ה"רגיעה" עם החמאס הסתיימה לפני כשבוע, ושדרות ואזור עוטף עזה חזרו לחטוף את מנת הקסאמים הרגילה שלהם. הם חוטפים אותה מזה שלוש שנים, ובמשך שלוש שנים הבהמה הירוקה, ששותה כ-50% מכספי המיסים שלנו, לא מפסיקה את האש.

הבהמה טוענת להגנתה שהיא לא יודעת איך. אין לה אפשרות להגיב בירי ארטילרי מיידי לעבר יורי הרקטות מהרצועה, וירי מאוחר – מאוחר ולו בדקה וחצי – יפגע הרבה יותר בחפים מפשע מאשר במשגרים. על כן מטביעה הבהמה ים של דולרים במערכת "כיפת ברזל", שמועד הצבתה בשטח נדחה פעם אחר פעם, וכנראה לא תהיה איתנו גם ב-2010. בצה"ל מייחלים להגעתה, גם אם תתמהמה, אבל כלל לא ברור למה: "כיפת ברזל" לא מסוגלת, גם אם נורא תרצה, להגן על שדרות.

הסיבה לכך פשוטה ומייאשת: "כיפת ברזל" נזקקת לכ-30 שניות כדי להנעל על מטרה, לשגר טיל-נגד, ולפגוע; הקסאם פוגע בשדרות תוך פחות מעשר שניות. מתקבל הרושם שמערכת הבטחון בונה על "כיפת ברזל" כאמצעי להגן על אשדוד יותר מאשר על שדרות. פיקוד העורף כבר החל להכין את תושבי אשדוד לכך שגם הם יצטרפו בקרוב למעגל "שחר אדום".

זה לא אמור להיות כך, אבל התרגלנו שמדברים רק על פתרונות כגון אלה: הפצצה, הפגזה, יירוט. יש פתרון יעיל הרבה יותר, אבל הבהמה נורא לא רוצה שנדבר עליו ועל אחת כמה וכמה לא רוצה שננקוט בו, והוא כיבושה מחדש של רצועת עזה.

זה מה שצריך לעשות, וזה מה שצה"ל עושה הכל כדי שלא לעשות.

*           *            *            *            *

הבהמה מבהילה אותנו במספרי הרוגים במקרה של פלישה. יתכן שיהיה מספר הרוגים גבוה – הבהמה מדברת על מאות – ויתכן שהוא יהיה נמוך משמעותית מתחזיותיה. אבל אם יידרשו מאות הרוגים ישראלים כדי להפסיק את הירי על עוטף עזה – ירי שהנחיות פיקוד העורף מעידות על כך שהוא צפוי להתרחב – אז זה מחיר שצריך לשלם.

הבהמה נורא לא רוצה לשלם אותו. היא מבוהלת עד מוות מאבידות. ראינו את זה במלחמת לבנון השניה, כשפגיעה בחייל אחד היתה בולמת פלוגה שלמה, ולעזאזל המשימה. הבהמה איננה האשמה היחידה במצב, אבל היא האשמה העיקרית בו.

תפקידו של חייל צה"ל הוא להגן על אזרחי ישראל. לשם כך הוא מגוייס, מצויד, מאומן. אם הוא אינו עושה את זה, אין טעם בכל אותו גיוס, בכל המערך הלוגיסטי ובסיסי האימונים. תפקידו של החייל הוא להיות מגן אנושי, לחצוץ בין האזרח ובין האויב. לשם כך נבחר. רצוי היה, כמובן, שחיילים יגיעו למצב הזה מרצונם ולא כמגוייסי כפיה, ולא יהיו לי שום טענות למגויסי כפיה שיודיעו שהם לא מתכוונים לסכן את חייהם, אבל רוב חיילינו, ודאי ביחידות הקרביות, מעדיפים להעמיד פנים שהם התנדבו.

חייהם של חיילים זולים, אפריורי, מחייהם של אזרחים; הם אלו שנבחרו כדי להגן האחרונים ולו במחיר דמם. המקרה המובהק הוא יחידות חילוץ בני ערובה: חיילים שבמודע מסכנים את חייהם כדי להציל את חייהם של אזרחים.

