אתמול הצליח אהוד ברק שוב להקדיח את תבשילו: מבצע ההסתערות על מעוז היודונאצים בחברון הסתיים במהירות ובהצלחה מרשימה. הקוזאקים נתפסו עם המכנסיים למטה. הגאון מהסיירת ודאי סימן לעצמו עוד "וי" ברשימה. בדרך, ספגנו תופעה שלילית נוספת: אלוף הפיקוד הורה שחיילים לא יהיו מעורבים בפינוי – עוד המחשה לערבוב התחומים שישראל מתנהלת בו. ההתנחלויות נמצאות בשטח שמוגדר כנתון לשלטון צבאי, שהמושל שלו הוא אלוף הפיקוד. סמכותה של המשטרה לפעול מחוץ לגבולות ישראל, כידוע, מפוקפקת משהו. בהחלטה הזו ניסו אלוף הפיקוד – ויש להניח שברק היה מודע להחלטה – לשמור על הפיקציה כאילו צה"ל הוא "מעל למחלוקת". מה שקיבלנו בפועל הוא צבא שמאפשר ביצוע פשעי מלחמה (הקמת התנחלויות), ומגן על פושעי המלחמה (המתנחלים) – אבל כשזה מגיע לפינוים של הפושעים, הוא לא בעסק. 

ואז פנו הקוזאקים אל תושבי חברון הערבית וביצעו בהם פוגרום קטן, תוך שכוחות הבטחון מפעילים את הנוהל הקבוע למצב כזה – מחול התרנגולת הערופה, בליווי מקהלת הפניית המבט ע"ש פון פלאווה. הגאון מהקריה לא צפה את זה.

והוא, כמובן, רצה להגן על עצמו מפני האשמות שהוא שמאלני. על כן מיהר ברק והורה אמש על ענישה קולקטיבית: הריסת בתיהם של שני "מחבלי הטרקטור". נזכיר שהשניים מתים מזה חודשים, מה שמצמצם משמעותית את ערך ההרתעה שבפשע הזה, ושצה"ל עצמו כבר קבע שהריסת בתים לא רק שאיננה מועילה – היא גם מזיקה. כלל לא ברור שההחלטה הזו – שאירונית, מצביעה על כך שמזרח ירושלים איננה חלק מישראל, שכן בישראל לא נוהגות הריסות בתים – תעמוד בבג"צ; אבל אז יוכל פונטיוס ברק לרחוץ את ידיו ולשאול מה רוצים ממנו, הוא ניסה.

יש רק בעיה אחת בכל זה – מבחינת התנהלות פוליטית, הכוונה; מבחינת התנהלות תקינה זה הסריח עד השמיים מזמן – והיא שזה לא עובד. ברק שקוף מדי. התכסיסים שלו נראים כולם כמו תכסיסים. בקצרה, הבעיה הישנה: אהוד ברק חושב שכולנו מטומטמים, ושיש לנו זכרון של יתוש.

*           *            *            *

לברק יצא, אלוהים יודע למה, שם של אדם חכם. אנחנו לא יודעים מה הוא עשה כקצין צעיר בצבא ולמה בעצם יש לו צל"שים, וסביר להניח שככה הוא רוצה שזה יישאר. אחרי הכל, הענקת צל"שים אחרי פאשלה מפוארת וחשאית היא מסורת צבאית ארוכה.

משהגיח אל אור הזרקורים, כאלוף צעיר ושחצן באמצע שנות השמונים, הוא התפרסם מיד בניתוחים האנליטיים המבריקים, שאיכשהו אף פעם לא התממשו. לאריק שרון הוא המליץ, בעת תכנון מלחמת לבנון, על פתיחת מערכה כנגד סוריה במטרה להשמיד את צבאה. הוא העיר שיהיה צורך להוליך את הציבור שולל. אפילו שרון של 1982 לא קיבל את ההצעה. במלחמה עצמה, שימש ברק כסגן מפקד גיס, תפקיד שהדבר החיובי ביותר שניתן לומר עליו הוא שהוא לא התבלט בו. אחר כך היה ראש אמ"ן, אלוף פיקוד מרכז וסגן רמטכ"ל. הוא לא הותיר חותם באף אחד מתפקידים אלה.

