החברים של ג'ורג'

מגל וריקלין סוטים, לא שוטים

לשני דוברים בולטים של המחנה הציוני-דתי חשוב לאשש את הלגיטימיות של אלימות מינית

שמעון “אם ברק יפנה ישובים – הוא יירצח” ריקלין וינון “בבוקר מישוש, בערב קידוש” מגל, שני דוברים בולטים של התנועה הציונית הדתית, הפגינו את הבעייתיות של המגזר בכל מה שקשור לנושא ההסכמה בקיום יחסי מין.

המקרה של מגל פשוט יותר. מאז שנחשפה פרשת הכדורגלנים, מגל טוען שוב ושוב שקיום יחסי מין עם קטינות הוא סביר ונורמטיבי. הוא הגיע לשיא השבוע, כשאמר בשידור ש”לאורך ההיסטוריה נערות התחתנו בגיל 12.”

כמובן, הטיעון “לאורך ההיסטוריה…” מעיד על בורות הדובר. אי אפשר לדבר על “לאורך ההיסטוריה” באופן כולל. ההיסטוריה של צרפת איננה ההיסטוריה של אוסטרליה. יתר על כן, הטענה ש”לאורך ההיסטוריה” נערות התחתנו בגיל 12 היא בורות כל כך עמוקה, שצריך לתהות האם מגל משקר לעצמו או משקר לציבור. כמובן, לאורך ההיסטוריה שלו מגל (”קודם יהודי, אחרי כך ישראלי, אחר כך עיתונאי”) לא בחל בקידום שקרים.

יתר על כן, מגל – שהתכוון להגן על הכדורגלנים החשודים – העלה את עצמו על מוקש. ילדה איננה יכולה לתת הסכמה מודעת ליחסי מין בגיל 12, כי היא לא בשלה לתת את ההסכמה הזו. יחסי מין ללא הסכמה הם, ובכן, אונס. אם נסדר מחדש את המשפט של מגל, ונאמר ש”לאורך ההיסטוריה נערות נאנסו, לעתים קרובות בהסכמה ורצון של משפחותיהן, בסביבות גיל 12”, המשפט יהיה מדויק הרבה יותר. אבל, כמובן, לא מה שמגל התכוון אליו.

השאלה מדוע מגל מרותק כל כך ממיניות של קטינות – הוא נתפס לפני כמה שנים כשהוא מצלם נערות בתל אביב ומתלונן על הבגדים החשופים, לטעמו, שלהן – היתה צריכה להשאר בינו ובין המטפל שלו, אלמלא התעקש להעלות אותה שוב ושוב בפומבי. בחודש האחרון הוא הגן בעקשנות כה עזה על זכותם של כדורגלנים לשכב עם קטינות, שהקורא הסביר יתהה מדוע הנושא כל כך חשוב לו.

האם מגל מנסה להגן על הפנטזיה שפעם, גם הוא יוכל לקיים יחסי מין עם בת 15 בלי להסתבך בשאלות של הסכמה ומבלי לעמוד על כך לדין? האם הוא חושש שהממזרים משנים עכשיו את הכללים? אחרי הכל, הנטיה שלו לכפות את עצמו על אחרות כבר סיבכה אותו בעבר עם המשטרה. המשטרה סגרה את התיק – באחד המקרים ב”חוסר עניין לציבור”, כלומר שאין הצדקה ציבורית להוצאות והבלגאן של משפט – אבל מגל נמנע מלרוץ שוב לכנסת. אחרי הכל, אחרי ששורה של נשים העידו שהוא נגע בהן בניגוד לרצונן, אפילו הבית היהודי לא יהיה מוכן לגעת בו במקל, ולו מהחשש שיש עוד נפגעות שטרם העידו.

לצידו של מגל בהגנה על הכדורגלנים ניצב גם שמעון ריקלין. השבוע הוא כתב ש”לבחורה בת 15 וחצי אסור לשכב עם כדורגלן. אבל טרנסג’נדרית בת 9 מככבת על הבמה במצעד הגאווה וכולם מריעים לה. אתם חבורת מופרעים מגעילה.” ריקלין העלה את סכום ההימור כשראיין שלשום (ג’) את החשוד הסדרתי בקידום טרור יהודי, בנצי גופשטיין, והתריס ש” אני רואה מה קורה בשמאל ואומר לעצמי, 'אסור לראיין את בנצי גופשטיין?' הם רוקדים סביב ילד בן תשע ששינה את מינו, חבורת הפדופילים הסוטים המטורפת הזאת, ולי אסור לדבר עם יהודי כמו בנצי גופשטיין? זה לא נורמלי.”

עכשיו, אף אחד לא צריך להיות מופתע כשריקלין מארח את גופשטיין. אחרי הכל, ריקלין התחיל את הקריירה שלו בקריאה לרצוח את ראש הממשלה אהוד ברק אם זה יפנה התנחלויות. ריקלין מאד רוצה שנשכח את זה, אבל מה לעשות: עד כמה שהדבר נדיר בציבור הישראלי, לחלק מאיתנו יש עדיין זכרון מתפקד. אז מי שקרא לרצח ראש ממשלה חיבק – מילולית, מילולית! הסוטים האלה מזועזעים יותר מאהבה הומוסקסואלית מאשר מאלימות – את השחוד בתמיכה בטרור היהודי המוכר ביותר בארץ. אין מה לראות פה.

אבל לדברים עצמם צריך להתייחס, כי לרוע המזל הם מייצגים זרם שמרני חזק. נעשה את זה בנקודות.

* לנערות בנות 15 מותר לקיים יחסי מין עם כדורגלנים מבוגרים. לא חכם במיוחד, אבל מותר.

* לכדורגלנים מבוגרים אסור לקיים יחסי מין עם קטינות בנות 15.

* טרנסג’נדרים קיימים. הם היו קיימים משחר ההיסטוריה. תמיד היו בני אדם שחשו שהם כלואים בגוף הלא נכון. אם לריקלין יש בעיה בנושא, הוא מוזמן לפנות לאומן שעשהם ולומר ‘כמה מכוער כלי זה שעשית.’

* היחיד שייחס מיניות – לא מגדר, אלא מיניות – לילדה בת תשע הוא ריקלין. אם יש לו טענות על פדופיליות, שיפנה אותן לעצמו ולא יקרין אותן על ציבור אחר.

קו ההסכמה – הקו שאומר שאנשים יקיימו יחסי מין כאשר הם רוצים בכך, מרצונם החופשי וללא כפיה או לחץ; ושכפיה אסורה – הוא קו שהציבור הדתי-לאומי מתקשה בו. אחרי הכל, אחרי ששמעתי את הדברים של מגל על ילדות בנות 12 ויחסי מין, חששתי שעוד שניה הוא יזכיר לנו שעל פי התלמוד, אפשר לקיים יחסי מין עם ילדות בנות שלוש שנים ויום. כל זמן, כמובן, שיש הסכמה.

של אביהן. לא שלהן-עצמן. מה חשבתם לעצמכם?

הוויכוח על קו ההסכמה, העובדה שהנושא לא מובן מאליו, צריכה להזכיר לנו עד כמה התפיסה שנשים הן בנות אדם לכל דבר ועניין חדשה בהיסטוריה – ועד כמה היא עומדת בניגוד ליהדות האורתודוקסית, הזרם היהודי השלט בישראל. עצם המילה “נקבה” אומרת לנו מה חשבו יוצרי השפה העברית על נשים. כותבי התלמוד פסלו נשים לעדות ולרוב הצורות של החזקת רכוש. דעתן, כידוע, קלה – ועל כן אין צורך לשאול אותן האם הן רוצות לקיים יחסי מין. לכל היותר צריך לשאול את הגבר שאחראי עליהן. בטקס הקידושין, נזכיר, הגבר קונה את האשה מאביה (או מהגבר האחר שאחראי עליה). אחת הדרכים לקניית אישה היא קיום יחסי מין (ביאה). הסכמה? באותה מידה אפשר לבקש הסכמה מהכבשה שאתה קונה.

(וכן, לגמרי לא במקרה קניית כבשים מופיעה באותו פרק במשנה שבו מתואר כיצד קונים אשה. ככה עבד המוח של כותבי התלמוד.)

וכן, הסכמה היא גם ההנחה שאדם מכיר את עצמו, שהוא מכיר את גופו, ושאם הוא מחליט שעליו לשנות את מינו – זה עניינו, ורק עניינו. המגלים והריקלינים מתבקשים לתחוב את לשונותיהם וזרגיהם חזרה למקומם.

כל הנושא היה חשוב פחות, וכאוב פחות, אלמלא שיעור ההתאבדות החריג מאד בקרב טרנסג’נדרים. כשסוטים כמו מגל וריקלין פוערים את לועם, הם מגבירים את הסכנה להתנכלות לטרנסג’נדרים ובהתאם את הסכנה שהם ישלחו יד בנפשם. בכל פעם שהם תומכים בכדורגלנים שבחרו לנצל קטינות, הם מגבירים את הסיכוי שעוד גבר-גבר יעשה את זה. ריקלין ומגל אולי סוטים, אבל לא שוטים: הם יודעים בדיוק שזה מה שהם עושים. זה סדר העולם שהם רוצים שישאר. וזה העולם שאנחנו צריכים להפוך.

ואת המלאכה מתחילים בכך שאת ריקלין ומגל, והציבור הגדול התומך בהם בשתיקה, מוציאים אל מחוץ למחנה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

האפרטהייד שאין מעיזים לקרוא בשמו

דו”ח חדש מזכיר לנו שהתקשורת הישראלית שותפה מלאה לכיבוס האפרטהייד והחלפתו במונח מוליך השולל “החלת ריבונות”. למה?

צוות חשיבה שמאלי חדש, מהסוג שאין לנו די ממנו, בשם “זולת” (גילוי נאות: אני מיודד עם זהבה גלאון, נשיאת זולת, ועינת עובדיה, המנכ”לית) הוציא בימים האחרונים דו”ח קצר, “דו”ח המכבסה – זה לא ‘סיפוח’ – זה אפרטהייד”. אתם יכולים לקרוא אותו כאן.

הטענה המרכזית של הדו"ח היא קריטית: מה שנתניהו וחבר מרעיו מנסים לבצע איננו “החלת ריבונות”, כפי שקוראת לזה התקשורת היהודית הכנועה: מדובר באפרטהייד. הדיקטטורה הצבאית הישראלית, על ההתנחלויות שהיא הקימה ועל משטר ההיתרים שלה, היתה צורה של אפרטהייד במשך שנים רבות; אבל עדיין היה עלה תאנה משפטי שהוציא מכלל זה את מדינת ישראל.

אתם מבינים, על פי הפיקציה המשפטית המזוהמת המקובלת, הריבון בשטחים הפלסטינים הכבושים איננו ממשלת ישראל, אלא צה”ל. אלוף פיקוד מרכז, לא ראש הממשלה, הוא האחראי על הגדה המערבית; אלוף פיקוד הדרום, על רצועת עזה.

מדובר, כמובן, בשטות גמורה, כזו שרק דיפלומטים מנוסים יכולים לשמוע ולהגיב בהמהום ורק שליטתם העצמית, פרי אימון של שנים, מונעת מהם מלהיחנק בצחוק פרוע. עלובי הפיקודים מקבלים את הפקודות שלהם מהממשלה. טוב, רוב הזמן: לפעמים, כמו בתחילת האינתיפאדה השניה, הם מבצעים הפיכה צבאית שקטה, יורים מיליון קליעים בחודש אחד, ונמנעים מלבצע את הוראות הממשלה הנואשת שרוצה הפסקת אש, כי הם מבינים טוב יותר. אבל בדרך כלל, העלוב מקבל הנחיות משר הבטחון, והוא תחת פיקודה של הממשלה.

ברגע שיסופחו השטחים, עלה התאנה השקוף מאד הזה יוסר. ממשלת ישראל תהיה אחראית ישירות על מיליוני בני אדם שלא בחרו בה. נחדד: ממשלת ישראל, שנבחרת רק על ידי כ-40% מתושבי המדינה עליה היא שולטת, תהיה אחראית על מיליוני תושבים נטולי זכויות אזרח. הם לא יוכלו להפיל אותה, להצביע נגדה, לשנות את החוקים – אבל הם יהיו כפופים להם. לזה קוראים במשפט הבינלאומי משטר אפרטהייד.

קיומו של משטר אפרטהייד, מציין הדו”ח יפה, הוא פשע שבמהותו הוא פשע משטרי. כלומר, הוא נובע מעצם קיומו של המשטר והאחראים עליו הם בכירי המשטר הרלוונטיים.

