לא מדברים על זה הרבה בתקשורת הישראלית, אבל הממלכה הירדנית נמצאת בצרות צרורות. חמש שנים של בצורת קשה, שבישראל הביאו לעלייה של כמה גרושים בתעריף המים ולבקשה מנומסת לקצר את משך המקלחת, הורידו את שכנתנו ממזרח על ברכיה. ברבת עמון, שישה ימים בשבוע אין מים בברזים. בכלל. נאדה. יום אחד בשבוע, למשך שש שעות, המים מגיעים לברז, והתושבים ממלאים את המיכלים שעל הגג כמיטב יכולתם – מהמיכלים האלה צריך לשתות, להתקלח ולכבס בגדים במשך כל השבוע. ואם זה המצב בעיר הבירה, ניתן רק לנחש מה קורה בערי השדה, בפרובינציות ובכפרים הנידחים. מתוך 6 מיליון תושבים בירדן, ההערכה היא שכשני מיליון הם פלשתינאים, ועוד כמיליון עיראקים שברחו מהמלחמות בארצם; האחים המוסלמים, תנועה דתית קיצונית אשר יסדה – בין השאר – את חמאס, מחזיקה במספר המושבים הגדול ביותר בפרלמנט הירדני; וכשמצרפים לכל אלה את המחסור במים, לא קשה לראות את כסאו של המלך עבדאללה מתחיל להתנדנד.

בעוד כשנה – ביוני 2011 – אמור להסתיים מחקר ייתכנות גדול, המבוצע ע"י חברות אירופאיות במימון הבנק העולמי, אשר יקבע האם ניתן לבצע את פרויקט תעלת הימים, מבחינה הנדסית, כלכלית ואקולוגית. מתווה "התעלה", אשר אושר ע"י ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית, מדבר על שאיבת כ-2 מיליארד מ"ק מים בשנה מים סוף, והובלתם צפונה בצינור תת-קרקעי (לא, לא תעלה…) דרך הצד הירדני של הגבול. איפשהו בדרך, מפעל התפלה ענק יתפיל את המים בעזרת אנרגיה הידרואלקטרית: מחצית כמות המים תהפוך למים מתוקים (שיוזרמו לרבת עמון) והמחצית השניה למים מלוחים מאוד (שיוזרמו לים המלח). הרשות הפלסטינית הודיעה שהיא מבקשת כמה עשרות מיליוני מ"ק ממי השתיה בשנה, ישובי הערבה הישראלים יקבלו עוד כמה עשרות מיליונים, אבל שלא תהיה טעות: כולם מסכימים כי רוב רובם של המים המתוקים שיופקו, ישמשו לשתיה של תושבי הממלכה. מבחינת ישראל, המים המלוחים שיזרמו לים המלח יעשו לו רק טוב: המפלס יעלה, יווצרו פחות בולענים, המלונות ירוויחו יותר כסף מתיירות, וכמובן מפעלי האשלג – המייצרים בין 1-2% מהתל"ג הישראלי – ירויחו גם הם. אבל זה רק בונוס: העיקר, כאמור, הוא להשקות את הירדנים.

יש עוד הרבה מכשולים בדרך. מבחינה הנדסית, זו תהיה מפלצת שתגמד את המוביל הארצי וייבוש החולה גם יחד: אף אחד בעולם עוד לא ניסה להקים מפעל התפלה בגודל כזה (המפעלים הגדולים בעולם, אלה שבאשקלון ובחדרה, הם בסה"כ תשיעית מהגודל המתוכנן לפרויקט), שלא לדבר על הובלת כמות ענקית של מי-ים דרך מאות ק"מ מדבריים. מבחינה כלכלית, כאשר מים מים-המלח פוגשים במים מים-סוף, נוצר גבס בכמויות גדולות; אף אחד לא יודע אם הגבס הזה ישקע או יצוף, אבל אם הוא יצוף, הוא יסתום את המשאבות של מפעלי האשלג בישראל וירדן, והתוצאה הכלכלית תהיה חמורה. ומבחינה סביבתית, לאף אחד אין מושג מה באמת שאיבת המים תעשה למערכת האקולוגית העדינה של ים סוף, ובעיקר למשטר הזרמים, הכימיה של המים, יכולת הגדילה של האלמוגים ומחזורי החיים של מליוני היצורים המאכלסים את השוניות.

לפני כשנה, הירדנים נשברו מרוב צמא: הם הכריזו כי לא משנה מה תהיה תוצאת המחקר הבינלאומי, הם הולכים להקים בשטחם גירסה מוקטנת של הפרויקט (120 מיליון מ"ק בשנה). הבנק העולמי רתח מזעם, אולם לאחר שהירדנים נכשלו בהשגת מימון ממדינות ערב, ישבו כולם שוב לשולחן המו"מ. בסופו של דבר, הירדנים הסכימו לחכות עם הפרויקט העצמאי שלהם עד לקבלת תוצאות מחקר הייתכנות הבינלאומי, אולם בד בבד הם כבר הוציאו מכרז לחברות הנדסה בינ"ל לביצוע הפרויקט, והזוכה אמורה להיות מוכרזת כבר החודש. ישראל, מצידה, מקבלת בהבנה את הפרויקט הירדני, ומוכנה – בקריצת עין מסוימת – לקרוא לו "פיילוט" של הפרויקט הגדול, המשותף. כמובן שבניגוד לפרויקט פיילוט, הוא לא יפורק במידה ויתברר שיש לו השפעות הרסניות על ים סוף, ים המלח או הערבה; באופן מעשי, זה יהיה השלב הראשון של פרויקט תעלת הימים, והוא הולך להתחיל, ככל הנראה, בשנה הבאה.

למי שמתענין בנושא, כינוס פומבי של צוות מחקר הייתכנות יתקיים ב-16 ליוני, במרכז הכנסים של קיבוץ רמת רחל (ליד ירושלים). בכינוס ידונו בתוצאות המחקר עד כה, ובתוכניות להמשך. לפרטים נוספים: http://go.worldbank.org/MXWJ6T5RS0

(ד"ר זוהר פסטרנק)