כרמטכ"ל, הוא התבטא בזכות "צבא קטן וחכם", ולא הצליח לעשות לא את זה ולא את זה. את ישיבות פורום מטכ"ל הוא העביר בקריאת דואר. הוא נכח בעת אסון צאלים ב' – שהיה אמור להתפתח לאחד המבצעים המרהיבים בטמטומם שהגה צה"ל מעודו, חיסול של שליט ערבי על ידי יחידה צבאית ישראלית – ולאחר מכן השתמש בצנזורה כדי להסתיר זאת, כדי לחפות על עתידו הפוליטי. לצורך כך, הוא שיקר קצת לוועדת חוץ ובטחון של הכנסת. בישראל, בה הרמטכ"ל תמיד חזק יותר מהרשות האזרחית, הוא שרד את זה והמשיך הלאה.

כפוליטיקאי, דומה שיעדו העיקרי היה לנטרל את יריביו, על חשבון התועלת למדינה. הוא מינה את שלמה בן עמי, דיפלומט פר אקסלנס, לתפקיד השר לבטחון פנים (כשהדברים באמת יסתבכו הוא יכיר בטעות וימנה אותו לשר החוץ), את שמעון פרס הוא הצליח להעליב עם תפקיד ה"שר לפיתוח אזורי", את יריבו הטוב ממנו אמנון ליפקין-שחק תקע בתפקיד שר התיירות, את שר הבטחון לשעבר מרדכי הוריד לדרגת שר התחבורה. את בעלי בריתו החיוניים ביותר, אנשי מרצ, הצליח להעליב עד כדי כך שפרשו מהממשלה על ויכוח שולי ביחס, כשברק מצדד באותה משענת קנה רצוץ, ש"ס, שפרשה מהממשלה בשל תואנה כלשהי שלושה שבועות לאחר מכן.

תוך 18 חודשים, מצא עצמו ברק בראש קואליציה של כ-30 ח"כים. אף ראש ממשלה, מעולם, לא הראה חוסר כשרון פוליטי כזה, יהירות כזו. כשקרסה הממשלה וברק הכריז על בחירות, היו חברות בקואליציה רק העבודה ומפלגת המרכז, מנוחתה עדן. ברק הגיע לבחירות כשהוא משמש כראש ממשלה, שר הבטחון, שר החינוך, שר החקלאות, ושר התעשיה והמסחר. זמן קצר לאחר מכן, הוא הובס בתוצאה המהדהדת ביותר בתולדות ישראל על ידי מי שנחשב שנה קודם לכן לגוויה פוליטית מהלכת, אריאל שרון. אה, כן – באותה הזדמנות, הוא גם דרדר את ישראל למלחמה שטרם הסתיימה עם הפלסטינים. צה"ל יצא משליטה, ירה מיליון קליעים בחודש אוקטובר 2000 – וברק לא ידע איך להשתלט על הבהמה המשתוללת, שפעם אחר פעם הפרה את מדיניותו.

עכשיו הוא מוכר את עצמו כסוציאליסט, ממרומי מגדלי אקירוב. עכשיו הוא יוצא בסדרת כרזות: הוא לא סימפטי. הוא לא נחמד. ועוד. כל נקודה במקומה. הוא מנסה עלינו את נאום סטאלין בפרסידיום, לאחר הקראת הצוואה של לנין: החבר סטאלין לא נחמד, החבר סטאלין מחוספס, החבר סטאלין קצת גס – אבל כל זה רק הופך אותו למהפכן טוב יותר. לסטאלין זה עבד; לברק זה לא יעבוד. סטאלין לא חשב שיריביו מטומטמים. ברק מניח שכולם חוץ ממנו מטומטמים.

*           *            *            *

לאותו טכנוקרט צעיר, "מהטובים ביותר והמבריקים ביותר", שר ההגנה של קנדי וג'ונסון, רוברט מקנמרה, קראו פעם המחשב האנושי. הוא באמת היה מבריק: הוא עבד שעות נוספות ולמד מהר. הוא ידע שהגנרלים מנסים להערים עליו ולמד בזמן שיא את כל השטיקים. זה לא עזר. בסופו של דבר, כתב דיוויד הלברשטאם באותה היסטוריה טראגית, רוברט מקנמרה היה שוטה.

אומרים על ברק שהוא יודע לפרק שעונים. אומרים עליו שהוא יודע לנגן בפסנתר. אומרים עליו – ליתר דיוק, הוא אומר על עצמו – שהוא קרא את "יוליסס" של ג'ויס בתוך יום אחד. אלא שהוא הצליח לתמרן את עצמו למלכודת ממנה אפילו הוא כבר מתחיל להבין שלא יצא, והוא יהיה זה שיחתום על תעודת הפטירה של מפלגת העבודה. ובסופו של יום, אהוד ברק הוא שוטה.

(כתיבה: יוסי גורביץ, צילום: ליסה גולדמן)