פשע האפרטהייד מוגדר במשפט הבינלאומי כפשע נגד האנושות. קראו את המשפט הזה שוב. תנו לו לשקוע.

כל מי שיהיה שותף לפשע האפרטהייד יהיה בסכנת העמדה לדין בשל פשעים כנגד האנושות. חמושי צה”ל, שימו לב: הפקודות שאתם מקבלים החל מהראשון ביולי, גם אם הן נראות תמימות, גם אם הן נראות שגרתיות, מסכנות אתכם בהעמדה לדין על פשעים נגד האנושות מעצם הציות להם. ואתם מכירים היטב את הקצינים שלכם: הם נועזים מאד בהובלה בקרב, אבל אם תהיה סכנה לקריירה שלהם, הם יזרקו אתכם לכלבים בלי לחשוב על זה פעמיים. אז לפני שאתם מבצעים את הפקודות, בדקו אותן היטב מול עורכי דין.

גודל השטחים שישראל תספח לא משנה לצורך הגדרתה כמבצעת פשע אפרטהייד. מטר מרובע יספיק. “גושי התנחלויות” מול סיפוח כל שטחי סי – זה לא משנה. כלומר, זה ישנה מאד לחייהם של הפלסטינים, אבל זה לא ישנה בשיט את הפשע.

התקשורת היהודית מלבינה את הפשע ומכינה את הקרקע בקרב יהודים ישראלים לקבלתו. היא עושה את זה בעצם השימוש במונחים. המונח המדויק הוא “אפרטהייד.” התקשורת היהודית לא משתמשת בו. מונח מתון יותר הוא “סיפוח.” הדו”ח מראה (עמ’ 10) שבין דצמבר 2019 וינואר 2020 (החודש שבו הוצגה תכנית ג’ארד) חלה עליה של 25% בשימוש במושג “סיפוח” בתקשורת היהודית.

המונח המסולף הוא “החלת ריבונות.” אין דבר כזה. ריבונות נובעת מהסכמת הנשלטים, ולמשטר שישראל מנסה להכיל בשטחים הפלסטיניים הכבושים אין דבר עם הסכמת הנשלטים. זו תהיה אותה הדיקטטורה הצבאית, רק עירומה מאדרת הזמניות של הכיבוש. הוא יהיה נצחי, וישראל תוותר על העמדת הפנים כביכול יש בדעתה לסיים אותו אי פעם. יהיו שני מעמדות חוקיים של תושבים. או, במילים פשוטות, אפרטהייד. אין דבר כזה, "החלת ריבונות", אבל התקשורת היהודית מיהרה לדווח עליו כאילו יש: בין דצמבר 2019 וינואר 2020, שיעור השימוש בביטוי “החלת ריבונות” זינק ב-3,425% (!).

יש נקודה שהדו”ח לא מתעכב עליה ולדעתי היא חשובה: כאשר המתנחלים ועוזריהם דיברו, במהלך העשור האחרון, על הקמת משטר האפרטהייד, הם קראו לו “סיפוח.” כאשר הופיעה תכנית ג’ארד, הם עברו לדבר על “החלת ריבונות.” כלומר, כל זמן שהאפרטהייד הרשמי היה פנטזיה, הם לא חששו להשתמש במונח שמתורגם בגרמנית כאנשלוס. אז אלה היו רק דיבורים. עכשיו, כשהם מתקרבים למעשים, אי אפשר יותר להשתמש בביטוי הזה, והם עברו לדבר על “החלת ריבונות.” התקשורת היהודית נהרה אחרי האפרטהיידיסטים כעדר אחר משכוכית.

השאלה המרכזית שבלב הדו”ח היא השאלה מדוע התקשורת היהודית נלהבת כל כך לשתף פעולה עם האפרטהייד, מעצם הסתרתה אותו. אם אתמצת את האנליזה של הדו”ח, הבעיה שלנו היא היא ההשחתה העקבית והשיטתית שמבצע בנימין נתניהו. ככל שכוחו עולה והדמוקרטיה הישראלית מתמוססת, התקשורת היהודית מיישרת איתו קו.

יש בזה משהו, בלי ספק, אבל לדעתי יש כאן פספוס של כמה נקודות. התקשורת היהודית נמצאת במשבר קיומי בשל כמה סיבות:

1. היא בקריסה כלכלית, ונתונה בידיהם של בעלי הון.

2. עליית התקשורת המקוונת העלתה את ערך “עדר הקליקים.” כתבת משהו שעצבן את הימין? תוך זמן קצר יהיו מאות תגובות שטנה, דירוגים שליליים, קריאות לאנוס את הכתב על ידי אלף סודנים וכן הלאה. עורכים לא רוצים להסתבך, מו”לים עוד פחות מכך. ברשת, כידוע, אי אפשר לדעת אם אתה כלב, כך שאי אפשר לברר כמה ממזילי הריר הימניים בתגובות ובקליקים השליליים אכן קיימים. זה לא משנה. האפקט נוצר.

3. חתירה עקבית של נתניהו וחבר מרעיו תחת עצמאות התקשורת. בין אם זה קניית כלי תקשורת (ישראל היום, מקור ראשון, וואלה תחת אלוביץ’), שתילת מסמרים ללא ראש במערכת (גל”ץ), דילים מושחתים עם המו”ל (ידיעות אחרונות, טמקא) – נתניהו זיהה מזמן את התקשורת כאיום העיקרי עליו, ועשה הכל כדי לנטרל אותו.

4. פחד, פחד, פחד. אם תכתוב את המילה המפורשת “אפרטהייד”, בן דרור ימיני יהפוך אותך לאויב ישראל ואולי ינסה גם להביא לפיטוריך. תהפוך למוקד התקפות אישיות של בנו של ראש הממשלה, הצל והעדר שלהם. תסומן כשמאלני מסוכן ותתקשה למצוא עבודה אחר כך. לומר “אפרטהייד” בישראל – כלומר, לומר את האמת – מציב אותך בשורה אחת עם תומכי BDS ושוללי קיומה של ישראל. לגמרי יתכן שמישהו ימצא משהו שכתבת פעם וישתמש בו כדי להגיש נגדך תביעת דיבה מפוברקת. תנצח בסוף, כנראה, אבל זה יוריד כמה שנים מחייך וכמה עשרות אלפי שקלים שיש להם שימוש טוב יותר.

את השיטה הזו התחילה “אם תרצו” לפני כעשור, בין אם בהתקפות על עיתונאים, אקדמאים ואינטלקטואלים שלא ישרו קו – תמיד בסיוע ארטילרי מצד בן דרור ימיני, כביכול הצד המתון והשקול של התנועה, בפועל השוטר הטוב שלה – ובין אם באמצעות הגשת תביעת דיבה כנגד מי שקרא להם בשמם הנכון, פאשיסטים.

אם תרצו הפסידה בקרב ההוא, אבל ניצחה במלחמה. העיתונאי מן השורה אמר לעצמו: מה אני צריך את זה. אם אכתוב על אפרטהייד, האם זה בכלל יתפרסם? נניח שיתפרסם, אם תגיע תביעה מצד איזה מתנחל שמצא את עצמו נפגע, האם המערכת תעמוד מאחורי, או שתמהר למחוק את האייטם ולהתנער ממני? מה יקרה עם תביעת הסרק הזו, אם אאלץ לנהל אותה לבדי? ועוד שנתיים, כשכלי התקשורת הזה יפשוט רגל או יבלע לתוכו ריקלינים וינון מגלים, האם בכלל אצליח למצוא עבודה? למה לי כל זה? שהמסכנים בארגוני זכויות האדם יעשו את זה, ואז אני אדווח על מה שהם כתבו ואתחזה לעיתונאי נטול דעה. אקפיד, כמובן, לתת את זכות התגובה לארגון זכויות הפדופ… אה, המתנחלים. לא צריך להסתבך. אפרסם את זה, כמובן, רק אם העורך יאשר. ואם לא יאשר, אומר למראה בבוקר שלפחות ניסיתי.

אנחנו חיים במערכת קפיטליסטית, שבה האיום הגדול ביותר על חופש הביטוי של אדם הוא לא כליאה על ידי המשטר, אלא איום על הפרנסה שלו מצד סייעניו של המשטר. לא תמצא עבודה, מזהיר האספסוף, נגיע למקום העבודה שלך. למה לך? מה חשוב יותר, התנאים של איזה אחמד שאתה אפילו לא יודע לאיית את שם משפחתו, או התנאים של ילדיך?

וזה הצד הבולט של הקרחון, הצד שכל עיתונאי רואה בבירור. הצד שבגללו חשוב כל כך לעשות מנוי ל”הארץ”, למרות העובדה שהוא מטריל את קוראיו ידועי הסבל. צריך שיהיה מקום אחד שיספק גב לעיתונאים שאומרים מה הם רואים. אבל ישנו הצד הנסתר, הגדול יותר.

וזו הפסיכה הלאומית שלנו. היא נמצאת ברמות בל ייאמנו של מתח (stress). היא יודעת שפתרון שתי המדינות מת, או על כל פנים מוחזק בהנשמה מלאכותית. היא יודעת שאין אף מנהיג שיש לו את הרצון הפוליטי או היכולת הפוליטית להפריד בין ישראל לפלסטין; הנסיון אומר לה שגם אם היה כזה, הוא יירצח. היא יודעת שהמשמעות היא אפרטהייד. היא יודעת שהמשמעות ארוכת הטווח של אפרטהייד היא אחת משתיים: או הקמת מדינה דו לאומית, שהיא אולפה לחשוב שהוא האסון בהתגלמותו, או טיהור אתני.

הפסיכה הלאומית יודעת לאן אנחנו הולכים. היא מזהה את שריקות הכלבים: את הדיבורים על מקדש, שעולים בדיוק באותו פרק הזמן שבו עלו הדיבורים על סיפוח, דיבורים שמשמעם הוצאת ישראל מהעולם הממשי והחזרתה לעולם מיתולוגי; את הדיבורים של סמוטריץ’ על השמדת הפלסטינים, שהם הכנת הקרקע לשם כך; היא חשה, גם אם איננה יודעת, את קיומם של האביחי בוארונים, שמדברים על “מחנות השמדה לעמלקים”; הפסיכה הלאומית, בקצרה, מבינה לאן אנחנו הולכים – למשבר הגדול ביותר של ישראל, אולי מלחמת אזרחים, אולי הפיכה ימנית ללא התנגדות.

היא יודעת, היא מבועתת, אין לה כלים להתמודד עם מה שבא, אז היא מנטרלת את עצמה. אם לא נדבר על זה, אולי גם לא נחשוב על זה. בואו נדבר על כל דבר אחר. רק לא להסתכל, רק לא לראות את מה שאנחנו יודעים ששם, לא להבין את מה שמגיע מולנו.

רוצים סיפוח? תעשו סיפוח. רק תנו לנו להעמיד פנים שזה לא ישפיע עלינו, שדברים ישארו כמו שהם; רק תאמרו שיהיה שקט. תנו לנו להאמין שהרעש מגיע מהקיבה ההומה שלנו, לא מהר הגעש שאנחנו יושבים עליו. עשו מה שאתם רוצים, רק הניחו לנו. אנחנו לא עומדים בזה. נצביע לכל מי שיבטיח לא לדבר על זה יותר.

ועם הפסיכה המבועתת הזו אנחנו צריכים לדבר. להגיד לה שמה לעשות, המצב לא יפתור את עצמו, הוא לא ייעלם אם היא תמנע מלהסתכל בו. שהזאב שרוצה לטרוף אותה, שנמצא בשער, הוא לא צ’יוואווה. הוא זאב, והיא מגדלת אותו. היא מממנת אותו, את הישיבות שלו, את המוסדות שלו, את המלחמה הפסיכולוגית ונסיונות שטיפת המוח שהוא מנהל נגדה. צריך לומר לה בעדינות שהדרך לפתרון משבר היא, קודם כל, להכיר בכך שהוא שם.

