החברים של ג'ורג'

התנהלות האספסוף היהודי במקרי פיגוע מוכיחה את חלילות טענת ה”הרגנו אותו כי היה מסוכן”

“את כל הכסף שהיה מרוויח היה מעביר למצרים כי היה סיכוי קלוש שהם ישחררו את המשפחה שלו ולא ירצחו אותם בגבול והוא ממש ממש רצה שהם יגיעו בשלום לישראל.

אני את הכסף שהרווחתי לא שלחתי למשפחה, אבל הוא לא גרם לי להרגיש רע עם זה. […] אם יכולתי לבקש ממנו סליחה על כל מה שקרה, הוא בטח היה סולח.”

קצת על הפטום ורהם, שנרצח בידי בני עוולה.

בשבועות האחרונים, חמושים יהודים או אספסוף מבוהל הפעיל אלימות חריגה, במספר מקרים קטלנית, כלפי אנשים שלא היתה כל הצדקה לאלימות כזו כלפיהם. המקרה המובהק ביותר הוא של הפטום ורהם, שנורה ללא כל סיבה ראויה על ידי קב”ט התחנה בבאר שבע בעת הפיגוע שם שלשום (א’), ושלאחר מכן הוכה בעודו מדמם על ידי האספסוף. משטרת ישראל, אגב, הודיעה שהיא מחכה עם החקירה – ביחס לעבירה שלכאורה עולה לכדי רצח – עד אחרי נתיחת הגופה, והודיעה שבכל מקרה היא לא מתכוונת לחקור את התוקפים בחשד לרצח.

כי פאדיחה. אחרי הכל, יש איזה אפס שהתגלם בבשר שמשמש עכשיו כבכיר באופוזיציה שקרא לירות בלי הבחנה ובלי לשאול שאלות במי שמוציא סכין או מברג, והודיע לעמישראל שזה לא הזמן לשאול לגבי מניעים. הם כולם רוצים להרוג אותנו, הטעים, אז השכם להורגו. ואני אפילו לא מדבר על השר לבטחון פנים ועל ראש ממשלה, שאמרו שאסור שמחבל ישרוד את הפיגוע, ורק שכחו לעדכן את העם היושב בציון שאפעס, אם הם הורגים את הבנאדם הלא נכון, עוכר הדין הוא לגמרי על חשבונם. כי מי צריך לעצור אנשים, לנהל משפט ולחרוץ דין כשאפשר פשוט להסתער על האדם שלא בא לך טוב בעין ול”נטרל” אותו, ושאלוהים יברר אחר כך אם זה היה מוצדק או לא.

מקרים פחות מובהקים אבל עדיין בוהקים הם אלה של פאדי עלון, שנחשד בדקירה בירושלים. כפי שאפשר לראות מהסרטון פה, עלון לא ×”×™×” חמוש בזמן שנורה למוות. השוטר שזיהה אותו ראשון הבין שהסכנה שלו מוגבלת, ולקול מחאות האספסוף – שרצה לראות דם – הוציא תרסיס פלפל; אבל אז ×”×’×™×¢ למקום עוד שוטר, שהקשיב לאספסוף והרג את עלון בדם קר. אל תדאגו: הוא לא יועמד לדין. לא רק הוא לא: גם האנשים שדירבנו לרציחתו לא יריחו את הליזול.

והיה המקרה של אסראא עבד, שעמדה בתחנה המרכזית בעפולה, מוקפת בשוטרים וחמושים היסטריים אחרים, מחזיקה סכין מבלי לזוז. מישהו נכנס לפאניקה – כלומר, יותר מהפאניקה הרגילה – וירה בה. לא ×”×™×” בכך שום צורך. ×”× ×”, למשל, כיצד מטפלת משטרת לונדון באדם שחמוש במאשטה: מפנים את הזירה, תתמודדים איתו ועוצרים אותו. בחיים. האיש, אגב, נלקח לבית החולים; וזה כנראה מה שצריך ×”×™×” לעשות גם עם עבד, שסובלת מדכאון וניסתה בעבר להתאבד. היא היתה מסוכנת בעיקר לעצמה.

למשטרת ישראל יש טייזרים, קרי אקדחי הלם חשמלי. יש לא מעט מהם, למעשה, אם לשפוט על פי מספר הסרטונים שבהם רואים שוטרים ישראלים משתמשים בהם כדי לענות אנשים שלא מהווים שום סיכון, לעתים קרובות כפותים. לאיפה נעלמו כולם בחודש האחרון?

כשאני אומר את כל זה, במיוחד בימי דם, מטיחים בי: נראה איך היית פועל במקומם. ובכן, אני מקווה שבמקומם הייתי מתנהל בקור רוח ושומר על צלם אנוש. על הבסיס שבו שירתתי זרקו פעם רימון רסס (הוא היה רימון נפל, כיאה למנהל האזרחי): לא ירינו לכל עבר, ודווקא היו כמה מטרות אזרחיות בטווח ראיה. ירו פעם על הרכב שבו נסעתי; הקצין ירד מהרכב וירה באוויר, לא בצעיר הסמוך. צה”ל של האינתיפאה הראשונה לא היה מופת של שפיות, רחוק מכך, אבל לא הוא ולא הציבור שאותו שירת לא היו אספסוף מבוהל ברמה שאנחנו רואים היום.

ויש לציין שהבהלה הזו מזויפת. אדם לא חמוש לא מתקרב לאדם שהוא חושב שמסכן אותו ומטיח כסא בראשו. האספסוף הופך לגיבור בדיוק בנקודה שבה הוא חש שהוא לא נמצא בשום סכנה; יותר מכך, שלא רק שאין לו שום סכנה, הוא יכול לפרוק את השנאה שלו כלפי מושא שנאה מקובל, ושהוא לא יצטרך לשלם על כך שום מחיר.

אחרי הכל, אם חיות האדם שהטיחו ספסלים בראשו של ורהם – ראיתי את הסרטונים, באמת אין שום סיבה שגם אתם תעשו את ×–×” לעצמכם – באמת חשבו שהוא מסכן אותם, הם לא היו מתקרבים אליו. אם החמושים המבוהלים שירו בעבד באמת חשבו שהיא מסוגלת לדקור אותם, הם לא היו סוגרים טווח למרחק דקירה. הם היו יורים בה מרחוק.

לקניבליסטים של הימין היהודי שמסנגרים על הלינצ’ים האלה יש שני תירוצים מקובלים. קודם כל, הם אומרים, יכול להיות שיש על המחבל חגורת נפץ. וואלה. יכול להיות. יכול להיות גם שהוא כריש-על בעל כוחות כישוף ולייזרים מהעיניים, שהחליט להסוות את עצמו זמנית כאדם. שאלה לי אליכם: אם אתם באמת חושבים שיכול להיות שיש עליו חגורת נפץ, למה אתם מכניסים את עצמכם לטווח הפיצוץ?

התירוץ השני הוא צ’ארלי שלוש. ×–×” ×”×™×” שוטר שנדקר למוות על ידי מחבל ב-1990. הטענה – וזו טענה בלבד, ×›×™ שלוש נהרג במקום – היא ששלוש סבר שהוא ניטרל את המחבל וזה דקר אותו דקירה אחת בלב. אתם רואים, אומרים הקניבלים, פעם, לפני 25 שנה, ×”×™×” כנראה מישהו שנדקר על ידי מחבל פצוע, ועל כן אנחנו צריכים לירות בכל אדם, גם אם לא נראה שהוא מסוכן.

