשתה זאת קודם לכן – היא העמידה לדין אנשי חיזבאללה שכל מה שעשו ×”×™×” מילוי חובתם הפטריוטית על ידי ירי לעבר חיילי צה"ל – אבל בעבר היא לפחות העמידה פנים שמדובר בטרוריסטים מסוכנים.

ההצהרה של לדור בעייתית מאד. אם ישראל מרשה לעצמה לאסוף אנשים מספינה בלב ים, ואז למנוע מהם גישה לסיוע משפטי, באיזה אופן אפשר להבדיל בין הפעולה הזו ובין חטיפה? השילוב המדהים הזה – מצד אחד למנוע סיוע משפטי כי לא ברור "מה המקור החוקי לדרישה" ומצד שני לדרוש את העמדתם של האנשים לדין, כי הם תקפו את חיילי צה"ל – מבהיר סופית שלצד הגנרלים והקולונלים שלנו יצטרכו לעמוד לדין בהאג שורה ארוכה-ארוכה של פרקליטים. לדור לא יהיה בשורה הראשונה – היא שמורה לטיפוסים כמו פליאה אלבק – אבל כנראה שיהיה לו מקום טוב בשניה.

המהירות בה התודעה מתפוגגת: יומיים בקושי חלפו מאז ההתקפה על המרמרה, וכל מה שנכתב כאן בשבוע שעבר, כל הסכנות האיומות שפוטמנו בהן על ידי הגנרלים שלנו, הדוברים שלהם והתקשורת המתמסרת, נמוגו. לצבא יש שקר חדש – הופתענו, לא ציפינו, מי בכלל יכול היה לצפות – ועל כן יש להדחיק במהירות את כל מה שבא קודם.

ושוב, נזכיר: כבר ביום חמישי איים צה"ל שאם המצב יתדרדר, לא תהיה לו ברירה אלא לפתוח באש. כבר אז דיברו על פעילים של אל קאעדה. כל כך מדהים שהעובדה הזו מתמסמסת.

צה"ל בעליל פתח בהתקפה פסיכולוגית על הציבור הישראלי, המטרה הקבועה שלו. אתמול התפרסם מונולוג של לוחם שייטת בידיעות אחרונות, לאמור: "ירדנו מהמסוק בידיים חשופות, 15 לוחמים עם רובי צבע. על ×’×’ הספינה חיכו לנו 30 איש. אנחנו באו לדבר והם באו למלחמה." עכשיו, יש כמה אפשרויות לצורה שבה נוצר הטקסט ×”×–×”. יכול להיות שלוחם השייטת ×”×–×” אכן מאמין שהשתלשלות למסוק באפוד ונשק היא סוג של שיח, ושהתגובה הנכונה של אנשי הספינה היתה צריכה להיות "אהלן וסהלן, לא קר לך ברוח הזו?" – ואז לא ברור איך נתנו למטומטם קליני ×›×–×” להחזיק משהו מסוכן יותר מסכין חמאה; או שהוא פשוט משמיע את הגרסה החדשה למציאות של דובר צה"ל.

ברור למה דובר צה"ל חוזר על המנטרה החדשה ומנסה להשכיח את הישנה. ברור גם למה לוחם שייטת חוזר עליה – הוא חייל, אחרי הכל. ברור גם למה הציבור הישראלי בולע את זה – כי הוא תמיד מאמין למה שקצינים סמכותיים אומרים ויש לו זכרון של יתוש לוקה אלצהיימר. מה שלא ברור הוא איך עיתונאים, אותם עיתונאים עצמם שהסבירו לנו לפני פחות משבוע – פחות משבוע מזורגג! – כמה המשט מסוכן, מדקלים עכשיו את דף המסרים החדש של דובר צה"ל. מה, גם אתם לא זוכרים מה כתבתם? או שפשוט ויתרתם על כבודכם העצמי והצטרפתם למקהלה?

וכן, אני יודע שכתבתי על זה אתמול. מכל מה שקורה פה, זה הדבר שמדהים אותי יותר מכל.

זכות הרמיסה של ישראל: ישראל מונעת, בין השאר, העברת מלט לרצועה. על מניעת המלט הזו היא היתה מוכנה לדחות את הצעתה של קטאר ליחסים דיפלומטיים. ישראל טוענת כי הפלסטינים ישתמשו במלט לבניית בונקרים.