ובדיוק לשם כך אנחנו צריכים מכוני חשיבה שמאלניים שלא מפחדים מבן דרור ימיני, ו”זולת” הגיע בזמן – אם לא מאוחר מדי.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כן, הפילו אותם

הגיע הזמן להפיל את פסלי העליונות הלבנה ולסלק את סמליה מהמרחב הציבורי

כחלק מהשינוי החברתי, המתקרב למהפכה, בארה”ב החלו מפגינים להפיל את פסלי הקונפדרציה ולדרוש להחליף את שמות בסיסי הצבא האמריקאי, שרבים מהם נקראים על שם גנרלים בוגדים שנלחמו נגד ארה”ב. מחאה נרשמה גם נגד הסרט “חלף עם הרוח”, תעמולה שזכתה להצלחה מסחררת שהיתה גורמת לליסתו של גבלס להשמט. בבריטניה הפילו כמה פסלים של בעלי עבדים, והושחת פסל של צ’רצ’יל עם הכיתוב “הוא היה גזען.” בבלגיה הסירו את פסלו של רוצח העם המלך ליאופולד השני, שהזוועות שלו בקונגו עלו כנראה על כל דבר שאירופאים כובשים עשו עד הנאצים. המהלך הזה מותקף על ידי שמרנים, גם בישראל, כסוג של “מהפכה תרבותית” נוסח סין. טענה מרכזית היא שזו “השחתה של ההיסטוריה.”

זו, במחילה, שטות. ההנחה הזו מתבססת על התפיסה השקרית, ארוכת השנים, שעל פיה הדרום היה לבן. דבר לא היה רחוק יותר מהאמת. חלק ניכר אוכלוסיית מדינות הדרום היתה שחורה; בחלק מהמדינות של הקונפדרציה, הרוב היה שחור. השחורים האלה, כמעט בלי יוצא מן הכלל, היו משועבדים. הרוב בדרום התנגד לעבדות, התנגד לבעלי העבדים, ומוטט בפועל את העבדות: כשהגיעו כוחות הצפון למדינות הדרומיות, עבדים נמלטו בהמוניהם אל קווי הצפון. העבדים שברו את העבדות לפני שהצפון – שהיו בו לא מעט תומכי עבדות ובוגדים פרו דרומיים – העביר את צו השחרור של לינקולן (שהיה מוגבל לשטחי האויב) ולאחר מכן את התיקון ה-13, שביטל פורמלית את העבדות בכל שטחי ארה”ב.

התפיסה שהדרום היה מיוצג על ידי בעלי העבדים לא היתה מקובלת אז בצפון, והיא הפכה למקובלת רק לאחר הפשרה השקטה של 1876, במסגרתה הופסק הכיבוש של מדינות הדרום והן הוחזרו בפועל לידי האדונים הישנים – שהמשיכו מסורת של דיכוי אלים של שחורים ומנהגים דמויי-עבדות (בלטה ביניהן שיטת ה-peonage, שבאמצעות שריפים לבנים חברי קו קלוקס קלאן ושופטים שנבחרו רק על ידי לבנים אילצו עבדים לשעבר לעבוד עבור אדוניהם עבור שכר שנקבע על ידי האדונים).

שחור שרואה את פסליהם של לי, בראג, פיקט ושאר בעלי העבדים חש, במידה מסוימת, כפי שהיה חש יהודי שהיה רואה בגרמניה את פסליהם של היטלר, גרינג ושאר הרוצחים והמשעבדים. הוא לא צריך לחוות את זה.

הפסלים של הגנרלים של הקונפדרציה הוקמו ברובם בשלושה גלים: שנות השמונים של המאה ה-19, כאשר האדונים החדשים-ישנים שיחזרו את המצב לפני המהפכה של 1865 (וזה מה שהיא היתה), וכדי להבהיר לכולם מי בעלי הבית בנו את הפסלים האלה. הגל השני היה בשנות ה-20 של המאה ה-20, כאשר הקו קלוקס קלאן נכנס לתקופת התחיה השניה שלו; הראשונה הסתיימה כאשר הנשיא גראנט ושורה של שרי משפטים דיכאו בדם ואש את הקלאן. התפקיד של שר המשפטים נוצר על ידי גראנט במכוון כדי להלחם בקלאן וכדי להגן על זכויות האזרח של השחורים. הגל השלישי של בניית הפסלים הגיע – נסו להיראות מופתעים – בשנות ה-60 של המאה ה-20, כאשר המהלך של לינקולן וגראנט לשוויון זכויות חוקי הושלם על ידי התנועה לזכויות האזרח והנשיא לינדון ג’ונסון. המטרה, כמובן, היתה להראות התנגדות לשבירת שיטת ג’ים קרואו והדרום הישן: להזכיר מי הם בעלי הבית, מי הם "הדרומיים האמיתיים", מי חלק מההיסטוריה ומי רק סרח נסבל שלה.

פסלים אינם היסטוריה. הם סמלים של היסטוריה. הם נסיון לקבע תפיסה של מהי ההיסטוריה החשובה, נסיון שמתבצע על ידי בעלי הכוח לדחוק אחורה את ההיסטוריה של חסרי הקול. שום דבר לא יקרה אם הפסלים הללו ייעלמו. ההיסטוריה של הקונפדרציה, פשעיה מתועדים לעייפה, תשאר איתנו גם כאשר פסליו הרבים של לי, בעל העבדים שהלקה את עבדיו ומרח מלח על פצעיהם, ייעלמו – בדיוק כפי שההיסטוריה של רצח העם הנאצי תשאר איתנו גם כאשר אחרוני המוצגים באושוויץ יתפוררו.

הפסלים יעברו מן העולם, ובצדק, ואנחנו נזכור שלי – אולי האיש שזכה לרהביליטציה יוצאת הדופן והמשונה ביותר בהיסטוריה – הורה לקציניו לשעבד מחדש בשטחי הצפון שאליהם פלש עבדים נמלטים, ושלח אותם חזרה דרומה, לעוד כמה שנים של שעבוד ולעתים מוות.

נזכור? אם, קודם כל, נדע. רבים אינם יודעים, כתוצאה של היסטוריוגרפיה ארוכת שנים שמטרתה להצדיק את מה שאי אפשר להצדיק; שמטרתה לטשטש את הפשעים של 250 שנים של עבדות, הכחשת שואה שמתחזה לתיאוריה היסטורית.

אז כן, הפילו אותם. הגיעה שעתם להכנס לפח האשפה של ההיסטוריה. וזו לא רק הפלת פסלים. NASCAR, איגוד המירוצים הפופולרי בארה”ב, הכריז השבוע על איסור מוחלט על הצגת דגלי קונפדרציה באירועים שלו – דגלים שהיו נפוצים מאד עד לפני שבועיים בערך. האיגוד הגיע למסקנה, באיחור, שהדגלים הללו פוגעניים מדי לשחורים. הם מופיעים לאחרונה בעקביות באירועים של דונלד טראמפ, גם במדינות צפוניות שבהן אין שום מסורת דרומית. וזאת משום שהם לא מייצגים מסורת דרומית בפני עצמה: הם מייצגים את המסורת של עליונות לבנה.

טראמפ, הנציג של העליונות הלבנה בבית הלבן, מתנגד כמובן לכל הצעדים הללו. הוא בלם את הנסיון של מפקדי הצבא להביא לשינוי שמות הבסיסים שנקראים על שם גנרלים דרומיים. זאת למרות שאף אחד לא יינזק אם פורט בראג יהפוך לפורט עומאר ברדלי. למה הוא מתנגד? כמובן, כי השמות האלה הם סימני עליונות לבנה.

הוויכוח הזה נראה פנים-אמריקאי ולא רלוונטי לישראל. לנו, אחרי הכל, אין כל כך פסלים של בני אדם. הסיבה ששמרנים ישראלים, שרבים מהם אנשי hasbara, יוצאים נגד התיקון ההיסטורי הזה ברורה למדי: הם רואים את הדמיון הבלתי ניתן להכחשה בין הקונפדרציה, משטר גזעי למען אנשים מהמוצא הנכון, ובין מדינת ישראל. הם חוששים, ככל הנראה בצדק, שלאחר שהמהלך הזה יסתיים בארה”ב, לאחר שהתפיסה הרדיקלית-עדיין שאומרת שכל בני האדם נולדו שווים בזכויותיהם תזכה לעוד נצחונות ברחבי העולם, יגיע תורה של ישראל. אחרי הכל, היא המוצב הרשמי האחרון של קולוניאליזם ותפיסה שלאנשים ממוצא מסוים יש זכויות יתר על אחרים; היא המדינה שהחוזה שלה כתב ב”מדינת היהודים” שהיא תהיה “חלק מהמבצר האירופי נגד אסיה, מוצב של ציוויליזציה נגד הברבריות.” כדי להמנע מגורל כזה, כתב בן דרור ימיני אתמול שהשחורים אשמים במצבם. טוב, נו, הוא רגיל לכתוב את זה על פלסטינים.

כמו השליטים הערבים ב-1989, כשכל המדינות הקומוניסטיות החלו לקרוס, שליטיה של ישראל רואים בכל נצחון של שוויון ברחבי העולם איום עליהם.

בצדק, וגם יומם יגיע. למרבה השמחה, בשל האיסור היהודי על פיסול דמויות אדם, למנקי הזבל תהיה פחות עבודה כשהוא יגיע.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אבל אשמים אנחנו על אחינו

ליצמן צריך להיות בכלא, אבל צריך לזכור שהוא לא מייצג אף אחד פרט לעסקונה מושחתת, ששואבת את כוחה מהמדינה הציונית

בנימין נתניהו היה ברוב שנות העשור האחרון שר הבריאות, אבל למזלו יש לו את השעיר לעזאזל המוצלח ביותר למחדליה של מערכת הבריאות: יעקב ליצמן.

בימים האחרונים אנחנו שומעים הרבה על התנהלותו של ליצמן, שהכניס לבידוד את ראש הממשלה (נאחל לו החלמה, כדי שיוכל להזדקק בעתיד לשירותי הבריאות של בית המשפט בהאג) וחלקים ניכרים מהנהגת המדינה. ליצמן סירב פעמיים לבדיקת חום בכנסת, והתגנב לתפילות במניין גם לאחר שמשרדו אסר רשמית על כך. זה היה, צריך להזכיר, אחרי שליצמן נאבק במשך שבועות כנגד סגירת בתי הכנסת, בדגש על סגירתם בפורים. אפידימיולוגים מעריכים (הכל כרגע, צריך להזכיר, הערכות) שהדחיה של הסגר עד לאחר פורים הובילה להתפשטות ניכרת של הנגיף.

אבל האשמה על כך שחסיד גור בור מנהל את משרד הבריאות צריכה לנוח על כתפיו של בנימין נתניהו. הוא זה שמינה אותו. ליצמן מילא את משרד הבריאות בעובדים שגם הם חסידי גור, ועל כן הוא נאבק להשאר בתפקיד. לליצמן אין שום תפיסה של שירות ציבור: הוא שב ואמר לאורך שנותיו בתפקיד שיש לו פריימריז של אדם אחד, הרעבע מגור (ונראה כרגע שהוא מפסיד בו). ליצמן היה מעורב בהטבות ניכרות לאשת האדמו”ר כשחלתה, והוא חשוד בלחץ על פסיכיאטרים כדי שיעכבו את הסגרתה של הפדופילית החרדית מלכה לייפר.

על המהלכים שלו בפרשת הקורונה, בעיקר סביב התפילה במניין כשהוא עצמו אסר על כך, ליצמן צריך לשבת בכלא על סיכון הציבור. אבל הסיפור הוא לא העסקן המאוס יעקב ליצמן.

בימים האחרונים, בעקבות התפרצות המגפה בבני ברק ובירושלים, הרשת עמוסה בביטויי שנאה ואיחולי מוות לחרדים. ליצמן הוא דמות שמוזכרת שוב ושוב בהקשר זה. חלק ניכר מהאמירות מגיעות מכיוון המרכז-שמאל, מאנשים טובים שצריכים לדעת טוב יותר. זו הזדמנות לומר כמה דברים ברורים.

אנחנו הומניסטים, וחרדים הם בני אדם. יש לנו ויכוחים עמוקים איתם, פחות או יותר בכל מישור אפשרי. הם לא משנים את העובדה שאנחנו מדברים פה על כמיליון איש, שנמצאים בצרה גדולה. לאחל למותם או שיידחרו אותם דה פאקטו לגיטאות זה עוול עמוק. האנשים האלה הם לא אויבים. הם חולים.

הבעיה היא לא החרדים, אלא הנהגתם. הליצמנים, בהכללה לאנשי החצרות החרדים (ביניהם “גדולי דור” כמו קנייבסקי, לא רק רבנים חסידיים), פשעו כלפי הציבור שלהם בכך שבמשך כמעט כחודש הם נמנעו מלדווח להם על המגפה וקראו להם להתנהל כרגיל.