רק שכמובן, ההגיון ×”×–×” עובד רק לכיוון האנשים מהאתנוס הלא נכון. כששוטר הרג בסוף השבוע אזרח יהודי שרץ בכיוונו עם שתי סכינים – ואגב, לא הייתי שם אבל כן, הבחירה הראשונה שלי היא עדיין טייזר, והשניה עדיין ירי לכיוון הרגליים – קמה צעקה. הרוצח ישי שליסל נעצר על ידי המשטרה פעמיים, מבלי שנורה (ושוב, אני לא חושב שצריך ×”×™×” לירות בו, ודאי לא ירי קטלני). האנשים שאומרים לנו שצריך לירות בכל מי שנושא סכין או מברג, גם אם הוא לא מסוכן, גם אם הוא נס, גם אם הוא על הרצפה, מדמם – אלה האנשים שגם אומרים לנו שצריך לירות במיידי אבנים ×›×™ אבן היא נשק קטלני. ואיכשהו, אתה לא שומע מהם את הדרישה שצה”ל יירה במיידי אבנים יהודים בגדה, למרות שבחודש האחרון נרשמו למעלה ממאה תקריות כאלה. ודוק: נרשמו. היו לא מעט תקריות שלא תועדו. פתאום, כשהאבן בידיים של יהודי, היא לא נשק קטלני.

וזה כל הסיפור: אכיפה סלקטיבית, על פי מוצא. אם אתה יהודי שנראה נורמטיבי – רצוי להיות גבר ממוצא אשכנזי, לא הומו מדי למראה, בלי סממנים שמאלניים בולטים – אז אתה לא מסוכן בהגדרה. אם אתה שחום יותר, אתה נכנס לקבוצת הסיכון. אם אתה פלסטיני או חלילה, אפריקאי, ×”×”× ×—×™×” היא להרוג קודם ולשאול שאלות אחר כך. הסכנה? הסכנה היא רק תירוץ. מי שראה את חמושי צה”ל המבוהלים הנסים מפני מפגע פלסטיני בודד בתחנה המרכזית בבאר שבע, מבין מיד למה האספסוף העדיף לכלות את זעמו בפליט הנואש, חסר ההכרה, שבסך הכל רצה להוציא את משפחתו ממחנות העינויים בסיני: הוא ×”×™×” מצד אחד לא מסוכן כלל, ומצד שני מטרה לגיטימית.

בראשית העת החדשה, כשהחלה הרדיפה העממית אחרי מכשפות, מצאו עצמם האנשים שהסיתו את האספסוף לרצח בפני סתירה לוגית. איך אפשר לומר בו זמנית שהמכשפות מסוכנות כל כך, ובו זמנית שבטוח להתמודד איתן? כלי ירי לא היו נפוצים אז. האם זה באמת חכם להכנס לעימות פנים מול פנים עם מישהי שמנהלת קשרים אישיים עם השטן, ויכולה באמצעות העין הרעה להרוג את ילדיך?

אל דאגה, אמרו מפיצי השנאה – במקרה שלנו, האינקוויזיטורים היינריך קריימר ואולי יעקב שפרנגר, כותבי ×”-Malleus Maleficarum, “פטיש המכשפות” הרצחני – אל דאגה. המכשפה אולי מסוכנת, אבל ברגע ששמת עליה יד, ברגע שהיא באזיקים, שוב אין בה כוח עוד. במילים אחרות, נידחי החברה הם מטרה מובהקת בדיוק ברגע שהם הופכים ללא מסוכנים. לא התקדמנו הרבה, כמסתבר.

האספסוף הוא אספסוף. הוא שב הביתה ואחר כך יצטרך להתמודד עם מה שעשה. אולי גם יצטרך להתמודד עם השלכות משפטיות. אבל את הדם אנחנו דורשים לא מהם, אלא ממי ששכנע אנשים פשוטים שאנשים פשוטים אחרים הם מטרה לגיטימית לחייתיות. אנחנו זוכרים את קריימר ושפרנגר; כמוהם ייזכרו לדראון גם נתניהו, ארדן, לפיד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

התגובות של ממשלת נתניהו על ההתקוממות באל קודס מעידה על שקר “העיר המאוחדת” ועל שקר האזרחות הישראלית

לא כל כך מסובך, כשאתה בירושלים, לדעת מי גר במקום מסוים: אם אין מדרכות, סימן שבמקום לא גרים יהודים. כן, 50 שנים כמעט לאחר שהוכרז על “איחוד ירושלים” (ובפועל, על סיפוח שטחים שמעולם לא היו חלק מירושלים) בבירתנו הנצחית לא מסוגלים עדיין לבנות אפילו מדרכות למי שאינם יהודים.

ירושלים שוב בוערת. למעשה, היא לא הפסיקה לבעור מאז רצח מוחמד אבו ח’דיר, לפני יותר משנה. מהומות ואלימות מתרחשות שם כמעט על בסיס יומי. ההחלטה של ממשלתנו האמיצה להכריז על התאחדויות מוסלמיות להגנה על מתחם אל אקצה כעל התאחדויות בלתי מותרות הוסיפה עוד כמה קיסמים למדורה, אבל זו לא באמת הפסיקה לרחוש.

ראש ממשלתנו הנחוש הפסיק בימים האחרונים לדבר על הסכנה האיראנית והתחיל לדבר על “טרור האבנים.” הוא דורש כעת החמרת צעדים. הממשלה שלו העבירה לפני מספר חודשים תיקון לחוק שמאפשר הטלת מאסר של 20 שנים על מיידי אבנים, אבל היא היתה מעדיפה שנשכח את זה. עכשיו מדבר האידיוט שמשמש כשר המשטרה על עונשי מינימום, כלומר על שלילת שיקול הדעת משופטים. ראש הממשלה כבר תובע שימוש בצלפים במזרח ירושלים, כמו שצה”ל עושה בגדה. המשטרה כבר מזמן פועלת במזרח ירושלים כאילו היתה בגדה, משתמשת בענישה קולקטיבית וסוגרת שכונות שלמות אחרי “טרור עממי.”

בקצרה, מבחינת ממשלת הימין היהודי מזרח ירושלים היא חלק בלתי נפרד מהגדה המערבית. ראש הממשלה מתוסכל מכך שהמשטרה לא יכולה לפעול שם כמו הצבא. המשטרה פועלת כלפי אנשים שרשמית הם תושבי – לא אזרחי – ישראל כאילו היו תושבים בגדה.

שזה, בסופו של דבר, בדיוק מה שהם. הנסיונות הישראלים לפצל בין הגדה המערבית ובין מזרח ירושלים מתפרקים לנגד עינינו. ראש ממשלה של מדינה דמוקרטית איננו דורש מהיועץ המשפטי שלו שיאשר לו להשתמש בצלפים כנגד אזרחים. שר המשטרה של מדינה דמוקרטית לא מאיים על שופטים שלא יפסקו עונשי מינימום. שניהם מנסים לרבע את המעגל: איך להחיל את הדיקטטורה הצבאית שפועלת בשטחים הכבושים על שטח שרשמית סופח לישראל. וכמו תמיד, כששלטון העליונות היהודית חש עצמו מאוים, הפיקציה של האזרחות הישראלית היא הדבר הראשון שעף מהחלון. אם אתה לא יהודי, אתה תחיה תחת דיקטטורה צבאית, מגובה בצלפים ובשופטים מאולפים, בין אם אתה ×—×™ באל קודס (”מזרח ירושלים”), בגדה המערבית, בישוב בדואי לא מוכר ובכל מקום – “נשנה את המדיניות גם בנגב ובגליל,” הצהיר היום (ד’) נתניהו, כשהוא מתייחס גם לשינויי הוראות פתיחה באש.