וזה נשמע הגיוני, עד שאתה חושב על זה שוב. מה זה עניינכם אם הם יבנו בונקרים? בונקרים הם מבנים הגנתיים פר אקסלנס. זה דומה לדרישות הישראליות שלא להציב טילי נ"מ באיראן. בשני המקרים מניחה ישראל מראש שיש לה זכות לתקוף כאוות נפשה, באיראן או ברצועה, ושכל דבר שעשוי להפריע לה להתנהג כבריון שכונתי הוא עילה לפעולה. לפלסטינים ולאיראנים, מבחינת ישראל, לא רק שאין זכות לתקוף אותה – גם אין להם זכות להתגונן מפניה.

כמובן, במלט עושים עוד כמה דברים חוץ מבניית בונקרים. למשל, בונים מחדש את הבתים שהרסה ישראל בפלישה הקודמת שלה. את ישראל ההומניטרית כל כך, זה לא מעניין.

למה שמאלוב-ברקוביץ' עדיין בקדימה? העובדה שלציפי לבני אין שליטה במפלגתה היא סוד קטן מאד, ובכל זאת צריך לשאול מדוע ח"כ יולי שמאלוב-ברקוביץ' עדיין נמצאת בקדימה ולא נבעטה ממנה.

הבוקר פרסמה שמאלוב-ברקוביץ' – שהתמחותה, כפי שכבר ראינו, היא בהתלהמות לאומנית – מאמר שטנה ב"ישראל היום". כהומו סובייטיקוס מצוי, היא קוננה על "שיגעון הדמוקרטיה הישראלית והדבקות בערכים "הומניים" ו"אוניברסליים"" ש"אחז בחברי הכנסת הערבים", והודיעה שהיא פנתה ליועץ המשפטי כדי לפתוח בחקירה כנגד חברי הכנסת בשל "הסתה".

עכשיו, אפשר להבין מדוע שמאלוב-ברקוביץ' לא מבינה את משמעותה של החסינות המהותית, וקל מאד להבין שהיא לא יודעת שהשוואה בין צה"ל ובין הצבא הגרמני היא אולי נואלת, אבל עדיין חוקית לגמרי. תבינו אותה: היא יוצאת ברית המועצות. זה לא בא לה טבעי, כל הקטע הזה של דמוקרטיה וחופש דיבור.

אבל מה שאי אפשר להבין הוא מדוע היא עדיין בקדימה. שמאלוב-ברקוביץ' אימצה במאמר שלה את "אין אזרחות בלי נאמנות" של ליברמן. האם העמדה הזו מייצגת את עמדתה של קדימה? אם לא, מדוע לא לשלוח את שמאלוב-ברקוביץ' אל המפלגה של אנסטסיה מיכאלי, שניסתה היום לתקוף פיזית את חברת הכנסת חנין זועבי?

השאלה פשוטה וחדה: האם ציפי לבני, שכייסה את בוחרי השמאל בבחירות האחרונות, מוכנה לאפשר לתואמת ליברמן לשמש כח"כית במפלגתה? האם ציפי לבני מקבלת את הסיסמה של "אין אזרחות בלי נאמנות"? זה הכל.

לראשונה, אוי לחרפה, מוצמדים לחברת כנסת שומרי ראש – מחשש שחברי כנסת אחרים יפגעו בה.

קול האספסוף: התכנית של עירית לינור וקובי אריאלי ממשיכה לשמש כקול האספסוף. כזכור, לפני כשנה קרא אריאלי לבריונים לתקוף פיזית את מוסרי העדויות לשוברי שתיקה. היום דיברה לינור בעליצותה הרגילה (דקה 5:13 והלאה; תודה לעופר על ההפניה) על הצורך בהטבעתה של הספינה קורי רייצ'ל. מסתבר שהיא חושבת, אם אפשר לקרוא כך לתהליך המתחולל במוחה, שאם מודיעים על כך מראש, זה בסדר. הליצן שישב לידה השמיע צופר ספינות ושניהם צחקו.

ככה נשמעת תוכנית דיעות היום, ברדיו הצבאי.

הערה מנהלתית: אני רוצה להודות על התרומות שנכנסו בימים האחרונים לקרן הטבק והאלכוהול. הן שימשו לרכישת אוהל אור וצעצועי צילום נוספים. בעניין זה, פרסום נטול בושה – אנשים המעוניינים בצילומי פורטרט או צילומי מוצרים מתבקשים לפנות למייל ygurvitz בשירות הדואר של גוגל.

