החברים של ג'ורג'

(הפוסט הזה, שנכתב לרגל יום השואה החדש לפני כשלוש שנים, פורסם במקור ב"אחר" של רון מיברג. אני מביא אותו כאן לרגל ההתקבעות של יום שואה שני ב-27 בינואר, ובמיוחד לרגל הטענה המשונה של ג'ודי ניר מוזס שלום, על פיה כל אזכור השואה בעולם הוא תוצאה של פעילות בעלה, סילבן שלום, מהמיותרים שבשרי החוץ שלנו. – יצ"ג)

בלי החלטות רשמיות או דיונים ארוכים, התעוררה אתמול ישראל כדי לגלות שיש לה יום שואה שני. הראשון, כזכור, מצוין ביום השנה העברי למרד גטו ווארשה; השני מצוין ביום השנה הלועזי לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ על ידי הצבא האדום. פעם היה גם יום שלישי כזה, העשירי בטבת, שהרבנות הראשית הכריזה עליו כעל יום הקדיש הכללי; הוא התפוגג מזמן, שכן כל מטרתו היתה להצניע ולהשכיח את האירוע, ואיתו את השאלה התיאולוגית שאין עליה תשובה.

יום השואה החדש חמק אלינו בהחבא. במעומעם, עוד זכורה תקופה – לא כל כך רחוקה – שבה נשמעו רטינות על האו"ם הזה, שקבע לו יום משלו ולא קיבל את זה שקבעה הכנסת. זו האחרונה הרי רצתה בשעתו לקשור במאולץ את השואה עם "הגבורה".

לא עוד. מי שהסתכל על עיתוני אתמול ועל אתרי הרשת, חש כאילו קפץ קדימה בזמן, לימים שמיד לאחר פסח. ראיונות עם ניצולים; פרס משתפך בברלין; נתניהו מטריד את מנוחתם של נרצחי אושוויץ; ליברמן מטיל אימה על ההונגרים וסגנו עושה כמיטב יכולתו הצנועה שלא להשפיל את הסלובקים; אפילו מוחמד ברכה הביע זעזוע מה שראה באושוויץ. אביב בינואר.

מלחמת העולם השניה הסתיימה במאי 1945. ישראל הוקמה כמעט בדיוק שלוש שנים לאחר מכן. ובכל זאת, למקימי המדינה – אפילו הדור שכבר הותר לו לשמוע מה קרה שם, מששינה בן גוריון את מדיניותו – די היה ביום שואה אחד. לנו יש שניים. האירוע מתרחק, הניצולים האחרונים גוועים, אבל הישראלים עושים כמיטב יכולתם להגדיל את אחיזתה של השואה בחייהם.

אין פירושו של דבר, כמובן, שהישראלים ישנו את מדיניותם כלפי ניצולי השואה: ×”"סבונים", כפי שכונו בבוז כשהגיעו, עשו את שלהם, והם יכולים ללכת. ממשלה אחרי ממשלה הקשיבה לנערי האוצר ונמנעה מלהעביר הקצבות לניצולים או לארגוניהם. ממשלת אולמרט העניקה להם, לאחר שקמה סערה ציבורית, תוספת חודשית – של 83 שקלים, לא פחות. לפני עשור קמה צעקה איומה על כך שהבנקים השווייצרים, שבמהלך מלחמת העולם השניה הלבינו בין השאר זהב שמקורו במחנות הריכוז, שמרו לעצמם את כספם של רבים מן הנספים, וסירבו להעביר אותו ליורשיהם. ישראל רעשה, הסנאט האמריקני פתח בחקירה, ושווייץ מצאה את עצמה על סף סנקציות. עשור לאחר מכן, בנק לאומי עדיין עושה כמיטב יכולתו לשמור על זהבם של הנרצחים, מתוך חישוב ציני שמדי יום מתים עוד כמה ניצולים, עוד כמה תובעים. הניצולים, מבחינתה של ישראל, תמיד היו אבק אדם –

בן גוריון אסף אבק

אדם – לזרוע לאויב בעיניים.

על עצמות נערים מן השואה

סללנו את הדרך העוקפת

העולה לירושלים –

כפי שכתב בשעתו בנימין הרשובסקי ב"פטר הגדול". ועכשיו הגיעה שעתו של האבק להתפזר, ולא להטריד עוד את מנוחתם של אנשי הממון שלנו, אלו שבמגזר הפרטי ואלו שבקרוב יצטרפו אליהם מן המגזר הציבורי. גם על היקלטותם של ערכים הומניסטיים אין מה לדבר. ישראל יהודית ושונאת אדם יותר מכפי שהיתה אי פעם.

לא; ישראל זוכרת את השואה יותר, משום שהשואה היא נשק טקטי להשמדה הסברתית. וילמד השיעור הארמני: יוסי שריד, שעמד במוקד שערוריה כאשר כשר אוצר חינוך החליט להזכיר את השואה ההיא, זו ששימשה להיטלר כהוכחה לכך שאפשר, סיפר לאחרונה כיצד בכירים כלשהם ניסו לשכנע אותו לתקוף את טורקיה בשל שתיקתה בנושא. אלה אותם גורמים עצמם, שכאשר ידידותה של טורקיה היתה חשובה להם, ניסו – בהצלחה רשמית ניכרת – להשתיק את הנושא.

הכותרת בוויינט – שאין כמוהו לזהות את ברומטר התחושות הישראלי – אומרת את כל מה שצריך לומר: "זוכרים את השואה – תוקפים את איראן". לכאורה, ישראל מנסה לשמור את זכר הנרצחים; בפועל, היא משתמשת בהם למטרותיה הפוליטיות.

הצורך להסביר שוב ושוב מדוע לסיסמה של נתניהו, "איראן היא גרמניה והשנה היא 1938", מרתיח כל פעם מחדש; עצם השמעתה גורעת מסך הידע האנושי. ובכל זאת. גרמניה של 1938 היתה המעצמה שאין בלתה באירופה, המדינה החזקה ביותר בה; איראן היא מעצמה מקומית במזרח התיכון, לא בדיוק אותו הדבר. גרמניה השקיעה את מירב כספה בחימוש מחדש – מכאן הבחירה המפורסמת בין תותחים ובין חמאה – בעוד הוצאות הבטחון של איראן הן אפסיות. אם כבר, המדינה שמוציאה את הסכום הגדול ביותר על חימוש, לתושב, היא ישראל. בגרמניה התמוטטה האופוזיציה ללא קרב כבר במארס 1933; באיראן נערך כעת מאבק כבד בין המשטר ובין אויביו. שמעון פרס הגדיר אתמול את הסכנה הגרעינית מאיראן כסכנת השמדה; הוא נמנע מלציין שכבר יש במזרח התיכון – על פי פרסומים זרים – מעצמה גרעינית שאיננה שיעית, ושאותה מעצמה היתה נכונה לשימוש בנשק הגרעיני שלה כשעמדה על סף תבוסה במלחמה מקומית ב-1973. ההשוואה הזולה הזו איננה הכחשת שואה, אבל היא בהחלט זילות הנרצחים.

אבל מעבר לאיראן, השואה – וזו הסיבה שהישראלים דבקים בה כל כך – משמשת כתירוץ האולטימטיבי. חיילינו בגדה הם קלגסים? הם צופים בפוגרומים מצד מתנחלים באזלת יד מרוצה מעצמה? עשינו לעזה את מה שהאמריקנים לא העזו לעשות לפאלוג'×”? יותר ויותר אנחנו דומים לאויבינו, יותר ויותר מתברר שמדינת האפרטהייד הקטנה בגדה בולעת את ישראל הגדולה? בבוקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בוקר? שקט, לנו היתה שואה! והנה, עכשיו היא משמשת את כל נציגינו הרשמיים להתקפה… על דו"×— גולדשטיין. אפילו שר ההסברה – המצב חמור עד כדי כך שיש ×›×–×” – מודה שהחיבור בין שני הדברים לא טבעי, אבל בכל זאת: יום השואה משמש את ישראל לטענה שדו"×— גולדשטיין גולדסטון הוא "אנטישמיות". ×–×” הלקח של ישראל הרשמית משחרור אושוויץ. ואם ×–×” הכיוון הרשמי, שיזכה ודאי למחיאות כפיים מהאספסוף, אז באמת יש צורך בשני ימי שואה. אחד ודאי לא יספיק. ככל שישראל מתגאלת יותר, כך היא צריכה להיראות קורבנית יותר. כך, על כל פנים, חושבים פה.

הבעיה היא שהגויים הארורים מסרבים לקנות את זה. השטיקים הישנים – "גולגולת רצוצה לי, אב קדוש לי, תנה את שילומיהם!" – מאבדים את כוחם. לפני כמה ימים נתפס איזה בישוף פולני כשהוא אומר שישראל עושה שימוש ציני בשואה לצרכיה. האשימו אותו באנטישמיות, אלא מה. אולי הוא באמת אנטישמי; בכל זאת, הסמינרים הקתולים של פולין הם לא הקרקע הנוחה ביותר לפילושמיות. אבל כשהדברים מובאים על רקע הגרוטסקה הרשמית, הם פשוט מוכיחים את האמת העגומה שכמו שעון מקולקל, גם האנטישמים צודקים פעמיים ביום.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

זה כנראה לא יפתיע אף אחד, אבל אני לא אוהב את נפתלי בנט. הוא מזכיר לי יותר מדי את יאיר לפיד. לאיש יש היסטוריה ארוכה של אחיזת עיניים: כראש הלשכה של בנימין נתניהו – אז ראש האופוזיציה – הוא קידם את ההפיכה של קמפיין המילואימניקים לקמפיין הדחה של אולמרט. גם המשכורת שלו באותה התקופה, על פי הדיווחים, הגיעה באופן משונה מכיסו האישי של נתניהו – לא ברור איך, והנושא לא נחקר. אחר כך, יחד עם איילת שקד, הוא הקים את "ישראל שלי," הזרוע למשימות מלוכלכות של מועצת יש"ע. כעת הוא משווק את עצמו, לציבור מסומם סלבריטאים, כישראלי מצליח מהשורה: איש סיירת והייטק. לצורך העניין, הוא מעלים את הכיפה שלו. הוא לא מוריד אותה, אבל הוא מקפיד להצטלם כשהיא ממש, ממש לא בולטת. אחרת הציבור הישראלי עוד עשוי להזכר שבנט בעצם מוביל את הגלגול החדש של המפד"ל, לא איזו הייטקיסטית שאומרת – כמו יאיר לפיד, כמו שלי יחימוביץ' – שאין טעם להטריח את הראש בכל הנושא השולי הזה של הסכסוך עם הפלסטינים.

אבל כשמעצבנים את בנט, כל העמדת הפנים של המתנחל החדש והמגניב עפה מהחלון. בעימות עם ח"כ אחמד טיבי, אחרי שהוא התלהט וטיבי הגדיר את בנט כגידול סרטני – מה שמסתבר היה מותר ליצחק רבין אבל לא לאחמד טיבי – התפוצץ בנט (דקה 2:33) ואמר ש"כשאתם עוד טיפסתם על עצים, היה לנו פה מדינה יהודית." השגיאה במקור.

בנט, כמובן, מתייחס פה לשנינה הידועה של בנג'מין ד'יזראלי, שהופנתה לחבר פרלמנט בשם דניאל או'קונל, שבגרסה הישראלית המקובלת נהוג לצטט כ"כאשר אבותיך עדיין חיו על עצים, אבותי היו נסיכים בחצר שלמה." הגרסה האמיתית שונה משהו: "כאשר אבותיו של החבר המכובד היו פראים אלימים באי לא ידוע" – או'קונל היה אירי – "אבותי היו כוהנים במקדש שלמה." הגרסה הישראלית הופכת את כל הלא יהודים לאנשים החיים בעצים; בנט טוען שהתרבות היהודית היתה מתקדמת – הגיעה לרמת ניהול מדינה – כאשר הפלסטינים עדיין היו בשלב אבולוציוני מוקדם הרבה יותר. הוא אומר, בעצם, שהפלסטינים מפגרים אבולוציונית.

בנט מפגין טמטום אירוני נדיר. אחרי הכל, כמי שחי כאן הוא אמור לדעת שגם אם הפלסטינים היו רוצים לטפס על עצים, הם היו מתקשים למצוא כאלה. המקום, כידוע, מדברי משהו, והיתה תקופה שבה הציונות טענה שהיא "הפריחה את המדבר." מצד שני, התפיסה הזו עשויה להסביר מדוע המתנחלים כורתים עצי זית: זו סוג של הריסת בתים פרימיטיבית.

יתר על כן, בנט שוכח את המיתולוגיה היהודית עצמה: היהודים, על פי התנ"ך, הם נוודים מדבריים שפלשו לארץ לא להם, כבשו אותה בחרב, רצחו את תושביה יושבי הערים בברבריות ("ויבואו על ליש, על עם שקט ובוטח, ויכו אותם לפי חרב ואת העיר שרפו באש"), החריבו את הערים ושרפו את המקדשים. כלומר, הסיפור הרגיל של פולשים מן המדבר שפוגעים בישובי קבע ובוזזים אותם. לא בדיוק משהו שיש להתפאר בו. המיתולוגיה הזו שקרית ככל הנראה, והיהודים של בית ראשון הם ככל הנראה צאצאיהם של כנענים שעברו המרה לדת של אל אחד. אבל בנט, כמובן, לא יהיה מוכן להתנער מהסיפור המיתי על כיבוש כנען בסופה. אז במה אתה מתרברב? על פי הסיפורים שאתה עצמך מספר לעצמך, ומתעקש לספר גם לתלמידי בית הספר, אבות אבותיך היו פראים מן המדבר שהחריבו תרבויות עירוניות מפותחות פי כמה מזו שלהם. "כשאתם עדיין טיפסתם על עצים, היתה פה מדינה"? להיפך, בנט, להיפך. זו טענה מביכה במיוחד, כשהיא מגיעה מצאצא של קבוצה שתמיד היתה קבוצה אורבנית, אבל, כפי שהעיר קלוזנר במידה ניכרת של אי נחת, מעולם – עד הקמתה של תל אביב – לא בנתה עיר בעצמה.