הפלסטינים שחיים בנגב ובגליל, כידוע, הם אזרחים ישראלים. ראש הממשלה – ×–×” לפני כמה חודשים הזהיר שהם נוהרים לקלפיות – הכריז עליהם היום כעל מטרות. הוא לא ×”×™×” מעז לדבר כך על יהודים. שר שהיה מעז לומר שיש לירות ביהודים שמשליכים אבנים ביום הכיפורים ×”×™×” ×¢×£ כמו טיל מהממשלה. כלפי פלסטינים, אפשר. כשנתניהו “מכריז מלחמה על מיידי האבנים”, כפי שאמר היום, וכולל בתוכם גם את תושבי הנגב והגליל, הוא מכריז מלחמה על האוכלוסיה הלא-יהודית, מבלי להתייחס לשאלה האם המטרות שלו מחזיקות בתעודת זהות כחולה או לא. ×›×™ לרוב היהודים, אחרי הכל, ×–×” לא משנה. אם כבר, מחזיקי התעודה הכחולה, כמו יהודים מתבוללים בעיני האנטישמים, הם הסכנה הגדולה יותר: קשה יותר לזהות אותם מיידית כאויבים. יש להם הגנות חוקיות מציקות. הם חושבים שהממשלה צריכה לדבר איתם שלא באמצעות צלפים.

מותר לנחש שגל ההצהרות של נתניהו מיועד להפעיל את שיטת “תראו, ציפור” המפורסמת: אל תסתכלו על הכשלון המהדהד שלי בקונגרס, אל תסתכלו על העובדה שבשבוע הבא אפגש עם פוטין בלי שום יכולת לחץ עליו, אל תסתכלו על הקריסה האיטית של השקט המקודש, אל תסתכלו על העובדה שלא הצלחתי להעביר את מתווה ×”×’×– ובו זמנית אני מלקק את פנכתם של הברונים השודדים – אל תסתכלו על כל ×–×”, אלא על הרטוריקה שלי על שינוי הוראות פתיחה באש, צלפים, קופים מאולפים בגלימות.

ויש רק בעיה מרכזית אחת: שהרטוריקה של נתניהו הורגת. כדי לשרוד בתפקידו, הוא חייב לשפוך דמים. רק כך, כשתגיע שפיכות הדמים הנגדית ותסמא אותנו מזעם, רק כשלא נוכל לראות מה הוא עושה לנו ×›×™ הדם מציף את המוח, רק כך הוא יוכל לשרוד. כשיגיע גל הדמים, זכרו מי הביא אותו, זכרו מי מוטט את התפיסה האזרחית כדי לעודד תפיסה שבטית – וזכרו עוד: ×–×” לא הבאג, ×–×” הפיצ’ר.

כי זה, אחרי הכל, הוא כל מה שיש לימין היהודי להציע. זה הטוב שבכל העולמות שהם מסוגלים אליו: מלחמת-נצח אתנית-דתית. הימין היהודי משלב אותנו במרחב.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

תחת לחץ, המדינה חושפת את הבלוף שמאחורי המעצר המנהלי

עציר מנהלי, מוחמד עלאן, שובת רעב מזה 60 יום ויותר. עלאן דורש דבר פשוט מאד: שישראל תעמיד אותו לדין. הוא נמצא בסכנת מוות, ועד כה ישראל לא הצליחה למצוא רופא שיפר את שבועתו ויזין אותו בכפיה. כאן מגיעה תעודת אומץ ויושר להסתדרות הרפואית, שהודיעה שמדובר בעינויים ושהיא לא תסייע להם.

היום (ב’) נערך בבג”צ דיון בעניינו של עלאן. הדיון נפתח בהודעה מפתיעה: עלאן כרגע לא בהכרה, אבל המדינה אמרה שאם הוא ישוב להכרה ויסכים לצאת לגלות של ארבע שנים, היא “תשקול” לשחרר אותו ממעצר מנהלי.

כאן נחשף הבלוף של מעצר מנהלי. פעם אחר פעם, כאשר המדינה משתמשת בו – יש כרגע ×›-400 עצורים מנהליים פלסטינים, שלושה עצורים מנהליים יהודים; ×›-2,000 מבקשי מקלט עצורים במה שהוא בפועל מעצר מנהלי במחנה חולות – היא טוענת שהסכנה הנשקפת מצד העציר כל כך גדולה, שאף שהיא לא מסוגלת להציג ראיות לסכנה הזו, היא חייבת לעצור אותו למען בטחון הציבור.

מעצר מנהלי הוא מעצר שנערך לא משום שהחשוד ביצע עבירה כלשהי, אלא משום שהוא עלול לבצע עבירה כזו. כמו הרבה מאד מכלי הדיכוי שלנו, ירשנו אותו ממשפט החירום הבריטי. שירותי הבטחון טוענים שוב ושוב שהמעצר הכרחי לצרכי בטחון, אבל דו”ח של האו”ם מצא בשנת 2012 שרוב העצורים לא היו מעורבים בפעולות אלימות (סעיף 7). ואכן, פלסטינים החשודים בעבירות אלימות מובאים לבתי המשפט ומורשעים בהם בסרט נע. מטרתו של מעצר מנהלי היא סילוקו של אדם שאיננו רצוי לשירותי הבטחון, ושכנגדו אין להם ראיות. אם היו ראיות, היה משפט.

כאשר עצרה המדינה את עלאן, היא אמרה שהוא מסוכן. מסוכן מאד. מסוכן עד כדי כך שאין לה ברירה אלא לעצור אותו במעצר מנהלי. הבוקר היא שינתה את עמדתה: פתאום הוא לא מסוכן. פתאום אפשר לשחרר אותו, בתנאי שיצא לגלות.

אז אם הוא לא היה מסוכן, למה עצרתם אותו בלי משפט?

את הטענה הזו, כמובן, אין להפנות אל שירותי הבטחון. מבחינתם, מעצר מנהלי הוא כלי נוח מאד. אם הוא ברשותם, כמובן שהם ישתמשו בו. גם אל משרתי כל האדונים של הפרקליטות אין מקום לפנות בטענות; אין דבר הבל שהם לא יאמרו לבית המשפט בשם הבטחון.

את השאלה צריך להפנות לבית המשפט. אדם הוחזק במעצר ללא משפט במשך חודשים, ועכשיו מסתבר שבעצם הוא לא מסוכן כל כך. איך נתתם לזה לקרות? פעם אחרי פעם, כאשר המדינה מציגה “מידע סודי” (כפי שעשתה גם היום) עורך בית המשפט טקס פומבי של הלקאה עצמית ואומר שהוא במצב לא נוח, ממש רע לו עם ×–×”, ×–×” לגמרי חריג, הוא צריך לשמש גם כסניגור והוא עושה זאת נאמנה – ומיד לאחר מכן הוא מאשר אוטומטית את בקשת המדינה.

ועכשיו מסתבר שאפעס, העציר לא מסוכן. מי אשם בכך שאדם שאיננו מהווה סכנה נמצא במעצר ללא משפט? מי שאישר את ההליך הזה, בית המשפט הישראלי.

אבל זה בסדר, בית המשפט מקפיד שלא להפיק לקחים. המדינה נתנה לו “חומר סודי” והוא בלע אותו. אחר כך הודיע בית המשפט שהדיון נדחה במשך יומיים ויתחדש שוב ביום רביעי.

