החברים של ג'ורג'

מרכז רבני אירופה מיילל על אנטישמיות, אבל בדיקה של המספרים שלו-עצמו אומרת שזה לא המצב

בפרצוף חמור סבר, דיווח חלק ניכר מהתקשורת היהודית בישראל על הודעה לעיתונות של מרכז רבני אירופה (מר”א). האחרון, שמורכב מרבנים אורתודוקסים למשעי, הכריז ש-40% מיהודי אירופה “מסתירים את דתם”, ובעיתונות היהודית מיהרו לייחס את הסיבה לכך לאנטישמיות. הנה, נמצאה הסיבה שבגללה אסור לכם לברוח מכאן לברלין: יש אנטישמים שם בחוץ.

רק שמבט מעמיק יותר על הנתונים מציג תמונה שונה באופן ניכר. לטענת מר”א, 70% מיהודי אירופה לא יגיעו לבתי הכנסת במהלך החגים. 40% מיהודי אירופה, אומר הארגון, “כלל לא מביאים את יהדותם לכדי ביטוי בחייהם, לא מבחינה דתית ולא חברתית קהילתית”, כאשר 75% מהילדים היהודים באירופה לא לומדים בבתי ספר יהודיים, ובארגון טוענים שהיקף ה”התבוללות” בקרב יהודי אירופה הוא 80%.

אני אשתמש במספרים האלה כי אין לי מספרים אמינים משלי, ואצא מנקודת הנחה שהם נכונים. אלא שמה שהם מעידים עליו הוא לא אנטישמיות: מי שליהדותו “אין כלל ביטוי בחייו”, מי שלא רוצה שהילדים שלו ילמדו בבתי ספר יהודים ומי שברוב מוחלט של המקרים מעדיף שהצאצאים שלו לא ימשיכו את המסורת היהודית, לא סובל מאנטישמיות. להיפך: הוא חי בחברה שכל כך מקבלת את היהודים, עד שאין לה שום בעיה שהם יתערבבו בקרבה. חברה אנטישמית, נזכיר, לא היתה מקבלת יהודים; האנטישמיות המודרנית ראתה ביהודים נטע זר ובעצם הרעיון של התערבבותם באוכלוסיה האירופית, סכנה לטוהר ה”גזע” או “האומה.” זה לא המצב היום. להיפך.

הבעיה של מרכז רבני אירופה – ×›×™ מבחינת יהודי אירופה, כמסתבר, אין כל בעיה – היא שרוב יהודי אירופה לא רוצים להיות יהודים יותר. בכך, הם מצטרפים למסורת היהודית הארוכה ביותר: זו של נטישת היהדות. המונח המדויק יותר למי ש”כלל לא מביא את היהדות לכדי ביטוי בחייו” הוא “לא יהודי” או “יהודי לשעבר.”

אבל, כמובן, רבנים אורתודוקסים לא יכולים להכיר במושג של “יהודים לשעבר.” התיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון, שמוציאה עשרות מיליונים מדי שנה כדי לשכנע אנשים ממוצא יהודי שהם צריכים להשאר יהודים גם אם יהדות מעוררת בהם במקרה הטוב פיהוק ובמקרה הרע סלידה, מחזיקה באותה העמדה עצמה. כלומר, במקום “יהודי אירופה” צריך לקרוא “אנשים שנתפסים כיהודים על ידי הרבנים, לעתים קרובות בעל כורחם,” והכותרת “40% מיהודי אירופה מסתירים את דתם” צריכה להפוך ל-”40% מהנתפסים כיהודים על ידי הממסד הרבני לא רואים את עצמם ככאלה.”

אבל ×–×” ×”×™×” פחות מפחיד, נכון? אחרי הכל, הרבנים מדברים על “השואה השקטה” כשהם מדברים על “התבוללות” – כלומר, אובדן עניין של יהודים בדת שלהם וסירוב שלהם לשתף פעולה עם איסור קיום מערכות יחסים עם לא-יהודים – אלא שספק אם יש שימוש בזוי יותר בזכר השואה. זו היתה רצח של מיליוני יהודים, שלוותה בתהליך של דה-הומניזציה ועינויים שלהם; ה”שואה השקטה” לכאורה היא בחירה מודעת של יהודים להפסיק להיות יהודים. כדי לחשוב שזו מקבילה לשואה, אתה צריך להיות נאצי או רב אורתודוקסי – שניהם יראו בכך אסון לטוהר ×”×’×–×¢.