(יוסי גורביץ)

(הערה: הטקסט הזה נכתב אמש לבקשתו של רון מיברג ופורסם הבוקר ב"אחר", מגזין רשת בתשלום בעריכת מיברג שאני ממליץ עליו את המלצתי (שמטבע הדברים איננה נטולת פניות). בהסכמתו של מיברג, באופן חריג הטקסט מפורסם גם כאן).

לפני כשבוע וחצי הגיעו שלושה חיילים מהנח"ל החרדי – המורכב למעשה בעיקרו מנוער גבעות, לא מחרדים – למאהל בדואי. סיבת הגעתם, ויציאתם מבסיסם, לא ממש ברורה. בין החיילים ובין אחד הבדואים במקום התפתח ריב. כתוצאה מכך, ניגש אחד החיילים וירה כדור בנאקה שרבצה בסמוך, שהיתה שייכת לבדואי אחר. כתוצאה מכך מתה הנאקה.

מצה"ל נמסר שהוא רואה את האירוע בחומרה ושהחייל נשפט ל-40 ימי מחבוש.

* * * * *

בשנת 2003 רצח החייל הבדואי תיסיר אל הייב את פעיל השלום הבריטי בכוונה תחילה, ואחר כך ניסה לטשטש את הראיות. אל הייב ירה בהורנדל, על פי הודאתו, למרות שידע שהאחרון לא מהווה לו כל סכנה.

הוא היה בדואי, ולכן על הריגה מכוונת של פעיל שלום הוא נידון לשמונה שנות מאסר, לפני המתקת עונשו.

* * * * *

לפני כחודשיים וחצי, נתקל סיור של החטיבה הידועה לשמצה כפיר בשני פלסטינים. כעבור זמן קצר לאחר מכן, שני הפלסטינים היו מתים. בחקירה המהירה שנערכת לאחר מכן, טענו החיילים ששני הפלסטינים תקפו אותם בקלשונים ושלא נותרה להם ברירה אלא לירות. הממצאים בשטח, בלשון המעטה, לא תאמו את הגרסה הזו, ועל כן הציגו החיילים גרסה חדשה: הפעם הם הותקפו בבקבוק שבור ומזרק (!). בצה"ל אמרו בתגובה ש"קשה להתווכח עם תחושת הסמל (מפקד הכוח – יצ"ג) שחש שנשקפה סכנה לחייל".

הסמל הודח מתפקידי פיקוד.

* * * * *

בדצמבר 2009 קיבל השופט נעם סולברג את תביעת הדיבה של הקצין ר' נגד אילנה דיין. בשנת 2004, רדף ר' אחרי ילדה בת שלושה עשרה ועשרה חודשים (כפי שסולברג מקפיד להדגיש שוב ושוב בפסיקה שלו) בשם איימן אל המס. הוא היה אז מפקד מוצב ברפיח. אל המס כבר היתה פצועה אנושות מירי חייליו של ר'. סולברג קבע, כפי שאמר ר' מספר פעמים בחקירתו, שר' יצא מן המוצב כדי "לבצע וידוא הריגה" באל המס, קרי לרצוח פצוע. סולברג קבע שר' ירה בילדה הפצועה שני כדורים מטווח אפס.

אז למה קיבל סולברג את התביעה נגד דיין? כי היא לא ציינה את "הנסיבות המיוחדות", קרי שר' – הקצין החמוש כדבעי, המוקף בחיילים, איש אומנויות הלחימה – חש לחוץ ונסער מהמעמד. איימן אל המס, נאלץ סולברג להודות, לא היוותה לר' כל סכנה. לא היתה כל התקפה על המוצב; היתה רק היסטריה מפני התקפה. כדי לחזק את טיעונו, מציין סולברג שנורתה יריה מרפיח לעבר הכוח של ר'.

סולברג משתדל לטשטש את העובדה שהיריה הזו באה אחרי שר' כבר רצח את אל המס.