נזכיר שוב: מדובר באדם ששובת רעב. הדיון בו נערך כשמצבו אנוש. ואף על פי כן, בית המשפט דוחה את הדיון ביומיים. זו לא פעם ראשונה שבית המשפט העליון המהולל של ישראל מפגין חוסר אנושיות כזה: לפני שלוש שנים ביצעה המדינה תרגיל כזה בדיוק. קבוצה של פליטים גוועה ברעב וצמא על הגדר עם מצרים, בג”צ הסכים לדחות את הדיון אחרי הצגת “חומר סודי”, וחמושי הצבא המוסרי יותר מהחמאס ניצלו את הארכה כדי לזרוק את הפליטים לצד המצרי של הגדר. בג”צ אטם אז מרצון את עיניו והפך לשותף לפשע.

לא מיותר עדיין להזכיר לשופטים שהמשפט הבינלאומי מכיר בתקדימים של שפיטת שופטים שסיפקו אצטלה משפטית לפשעים של מדינות. תפקידם של השופטים הוא להגן על זכויות החלשים ביותר, לא להיות חותמת גומי של המדינה. בישראל, הם נכשלים בתפקיד ×”×–×” פעם אחר פעם – והדחיה של דיון בעניינו של שובת רעב שהמדינה כבר הודתה במשתמע שאיננו מהווה סכנה היא עוד כתם על מערכת המשפט הישראלית. נקווה שלשופטים לא ×™×”×™×” דם של אדם ×—×£ מפשע על ידיהם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

צה”ל לא יכול ולא יודע להגן על פלסטינים. הגיע הזמן להעביר את זה לידיהם

בסוף השבוע, נפטר מפצעיו סעד דוואבשה, אביו של התינוק של עלי דוואבשה שנרצח בכפר דומא לפני כתשעה ימים. כל כלי התקשורת היהודים דיווחו על מותו. כמעט אף אחד מהם לא דיווח על אירוע חשוב יותר: בליל שישי-שבת השליכו מחבלים יהודים בקבוקי תבערה על בית משפחת כעאבנה, שסמוך לכפר דומא, אך בני המשפחה השתלטו על האש.

העובדה שהתקשורת היהודית מתעלמת מהטרור היהודי – על התמיכה הנלהבת שלה בטרור הרשמי של המדינה היהודית, ×–×” שמופעל על ידי צה”ל, מיותר להרחיב את הדיבור – לא באמת חדשה. הטרור היהודי “הפרטי” בגדה – הטרור הרשמי הרג פלסטיני אחד בגדה ואחד ברצועה בשבוע שעבר – תוקף כמעט על בסיס יומי, אבל בדרך כלל הוא לא קטלני. על פי נתוני יש דין – גילוי נאות: אני כותב עבור הארגון בלוג בתשלום – 15 בתי פלסטינים הוצתו בשנים האחרונות, ככל הנראה על ידי מחבלים היהודים. מספר המחבלים היהודים שהועמדו לדין בשל כך: אפס. מספר האזכורים של ההתקפות הללו בתקשורת היהודית: דומה מאד.

על אף שצה”ל אמור רשמית להגן על הפלסטינים, בפועל הוא עסוק בהגנה על מתנחלים. יום אחד, יש לקוות, אלוף פיקוד מרכז כלשהו ימצא את עצמו בהאג בשל כך, כי השילוב של הקמת התנחלויות, הגנה עליהן ואז הפקרה של הפלסטינים לטרור שיוצא מהם נראה לגמרי כמו פשע מלחמה. אבל היום הזה, משמח ככל שיהיה, נראה רחוק. מה עושים בינתיים?

נראה לי שדי ברור אחרי 48 שנות כיבוש שצה”ל לא מסוגל להגן על הפלסטינים, גם אם ×”×™×” רוצה בכך – ואין סיבה לחשוב שהוא רוצה או ירצה. על כן, מתוך תפיסה מינימליסטית של זכויותיהם של הפלסטינים, קרי זכותם שלא להיות מוצתים בשנתם על ידי יהודים (כן, הם יהודים. ודאע”ש הם מוסלמים. תחיו עם ×–×”.), נראה שצריך לעבור למודל של ×”×’× ×” עצמית פלסטינית.

במובן הפשוט ביותר, צה”ל צריך להודיע שישובים פלסטיניים הם מחוץ לתחום למתנחלים – אם הוא רוצה ניסוח משפטי, יש לי מן המוכן: תושבי האזור שזכאים לעלות לישראל על פי שבות – ושלפלסטינים יש זכות לעצור או להפעיל כוח כלפי מתנחלים שמפרים את הצו ×”×–×”. כל כפר פלסטיני יקים לעצמו כוח משמר, ובשטחי סי ובי – שנמצאים בשליטה בטחונית ישראלית – האחריות לחימושו תהיה על ישראל. אין יותר סיבה למתנחלים להגיע לישובים פלסטיניים אלא בהזמנה מראש.

הצעד הזה, שפשוט למדי ליישום, לא יקרה. צה”ל משמש במידה רבת כמיליציה של המתנחלים. שטחי סי מיועדים לסיפוח על ידי ממשלת ישראל, והדבר האחרון שהיא רוצה הוא שפלסטינים שם יעמדו על שלהם. אחרי הכל, הטרור היהודי הוא זרוע של ממשלת ישראל ביישום תוכנית הטרנספר השקט שלה.

הדברים לא חדשים; הם נכתבו פה לראשונה לאחר שהפלסטינים הפכו את הגלגל על פורעים יהודים בקוסרא, לפני שנה וחצי. ואף על פי כן, צריך להזכיר אותם מדי פעם.

מעניין לציין שמנהיג הפורעים אז היה אחד מאיר אטינגר. היום אומרים לנו שהוא היה “היעד מס’ אחת” של השב”כ. ובכן, הוא הוסגר לידי צה”ל על ידי הפלסטינים לאחר שהשתתף בפשיטה על כפר פלסטיני. האם הוא הועמד לדין בשל כך?

וואלה. לא? אני המום. ה מ ו ם.

הגנה עצמית לפלסטינים עכשיו, כי צה”ל לא יכול ולא רוצה, והמשטרה והשב”כ לא מסוגלים להעמיד לדין את מי שהם עצמם מגדירים כמנהיג הטרור היהודי גם כשהוא נתפס על חם. ממשלת ישראל לא רוצה? ובכן, היא גם לא רוצה לטפל בטרור היהודי. הגיע הזמן שהעולם יכריח אותה.

ועוד דבר אחד: הבוקר ×”×™×” אמור להיות אטינגר מובא להארכת מעצר. במעמד ×”×–×”, היתה המשטרה צריכה להסביר מדוע בעצם צריך להחזיק אותו במעצר, ולהציג ראיות. ובכן, המעמד המביך ×”×–×” נחסך ממנה, ×›×™ שר הבטחון בוגי “משה” יעלון הוציא לו ולאביתר סלונים – חשוד נוסף – צו מעצר מנהלי. ראיות? We don’t need no stinking evidence. במדינת משטרה, אלו מותרות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

התגובה המשונה של לשכת ראש הממשלה על המשט האחרון, והעובדה שהתקשורת הישראלית עברה עליה בלי תגובה, מעידה על חור בתפיסה הציבורית

בתחילת השבוע, הגיע לחופי רצועת עזה עוד משט. כרגיל מאז משט המרמרה, התקשורת הישראלית נכנסה להיסטריה הרגילה שלובתה על ידי הרשויות הצבאיות ולשכת ראש הממשלה. הדמגוג שמוביל את מפלגת יש עתיד כינה את המשט “משט טרור,” וכנסת ישראל שבה וביזתה את עצמה כשהורתה להעניש את ח”כ גטאס עוד קודם שעלה בכלל על המשט.