כמובן, אין שום סיבה להניח שאבותיו של ד'יזראלי היו דווקא כהנים או נסיכים; הסתברותית, אם אבותיו אכן היו יהודים מיהודה של המאה העשירית לפני הספירה, הם היו כנראה מאותם איכרים שמולם התרברב רחבעם, על פי המיתולוגיה התנ"כית, שאביו ייסר אותם בשוטים והוא ייסר אותם בעקרבים.

אבל גם אין שום סיבה טובה להניח שאבותיו של ד'יזראלי – או אבותיו של בנט, וזו נקודה חשובה הרבה יותר – היו מאותם איכרים. רוב היהודים החיים בעולם כיום אינם צאצאים של יהודים מהבית הראשון, וגם לא מהבית השני. הם צאצאי מומרים ליהדות.

כובשים, להוציא מקרים חריגים מאד, לא מגיעים עם כוח מתיישבים גדול. הם מגיעים עם כוח צבאי עדיף על זה המקומי, משמידים או משעבדים את האליטה הקיימת ומציבים את עצמם במקומה. את האוכלוסיה הם משאירים ברובה כפי שהיא. זה קרה בפלישות הברברים – הגרמנים מעדיפים לקרוא לכך "נדידות העמים" – לאירופה הרומאית, זה קרה כשהנורמנים פלשו לאנגליה, וזה נכון גם לכיבושים השונים של פלסטינה לאורך ההיסטוריה, ובמיוחד לכיבוש הערבי. הפולשים היו כוח קטן ביחס. הם לא ביצעו שינוי גדול באוכלוסיה ולא הביאו מספרים גדולים של מתיישבים. הפולשים הערבים מצאו, בבואם, את פלסטינה מיושבת ברובה בנוצרים. אלה, מצידם, היו צאצאי מה שהאליטה הרבנית כינתה בבוז "עם הארץ." וכפי שהם המירו את דתם לנצרות, כדי להמשיך ולשמור על אדמתם – הצומוד המפורסם – מול שליטים חדשים, הם גם המירו באיטיות את דתם זו לאיסלם. אם בנט רוצה לראות את צאצאיהם של יושבי הארץ המקוריים, הוא רק צריך היה להישיר מבט אל אחמד טיבי.

בנט עצמו נראה באופן חשוד כמו תושב ממוצע של מזרח אירופה, ולא כל כך מזכיר את מה שנהגו לכנות לפני כמה עשרות שנים "בן מיעוטים." יש לכך סיבה מצוינת: בנט, כמו רוב מוחלט של הפולשים הציונים, הוא לא צאצא של יהודים מזרח תיכונים. אלה בדרך כלל לא מסתובבים עם עצמות לחיים סלאביות ועיניים כחולות. הסבירות שבנט, כמו רוב הפולשים ממזרח אירופה, מתייחס באיזשהו אופן לחצר שלמה נמוכה משמעותית מהסבירות שהוא צאצא של איזה צמית של עם סוסים כלשהו, וכן – כנראה הכוזרים.

מחקר גנטי חדש מייחס את מוצאם של יהודי מזרח אירופה לממלכה הכוזרית, שעליה אנחנו יודעים מעט מאד להוציא העובדה שמלכיה כנראה התגיירו ושהיא הושמדה על ידי הרוסים במאה העשירית. הציונים מכחישים בזעם את העובדה הזו, שפעם היתה מושא לגאווה – היסטוריונים יהודים במזרח אירופה התייחסו אליה פעם אחר פעם – ושהפכה למאד לא נוחה אחרי שהציונים השתמשו ב"זכות ההיסטורית היהודית" על ארץ ישראל כדי לכבוש אותה מעם אחר.

כי מה עושה בנט, מה עושים בעצם הציונים כולם? הוא אומר שמעצם השתייכותו לכת דתית מסוימת, הוא מקבל את הזכויות שהיו לחלק קטן מאותה קבוצה דתית לפני 2,000 שנים – בהתעלם מכך שבשום מקום אחר לא נשמרות "זכויות" כאלה, ובהתעלם מכך שהוא מעולם לא הוכיח, משום שאיננו יכול להוכיח, שהוא צאצא ישיר של אותה קבוצה. למעשה, אבות אבותיו הגיעו מאזור אחר לגמרי. בנט גם לא יכול לטעון שלא מדובר בקבוצה דתית – אחרת, הגיונית, הוא שולל את זכותם של כל צאצאי הגרים אחרי 70 לספירה לדריסת רגל בפלסטינה.

כלומר, בנט והציונים מחזיקים בעמדה הבעייתית מאד שאומרת שלמרות שהם לא הצאצאים הישירים של בעלי רכוש מלפני 2,000 שנים, יש להם זכויות עליו. העמדה הזו הופכת לבעייתית עוד יותר כשזוכרים שגם אם × × ×™×— לשאלה למה בעצם ליהודי מזרח אירופה – שהם, כזכור, יוצרי התנועה הציונית – יש מאפיינים מזרח אירופאיים מובהקים, רוב יהודי העולם, לאורך כל ההיסטוריה המתועדת, מעולם לא גרו ביהודה. גם אם אבות אבותיו של בנט לא אכלו בשר סוסים על גדות הוולגה, וגם אם אכן היו יהודים, הסבירות שהם גרו ביהודה בתקופת השלטון הרומאי שם – שלא לומר דבר על התקופה המיתולוגית של דוד ושלמה – נמוכה מאד.

ובנט יכול לשחק את המשחקים שלו מול טיבי, ולהגיע לשיאים של חוצפה בהערת "מטפסים על העצים" שלו, רק משום שהוא יודע שהציבור היהודי בור במכוון בכל מה שקשור להיסטוריה שלו, ומשום שהוא יודע שהציבור הזה סומם במשך שנים בגזענות של "עם נבחר," ושהמאבק הנואש שלו להתעלם מהעובדה שהוא גזל את רכושו של עם אחר מכשיר אותו לכל סוג של שנאה כלפי הנכבש והנגזל. כאן מופעל סוג של ברוטליזציה שמוכר מכל כיבוש: ככל שהכובש ברברי יותר כלפי הנכבש, כך הוא בז לנכבש יותר – תראו מה הוא מוכן לסבול. עצם הסבל מוכיח את נחיתותו של הנכבש, ומחזק את אמונתו של הכובש שגרימת הסבל הזו מוצדקת, הרי הוא נחות יותר.

עד שהגלגל מתהפך. ואולי זו האירוניה האמיתית של ההיסטוריה: שבנט, שכמו ציוני אמיתי רוצה להרגיש פעם אחת איך ×–×” להיות קוזאק, שכח – הדחיק – את מה שידעו אבותיו.

ועוד דבר אחד: אם שמעון פרס רוצה לומר לנו משהו בעל משמעות פוליטית, הוא מתבקש להתפטר מתפקיד הנשיא. תפקיד זה ריק מכל תוכן ובמכוון; הוא אמור להיות טקסי ותו לא. כתבתי בשעתו שפרס לא יהיה מסוגל לעמוד בפיתוי להשתמש במשרת הנשיא כאמצעי פוליטי – שמבחינת פרס הוא אמצעי לקידום עצמו. הפתרון האידיאלי יהיה ביטול המשרה המיותרת הזו, אבל כל זמן שהיא שם, לא מוגזם לדרוש מפרס שלא להשחית אותה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

(הפוסט הזה פורסם בשעתו ביוני 2007, לרגל 40 שנה לכיבוש. הבלוג פעל אז בבלוגלי, מערכת שלא קיימת יותר ושהמידע שהיה בה אבד. לרגל יום השנה ה-25 לאינתיפאדה הראשונה אני מביא אותו שוב, בשינוי כותרת. – יצ”ג)

בשלהי 1989 השתתפתי, כבורג קטן מאד, במערכה צבאית, שלמרבה הצער איננה זוכה להערכה הראויה לה. אין לה אות; היא איננה זוכה לכותרות בעיתונים, ואין המציין את יום השנה שלה. אין לה אפילו שם רשמי. מעטים הזוכרים אותה, את מלחמת המתפרות הגדולה, פרט לאלה שלחמו בשוחותיה. כמעט כולם מצולקים: מי מהם מוכה סיוטים, מי שכל יד מכה בחוזקה בדלת מזכירה לו את נעורי קלגסותו; מי מהם שהחצינו את האימה והאלימות אל הקרובים להם.

וזאת יש לדעת: מלחמת המתפרות הגדולה היתה מלחמה רצינית לחלוטין. רוב מנינו של צה"ל עסק בה, לפחות חלק מן הזמן. היא נועדה למנוע את איום ההשמדה הנורא, זה שריחף מעל כולנו כאשר הצליחו נערי עזה לתלות דגל פלסטיני במקום כלשהו. היא גם גבתה קורבנות בנפש, אם כי לא בצד הישראלי: רבים, רבים נהרגו בנסיון לתלות את הבד השחור-ירוק-לבן-אדום. חלקם התחשמלו, כשטיפסו על עמודי חשמל; אחרים, על גגות מסגדים או מבנים גבוהים אחרים, נדירים כל כך בנוף של עזה והגדה, נורו. רבים אחרים נהרגו כשנדרשו, באיומי נשק, לפנות את הדגלים הבלתי מושגים הללו.

אבל האיומים והירי היו השלב האחרון, הנואש, השלב שלאחר התבוסה, לאחר שהאויב הניף את דגלו על מוצב ישראלי – וכל עמוד חשמל, כל מבנה, נתפס לצורך העניין כמוצב. רק שני דגלים הורשו להתנופף ברצועה: דגל ישראל ודגל הגולגלות והעצמות הצלובות של יחידות החרמ"ש של רפיח.

וכדי להקדים את הרעה, נערך מאמץ מודיעיני מרשים. שטינקרים – משת"פים, קראנו להם – היו מתלחששים עם אנשי השב"כ, באזרחי ועוזי, או עם היע"ע (היועץ לענייני ערבים), ומוסרים מידע חשאי על מיקומה של עוד מתפרה בלתי רשמית, עוד שכן שהחל לקנות לאחרונה כמות בלתי סבירה של בד, עוד נערות שהחלו לאחרונה לרקום דווקא את הצבעים האסורים. כוח צבאי כלשהו – אנשי מג"ב, מנהל אזרחי, סתם חיילים – היו מכתרים את המקום, ואחר פורצים פנימה.

אזרחים שהיו נתפסים ברחוב כשהם לובשים את הבגדים האסורים, נצטוו להתפשט, לעיתים בפומבי: הנערים היו מסירים את חולצותיהם, הנערות אולצו, לעיתים, להסיר את שמלותיהן. לאחר שהוסר הבד הקטלני, העצורים היו נכבלים באזיקוני פלסטיק, עיניהם היו מכוסות בבד לניקוי רובים שנהדק היטב, והם היו נלקחים אל מתקן מעצר כלשהו, ומערכת שלמה היתה מתעוררת. עוד נגיע אליה.

הבדים היו מגיעים אל פקידים כלשהם, שהיו, כמוני, פוסעים אחת לשבוע אל המשרפה שבבסיס, ומעלים בעשן את סמל תקוותיו של עם אחר.

* * * *

מערכה נוספת ניטשה כנגד הכרוזים. קשה להבין זאת כיום, בעידן האינטרנט, אבל באותה תקופה לא היו לכבושים כל אמצעי תקשורת בלתי מנוטרים. אחזקת פקס היתה טעונה אישור המושל הצבאי. טלפונים – מעטים כל כך – היו נתונים להאזנות, או כך הניחו כולם.

הפלסטינים יוכלו יום אחד לכתוב את ספר הגבורה של מלחמת הכרוזים. הם היו אמצעי התקשורת העיקרי של הנכבשים. כולם – פתח, החמאס, הג'יהאד האיסלמי הפלסטיני, המפקדה הכללית שניסתה לתאם בין כולם – היו מנפיקים כרוזים. כדי להודיע על עמדה חדשה, על ימי שביתה, כדי לקרוא להמשך המאבק, לעודד את הרעבים והמושפלים.

קבוצה קטנה של פעילים, נתונה למרדף קנאי מצד כל זרועות הבטחון, היתה מנפיקה את הכרוז. בלדרים היו מעבירים אותם בחשאי לבתי דפוס מחתרתיים, שהיו מדפיסים כמות קטנה, שהיתה מחולקת לפעילים בכל אזור. מיד לאחר שהופצו, החלו כוחותינו האמיצים בנסיון רווי חרון וחוסר תוחלת להעלמתם. היע"ע, מצידו, היה כותב חוות דעת מלומדת על תוכן הכרוז. הבלדרים או הכותבים, לכשנתפסו – והם נתפסו במקרים רבים – היו מועברים, אזיקונים על הידיים ופלנלית על העיניים, למתקן מעצר.