אבל ישראל הפכה את הפירמידה הזו על ראשה. החיילים הפכו ל"ילדים", והאזרחים הפכו למגניהם של החיילים. טשטוש הגבולות שמבצעת החברה הישראלית בין חיילים ובין "ילדים" – הדוגמא הקלאסית היא גלעד שליט – מחזק רק את הצד השני. ראינו את זה כשצה"ל התעקש, במלחמה האחרונה, להמנע מקרבות באזור משגרי הקטיושות – משום שקרבות כאלה היו עולים באבדות קשות בקרב החי"ר. עדיף היה, לשיטתה של הבהמה, להמשיך את ההפגזות על חיפה.

הדבר הודגש היטב בפרשת הפגזתו של בסיס הטירונים זיקים. תחילה הודיעה הבהמה שהיא תמגן את הבסיס – ובכך העניקה לחיילים עדיפות על פני האזרחים, שאינם ממוגנים אלא אם שילמו על כך. אחר כך החליטו הקצינים הבכירים שעדיף שבכלל לא יהיו חיילים בזיקים, והסיגו את החיילים אל מחוץ לקו האש. לתושבי שדרות אין את הפריבילגיה הזו – ואם חלקם מעדיפים שלא לחיות בתנאי בליץ ונסוגים אל מעבר לקו הרקטות שצה"ל לא משתיק, הם מואשמים ב"חוסר יכולת עמידה".

ושוב, לבעיית הקסאמים אין פתרון אלא בכיבוש פיזי של השטח, הריגתם או מעצרם של כל פעילי החמאס, חיפוש מסיבי בכל בית, פירוזה בכוח של הרצועה, ומשטר כיבוש שירדוף כל פעיל חמאס ששרד עד חורמה. זה מה שחייב צה"ל לאזרחי ישראל – אבל מתחמק פעם אחר פעם מליישם. כל הבכירים, מאהוד ברק שר הבטחון וגבי אשכנזי ודרומה, מעדיפים ליילל ולטעון שהם "שקולים".

אל תהיו לי שקולים. זה לא התפקיד שלכם, להיות שקולים. התפקיד שלכם הוא להוציא את ילדי שדרות – שתיאור מכמיר של חייהם תחת הפגזות, מצד עיתונאית "הארץ" אבירמה גולן שעברה מהמרכז לשדרות, פורסם הבוקר –  מטווח האש. ומתגבר החשש שאשכנזי ושות' לא מאמינים ביכולתו של צה"ל לנצח, אם יחסי הכוחות הם לא פלוגה אחת + סיוע אווירי כנגד שני מבוקשים חמושים למחצה. לא בלי נפגעים, על כל פנים – והחשש מנפגעים בולם הכל.  תירוץ נוסף של הבהמה הוא ש"אין זמן" – שלא יתנו להם מספיק זמן כדי להשיג את מטרותיהם. בלבנון, קיבלה הבהמה יותר מחודש, ועדיין לא הצליחה להתקדם עשרה קילומטרים. לא הזמן היה הבעיה; החשש מנפגעים היה הבעיה. הסירו את החשש הזה, אמרו למפקדים שכן, הם יאבדו חיילים ועדיין יחתרו למגע, כי ככה זה במלחמה – וגורם הזמן מפסיק להיות שיקול.

צריך לומר להם דבר פשוט: אם אתם לא מסוגלים לעשות את זה, אם הצבא הממומן ביותר במזרח התיכון, שהתקציבים שלו נוגסים בבשרה של החברה הישראלית במשך שנות דור, שנשען על החברה היזמית וההיי-טקית ביותר בעולם, לא מסוגל להביס מיליציה לא מאומנת, חסרת תקשורת ופיקוד מסודר – אז הגיע הזמן לסגור את הבאסטה. שימו את הדרגות על השולחן, ולכו. אם זה המצב, אולי הגיע הזמן לעבור למיקור חוץ. שמעתי שבלאקווטר מציעים מחירים נוחים למדי לרגל המשבר הכלכלי. אבל אם הבהמה מתיימרת להיות צבא, הגיע הזמן שהיא תתחיל להתנהג כמו צבא, לא כמו איגוד העובדים של החיילים והקצונה.

מי שיידפק, כרגיל, יהיו תושבי עזה. לא נורא. הגיע הזמן שהפלסטינים, הדוגמא המפלצתית ביותר של לאומיות, יבינו שלטעויות יש מחיר: שאם הם דוחים את הצעת הפשרה של 1947, אז הם יקבלו פחות ממנה; שאם הם מגיבים על הנסיגה מהרצועה בירי לעבר ישראל, אז יהיה כיבוש מחדש, והוא יהיה סלחני פחות. אלה החיים. 

(יוסי גורביץ)