* * * * *

קבלו את הרב"ט (או, במקרה של ר', הסרן) האסטרטגי. בכינוי הזה מתייחסים בצה"ל בשנים האחרונות לחיילים זוטרים שבפעולות נמהרות שלהם, מאיימים על הסדר האזורי הכולל, בעיקר על תדמיתו של צה"ל. הדוגמא המובהקת ביותר מחוץ לישראל של "רב"ט אסטרטגי" היא לינדי אינגלנד הידועה לשמצה מאבו גאריב. אתם אולי לא יודעים את שמה, אבל את התמונה שלה, גוררת אסיר בקולר, אתם מכירים היטב. כולם מכירים. התמונה הזו, והתמונה של האסיר האלמוני פשוט האיברים שאלקטרודות חוברו אליו, אחראיות לתבוסה מהדהדת של האמריקנים בעיראק. הן תשמשנה מגייסים איסלמיסטיים וסתם שונאי ארה"ב במשך העשורים הקרובים.

רשמית, צה"ל רואה ברב"טים האסטרטגיים (כשהם היו ירדניים ולא ישראליים, קראנו להם "המשוגע התורן") בעיה. בפועל, כפי שאפשר לראות מהדוגמאות שלמעלה, הוא לא מתמודד איתה. הוא מעולם לא התמודד איתה: כבר אלתרמן ציין (ב"על זאת") כיצד

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה.

נַעַר ×¢Ö·×– וְחָמוּשׁ… נַעַר-כְּפִיר.

וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר

אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה

נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִּׁנַּיִם-חָלָב:

"אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"….וְנִסָה.

רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו…

וְדָמוׁ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

אבל החיילים שהוא דיבר עליהם לא הועמדו לדין. לאחר טבח כפר קאסם, טבע השופט בנימין הלוי את הביטוי "פקודה בלתי חוקית בעליל". אבל הקצין שהיה אחראי לפקודה הבלתי חוקית, אל"מ יששכר "אללה ירחמו" שדמי, נקנס בעשר אגורות. הרוצחים עצמם נידונו לתקופות מאסר קצרות יחסית, לכל היותר 17 שנות מאסר, בשל רציחתם של 47 אזרחים ישראלים; והם זכו כולם לחנינות תוך זמן קצר. חיילים ישראלים שרצחו אזרחים זכו, לאורך השנים, ליחס סלחני קבוע. משאלתו של אלתרמן

לוּ יוּכְנוּ בְּיָדָהּ עֳנָשִׁים שֶׁל פְּלָדָה!

בָּתֵּי דִּין צְבָאִיִּים שֶׁל שָׂדֶה!

מעולם לא התקיימה.

אפשר היה גם אחרת. כאשר כבש הצבא האמריקני את יפן, ב-1945, היה חשש אדיר מפני התנגשויות בין החיילים ובין הנכבשים. השנאה משני הצדדים היה עצומה. האמריקנים זכרו היטב את פרל הארבור ואת מצעדי המוות של באטאן, את השלדים המהלכים ששוחררו ממחנות השבויים ואת הרבים שלא זכו לשחרור; היפנים טרם הספיקו לעכל את אסונות הירושימה ונגסקי, ולא הצליחו להתמודד עם הכניעה והכיבוש. כאשר הכריז הקיסר הירוהיטו על הכניעה, פרץ מרד צבאי, שדוכא במאמץ. יתר על כן, שני הצדדים סבלו מגזענות קשה כלפי האחר.

המצב, על כן, היה נפיץ. המושל של יפן, הגנרל דגלאס מק'ארתור לא היה מוכן להשלים עם "רב"טים אסטרטגיים" בצבא שלו, וכאשר חייל אמריקני סטר לאזרח יפני, הוא שלח אותו לחמש שנות מאסר. וב"עונש הפלדה" הזה היה די: לא היו עוד תקריות כאלה ביפן. הכיבוש האמריקני ביפן הצליח לזכות באחד התארים הנדירים בהיסטוריה: כיבוש נאור ומוצלח.

