קבוצה של חובשי כיפה במדי צה"ל ביצעה ביום חמישי נסיון ראשוני לפוטש. עד כה, יש לציין, התגובות חיוביות למדי.

קבוצה של טירונים באחד מגדודי חטיבת כפיר – חטיבת הקלגסות הייעודית של צה"ל, שמפקדה תומך מפורשות בעינויים – הניפה כרזה במהלך השבעתה, שבו הודיעה שאין בכוונתה לבצע פקודה חוקית ולפנות את הפולשים למה שהיה פעם ההתנחבלות חומש. את המילה "חומש" הם צבעו בכתום, כדי שלאף אחד לא יהיו אשליות באשר לעמדתם הפוליטית. הפעולה, מדווח נרג', בוצעה תוך תיאום מוקדם עם הוריהם של הסרבנים לעתיד, ששלפו גם הם שלטים משלהם.

שהמורדים-לעתיד נתמכו – ואולי, כמו קטיני ההתנתקות, גם דורבנו – על ידי הוריהם, לא צריך להפתיע אף אחד. גם לא העובדה שאיזה ארגון קקיוני כבר הודיע שהוא יחלק להם פרסים. מה שמפתיע – בעצם, זה לא צריך להפתיע, ואולי מה שצריך להפתיע היא העובדה שאני עדיין מופתע – היתה התגובה הרפויה של צה"ל. לא רק שהחיילים לא נעצרו במקום, בנימוק המשונה ש"היו עסוקים בפגישה עם משפחותיהם", הם גם לא נעצרו אחר כך. המח"ט הודיע שהוא רואה את האירוע ב"מורת רוח", ודובר צה"ל הודיע ש"המח"ט אף ישקול את המשך שירותם של החיילים בחטיבה".

עם כל הכבוד, ואין, זה לא עובד ככה. קבוצה של חיילים חמושים הודיעו שהם מסרבים לקבל את סמכותה של הממשלה. הם היו צריכים להיעצר מיד, לבלות את הסופ"ש באיזה תא, וביום ראשון להגרר לבית דין צבאי באשמת מרד והמרדה. החוק הצבאי קובע כי "חייל שהשתתף במרידה, או עורר מרידה, או קשר קשר עם אדם לעורר מרידה, דינו – מאסר חמש עשרה שנה" (סעיף 46א'). אפילו לפי סעיף המרי הפחות יותר – "חייל שעשה מעשה בניגוד למשטר או למשמעת או לסדר הטוב בצבא, והתכוון במעשה זה לעורר או להפגין התנגדות או מחאה נגד הוראה המחייבת בצבא או נגד דין כל שהוא, וכן חייל שנתן יד למעשה כזה, דינו – מאסר שלוש שנים"; שם, 48 – אין מדובר בדין משמעתי אלא בדין צבאי פלילי. הפרקליטות ממעטת, ובצדק, להפעיל את סעיף ההמרדה בחוק העונשין, אבל כאן מדובר במקרה חריג, בו ראוי לאתר את ההורים האחראים ולתבוע אותם.

אני תומך בסרבנות משירות צבאי. אני חושב שגיוס כפיה הוא פשע ושלשום חברה אין סמכות לכפות אותו על חבריה, אפילו לא בעת פלישה צבאית, ודאי לא בעת "מצב חירום" שנמשך כל ימיה של המדינה. אם מישהו היה מסרב לשרת בצה"ל בתואנה שמדובר ב"צבא גירוש", הייתי חושב שהוא יהודיסט גזען, אבל מכיר בסירובו – כמו בכל סירוב. גיוס חובה, ודאי לצה"ל שעיקר פעילותו היא כיבוש עם אחר, הוא פסול מוסרית.

אבל כל זה נגמר בכניסה לבקו"ם. סרבנות היא דבר אחד, מרד ביחידה חמושה דבר אחר לגמרי, ודאי כשמדובר במרד אידיאולוגי; כאן אנחנו חוצים את הקו ממרד במובן mutiny, שהוא חמור דיו, למרד במובן rebellion. אם צה"ל יעבור על זה לסדר היום, מה שסביר שיקרה, ואם הרטוריקה שלו כלפי המרידה הזו תמשיך להיות רגועה יחסית, למשל, ל"השתמטות", הוא ינחיל למורדים נצחון. זו היתה עוד אחת מהצורות שבה חובשי הכיפה בודקים את גבולות הגזרה של צה"ל. הם הצליחו לאחרונה להסיג את גבולן של הנשים בצבא, או על כל פנים לגרום לצה"ל שלא להגן עליהן. המרידה הנוכחית נסובה על נושא חשוב לא פחות, מבחינת הכתומים, ואם הם יצליחו כאן – הפעם הבאה, והיא תבוא, תהיה גרועה הרבה יותר.

ובאותה הזדמנות, צריך לומר שוב שהגיע לפרק את המסגרות האידיאולוגיות בצה"ל, במיוחד ישיבות ההסדר, שהן פצצת-מרד מתקתקת, שבנויה על ציות לשני מקורות סמכות – כשרק אחד מהם, ולא מדובר בממשלה הנבחרת, זוכה לציות מלא.

(יוסי גורביץ)