ההנהגה הזו, הן ברמת העסקנים (המקורבים לרבנים) והן ברמת חברי הכנסת, לא מייצגים אף אחד. הם מעולם לא נבחרו על ידי איש, ויש עליהם ביקורת עצומה בציבור החרדי. כן, החרדים מצביעים כבלוק על פי הוראת רבניהם, אבל הנבחרים לא מייצגים אותם אלא את הרבנים, ואם לדייק – את העסקנים המקורבים לרבנים.

(כאן, כהערת אגב, מן הראוי להבחין ביו החרדים ובין המצביעים הפלסטינים הישראלים: באפריל שעבר, כשהרשימה המשותפת התפרקה, המצביעים הפלסטינים הפגינו את אי שביעות רצונם מהנהגתם בהפחתת ההצבעה ובהצבעה עבור מרצ.)

בעיית ההנהגה החרדית היא בעיה שיצרו כל ממשלות ישראל. עוד קודם לקום המדינה, קיבלה המדינה הציונית לעתיד את התכתיב של אגודת ישראל דאז ביחס לסטטוס קוו. עם הקמת המדינה, נוצר הנוהל שבו החרדים מקבלים כסף, תומכים בממשלות, ובתמורה מקבלים סוג של אוטונומיה.

האוטונומיה הזו, במיוחד מאז עליית הליכוד לשלטון ב-1977, היא קללה איומה. היא יצרה מלכודת לחרדים: הם כלואים בישיבותיהם. כלכלתם על ראשי הישיבות. אסור להם לעבוד, משום שאסור להם להתגייס. כלומר, גורלם של כמיליון איש נמסר לקבוצה קטנה של עסקנים שאין להם בהם כל עניין אלא כפרולטוריון במובן המקורי של המושג: ראשים שנספרים בקלפי.

כתוצאה מכך, היה נוח מאד למדינה הציונית להשאיר את החרדים לעצמם. הם היו בו זמנית אויב נוח מאד, כזה שאפשר להתנגח בו בשל אי גיוסו – וציבור שמעניק לגיטימציה למדינה הציונית כביכול היא אכן מדינה יהודית, ואם היא מדינה יהודית, לכאורה יש לגיטימציה לפשעיה כלפי הפלסטינים.

המדינה, לדרישת מנהיגי החרדים, מנעה מהחרדים השכלה. היא הקפידה לא לאכוף את לימודי הליבה, והשאירה ציבור עני שלא יכול לקבל השכלה בכוחות עצמו. היא אפילו אמרה לבג”ץ שהישיבות הן “טריז בפני המודרניות ואיומי ההשכלה.” איומי ההשכלה.

כלומר, ככל שהחרדים הם “טריז בפני המודרניות ואיומי ההשכלה”, האחריות איננה עליהם: הם מעולם לא היוו פה רוב. האחריות היא על ממשלות ישראל, שלצרכיהן הפוליטיים שעבדו את רוב הציבור הזה.

הצעיר החרדי איננו יכול לרכוש השכלה, אלא בהחבא. הוא איננו יכול לעבוד, אלא בשחור. מדינת ישראל דנה אותו לחיי עוני, הן עוני פיזי והן עוני רוחני, כדי שתוכל לקשור עסקאות עם סופרי הראשים של מגזרו, הגבירים, העסקנים והליצמנים. האנשים האלה אינם האויבים: הם מוסללים לתפקידם, ובמידה ניכרת מוסללים לדעותיהם.

היציאה מהמבוך. כשכל זה יישכך ונשוב לחיים תקינים (ואופתע אם זה ייקח פחות משנה), הלקח הראשון של הקורונה צריך להיות פירוקה של חברת הלומדים. שוב אסור יהיה להגיע למצב שבו יש חלק מהציבור שמנותק מהתקשורת וכבול לרבניו, פשוט משום שמצב כזה הוא, כך ממש, סכנת נפשות.

הממשלה הבאה תצטרך להקים ועדת חקירה למחדל קיומה של חברת הלומדים, שתגיש המלצות על הדרך לפירוקה. הצעד הראשוני יצטרך להיות שחרורם של החרדים מכבילתם הכלכלית והחוקית לרבנים: כלומר, לבטל את שוט הגיוס ולאפשר לחרדים לצאת לעבודה, כשמי שיעבוד מחוץ למרכזי החרדים יקבל בונוס גדול. המטרה שלנו היא השתלבות. זו תמוטט חלק ניכר מחומות הבורות והשנאה – חומות הדדיות.

החקיקה העתידית צריכה לבלום, במקביל, כל נסיון להשיג אחוריה את צעדיהם של נשים. כלומר, לבטל את הנומרוס קלאוזוס שמנסים ליצור באקדמיה, העדפה של גברים על פני נשים משום שחרדים לכאורה לא יכולים ללמוד מהן, או כל נסיון אחר להשיג את צעדיהן של נשים בשוק העבודה. במקביל, יש לאכוף לימודי ליבה בכל בתי הספר החרדיים, כאשר בתי ספר שיסרבו ללימודים הללו לא יתוקצבו בשום צורה על ידי המדינה.

כל זה יצטרך להיעשות בעדינות מירבית, כדי לאפשר לעסקונה החרדית להסיט את המשבר הממשמש ובא עליה כלפי “המדינה הדורסנית.” הסיכוי שמשהו מזה יקרה בממשלות ישראליות, שתמיד נזקקות לסיוע של עסקנים חרדים, נמוך למדי; ואף על פי כן, הנושא הזה חייב להיות על סדר היום, והוא חייב שלא להיות “מלחמה בחרדים” נוסח טומי לפיד אלא מלחמה בעוני ובהסללה.

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר נתפס כשהוא מחזיק במניות של חברות – של בן דודו, אלא מה – שמכרו ציוד גרעיני ללוב, בשנים 2007-2008. בקרוב נשמע שגם הפעם בנימין לא ידע, הוא לא ידע, על הבגידה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו תרומות רבות, חלקן גדולות, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הקרנף והשאלה האמריקאית: המקרה של גדי טאוב

גדי טאוב מטעה במכוון את קוראיו בשאלה שקשורה למלחמת האזרחים – שאלה שיש לה השלכות על ימינו

בדרך כלל אני משתדל, בהצלחה, להתעלם מגדי טאוב; אבל המאמר האחרון שלו (שיוצג כאן בצילומי מסך, כי אין לי כל כוונה להוריד מסך הידע בעולם על ידי קישור אליו) חירפן אותי יותר מדי. אז נפרק נא את האינטלקטואל בעיני עצמו.

הקדמה: המאמר של טאוב הוא תגובה למאמר של ד”ר תומר פרסיקו, שמפריך את התפיסה של טאוב, כביכול דמוקרטיה היא שלטון הרוב ותו לא; פרסיקו מראה בהרחבה כיצד תפיסות הומניסטיות של שוויון ליוו את ארה”ב מרגע לידתה, ועוד קודם לו. בין השאר מציין פרסיקו את מלחמת האזרחים בארה”ב כדוגמא מובהקת לתפיסה של זכויות אדם.

טאוב, שהתואר שלו הוא בהיסטוריה של ארה”ב, חטף ג’ננה מכך שמישהו העז להכנס לטריטוריה שלו – תופעה מוכרת, למרבה הצער, בקרב אקדמאים חסרי בטחון – והתגובה שלו היא אד הומינם ארוך, מלווה בשורה של הטעיות ושקרים. למשל, הוא טוען ש”מכאן שהתפיסה האמריקאית תואמת לדעתו את עמדת בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג” – טענה שפרסיקו כלל לא העלה.

כולנו חוטאים מדי פעם בהעמדת אנשי קש. מה שבא אחר כך איננו איש קש כלל. הוא מציב את טאוב כבור או כשקרן. ואני מתקשה להאמין שהוא בור. הטענה של טאוב היא שלינקולן לא שחרר את העבדים (בצו השחרור שלו מ-1863) מסיבות של זכויות אדם, אלא באמצעות “טיעון מפולפל”: לינקולן, כך טאוב, השתמש בסמכות של הנשיא להחרים רכוש אויב ואחר כך שחרר אותם. טאוב טען את זה ברצינות כזו, שלכמה שניות האמנתי לו.

taub1

ואז התאפסתי על עצמי. הנה הטקסט של הצהרת השחרור של לינקולן. הפכו בה והפכו בה, ואין שם שום אזכור לעבדים כאל רכוש אויב שנתפס. הנה הפסקה הרלוונטית:

“That on the first day of January in the year of our Lord, one thousand eight hundred and sixty-three, all persons held as slaves within any State, or designated part of a State, the people whereof shall then be in rebellion against the United States shall be then, thenceforward, and forever free; and the executive government of the United States, including the military and naval authority thereof, will recognize and maintain the freedom of such persons, and will do no act or acts to repress such persons, or any of them, in any efforts they may make for their actual freedom.”

יש שם עוד. בין השאר, נשען לינקולן על חוק שאישר הקונגרס במארס 1862, שאסר על החזרת עבדים לאדוניהם. הצו של לינקולן קובע שאם אנשים הנאמנים לאיחוד בדרום – והיו לא מעט כאלה – איבדו עבדים, הרי שהם יקבלו פיצוי על כך, אבל העבדים לא יוחזרו אליהם.

מה קרה פה? ובכן, כנראה שטאוב קרא פעם משהו על מלחמת האזרחים ושחרור העבדים, אבל במקרה הטוב לא הבין את מה שקרא ובמקרה הרע ניסה להטעות את קוראיו. עם כניסת כוחות הצפון לשטחי מדינות הדרום, חלה בריחה המונית של עבדים אל קווי הצפון. גנרל צפוני בווירג’יניה, בנג’מין באטלר (תהיה לו קריירה ארוכה וססגונית אחר כך) מצא את עצמו מוצף בעבדים נמלטים. הוא לא קיבל פקודות ברורות, והדרומיים דרשו את העבדים בחזרה. הם טענו, בין השאר, שבאטלר צריך לציית לחוק הפדרלי הידוע לשמצה שהורה על החזרת עבדים לבעליהם. לבאטלר לא היתה שום כוונה לעשות משהו מעין זה, ועל כן הוא מצא פתרון משפטי גאוני: הוא הכריז על העבדים הנמלטים שהגיעו לשטחו כעל contraband, קרי רכוש אויב תפוס, והעסיק אותם בעבודה בבסיסים שלו. הוא שילם להם. התקדים של באטלר, שלא תואם מראש עם אף אחד, הפך כמה חודשים אחר כך למדיניות רשמית.

אבל זה היה בתחילת 1861. הצו של לינקולן יצא בסוף 1862. השנה וחצי הללו כללו כמה מהקרבות האיומים במלחמה, וברוב הקרבות שהתנהלו במזרח האיחוד הפסיד. לינקולן שכנע את הקבינט שלו באמצע 1862 שיש לשחרר את העבדים במדינות הדרום, אבל היתה הסכמה כללית בקבינט שצריך לחכות לנצחון לפני ההכרזה. קרב אנטיטם הנורא בספטמבר, שהזכיר את קרבות מלחמת העולם הראשונה, סיפק ללינקולן את הנצחון (נצחון פירוס ככל שיהיה) שנדרש לו. חמישה ימים לאחר הקרב, פרסם לינקולן את ההצהרה. עוד קודם לכן, יש לציין, שחרר לינקולן את העבדים במחוז קולומביה.

את הבלבול הזה של טאוב עוד אפשר, בדוחק, לתאר כתקלה. אממה, הטקסט שלו מכיל שקר שהוא היה משוכנע שאיש לא יזהה. שחרור העבדים הגיע לא באמצעות הצהרת השחרור, אלא באמצעות התיקון ה-13 לחוקה. לינקולן, שידע שלאחר המלחמה ידרשו הדרומיים את ביטול ההצהרה – שהיא צו נשיאותי ותו לא – היה נחוש למנוע את האפשרות שהעבדים ששוחררו ישועבדו מחדש. על כן, הוא דחף בגרונו של הקונגרס את התיקון ה-13 לחוקה, שביטל את העבדות. לינקולן השתמש בשורה של תרגילים מסריחים לשם כך: הוא העלים מהקונגרס את העובדה שהדרום כבר ביקש להכנע, בידיעה שתומכי הדרום בקונגרס ישתמשו בכך כדי לדחות את התיקון. הוא הפעיל לחצים שהיו גורמים למיקי זוהר להחוויר על חברי קונגרס מתנגדים. כל זה, כדי לוודא שלא תהיה שום אפשרות שמדינות דרומיות ישתתפו בהצבעה על התיקון ה-13.