* * * * *

והיו האינקוויזיטורים, שוב אנשי יע"ע והשב"כ. הללו היו תרים אחרי ספרים אסורים, חוברות מסוכנות, קלטות שהיוו איום על בטחון המדינה. מסוכן היה להיות איש אוהב ספר בימים ההם; ספרים שהיו מותרים בישראל, עיתונים שהוצאו על ידי התנועה האיסלמית בישראל עצמה, היו עילה לחקירה מצד משטרת המחשבות ולתקופת מאסר. והשאלת ספרים ללא רשיון מהמושל הצבאי היתה עבירה חמורה עוד יותר. מי שכתב על חוויותיו בחקירה הישראלית, היה מוצא עצמו מהר מאד ניצב מול כתב אישום אחר.

* * * * *

והיתה המערכה חסרת התוחלת מכולן, זו שניטשה כנגד הסיסמאות וכותביהן. בלילה היו יוצאים צעירים, ומרססים את התרסתם על הקירות. עזה כולה נראתה כגוש גרפיטי גדול. והחיילים היו אורבים, והשב"כ היה אוסף מידע מודיעיני, ומי שהיה טיפש מספיק לכתוב סיסמאות לאור יום, היה מסתכן בנפשו; היה צפוי להיירות, לעיתים ללא אזהרה.

* * * * *

וכל זה היה מתנקז למערכת משפטית שהאינקוויזיציה היתה יכולה רק לקנא בה. נחשד אדם בכתיבת סיסמא, או בקריאת ספר אסור, או – חלילה – בכתיבת כרוז, ניתן היה לעוצרו ללא משפט ומבלי להבהיר לו במה הוא חשוד. אפשר שמעצר מנהלי הוא הגרוע שבעונשים שהפעילה ישראל. אסיר מן המניין, משנשפט, יכול היה לדעת מתי יבוא יום שחרורו. עצור מנהלי היה נעצר תחילה לשישה חודשים, אבל לעולם לא יכול היה לדעת אם ישוחרר. אפשר שישוחרר; אפשר שצו המעצר יחודש. לעיתים, ביום השחרור; לעיתים, מתוך סאדיזם או רשלנות, יום לאחר ששוחרר, לאחר ששב לביתו.

בכל רחבי הגדה ישבו עורכי דין, ותרגמו בשקדנות את מעשי המורדים לסעיפים מתוך אותם חוקי זוועה, תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, עליהם אמר מנחם בגין כי הם גרועים מן החוקים הנאציים. אבל משעלה לשלטון, לא יכול היה לבטלם; הוא אסר על השב"כ לענות, אבל לא יכול היה לקחת ממערכת הבטחון את החוקים הללו, החוקים שבלעדיהם היה הכיבוש מתקשה להתקיים. הם עדיין בתוקף, אגב, והם בתוקף גם במדינת ישראל; ויעידו טלי פחימה ונועם פדרמן.

עורכי דין צעירים היו ניגשים אל השופט הצבאי, ומגישים לו כתב אישום דרקוני. הדפסת חומר מדיני, ללא אישור המפקד הצבאי, היא סעיף 6 לצו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינת, 1967. תפירת דגל פלסטין או לבישתו נאסרו מתוקף סעיף 7 (א) (א) לאותו צו דלעיל, ומתוקף תקנה 85 (1) (ו). ויש גם סעיפים אחרים, רבים מהם.

לעורך הדין של העצור לא היה כל סיכוי – אלא אם התביעה היתה מגזימה בפראות. אם היתה מאשימה, למשל, אדם בתמיכה בארגון בתקופה בה הארגון עוד לא היה קיים. אז אפשר שהשופט, שהוא בכל זאת משפטן ובעל הכרה עצמית, היה מתרגז על השימוש בו כחותמת גומי.

אבל לרוב החזיק התובע בשרוולו קלף מנצח: “חומר סודי", שהנאשם או עורך דינו מנועים מלעיין בו. באינקוויזיציה, שאף היא השתמשה בשיטה זו – שיטה שכבר הנאורים שברומאים אסרו עליה במפורש, והורו למושליהם שאין להתייחס להלשנות שמקורן אינו ידוע – היתה מתירה לנאשם לציין את שמות האנשים החורשים לו רעה; ואם היו אלה המעידים נגדו, הנאשם היה משוחרר, והמאשים היה מוצא את עצמו לעיתים קרובות על המוקד במקום קורבנו. אפילו זכות זו נשללה מהעצורים הפלסטינים במערכת המשפט שהפעלנו – ועדיין אנו מפעילים – בשטחים. למעשה, נותרה לפרקליטיהם של העצורים רק שיטה אחת: הגעה להסדר טיעון, במסגרתו יימחקו חלק מן האישומים.

ושופטים כתבו פסקי דין מלומדים, המעידים על התחבטות בין ערכי זכויות האדם והבטחון. אבל הבטחון כמעט תמיד ניצח. ופסקי הדין נכתבו, לעיתים קרובות מאד, בכתב יד. מערכת המשפט בשטחים לא היתה חשובה מספיק כדי שיבוזבזו עליה מחשבים.

* * * * *

אבל המערכה הסמויה מכולן, זו שתולדותיה לא ייכתבו לעולם, היא שבה פירק השב"כ את החברה הפלסטינית. כל דבר בשטחים הכבושים הצריך רשיון: יציאה לישראל, רשיון עבודה בה, רשיון פתיחת עסק, רשיון יבוא, רשיון להפעלת עגלה וחמור. וכמעט כל אחד מהרשיונות הללו הצריך אישור של השב"כ.

אנשים שרצו להתקיים בכבוד, ולא היו מעורבים בשום פעילות פוליטית או אלימה, היו מוזמנים למשרד השב"כ – היה כזה בכל נפה, לפחות אחד – ושם היו קפטן דני או קפטן שלמה מסבירים להם שהם רוצים לתת להם רשיון, אבל. אבל הם רוצים קצת מידע – לא מזיק – על השכן, על האח, על הצעירים בשכונה. ואם לא ניתן המידע, לא רק שנשלל הרשיון; החלו גם ההצקות.

התוצאה היתה פראנויה רחבת היקף ומוצדקת בקרב הפלסטינים. כל אחד נחשד כמשת"פ, ולעיתים קרובות מדי גם היה כזה. השב"כ צמח למימדים מיתולוגיים בקרב נתיניו: רק 300 אנשי שטח הופעלו בגדה וברצועה – על פי מקורות זרים; לאזרחים ישראלים אין זכות לדעת מידע כזה – אבל הם הטילו אימה רבה לא פחות מזו של השטאזי, על עשרות אלפי אנשיו, והוא איפשר – בטרם האינתיפאדה – לשלוט בשטחים באמצעות כוחות צבא זעירים ביחס. במהירות רבה כוסו השטחים הכבושים ברשת בלתי נראית של כבלים, והפלסטינים השואפים להתקומם לא ידעו במי לפגוע: המשת"פים הגלויים – אלו שנשאו נשק – חוסלו במהירות, אבל מי היו השאר?

על פי הערכות שונות, הרגו הפלסטינים מאות רבות מאנשיהם על סמך חשד. לעולם לא נדע עד כמה היה החשד הזה מוצדק, אבל הוא פורר עוד יותר את החברה הפלסטינית. הפחד היה הן מבית ומחוץ, והוא הופנה הן כלפי פעילים להוטים מדי, הן כלפי אנשים שלא הראו להט מהפכני מספיק.

קראנו לזה כיבוש נאור.

* * * * *

כל זה החל הרבה לפני האינתיפאדה. אותן השיטות עצמן הופעלו כלפי ערביי ישראל בעת המשטר הצבאי, שבוטל רק בדצמבר 1966. עם הכיבוש, מיהרו השב"כ, המשטרה והמנהל האזרחי לחזור למה שידעו לעשות היטב בכפרי המשולש והצפון.

ויעילותה של השיטה היתה טמונה במספר האנשים המצומצם שהיו מעורבים בה. רוב הישראלים לא ידעו, ולא רצו לדעת, על המתרחש. הם העדיפו את הפיקציה של הכיבוש הנאור, שהכיבוש שלנו הביא ברכה לנכבשים. הם לא ידעו על האינקוויזיציה שבלשה אחרי עלונים, ספרים, ובדים. לכן היתה ההתקוממות של דצמבר 1987 מפתיעה כל כך. ולכן היתה התגובה רוויית זעם כה רב: מאיפה זה בא לנו, מה קרה, מה הם רוצים?

20 שנה חלפו מהכיבוש עד להתקוממות ההיא. האינתיפאדה הראשונה נשברה. אחיזת החנק היתה חזקה מדי. ההתרסה של השביתות הכלליות ושל מרד המיסים, האלימות הרכה של האבנים נכשלה; הגיעה שעתה של האלימות האמיתית, של הצגת החשבון המלא של הכיבוש.

גם המחבלים המתאבדים, אותה גרוטסקה של מאבק שחרור, לא השיגה את מטרתה. וב-2002, זמן קצר לאחר מבצע חומת מגן, אמרה ילדה בג'נין לכתבת הניו יורק טיימס שהיא רוצה להיות פיזיקאית. למה, הקשתה הכתבת המופתעת. כדי לבנות פצצת אטום, אמרה הילדה, ולפוצץ אותה באמריקה, שעושה לנו את כל זה.

20 שנה חלפו מאז האינתיפאדה הראשונה. הן הצמיתו כל תקווה. ועדיין רובנו מתעקשים שלא להתבונן במה שאנו עושים, במה שאנו מממנים במיסינו. ילדי האינתיפאדה הראשונה הפכו למחבלים מתאבדים; אלוהים יודע למה יהפכו ילדי האינתיפאדה השניה.

(לזכרה של איימן אל המס, “ילדה קטנה, מתה מפחד", שנרצחה בידי חיילי צה"ל באוקטובר 2004 ברפיח.)

(יוסי גורביץ)

מרצ הכריזה הערב (ה') על הסכם עודפים עם התנועה המגונה של ציפי לבני. השמועות על כך רצות כבר יומיים. התגובה הראשונה שלי היתה הלם. אחר כך נחתתי למציאות.

במשך 20 השנים האחרונות, למרצ היה הסכם עודפים עם מפלגת העבודה. אבל מסתבר שמה שהיה מספיק טוב ליצחק רבין, לא מספיק טוב לשלי יחימוביץ', ושבוע אחרי חגיגת הדמוקרטיה בעבודה היא החליטה לחתום על הסכם עודפים דווקא עם הרשימה של יאיר לפיד, שבה החלטות מתקבלות בפה אחד – הפה של לפיד. כמו אצל ליברמן, רק בלי החן הסובייטי.

מה חשבה יחימוביץ' כשהודיעה למרצ שעה לפני החתימה (במהלך שנחמיה שטרסלר הגדיר כתקיעת סכין בגב) שהיא מעדיפה לחתום דווקא עם המועמד היותר ניאו-ליברלי בבחירות האלה? כנראה על המקום שלה בממשלת נתניהו ועל היכולת שלה להודיע לאלקטורט שהיא כל כך לא שמאל, שאפילו אין לה יותר הסכם עודפים עם מפלגת שמאל. בכירים במפלגת העבודה אמרו לבכירים במרצ שזו היתה החלטה אישית של "ראש המפלגה," בניגוד לדעתם.

זה העמיד את מרצ במצב בעייתי מאד, בלשון המעטה. חוקי הבחירות הישראליים מוטים באופן בוטה לטובת מפלגות גדולות יותר. העדר של הסכם עודפים, אמרו לי בכירים במרצ, משמעו אובדן של מנדט. זה כבר קרה. ואחריותם של מנהיגי המפלגה היא קודם כל להשיג את המנדט הזה. ככה עושים פוליטיקה. יתר על כן, בהעדר הסכם עודפים, המשמעות היתה שקולות שהצביעו למרצ היו עשויים להכניס לכנסת את המנדט הבא של הליכוד ביתנו או של זקפה לישראל.

הברירה הטבעית, אחרי העבודה, היתה חד"ש. אבל לחד"ש כבר יש הסכם עודפים – כל מפלגה מוגבלת להסכם אחד כזה – והפעילים שלה שמיהרו לגנות את מרצ על כך שהיא מסייעת ללהקת פליטי קדימה שכחו לציין שהסכם העודפים של חד"ש הוא עם רע"מ-תע"ל, רשימה ערבית מאוחדת שמכילה גם את המפלגה האיסלמיסטית בישראל. אז כן, קול שניתן למרצ עשוי לסייע לציפי לבני להכניס איזה דחליל לכנסת, אבל קול שניתן לחד"ש יכניס את הנציג הבא של האחים המוסלמים לכנסת. לא שיש משהו לא בסדר בזה, כמובן, אבל תזכירו לי להזכיר לכם את ההצבעה הזו בפעם הבאה שתייללו על ש"ס וכפיה דתית. ובין הגרסה האיסלמית של ש"ס ובין הקריקטורה של מפלגת מרכז של לבני, אם אני צריך לבחור, הבחירה ברורה למדי.

מרצ תקפה את העבודה, והעבודה תקפה את מרצ, לאורך כל השנים שבהן היו לשתי המפלגות הסכמי עודפים. יש להניח שגם ה"תנועה" של לבני יודעת שזה חלק מהסכם החבילה: שתי קבוצות שלא מחבבות זו את זו יותר מדי אבל משתפות פעולה בתחום צר כי הברירה גרועה יותר.