אלא שלאסונה של האורתודוקסיה היהודית, הנאציזם הוציא שם כל כך רע לתורות ×’×–×¢, שהיא מתקשה מאד – בקרב יהודים אירופאים ואמריקאים, על כל פנים – לשמר את תפיסת ×”×’×–×¢ הטהור שלה. בין בחירה של יהודים להפסיק להיות יהודים ובין אנטישמיות אין כלום; אם כבר, נטישה של היהדות האורתודוקסית היא נטישה של תורת ×’×–×¢, כלומר ההיפך מאנטישמיות, וזה משהו שאדם סביר צריך לעודד.

וכן, יש אנטישמיות באירופה. היא מתפרצת בכל פעם שישראל טובחת בפלסטינים במספרים חריגים. העובדה הזו, וזו עובדה, מאד לא נעימה לתועמלנים ציונים: היא אומרת שיש קשר בין עליה באנטישמיות ובין פעולתה של קבוצה של יהודים, לגמרי במקרה ציונים. אז המטרה של התועמלנים הציונים היא להכחיש את הקשר הזה. אבל הוא שם.

האנטישמיות באירופה היא היום, ברובה המכריע, אנטישמיות מוסלמית. ככזו, אי אפשר לנתק בינה ובין פעולותיה של ישראל. היהודים באירופה נתפסים, לעתים קרובות שלא בצדק, כשלוחה של ישראל; אבל בכך, אין מנוס מלומר, יש להאשים דווקא את ישראל. היא-היא שמתעקשת לדבר על עצמה שוב ושוב כמדינה יהודית; היא זו שדורשת מהפלסטינים בה כמדינה יהודית; היא זו שראש הממשלה שלה בירך את ראש הממשלה הבריטי, בבואו לכנסת, ב”ברוך בואך לכנסת היהודית”, אף שיש בה מספר לא מועט של לא-יהודים.

הירידה באנטישמיות היא מה שמטריד את המדינה הציונית. ירידה באנטישמיות, ולמרות תקריות אנטישמיות ברור שהחברה האירופית הלא-מוסלמית הרבה פחות אנטישמית מאי פעם, שומטת את הקרקע מתחת לציונות. ישראל הרי לא מסוגלת למשוך אליה יהודים אלא בכוח הפחד. היא מתקשה לשמור בה את צעיריה. ואנשים שמפסיקים להיות יהודים מפחידים אותה עוד יותר: המסר לצעיר החילוני המשכיל בישראל, שיהדותו היא במקרה הטוב קליפה דקה, חתרני במיוחד. הרי הטענה הציונית הניצחת נגד “התבוללות” היתה שזו היתה טקטיקת השרדות גרועה. הנה, היא מצליחה. והיא מאפשרת חיים טובים הרבה יותר. אז מה נשאר למדינת היהודים דה לה נתניהו להציע?

כלום. וזה מה שמפחיד. זוכרים איך איימו עלינו לפני כמה שנים בכך שהשם הנפוץ בבריטניה הוא מוחמד? אז השבוע הסתבר שזה גם השם הנפוץ ביותר בישראל – וזה התברר אחרי שרשות האוכלוסין וההגירה צנזרה את העובדה הזו. כפי שהיא עושה כל שנה.

אולי הכשלון הגדול ביותר של הציונות הוא להפיח תוכן חיובי כלשהו ביהדות. בשעתו היא דיברה על החזרת היהודים אל הנורמליות אבל אי אפשר להיות בו זמנית נורמלי ויהודי. התפיסה היהודית הבסיסית מדברת על “עם נבחר.” שני אלה לא מתערבבים, על כל פנים לא מתערבבים טוב. יהודי אירופה הפנימו את לקחי השואה, קרי שגזענות והסתגרות אתנית הם דבר שלילי – ואולי האירוניה העליונה של ההיסטוריה היא שהם יישמו את הלקח ×”×–×” על הדת שהרבנים וישראל מתעקשים, כמו אתם יודעים מי, שהם שייכים אליה מעצם לידתם.

למזלם של היהודים לשעבר, הם לא חיים בישראל ולרבנים אין כוח כפיה עליהם. מה שאי אפשר לומר על אחיהם לדעה שחיים בישראל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

פרסום חריג: אני לא נוהג לעשות את זה, ובעצם לדעתי זה המקרה הראשון מסוגו, אבל לכו קראו את ספרו של צפריר בשן, “כתיבה אפקטיבית.” כמעט כל אחד כאן עוסק בכתיבה, בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לא, והספר הזה הוא מדריך יוצא מן הכלל. עותק דיגיטלי אפשר לרכוש כאן.