למה הוא עשה את כל זה? ובכן, בניגוד לטענה של טאוב, שמצטט חצי ציטוט (לינקולן אכן אמר בתחילת המלחמה שהוא יחזיר את האיחוד, גם אם זה לא ישחרר אף לא עבד אחד), האמונה של לינקולן בביטול העבדות היתה עמוקה ועתיקה. הוא נאבק בנושא במהלך שנות ה-50. טאוב מציג את עצמו כאן כ-neo-confederate: לטענתו, המלחמה לא היתה על העבדות.

taub2

זה, במחילה, קשקוש שקשה להאמין שדוקטור להיסטוריה אמריקאית כותב ב-2020. המלחמה היתה על הפרישה – אבל מדינות העבדות ציינו בהצהרות הפרישה שלהן שסיבת הפרישה היא ההגנה על העבדות. טאוב מתעלם לנוחותו מהטינה העצומה לעבדות במדינות הצפון, שהיתה גורם קריטי למלחמה. חוק החזרת העבדים עשה יותר מכל גורם אחר להפוך את הצפוניים לשונאי עבדות. “הלכנו לישון אנשים רגועים ושפויים,” אמר בנקאי צפוני, “והתעוררנו [אחרי החוק] כאבולושניסטים [מתנגדי העבדות] מטורפים.”

ולמה טאוב מציב את עצמו עם גזענים מודרנים, מעבר להנאה הקבועה שזה מסב לו מתוקף היותו “התינוק הנורא”? משום שאם אנחנו מקבלים זכויות אדם כעקרון על, עקרון שרבים תופסים כעליון מחוק או מהחוקה, כל העמדה שלו נגד משפט בינלאומי מתמוטטת. כפי ששאל פרסיקו, איפה היה טאוב עומד במלחמת האזרחים? בצד החוק, עם הדרום, או לצד לינקולן ומתנגדי העבדות? למרבה הצער, התשובה של טאוב ברורה, ותיכף נשוב אליה.

הלאה. התיקון ה-13 לא היה התיקון היחיד שהועבר שלא באופן רובני (קרי, מבלי לספור את קולות הדרום), אלא כך הועברו גם התיקון ה-14, אולי התיקון החשוב ביותר, שמכריז על שוויון זכויות לכל מי שנולד בארה”ב, והתיקון ה-15 (שאוסר על אפליה גזעית בזכות ההצבעה והזכות להבחר). הצפון דרש ממדינות הדרום הכבושות לקבל את שני התיקונים הללו כדי לחזור לאיחוד. לראייתו של טאוב, מדובר בשני תיקונים בלתי חוקיים. אבל שוב, להוציא ניאו-קונפדרטים, אף אחד לא מקבל את הטענה הזו.

למותר לציין שגם את התיקונים ה-14 וה-15 טאוב לא מזכיר. זה מעורר שאלות קשות, אז הוא מעדיף שקוראיו יאמינו ששחרור העבדים בוצע בצו נשיאותי שנסוב על שאלות של תפיסת רכוש.

ולמה אני מטריח אתכם בשאלות היסטוריות? משום שכרגיל, העבר איננו מת; הוא אפילו איננו עבר. השאלה על זכויותיהם של עבדים וזכויות אדם עולה פה, כרגיל, בשאלת הדיקטטורה הצבאית שמפעילה ישראל בגדה המערבית. או, בלשונו של טאוב, “ואז כמובן מגיע הכיבוש.”

כאן מגיע טאוב לטיעון מדהים. הצדקת הכיבוש, הוא אומר, איננה תלויה בהסכמת הנשלטים אלא בסירובם: לפלסטינים אין זכות לזכויות אדם כל זמן שהם לא מקבלים עליהם את תנאיהם של ישראל. לטענתו של טאוב, הפלסטינים מהווים סכנה קיומית לישראל ועל כן יש לישראל זכות לשעבד אותם דור אחרי דור, עד שייכנעו. כלומר, יש קבוצת אנשים שהחשש להתקוממותם מאפשר את שעבודם.

taub3

וזה מסתדר נהדר עם העמדה הניאו-קונפדרטיבית של טאוב, משום שטענה מרכזית של בעלי העבדים ותומכי העבדות היתה ששחרור העבדים יהיה מסוכן מדי. הם ירצו נקמה, והם (אופס!) הרוב בחלק ממדינות העבדות. בעלי העבדים אכן ציטטו שורה של התקוממויות עבדים פראיות.

ייאמר מראש: אני תומך בזכותם של משועבדים להתקומם, משום שאלימה ככל שתהיה התקוממותם, היא לעולם לא תגיע ולו לעשירית מאלימותו של המשעבד. האחרונה, כמובן, מקפידה לכסות את עצמה בחוקים וחוקות. מדינת וירג’יניה הוציאה להורג את נט טרנר אחרי התקוממותו האלימה, והיא הוציאה להורג גם את ג’ון בראון. ההוצאות להורג היו חוקיות למהדרין. החוק היה בלתי חוקי.

הניסוח של טאוב מעלה פרכה קשה. הפלסטינים אמורים, לשיטתו, להבהיר לישראל שהם אינם רוצים להשלט על ידה. אבל איך יעשו זאת? ישראל שולטת בשטחים הפלסטיניים הכבושים מאז 1967. ראה זה פלא, ב-20 השנים הראשונות לשלטונה כמעט ולא היה טרור בגדה, אבל ישראל לא העלתה בדעתה לערוך שם בחירות או להעניק לפלסטינים עצמאות. היא התירה עריכת בחירות רק בין 1994 ו-2006, כרבע משנות הכיבוש. מאז 2006 אין בחירות ולא נראות כאלה באופק. גם אם יהיו, ישראל לא תתיר השתתפות מפלגות שאינן מקבלות את הסכמי אוסלו, והיא לא תאפשר לפלסטינים במזרח ירושלים, רובם ככולם נטולי אזרחות, להשתתף בהן. אז איך, אליבא דדוקטור טאוב, אמורים הפלסטינים לשחרר את עצמם מישראל?

וכאן עולה שאלה נוספת: האם מותר לשעבד עם משום שמנהיגיו לא מקבלים את תנאי הכובש? האם מותר לפגוע בשיטתיות, במשך עשורים, בזכויות האדם של אנשים? טאוב לא רוצה שתחשבו על הנושא. זה יגרום לכם למחשבות לא נוחות על משפט בינלאומי, כזה שמסוגל לשבור עוול גם בניגוד ל”הסכמת הנשלטים” (במקרה של טאוב, כמובן, רק המשעבדים נחשבים).

מעבר לכל זה, טאוב משקר, והוא יודע שהוא משקר. הוא יודע שלכיבוש הישראלי יש מעט מאד עם בטחון והרבה יותר עם גזל רכוש. איך הוא יודע את זה? ובכן, הוא כתב ספר שלם על המתנחלים ועל הסכנה שהם מהווים לישראל (”המתנחלים”, 2007); בשנת 2010, הוא כתב שהמתנחלים הם סכנה לישראל, ושהימין בישראל “שואף להשאיר את הערבים לעד בסטטוס מעין קולוניאלי.”

ובכן, נראה שלפני עשור גדי טאוב ידע שהכיבוש הוא לא רק בטחון, שהמתנחלים הם סכנה לישראל, ושאי אפשר להחזיק אנשים בסטטוס מעין קולוניאלי. איכשהו הוא שכח את מה שידע לפני עשור, איכשהו הוא שכח את התיקון ה-13, איכשהו הוא בלבל בין הצהרת השחרור של לינקולן ובין תפיסת ה-contraband של באטלר.

לשכחה מעלות רבות. הן יכולות להביא אותך ממעמד אינטלקטואל בינוני למי שמתקבל בלשכת ראש הממשלה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

המרכז קורס

שלושה אירועים בשבוע האחרון מעידים על המקום בו אנחנו עומדים: נורמליזציה של היודו נאציזם

בזמן שטקסט זה נכתב, מספר הפצועים מאל אקצה ממשיך לעלות. היום חל, בצירוף מקרים מדאיב, גם איד אל אדחה, החג החשוב בשנה המוסלמית, וגם ט’ באב, התאריך הלא נכון שבו נקבו כותבי התלמוד כיום השנה לחורבן המקדש. בפגישה שנערכה בסוף השבוע בין ראש הממשלה נתניהו וראשי המשטרה ושירות הבטחון, הוחלט למנוע את עליית היהודים להר היום מחשש לאלימות. נזכיר שאין שום מצווה הלכתית להגיע להר הבית; שהרבנות הראשית, למעשה, אוסרת על עליה לשם (והרב הראשי הספרדי חזר על האיסור היום); שאל אקצה הוא מסגד, בהפרעות קלות, מאז שנת 640 בערך; ושהמטרה של עליית יהודים לחראם א שריף היא במוצהר פוליטית ולא דתית – הפגנת אדנות.

אז נתניהו קיבל החלטה מושכלת, אבל הבוקר היודונאצים נעמדו על הרגליים האחוריות ונערו נערה גדולה ומרה. בצלאל סמוטריץ’ שכח שהוא שר בקבינט ודיבר על החלטה “להכנע לטרור ולאלימות הערבית” וכינה אותה “בושה וחרפה.” איילת שקד ציטטה ישירות את אורי צבי גרינברג על “השולט בהר, שולט בארץ” ודרשה לאפשר להעלות יהודים לחראם א שריף ומיד.

נתניהו קיבל החלטה בסוף השבוע, אבל אחרי הכל הוא רב עם שקד וסמוטריץ’, ועל כן, מחשש שיראה פחות קיצוני מהם, הוא מיהר להפוך את החלטתו. משטרת ירושלים הסתערה על חראם א שריף במטחי גז ורימוני הלם כדי לפזר את המתפללים; ח”כ אחמד טיבי, שנכח במקום, אמר שהאלימות החלה ללא כל התרעה וללא כל פרובוקציה. מי שראה כמה הפגנות בגדה המערבית מכיר את המצב הזה היטב.

הרעש שאתם שומעים הוא חברי מפלגת כחול לבן מבצעים חיקוי של דג. בראיון שהעניק היום גנץ לטמקא (שבו הוכיח שוב שהוא לא ראוי לתפקיד ראש הממשלה, אבל נניח לזה) כל מה שהיה לו לומר על הר הבית הוא שהוא “לא מגלגל אחריות.” על היכולת של קומץ משוגעים שרוצים מלחמת גוג ומגוג להזיז בקלילות את ראש הממשלה באחד המקומות הנפיצים בעולם, לא אמר דבר. אחרי הכל, לגמרי יתכן שהוא יצטרך את הפסיכים האלה כחברים בקואליציה שיבנה. הם לגיטימיים עכשיו, הם המיינסטרים. גנץ הוא זה שצריך להציג את עצמו ימני כדי להיראות ראוי לשבת איתם.

בשבוע שעבר, הוענק פרס כלשהו ליצחק גינזבורג, אולי הרב היודונאצי ביותר בישראל. האיש שנתן את ההסכמות ל”תורת המלך”, האיש שהישיבה שלו ביצהר היא הלב הפועם של הטרור היהודי. בין האנשים שנכחו במקום היו בצלאל סמוטריץ’, שר התחבורה, ורפי פרץ, שר החינוך. פרצה סערה זוטא כאשר הסתבר שהאגף לתרבות יהודית במשרד החינוך מימן את הפרס; האגף מיהר למשוך את תמיכתו. פרץ דווקא הגיע לטקס. וכלום. כמה שמאלנים מחו מול האירוע, וזהו. עוד יום במדינת ישראל.

באמצע השבוע שעבר, סיפקה מכינת בני עלי את מנת התשפוכת הקבועה שלה: אחד אלעזר קשתיאל בישר לחניכיו – המיועדים לקצונה – שהפתרון הרצוי לשאלת הפלסטינים היא שעבוד שלהם. לטובתם, כמובן, שהרי בכך יקשרו את עצמם לעם מוצלח: “בוא תהיה עבד שלי, בוא תהיה שותף להצלחה.” בני עלי היא ספינת הדגל של הציונות הדתית. שקט ודממה נרשמו בקרב אנשי המרכז-לכאורה. הם נכנסים בחרדים פה ושם; אלה, אחרי הכל, לא משרתים בצבא. אבל לא מדברים סרה ביודו נאצים של סמוטריץ’ ושקד.