אפשר לטעון, במידה ניכרת של צדק, שאין טעם רוב עוד במשטים הללו. קודם למרמרה, אכן, ישראל נקטה במדיניות של כמעט-הרעבה כלפי רצועת עזה, ואסרה אפילו על הכנסה של צעצועים ושוקולד אליה. התקשורת היהודית לא רצתה לדעת מה מוכנס ומה לא; התועמלן הציוני הראשי, בן דרור ימיני, התפוצץ מזעם מעצם השאלה וראה בה סוג של בגידה. הפרסום של המידע הזה, טען, נועד “רק, ואך ורק, לתעמולת זוועה כנגד המדינה.” מותר לתהות איך נראית המדינה עליה מגן ימיני בחירוף נפש אם דיווח אמת על המדיניות שלה הוא “תעמולת זוועה.”

מאז המרמרה, המצב מול רצועת ×¢×–×” השתנה משמעותית. המצור/סגר על הרצועה נמשך, אבל הרוגי המרמרה הובילו לכך שישראל נסוגה ממדיניות הכמעט-הרעבה שלה, שבה היא חישבה כמה קלוריות צריך כל עזתי לצרוך. הנזק הפנומנלי שהסב הטבח על המרמרה ל-hasbara אילץ את ישראל לשנות מן הבסיס את מדיניותה. היא התחילה להכניס הרבה יותר חומרים לרצועה. מצד שני, היא ממשיכה במדיניות של חנק הכלכלה של הרצועה ומונעת במכוון את התפתחותה, כשהמטרה היא יצירת הפרדה בין הגדה ובין הרצועה – ואת החנק ×”×–×”, כהרגלה, ישראל מתרצת ב”בטחון”, כשהממשלה יודעת שדי בשם הקסם ×”×–×” כדי למנוע כל ביקורת תקשורתית.

האם היא הסירה את המצור? ובכן, לא. העובדה שהיא עצרה השבוע את פעילי המשט מעידה על כך. כל הסמכות שלה לבצע מעצר כזה נשענת על המצור הימי עליו הכריזה. ופה אנחנו מגיעים למסמך משונה במיוחד: תגובת ראש הממשלה על המשט.

כפי שאפשר לראות, נתניהו מצליח לומר בשלוש פסקאות דבר והיפוכו: ראשית, הוא משבח את חמושינו האמיצים על כך שהצליחו להשתלט בגבורה על ספינה בלתי חמושה. ואז הוא מסביר שקודם כל, הם עשו זאת כדי לאכוף מצור ימי שהוכר כחוקי על ידי ועדה של האו”ם, ושנית – שאין מצור ישראלי על ×¢×–×”.

איך שתי ההצהרות הללו מתיישבות זו עם זו? הן לא, אבל נתניהו יכול להקריץ שקר מגוחך כזה, שסותר את עצמו, במרווח נשימה של מספר שניות, פשוט משום שהוא יודע שלציבור היהודי לא אכפת.

בגבולה הדרומי של ישראל שוכנים 1.8 מיליוני בני אדם. הם לא הולכים לשום מקום. ישראל לא מתכוונת למוטט את משטר החמאס שם; היו לה מספר הזדמנויות אבל ברור למערכת הבטחון שלנו שזה רק יגרור מצב גרוע יותר. מצד שני, ישראל לא מתכוונת לתת לאנשים האלה לחיות את חייהם בשלווה. היא לא הסירה את המצור גם בימי שקט.

המצור, כאמור, לא מתמקד כיום במניעת כניסת סחורות לרצועה (אם ×›×™ זו נמשכת; למשל, ישראל מונעת את שיקום הרצועה על ידי סירוב הכנסת מלט או הכנסה שלו במשורה). המצור כיום מתמקד באיסור על הפלסטינים לייצא בהגבלות על היצוא של הפלסטינים. ישראל לא מוכנה לאפשר לעזתים למכור את הסחורה שלהם לשוק הטבעי של הרצועה – הגדה המערבית. היא מוכנה לאפשר, במשורה, יצוא לאירופה, אבל ההגבלות הורגות את הסחר.

תיקון: בחודשים האחרונים, החלה ישראל לאשר יצוא מעזה לגדה, אם ×›×™ הוא סובל עדיין ממגבלות משונות – למשל, הצורך להגביל ארגזים לגובה של 1.8 מטרים במקום שלושה מטרים, מה שמאלץ את היצואן העזתי להשתמש ביותר משאיות. יש, כפי שצוין למעלה, פתרון: הולנד תרמה משקף משוכלל שמסוגל לזהות חומרי נפץ ומרעין בישין אחרים. ממשלת ישראל מסרבת להשתמש בו כדי להעביר סחורה לגדה, אם ×›×™ היא מוכנה להשתמש בו כדי לשלוח סחורה לאירופה דרך נמל אשדוד או נתב”ג. כלומר, אם ניקח את התירוץ הבטחוני כלשונו, ישראל מוכנה להסתכן בהכנסת מטענים לנמל או לנמל אוויר שלה – אבל לא  עד לחודשים האחרונים לא היתה מוכנה להסתכן בשליחתם לגדה. ×–×” קשקוש, והעובדה שהמדיניות שונתה בקלות ובלי שום דיון מעידה על כך שהסיפור מעולם לא ×”×™×” באמת בטחוני..

אז מה מטרת המדיניות הזו? צריך לשקול ברצינות את האפשרות שאין לה מטרה. שהיא שם כמין פרכוס של מערכת הבטחון ותו לא. הגיונית, אם ישראל היתה רוצה שקט בחזית הדרום, היא היתה פועלת לשגשוגה של עזה. היא היתה מתירה לה שליטה על גבולותיה ומתירה לה לפתוח נמל, אולי בפיקוח בינלאומי. מצב שבו לפלסטינים אין עבודה, ואין להם עבודה כי ישראל לא מאפשרת להם לייצא, רק מאלץ אותם להשען על חמאס. קשה להאמין, עם כל הציניות המתבקשת כלפי יועצי עוון מסוגו של עמוס גלעד, שזו המטרה המיועדת. התוצאה של המדיניות הזו היא פיצוץ כל שנתיים. והפיצוצים הללו עולים לישראל המון.

צריך להתחיל לשאול מה אנחנו רוצים לעשות מול רצועת עזה. מה המדיניות שלנו. האם אנחנו רוצים לכבוש אותה מחדש? להוריד את הרגל שלנו מצוואר תושביה ולאפשר להם לסחור? ואולי להמשיך במצב הנוכחי, שבו אנחנו מנהלים מצור ואומרים בו זמנית שאין כזה ושנעצור את מי שיפר אותו, מצב שבו בוודאות נגיע לעוד סיבוב צבאי.

התחושה שלי היא שכרגע, יש מדיניות שנקבעה על ידי כמה קצינים לפני כעשור, ושהפוליטיקאים מפחדים לשנות אותה. אף פוליטיקאי לא רוצה להיות זה ש”יצא פראייר” מול עזה והחמאס. אף אחד לא רוצה להסיר הגבלות כי הוא לא יהיה מסוגל להסביר את זה לאספסוף צמא הדם. הציבור עצמו מעדיף להדחיק, והוא נזכר בעזה רק כשהיא מתלקחת שוב.

אבל הדחקה היא לא מדיניות. מצד שני, גם לקרוא למי שמצביע על המצב “תומך טרור” זו לא מדיניות, אבל בהיעדר ציבור ישראלי, זה דווקא עובד לא רע בכלל.

ועוד דבר אחד: חמוש צה”ל בדרגת אלוף משנה הרג הבוקר פלסטיני. צה”ל טוען שהפלסטיני יידה לעברו אבנים. מאחר והעמדה שלי היא שדובר צה”ל משקר עד שיוכח אחרת, אני רוצה לראות את הווידאו לפני שאחווה דעה. עם זאת, אני יודע מה אני חושב על צבא שמתייחס לירי במיידה אבנים כאל “השבת אש,” ומה אני חושב על תקשורת שמספקת דיווח כזה בלי למצמץ.

