טיפוס כלשהו, כנראה לא יציב במיוחד, שאל שאלת רב באתר כיפה לאמור: האם מותר לו להכות את אשתו. להגנתו, נשען השואל האלמוני על ההלכה הפסוקה, המתירה לגבר להכות את אשתו, ספציפית על הרמב"ם.

רב בשם ברוך אפרתי נזעק, אמר שהוא מזועזע מהשאלה, ואמר שוודאי שהדבר אסור, משום שלדבריו "הרמב"ם התמודד עם תרבות של רשע בימי הביניים בהם נהגו להכות נשים, להשפילן, ולשפוך את דמן. על רקע זה, בא הרמב"ם ועידן את היחס לאשה, וכתב מה שכתב על מנת להפחית את היחס הנורא לנשים. אין ספק שהרמב"ם התנגד בכל תוקף לזוגיות של אלימות".

אה, כן: האגדה השחורה על ימי הביניים המרושעים והרמב"ם הנאור. הבה נסתכל שוב על מה שכתב העיט הגדול: "כל אישה שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן– כופין אותה ועושה, ואפילו בשוט.  טען הוא שאינה עושה, והיא אומרת שאיני נמנעת מלעשות–מושיבין אישה ביניהן או שכנים; ודבר זה, כמו שיראה הדיין שאפשר בדבר". מן הטקסט עולה שלא רק שהרמב"ם תומך בזוגיות אלימה, הוא אף הגזים מהמקובל בתקופתו. יצוין שמלשונו של הרמב"ם עולה שהאלימות הזו היא ממוסדת: השימוש ב"כופין אותה" ולא "כופה אותה", והאזכור של נוכחותו של דיין כפוסק בנושא מעידים על כך.

ומהן המלאכות שהאשה חייבת בהן? "מה היא עושה לו, הכול כמנהג המדינה:  מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים טווה… וכן כל אישה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המיטה, ועומדת ומשמשת בפני בעלה, כגון שתיתן לו מים או כלי או תיטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו… מלאכות אלו, עושה אותן היא בעצמה; ואפילו היו להן כמה שפחות, אין עושה מלאכות אלו לבעל אלא אשתו…. יש מלאכות אחרות שהאישה עושה אותן לבעלה, בזמן שהן עניים; ואלו הן:  אופה את הפת בתנור… ומבשלת את התבשילין, ומכבסת בגדים, ומניקה את בנה, ונותנת תבן לפני בהמתו אבל לא לפני בקרו, ומטחנת." (שם). אפילו אם יש לאשה שפחות, קובע העיט – וכאן בולטת העובדה שבן מיימון חי ופעל בארצות האיסלם – "אינה יושבת להבטלה בלא מלאכה כלל, שהבטלה מביאה לידי זימה".

התקדמות קלה: העיט הגדול איננו מאמין בזוגיות שווה, כמסתבר, משום שהוא חושב שנשים מועדות לבגידה בבעליהן ודי בבטלה כדי להביאן לכך (רצוי לזכור, בהקשר זה, את דברי הלל הגדול: "מרבה שפחות, מרבה זימה", שכנראה צפו ברקע). יתר על כן, מבדיקה נוספת מוצאים שבן מיימון היה, אם רק היה אפשר, מחייב את האישה בתשלום עבור הכלים שהיא שוברת: "האישה ששברה כלים, בעת שעושה מלאכותיה בתוך ביתה–פטורה:  ואין זה מן הדין, אלא תקנה, שאם אין אתה אומר כן, אין שלום בתוך הבית לעולם" (שם, ט').

גם אילו היה רוצה השואל להפוך את אשתו לאסירה, היה הרמב"ם מוצא לו תירוץ: "המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל ולבית המשתה–או יתיר נדרו, או יוציא וייתן כתובה:  שזה כמי שאסרה בבית הסוהר, ונעל בפניה.  ואם היה טוען, מפני בני אדם פרוצים שיש באותו בית האבל או בבית המשתה, והוחזקו שם פרוצים–שומעין לו." ובכל מקרה, "גנאי הוא לאישה שתהא יוצאה תמיד, פעם בחוץ פעם ברחובות; ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך:  שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב "כל כבודה בת מלך, פנימה". כלומר, המדובר באסירה עם זכויות טיול נרחבות.

