החברים של ג'ורג'

המסכה: אחת התעלומות הגדולות של תקופתו של לואי "המדינה היא אני" ה-14 מצרפת היא פרשת האסיר במסכת הברזל. מדובר באסיר שהוחזק בשורה של בתי כלא סודיים ברחבי צרפת, בתנאי חשאיות יוצאי דופן, וכאשר הועבר מכלא לכלא, נאלץ לחבוש מסכה מקטיפה שחורה – שמאוחר יותר, בהשפעתו הספרותית של וולטר ועוד יותר מכך אלכסנדר דומא, הפכה למסכת ברזל שנחבשה בכל עת. עד היום יש ויכוח בין ההיסטוריונים על זהותו של האסיר – קיומו אינו מוטל בספק – ועל הפשע שביצע, אם ביצע.

אתמול פרסם ynet ידיעה, שממנה עולה כי גם בישראל יש אסיר במסכת ברזל, בעדכונים הנדרשים ל-300 ויותר השנים שחלפו. מדובר באסיר המוחזק בכלא איילון, שאיש אינו יודע את שמו, שאיש איננו יודע מה פשעו, שאיש אינו יוצר איתו קשר, ושנמצא בבידוד מוחלט. גורם בשב"ס אמר לוויינט ש"אנחנו לא יודעים אם באים לבקר אותו, אם הוא זוכה לזכויות של כל כלוא אחר המגיעות להם על פי חוק ואם בכלל מישהו יודע שהוא נמצא במעצר". האיש כונה על ידי הסוהרים "מיסטר איקס" – אזכור לפרשה של מוטי קידר, איש מוסד שרצח אחד מאנשי הקשר שלו והוחזק החל משנות החמישים ועד שנות השבעים בתנאים דומים, שזכה גם הוא לכינוי הזה.

הבוקר הידיעה בוויינט כבר הוסרה. בהנחה שלא מדובר ברשלנות חריגה מצד וויינט – כלומר, שהידיעה אוששה עד כמה שאפשר לאשש ידיעות כאלה- המשמעויות, לדעתי, הן ש:

· הידיעה של וויינט אושרה על ידי הצנזורה, שמחויבת לאשר ידיעות שאין בהן פגיעה ישירה ומיידית בבטחון המדינה ושהוכיחה עצמה פעם אחר פעם כליברלית.

· מישהו (המלמ"ב?) מיהר להציג לוויינט צו איסור פרסום, כדי שלא נדע שבישראל נוקטים בשיטות של המלך ששמו יצא לשמצה כמייצג האבסולוטיזם.

אם זה המהלך שבוצע, רצוי לזכור שמשפטנים שעובדים בשירות המדינה ארגנו את ההעלמה הזו מלכתחילה, ומשפטן שעובד בשירות המדינה – אולי אותו אחד – פנה לבית משפט בדרישה החריגה הזו, שאושרה על ידי מערכת המשפט.

מפגרים אחרי פרידריך השני: אני קורא עכשיו את הספר Iron Kingdom, היסטוריה משובחת של פרוסיה (הערה: הקינדל של אמזון הוא גאדג'ט מומלץ מאד). מצאתי שם את הפרט המעניין הבא: פרידריך השני "הגדול" הורה, שלושה ימים בלבד לאחר עלייתו לשלטון ב-1740, על הפסקת השימוש בעינויים בממלכתו. המשפטנים שלו, כמובן, צרחו וצווחו, ואיימו שהממלכה תקרוס לכאוס אם לא יותר להם לענות עצירים כדי לגבות מהם הודאות. מאחר ולביורוקרטיה תמיד היה משקל חשוב בפרוסיה, פרידריך נאלץ לסייג את הצו שלו ולהתיר את עינוייהם של חשודים בפשעים כנגד הכתר והמדינה או חשודים בכמה מקרי רצח. ב-1754, שוב על אפם וחמתם של המשפטנים שלו, ביטל פרידריך את העינויים לחלוטין, בציינו את מה שידעו כבר האינקוויזטורים של סוף המאה ה-17: שעינויים אינם רק "אכזריים", הם גם כלי חקירה לא יעיל, שיגרום לנחקר לומר את מה שהוא חושב שהחוקר רוצה לשמוע, כדי להפסיק את הכאב. מחאת המשפטנים נבעה מכך שבמשפט של אותה התקופה, ההודאה היתה מלכת הראיות. נשמע מוכר?

לואי ה-14 המיותר ופרידריך הגדול – שני מלכים אבסולוטיים, שישראל 2010 צוללת למדרגתו של האחד (ולמעשה, מתעלה עליו: היו לה שני "אסירים במסכות ברזל") ולא מצליחה להתעלות למדרגתו של השני.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים הגיעו כמה תרומות לקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)