תיקון: חלק מההערות שהתייחסו ליצוא מרצועת עזה לגדה היו שגויות והתבססו על מידע לא מעודכן – בין השאר, כתוצאה מכך שהשינוי במדיניות (שנמשכה כך ממאי 2010 עד נובמבר 2014) היה חרישי כל כך. הקטעים השגויים סומנו ונמחקו וכתבתי טקסט מתוקן. יש לציין עוד שבהגבלות מסוימות, ישראל מאפשרת לאחרונה הכנסת מלט לרצועה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם, ולהתנצל על הירידה בקצב הכתיבה בבלוג. אני עוסק כרגע בפרויקט אחר ומקווה שבשבוע הבא קצב הכתיבה ישוב למסלולו.

(יוסי גורביץ)

חמש הערות על הדיקטטורה הצבאית הישראלית

משהו נשבר: בשבועות האחרונים המשטר הישראלי נמצא תחת התקפות בינלאומיות בלתי פוסקות. ה-BDS הפך לפתע מתנועה שולית לאיום הקיומי החדש שמשווק המשטר לאזרחיו, הרבה בסיוע תועמלנים נוסח בן דרור ימיני. אבל גם מעבר לרטוריקה של המשטר, משהו השתנה.

ישראל הפסידה (כן, הפסידה) לפלסטינים בפיפ”א, ויש להניח שיהיו נסיונות להדיח אותה גם מארגוני ספורט אחרים. יש את כל הסיפור המשונה של אורנג’, ויש את שגריר צרפת בארה”ב שכותב בטוויטר שהחרם של אורנג’ על ישראל מוצדק, משום שאורנג’ ישראל פועלת בגדה. הוא צודק לגמרי, אבל הוא לחלוטין לא מובן לישראלים. ויש את הבדיקה באו”ם שאמורה להחליט האם להכניס את ישראל לרשימת הפוגעים הסדרתיים בילדים (התשובה היא “כן,” אגב: ישראל הורגת מספר גדול של ילדים פלסטינים ומנהלת מדיניות שיטתית של מעצר שלהם לצרכי הטלת אימה.) ויש את הפגישה בין בכירים בבית הלבן ובין שוברים שתיקה.

מה קרה? העולם שם לב להצהרות של בנימין נתניהו בבחירות האחרונות, על כך שלא תהיה מדינה פלסטינית בזמן שלטונו, והפעם הוא מצא אמירה של נתניהו שנשמעת אמינה. התועמלן ימיני התלונן לאחרונה שאף אחד לא מאמין לנתניהו ושצריך לתת לו צ’אנס. ובכן, נתנו לו, וזה נגמר.

המדיניות של ישראל במהלך 48 שנות הכיבוש היתה להעמיד פנים שהיא עומדת לסיים אותו, כי היה ברור לה שאף אחד לא יכיר בו. אז היו תוכניות הדמה של אלון והאוטונומיה של בגין, וב-15 השנים האחרונות, דיבורים בלתי פוסקים על הליך שלום בלתי קיים. החבל הזה היה צריך להקרע מתישהו, ונראה שנתניהו נתן את המשיכה האחרונה.

ברוך שפטרנו.

30: ×–×” הגיל החציוני בישראל. המשמעות היא שרוב אזרחי ישראל נולדו 17 או 18 שנים אחרי תחילת הכיבוש, כלומר ב-1984-1985 או אחר כך. רוב תושבי ישראל לא הכירו מצב שבו ישראל איננה שולטת בגדה המערבית, ויותר מכך – לא הכירו את המגע שהיה לרוב התושבים שחיו לפני כן עם פלסטינים. מבחינתם, הפלסטינים תמיד היו עם מורד, לעתים רצחני, וזה תמיד ×”×™×” סדר הדברים. הם לא מכירים מציאות אחרת – ומערכת החינוך שהופכת לאומנית יותר ויותר מחסלת את הסקרנות שלהם ומוודאת שהם יהיו קונפורמיסטים.

המשטר הציוני לא ישתנה מבפנים. יהיה צורך לשבור אותו.

בוקר טוב, אליהו: אשף ×”-Hasbara – קרי האמירה ליהודים ימנים מה שהם אוהבים לשמוע במסווה שזה מה שהעולם צריך לשמוע – יועז הנדל התאונן בטור שלו היום שלמצלמות יש יותר כוח מרובים ושהפלסטינים מנצחים בשדה הקרב הדיפלומטי למרות שישראל מנצחת בשדה הקרב. הדוגמא המשונה שהוא בחר היתה הטבח על המרמרה, אבל שיהיה.

הטענות האלה לא חדשות. הן הטענות הקבועות של צבא כובש שמנהל מלחמה נגד אוכלוסיה אזרחית – וזה מה שישראל עושה במשך 48 השנים האחרונות. זו עיקר הפעילות של ממשלתה. לטענה הזו נלווית לעתים קרובות טענה נוספת: שנטפלים אלינו ×›×™ שונאים אותנו.

במקרה של הכיבוש הישראלי, הטענה היא שמדובר באנטישמיות. אבל אנחנו ראינו מלחמות דומות במאה השנים האחרונות. הצבא הבריטי שניסה לדכא התקוממויות בשלל מקומות בעולם, מהודו ועד קניה, היה מריר מאד כלפי אוכלוסיית הבית שלו. הוא אמר שהיא לא מבינה את הקורבנות, ושהם נלחמים על שימור התרבות. מי שקרא את אורוול, יכיר את הטענה שיש פלג בציבור שהפך לשונא ארצו. היא לא חדשה לנו, לא המצאנו כלום.

הצרפתים בוויאטנם ובאלג’יר האשימו את העולם בצביעות, האשימו את הקומוניזם העולמי, האשימו את הציבור הנאור בארצם – ובאלג’יר,  אף פנה הצבא בשלב מסוים להפיכה כנגד מה שראה כבוגדנות ותבוסתנות של אוכלוסיית הבית והממשלה האזרחית. בוויאטנם, טענו הצבא האמריקאי ותועמלניו בתקשורת שהעולם נטפל אליהם, והצביעו על מעשי זוועה של הקומוניסטים. למה אף אחד לא מדבר עליהם, קבלו.

היו גם היו מעשים כאלה. לוחמי השחרור הוויאטנמים הפגינו אכזריות חדה (בהואה ובמקומות רבים אחרים) כנגד משתפי הפעולה, או, בעצם, כל מי שלא תמך בהם. העולם עבר בשתיקה יחסית על זוועות הקומוניזם, ואינטלקטואלים שמכרו את נשמתם למפלגה הקומוניסטית – סארטר הוא הדוגמא הקלאסית – יכלו למחות על מה שעשה צבאם באלג’יר (ואת מלוא מה שעשה שם, אנחנו לא יודעים וספק אם נדע) ובו זמנית לתקוף בשצף-קצף את מי שהעז לדבר על הגולאגים.

וכן, העולם מלא זוועות. האימה של מה שמתרחש בשטחים שנמצאים בשליטת דאע”ש, ובסוריה בכלל, גורמת למה שאנחנו עושים בשטחים להחוויר. ומה שעשו הקומוניסטים בקמבודיה גרם לזוועות של צבא ארה”ב בוויאטנם להיראות מינוריות ביחס. ואל תגרמו לי לדבר על סין, או על קונגו ב-15 השנים האחרונות. העולם מלא זוועות, אכן.

אבל.

