אני קורא לאחרונה שוב את הספרון המועיל מאד של כריסטופר היצ'נס, Letter to a Young Contrarian, והגעתי בו לקטע צובט-לב. היצנ'ס מתייחס למאבקו האמיץ מאד של אמיל זולא בפרשת דרייפוס; ה"אני מאשים" היה רק שיאו של מאבק ארוך זה. זולא כתב לאומה הצרפתית שורה של מכתבי תוכחה נוקבים.

באחד מהם – תרגום שלי מהתרגום האנגלי שמביא היצ'נס – הוא מתייחס לאנטישמיות ככלי גיוס נואש של הקתוליות בשעתה האפלה ביותר, זו שלאחר 1869, שעה "שהכנסיות ריקות מאדם", ואומר ש"כאשר העם הצרפתי יהפוך לעם של פנאטים ומענים, כאשר נדיבותם ואהבת חירויות האדם שלהם, שנקנו במאמץ כה רב, ייעקרו סוף סוף מליבם, אז יעשה ללא ספק אלוהים את שלו".

זולא כותב בשעתה הקשה ביותר של הרפובליקה, כשהיא מתנדנדת על סף מלחמת אזרחים, כשכוחות השחור במלוא המובן של המילה קושרים נגדה ומסיתים נגדה ללא הרף – והוא מזכיר לצרפתים שהם יכולים להיות גם אחרת. שלצרפת יש גם צד אחר, אמנם צעיר ביחס אבל בהחלט ראוי לגאווה.

ולא יכולתי לחשוב על כך שטקסט כזה לא יכול להכתב בעברית. הליברליות הישראלית צעירה הרבה יותר, וכל קיומה תלוש. מקורו בקבוצה קטנה ודחויה של גולים מגרמניה הוויימרית, שאת הלפיד שלהם תרים בתחילת שנות השבעים שולמית אלוני, ותנסה ליצוק תוכן אמיתי לאותו מסמך שקרי, מגילת העצמאות.

הישראלים לא יכולים להתהדר בנדיבותם; מעולם לא היו נדיבים. הם לא יכולים להתבונן אחורה בגאווה אל מסמך כמו הצהרת זכויות האדם האוניברסלית, כי כל מדינתם נבנתה על עושק ומרמה. החותמים על המסמך ההוא במאי 1948 כלל לא התכוונו להעניק את שוויון הזכויות שהבטיחו. המילים היו ריקות, מיועדות לאזני ארגון האו"ם הצעיר, מיועדות להבטיח לו שישראל תקבל על עצמה את הצהרת זכויות האדם האוניברסלית.

פנאטים ומענים – האם לא כך היו הישראלים היהודים מראשיתם? האם אין הציבוריות הישראלית כולה ים מבעבע של פנאטיות, הנשענת על תפיסות ואישים שהיו גורמים לפיוס התשיעי להיראות רדיקלי כקארל מרקס? האם לא היתה ישראל, כולה, מראשיתה, סקציה קנאית הנשענת על התפיסות שדחה זולא במפגיע – תפיסות של קהילת-דם "אורגנית", רומנטית, שלזר אין ולא יכול להיות מקום בה?

הוואתיקן מחה אתמול על הריסת שביל גישה לכנסיה בכפר הגזול איקרית. צה"ל פינה את התושבים מהמקום ב-1950 בתואנות שווא, הבטיח להם שיוכלו לחזור אליו, ומשפונו – החריב את הכפר, שאדמותיו חולקו ליהודי הסביבה.למרות שורה של פסיקות של בג"צ, לא הוחזרו העקורים לאדמתם. הותר להם לבקר בכנסיה, ונבנה אליה שביל גישה.מועצת הגזלנים המקומית, בחוצפתה, הורתה להרוס את השביל בטענה שהוא לא קיבל אישור בניה. בג"צ הורה למנוע את ההריסה. המועצה צפצפה, הרסה, ואחר כך טענה שלא קיבלה את הצו. קשה לי להאמין שמישהו מחבר הרוצחים-ויורשים של "המועצה האזורית מעלה יוסף" יעמוד לדין על כך.

בירעם ואיקרית מוכיחים, פעם אחר פעם, על איזה שקר נוצץ בנינו כאן מדינה. לכאורה, מדינת חוק; אבל בית המשפט שלה ניסה ארבעים שנה להחזיר גזלה לבעליה, נתקל בחומת הדם-והאדמה היהודית – עילת קיומה האמיתית של מדינת העושק שלנו – ואז הרים ידיים. הממשלה, כמובן, היתה ונשארה בצד הגזלנים.

גם פרשת דרייפוס משלנו היתה לנו: פרשת עיזאת נאפסו, קצין צ'רקסי שהואשם לשווא בריגול והודה תחת עינויי איש השב"כ – ויקיר חוגי מפלגת העבודה – יוסי גינוסר. הציבור הישראלי הוכיח נטיות אנטי-דרייפוסאריות מרשימות, ורובו המכריע תמך בגינוסר ובחבריו לרצח בקו 300; למעשה, ניתן לטעון במידה רבה של בטחון שפרשות נאפסו/קו 300 מהוות את קו השבר ביחסו של הציבור הישראלי למערכת המשפט; שם זרע הגביזוניזם-פרידמניזם של היום. והפושעים? בצרפת, הזייפן העיקרי התאבד, הפושע האמיתי – המרגל שדרייפוס הורשע במקומו – נאלץלהמלט מהמדינה, ושמם של האחרים נהרס ללא תקנה. בישראל הם קיבלו חנינה ללא משפט, והאיש שרוצץ באבן את מוחותיהם של שני אנשים כבולים, אהוד יתום, צפוי לשוב לכנסת בקרוב.

פנאטים ומענים, אכן. וכמו אצל מפליליו הזייפנים של דרייפוס, אצטלת "הבטחון" משמשת כסות דקה לשנאת האחר, לרומנטיקה של דם ואדמה, ולתפיסה של מדינה השייכת רק לבני דם אחד ודת אחת. לזולא היתה המהפכה והצהרת זכויות האדם. מה יש לנו?

(יוסי גורביץ)