(יוסי גורביץ)

התקשורת מ ×– ו ×¢ ×– ×¢ ת מבנצי גופשטיין והכנופיה שלו. אבל גופשטיין הוא רק הסימפטום, ובמחלה – תפיסת חילול הדם היהודית – לא מעיזים לגעת

ארגון להב”ה (למניעת התבוללות בארץ הקודש) והדרקון הלבן הקטן שלו, בנצי גופשטיין, הודיעו שהם מתכוונים להרוס את חתונתם של מוחמד מנסור ובח”ל, מורל מלכה. כפי שאפשר להבין משמה, מלכה היא יהודיה, וגופשטיין וחבר מרעיו ממש לא אוהבים את זה. אז הם מתכוונים להפגין מול החתונה. החתן כבר נאלץ לשכור מאבטחים. נחזור לנקודה הזו.

התקשורת הישראלית הביעה זעזוע ושאט נפש, ולי קצת נמאס מהזעזוע המפוברק הזה; הוא מריח באופן חשוד כמו התחסדות. כי הבה נציג את העובדות.

קודם כל, מנסור ומלכה לא באמת יערכו חתונה. הם יערכו מסיבת חתונה; את החתונה עצמה הם לא יכולים לערוך בישראל, כי החוק הישראלי לא מאפשר לבני שני מילטים שונים להתחתן אלה באלה. אני יכול לחשוב רק על שתי מדינות במאה השנים האחרונות, שבהן יהודים ולא-יהודים לא יכלו להתחתן: המשטר הציוני וגרמניה הנאצית. אני, כמובן, לא הראשון שהעלה את הנקודה הזו: חנה ארנדט כתבה אותה 50 שנה קודם ב”אייכמן בירושלים.”

האיסור הזה לא חדש. הוא קיים מרגע הקמתה של מדינת ישראל. המדינה הצעירה ביטלה הרבה מאד חוקים בריטיים, אבל את שיטת המילטים היא העדיפה להשאיר על כנה, בדיוק כדי למנוע את מה שכונה פעם “נישואי תערובת” והיום “התבוללות.” כל ממשלות ישראל, בלי יוצא מן הכלל, לא תיקנו את המצב הזה. למעשה, הן רק הצרו בעקביות את צעדיהם של האזרחים שרוצים להתחתן בחתונה אזרחית. אם בעבר אפשר היה להנשא בקונסוליות הזרות, מאז שנות השמונים הדבר לא אפשרי. אם כדי להנשא באיטליה יש צורך במסמך “נולה אוסטה” (Nulla Osta), שמעיד על כך שלמדינה אין התנגדות לנישואי בני הזוג, הרי שמדינת ישראל מסרבת להנפיק אותו.

עמדתה החוזרת והנשנית של ממשלת ישראל היא התנגדות ל”התבוללות,” ואף שעמדה זו מופנית בעיקר כלפי יהודי העולם – עתודת בשר התותחים של ישראל, בראייתה של הממשלה – ולעתים היא גורמת בקרבם לכעס ומרמור, הרי שהסיבה לכך היא היעדרה בפועל של התופעה בישראל. ואכן, בארץ עם האדונים היהודי, מדוע ירצה בן לעם האדונים לוותר על מעמדו הנישא?

אבל החשש מפני התבוללות, הספק המעיק המקנן ביהדות האורתודוקסית לאחר שרוב בניה ברחו ממנה לאורך ההיסטוריה, קיים גם במדינה היהודית. שוב ושוב, עולה הדיון בשאלת ה”התבוללות”, אף שבשנות השמונים שיעור היהודים שהתחתנו עם לא-יהודים עמד על 0.04% מכלל הנישאים. עצם קיומם של האנשים שבוחרים, למרות כל שטיפת המוח הרשמית והלא רשמית, להוציא את עצמם מקרב היהדות האורתודוקסית, מעורר את כל חוסר הבטחון.

כנסת ישראל ערכה דיונים בשאלת ה”התבוללות” לפני כשלוש שנים, ואורח הכבוד בדיון היה… בנצי גופשטיין. אבל אל דאגה: הוא לא היה שם לבד. גם נציג של משרד החינוך, ד”ר צבי צמרת, נכח בדיון, והוא הבהיר ש”בבתי הספר עושים מאמץ כדי להגביר את הזהות היהודית בשיעורי מחנך, [ו]על ידי חינוך לחיי משפחה.”

