מזמן לא התמלאו העיתונים וגלי האתר בכל כך הרבה מלל ריק כמו ביום שישי, שעה שקלטת התעמולה של החמאס שודרה פחות או יותר בכל בית בישראל. מומחים בטחוניים, אומללה המדינה שאלה מומחיה, אמרו ש"נראה שהחמאס הכתיב לו את הטקסט". מומחים לשפת גוף, שעילגים גם בשפת הדיבור, אמרו ששליט נראה לחוץ ומפוחד.

החגיגה נמשכה גם היום, עם גליונות מיוחדים בכל עיתון, כולל הראיון הבלתי נמנע (למה, בעצם, הוא בלתי נמנע?) עם משפחת שליט. מעריב-NRG הגדיל לעשות, והוא ציטט את האל שרק אל אווסט, שטען ש"מקור בטחוני בישראל" אמר בדיון של מערכת הבטחון שישראל יודעת היכן שליט נמצא, אבל לא רוצה להסתער לשם משום שהמקום ממולכד היטב. אל שרק אל אווסט ציטט את ה"מקור הבטחוני" שלו כזועק כלפי שמיא "אנחנו שיודעים את סודות הגרעין של איראן במתקן הסודי בעיר קום, וגילינו את הכור הגרעיני בסוריה, הייתכן שאנחנו לא יודעים את מקום המצאו של גלעד?"

את הפנטזיה הערבית הזו – אכן, סביר שלאל שרק אל אווסט מקורות רבים ומהימנים במערכת הבטחון הישראלית – שעד כמה שאני יודע נרקחה בכלל במחלקת הל"פ של החמאס, מכר Nrg לקוראיו תחת הכותרת "דיווח".

אפשר לדוש בשאלה מה קדם למה, האם צהבהבותו של הציבור גרמה לכך שהעיתונים ינסו לנחש איזה בשר טרי ירצה האספסוף הפעם, או שמא יצרו העיתונים את היצר הצהוב בקרב ההמונים. אני נוטה לתפיסה הראשונה.

אפשר גם לשאול איך הקוסם התקשורתי הידוע, ההוא מהזגוגית המתנפצת והנצחון הדחוק על פרס, הצליח להעניק לחמאס נצחון תעמולתי כל כך בולט. לעזאזל, אנחנו שילמנו להם כדי שיואילו בטובם לשדר את התעמולה שלהם במקרנים שלנו. הרי אם היתה ממשלת נתניהו אומרת לחמאס שכל 20 העצירות שהם חפצים ביקרן עפו לצינוק ולא יראו אור יום או אדם עד יום שחרורם, שאגב לא יגיע בעתיד הנראה לעין כי עם שחרורן הן תעצרנה במעצר מנהלי – וזו היתה תגובה סבירה יותר מאשר לשחרר אותן – לחמאס לא היתה ברירה אלא לשחרר את הקלטת לאל ג'זירה. הרי הם זקוקים לה הרבה יותר מאשר אנחנו. הם צריכים להראות איזשהו הישג, אחרי כל החורבן שהמיטה חטיפת גלעד שליט על הרצועה.

ואחרי שהזעם והחימה חלפו, נותר לשוב על העמדה הישנה: אף על פי כן, אסור לשחרר את גלעד שליט במחיר שננקב עבורו. מותר לשחרר אסיר אחד עבורו, לא יותר; הפלסטינים יוכלו לבחור אותו. כל דבר שמעבר לכך הוא הזמנה לחטיפה הבאה, הענקת נצחון מיותר לחמאס וערעור מה שנשאר מהלגיטימיות של הפתח, שמתערערת גם כך.

מותר גם לומר שממשלה ישראלית נבונה, ולא כזו שנעה ממשבר למשבר, היתה ממהרת לשחרר את כל האסירים הפלסטינים שהיו מעורבים בעבירות התנגדות לישראל, שאינן כוללות רצח אזרחים, וכאלה יש אלפים. אבל כאלה הן ממשלות ישראל: תמיד הן מקמצות במחוות לידידים או ידידים למחצה, ומרעיפות אותן על אויבים. כך, למשל, שחררנו לחיזבאללה אזרחים ירדנים שירדן ביקשה את שחרורם.

נמאס לי מהטמטום של "לשחרר את גלעד בכל מחיר". השאלה היא פשוטה: האם אתה מוכן לשחרר את גלעד שליט גם במחיר מות בנך/אחיך/חברתך בפיגוע הראשון שיבצעו משוחררי העסקה? צריך לרשום את פרטיהם של הטמבלים האלה, ולהרים להם טלפון בפעם הבאה שאחד ממשוחררי עסקת שליט יבצע פיגוע, ולשאול אותם אם הם עדיין סבורים שהיה שווה.

אבל כנראה שזה לא יעזור: אותה היסטריה היתה בארץ ערב שתי העסקאות הקודמות עם החיזבאללה, שבהן מסרנו עצורים תמורות גופות וספק סוחר סמים, ספק בוגד. הרגשנות הזו פועלת כל פעם מחדש. אנחנו לא לומדים כלום.

הדבר היחיד הטוב שאפשר לומר על העסקה הזו הוא שבניגוד לזו הקודמת, הפעם טרחנו לברר שיש סיכוי סביר שהאיש שעבורו אנחנו משלמים אכן נמצא בחיים, ושאנחנו לא משלמים רק על בשר. אני מניח שזו השתפרות.

(יוסי גורביץ)