ועוד דבר אחד: ברשת מתגלגלת בימים האחרונים מצגת של נפתלי בנט, שכחלק מסדרת "שקרנים, שקרנים ארורים ומתנחלים," מנסה לשכנע אותנו שסיפוח שטחי C הוא הפתרון לכל בעיותינו, תחת הכותרת האורלוויאנית "תכנית הרגיעה." שלום בוגוסלבסקי הוציא את מופת ה-hasbara הזה לשחיטה. על בנט עצמו כל מה שאפשר לומר הוא שכרגיל, ישראל מפגרת אחרי אירופה ב-15 שנים: בתחילת שנות התשעים הטרנד בקרב הפאשיסטים האירופאים היה לעבור מניאו-נאצים מזוקנים לניאו-פאשיסטים בחליפות עם ניחוח הייטקי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אהוד ברק אמר פעם, בתקרית שלא שבה על עצמה, דבר שיש בו טעם: הוא אמר שאם הוא היה פלסטיני, הוא היה ודאי מצטרף לארגון טרור. זה עורר כמה צעקות, ולזכותו של ברק ייאמר שזה הצריך כנראה יותר אומץ אזרחי משהפגין בכל הזדמנות אחרת – האיש התמודד אז על ראשות הממשלה – אבל שקע במהירות.

הרטוריקה הפלסטינית נתפסת לעתים קרובות כהיסטרית בישראל, אבל היא נתפסת ככזו על ידי אנשים שמאבק השחרור שלהם נגמר מזמן, שבטוחים במעמדם, שעולמם יציב. הפלסטינים עוד לא נמצאים בשלב הזה – זה, למעשה, השלב שעליו הם נאבקים.

אנשים ערים פוליטית – כלומר, כאלה שיש להם את הפנאי והיכולת להעסיק את עצמם במשהו שהוא מעבר למאבק השרדות יומי – בחברות כבושות מוצאים את עצמם בפני ברירה חדה: לעשות את מה שהם חשים שהוא תפקידם ההיסטורי, ולהצטרף למאבק שחרור רווי בדם (וקשה לחשוב על מאבק שחרור שלא היה כרוך בשפיכות דמים רבה; שליטים לא נוטים לוותר על כסאם מרצון), או לסגת, לבלוע את העלבונות ולהאמין שהדברים יהיו טובים יותר. לעתים שתי התפיסות מתגוששות באותו אדם – ג'ון אדמס, שהגן על החיילים הבריטים ב"טבח בוסטון" ושנים ספורות אחר כך הוביל להכרזת העצמאות, הוא דוגמא קלאסית – והבחירות שיעשה, והצלחתו או כשלונו של המאבק, יכריעו אם ייזכר כמהפכן ומשחרר או כמורד כושל. עשרות אלפי אלג'יראים נאבקו לצד הצרפתים כנגד בני עמם, משום שהאמינו שצרפת מבטיחה לאלג'יר עתיד טוב יותר מאשר איזו תנועת שחרור של העולם השלישי – וגם משום שעד הרגע האחרון נראה היה שהצרפתים מנצחים. (לזכותו של הצבא הצרפתי ייאמר שהוא התקומם, בין השאר, משום שנראה היה שדה גול עומד לבגוד בבעלי הברית האלה.) נהוג ללעוג לפקידי צרפת של וישי שאחרי הנצחון, כולם היו ברזיסטאנס; אבל האמת העגומה היא שרבים, רבים מהם עשו את תפקידם כנדרש מהם, עבדו עם הגרמנים – ובו זמנית שמרו על קשרים עם אנשי הרזיסטאנס, שאחר כך הם ניפחו את חשיבותם. הם צייתו לפקודות – אבל הם מעולם לא חדלו להיות פטריוטים צרפתים, והם לא אהבו את כובשיהם.

וכשאדם בוחר לצאת למאבק שבו הוא מסכן את כל מה שיש לו, ולעתים קרובות ביודעו שהוא מסכן בכך גם את חיי יקיריו ולא רק את חייו-שלו (נקל בעיני אדם לוותר על חייו מסבילת חרפה, כפי שידע העולם מימי לוקרטיה הנאנסת על ידי בנו של סופרבוס ועד מוחמד בועזיזי), המאבק הופך לטוטאלי. המנהיגים יוכלו, אולי, לדבר על שלום מתישהו, אבל לגבי המתקומם מן השורה, המאבק בולע כל.

ימים ספורים לאחר שתלה האצ"ל את שני הסרג'נטים הבריטים שחטף, בתגובה על הוצאתם להורג של לוחמיו, הוא הסביר את הפעולה בזו הלשון: "שני המרגלים הבריטיים [השניים נחטפו כשהם לובשים אזרחי ונפגשים עם המפעיל שלהם מהש"י – יצ"ג], מרטין ופייס, שנמצאו במאסר במחתרת מיום 12 ביולי 1947, הועמדו לדין לאחר סיום החקירה של פעילותם הפלילית האנטי-עברית. מרטין ופייס נאשמו בפשעים אלה:

א. בכניסה בלתי-חוקית לארץ מולדתנו.

ב. בהשתייכות לארגון בריטי פלילי-טרוריסטי הידוע בשם 'צבא הכיבוש הבריטי בארץ-ישראל' והאחראי: לשלילת זכות החיים מאת עמנו, למעשי דיכוי אכזריים, לעינויים, לרציחת אנשים, נשים וטף, לרציחת שבויי מלחמה, לרציחת שבויים ופצועים ולגירוש אזרחים עברים מארצם ומולדתם.

ג. בהחזקה בלתי חוקית של נשק, הנועד להשליט את הדיכוי והעריצות.

ד. ריגול אנטי-יהודי, תוך התחפשות במדי אזרח.

×”. התנכלות מכוונת למחתרת העברית, חייליה, בסיסיה ונשקה – נשק החופש.

בית הדין מצא את השניים חייבים בכל האשמות, ודן אותם למיתה בתלייה בצואר עד שתצא נשמתם. בקשת הנידונים לחנינה – נדחתה. פסק הדין הוצא לפועל.

תלייתם של שני המרגלים הבריטיים איננה מעשה תגמול לרציחתם של שבויי המלחמה העברית. זוהי פעולה משפטית רגילה של בית-הדין של המחתרת, ששפט וישפוט את הפושעים הנמנים עם צבא הכיבוש הנאצו-בריטי הפלילי. את דמם של שבויי המלחמה שנרצחו ננקום בפעולות המלחמה נגד האויב, במהלומות שנוריד על ראשו."

והנה עוד טקסט שכתב האצ"ל וששלח בתגובה לאחד מהורי הסרג'נטים התלויים: "אזרח בריטי פנה אלינו בבקשה, שהגיעתנו במאוחר, שנחון את בנו – מרגל בשירות המשעבד, אשר נידון למיתה על ידי בית-דין של המחתרת. אנו, חיילי ישראל, מבינים לרגשותיו של אב החרד לגורל בנו. גם אנו בנים לאבות ואבות לבנים. ואלוהים הוא העד, ×›×™ אנו לא רצינו בשפיכות הדמים ההולכת וגוברת בארצנו השדודה והכבושה בידי עריצים צמאי נפט ודם. ארץ קטנה זו היא ארצנו היחידה. רצינו להביא אליה את אחינו, רצינו לבנותה כארץ החופש והשלום. אך ×–×” לא ניתן לנו, ועל הדם היהודי שנשפך כמים – באשמת אותו משעבד אכזרי – נוספות עתה טיפות דם בוערות של גיבורים עבריים, שגמרו אומר לשחרר את ארצם ולגאול את עמם או למות.

על כן, אדון פייס, לא אלינו היית צריך לפנות בבקשת רחמים. אליהם, אל אלה שרצחו את בנם של נקר הזקן ושל חביב הבא בימים, ובבקשותיהם לא התחשבו; אל אלה שרצחו את אחיה היחיד של אדית וייס, ובתחנוניה לא התחשבו. אל אלה שרצחו, במישרין ובעקיפין, רבבות אנשים חפים מפשע, נשים וילדים, אל אלה הגונבים ארצות לא להם ומסגירים לכליה עמים שלמים – אל אלה היית צריך לפנות בדרישה שיחוסו על אבות ובנים, גם על אבות ובנים בריטיים הנהרגים על הפשע של שלילת זכות החיים מאחרים. ועתה לך אליהם, לדאונינג סטריט, ואמור להם, כפי שצריכים להגיב כל האבות הבריטיים שבניהם גויסו לתפקיד המחפיר ביותר בדברי ימי העולם – אמור להם: אתם הרוצחים, אתם שרצחתם את בני!". ההדגשות שלי.

וכאן ראוי לצטט את מה שהפך להמנון בלתי רשמי של לוחמי האצ"ל, "עלי בריקדות" של מיכאל אשבל, לוחם אצ"ל שנידון למוות (גזר דין שהבריטים החליטו שלא לבצע), ושלאחר מכן נהרג במהלך הפריצה מכלא עכו:

היום שרה הקטנה

ניפגש בצאתי למלחמה

את המדינה לכונן

בשתי גדות הירדן.

גזזי שערך,

וחגרי את חגורתך,

חבקיני, קחי מקלע

ואיתי לשורה.

עלי בריקדות ניפגש, ניפגש

עלי בריקדות חרות נישא בדם ואש

רובה אל רובה קנה יצדיע

כדור אל כדור יריע

עלי בריקדות, עלי בריקדות, ניפגש.

ואם בתליה,

אמסור את חיי לאומה,

אל נא תבכי,

כי כך נגזר גורלי.

מחי דימעתך,

לחצי המקלע אל ליבך,

ובחרי לך שני

מאנשי גונדתי.

גונדה היא יחידה צבאית של האצ"ל, בגודל מחלקה, ואירונית נראה שהשם נלקח דווקא מהצבא ההודי של הבריטים. היחס בין המינים מעניין כאן: שוויון כמעט מלא, אם כי האשה מתבקשת לקצוץ את שערה (סימן מובהק בספרות הרומנטית, והשיר הזה מבוסס ברומנטיקה מרכז אירופאית, לאשה שהופכת ללוחמת). הגבר האוהב איננו חשוב כאן; מה שחשוב הוא המאבק הלאומי. אם הוא יצליח, היא תוכל לבחור "שני, מאנשי גונדתי." התגובה המתבקשת של האשה הלוחמת עם מות אהובה הוא "מחי דמעתך, לחצי המקלע אל לבך." מעניין להשוות את אשבל עם הלאומנות האירית של שינייד או'קונור, שדחפה בית לא הכרחי בשום צורה לקלאסיקה האירית, Danny Boy:

But if I live,

and should you die for Ireland,

Let not your dying thoughts

be just of me.

But say a prayer to God

for our dearest Ireland.

I know He'll hear

and help to set her free.

And I will take your pike

and place my dearest,

And strike a blow,

though weak the blow may be.

T'will help the cause

to which your heart was nearest

או'קונור חיה ופועלת עשורים ארוכים אחרי עצמאותה של אירלנד, כך שקשה להבין את ההתייחסות הזו אלא כתמיכה במאבק האלים בצפון אירלנד. היא מרחיקה את עדותה, ובניגוד לאשבל היא לא מדברת על מקלע (בצפון אירלנד מכירים היטב את כוחו הנורא של הנשק הלא מדויק הזה) אלא על חנית ועל התייצבות בשורה במקומו של הנופל. כלומר, היא מחזירה אותנו לצורת לחימה שיצאה מהאופנה במאה ה-17, אבל עדיין מתעקשת שהאבל הפרטי צריך לפנות את מקומו לאבל לאומי, כי המאבק חשוב יותר. מעניין גם לראות שהיא סבורה שנשים הן לוחמות טובות פחות ("though weak the blow may be…"), מה שלא מופיע אצל אשבל.

הטקסטים האלה נראים לא שפויים לעין מודרנית. והם לא לבד: השיר האהוב ביותר של מלחמת העולם הראשונה, In Flanders Fields, מצוטט מדי 11 בנובמבר, אבל הבית האחרון שלו מושמט ברוב המקרים:

Take up our quarrel with the foe:

To you from failing hands we throw

The torch; be yours to hold it high.

If ye break faith with us who die

We shall not sleep, though poppies grow

In Flanders fields.

שני הבתים הראשונים מדברים על שכול ואובדן; השלישי מעז לדבר על הצורך להכות באויב, משביע את הקוראים לעשות זאת, מאיים עליהם אם לא יעשו זאת. לא כותבים כך בימינו. אבל בהחלט אפשר היה לכתוב זאת אז, כשהתותחים רעמו.

שני המנשרים של האצ"ל יכלו להכתב על ידי מתקוממים פלסטינים בקלות רבה ובשינויים מינוריים בלבד. "עלי בריקדות" לא מצריך שום שינוי, אם כי הפמיניזם שלו בוודאי יעורר סערה בחברה הפלסטינית השמרנית.

