דודו אלהרר, גזען יהודיסט מוצהר, התראיין הבוקר בתכניתו של רזי ברקאי, וקרע לו את הצורה.

אלהרר הגיע לברקאי אחרי שהתפרסם שהוא אמר כל מיני דברים לא נעימים לקבוצת מתחזים של "שלום עכשיו", כנראה אותה קבוצה שהגיעה ללשכתו של ח"כ מיכאל בן ארי (כך/כהנא חי) ונעצרה שם. מ"שלום עכשיו" נמסר שהמטרה היתה לייצר משהו נוסח בוראט, ולגרום לחברי כנסת מהימין לומר דברים מביכים. קשה להחליט מה גרוע יותר – הפרובינציאליות הבועתית או הקלילות שבו התאדה שם טוב שנצבר בעמל של שנים ארוכות.

כך או כך, מאלהרר הם הוציאו את מה שהם רצו להוציא. הוא גידף את אריאל שרון – צריך לברר מתי הפך האחרון לאיקונין שמאלני, כזה שמוגן דווקא על ידי "שלום עכשיו"; הזכרון ההיסטורי שלי על היחסים בין האחרונים ובין שרון שונה בתכלית – והציע באותה הזדמנות להוציא להורג בתליה, אחרי משפט הוגן כמובן, את יוסי ביילין, פרופ' זאב שטרנהל, גדעון לוי, וכנראה ששכחתי מישהו.

כשאלהרר הגיע לברקאי – אפשר לשמוע את זה כאן – הוא הגיע ערוך לקרב. הוא היה ארסי ועוקצני מהשניה הראשונה. ברקאי, מצידו, היה פשוט מ ז ו ע ז ע. כל כך מזועזע, שהוא לא שם לב שאלהרר חג סביבו.

למשל, הנקודה העיקרית של אלהרר: הוא טוען שבקשר לביילין, הוא בסך הכל ציטט את חוק העונשין, סעיף 97 ב', שקובע ש"מי שעשה, בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ [הדגשה שלי – יצ"ג], מעשה שיש בו כדי להביא לכך, דינו – מיתה או מאסר עולם."

זה תרגיל ישן של הימין הקיצוני. התחיל בכך אדיר זיק, שהשמיט את סעיף 94 ("אין רואים מעשה כעבירה לפי פרק זה, אם משתמעת מתוכו כוונה בתום לב, או אם נעשה בתום לב מתוך כוונה להביא, בדרכים שאינן פסולות לפי דין, לידי שינוי בסדרי המדינה או בפעולות רשות מרשויותיה…"), וטען מעל גלי ערוץ 7 שדינו מוות. המשיך אריה אלדד, לפני כשנה וחצי, והפנה את אותה האשמה כלפי אולמרט כשהלז ניסה – או שמא העמיד פנים כמנסה – להגיע להסכם שלום עם סוריה, וכבר דנו בכך.

כלומר, מדובר בטענה די סטנדרטית. גם התשובה סטנדרטית למדי: אליבא דכולי עלמא, הגדה המערבית ורצועת עזה אינן בריבונות ישראלית. השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ונמצאים בריבונות ישראלית – ירושלים ורמת הגולן – סופחו בחוק מיוחד. כלומר, ביילין יכול היה לדון עם פלסטינים על כל הגדה כולה מבלי שמישהו יוכל לטעון באיזשהו אופן שהוא בוגד על פי סעיף 97. הלאה. אלא שברקאי היה עסוק מדי בלהיות מזועזע מהדברים הנוראים שנאמרו לו, שהוא לא שם לב – ובמקום לתקן מיד את השגיאה הבסיסית, היה עסוק במחאה. גול עצמי מספר שתיים.

הבעיה, כמובן, עם כל הסכם ז'נבה היא לא סעיף 97; היא העובדה שיוסי ביילין היה אז אזרח פרטי, שלא נשלח על ידי אף אחד בעל סמכות, ונשא ונתן עם נציגים רשמיים של הרש"פ, תוך נקיטת עמדה מנוגדת לחלוטין לעמדתה של הממשלה הנבחרת. אני לא יודע מה אומר החוק, וסביר שביילין נופל בין הכסאות, אבל כשאריאל שרון אמר אז ש"גורמים בשמאל" חותרים תחתיו באמצעים לא לגיטימיים, הוא צדק בכל מילה. ברקאי לא הכיר את העובדה הקטנה הזו, שהיתה יכולה להפוך את הגלגל ולהזכיר לאלהרר את החרפה הגדולה של הימין הישראלי – שהם תמכו ב"צורר", בנבל ובגנב הזה לאורך כל הדרך, שהגניבות שלו כלל לא הפריעו להם, ושהם שינו את כיוונם רק אחרי שהכריז על תכנית ההתנתקות. כלומר, כל זמן שהוא היה החמור של המשיח, הרחיב התנחלויות, ניהל מלחמת התשה איומה מול הפלסטינים והבטיח שלנצח תאכל חרב, כל מעשי הנוכלות שלו לא הפריעו להם.

אבל מילא זה. כשברקאי ניסה להגן על ביילין – למה, בעצם? – הוא אמר שאלהרר ודאי תומך ברצח רבין, כי רבין הוא זה ששלח את ביילין. אלהרר התחמק בקלילות, ואף אחד לא שם לב לטעות ההיסטורית הגסה של ברקאי: רבין לא שלח אף אחד לז'נבה ב-2003, כי הוא כבר היה מת איזה שמונה שנים.

אחר כך שלף אלהרר את האמירה של שלמה גזית, על כך שהכיפות הסרוגות בצה"ל מזכירות לו את צלבי הקרס בצבא הגרמני, וברקאי שוב לא הכיר את הציטוט, שוב לא ידע שהוא הוצא מהקשרו (גזית דיבר על כך שהכיפה היא סימן השתייכות פוליטי בדיוק כמו צלב הקרס). לצפות ממנו לענות נכון לטענה שאיש שמאל אמר פעם שהחרדים מזכירים לו את הנאצים – כלומר, לומר שההשוואה במקומה – כנראה היה מוגזם מדי.

ואם זה השמאל בתקשורת, כנראה שאפשר לתת לו תפקיד של שמאלני מחמד בעיתונות שעליה הוזה אלהרר. אפילו כלב התקיפה-עאלק שלו בקושי מצליח לנבוח. אולי הגיע הזמן שבמקום להזדעזע כל הזמן יתחילו לקלוט שהטענות הללו קיימות, שיש להן קהל נרחב, ושהגיע הזמן להתמודד איתן. קוראים לזה פולמוסנות. ביללות לא מנצחים בה.

(יוסי גורביץ)