למותר לציין שלגבר יהודי קדוש מותר לשאת יותר מאשה אחת: " נושא אדם כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת, בין בזו אחר זו; ואין אשתו יכולה לעכב עליו:  והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה, כראוי לכל אחת ואחת… לפיכך ציוו חכמים שלא יישא אדם יותר על ארבע נשים, אף על פי שיש לו ממון הרבה, כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחודש". ויצוין שמדינת ישראל, האוסרת ככלל על פוליגמיה, מכירה בפוליגמיה בקרב יהודים שמוצאם מתימן, משום ששם מעולם לא התקבל "חרם דרבנו גרשום", שאסר על נשיאת יותר מאשה אחת. מדבריו של הרמב"ם, אגב, עולה שעוד בימיו – כ-200 שנה לאחר החרם – הוא לא היה מקובל בארצות האיסלם.

כל ההלכות הללו, ואחרות רבות ומאוחרות יותר – "יש להזהר שלא ילך איש בין שתי נשים, ולא בין שני כלבים או שני חזירים, וכן לא יניחו האנשים שתלך ביניהם אשה או כלב או חזיר"; "אלמנה אסורה לגדל כלב, מפני החשד" (שו"ע אה"א כב':כ'), ועוד – קצת, איך לומר, הופכות את הטיעון של אפרתי למגוחך. צריך אדם להיות עיוור מאד, לנקר את עיניו כמרצונו, כדי להאמין בו – וצריך לבצע קריאה סלקטיבית מאד של הטקסטים היהודים. האשה היהודיה, אחרי הכל, היא רכוש: היא נקנית בשלושה אופנים שונים, והפרק במשנה העוסק ברכישתה עוסק גם ברכישת בקר. בעצם, גם אפרתי לא חושב אחרת: בסוף דבריו הוא מציין שה"אשה היא מתנת הבורא לאדם". כלומר, אפילו לשיטתו איננה כלל יצור ריבוני. וסביר להניח שאפרתי, כמו כל גבר אורתודוקסי, אומר כל בוקר "ברוך שלא עשני אשה".

הבעיה של אפרתי הוא שהוא התרגל ליהדות מבויתת: יהדות שיש בה חלקים שמעולם לא בוטלו אבל אנשים הגונים, אף שהם מודעים להם, מתביישים בהם ולא מזכירים אותם בפומבי. אבל יהדות מבוייתת קיימת רק בקרב מתי מעט, אינטלקטואלים, שכן מעולם לא עברה את מלחמת האזרחים של החילון, מעולם לא הובסה בקרב, מעולם לא אולצה לסגת מפני התבונה. להיפך: הבורות של החינוך היהודי הממוצע מלמדת את ילדיו שאסופת האמונות התפלות וסברות הכרס המכונה יהדות "מכילה המון חוכמה", אולי אפילו את כל החוכמה. והחיה הבלתי מבויתת מתפרצת מדי פעם מהמרתף. כשזה קורה, אנשי "חכמת ישראל" מאבדים את כל העשתונות. ההומניזם שלהם רך ושברירי מכדי שיעמוד במגע ישיר עם ה"ספרים הקדושים".

ולא רק שלהם: הכנסת הסיגה את זכויות הנשים עוד קצת. בעבר, הופיעו רק הגברים של מקהלת הכנסת בפני ראש ממשלת בריטניה, כדי "שלא לפגוע ברגשותיהם של הח"כים החרדים"; עכשיו, לבקשת מיכאל בן ארי (האיחוד הלאומי), תתבצע הפרדה בין גברים ונשים בחדר הכושר של הכנסת. מה רוצה בן ארי? להחזיר את חוקי הרמב"ם. הוא לא יכול לעשות זאת מיד, אז הוא קודח בספינה סדק אחרי סדק.

מדוע תובע בן ארי להתאמן ללא נשים? משום שנשים העוסקות בעבודת הגוף הן מפתות. יצרו לא יעמוד בעומס. ובשל כך, ומשום שגברבר יהודי קדוש הוא, צריך לפנות אותן – ולא אותו – משם. כבר הורגלנו באוטובוסים מופרדים, וראינו כבר רחובות מופרדים; ועכשיו – הגם לכבוש את המלכה עמי בבית? – מגיעה ההפרדה, לאט וזהיר אבל מגיעה, גם אל הכנסת, בית הריבונות העממית. אמונותיו הטפלות של בן ארי זכו לגושפנקא כחשובות יותר מזכויותיהן של נשים. הרמב"ם והמגלב שלו קרובים אלינו מעט יותר.

(יוסי גורביץ)