אנחנו רואים אותם כבלתי שפויים, אבל המציאות היא זו שאיננה שפויה. המציאות היומיומית שבה ילדים רואים את אביהם, מי שאמור היה להגן עליהם, מושפל על ידי קלגסים, וידם קצרה מלהושיע; בית יבנו, ולא יגורו בו; כרם יטעו, ולא יחללוהו; שורם טבוח לעיניהם, ולא יאכלו ממנו; חמורם גזול מלפניהם, ולא ישוב להם; צאנם נתון לאויביהם, ואין להם מושיע; בניהם ובנותיהם נתונים לעם אחר, ועיניהם רואות, וכלות אליהם כל היום, ואין לאל ידם; פרי אדמתם וכל יגיעתם, אוכל עם אחר אשר לא ידעו; והיו אך עשוקים וגזולים כל הימים, ואין מושיע. מציאות שבה החוק מכסה על הפשע, והשופט הוא שותפו הבכיר של השודד.

טשרניחובסקי, ששרד ימים כאלה, את ימי "קללת הדמים הגדולה" של אוקראינה (ובמיוחד של יהודיה) בימי מלחמת העולם הראשונה, עצמאותה הקצרה וכיבושה על ידי ההפיכה הבולשביקית, ניסה ב"ברוך ממגנצה" לדמיין יהודי נוקם:

ואני בחוצות רצתי

לראות ההמולה,

לראות באויבי, בהשתפך

נפשם האמולה,

להתבונן אל הדמעות

נגרו מעין אבות

בהשמע בכית בניהם

בתוך אש הלהבות.

צחוק לי, צחוק לי – בהתייפח

נשים בחוצות קרת,

בהמלט מן הבית

איש כסותו בוערת!

אבל הבין היטב, בסופו של דבר, שנקמה הופכת את האדם למפלצת:

ולו היית גם את, יונתי,

ואתך גם אנוכי

לערפד זה יעלע דמים

טרם ייבש כוחי!

ומציאות בלתי שפויה היא זו שמולידה טקסטים לא שפויים, שבתורם מולידים מעשים לא שפויים. שכן בברירה בין כניעה רצוצה ומלחמת דמים, יבחר עם שואף חירות במלחמה, תמיד. וזו תהיה מלחמה פראית, חסרת רחמים, שתגרום לכובש הנדהם לכנות את האוחזים בה ברברים. אבל הברבריות האמיתית נמצאת, בסופו של דבר, בצד הגזלן.

וכשיעברו הימים האלה, וכשיירפאו הפצעים ויהפכו לזכרון רחוק, אז נראה שירה אחרת וטקסטים אחרים. הם קיימים כבר עכשיו, אבל מטבע הדברים אינם בולטים – ואינם מובלטים, כי בזמן שמאבק שחרור מתרחש, הם אינם יכולים להשמע.

יבואו ימים ועוד נשמע אותם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הביטו בתמונה הזו.

היא מתעדת את מסע ההסתה של נתניהו, כשנה לפני רצח רבין. אנחנו מכירים אותה בדרך כלל מזווית אחרת, שבה נתניהו צועד ליד הארון. אנשי הימין צווחו וצרחו מאז שזה בכלל לא הארון של רבין, זה ארון הקבורה של הציונות. וואלה. זו לא היתה הסתה ישירה, זו היתה רק סובלימציה. קריצה. בקריצות נתניהו טוב.

אבל פתאום, באדיבותה של סילבי קשת, צצה התמונה הזו. פתאום זה לא רק ארון. פתאום זו לולאת חנק של חבל תליה. אתם יודעים, כזה שממנו מתנדנדים בוגדים. זה סמל שקצת קשה יותר לתת לו משמעות אחרת.

ב-17 השנים כמעט שחלפו מאז ששליח הציבור הדתי-לאומני יגאל עמיר חיסל את מי שאיים על "מפעל ההתנחלות," ניסו לשכנע אותנו שהיה מדובר בעשב שוטה. בפעם המי יודע כמה, זה לא המצב. סביב עמיר פעלה מחתרת שלמה, אם כי חלק ניכר ממנה היה עסוק "רק" בתכנון פיגועים כלפי פלסטינים. ועמיר עצמו אמר שוב ושוב – לפני שהתחילו לשחזר את הזכרון שלנו – שהוא לא היה פועל אם לא היה חש שהציבור היה מאחוריו, ובלי גיבוי של רבנים.

הרבנים, כרגיל, ברחו. אבל שווה לשחזר את האווירה בציבור הימני-דתי אז. עמיר עצמו נהג להתחיל עם בחורות באוניברסיטת בר אילן כשהוא שואל אותן לדעתן על הגיבור שלו, ברוך גולדשטיין. הלז זכה להכרה רחבה בציבור הדתי; זכור איש הממסד הדתי, חנן פורת, כשהוא צווח בחדוות שיכורים "פורים שמח, יהודים." שלמה אבינר, רב חרד"לי מרכזי, נאלץ להוציא פסק הלכה שקובע ש"ראש הממשלה איננו ערב רב" – כש"ערב רב" משמעו עמלק שמתחזה, מדעת או מבלי דעת, ליהודי, וככזה דינו מוות.

נתניהו כנראה לא היה מודע לכל מה שרחש מתחת לפני השטח שם. אבל הוא ידע מה הכיוון, והוא רכב על הגל. המתנחלים תמיד היו הבסיס שלו, והוא מעולם לא התעמת איתם. הם רוצים להסית? לקבוע שראש הממשלה הנבחר הוא בוגד? הוא זרם עם זה, שיחק למה שהקהל רצה.

סביר להניח שהוא לא רצה רצח, כי למהלך כזה היה סיכוי של ממש לחסל את הקריירה שלו. אבל הוא רקד לפני הקהל. לא רק ליד הארון ההוא, גם בכיכר ציון ובשלל אירועים אחרים. הוא שמע את הקריאות "בדם ואש/את רבין נגרש" שעלו מהקהל בכיכר ציון, ולמרות שבכירי ליכוד אחרים – מרידור, דוד לוי – לא היו מוכנים לשתף פעולה עם התרת הדם והסתלקו משם במהירות, הוא דווקא עלה לנאום, והתמוגג.

אנחנו לא צריכים את האירועים הללו כדי לדעת שנתניהו הוא המסית הלאומי. הוא לא הפסיק להיות כזה. אנחנו צריכים לבחון את מה שהוא אמר כראש ממשלה: את ה"שמאל שכח מה זה להיות יהודי," שלחש על אוזנו של מכשף גוסס; את ה"כולם פה ליכודניקים" לפני שהסיר את השכפ"צ; את ההסתה הבלתי פוסקת כנגד ארגוני זכויות האדם בקדנציה הנוכחית. זה האיש. זה מה שהוא יודע לעשות. מזה הוא חי. אנחנו יודעים. אבל, מדי פעם, תמונה שווה יותר מאלף מילים.

אז הנה היא.

(יוסי גורביץ)

שלומי אלדר, הכתב הוותיק של ערוץ 10, פרסם לפני מספר חודשים ספר חדש, "להכיר את חמאס." הספר, שהוא קריאה מומלצת מאד הוא שילוב של היסטוריה ועיתונאות – ובסקופים שלו, הוא מהווה את מה שהעיתונות אמורה להיות: הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה. הפוסט הזה הוא שילוב בין ביקורת על הספר ובין ראיון שערכתי עם אלדר שלשום (ג').

"להכיר את חמאס" הוא פרויקט שאלדר עבד עליו כבר ארבע שנים. ספרו הקודם, "עזה כמוות", דרש ממנו, לדבריו, רק ארבעה חודשים של עבודה. הוא עצמו לא נכנס לרצועת עזה כבר יותר מחמש שנים, מאז שחמאס תפס את השלטון שם.

הספר הוא מדריך חשוב לקורא ההדיוט, שהפוליטיקה הפלסטינית הפנימית איננה תחום התמחות שלו (זוכרים את התקופה שלכלי התקשורת היו כתבים לענייני פלסטינים?). הוא סוקר את חמאס מימיה הראשוניים כמרכז איסלמי, תוך שימת דגש נרחב על העשור האחרון. והתמונה שהוא מצייר מפתיעה מאד לעתים את הקורא הישראלי. (רשמים ראשוניים מהספר אפשר למצוא כאן.)

יוסי גורביץ: לעתים, נראה שאתה מעריך מאד את חמאס. אתה כותב "אין שום תנועת אופוזיציה בעולם שהעניקה בגלוי מזור כה רב לתחלואי השלטון וקורבנותיו כמו החמאס."

שלומי אלדר: וזו עובדה. כל חוקר חמאס נפעם מהתופעה הזו, של תנועה שצמחה מלמטה, על ידי אדם לכאורה לא כריזמטי, שבקושי ניתן להבין משפט מדבריו, ובכל זאת הוא מצליח מביתו הדל בשכונת שאטי לשנות סדרי עולם המזרח התיכון. אי אפשר שלא להתפעל ממנה. אבל ודאי שהיו לה טעויות: גם חאלד משעל אומר שהיו טעויות ושיש מקום לחשבונות נפש.

אני מתחיל את הספר בביוגרפיה קצרה של אחמד יאסין. הוא היה אדם נכה, שחי בצניעות, ועד היום החמאס מושפעת מאד מיאסין: תנועה צנועה, ששומרת על הכבוד האישי, שדואגת לפרט ולקהילה, שהיא בו זמנית דתית ופרגמטית.

יצ"ג: התזה המרכזית של הספר, אם הבנתי אותה נכון, היא שהחמאס החלה קודם כל כתנועת דעווה, ואחר כך יצרה זרוע צבאית כדי שלא להיות מואשמת בשיתוף פעולה, וסופה שהזרוע הצבאית השתלטה עליה.

ש.א.: חמאס הוקמה שישה ימים אחרי תחילת האינתיפאדה הראשונה, כדי שלא להיות מואשמת בשיתוף פעולה עם ישראל. עיקר הפעילות שלה היתה אכן דעווה, אם כי יאסין ניסה להקים זרוע צבאית קטנה עוד קודם לאינתיפאדה, שהתפקיד שלה היה לפעול נגד משת"פים וסכנות מוסר, כמו זנות, שכרות ופורנוגרפיה. אבל לפני שאנחנו מגיעים לתקופה הנוכחית, צריך לזכור את הסיפור של הקמת הלשכה המדינית, שמבחינתי הוא מרתק. מוסא אבו מרזוק מגיע ב-1989 לרצועה מווירג'יניה עם שני עוזרים, שאחר כך הוא גם שולח לגדה, והם בונים מחדש את חמאס, שצה"ל והשב"כ כבר שברו ברצועה. הוא ממנה נציגי אזורים, וחוזר לארה"ב, משם הוא שולח להם כסף – כל זה מתחת לאף של השב"כ. הלשכה המדינית, שאחראית לגיוס כספים, משתלטת בעצם על התנועה, שיש בה וואקום מנהיגותי. ב-1992, הוא שולח שוב את השניים, והם נתפסים והשב"כ עולה על קיומו של אבו מרזוק, שנמלט לעמאן. היום כבר אין צורך בלשכה המדינית. בעזה יש ראש ממשלה של חמאס, ואיסמעיל הניה יכול לגייס כספים בעצמו – מטורקיה, מאיראן, ממדינות המפרץ.

בספרו מתאר אלדר כיצד חטיפת גלעד שליט ביוני 2006 הפכה בעצם את הזרוע הצבאית לחלק הדומיננטי של חמאס והעניקה לה כוח-יתר על שאר התנועה. אבל הוא מזכיר שני דברים חשובים: "קודם כל, צריך לזכור את מסע החיסולים של ישראל כנגד ההנהגה המדינית של חמאס – יאסין עצמו, רנטיסי, אברהים מקאדמה. זה יצר ואקום במרכז הכוח, שסייע לזרוע הצבאית לנצל את המצב.

"כל מי ששייך לאיזושהי תנועה שואף לכוח. וזה מה שעשה אחמד ג'עברי. הוא לא תכנן אפילו לקחת אחריות על ההתקפה בכרם שלום, עד שנאמר לו שיש חייל חטוף, והוא הבין שהוא יכול לקבוע עובדות. הוא פחד, אבל בסופו של דבר הימר על כל הקופה.

"אני כמעט בטוח שחלקו של ג'עברי בפיגוע עצמו קטן. את שליט הוא רכש בכסף, בשלמונים, מוועדות ההתנגדות העממיות ומג'ש איסלם, שבסופו של דבר היתה משפחה של עבריינים, של גנבי רכב וסוחרי סמים מסג'עיה, חמולת דורמוש, שהונהגה על ידי מומתז (תרגום השם הוא "נפלא") דורמוש. ג'עברי אמר להם ש'אתם לא מסוגלים להתמודד עם חטוף בעזה'. בסופו של דבר הוא גם חיסל אותם.

"גם ההשתלטות על הרצועה, ההפיכה, לא היתה מתוכננת. חאלד משעל התפוצץ כשהוא שמע עליה. הוא רצה לשמור על הסכם מכה. ×’'עברי בסך הכל רצה קרב קטן עם האנשים של דחלאן, אבל אלה כל כך נבהלו – בעיקר נבהלו מעצמם, אחרי התעמולה שלהם – שהם פשוט זרקו את הנשק וברחו. כאן צריך לציין את העובדה שאנחנו עושים פעולות שאנחנו לא חושבים על ההשלכות שלהן: בדיוק כשהאנשים של הפתח היו צריכים את מירב הסיוע, הפסקנו את העברת הכספים לפתח. [בעקבות נצחון החמאס בבחירות 2006, הפסיקה ישראל להעביר לרשות את הכספים המגיעים לה כדי להעניש את הפלסטינים על בחירתם; התוצאה היתה שבבוא ההתנגשות עם חמאס, שהיו לו מקורות כסף משלו, ובין הכוחות של דחלאן, המוראל של האחרונים, שלא קיבלו משכורת והסתכלו בקנאה ורעב על "כוחות השווארמה" של החמאס, ×”×™×” בשפל – יצ"×’]."

