החברים של ג'ורג'

ציפי לבני אמרה אתמול את האמת הברורה מאליה: "לא ניתן להחזיר את כל החיילים". היא התייחסה, כמובן, לגלעד שליט. דבריה לא נשאו חן בעיני התנועה האידיוטית ביותר בישראל – תואר שהמאבק עליו קשה וצמוד – המכונה "מטה המאבק לשחרור גלעד שליט".

 

אסופת השוטים הזו, שדומה שהיא מאמינה שלולמרט מחזיק את שליט כלוא באיזו מעטפה נסתרת – אחרי הכל, היא לא מנסה "להיאבק" בחמאס, שכן אפילו האפופים הממלאים את שורותיה הצליחו לקלוט שהחמאס לא יתרשם מהם; היריב שלה הוא הממשלה -  ערכה על כן הפגנה צווחנית ורעשנית מחוץ לביתה של לבני. זו קיבלה כמה מהם לשיחה, והללו הופתעו – שומו שמיים! – מכך ש"לבני נשארה בעמדתה", למרות שזו "אומללה ופוגעת במוראל של כל חייל היוצא לקרב", לשיטתם. מישהו העז לומר לילדים המפונקים שהמציאות מסובכת ושהם לא יכולים לקבל את הצעצוע שלהם, והם המומים מהחוצפה.

 

בשיחה השבוע עם עדי גינת, היא העלתה נקודה מעניינת: ב-20 השנים האחרונות נערכו מספר קמפיינים למען שחרורו של רון ארד. הם היו חסרי תוחלת באותה מידה, אבל בהם מעולם לא תואר ארד כילד. גלעד שליט הופך לילד של כולנו. אולי זה נובע מכך שקשה לתאר נווט של חיל האוויר, בעצמו אב לילדה, כילד; אבל אולי זה נובע מהעובדה שהחברה הישראלית עוברת תהליך אינפנטיליזציה מזה שני עשורים. הדוגמא החדה ביותר לאחרונה היא הבחירה באסופת התמהונים שגירד סביבו רפי איתן לכנסת – שבעה מהם, לא פחות – כ"הצבעת מחאה".

 

גלעד שליט לא בבית, אבל זה לא בגלל ששרי הממשלה מעבירים אותו בחשאי ביניהם בתא המטען של הוולוו הממשלתית. הוא לא בבית משום שהוא משמש כלי משחק בידיו של אחד הארגונים הרצחניים והציניים ביותר בזירה, שאין לנו די מודיעין עליהם. ולא, זה לא כשלון של השב"כ. האחים המוסלמים, חוד החנית של הג'יהאד העולמי – שהחמאס הוא הסניף המקומי שלהם – הם לא ארגון שקל לחדור אליו, והצלחות בתחום הן נדירות ביותר.

 

האפשרויות לשחרורו של שליט הן שתיים. הראשונה, והבלתי סבירה שבהן, היא שישראל תשיג מידע מדויק על מיקומו ושתהיה לה אפשרות מעשית לפשיטה על המקום. סיכויי ההצלחה של פעולה כזו הם בינוניים, במקרה הטוב. סביר מאד ששוביו של שליט יהרגו אותו בטרם יצליחו בחורינו האמיצים לחלץ אותו – נזכיר שהפעולה הישראלית המוצלחת האחרונה לחילוץ בני ערובה היתה ב-1976, והיא נהנתה מגורם הפתעה שקשה להאמין שיהיה פה. גם באנטבה לא חולצו כל בני הערובה בשלום, והיו אבידות בקרב כוחות החילוץ. במקרה של הסתערות על איזו חושה בפאתי מחנה פליטים כלשהו, צפויות אבדות ניכרות בקרב הכוחות התוקפים – גם בשלב התקיפה וגם בשלב החילוץ. האם אנשי "מטה המאבק" ילכו לבקר את ההורים השכולים והאלמנות של מבצע התקיפה הזה, ויסבירו להם שהיה כדאי?

 

שיטת השחרור השניה, זו שזכתה להמון תשומת לב השבוע, היא העברתם של מאות אסירים פלסטינים לידי החמאס תמורת שליט. המשמעות היא שמאות אנשים שהיו מעורבים בפשעי מלחמה, היינו קטילתם של אזרחים ישראלים בלתי מעורבים, ישוחררו תמורת חייל אחד, שאיננו ילד ושלקח על עצמו סיכון מקצועי, מצער ככל שהדבר יהיה, כשהחליט ללבוש את מדי צה"ל. מנסיון עסקאות קודמות, חלק ניכר מהמשוחררים ישובו לנסות ולהרוג ישראלים – ולו משום שאין להם שום מקצוע אחר ומשום שהחברה הקניבלית מולה אנו ניצבים רואה ברצח אזרחים משהו נעלה. האם אחרי הפיגוע הבא בנתניה, או חדרה, או ירושלים, או תל אביב, יסבירו האינפנטילים מ"מטה המאבק" למשפחות השכולות של ילדים וילדות אמיתיים לחלוטין שהיה שווה, כי "הילד של כולנו" שב הביתה?

 

איכשהו, נראה לי שהם לא יהיו שם. איכשהו, נראה לי שהזעם הציבורי ייתלה אז בלבני ועמיתיה לממשלה – ובצדק מוחלט. הם יהיו האחראים לכל תוצאה של דילמת ה"ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך" הזו. בשביל זה בחרנו אותם.

 

אבל אנשי "מטה המאבק" לא רוצים שיבלבלו אותם עם עובדות. הם רוצים את גלעד בבית עכשיו. יכול להיות שהם גם רוצים שוקו ולחמניה. לא היה צריך להתייחס אליהם אלמלא הם ייצגו היטב את הפן הבכייני של הציבור הישראלי, שרוצה מלחמה אבל לא מוכן לשלם את מחירה, שרוצה לשלוט בשטחים אבל לא מצליח להבין איך קורה שיש כאן טרור, שמתייחס לחיילים כאל "ילדים" אסורים בפגיעה, ואחר כך עומד נדהם מול כשלונו של צבא שהפנים שאסור לו לספוג אבידות, ושהשיבה הביתה ללא נפגעים חשובה מהעמידה במשימה.

 

ואם לא יתנו לילדים המגודלים האלה את הצעצוע שלהם, הם יצרחו ויצווחו ויכחילו ויבעטו וירקעו בקרקע ויגידו לממשלה שלהם שהיא רעה ושהם ברוגז איתה. הגיע הזמן להפסיק את זה, הגיע הזמן להפסיק את הסיוע התקשורתי לזה, הגיע הזמן להפסיק להיות ילדים, להפוך למבוגרים, ולהבין שאי אפשר לקבל הכל בחיים.

 

זה לא יקרה בעתיד הנראה לעין, כמובן, ועל כן ראויה ציפי לבני לשבחים על שאמרה לצווחנים שהפגינו מול ביתה אמת לא נעימה. הם לא הפנימו אותה. אולי אחרים יפנימו. 

 

(יוסי גורביץ)