אבל יש קונספט של מדינות מתורבות ונאורות. מהמדינות הללו מצפים לעמוד בסטנדרטים מסוימים שאף אחד לא מצפה שמדינות עריצות ברברית כמו רוסיה יעמדו בהם. אנחנו מצפים לסוג של פוטיניזם מרוסיה. אף אחד לא מופתע. אף אחד לא מטפח ציפיות.

כל זה רע למדי לתושבים של אותן מדינות, שכן הם נכלאים במעגל שוטה של ציפיות נמוכות וחוסר יכולת להתעלות מעליהן; אבל מדינות שמתיימרות להיות חופשיות מתיימרות לרמה אחרת של משטר והתנהלות. והמתח בין הציפיה שהמשטר לא יהיה ברברי ובין המציאות הוא זה שגורם לזעם ולהתקוממות.

ישראל העמידה פנים במשך עשרות שנים שהיא מדינה דמוקרטית. ספק אם אכן היתה כזו אי פעם – היא תמיד היתה מדינה אתנוקרטית, והיא החליקה בלי מאמץ ממשטר צבאי על אזרחיה הפלסטינים למשטר צבאי על הפלסטינים בשטחים – אבל ×–×” מה שהיא היתה אמורה להיות. הרצל דיבר על “מבצר אירופי בלב אסיה”; וממדינה אירופאית יש ציפיות מסוימות. כשישראל לא עומדת בהן, היא מותקפת.

ולא, זו לא אנטישמיות, כפי שההתקפה על צרפת באלג’יר ועל ארה”ב בוויאטנם לא היתה “אנטי צרפתיות” או “אנטי אמריקאיות.” זו היתה דרישה ממדינות שהצהירו על כך שהן מדינות מתוקנות ולא ברבריות לעמוד בתו התקן הזה.

48: המסגרת שבה ישראל מנהלת את הגדה המערבית היא זו של תפיסה לוחמתית, קרי כיבוש צבאי. התפיסה של כיבוש צבאי במשפט הבינלאומי היא שהוא אמור להיות קצר; אם איננו קצר, הוא הופך לדיקטטורה צבאית.

שלושה דורות של פלסטינים חיו או נולדו תחת דיקטטורה צבאית ישראלית, שבה כל לובש מדים יכול להפר, בשרירות, את כל זכויותיהם. הוא יכול לעצור אותם בלי סיבה, הוא יכול לקשור אותם בפתח מחנה, וכל מי שיעבור יכה בהם. כל חייל יכול לפרוץ לבתיהם, בלי צורך להסביר את הפריצה הזו לשופט, ולחפש בהם. ספק אם יש פלסטיני שלא חווה פשיטה לילית; ספק אם יש ילד פלסטיני שלא ראה את אביו מושפל לעיניו; ספק אם יש אב פלסטיני שלא חש את חוסר האונים המוחלט כאשר איננו יכול להגן על ילדיו.

האנשים שנולדו לצד השני של הדיקטטורה הצבאית, כאמור, רואים בה משהו טבעי, ולא מבינים את המתקומם. ויש לכך מרכיב נוסף.

על-זמניות לא טבעית: הציונות מתבססת על אחת הטענות המופלאות והמופרכות שהועלו מעולם: כביכול, יש קבוצה אחת שמשום שעל פי אמונתה פעם חיו אבותיה במקום מסוים, רשאים צאצאיהם לכאורה להגיע לאותו המקום – ובהגיעם לשם, יש להם זכויות חוקיות שעולות על אלה של התושבים הילידים.

זו טענה מדהימה, שאין לה אח ורע בתולדות העמים. עמים רבים טענו לזכותם לעצמאות באדמה שעליה הם חיים, עצמאות ממשטר דיכוי כלשהו, לעתים זר; אני לא מצליח לחשוב על עוד קבוצה שאומרת במפורש שלא היה לה קשר עם מקום מסוים במשך 1,800 שנים, ושעדיין חושבת שיש לה יותר זכויות עליו מאשר דייריו.

היכולת להעלות טענה כזו נובעת, למרות כל ההכחשות, מהתפיסה של היהודים כעם עליון, כעם שנבחר על ידי אלוהים, שאיננו כפוף למשפט העמים. כלומר, כל התפיסה הציונית של “חזרה לנורמליות” היא בעצם דרישה לא-נורמליות חסרת תקדים.

ויהודים בישראל נולדים לתוך התפיסה העל-זמנית הזו, ומאליהם מבינים שהם טובים יותר מאנשים אחרים. והם לא מבינים מדוע הפלסטינים, 70 שנה לאחר שגורשו מבתיהם, מסרבים להשלים עם מצבם. מדוע הם לא מתיישבים בסוריה או ירדן? מדוע הם רוצים לחזור? חלפו כבר 70 שנה! קישטה! תעשו משהו נורמלי עם עצמכם, אל תקדישו את עצמכם לשנאה – אומרים האנשים שרק להם שמורה הזכות לא לשכוח את “מולדתם” במשך 1,800 שנים.

ועד שלא נפרק גם את הטענה הזו, לא נתמודד איתה, לא נצליח ליצור כאן נורמליות – ×›×™ המסד האידיאולוגי של המדינה הציונית הוא מסד א-נורמלי.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

צה”ל התשחץ בפשע מלחמה מול העיניים שלנו, והיינו צריכים עיניים זרות כדי לראות אותו. יש למצות את הדין עם פושע המלחמה סא”ל נריה ישורון

“אני זוכר את זה, כל הטנקים עמדו בשורה, אני אישית שאלתי את המפקד שלי: לאן אנחנו יורים?

הוא אמר לי: תבחר לאן שבא לך. וגם אחר כך בשיחות עם שאר החבר'ה, כל אחד בעצם בחר את המטרה שלו, והמפקד קרא לזה בקשר "בוקר טוב, אל-בורייג'. "אנחנו נבצע, חבר'ה, בוקר טוב, אל-בורייג'", זה הציטוט.

בעצם [כדי] להעיר את השכונה, להראות לחבר'ה, צה"ל פה ולבצע את ההרתעה הזאת.

אני זוכר שכל הטנקים עמדו בשורה, אנחנו גם עמדנו, אני התותחן, אני הסתכלתי על איזה בית, גם בית גבוה מאוד, במרכז השכונה ההיא, ושאלתי את המפקד שלי: "טוב, לאן לירות בבית?" וסגרנו בינינו: "טוב, אם בא לך קצת ימינה, קצת שמאלה, קצת לחלון הזה, קצת לקומה הזאת, סגרנו." ואז המפקד עלה בקשר, " 3 , 2 , 1 , ירי". כולם ירו פגזים לאן שהם רצו, מן הסתם. אף אחד לא ירה עלינו לא לפני, לא אחרי, לא במהלך.”

(”ככה נלחמנו בעזה 2014,” עדות מס’ 29, שריון, דיר אל בלאח)

הבלוגרית האמריקאית שארלוט סילבר פרסמה בשבוע שעבר ב”אלקטרוניק אינתיפאדה” פשע מלחמה שביצע צה”ל במהלך מבצע “עופרת יצוקה.” ב-22 ביולי 2014, במהלך הקרבות בס’געיה, ירה צלף פלסטיני לא ידוע בסרן דימיטרי לויטס מגדוד געש של חטיבה 7; לויטס מת לאחר מכן מםצעיו. כיממה לאחר מכן, בעת הלווייתו, הורה מפקד הגדוד שלו, סא”ל נריה ישורון, לחמושיו לירות מטח פגזים “של כבוד” לעבר מרפאה במקום. ישורון אמר את המילים הבאות: “אני רוצה שאנחנו, פה, באמצע שכונת שג'עייה בעזה, נצטרף לכל האנשים שמלווים את דימה בדרכו האחרונה, ונירה מטח של כבוד והצדעה לקצין הזה, על המרפאה ממנה ירו הנבלות על הטנק שלו וקיפדו את חייו. אני סומך עליכם וגאה בכם. היכונו למגע לזכרו של דימה, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, אמן.” מקורות פלסטיניים אמרו שב-23 ביולי נהרגו בסג’עיה חמישה פלסטינים ונפצעו עשרות, אם כי בינתיים אי אפשר לקשר ישירות בין הירי עליו הורה סא”ל ישורון ובין ההרוגים.