יצ"ג: אתה מציין מגעים בין חמאס ואריאל שרון, והצעה מדהימה שהוצעה לאולמרט. יש אפשרות למשא ומתן בין חמאס וישראל? יש על מה?

ש.א.: "מגעים לא רשמיים יש כל הזמן. מי שהציל בעצם את חמאס הוא אריק שרון: אחרי החיסול של רנטיסי, החמאס פנה אליו בהצעה להפסקת הפיגועים תמורת הפסקת החיסולים. הוא היה אז עסוק רובו ככולו בהתנתקות, ולא היה אכפת לו. אבל אם שרון היה ממשיך במלאכה, ומחסל את כל ההנהגה הפוליטית של התנועה, היא היתה קורסת. אין תנועה שיכולה לשרוד בלי הנהגה."

הסיפור המעניין באמת הוא זה שבפרשת המגעים בין אולמרט והחמאס. בתחילת 2006, כותב אלדר, קודם לחטיפת שליט וגם לאחריה, התנהלו מגעים בין ראש ממשלת ישראל ובין ראש הלשכה המדינית של חמאס, חאלד משעל, שמטרתם היתה להגיע להסכמה על מודוס וויוונדי אסטרטגי בין החמאס לישראל. החמאס העביר, באמצעות מתווך זר וראש השב"כ דאז יובל דיסקין, הצעות להסכמים כאלה שאלדר מצטט בהרחבה בספרו. החמאס הציע, מעבר לעסקה לשחרור שליט שהיתה טובה בהרבה מזו שבסופו של דבר אושרה (החמאס רצה רק את חברי הפרלמנט הכלואים שלו), גם הפסקת אש ל-25 שנה בין ישראל והחמאס. בסופו של דבר דחה אולמרט את ההצעות של משעל מבלי לבחון אותן כראוי ומבלי לדווח עליהן לממשלה או לראשי מערכת הבטחון, פרט לדיסקין. אולמרט ודובריו מכחישים נמרצות את עצם קיום המגעים הללו, מה שמכעיס את אלדר, שעומד על דבריו. "הם לא מתנהלים בצורה הגונה. לא מתנהלים ככה כשיש לך מידע."

יצ"ג: אבל האם יש בכלל על מה לדבר עם חמאס?

ש.א.: "על שלום? אני לא רואה את זה קורה. גם לא על סיום הסכסוך. רק על הסדרים בטחוניים הם מדברים כבר כמה זמן על "סוף הסכסוך המזוין," אבל מעבר לזה לא ברור שהם יכולים ללכת. הם ממולכדים על ידי אמנת חמאס, שמאד נוקשה. אני לא רואה את חמאס משנה אותה; זה ייחשב לכניעה, לאמירה שהם שינו את עורם. היא רואה בפלסטין אדמת וואקף שאף מאמין לא יכול לוותר עליה. ראשי החמאס לא יכולים לוותר עליה, כי זו תהיה כפירה.

"מצד שני, בעבר הם דיברו בצורה גמישה יותר, אמרו שאמנה היא לא דבר מקודש ושיהיו זמנים שבהם אפשר יהיה לדבר על שינוי האמנה. היום כולם כמעט מדברים על גבולות 67' כגבולות של הודנה. הניה אמר לי פעם שהוא לא יכול לוותר על אדמת הוואקף – ולכן, הוא אמר, בואו נשאיר את הסוגיה הזו לדורות הבאים.

"ברור לי שהציבור הישראלי רואה בעייתיות קשה בהצעה הזו. אנחנו ניסוג, ובתמורה נקבל הפסקת אש ל-25 שנה? ומה יקרה אחרי 25 שנים? אבל אני לא רואה את חמאס מסוגל לקבל הצעה אחרת. אני הייתי מנסה להגיע למצב שבו יש הסכם הודנה, שבו מובהר שאם יש קסאם אחד או פיגוע אחד, והמעברים נסגרים שוב. הם מסוגלים לדעתי לאכוף מצב כזה."

יצ"ג: בזמן האחרון יש לא מעט דיבורים על מדיניות בידול, שמטרתה להפריד בין הרצועה לגדה, לדחוף את הרצועה לכיוון של מצרים. מה אתה חושב על זה?

ש.א.: "הבידול עובד. אמנם, לא סתם מצרים לא רצתה לקבל חזרה את רצועת עזה. ויש מתח בין האחים המוסלמים במצרים תחת מורסי ובין החמאס. חמאס תמיד טענה שהיא סניף של האחים המוסלמים, ולשתיהן יש מאפיינים דומים – כמו הדגש על פיתוח קהילה ועל רווחה, ועל ניקוי החברה מבפנים. אבל האחים המוסלמים הם לא תנועה לאומית. בעבר הם דיברו על חליפ'ות, אבל הם התפתחו מאז. חמאס, מצד שני, היא תנועה לאומית. היא משרטטת גבולות. זה יוצר מתח בין שתי התנועות.

אבל האם חיבור של עזה למצרים לא יהיה מצב טוב יותר?"

הוא יפצל את הפלסטינים.

אלדר נאנח. "הפיצול קיים. אני רואה את אנשי הפתח שברחו מהרצועה לגדה אחרי השתלטות החמאס. הם סובלים שם. יש סטריאוטיפים איומים כלפיהם – כל אונס, כל גניבה, מיד מאשימים אותם. תושבי הגדה לא מתחתנים איתם.

"יש מה לדבר על הסכם בנושא הבידול. אני הייתי מעדיף שמצרים תהיה אחראית על עתידה של הרצועה."

יצ"ג: עד כמה חמאס עדיין חזק, אחרי שש שנות שלטון?

ש.א.: "הוא חזק, הוא יציב. אבל האם האנשים מרוצים? הייתי אומר שהגרעין הקשה של החמאס נשאר, בערך 25% אחוזי תמיכה. לשאר האוכלוסיה אין אלטרנטיבות: הפתח שנוא עליהם. האיש מהרחוב היה מעדיף ממשלת אחדות, אבל הוא יודע שזה לא מציאותי. לאיחוד יש מחיר מדיני, שלא חמאס ולא פתח מוכנים באמת לשלם. החמאס, במיוחד, יצטרך לוותר על הרבה – במיוחד עכשיו, לאור עליית האחים המוסלמים במצרים. כשחאלד משעל נאלץ לברוח מדמשק הם חשבו על זה, אבל מאז הלשכה המדינית התפרקה, ובעזה יש עכשיו ממשלה של חאמס, שלא ממהרת לוותר על כוח."

יצ"ג: אני חושב שאחד הרגעים המדהימים בקריירה שלך הוא שיחת הטלפון ההיא עם הרופא עז א דין אבו אל עייש, שניות אחרי שפגז הרג את בנותיו. מה חשבת על התגובה הישראלית, הנסיון לרציונליזציה של ההרג?

ש.א.: "זה היה אחד הרגעים הקשים ביותר במהלך המלחמה ההיא. ואני מתייחס לעופרת יצוקה כאל מלחמה, לא כאל מבצע. כשיש לך 1,400 הרוגים, זה לא מבצע. היתה לי תחושה שבעל הבית השתגע. פה ספרו גופות והשוויצו איך דפקנו אותם. לי זה היה מאד קשה.

"עכשיו, אמרתי בכל הזדמנות שהמלחמה היתה מוצדקת. אבל אם אנחנו צריכים לעצור את ירי הרקטות, אז אפשר לעשות את זה אחרת. תקיפה של הזרוע המדינית של החמאס, למשל. וידעו איפה הם: את סעיד סיאם, מהדרג השני של החמאס, הרגו אחרי שיצא מפגישה שבה השתתף גם הניה. אבל העדיפו לא להרוג את הניה. יש הסכמה בשתיקה מצד ישראל שלא להרוג את הדרג המדיני, כי מי יודע מי יחליף אותו.

"אבל הדהים אותי שכל התמונות מעזה לא קיבלו פה תשומת לב. עשו לניזאר רייאן הקש בגג – ואז הרגו אותו עם 15 מבני המשפחה שלו. אתה רואה את התמונות של הוצאת גופות ילדים. לא חשבתי שזו הדרך.

"בקשר לאל עייש, המקרה ההוא דווקא הדגיש לי את הצד החיובי של הישראלים. היתה הזו שצעקה עליו, לבנה [לבנה שטרן – יצ"ג], אבל אז הגיע הרוב הדומם, שהזדהה איתו והביע רחמים. ראיתי את זה על צג המחשב שלי, על הביפר, בפקסים."

(יוסי גורביץ)

(ביקורת, סוג של, על ספרו החדש של שלמה זנד, "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?", כנרת, זמורה-ביתן, 2012)

"לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ותקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית" – מבין השקרים המוסכמים של מגילת העצמאות, זה כנראה המופרך מתוכם, ועם זאת קשה לתאר את ליבת הטיעון הציוני בלעדיו. אחרי שהקדיש את ספרו הקודם, "מתי ואיך הומצא העם היהודי" להפרכת התפיסה שיש לאום יהודי והשקר של "הגליית העם מארצו בכוח הזרוע," מפנה שלמה זנד את תשומת לבו בספרו החדש, "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?", לחלק השני של המשפט.

נתחיל בהערה טכנולוגית. המו"לים בישראל חייבים, אבל חייבים, לארגן קורא ספרים טוב וזול בעברית. קריאה בספר אלקטרוני היא חוויה שונה לגמרי מקריאה בפורמט העץ המת. בספר אלקטרוני, אתה יכול למרקר את הטקסט ולשמור אותו, מבלי לפגום בספר עצמו. אתה יכול לצטט ממנו בקלות, ואתה יכול למצוא בכמה תנועות יד את ההערות שרשמת לעצמך בעת הקריאה. אני משתמש בקינדל כבר כשנתיים, ובכל פעם שאני פותח קודקס מן השורה אני מרגיש כאילו בעטו אותי חזרה למאה ה-19. העבודה עם קודקס קשה הרבה יותר כשאתה צריך לכתוב עליו ביקורת אחר כך. יומצא הספר האלקטרוני העברי לאלתר.

טוב, די לילל. אם הספר הקודם של זנד יצא בהוצאת רסלינג, ובהתאם היה כבד לשון ועמוס ז'רגון, הספר הנוכחי יוצא בהוצאה פופולרית, וזנד מראה את יכולת הכתיבה האמיתית שלו, והיא משובחת הרבה יותר מכפי שהובעה בספר הקודם. הוא יודע לספר סיפור והוא מספר אותו מצוין.

לב התזה של זנד היא הבלבול המכוון שיצרה הציונות בין המושג ההלכתי "ארץ ישראל" ובין התפיסה של מקום שיש בו ריבונות יהודית וערגה אל ריבונות כזו במקום כזה. "ארץ ישראל" היא, במקורה, מושג תלמודי – לא תנ"כי! – והיא מציינת מקום מותחם שעל הדרים בו חל נוסח מסוים של מצוות שהחיים מחוצה לו אינם מחויבים בהן. האגדה התלמודית מייחסת לארץ ישראל שורה של תכונות מיסטיות (חכמה, יופי והבל דתי אחר), אבל היא איננה מתייחסת לארץ ישראל כ"מולדתם" של היהודים, והיא גם איננה מחייבת אותם לגור בה.

ליהדות אין מולדת. היא תנועה דתית שיכולה להתקיים בכל מקום, שעוגניה הטריטוריאליים האחרונים נכרתו עם החרבת בית המקדש השני על ידי הרומאים ב-70 לספירה. על פניו, היהדות כפי שהציונות מציירת אותה – עם בעל מוקד טריטוריאלי מובהק – היתה צפויה לעבור טלטלה איומה. זה לא מה שקרה בפועל. אין פירוש הדבר שלא היה זעזוע גדול; מבין הקינות הרבות על החורבן, שרובן אינן מוכרות לנו שכן נכתבו ביוונית או ארמית – שפת היהודים אז – ראוי לצטט את "ברוך הסורי" (תרגום קלוזנר):

אשרי אשר לא נברא,	או אשר נברא ומת!
אך אוי לנו, החיים כיום,	אשר ראינו את צרת ציון
ואשר קרה לירושלים!
אקרא את בנות הגלים מן הים,	ואתן, ליליות, בואנה מן המדבר
ואתם שדים ותנים, מן היערות.
התעוררו וחגרו מתניכם לקינה,	ושירו עמי שירות אבל, וקוננו עמי.
אתם, האיכרים, אל תזרעו עוד,	ואת, אדמה, למה את נותנת פרי קצירך?
עצרי בחיקך את מנעמי-מזונותיך!
ואת, הגפן, למה תתני עוד את יינך?	כעת אין נוסכים עוד ממנו בציון.
ואף את הביכורים לא יקריבו עוד…

ובכל זאת, היהדות המשיכה הלאה כמעט ללא זעזוע. רוב היהודים בעולם – זנד מצטט יפה את פילון בנושא – לא ראו בירושלים או יהודה את מולדתם, שכן לא נולדו בה; ולארץ ישראל לא התייחסו כלל. הם עלו עליה לרגל – או, ברוב גדול של המקרים, שלחו אליה שליחים נושאי תרומות – והתפללו אליה, אבל לא ראו בה מוקד פוליטי כלשהו. הכהונה הצדוקית עברה מן העולם, אבל הפרושים הכינו את הקרקע היטב: לכל קהילה יהודית כבר היה "מקדש מעט", בית כנסת.