לא היה מסובך מדי לתקוף את שקד וסמוטריץ’ באמצעות היהדות דווקא. לא האורתודוקסית, כמובן. יאיר לפיד הכריז על עצמו פעם כיהודי רפורמי, כנראה למגינת ליבם של רבנים רפורמים. אילו רצה, הוא יכול היה לצטט את יהוה המשתיק את המלאכים השרים עם טביעת צבא פרעה: “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?” אפשר היה להעמיד כנגד הסמוטריצ’ים את האידיאל של תיקון עולם שמפעם, למשל, ביהודי ארה”ב. אבל זה לא יקרה, כי בסופו של דבר המרכז היהודי מאמין בעליונות יהודית לא פחות מאשר הימין היהודי. ובסופו של דבר, למרכז היהודי אין תשובה לשאלה של הימין הדתי, “אם אתה לא מקבל את התורה, מה אתה עושה פה?” הרי המדינה הוקמה על גזל ורצח; לצדנו עומד יהוה עם אגודל מונף; מי ניצב בצד שלך?

ללפידים ולגנצים אין תשובה, או – גרוע משמעותית יותר – הם מפחדים להשמיע אותה בשל חשבונאות זולה כלשהי. ועל כן נמשיך להתדרדר הלאה, היודו נאצים יהפכו למרכז החדש בעקביות. לםני 35 שנים, הכנסת הקיאה מתוכה את כהנא. ח”כים יצאו כשהוא נואם. היום לפיד וגנץ ימכרו את נשמתם בעבוד נזיד העדשים של יורשיו, ויחנקו בכך כל סיכוי למדינה דמוקרטית. זאת יש לזכור: הימין הקיצוני מנצח כאשר המרכז קורס. ושלנו קרס מזמן.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

עדכון מחזית הלוחמה המשפטית

ולמלשינים אל תהי תקווה

“התובע [שי גליק] הוא דילטור, מלשין, או בלשון העם ‘שטינקר’. התובע הוא פעיל ימין מוכר, שפועל כאותן הציפורים המנקות את שיניו של התנין: בעוד ארגונים כמו ‘אם תרצו’ פועלים בחסות ממשלתית, התובע מסתער על השיירים של פעילותן. פעילות הרדיפה וההלשנה של התובע היא עיקר פעילותו הציבורית, ולשם כך הקים ארגון המכונה בצלמו, שמספק לו את המשאבים לפעילות הרדיפה שלו.”

כך תיארתי את שמאי (”שי”) גליק בכתב ההגנה שהגשתי בתביעת הסרק שהגיש נגדי (39526-07/17, אם יש לכם זמן לבזבז) ביולי 2017. השבוע נמחקה התביעה הזו (יחד עם התביעה שהגשתי נגד גליק), אנחנו עדיין מחכים להוצאות, אבל נרשמה הצלחה בלתי צפויה: סעיף 3 להסכם קובע כי “הצדדים מבינים כי ככל הניתן יש לשמור את הוויכוח האידיאולוגי ביניהם לזירה הציבורית והם מתחייבים לעשות ככל שביכולתם כדי להמנע מהגשת תביעות לשון הרע הקשורות לאותם ויכוחים אידיאולוגיים […] הצדדים מבינים גם שיתכן שבית המשפט יהיה מוסמך להוציא צו חוסם כנגד מי מהם שיגיש תביעות מרובות בעילה של לשון הרע בנסיבות כאלה.” ההדגשה שלי.

למה זה חשוב? ובכן, פה צריך לחזור אחורה כמה שנים. לגליק יש היסטוריה ארוכה של התקפות אישיות עלי ואיומים עלי ועל זוגתי, גלינה ווקס. הנה דוגמא קלאסית.

תכתובת בין שמאי גליק לבת-זוגו של יוסי גורביץ, כפי שהוגשה לבית-המשפט

גליק הפך את ההצקה וההתקפה האישית לאמנות. יש לי עור עבה ועל כן השתדלתי פשוט להתעלם ממנו. האיש מותיר רושם של אדם שזקוק נואשות של תשומת לב, במיוחד של יריביו, ושהוא זקוק להכרה מהם. על כן הקפדתי שלא לתת לו כזו וסירבתי לבקשות החברות הנלעגות שלו בפייסבוק. ההתקפות של גליק עלי היו בשיאן בשנים 2014-2016, במהלך ואחרי צוק איתן, במהלכן הוא איים שהגיש נגדי תלונה במשטרה (תלונה שכפי שבדקתי לא הוגשה), הפך את הפעילות שלי בארגון יש דין למוקד לחץ על הארגון (בשלל טענות שווא, שהחוזרת שבהן היא שהייתי “מנהל בכיר” שם) וניהל לוחמה פסיכולוגית נגד גלינה. לאחר עוד סיבוב של השמצות שלי פשוט נמאס לי, וסחמתי את החלאן בפייסבוק.

חלפה כשנה וחצי. בסוף מאי 2017 כתבתי את “הצל שלי ואני”, שבו פירטתי על מחלת הדכאון שאני סובל ממנה. כמה ימים לאחר מכן, כתבתי פוסט נוסף. למחרת בבוקר, גיליתי שהפטריה שלי חזרה. קיבלתי מייל מאדם לא ידוע, אחד שמאי גליק, שהיתה בו כותרת בלבד: “לא פרשת בגלל הדכאון?” שאלתי “מי אדוני”, כי באותה העת לא ידעתי ששי גליק הוא nom du guerre של שמאי גליק, שם שמיועד ליצור הטעיה. החלאן זיהה את עצמו, וזה המשיך כך:

glickpic

זמן קצר לאחר מכן פרסמתי בפייסבוק ובטוויטר צילום מסך של הפניה של גליק, עם הכיתוב “שי גליק, שמכונה גם שמאי גליק, ממשיך להפגין קלאסה אחרי שחסמתי את השרץ בפייסבוק.”

מבלי לשים לב, ומתוך אמונת שווא בחופש הביטוי בישראל, נכנסתי לטווח הלוחמה המשפטית של גליק.

[…]

בשנה וחצי שחלפו מאז שחסמתי אותו בפייסבוק, גליק הפך לסוג של אימפריית דומן. הוא הגדיר את עצמו בגאווה כ”סוג של טרוריסט.” גליק התמחה בביטול אירועים של אנשי וארגוני שמאל. לדבריו-שלו בקישור לעיל, יש לו שתי שיטות: הצפת אנשים שאחראים על האירוע בסמסים מהאספסוף המוסת שלו עד שהם נכנעים, ואם זה לא עובד, הוא מתקשר למשטרה ומודיע שתהיה אלימות במקום האירוע. המשטרה, שממילא לא נלהבת יותר מדי להגן על אירועים של מתנגדי משטר, שמחה על ההזדמנות לתירוץ לבטל את האירוע.

טרור, נזכיר, הוא הפצת אימה לשם השגת מטרה פוליטית. גליק משתמש באיומים באלימות כאמצעי לביטול אירועים, ובמידת הצורך הוא מפעיל פוליטיקאים – בולטת לרעה מירי רגב – כדי להפעיל לחץ ציבורי לסגירת אירועים או מקומות שבו הם נערכים. את סוג הטרור הזה ממשלת ישראל דווקא מחבבת.

גליק לוקח אחריות על ביטול עשרות אירועים של ארגון שוברים שתיקה (מספר מוגזם, ממה שהבנתי; האיש אוהב לקחת קרדיט), ובמידה מוצדקת יותר על סגירת גלריה ברבור, ביטול הופעות של האמן ארקדי זיידס, הצליח להביא לביטול ההשתתפות של ארגון “עמק שווה” בפרויקט “בתים מבפנים”, ועוד. כאשר גליק מצליח באחד ממופעי סתימת הפיות שלו, הוא נוהג להתרברב ולכתוב בפייסבוק “ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם”. מאוחר יותר, משהבין שמדובר באיום, שינה את הנוסח ל”ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם – במסגרת החוק.”

אולי המעשה השפל ביותר שעשה גליק – על כל פנים, מאלה שאני יודע עליהם – היה נסיון לשיבוש חתונתה של יולי נוביק, בשעתו מנכ”לית שוברים שתיקה, באמצעות הפגנה. אחר כך כתב בפייסבוק, המכשיר רב העוצמה בהיסטוריה להפצת שנאה, “ברוכה השבה לעולם הרווקות, מאחל לך יולי שיהיה לך רק רע בחיים.”

איך הייתם מכנים אדם כזה?

[…]

לא הייתי מספיק ערני לכך, אבל שובו של גליק לחיי סימן שלב חדש במאבק שלו. במאי 2017 הגיש גליק את תביעת הדיבה הראשונה שלו, כנגד שוברים שתיקה. הארגון סירב להגיב לאיזו שטות של גליק בציינו שמדובר בטרול ושקרן. זה הספיק לגליק להגיש תביעת דיבה. הוא הגיש אותה בבית המשפט לתביעות קטנות בכפר סבא.

נעמוד רגע על השיטה שבה ניהל גליק את המערכות המשפטיות שלו. הוא הגיש תביעות נגד ארבעה אנשים וגופים עד כה: ראשית שוברים שתיקה, אחר כך אני, אחר כך אודי אלוני, והקורבן האחרון היתה ענת מטר. השיטה היתה קבועה: פניה לבית משפט לתביעות קטנות. האגרה שם היא רק 300 ש”ח. זה הכל. וכפי שציינתי בכתב ההגנה, משהתברר לי שמדובר בשיטה:

“[אני מבקש] לדחות על הסף את תביעת השווא של מר גליק, ולהשית עליו קנס גדול למען יראו וייראו, כדי שלא יהפוך נבל ברשות התורה את בית המשפט לתביעות קטנות למכונה לתביעות SLAPP בעלות של 300 ש”ח.”

המסלול היה קבוע: גליק היה מורח כמה שיותר זמן בבית המשפט לתביעות קטנות, התיק היה עובר משם לבית משפט השלום, עוד מריחת זמן – ובסופו של דבר, התביעה נדחית. פעם אחר פעם הובהר לגליק שבית המשפט לתביעות קטנות איננו המקום להגשת תביעת לשון הרע, ופעם אחר פעם הוא בחר להתחיל שם.

לכלל של “התביעה נדחית” יש חריג אחד: אודי אלוני לא התייצב לדיון בבית המשפט ומשם דברים הסתבכו (והתביעה עדיין עומדת, ואל תעשו את הטעות הזו.)

אבל עד שהתביעה נדחית, גליק מבזבז את זמנם וכספם של קורבנותיו, גורם להם מעמסה ומועקה, ואנשים שעושים דברים רציניים צריכים לתת לשי גליק תשומת לב שלה הוא תאב כל כך – תאב כנראה יותר מאשר לכסף, משום שעד כה התביעות לא הועילו לו.

במקרה של שוברים שתיקה, גליק שילם לארגון פיצויים של 1,500 ש”ח בסך הכל – הרבה פחות מהזמן והכסף שהארגון הקדיש לנושא. במקרה שלי, שאלת ההוצאות עדיין פתוחה, אבל ספק אם הם יחזירו לי את הלילות חסרי השינה. מה אם תיפול על השופט הלא נכון, מה אם תעשה טעות קריטית בעדות, מה אם. וכל זה בגלל גידוף שגרתי למדי, גידוף שכלל איננו דיבה.

כשיצאתי למסע המיותר ברובו הזה, כלל לא חשבתי שהוא יגיע למשפט. יש בישראל הלכות לשון הרע ברורות למדי. הלכת בן גביר העניקה לאיתמר בן גביר פיצוי של שקל אחד על הכינוי “נאצי קטן.” פס”ד אם תרצו, המאוחר ממנו, קבע שתביעות כאלה צריכות להדחות על ידי בית המשפט. כתבתי אז, בבטחון שהתברר כמופרז, ש”זה נצחון גדול לזכות הדיבור בישראל, ונצחון עוד יותר גדול למאבק בבריונות המאורגנת. […] וזה נגמר. לא יהיו יותר תביעות כאלה. הפסיקה של העליון מחסלת אותן.” לא העלתי על דעתי שמשפט כזה יכול להמשך שנתיים. אחרי הכל ולמרות הכל, נשארו בי שרידי אמונה במערכת הצדק הישראלית.

ואולי עכשיו, אחרי סעיף 3 בפסק הדין, מסע הרדיפה המשפטי של גליק ייבלם. אם הוא יתבע אתכם על קשקוש כלשהו, כמנהגו, הפנו את בית המשפט לפסק הדין הזה. אולי זה יעזור בפעם הבאה ששופט לא ירצה לעשות את העבודה שלו, קרי לפסוק.

