חיילינו הנועזים פשטו באישון לילה על הכפר בילעין, והשאירו את החורבן המקובל. שלא כרגיל, אחד החיילים אשכרה נעצר בגלל התעללות בפלסטיני, וזה מה שהביא את האירוע לכותרת.

הסרטון הבא ראוי לצפיה, ולא רק בגלל החייל המטומטם שגורם נזק לישראל בעצם קיומו, כשהוא מתווכח עם מתנדבת זרה ש"בילעין היא בישראל". היא לא; אליבא דכולי עלמא, אפילו אליבא דממשלת ישראל, בילעין איננה חלק מישראל. היא שטח כבוש. אילו היתה חלק מישראל, תושביה היו זכאים לאזרחות ישראלית, והטיפול בהפרות סדר לא היה מתבצע על ידי חיילים אלא על ידי שוטרים. אמנם, הצבא עושה הכל כדי שתוך כעשור או שניים לא תהיה לנו ברירה אלא להעניק להם זכות הצבעה או להעביר את ישראל מן העולם, אבל לא זה הסיפור הפעם.

"בבית סחור", כתב לפני עידן אהרן בכר, "ראיתי את פניה של ישראל, 1981. לא טלית, לא מגן דוד, לא טרקטור, אפילו לא מגן וחרב. אלה. חייל עברי בן 19 חמוש באלה. ידו האחת אוחזת ברובה וידו השניה באלה. אפשר להתווכח עד מחר בבוקר על טוהר הנשק. על טוהר האלה – אי אפשר להתווכח."

מאז זרמו מים רבים בירדן. האלות התרבו, התעבו, הצמיחו כתובות נוסח "מה שלא ילך בכוח, ילך ביותר כוח." אמצעים חדשים לפיזור הפגנות, קטלניים יותר ופחות, זרמו לכאן בכמויות. החייל העברי שפעם לא היסס לשאת אלה בפומבי, מסתיר היום את פניו. החיילים הפושטים על בילעין מגיעים בלילה, רעולי פנים.

מי מסתיר את פניו? מי שיש לו מה להסתיר. מי שיודע שמה שהוא עושה ראוי לעונש. הפלסטינים הסתובבו רעולי פנים – פיתחו כת שלמה סביב הרעלה – כדי להסתיר את זהותם מקלגסי הכיבוש. הפוגרומצ'יקים מן ההתנחלויות אימצו, כפי שאימצו את כת המוות הפלסטינית, גם את הרעלה.

עכשיו מאמץ אותה גם הצבא המוסרי יותר מהחמאס. אולי תציל הרעלה את מי שמבצע פקודה בלתי חוקית מאיזה בית דין בינלאומי. אולי היא תאפשר לו לצאת, עם סיום תקופת העבדות שלו, אל מחוץ לגבולותיה של ישראל.

ראוי לתהות איך זה קרה. באיזה דרג התקבל האישור לחיילים לצאת לפעולה כשהם רעולי פנים. מי החליט, למה החליט, בעצתו של מי. מתי חלחלה ההבנה גם לשורות הצבא שמה שהוא מבצע, אם אינו פשע מלחמה, הריהו לפחות מעשה שמן הראוי להסוות, לטשטש. אילו ניתן היה להאמין שהרעלה תהפוך את החיילים להומניים יותר, ראוי היה אולי לברך על כך; ספק. סביר הרבה יותר שהפנים המכוסות יהפכו לכסות לפשעים רבים עוד יותר.

אבל הפחד מתחיל לחלחל בשורות הקלגסים, ועל כך יש לברך גם לברך. אולי, אם המדינה לא תקרוס קודם, יבוא הקץ לתועבה של הכיבוש הזמני כל כך, שימי המדינה שקדמו לו כבר הפכו לזכרון רחוק. אולי.

הערה מנהלתית: בשבוע הבא הבלוג יעודכן עוד פחות מבדרך כלל, משום שאני יוצא לחופשה. אשוב ביום שני, ה-19 לחודש, בתקווה נואלת שלא יהיה על מה לכתוב.

(יוסי גורביץ)