היהדות הפרושית, שהפכה ליהדות הרבנית, כרתה ברית אפלה עם הרומאים עם חורבן הבית – מעטות קבוצות האליטה שהסבו נזק רב כל כך לתומכיהן כמו האליטה הרבנית – וחלק בסיסי ממנה היה דיכוי היצר הלאומי היהודי. הרבנים הפכו את המשיח, לשעבר סתם מלך-משחרר, לדמות פלאית, על-אנושית ולא-אנושית, כדי שלא יקרה להם מקרה אומלל ואחד כזה יצוץ פתאום. המשיח, אחרי הכל, אמור להחזיר את העולם למצב שבו היה קודם לעליית הרבנים: מקדש, קורבנות, וכהנים מגחכים בסתר.

כחלק מדיכוי היצר הזה, יצרו הרבנים את "שלוש השבועות", שאסרו על היהודים לעלות במספרים גדולים חזרה לארץ ישראל ("לא לעלות בחומה," אם לדייק), שלא להתמרד באומות העולם, והשבועה השלישית מופנית דווקא לאומות העולם – "שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדי." (ה"יותר מדי" הזה מעניין; הרשות לשעבוד מסוים נתונה. ספק אם הרבנים שכתבו אותו יכלו לחשוב על הבדיחה האנטישמית שגורסת ש"אנטישמי הוא מי ששונא יהודים יותר מדי.") היהדות הרבנית השאירה את ארץ ישראל מאחור. זנד מצטט מספר רבנים שהתנגדו לעליה לארץ משום שהדרישות ההלכתיות של חיים בה גבוהות מאד, וכשלון לעמוד בהן יטמא את הארץ.

ובעוד עולי רגל נוצרים מציפים את הארץ, מספרם של עולי הרגל היהודים לארץ שלה לכאורה "שמר אמונים בכל ארצות פזוריו" היה זעום; נער יספרם. בועז עברון, שדומה ש"החשבון הלאומי" שלו נושם ברבים מעמודיו של זנד, ציטט בשעתו את א.ב. יהושע שכתב ביאוש שנראה שהיהודים עשו כל מאמץ כדי לא להגיע אליה. הם נסעו, לעתים קרובות, סביבה.

ואז עלתה הלאומיות, והתנועה הלאומית המזרח אירופאית היתה מהגרועות שבהן. בלתי סובלנית ורצחנית, שורה של התפוצצויות לאומניות גורמות לציבור היהודי במזרח אירופה – שעיר לעזאזל נוח תמיד – להתחיל לברוח. מיליונים מבניו עוברים לאמריקה, בעיקר לצפונה. חלק ניכר השאר מצטרפים לתנועות סוציאליסטיות או קומוניסטיות, ורבים מאד נשארים חרדים. מיעוט קטן יוצר את התנועה הציונית.

הרבנים רדפו אותה בחרון אף ברובם המוחלט, אורתודוקסים ורפורמים כאחד; הראשונים ראו כיצד מעוותת הציונות את היהדות לכדי סטיה לאומנית שדמתה מאד – ועדיין היא דומה – לתנועות שקמו במזרח אירופה. לא במקרה, האנטישמיות והציונות היו, ובמידה רבה עדיין הינן, דמות-ראי: שתיהן מקבלות את הנחת היסוד שליהודים אין מקום באירופה ושיש "להחזיר אותם למולדתם." התפיסה הזו בדיוק, שאין לה כל בסיס – לרוב מוחלט של היהודים החיים כיום אין שום קשר ליהודים שחיו בתקופת בית שני, שרובם התנצרו או התאסלמו – היא זו שהפכה את הרפורמה לאויבת הציונות; הרפורמה חזרה אל ימי פילון והצהירה שהיא נאמנת למולדת שבה חיו אנשיה וגם לדת היהודית. מהבחינה הזו, הרפורמה הרבה יותר שורשית מהציונות, שזנד מתאר היטב איך היא הופכת את "ארץ ישראל" האמורפית של היהדות הרבנית לתעתיק של הונגריה העתיקה כפי שהצטיירה בדמיונם של הלאומנים ההונגרים או פולין בזה של הפולנים.

הספר מומלץ במיוחד למי שעיקר ההיסטוריה היהודית שלהם מגיעה ממקורות ציוניים ומבתי הספר הממלכתיים. ולא, גדעון סער לא התחיל את שטיפת המוח הלאומנית: כפי שמציין זנד היטב, עצם המונח "מתייוון" הוא ציוני; המקור – ספר מכבים, שנשמר רק על ידי הכנסיה; ליהדות הרבנית לא היה צורך בספר שהילל את החשמונאים, יריביה – מדבר רק על "חוטאים." כדי להפוך את החוטא הדתי לחוטא לאומי היה צורך להמציא מושגים שלא היו אומרים דבר לבני התקופה.

זנד מציין עובדה לא נעימה: משהפכה "ארץ ישראל" לנשק בידי הציונות, היא לא תסתפק בגבולותיה הנוכחיים של ישראל. הציונים הדתיים לא יכולים, אחרי הכל, להסתפק בגבולות הצרים שלנו; חובה עליהם להגיע מנהר מצרים אל נהר פרת. זה ההגיון ההיסטורי של הוצאתה של "ארץ ישראל" מהתחומים הצרים של קביעת הלכות אל התחום הפרוע וחסר הגבול של הלאומנות הדתית.

הפרק האחרון של זנד עוסק במה שאסור לדבר עליו: הנכבה, שביום הציון שלה נכתב הפוסט הזה. הוא בוחן אותה דרך תולדות הכפר שייח' אל מואניס, ומראה איך נגזר גורלם של תושביו לגלות על לא עוול בכפם. חשוב, על כן, לקרוא את הספר בימים אלה, שבהם הבריונים בחולצות הרצל ואלה של מיכאל בן ארי שרים בקול ניחר "הבאנו נבכה עליכם" (מדהים באיזו מהירות מתחלפת הכחשת אסון בהצדקתו בגאון, לא?), שבהם המשטרה אוסרת על פעילי "זוכרות" לצאת מהבניין שלהם, ושבהם זנד עצמו מקבל איום בדמות מעטפה עם חומר לבן.

הערה מנהלתית: אתמול התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. תרומה נוספת התקבלה קודם לכן. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לפני חמשה חודשים בדיוק פרסמתי כאן את הפוסט הזה. תמציתו: כספי הפנסיה של החוסכים בקופות הפנסיוניות הגדולות מונחים על קרן הצבי, מכיון שהציפיה להחזר פנסיוני מהן בגיל הפרישה מבוססת על הנחה של צמיחה כלכלית מתמדת, שבה דורות של צעירים נמרצים ויעילים יממנו בעבודתם ציבור הולך וגדל של גמלאים – מה שככל הנראה לא עומד להתרחש.

בתחילת השבוע התפרסמה בדר-מרקר כתבה של מירב ארלוזורוב, שכותרתה "מהפכה בביטוח הלאומי". לפי הנאמר בכתבה, "ועדה לבחינת האיתנות הפיננסית של הביטוח הלאומי תמליץ כי החלטות הממשלה והכנסת ייבחנו לפי השפעתן על האיזון התקציבי של המוסד" כשמטרת הצעד היא "למנוע את כניסתו של הביטוח הלאומי לגירעון בתוך 25-40 שנה".

מן הכתבה עולה שהאוצר בעצם "לווה" משך שנים מיליארדים מקופת הביטוח הלאומי; הסכום המדהים של 180 מיליארד שקלים שהמדינה אמורה לתת לביטוח הלאומי הוא בעצם החזר של ההלוואה הזו. אבל לא זה עיקר העניין.

השאלה העיקרית היא: מדוע הביטוח הלאומי עתיד לקרוס? בדיוק מהסיבה שקרנות הפנסיה הגדולות במתכונתן הנוכחית עתידות לקרוס, אם לא יוקטן משמעותית "יחס התלות" שבין עובדים לגמלאים, קרי היחס בין מספר העובדים למספר הגמלאים. לפי הערכת המוסד לביטוח לאומי שמצטטת ארלוזורוב צפוי יחס התלות הזה, שהיה 1 ל-5.7 בשנת 1980, ליחס של 1 ל-3 בשנת 2050 (הנתון המשמעותי הוא לא חלוקת הגילאים, אלא היחס בין עובדים לגמלאים, כי העובדה ששיעור ההשתתפות בכוח העבודה במדינת ישראל נמוך למדי מאזנת את השפעת הפריון; במלים אחרות: יש לנו הרבה אנשים צעירים, אבל הם אינם עובדים ואינם תומכים בגמלאים).

מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב? להגדיל את מספר העובדים, על ידי העלאת גיל הפרישה ושילוב אוכלוסיות רבות יותר בעבודה. אך גם אז הגמלאות עתידות לרדת, כי עם הדלדלות מקורות האנרגיה הזמינים לכלכלה התפוקה הממוצעת לעובד עתידה לקטון, ככל הנראה.

אז החדשות הטובות הן, שיש מי שמודע לבעיה בחלונות הגבוהים, ומסב אליה את תשומת לב מקבלי ההחלטות במדינת ישראל. החדשות הרעות הן שמקבלי ההחלטות הם אותם מקבלי ההחלטות המוכרים לנו, שלא עושים כלום במקרה הטוב, מזגזגים במקרה הרווח ושולפים פתרונות פופוליסטיים ולאומניים במקרה הרע (וזה עוד לפני שהזכרנו את "חוק ההסדרים").

אז מה נותר לנו לעשות? לסמוך על עצמנו בעיקר, ולהכין רשתות בטחון חברתיות שירפדו מעט את הנחיתה הכואבת עם המשך קריסתה של מדינת ישראל. אל תבנו על קצבאות הזקנה.

(דן תמיר)

(למאשה מלאכי, שתמיד נשארה שם)

כשמלמדים את ההיסטוריה של עליית הרייך השלישי בבתי הספר שלנו, נוהגים להתחיל במספר נקודות מוכרות: הסכמי ורסאי שכביכול לא היו הוגנים, האינפלציה הנוראית של 1923, המשבר הכלכלי. ו-וואלה, הנה לנו היטלר. הסיפור מורכב יותר, מתחיל מוקדם יותר, וחלק ניכר ממנו מתרחש במקביל.

עד 1870, גרמניה היא בעיקרה – אם להשתמש בביטוי של מטרניך על איטליה – מושג גיאוגרפי. מספר גדול של רסיסי ממלכות עצמאיות (היינה הפטיר פעם שאי אפשר ללכת בגרמניה בלי שתדבק לך איזו מדינונת לנעל), שלא היה ביניהן קשר רב. היתה תנועה לאומית גרמנית, וכדרכן של תנועות כאלה במאה של העמים, היא רצתה לשלוט בכל השטחים שבהם ישבו גרמנים. כאן עמדה ההיסטוריה של גרמניה, ה"מסע מזרחה" שלה מימי הביניים והלאה, לרועץ לכל אירופה: גרמנים מהווים מיעוטים, לעתים מיעוטים גדולים מאד, בכל מזרח אירופה. גרמניה של ביסמארק לא כוללת את המדינה הגרמנית הגדולה השניה, הקיסרות האוסטרית. ביסמארק צריך לבנות את גרמניה המסוכסכת סביב בסיס מאחד כלשהו, והוא בוחר בזה שיש לו: הצבא והמסורת הצבאית. בפרוסיה לצבא היה מעמד איתן, חריג, עוד קודם לאיחוד גרמניה, אבל עכשיו המיליטריזם הפרוסי מתעצם והצבא הופך לחזות הכל גם במדינות הגרמניות האחרות.

היבט בעייתי נוסף של גרמניה תחת ביסמארק הוא הנסיון לכפות אחדות לאומית על ידי רמיסת מיעוטים. המקרה הידוע ביותר הוא הקולטורקאמפף, מלחמת התרבות המקורית, שבמקור נועדה לאחד את האומה מתוך שבירה של המיעוט הקתולי, שהואשם – במידה של צדק, בימים של כנסיה שמרנית ואפיפיורות שתלטנית – בכך שהוא מציית להנחיות זרות. הקתולים לא נשברו, והעובדה שאלפים מהם נכנסו לכלא רק חיזקה את נחישותם. ביסמארק נסוג. אבל זה לא היה המקרה היחיד: המדינה הגרמנית ניסתה, ובצורה הרבה יותר משולחת רסן, לשבור גם את הפולנים שבמזרחה (שלגמרי לא במקרה, היו קתולים), עליהם הפעילה פחות או יותר משטר צבאי. היא נלחמה בתנועות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות. בקצרה, המדינה הגרמנית החדשה, השברירית, שרק בשנות התשעים של המאה ה-19 ביטלה סופית את מה שנותר מברית ערי ההנזה המדיוואלית, הכירה רק במוסד-על אחד (הצבא), ומראשיתה התרגלה לרדוף קבוצות מיעוט.

