יש בישראל ארבעה פקידים בכירים, שבמדינה מתוקנת היו מתעוררים הבוקר עם מכתב פיטורין וזימון לדין משמעתי שיבעט אותם ללשכת האבטלה בלי פנסיה. קוראים להם ירום אריאב, מנכ"ל משרד האוצר; הממונה על התקציבים, רם בלינקוב; החשב הכללי שוקי אורן; והממונה על שוק ההון, ידין ענתבי.

ארבעת המוסקיטרים שלחו אתמול (ראשון) מכתב מרהיב בחוצפתו ללשכת ראש הממשלה, בו הם מתלוננים על כך שמתנהל משא ומתן בין משרד ראש הממשלה ובין נציגי ההסתדרות והמעסיקים. על סמך ידיעה שפורסמה בתקשורת, הם מודים, הם נאלצים בזאת לתת הוראה לראש הממשלה להפסיק "משא ומתן שמנוהל בידי מי שאיננו מוסמך לחייב את המדינה", אף כי הם "ערים למערכת הלחצים הכבדה המופעלת על כולנו בשל מערכת הבחירות. עם זאת, נבקשכם לחדול מכל פעולה בחריגה מתחומי האחריות שלכם המתפרשת כמחייבת את הממשלה". 

מה שקורה פה, למעשה, הוא פוטש של משרד האוצר והפסקת העמדת הפנים מצד יהיריו כאילו יש משמעות לפעולותיהם של מישהו חוץ מהם. ראש הממשלה? מי זה? בסך הכל מישהו שמושפע מ"לחצי מערכת הבחירות". לא משנה שהוא לא מתמודד; עזבו אתכם משטויות, תנו לרכב על סוס הדמגוגיה של "הפוליטיקאים מושחתים" – שבמקרה של ראש הממשלה הנוכחי, אכן, קלה במיוחד.

כל זאת למה? על מה עלה קצפם של הפוטשיסטים? על כך שלאחר שנים ארוכות שבהן ניהל האוצר את המדינה, על ידי הצבת חשבים משלו בכל משרדי הממשלה ובאמצעות דריסת הכנסת על ידי חוק ההסדרים, מישהו מעיז להשיב מלחמה. ח"כ אבישי ברוורמן (עבודה) סירב אתמול להעלות להצבעה את תכניות החירום של האוצר, ודחה את הדיונים. ההערכה היא, על פי הדיווחים היום, שאולמרט מתכוון לקשור את התכנית הכלכלית עם הצלת קופות הפנסיה וקופות הגמל – צעד שמסתמן כי יזכה לתמיכת נגיד בנק ישראל. אתמול קונן בלינקוב, בצביעות הייחודית לפקידי האוצר, ש"כל דחיה של אישור התכנית היא מכה קשה למשק הישראלי". אבל עד לפני חודש, טען האוצר בעקשנות שאין משבר ושעל כן אין שום צורך בתוכנית. בלינקוב וחבר מרעיו הנחיתו, על פי טענותיו-שלו, מכות איומות על המשק באי-פעולתם. האם הם יסיקו את המסקנות הנדרשות ויתפטרו? ושוב, רצוי לציין שעיקר מאבקם של הפוטשיסטים הוא כדי למנוע את ההגנה על קרנות הפנסיה והגמל, שהם-הם האחראים הישירים לחורבנן. 

מה שקרה הוא ש-23 שנים אחרי הפוטש השקט של חוק ההסדרים ב-1985 – עוד מגפה שעליה עלינו להודות לנשיאנו, שמעון פרס – פתאום התעוררו שליחי הציבור ונזכרו שכלכלה היא עניין ציבורי; שהיא לא רק הזיות על "יד נעלמה" ועל "שוק" שבו הכל בעלי כוח שווה, שהיא לא רק עניין לבעלי הון, אלא שהיא גם פנסיה נאכלת של קשיש, עליה במחירי התחבורה הציבורית, עליה במחירי המזון שלא מאפשרת לסגור את החודש; שהיא לא רק עניין ל"מומחים" מטעם תא התהודה של עצמם (שנמנעים, למשל, מלהתייחס לכמה וכמה זוכי פרס נובל) אלא לציבור כולו; שמדיניות כלכלית היא, בכל מקום נורמלי, עיקר עיסוקם ועניינם של נבחרי הציבור ושולחיהם, ושהיא איננה מופקרת לחסדיה של כת פקידותית סגורה.

וכשזה קרה, עלה השתן לראשם של בלינקוב ושות', והם הורו לממשלה שלא להתערב בעניינים שאין היא מבינה בהם – והם לא עצרו לרגע לחשוב על מקומם של פקידים ממונים מול נבחרי ציבור, על כך שתפקידם הוא לייעץ ותפקידה של הממשלה הוא להחליט; הם לא חשבו על כך משום שמעולם לא עמדו מולם נבחרי ציבור נחושים דיים, שזכרו שהם-הם בעלי הבית. זה השתנה. בלינקוב, אורן והשאר בפאניקה. נהדר; הגיע הזמן. עכשיו, הגיע גם הזמן לכמה מכתבי פיטורין. הבה נשליך את הארבעה אל חסדי השוק החופשי. הגיע הזמן להלאים את משרד האוצר.

(כתיבה: יוסי גורביץ, איור: עדי "עדיגי" אלקין)