מה שמעניין בפרסום של סילבר הוא שהוא עמד לנו מול העיניים. פקודת פשע המלחמה של ישורון שודרה יממה לאחר מכן בתקשורת האדלסונית. מאוחר יותר ב-2014, פרסום רשמי של צה”ל – “ביבשה,” הבטאון של חיל היבשה, גליון 29, עמ’ 52 – השתחץ גם הוא באותו פשע.

וזה פשע מלחמה שאי אפשר לתרץ. נעבור על העובדות.

א. הירי בוצע לעבר מטרה אזרחית במובהק, מרפאה.

ב. הוא בוצע באמצעות תותחים, מבלי לוודא שהמרפאה ריקה מאדם.

×’. חשוב מכל, ×–×” ×”×™×” ירי שלא היתה לו שום מטרה צבאית. אפילו אם הצלף הפלסטיני שחיסל את סרן לויטס אכן ירה מאותה מרפאה יום קודם לכן, הוא ודאי לא נשאר שם יממה אחר כך, ואין שום אינדיקציה שיש איום כלשהו מהמרפאה על החמושים – אפילו אם נקבל את הטענה, ואין סיבה טובה לקבל אותה, שיממה קודם לכן אכן ×”×™×” שם איום. צלפים לא נשארים באותו המקום יממה. ישורון לא מדבר על שום סכנה, הוא מדבר על “מטח כבוד” וההפגזה של מטרה אזרחית היא חד וחלק לשם נקמה.

הפרסום של סילבר לא ×–×›×” לשום התייחסות בתקשורת היהודית בישראל, עד שערוץ 10 ×”×¢×– להעלות את הנושא אמש (א’), מבלי לציין שבאותו היום נהרגו בסג’עיה חמישה פלסטינים. מתגובת צה”ל לא ברור באילו צעדים הוא נוקט – ככל הנראה, לא נפתחה חקירת מצ”ח. בהתחשב ביעילות המפורסמת של חקירות מצ”ח, לא הייתי בונה על כך יותר מדי – וכאן יש בעיה נוספת. שתיים, בעצם.

קודם כל, לחבר ישורון יש מפקדים. יש לו מח”ט, אוגדונר, ואלוף פיקוד. המפקדים האלה, על פי המשפט הבינלאומי, נושאים באחריות לפקודות בלתי חוקיות בעליל שנותנים הפקודים שלהם. אלא שקודם כל, במשפט הצבאי הישראלי הקפידו עד ×›×” לא להטיל אחריות פיקודית. ועדת טירקל קבעה לפני שנתיים וחצי שיש צורך בחקיקה שתטיל אחריות פיקודית, גם על הדרג המדיני במידת הצורך, כאשר הם “לא נקטו כל האמצעים הסבירים למנוע ביצוע עבירות או לא פעלו להביא את האחראים לדין כאשר נודע להם על העבירות לאחר מעשה” (ההדגשה שלי) – אבל עד ×›×” צה”ל לא יישם את ההנחיות הללו.

אז יש מפקדים שאחראים לפקודה הבלתי חוקית בעליל של ישורון, ולמצער על כך שהוא לא הועמד לדין על כך – אבל החוק הצבאי לא מאפשר את העמדתם לדין. יתר על כן, מישהו באמת רואה את מצ”ח גוררת אלוף פיקוד לחדר חקירות?

וזו הבעיה הקלה. הבעיה הרצינית באמת היא שסא”ל ישורון לא ראה שום בעיה בהתרברבות בפשע המלחמה שלו. הוא לא ראה שום בעיה – ×›×™ הוא, כמו כל החיילים שהשתתפו ב”צוק איתן,” ידעו מה רוח המפקד. וזו היתה אותה רוח המפקד שעליה עמד הדו”ח של שוברים שתיקה שכולם אהבו לשנוא: “אין אזרחים.”

סא”ל ישורון לא ראה שום בעיה בירי על מרפאה, ×›×™ הוא – וכל מי שסביבו, והדרג המדיני, והציבור היהודי בישראל כמעט כולו – הפנימו את התפיסה ש”אין אזרחים.” שאפשר להכנס לאחד האזורים המאוכלסים ביותר בעולם ולהפעיל יותר כוח אש משהפעילו האמריקאים בפאלוג’ה ושזה לגמרי בסדר. שאפשר לירות בלי חשש לכל כיוון, בלב שטח עירוני, ושאין שום בעיה. הרי זרקנו כמה כרוזים, תצווח מקהלת ×”-Hasbara, והיה נוהל הקש בגג.

איזה “הקש בגג” היה למרפאה שאת באיה החליט סא”ל ישורון להעלות עולה לריצוי נשמת סרן לויטס, כאילו היה אכילס הרוצח ילדים על קבר פטרוקלוס?

כמה עוד מקרים כאלו היו, שלא עמדו מול עינינו או שעמדו מולנו, מנסים נואשות למשוך את תשומת ליבנו, ולא ראינו אותם בתוך כל העשן והדם?

אילו חשב סא”ל ישורון שהוא מבצע פשע מלחמה, הוא היה מנסה להסתיר אותו. אבל הוא עשה הכל חוץ מלהסתיר אותו: הוא השתחץ בו. בטאון חיל היבשה גם הוא לא ראה פה שום פשע, להיפך. הוא ראה את מוסר הלחימה המקובל של צה”ל בפעולה, והחליט להעלות אותו על נס. אי אפשר לומר שצה”ל לא ידע. אלא שהיינו צריכים את עיני הזר של שארלוט סילבר כדי לראות שיש פה בעיה. היהודים בישראל, אחרי הכל, היו עסוקים בלצווח שדו”ח שוברים שתיקה הוא שקר.

יש כמה אנשים בישראל שחיים מהצדקת פשעי מלחמה. יועז הנדל, בן דרור ימיני. יש עוד, אבל הם אלה שמובלטים על ידי כלי התקשורת. הם תמיד אומרים ש”יש חריגות” ושמטפלים בהן. הנה, החברים ימיני והנדל, פשע מלחמה פר אקסלס. האם תדרשו למצות את הדין עם סא”ל ישורון, או ששוב תנסו לתרץ את הפשע?

אני מעריך שאתם תטייחו את הפשע. אתם תאמרו שרגע, עוד לא היתה חקירת מצ”ח, דברו איתנו שוב ב-2023. רגע, עוד לא ראינו את כל הפרטים ובכל מקרה, לא הראו לנו מה קרה קודם ובכל מקרה, גם אם זה נכון, דאע”ש יותר גרועים.

הנה, יש לכם הזדמנות להוכיח שאתם לא רק מטייחי פשעים. דרשו את השעייתו של סא”ל ישורון לאלתר וחקירת מצ”ח מהירה. ובאותה הזדמנות, התנצלו בפני שוברים שתיקה.

ועוד דבר אחד: במסגרת הסדרה “גיבורי רשת” של הטלוויזיה החינוכית, הועלה היום ראיון איתי. הוא מופיע למטה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)