אילו רצה צה"ל למנוע את התופעה, היורים בגמל היו נכנסים לשנתיים מאסר, אל הייב היה מקבל את 25 השנים בכלא שהרוויח ביושר, ר' היה מודח ונכלא. הוא לא רוצה. יש לכך כמה סיבות. ראשית, ההתיילדות של החיילים. יותר ויותר, מתייחסים בשנים האחרונות לחיילים כאל ילדים. הדימוי הזה נפוץ מאד כלפי גלעד שליט. למיטב ידיעתי, מעולם לא התייחסו כך לנעדר אחר, רון ארד. החיילים הילדים הישראלים זוכים להגנה ניכרת מהציבור, שתמיד מזדעק כאשר אוכפים עליהם משמעת – לא רק, אבל ביחוד כאשר האכיפה הזו מגיעה בשל פגיעה באזרחים לא ישראלים. התפיסה היא ש"הילדים סבלו מספיק" מעצם שירותם בצבא, ומי בכלל יכול לשפוט לוחמים – גם כאשר הם בוזזים, גם כאשר הם משתמשים בילדים, ילדים של ממש, כמגנים אנושיים.

הנקודה השניה בעייתית יותר, ונובעת מהראשונה. צה"ל למד על בשרו שאם יש משהו שהציבור הישראלי לא מוכן לו, אלה אבידות של חיילים. כתוצאה מכך, הוא מעניק לחיילים יותר ויותר סמכות להפעיל כוח מוגזם וקטלני גם אם אין סכנה לחייהם אלא רק "חשש" לסכנה כזו. המקרה של ר', שבו ילדה פצועה אנושות היא איום, הוא מקרה מובהק. כך גם המקרה של פיגוע המזרק. ברגע שחייל חושב שהוא עשוי להמצא בסכנה, צה"ל יתן לו גיבוי. כמעט תמיד. ולא משנה מה הוא עושה.

לתפיסה הזו יש תוצאות מחרידות. ראשית, היא שוברת את יכולתו של צה"ל לשמש כצבא לוחם. חיילים, מה לעשות, נועדו להסתכן וצבאות אינם יכולים להתקדם אלא אם הם סופגים אבידות. במהלך מלחמת לבנון השניה, הופסקו שוב ושוב התקפות, משום שאחד החיילים נפגע. בעבר, החייל היה נשאר מאחור עם החובש והכוח היה ממשיך בהסתערותו. במלחמת לבנון, פגיעה בחייל אחד היתה בולמת את כל הכוח, וביצוע המשימה – שאמנם היתה לעיתים, כמקובל בכל צבא ובכל מלחמה, מטומטמת להחריד – נדחה כדי לעסוק בפינוי, מה שברוב המקרים אפשר לאנשי החיזבאללה לחמוק ממגע, ובמקרים רבים להלחם שוב. צבא שהדבר שעומד בראש מעייניו הוא שמירת בטחונם של חייליו לא יוכל לנצח, ומוטב שכלל לא יצא מהקסרקטין.

למעשה, מוטב לוותר עליו כליל. לפרקו. כי ההשלכות של חוסר הנכונות לסכן את "הילדים" היא העברת הסיכון לאנשים אחרים. קודם כל, לאזרחי ישראל: החיזבאללה הצליח לתקוף את צפון ישראל ולשתק אותה במשך יותר מחודש בשל סיבה אחת בלבד – חוסר נכונותו של צה"ל לשאת באבידות. כלומר, במקום שהצבא ישמש מגן לאזרחים, הפכו האזרחים מגן לצבא.

אבל הסובלים העיקריים מההחלטה לשמור על "הילדים" בכל מחיר הם אזרחי האויב. במלחמותיו האחרונות הפעיל צה"ל כוח אש עודף, שמטרתו למנוע מצב של התקלויות עם האויב. התוצאה היתה מספר מסחרר של הרוגים אזרחיים בצד השני, הן בלבנון ובמיוחד בעופרת יצוקה. התוצאה היתה, בהכרח, גם עליה חדה בתקריות האש הידידותית: אם מותר לך לשפוך כוח אש שפעם היה שמור לקרבות נוסח סטלינגרד על כל משהו שעשוי אולי להיות איום, אתה תפגע גם באנשיך. כמחצית מהרוגי צה"ל בעופרת יצוקה היו מאש ידידותית.

אלא שהריגת אזרחיו של האויב, בלוחמת גרילה, היא נשק אסטרטגי שלו. אתה מגייס עבורו לוחמים חדשים – ואתה מעניק לו נקודות חשובות בקרב על התודעה, שהיא חלק בלתי נפרד מלוחמת גרילה ולמעשה החלק החשוב ביותר בה.