[…]

אבל, בסופו של דבר, הנצחון האמיתי שייך לענת מטר. במקרה שלה, נאלץ גליק בשפל רוח להסכים לפשרה שבמסגרתה הוא ימשוך את התביעה בתנאי שענת מטר תפרסם פוסט בפייסבוק שמבהיר מדוע כינתה אותו “ארכי פאשיסט.” דבריה של מטר ראויים לציטוט:

“בהקשר הנוכחי כדאי להזכיר את מקומה המרכזי של ההלשנה במשטר פאשיסטי, או בעל תווים פאשיסטיים ניכרים. בניסוי החינוכי המפורסם, ‘הגל השלישי’, תופעה של הלשנה נרשמה כאחד הסממנים המובהקים שאפיינו את גלישת התלמידים לקבלה של פאשיזם. מחזהו של ברכט, ‘המלשין’, הוא אולי הביטוי החזק והמתומצת ביותר לאימת ההלשנה: התגייסותו של האזרח מן השורה לשמש זרוע של המשטר ולהודיע על כל מופע של חריגה מהתכתיב הלאומי-קונסנסואלי.

“מהתובנה הזו של האידיאולוגיה הפאשיסטית נגזרת ההגדרה של הפשיסט כמי שפועל להשתקה, בשם טובת האומה כביכול, להלשנה על קולות ביקורתיים עפ”ר משמאל שיוצאים מהשורה וסימונם כאויבים, בוגדים וכו’.

“לפיכך, בהתאם לפעילותו של שי גליק וגישתו למוסדות, ארגונים שמביעים עמדות החורגות כאמור מתכתיבי השלטון, תיאורו כפאשיסט הינו להבנתי המקצועית ולדעתי מדויק.”

לקח נוסף מהפרשה שלי הוא שבריונים הם פחדנים: גליק היה להוט מאד להמשיך את התביעה – עד הרגע שבו הגשתי נגדו תביעת דיבה משלי בשל טענות שקריות, וציינתי שמדובר בזדון מובהק.

glick_defame1

מהרגע הזה, עשה גליק הכל כדי לסיים את התביעה. יתכן שהיא הסתיימה טוב יחסית בדיוק בשל כך. לקח שיש לזכור, אם תמצאו עצמכם מול הארכי פאשיסט (ראו פירוט לעיל) גליק או דומיו.

וכל הזדים, ברגע יאבדו; ומלכות הרשעה מהרה תעקור ותשבר ותכלה.

(יוסי גורביץ)

מותק, הנכבה נעלמה

יחיאל חורב, לשעבר ראש המלמ”ב, עושה לנו NKVD

מי שעוקב אחרי עלילותיה המשונות של מערכת הבטחון הישראלי מכיר את שמו של יחיאל חורב בעיקר לשלילה, כמי שאחראי על סתימת פיות והעלמת אזרחים. חורב היה ראש המלמ”ב, ארגון השושו הפחות מוכר בישראל, במשך תקופה לא סבירה של 21 שנים (1986-2007), וכפי שחשפו בסוף השבוע ארגון עקבות והגר שיזף ב”הארץ”, הוא לקח על עצמו לשפץ את ההיסטוריה הישראלית, או, אם לדייק, להעלים את הנכבה. (גילוי נאות: לפני שנים עבדתי לצד ליאור יבנה, ממייסדי עקבות, והגר שיזף ביש דין. אני ממליץ על החוויה בחום.)

מה קרה םה? די פשוט. המנדט של המלמ”ב עמום למדי, כמקובל בארגוני שושו, אבל הוא אחראי בעיקר על פיקוח על כל מה שקשור לתוכנית הנשק הגרעיני שמפעילה ישראל (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה). לפני 17 שנים עלה חורב על ראיון גאוני. הוא הודיע לשלל הארכיונים הרשמיים והפרטיים בארץ שהוא ואנשיו מתכוונים לעבור על המסמכים שלהם ולסנן מתוכם כל מידע שנודע לתוכנית הגרעין דלעיל. נשמע הגיוני, לא?

רק שכרגיל, זה לא נעצר שם. התירוץ הבטחוני היה, כתמיד, רק תירוץ. תוך זמן קצר החל המלמ”ב להורות על הכנסתם של מסמכים הנוגעים לנכבה לכספות, ובמקום שבו יש לו יותר השפעה, פשוט החרים אותם. במקרים אחרים, הארגון הורה על צנזורם של מסמכים.

חורב אמר לשיזף בגלוי שהמטרה של העלמת המסמכים היא לסייע להכחשת הנכבה: חוקרים של הטיהור האתני שהתרחש פה ב-1947-1948 יתקשו לבסס את הטענות שלהם, אם המסמכים שהם צריכים נעלמים מהארכיונים. לא במקרה, חורב וחבר מרעיו הורו גם על העלמת מסמכים שכבר צוטטו במחקרים אקדמיים. בתגובה לשאלה של שיזף, “בני מוריס כבר כתב על המסמך הזה, אז מה ההגיון להשאיר אותו חסוי?” עונה חורב:

"אני לא זוכר את המסמך המדובר, אבל אם הוא ציטט ממנו, אבל אין את המסמך עצמו, אז העובדות שלו לא חזקות. אם הוא יגיד 'כן, יש לי את המסמך', עם זה אני לא יכול להתווכח. אבל אם הוא רק אומר שזה כתוב שם, יכול להיות שזה נכון ויכול להיות שזה לא נכון. אם המסמך כבר היה בחוץ והיו סוגרים אותו בארכיון, הייתי אומר שזו טיפשות. אבל אם מישהו ציטט משהו, זה הבדל של יום ולילה מבחינת תקפות הראיה שהבאת".

על שלושה שקרים הציונות עומדת: על כך ש”פלסטינה היא מולדת היהודים”, שקר שחוצפתו מדהימה לאור העובדה שרוב היהודים כאן הם מהגרים וצאצאי מהגרים; על כך ש”הארץ היתה ריקה” כאשר הציונים חדרו אליה; ועל השקר שב-1947-1948 לא היה גירוש המוני וטבח של האוכלוסיה הילידה, אלא שהיא “ברחה.” למה ברחה?

לא מסובך להפריך כל אחד מהשקרים הללו. הראשון, למשל, מרוקן ממשמעות את המושג של “מולדת.” את השני מפריכים רישומי המסים העות’מנים. הטיהור האתני של 1947-48 מתועד לעייפה. בעוד ששני השקרים הראשונים הם לתצרוכת פנימית בעיקרם, השקר השלישי הוא הבעייתי ביותר מבחינת הממשלה: מעט מאד אנשים בעולם מקבלים אותו. ובעידן שבו הקונגרס האמריקאי מתחיל לדון – הכל בשלבים ראשוניים מאד – בפיצויים לצאצאי העבדים, הרעיון של דיון פתוח על מה שעשתה ממשלת ישראל בשנות הנכבה מטריד את הממשלה הנוכחית מאד.

אז מצד אחד, מנהלים מאבק מטופש להפליא כנגד ה-BDS, ומצד שני, מסוכן יותר, מגבילים את הגישה לאמת. גונבים מאיתנו את האמת ההיסטורית שלנו, את היכולת שלנו לעשות חשבון נפש, את היכולת שלנו להבין מה עשו אבותינו ומאיפה אנחנו באים, להבין את שכנינו ואת הדרך אל מחוץ למלכודת שבה אנחנו חיים.

המדינה הדמוקרטית היחידה בעיני עצמה עוסקת כבר 17 שנים, בשם הבטחון המהולל, בשכתוב היסטוריה ברמה שלא נראתה מאז ימי קומיסרי התרבות של סטאלין. ובמסגרת הטירוף של מלחמת צריבת התודעה, ההתנהלות הזו נראית להמוני ישראלים הגיונית לגמרי. אם יתהו על משהו, הם יתהו למה הדברים ההם תועדו בכלל ומי צריך לדעת את זה. כפי שכבר נכתב פה, במובנים מסוימים ישראל היא מדינה מזרח אירופית טיפוסית. לא במקרה קל לממשלת הימין להתחבר למשפצי ההיסטוריה מהונגריה ופולין.

אבל ממשלת פולין יכולה ליצור מצג שווא על מערכת היחסים של מדינתה והמיעוט היהודי שלה ככל שיעלה על רוחה; לכל היותר תרעיל את נפש האוכלוסיה שלה ותגדל דור חדש של מכחישי הפניית הגב הגדולה והביזה המסיבית. כשממשלת ישראל מחנכת את האוכלוסיה שלה שלא היתה נכבה – הנה, לך תמצא את המסמכים? מה הטיעונים שלך בכלל? – היא דוחפת את האוכלוסיה למלחמת נצח. מי ששולט בהווה שולט בעבר, ומי ששולט בעבר שולט בעתיד. והעתיד שממשלת ישראל רוצה, כפי שאמר ראש הממשלה, היא חיי נצח על החרב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הערה על תרבות השקר של צה”ל

ושתי הערות נוספות על תחקיר דין יששכרוף

למען ה-hasbara מותר לשקר: תחקיר של ברוך קרא שפורסם אמש בתכנית "המקור" (ה’) עסק בפרשת דין יששכרוף שהסעירה בשעתו את המדינה. אירוע מרכזי בפרשה היתה התייצבותו של אחד עמרי סיינר, רס”ן שלם בצה”ל, יחד עם שורה של חיילים אחרים. סיינר תיאר את עצמו כמ”פ של יששכרוף והחיילים תיארו את עצמם כחיילים ששירתו איתו; כולם טענו שהאירוע לא התרחש; כולם הישירו אצבע אל המצלמה, וכולם טענו שיששכרוף שיקר.

וכולם שיקרו.

אתמול נחשפה האמת ששוברים שתיקה ניסו, בהצלחה חלקית מאד, להוציא לתקשורת: שסיינר לא היה המ”פ של יששכרוף בתקופה המדוברת ושהאירוע התרחש בתקופת המ”פ הקודם, דן סוריאנו. האחרון אמר מפורשות שהוא לא הכיר את רוב החיילים שהופיעו בסרטון ההוא.

מה מניע אנשים כמו סיינר והבוס שלו ב”מילואימניקים בחזית”, עמית דרי, לשקר? זה די ברור, הם חיים מהשקרים הללו. הם תועמלנים מקצועיים. גורמים עלומים מעבירים להם מיליוני שקלים כדי שיפיצו את השקרים שלהם. אירונית, בהתחשב בטענה הקבועה נגד שו”ש = “למה בחו”ל” – עיקר הפעילות של דרי וסיינר היא בחו”ל.

אבל מה גורם לקבוצה של סתם חיילים לבוא ולהעליל כך (חלקם לא מצליחים להסתיר את החיוך) על הקצין שלהם? משום שצה”ל והכיבוש בנויים על שקר. משקר החייל למ”מ שלו, משקר המ”מ למ”פ, וזה למג”ד וכן הלאה עד לרמטכ”ל. והם משקרים גם לציבור. הציבור, מצידו, אוהב שמשקרים לו. אחרי הכל, הוא יישן פחות טוב בלילה אם יידע מה בניו עושים. הכיבוש מבוסס על שקרים לציבור ואיננו יכול לעמוד בלעדיהם; והחיילים יודעים אינסטינקטיבית מה תפקידם: לשקר. ויש מספיק מהם שיעשו זאת בהתלהבות ובהנאה.

גלימות במקום מגפיים: הכיבוש לא היה עומד ללא משפטנים שיצדיקו אותו, שיעטו אותו באצטלה מכובדת. אתמול הוכיחה הפרקליטה לעניינים מיוחדים, נורית ליטמן, עד כמה נחושים הפרקליטים להתייצב גם לצד מערכת ה-hasbara. ליטמן הכחישה שהיתה כוונה פוליטית בנסיון ההעמדה לדין של יששכרוף, אבל לא הצליחה להסביר איך יצאה ההודעה חסרת התקדים שלה, שקבעה – לפי ההזמנה של סיינר ודרי – שיששכרוף הוא שקרן.

השקר שעליו לא התעכבה התכנית של דרוקר היה אחר. ההעמדה לדין של יששכרוף היתה צעד קיצון לא רק משום שמדובר היה בצעד פוליטי למשעי; הוא היה צעד קיצון משום שכעקרון, כחלק מטיוח הפשעים בגדה, הפרקליטות לא מעמידה לדין חיילים לשעבר. השיטה פשוטה: מצ”ח והפרקליטות הצבאית מורחים את הזמן עד שהחייל המעוול יוצא מגדר חוק השיפוט הצבאי, ואז אומרים שמה לעשות, אין להם סמכות עליו. אם הפרקליטות האזרחית רוצה, שתטפל. הפרקליטות מקפידה לא למסור נתונים, אבל המספרים של חיילים לשעבר שמועמדים לדין באזרחות על עבירות כנגד פלסטינים הם אפסיים.

