החברים של ג'ורג'

יאיר לפיד כתב טור תוקפני במיוחד במוסף האחרון של ידיעות. יאיר – הרשו לי לכנות אותו כך, שהרי הוא חבר של כולנו – משתלח בשר ההסברה, יולי אדלשטיין, טוען שהוא גרוע מחובבן, ומסביר כיצד ניתן היה לשנות מן הקצה אל הקצה את האופן שבו נתפסה בעולם הפשיטה הישראלית על המרמרה.

הטור הזה צריך להבהיל כל אדם הגון, ולא רק מכיוון שלפיד קורא למדינה להונות את אזרחיה ואת אזרחי העולם. לפיד הוא נציגו המובהק של המרכז, שריד שחור בלורית לשלטון האחוס"לים. רק לעתים נדירות מותח לפיד ביקורת על המדינה. כך היה כאשר הוא תקף את משרד החינוך, והאשים אותם במניעת מסעות שואה מנערים בעלי קשיים כלכליים. אם לפיד עצבני, אפשר להיות בטוחים שרבים בארץ עצבניים כמוהו. הנה, מסתבר, ניתן לתקוף את התנהלות המדינה. לפיד עושה זאת. וכתמיד, הביקורת היא על איכות ההסברה.

לפיד הוא סמן מרכזי מובהק, אבל הוא לא היחיד. יצא לי לקרוא לפחות חמישה טורים שונים, בכלי תקשורת שונים, שמבקרים את ההתנהלות התקשורתית של המדינה. לא בדקתי, אבל לא אופתע אם ישנם כעשרה פרשני "הסברה" על כל פרשן שמהין לבקר את המצור על עזה או את הפשיטה על המרמרה. היחס הזה קיים לפחות ברחוב. הבוז להסברה הוא קודם כל נחלתו של האזרח הישראלי. הלגיטימציה לביקורת מסוג זה היא כה רחבה, עד שקשה לפתוח אימייל היום מבלי לראות את אחת מאותן מצגות פאוור-פוינט מכוערות שמנסות להסביר לעולם מה באמת קרה על המרמרה. אזרחים מודאגים שרוצים לעשות משהו, מתחילים להסביר. הם נלחמים, כמו בשייטת, ב"שדה הקרב התקשורתי".

למעשה, זה לא יכול להיות אחרת. הלגיטימציה הרחבה שזוכה לה ביקורת ההסברה היא תמונת מראה של העדר הלגיטימציה לביקורת על מדיניות ישראל ופעולות צה"ל. ההסברה היא הפתרון שמצא הדיסוננס הקוגניטיבי הישראלי למצב. בלעדיה, לא נוכל לחיות עם תוצאות המדיניות שלנו. בשמאל אוהבים לטעון שההסברה הישראלית נועדה קודם כל לצרכי פנים. גם אם זה לא נכון, אפשר לטעון בוודאות יחסית שההסברה עובדת טוב יותר על ישראלים מאשר על אזרחי העולם. ואחת הסיבות לכך, נראה לי, היא עצם קיומה. ההסברה, כאפשרות, הופכת אותנו לאומה אלימה יותר, נעדרת גבולות.

בעולם, על כל פנים, זה כנראה לא עובד כל כך טוב. לאוזניים שאינן ישראליות, המילה "הסברה" נשמעת כיופמיזם לתעמולה, ובמידה רבה זה נכון. אפשר להיתקל בה בבלוגים אמריקאיים בתעתיק עברי – "Hasbara" – כמעט תמיד כביטוי של לעג. משרד ממשלתי להסברה נראה כגרסה המקומית של משרד התעמולה הצפון קוריאני. אבל אני לא חושב שישראלים רואים זאת כך. למעשה, אני אפילו לא משוכנע שכך חושבים קובעי המדיניות. עבור מרבית הישראלים, המילה "הסברה" היא תאור מדויק של צורך קיומי. אין צורך להיות ימני כדי להזדהות. קסאמים אכן נורים על שדרות ואשדוד. ישראלים אכן חשים מאוימים.

אבל ישראלים רבים גם לא מוכנים להתעמת עם העובדה שהצורך בהסברה אינו נורמלי. אנשים טובים רבים יכולים לגנות את אדלשטיין במרץ על התפקוד הלקוי שלו בחזית התקשורתית, מבלי להיות מסוגלים לתהות מדוע אנו נתקלים בצורך להסביר מלכתחילה, ומדוע אנו נתקלים בו שוב ושוב. ישראל נראית כמו אדם שהולך ברחוב עם חצ'קון ענק על האף. הוא לא מסוגל להסתיר אותו, והחצ'קון גדול מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנו. גם אנשים מתורבתים ישאלו מתישהו למה אתה לא מטפל בחצ'קון, ואם אתה לא רוצה לטפל בו, מפחד לטפל בו, כל שנותר לך הוא להסביר. בהתחלה זה אפילו מצליח, אבל אחרי 43 שנה שאנחנו מסתובבים על חצ'קון בגודל של עזה על האף, חצ'קון שמדי פעם פולט גצים מכוערים על האנשים שסביבו, מסביבך יש מי שמתחיל לתהות אם אתה באמת רוצה להיפטר ממנו. קשה להאשים אותם. ולך תסביר את זה.

(איתמר שאלתיאל)