צה"ל לא נלחם בצבא סדיר מאז 1982, קרי לפני כמעט שלושים שנה. כל המלחמות שלו מאז היו מלחמות גרילה או דיכוי מרד ונערכו בחלקן הגדול בשטחים עירוניים צפופים. צבא שיתעקש לא לסכן את חייליו, שיתעקש להניח להם להפעיל כוח מוגזם פראית כלפי כל איום מדומיין ושיאפשר להם לחמוק מעונש על פשעיהם, יפסיד בכל מלחמה שיהיה מעורב בה והוא מהווה איום אסטרטגי על קיומה של מדינת ישראל.

אתמול, בהתקפת השייטת על מרמרה, הופגנו כל הכשלים האלה. הלוחמים נתקלו בהתקפה, זיהו איום דמיוני – רובה שאחד מהם חשב שהוא רואה מאחורי גרם מדרגות – והגיבו בכוח בלתי פרופורציונלי. הרובה האיום לא נמצא עד כה, וישראל ספגה תבוסה אסטרטגית שלא נראתה כמוה מאז עופרת יצוקה.

אבל לאסופת הרב"טים האסטרטגית לא יקרה שום דבר. הם רק ילדים והם חשבו שהם נמצאים בסכנה. וזה חשוב יותר מכמה צעקות של גויים, גם אם הם במקרה שרי חוץ. אחרי הכל, הם בסך הכל עשו את מה שצה"ל לימד אותם, לאורך שני עשורים ויותר, שמצופה מהם לעשות.

א. ליל הסכינים. אמש כבר החלו בצה"ל להאשים את הממשלה בפיאסקו של הקרב על המרמרה. הממשלה, אמר קצין בכיר לערוץ 10, נתנה לצבא משימה: לעצור את המשט. עצרנו אותו. מה עוד אתם דורשים? שנעשה את זה בצורה שלא תהיה תבוסה אסטרטגית? מצטערים, זה לא אנחנו. אל תדרשו יותר מדי.

פעם אחר פעם מתברר צה"ל כחוליה החלשה, הכושלת – אבל זו שמשתמשים בה שוב ושוב בנסיון להוכיח שהיא עוד יכולה, כמו פעם. מלחמת לבנון הראשונה היתה אמורה, בין השאר, לפצות על אובדן הכבוד של מלחמת יום הכיפורים. מלחמת לבנון השניה היתה אמורה להיות פיצוי על הבריחה מלבנון ב-2000, לחתוך דרך קורי העכביש של נסראללה. תרגיל הירי "עופרת יצוקה" היה אמור להיות פיצוי על מלחמת לבנון השניה. אנחנו יודעים איך כל זה הסתיים.

כשצה"ל מקבל על עצמו משימה צבאית, ונכשל בה – כמו שהוא עושה בארבעים השנים האחרונות – האחריות היא קודם כל עליו. בסופו של דבר, כן, יש גם פוליטיקאים. אבל בראשיתו של דבר, יש קרב מחלקתי/פלוגתי (לא עשינו שום דבר יותר גדול מזה מאז 1982) כושל. צה"ל תמיד נכשל, תמיד מכשיל – ותמיד מפיל את התיק על ההנהגה הנבחרת.

כן, הממשלה היתה חסרת אחריות מתמיד. אבל לא היינו שומעים את הטענה הזו אם לוחמי השייטת אכן היו משתלטים על המרמרה בלי לירות ביותר מחמישים איש. הממשלה – או, ליתר דיוק, שר הבטחון, ראש הממשלה, ובוגי יעלון – מסרה לצה"ל משימה. הוא לא עמד בה. היו גם פשלות אחרות, בלי שום ויכוח. כולן מחווירות לעומת העובדה הבסיסית הזו.

ב. תאמו את השקרים שלכם, אתם פאתטיים. במשך כל אתמול ייבבו מפקד חיל הים, האלוף אלי "חשפנית" מרום, שר הבטחון, דובר צה"ל ושאר ירקות שהם נורא הופתעו, שהם בכלל לא חשבו שזה יהיה ככה, שהפושטים ציפו לקבל כוס תה מרענן כשהם מגיעים לסיפון, ופתאום – בום, אלות, סכינים, איזה מוט ברזל שלאיזה חייל נראה כמו קנה רובה, וטראח – תשעה הרוגים ועשרות פצועים.