ואז באה מלחמת העולם הראשונה. המלחמות של המאה ה-18 והמאה ה-19 נשענו על קוד ג'נטלמני, שהופר מדי פעם – במיוחד כאשר צבא תוקף מצא את עצמו לא מול חיילים אלא מול אזרחים עוינים – אבל זה היה לפני כוח ההרס של הנשק המודרני. קשה לשמור על תפיסה של פרט ושל זכויותיו כאשר גדודים שלמים הופכים לבשר תותחים. האבדות הקשות ביותר, בחזית המערבית, היו של הצרפתים, אבל גם הגרמנים סבלו אבדות איומות, בל יתוארו. אנחנו מכירים את הסום, את פשנדל ואת ורדאן בעיקר מהצד של בעלות הברית, אבל החיילים הגרמנים סבלו לא פחות וערך החיים בעיניהם ירד באותה המידה.

גורם מרכזי בשנאה הגרמנית להסכמי ורסאי היתה העובדה שהצבא הגרמני ניצח בחזית המזרחית. הוא אילץ את הבולשביקים, שמלחמת האזרחים היתה חשובה להם יותר, לוותר על שטחים עצומים בהסכם ברסט-ליטובסק. וכל השטחים האלה אבדו בהסכמי ורסאי. קבוצות של חיילים גרמנים, פרייקורפס, ניהלו מאבקים פראיים מאד נגד המדינות הבאלטיות, נגד פולין ונגד הסובייטים. הרבה מהם חזרו לגרמניה זועמים, חשים שהצבא והמדינה הפקירו אותם. הנאצים מיהרו לאמץ אותם לשורותיהם.

והיתה כמובן אגדת הסכין בגב. כשלודנדורף ואחרים הבינו שהמלחמה במערב אבודה, ושהצבא על סף התקוממות, הם דרשו מהפוליטיקאים של גרמניה להציל אותה בהסכם שלום כלשהו, כשהם עצמם מזיזים את הקייזר מהדרך. כשהצליחו הפוליטיקאים לקושש הסכם – לא הסכם טוב, אבל הסכם – הגנרלים מיהרו לתקוע להם סכין בגב ולהאשים אותם בכך שבגדו בצבא המנצח. ושוב, יש לזכור: רבים מהחיילים הגרמנים אכן חשבו שהם מנצחים, כי הם שירתו בחזית המזרחית ושם אכן היה נצחון. ההתקוממות הצבאית של סוף 1918 הושכחה במהירות.

מי שחזר משדות המטבחיים של מלחמת העולם הראשונה לא יכול היה להסתכל על אבדן חיי אדם כפי שהסתכלו עליהם קודם יותר. ההרג הפך מוכני, היכולת להרוג אלפי בני אדם תוך זמן קצר מאד – בקרב סום, איבדו הבריטים 60 אלף איש ואת כל הגל המסתער הראשון – הפכה לדבר סביר, כמעט יומיומי. המלחמה לא היתה אישית, לוחמים כמעט ולא ראו זה את זה: ההרג בוצע מרחוק.

במקביל, קרס ערך חיי האדם גם במזרח. הרבה לפני שנפתח מחנה הריכוז הראשון בגרמניה, ברוסיה כבר פעלו גולאגים, שהעקרון שלהם היה פשוט ואכזרי: ערך חיי אדם נמדד ביכולתו לתרום למאמץ המגויס. אדם שהשיג יותר מהמכסה הבלתי סבירה שהועמדה לו, קיבל יותר מזון ויכול היה לשרוד יותר. מי שלא עמד במכסה, קיבל כמות מזון קטנה יותר – מה שכמעט והבטיח שלא יוכל לעמוד במכסה גם ביום שלאחר מכן, מה שהבטיח את מותו. על השיטה הזו, אומרים לנו, ניצח אדם בשם נפתלי פרנקל (יליד חיפה, כמסתבר), לשעבר אסיר בגולאגים ואחר כך בכיר בנ.ק.וו.ד.. מיליונים מתו. המלחמה הפראית שניהלה ברית המועצות כנגד האיכרים שלה ("המלחמה הירוקה"), שבה מתו ככל הנראה עוד כמה מיליונים, היתה מוכרת היטב לגרמנים – שחלק מהם היו ניצוליה. הנאצים והסובייטים העריצו אלה את אלה, והשיטות של לנין וסטאלין קיבלו לגיטימציה מתוקף היותה של ברה"מ אויב כמעט מוצהר: אם הם מרשים לעצמם להתנהג כך כלפי אויבי המשטר, איך נוכל אנחנו לנהוג אחרת? אנושיות הופכת להיות מוגדרת כ"סנטימנטליות בורגנית" – ערך שיש לדחות בבוז. עלינו להיות נוקשים ולא להתייחס לסבלו של הפרט. האומה/המהפכה העולמית דורשים זאת. מוסקווה איננה מאמינה בדמעות.

הן התנועה הנאצית והן התנועה הבולשיביקית ראו בעצמן תנועות צבאיות. שתיהן השתמשו בסוגים שונים של מדים וכוחות מיוחדים שהחזיקו בסמכויות צבאיות, צבאיות למחצה, וסמכויות צבאיות מעורבות עם אזרחיות; שתיהן ראו באוכלוסיה שלהן משהו שיש לגייס ולהשתמש בו, לא אסופה של אנשים בעלי רצונות אוטונומיים. שתיהן ניהלו מלחמת השמדה נגד אלמנטים שנתפסו כ"מטמאים" את החברה. כשבאו הנאצים להשמיד את היהודים עמדו לרשותם כמה כלים: התקדים של השמדת ה"קולאקים" – המעמד המומצא של איכרים עשירים וחמסנים בברה"מ – יחד עם צבא שהורגל במשמעת נוקשה במיוחד, אוכלוסיה שהורגלה על ידי שנים ארוכות של משטר סמכותני לציית ולא לערער, תפיסה שאמרה שהמלחמה היא מלחמה לחיים ולמוות ועל כן הכל מותר בה (תוצר מובהק של מלחמת העולם הראשונה), מערכת אמונות לאומית שכבר הורגלה שמדי פעם המשטר "מטהר" איזו קבוצה לא רצויה – וכמובן, כמות גדולה מאד של אנטישמיות ממשלתית.

אבל המרכיב שבלעדיו אי אפשר היה לבצע את ההשמדה היה, בעליל, המרכיב הצבאי. העקרון שמאחורי צבא, כל צבא, הוא שהוא שובר את האדם שקיבל ומוציא אותו כחייל; כלומר, מי שמורגל לא לחשוב אלא לציית. זה הרעיון הבסיסי שמאחורי כל טירונות.

עכשיו, כל זמן שלצבא יש משמעת פלדה, והוא נלחם בצבא אחר, סביר להניח שזה ייגמר בלי יותר מדי מעשי זוועה. יהיו כאלה, כמובן: מלחמה היא שחרור החיה שבאדם. אין צבאות שלא עושים מעשי זוועה. לכן נחוצה משמעת: צבא שמוציא להורג את פושעי המלחמה שלו, או כולא אותם למאסר עולם, יקטין את מספר מעשי הזוועה שכוחותיו מבצעים. צבא שלא יעשה זאת, יגדיל אותם.

אבל כשהצבא, כל צבא, נאלץ להתמודד לא עם צבא אחר, אלא עם כוחות בלתי סדירים, אי אפשר לשמור יותר על משמעת. כל אדם נראה כמו אויב ועל כן כל אדם מקבל יחס של אויב. מקרי אכזריות קטנים הופכים יומיומיים. מפקדים מעדיפים להעלים עין כדי שיוכלו לשמור על מעמדם מול חייליהם. ההתנגדות, כמובן, מנסה להטריף את דעתם של החיילים על ידי הרג שמקורו לא מוכר ולא מובן: המטרה שלהם, במידה ניכרת, היא לגרום לחיילים לבצע מעשי זוועה. כך הם מעבירים את האוכלוסיה, שבמקרה של כיבוש חצויה לעתים קרובות ביחסה אל הכובשים, חד משמעית אל הצד שלהם. כל התעללות, כל מעשה זוועה, מצד הכובשים משרתים אותה.

תוך זמן קצר, הכובשים מתחילים להתייחס אל האוכלוסיה הכבושה כאל אנשים שאינם באמת אנשים. אחרי הכל, בסתם אנשים – אנשים מהישוב, אנשים שאתה פוגש בחופשה בבית – אי אפשר להתעלל ללא עונש. הם שומרים על מעמדם האנושי. דה הומניזציה כזו מתרחשת מעצמה, והיא זו שמאפשרת לחייל – ולאוכלוסיית הבית התומכת בו; כמעט תמיד יש כזו, כאשר התמיכה נעה בין תמיכה גלויה לנסיונות השתקה של מעשי הזוועה – להתעלל באדם אחר ללא מעצורים. אחרי הכל, הוא לא באמת בן אדם. אם הוא היה בן אדם, הוא לא היה נותן לדבר כזה לקרות לו.

מהבחינה הזו, כל צבא הוא – יודגש – פוטנציאלית צבא נאצי, וצבא כובש על אחת כמה וכמה. נקודת הפיצוץ של השואה לא היתה כיבוש פולין, אלא מבצע ברברוסה. הפקודות שנלוו לו ביטלו את חוקי המלחמה (התואנה היתה שברה"מ לא חתמה על אמנת ×–'נבה, מה שנכון), והורו למפקדים לא למנוע מהחיילים פגיעה באוכלוסיה האזרחית. המטרה לא היתה היהודים – באלה היו אמורים האיינזצגרופן לטפל – אלא האוכלוסיה הסלאבית, במיוחד זו שתמכה בקומוניסטים (אם ×›×™ יש לומר שהמונח "בולשביק," "קומיסר," ו"יהודי" היו מטושטשים בתפיסה של הפקודות הללו, והיתה חפיפה גדולה ביניהם בפועל). ההחלטה על השמדת היהודים מתקבלת כנראה בספטמבר-אוקטובר 1941, אחרי ארבעה חודשים של מלחמת השמדה גזעית (שהוגדרה ככזו בפקודות הצבא) על אדמת המזרח. בתחילת ספטמבר, היידריך ואייכמן עדיין מאשרים יציאת יהודים מאירופה הכבושה – שרידיה של תפיסת היהודים מאירופה; באמצע אוקטובר בערך, היידריך אוסר על יציאת יהודים. זמן הגירוש חלף; ×”×’×™×¢ זמן ההשמדה.

בחינה של מכתבי חיילי הוורמארכט מראה התדרדרות עקבית בהתייחסות של החיילים ליהודים (ולסלאביים כפריים, שסבלו דיספרופורציונלית יותר מעירוניים) מתחילת ברברוסה והלאה. יותר ויותר, הם נתפסים כאויב מלוכלך, מפורעש, מורעב, מתרפס, לא אנושי, כזה שרק יעשו לו טובה אם יגאלו אותו מיסוריו (וחיילים גרמנים אכן משתמשים במונח "גאולה" כדי לתאר רצח). כמובן, מה שמביא יהודים וכפריים רוסיים למצב שבו הם מלקקים את מגפיו של קצין כדי לקבל מזון, או מביא נערות כפריות לסחור בגופן כדי לקבל אישור כלשהו, הוא פעולותיהם של אותם החיילים עצמם, אבל החיילים מכירים בכך רק לעתים נדירות.

ישנה הרשעות שמגיעה מלמעלה, אבל ישנה גם רשעות מקומית, של חמושים שמגלים לפתע שהם הפכו לעבד כי ימלוך, והם יכולים להרשות לעצמם דברים שלעולם לא היו יכולים להרשות לעצמם במולדת. במקרים קיצוניים במיוחד, כשהמשמעת מתרסקת לגמרי, התוצאה היא רצח אקראי; במקרים רגילים יותר, יומיומיים למצבי כיבוש, התוצאה היא השפלה, עינויים, התעללות. וככל שהחמושים נמצאים בשטח הכבוש זמן רב יותר, הם מתנגדים יותר להחזרת עול המשמעת. קצינים שמנסים לאכוף אותה נתקלים בהתנגדות, לעתים עד סף מרד.

השחרור הקמאי הזה הוא משהו שהתרבות האנושית מנסה לכבוש, ושמחפש לו דרך פריצה. הוא חוזר ופורץ גם לאחר שנים. כשנשלחו חיילים גרמנים לבלקנים בשנות התשעים, אחרי ארבעים שנה של חינוך מחדש, גרמניה זועזעה עד עמקי נשמתה כשהתברר שחלק מהם עסקו באימוני עינויים ואונס. והבונדסוור באמת לא דומה לוורמאכט. הצבא האמריקאי גילה לחוסר שביעות רצונו שהוא מושך אליו קבוצות של ניאו נאצים. במג"ב לא יודעים כבר שנים איך להתמודד עם מתנדבים שמגלים התלהבות גדולה מדי להתעלל בפלסטינים עם גיוסם.

לבעיה הזו יש רק פתרון משביע רצון אחד: הפסקת החיכוך בין צבא ובין אוכלוסיה. אבל כאשר הדרג האחראי על הצבא אפוף בפנטזיות על שחזור הגדולה הלאומית, על חזרה לחבלי מולדת שבינתיים התיישב בהם עם אחר, כאשר האוכלוסיה לא מבינה מה בעצם פסול בכיבוש, כאשר היא חושבת שאין שום פסול בהבחנה בין בני אדם בשל מוצאם ושאסור להאשים חיילים לא משנה מה הם עושים, המטלה הזו הופכת לבלתי אפשרית.

ואז נוצרות ההשוואות מאליהן.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד הודיע שהוא ייכנס לממשלה הבאה ויהי מה. אין לו בעיה מיוחדת להכנס לממשלת נתניהו. נו, את זה כתבתי כבר לפני שלושה חודשים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)