כשקרא הציק לליטמן בכך שהציג לה עדות אחרת על התעללות, ליטמן התחמקה ואמרה שלא כך מנהלים חקירה. זה נכון. אבל על כל עובד ציבור שנודע לו על עבירה חלה החובה לדווח עליה. עכשיו נראה אם ליטמן תעשה את המינימום הנדרש ממנה. אל תעצרו את נשימתכם. היא רקובה כמו המשטר שהיא מסנגרת עליו, ומי שמפקח עליה – שי ניצן – רקוב ממנה.

הכלב שלא נבח: ואחרי הכל, קרא ודרוקר נכשלו במשימתם. סוריאנו אומר להם שהוא לא מבין בכלל למה מתייחסים לתקרית של יששכרוף, שהוא יכול לספר סיפורים הרבה יותר גרועים על חברון, שאלה זוטות. ואתה עוצר את נשימתך: האם זה יקרה? האם קרא יזמין אותו לפרט?

כמובן שלא. זה היה הורס את המשחק. והמשחק הוא העמדת פנים שאנחנו רודפי צדק. אנחנו נעמת את יששכרוף עם סיינר ודרי ואפילו נגבה עדות מפלסטיני מזדמן, אבל נקפיד לומר שהתקרית היא חריגה. שישו בני מעיכם, צופים יקרים: הכל בסדר. הכל היה תקרית מבודדת. ואם המ”פ אומר שיש דברים גרועים יותר, נקפיד לא לדעת מה הם. עלו על משכבכם בשלום. במופלא ממכם אל תדרשו.

אחרי הכל, אתם לא רוצים להיות דין יששכרוף החדש, נכון? זה דורש מחירים קשים לעיכול. יש גבול לרדיקליות שהתקשורת הישראלית מרשה לעצמה. אתמול דרוקר וקרא התוו אותו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ישראל לא שווה מלחמת אזרחים

תשובה לאלוף בן

מאז לידתה מלווה ישראל בחשש, מעורב במידה של תאווה וערגה, ממלחמת אזרחים. אחרי הכל, אם יש עם יהודי, זה ב-DNA שלו: מלחמות החשמונאים היו בחלקן הניכר מלחמות אזרחים (תחילה נגד המתיוונים, אחר כך בין פרושים וצדוקים), ועל המיתוס על חורבן הבית השני מיותר להרחיב את הדיבור. המדינה הוקמה בשפיכות דמים לא רק של פלסטינים, אלא גם של יהודים: הסזון הגדול, הסזון הקטן (של 1947), אלטלנה כמובן, המהומות (המובנות לגמרי) סביב הסכם השילומים עם גרמניה החדשה-לכאורה, שלל המחתרות החמושות שהמשיכו להתקיים עד אמצע שנות החמישים.

מאז הקמת ההתנחלויות, ב-1967, האיום במלחמת אזרחים נמצא תדיר על סף התודעה. כשמנהיגי מתנחלים אומרים שהם לא “יוכלו לשלוט בקיצונים”, הם מאיימים בטרור כנגד המדינה מצד אזרחים, וכשהם אומרים שפינוי מאחזים והתנחלויות “קורע את העם”, לזה בדיוק הם מתכוונים. הם צריכים שהאיום הזה יהיה אמין כדי לשמור על הנדל”ן שלהם ומעמדם. הוא ודאי הפך למוחשי יותר אחרי רצח רבין, שהיתה לו השפעה מצננת על ראשי הממשלה מן המרכז שבאו אחריו, והוא בא לשיאו בפיגועים במהלך ההתנתקות ובפרעות עמונה ב-2006 שלאחריה (מקרה חריג שבו שני הצדדים, המתנחלים והמשטרה, נגררו לאלימות קשה.) המשטרה החשאית ייחסה לתנועת המרד של איש הימין הקיצוני מאיר אטינגר נסיון למוטט את המשטר החילוני באמצעות פיגועים נגד נקודות תורפה, בעיקרם מקומות מקודשים למוסלמים. (כאן יש לסייג ולהזכיר שאף שהמשטרה החשאית הציגה את מניפסט המרד, לא ברור שהוא אכן מקושר לאטינגר, ושכלל לא הוכח קיומה של מחתרת כזו; המשטרה החשאית הנעבכית נאלצה לשחרר את אטינגר לאחר שהוחזק חודשים במעצר מנהלי, שם על פי הדיווחים עונה.)

השמאל הישראלי, מצידו, לא כל כך מאיים במלחמת אזרחים: האיומים מצידו הם איומים על עזיבה. זה הרבה פחות מפחיד ומשמעותית יותר פאתטי, סוג של “אני עוד דקה הולך” של מוכר קרטיבים בחוף, אבל לגמרי יתכן שזה יהיה יותר אפקטיבי בפירוק המדינה.

למרות הכלל הזה, לפני מספר ימים פרסם עורך הארץ, אלוף בן, מאמר שבו הוא מפנטז וכמעט עורג למלחמת אזרחים. הוא כותב ש”כשהשלווה הפנימית תתערער, בגלל קריסה כלכלית או ריבוי הלוויות של חיילים, יקום הפופוליסט החילוני שירכב לשלטון על גל השנאה לחרדים […] כשהנטל יכבד, ולא יהיה ממה לשלם, עשוי לקום פוליטיקאי כריזמטי יותר מלפיד ולשכנע את הציבור שהפתרון למצוקתו טמון בדיכוי אלים של החרדים, בהשלכת משתמטי גיוס לכלא ובכפיית לימודי ליבה באמצעות חיילים חמושים.” בן מזהיר את החרדים עוד ש”הנשק והכסף מצויים ברובם בצד החילוני, וברגע האמת הדתיים הלאומיים שמשרתים צבא ומשלמים מסים יבגדו בחרדים”, כך שכדאי להם להוריד ראש.

ההנחה האחרונה של בן מופרכת. בבחירה בין החילונים ובין החרדים, הציונות הדתית תמיד תבחר בחרדים. גם להם יש סב חרדי וגם להם יש סיוטים מהסב האחר, שהלך לאכול שפנים באיזה קיבוץ. המטרה של הציונות הדתית היא הקמת מדינת הלכה; הם פשוט לא מדברים על זה בציבור.

גם שאר ההנחות בעייתיות. קודם כל, איזה צבא בדיוק ידכא את החרדים ויפטרל ברחובות בני ברק? מי יהיו החיילים שייכנסו לבתי הספר ויחפשו ספרים אסורים? מאיפה תגיע המשטרה החשאית שתפשוט על בתי מדרש מחתרתיים? רוב מוחלט של הכוח של צה”ל עסוק בשיטור בגדה המערבית ומול החמאס ברצועת עזה. לגמרי יתכן שצה”ל מסוגל לכבוש את בית שמש ובני ברק; יש לו את הנשק, ובמידת הצורך את הארטילריה וחיל האוויר, כדי לעשות זאת. זאת בהנחה, הלא ברורה כלל, שהתותחנים והטייסים לא יסרבו לבצע את הפקודה להפוך את רחוב בני עקיבא לרפיח. אפשר לכבוש את השטח; ההתנגדות לא תהיה אפקטיבית.

אבל איך יחזיקו בו? איך תדכא ישראל החילונית מרד של כמיליון חרדים – וכן, אם תהיה הפיכה חילונית כזו, יהיה נגדה מרד?

ואתם רואים? כמו כל ישראלי טוב, מיד נטשתי את השאלות המוסריות ועברתי לשאלות הפרקטיות: כוח אדם, כוח אש, לוגיסטיקה ואיפה להציב את הצלף בפינת סוקולוב-בני עקיבא.

אבל, בראש ובראשונה, הבעיה במאמר של בן היא בעיה מוסרית. החרדים יוצרים, לדעתו, בעיה כלכלית; הפתרון שלו לבעיה הזו הוא כוחה העירום של המדינה, דיקטטורה צבאית. מאפס לפינושה בשלושים שניות.

אבל דיקטטורה צבאית היא עוול מובהק, עוול מובהק שאדם מוסרי לא ישתתף בו. צה”ל מוכתם די והותר בפשעים גם כעת; ספק אם יוכל לשרוד את הכתמים שתצריך מלחמת אזרחים, אולי הרעה שברעות המוכרות למין האנושי, ובדיכוי הצבאי שיצטרך לבוא אחריה. יתר על כן, הדיכוי של בן הוא דיכוי אידיאולוגי מובהק: הוא יכריח את החרדים ללמוד מה שאינם רוצים ללמוד. נו, זו כבר הולכת להיות הצלחה מסחררת. מעבר לחוסר היכולת ללמד ילדים כנגד רצונם ורצון הוריהם, כל האידיאולוגיה והמרטירולוגיה החרדית בנויים בדיוק לסוג כזה של מאבק. באיזשהו שלב איזה רב ימות במרתף עינויים כי לא הסכים לומר אילו ילדים משתתפים בחדר הסודי שלו, ויקום לנו יורש לרבי עקיבא ועשרת הרוגי מלכות. גרייט סקסס.

(ושוב אני גולש לפרקטיקה במקום מוסר. קשה, המגפה הישראלית הזו שלכם.)

בן מציע למעשה לישראלים הליברלים את הפתרון המצרי: ניתן לאיזה א-סיסי לדכא את ההמונים הדתיים. סביר שיש לא מעט ליברלים ישראלים שיתפתו לפתרון העוועים הזה, לחרפת הנצח שלהם; בן מכיר את נפש בהמתו. אבל כשהליברלים המצרים התייצבו מאחורי א-סיסי, הם איבדו את הלגיטימיות שלהם. אין חצי דיקטטורה צבאית; אין דיקטטורה צבאית מוצדקת. בן רומז שישראל צריכה לנהל שתיים מהן במקביל: אחת כנגד הפלסטינים ואחת כנגד החרדים. סוג של גרסה ל"בניכוי הערבים והחרדים, מצבנו מצוין."

וכאן הפער בין השמאל, מה שנשאר ממנו, ובין הימין. הימין הישראלי מתנגד לדמוקרטיה. אין לו שום בעיה עם דיקטטורה צבאית על פלסטינים, ואם לשם כך הוא יצטרך לנהל מלחמת אזרחים, הוא ינהל אותה. הוא יבכה אחר כך דמעות תנין, אבל הוא ינהל אותה. הערכים שלו הם ערכי דם ואדמה.

השמאל, מצד שני, מבסס את הערכים שלו על הומניזם. ואתה לא יכול להיות הומניסט ולנהל דיקטטורה צבאית. אתה לא יכול להאמין בזכויות אדם ולפטרל בקסבה של בית שמש. כן, במשך שנים שכנעו אותנו שהומניזם וכיבוש על הפלסטינים יכולים לעבוד ביחד, או ליתר דיוק – שמאחר ואנחנו נצטרך את הצבא כדי לפנות התנחלויות, אנחנו לא יכולים לסרב להכרעה הדמוקרטית להמשיך את הכיבוש; אבל ספק אם מישהו מאמין בכך עוד. לא במקרה, השמאלנים או משתמטים משירות צבאי, או עוברים ליחידות עורפיות. לא הרגליים שלהם יצעדו בחברון ובשכם. ואם בן חושב שהם יסכימו לשרת בדיקטטורה צבאית גם בביתר עילית, כדאי שיחשוב על זה שוב.

הפנטזיה של בן מובנת. הדמוגרפיה לא נראית טוב, בלשון המעטה, למיעוט הליברלי בישראל. הפיתוי לדחות את הכרעת הציבור באמצעות כוח נשק וחלקות לשון – צורך כלכלי, השתמטות – גדול. אבל ישראל, בפשטות, לא שווה מלחמת אזרחים. אם החזון שיש לליברלים מרכזיים כלפיה הוא משטר צבאי, עדיף ללכת.

הערכים הליברליים יובסו בכל מקרה במלחמת אזרחים: אם ינצח הימין, הוא יכריע אותם; ואם ינצח המרכז, הוא יהרוג את ערכיו-שלו. דבר אחד הוא לבקש מאזרחים להגן על ארצם מפני אויב חיצוני; דבר אחר הוא לבקש מהם להתנגד להתקוממות של חלק מהאזרחים; ודבר אחר לגמרי הוא לדרוש מהם לצאת להפיכה כנגד חלק גדול באוכלוסיה שלא אחז בנשק. העובדה שהפתרון הזה בכלל עולה על הדעת צריכה להדאיג.

נפגש במקום שבו אין חשיכה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)