וזה היה עשוי, במאמץ, להשמע משכנע, אלמלא העובדה שבשבוע האחרון הזהירו אותם קודקודים עצמם שוב ושוב שעל סיפון המרמרה נמצאים אנשי ארגוני טרור, תומכי אל קאעדה, קלינגונים, אנשי חמאס, ושלל מרעין בישין, ושעל כן – כבר ביום חמישי! – "יש חשש גדול מפעולת טרור שתתבצע מהספינות" וש"אנחנו רוצים להימנע מהפעלת כוח אבל ברגע שתהיה סכנת חיים לכוחות נאלץ להשתמש באש חיה כמוצא אחרון".

אז מתי שיקרו לנו בצה"ל? כשטענו שמשט ×¢×–×” הוא סכנה ברורה ומיידית לבטחון ישראל – או כשקוננו אתמול ואמרו שמי ידע, מי חשב, מי העלה על הדעת? ואיך, לעזאזל, התיישרה כל התקשורת הישראלית עם עמדת מיניסטריון האמת הזו, בלי פקפוק ובלי להזכיר דברים שנאמרו לפני פחות משבוע?

דבר אחד ברור: כשטען היום ראש מחלקת מבצעים בצה"ל שחיל הים נמנע מלשתק את מנועיה של המרמרה "בגלל חשש למשבר הומניטרי", הוא שיקר שקר גס ומטומטם – ואף אחד לא הזכיר לו שאותם מסוקים שהורידו לוחמים יכולים גם להשליך בקבוקי מים.

ג. חותרים למגע בכל הפיאסקו הזה, בכל גל הבכיינות – עליו מיד – שוב ושוב חוזרים על הטענה ש"לוחמים לא היתה ברירה". בולשיט. ודאי שהיתה להם. היו להם כמה וכמה ברירות.

כשהתחוור שהנוסעים הזועמים קשרו את הכבלים של המסוק לתורן, מה שכל מפקד אחראי היה עושה היה לנתק מגע, להתרחק, ולחזור עם תגבורת. זה מה שהמשטרה, וגם חיילים שפויים, היו עושים. לא זה מה שקרה: ההסתערות – התמרון היחיד שצה"ל מכיר – התבצעה למרות הכל.

גם כאשר החלו הלוחמים לרדת אל הספינה, עדיין היתה אפשרות אחרת: נסיגה. קפיצה לים ושחיה אל הספינות הישראליות הסמוכות. אבל בצה"ל לא נסוגים. התוצאה היא מותם של תשעה אזרחים, פציעתם של עשרות נוספים, ותבוסה אסטרטגית. וכמובן, הכותרת "להצדיק ולשתוק" ב"מעריב" היום.

ד. ליבבה תמיד אנחנו. הציבור הישראלי, והתקשורת הישראלית, מזמן לא נראו דוחים כל כך. יחידת קומנדו עילית, מגובה בספינות, מסוקים ולוחמה אלקטרונית, הסתערה במים בינלאומיים על ספינה נושאת דגל זר שעל סיפונה קבוצת אזרחים חמושים בנשק קר. מספר התוקפים – כ-20 עד 30 – היה דומה עד זהה למספר המותקפים.

ובכל זאת, ולמרות ההרוגים והפצועים, עלתה היבבה של הישראלים השמיימה. איך הם העזו לעשות לנו את זה. זה היה אמבוש. מלכודת. לינץ'. במועצת הבטחון של האו"ם, טען השגריר הישראלי שהלוחמים "התגוננו מלינץ'".

לינץ', במובן המקובל של המילה, הוא התקפה רצחנית מצד המון כלפי מספר קטן של אנשים, בדרך כלל בני מיעוט שאינם מסוגלים להגן על עצמם. במקרה שלנו, אנחנו מתבקשים להאמין שאנשי הקומנדו שהסתערו על מספר זהה של אנשים שלכל דבר ועניין לא היו חמושים – לא, דובר צה"ל, כאפייה איננה נשק – נפלו קורבן ללינץ'.

