המתנחלים, חקיינים שקדנים של הפלסטינים, הפעילו נשק בלתי קונוונציונלי במהלך ההתנתקות: קטינים שהפרו את הסדר ותקפו שוטרים, פעם אחר פעם, כשהם מסרבים להזדהות בעת מעצרם. במקרים רבים, הוריהם של הקטינים סירבו לזהות אותם. המטרה היתה אחת: השמצתה של מערכת המשפט וטענה ל"רודנות". זה היה, כזכור, מיד אחרי שהמתנחלים הפסיקו להתייחס לאריאל שרון כאב המייסד והתחילו לתאר אותו כרודן. משטרה שעוצרת ילדים – זה בדיוק מה שהם היו צריכים.

המערכת לא ידעה מה לעשות עם ילדות שהתפרעו בתאי מעצר והחריבו אותם, ושבסירובן להזדהות מנעו בעצם את שחרורן. היא עדיין לא יודעת. התוצאה, בדרך כלל, היתה קשיחות מופרזת כלפי הקטינים – שחלקם ישבו חודשים ארוכים במעצר – ולעיתים גם התעמרות מטומטמת, תוצאת תסכול. מקרה מובהק הוא זה שבו נעצרה בתו של ברוך מרזל בתואנה ש"שפכה מים על בית פלסטיני".

זה לא נגמר אז. ילדות הן כלי נשק יעיל, שתמיד מוציא את המערכת מעשתונותיה. שש בובות פוליטיות קטינות הפגינו מול ביתו של תא"ל נועם תיבון, וחילקו פלאיירים בהם הוא מתואר כ"רשע". שתיים מהן מואשמות, בנוסף, בכתיבת גרפיטי עוין לתא"ל האומלל. הן מואשמות גם במפגע רעש – הן שרקו במשרוקיות. הן, כמובן, סירבו להזדהות.

בפעם האחרונה שבדקתי, הפגנה היא עדיין זכות חוקית בישראל. אם אפשר היה להפגין מול ביתו של חלוץ בזמן מלחמת לבנון, מן הראוי שאפשר יהיה להפגין מול ביתו של תיבון בגלל העובדה שפינה מאחזים. גם כתיבת גרפיטי איננה, בדרך כלל, עבירה שגוררת מאסר.

ובכל זאת, הפרקליטות רוצה להשליך את שש שטופות המוח הקטנות למאסר בפועל. ולא סתם משפט: התביעה תשען על ראיות סודיות – אהוד ברק כבר הוציא את הצו – של השב"כ. כלומר, לא רק שעל פניו יש כאן רדיפה על ידי הצדק – ענישה חמורה מהמקובל על מה שבדרך כלל אפילו לא מוגדר כעבירה, או, במקרה של הגרפיטי, לא מגיע לבית משפט – מצפים שנקבל בשוויון נפש שאפשר להרשיע קטינים במקרה כזה על סמך "עדויות חסויות".

עדויות חסויות, כאלה שלנאשם אין כל אפשרות להתגונן נגדן, הן דבר בזוי ופסול בכל הליך משפטי. אף פעם לא מיותר להזכיר שהסיבה לכך שדרייפוס הורשע היתה תיק "סודי" מזויף נגדו, ושכאשר מוגש תיק "ראיות" כזה, שהנאשם כלל לא רואה ושאיתן איננו יכול להתמודד, לא רק שאין אפשרות לדעת מה אמיתותן של הראיות, אלא שהמשפט מתקרב באופן מסוכן להליך אינקוויזיטורי. העובדה שהמערכת המשפטית שלנו התרגלה לשימוש ב"ראיות" סודיות – וראו הפוסט הזה של נעמה כרמי – עד כדי כך שהיא נדרשת להן במשפט שבו העבירה החמורה ביותר היא כתיבת גרפיטי, צריכה להדאיג כל אחד. מה שמפחיד עוד יותר הוא העובדה שהשב"כ היה מעורב במעקב אחרי הקטינות.

החונטה לחוצה מאד, כמסתבר. קצינינו האמיצים הופכים לשלוליות זיעה קרה כשמישהו – מימין או משמאל – מנסה לקשר בינם ובין המעשים שהם עשו. אבל פחדיהם של הקולונלים והגנרלים שלנו, רצונם שמה שהם עשו בעבודתם לא ירדוף אותם במנוחתם, לא צריכים לגרור את הנהלים שהם מפעילים בצד הלא נכון של הקו הירוק לישראל גופא.

אשר לילדות עצמן, ברור לכל מי שעיניו בראשו שלא הן הבעיה אלא הוריהן. ומאחר והן מתגוררות בשטחים הכבושים, הפתרון צריך להיות פשוט מאד: לעשות להוריהן מה שנהוג לעשות להורים פלסטינים במצבים דומים, היינו להשית עליהם קנס ענק במשפט צבאי זריז (כמובן, רק במקרה של עבירה ממשית, לא של פגיעה בשלוות נפשו של קלגס בכיר). אחרי הכל, אין שום סיבה ששני קטינים שמתגוררים במרחק כמה מאות מטרים יישפטו בשתי מערכות משפט שונות; בדרך כלל קוראים לזה אפרטהייד.

(יוסי גורביץ)