וכמובן, התקשורת, שמזמן הפכה לחנפת האספסוף ולא זו שאומרת לו את מה שהוא לא רוצה לשמוע, מיהרה לשחק את התפקיד. היא שידרה שוב ושוב את התמונות של תוקפי המרמרה שחוטפים מכות. היא לא שידרה את התמונות של הירי, ואת מה שקרה אחריו. כלומר, לב האירוע – מותם של כעשרה אנשים ופציעתם של עשרות אחרים – נעלם מהצופה הישראלי. כל מה שיש הוא חיילים חוטפים מכות ואחד מהם מועף אל מעבר לסיפון. מה שקרה לפני – ההסתערות הפיראטית בלב ים, בלילה, תחת נסיון להשתקה תקשורתית – ומה שקרה אחרי – הגוויות, הפצועים, צעקותיה של חברת כנסת "אל תירו, יש פה פצועים" – נדחקים. כל מה שיש הם חיילי צה"ל חוטפים מכות. אלה לא חדשות, זו הצטרפות לתעמולה.

נקודה למחשבה: את מה שעשו אנשי המרמרה לשייטת 13, עשו מעפילי אקסודוס לאנשי הצי הבריטי. שתי הספינות היו הרבה יותר מצג תקשורתי מאשר מאמץ הומניטרי אמיתי. ועדיין, לא נראה לי שמישהו בישראל – בהנחה הבעייתית שהוא יודע על מה אני מדבר – יעמוד דווקא לצידם של המלחים והנחתים הבריטים ב-1947.

אגב, הם הרגו רק ארבעה. והם נתקלו בהרבה יותר התנגדות. והם לא היו אנשי יחידה מובחרת.

ה. משרתי ההסברה. לאורך כל סוף השבוע הופצצנו על ידי אפרט ה-Hasbara שלנו, שאם לשכנע את הגויים הרשעים אינו מצליח לפחות הוא שוטף את מוח תושביו, בטענה המתחסדת שמשט החופש לעזה לא הסכים להעביר חבילה לגלעד שליט ושעל כן הוא איננו משט הומניטרי.

העובדה שמשט הומניטרי יכול לעשות הבחנה דקה בין מליון וחצי אזרחים הנתונים מזה ארבע שנים כמעט במצור ובין גורלו של חייל היתה כנראה מוגזמת לתושבי ישראל. השטיק ההסברתי הזה עבד – שוב, על הישראלים, שהם ככל הנראה המטרה של משרד התעמולה.

אבל הטענה הזו היתה שקרית. מטה המאבק של גלעד שליט קיבל הצעה להעביר מכתב לשליט מאחד המשתתפים במשט, חבר הפרלמנט האירי מרק דיילי. הוא העדיף שלא להיענות להצעה – ולצאת בהודעה מפוברקת לעיתונות הישראלית. זו, מצידה, לא טרחה לפשפש יותר מדי במידע שהוצע לה, ובלעה את השקר על קרביו.

ו. כשלון התעמולה. הרבו לקונן במקומותינו אתמול, אפילו יותר מתמיד, על כשלון ה-Hasbara. הטענה הזו תמיד היתה מטומטמת – הבעיה היא לא בתדמית, היא במציאות – והיא היתה מטומטמת במיוחד אתמול. מדינה ששר החוץ שלה הוא ליברמן, שסגנו הוא דני איילון וששר ה-Hasbara מגיע ממפלגת ישראל ביתנו, עדיף שתוותר על המאמץ.

ובכל זאת צריך לומר משהו. יבבנינו האמיצים השתלטו על המרמרה בסביבות שמונה וחצי בבוקר, אחרי כמעט ארבע שעות של מאבק שאלמלא תוצאותיו הטראגיות היה פארסה. ובכל זאת, ישראל לא הצליחה לשדר תמונה של שייח' ראעד סאלח אלא כמעט תריסר שעות לאחר מכן. נחזור על זה: בעידן הרשת, מול חופיה של "אומת סטארט אפ", לא הצליח המערך הטכני של ישראל להעביר תמונה של עצור שעות ארוכות לאחר שנעצר. בינתיים, פרחו להן שמועות שרק במזל רב לא גרמו להתלקחות במגזר הערבי. הטמטום הזה הוא באמת בלתי מובן.

ז. לא למדו דבר ולא שכחו דבר. חיל הים ממתין בסבלנות להגעתה של ספינה הומניטרית נוספת, שיצאה מאירלנד. הוא מתכוון לפעול בדיוק באותו אופן. "יצרנו התרעה", אמר גורם בכיר, והוסיף "נפעל על פי אותו מודל בנחישות".

שמה של הספינה, אגב, הוא הרייצ'ל קורי.

(יוסי גורביץ)