אז לא הבנתי מה רוצים מבנצי גופשטיין. הוא בסך הכל מייצג את עמדת הממשלה והכנסת. אולי באופן קיצוני טיפה, כן, אבל זו עמדתה. ובעצם, דווקא הבנתי.

ישראל היא מדינה דרומית בימים שלפני תנועת זכויות האזרח, איזו אלבמה מצחינה של שנות החמישים. השחורים/פלסטינים “יודעים את מקומם”, רוב האוכלוסיה הלבנה/יהודית מרוצה מהמצב, שמעוגן היטב בחוקים. הליברלים המעטים פוכרים ידיים ואומרים שזה ממש לא בסדר, זו אפילו חרפה, ונטפל במצב או טו טו – רק תנו לנו שניה לטפל בדברים דחופים יותר, כמו המלחמה הקרה, או דאע”ש. איך שאנחנו גומרים עם ×–×”, חמש-עשר-שלושים שנה, נבוא לטפל בנושא. מבטיחים. הכל מסודר, לא? הכל מתנהל על פי חוק, ואין הגזמות.

ואז מגיעים כמה קלאנסמן לא מחונכים, שלקחו ברצינות את מה שהממסד לימד אותם, ותולים איזה מישהו, או סתם מצטלמים עם הגלימות האיומות שלהם – וטראח, כל העולם צוחק עלינו ואומר תראו איזה מפגרים. ואנחנו הרי בכלל לא כאלה. כמעט שלא צריך לעשות פה לינצ’… אה, סליחה, כמעט שלא קורים פה לינצ’ים, והתקשורת צדה סנסציות, ואנחנו מדינת חוק, והדמוקרטיה היחידה במזרח הדלתא, והמצב פה מסובך. אתם לא מבינים? מסובך. יש לכם מושג איך היו מתנהגים אליהם במדינה אפריקאית?

בנצי גופשטיין הוא הקלאנסמן שלנו. הוא לא הבעיה, אם כי הוא סימפטום דוחה למדי של הבעיה. הבעיה היא לא הקלאן. הבעיה היא הממסד שמוליד את הקלאן, שמחנך את הקלאן, ושאחר כך מקפיד לוודא שאנשי הקלאן לא משלמים מחיר.

מחיר? כן. זוכרים את המאבטחים ששכר מנסור? אז במדינה נורמלית, הוא לא היה צריך לשכור כאלה, כי אנשים כמו גופשטיין היו מזמן בכלא. יש לישראל חוק נגד גזענות. סעיף 144א’ וב’ לחוק העונשין קובעים ש:

“"גזענות" – רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסיה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני

144ב’: (א) המפרסם מתוך מטרה להסית לגזענות, דינו – מאסר חמש שנים; לענין סעיף זה, אין נפקא מינה אם הפרסום הביא לגזענות או לא ואם היה בו אמת או לא.”

שימו לב: ישראל מגדירה את היהדות כ”מוצא לאומי-אתני.” כשגופשטיין קורא לפגוע בזוג בשל העובדה שאחד מבני הזוג הוא יהודי, והוא מחלל את הגזע, הוא עובר במובהק על החוק. ואף על פי כן הוא לא מועמד לדין, וזאת למרות שזו רחוקה מלהיות העבירה הראשונה שלו.

למה? כי הוא קלאנסמן. כי הוא מבטא “את רחשי העם,” אותם רחשים שהמשטר מקפיד ללבות. על כן העמדה לדין של אנשים כמו גופשטיין תהיה גול עצמי: או שהוא יורשע, ואז החוק והשופטים ייראו מגוחכים ומנותקים מהציבור; או שהוא יזוכה, וזה ייראה ממש רע בתקשורת. במיוחד בתקשורת העולמית.

אז מקווים שהדהירה של הקלאנסמן תגמר בלי יותר מדי נפגעים, לא פועלים נגדם, ונותנים להם בכך עוד לגיטימציה.

ברוכים הבאים לתיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מח”ט גבעתי הכריז על מלחמת דת. זו היתה צריכה להיות סיבה להדחה מהירה, אבל זה לא יקרה. המדינה היהודית משילה במהירות את אצטלת הממלכתיות שלה

מח”ט גבעתי הוא, בעוונותינו, אחד עופר וינטר. הלז חובש כיפה. ביממה האחרונה מופצת ברשת תמונה של “דף מפקד לקרב” שכתב וינטר לפני שלושה ימים, בתשיעי ביולי. בצבא של מדינה נורמלית, פקודת היום הזו היתה מובילה להדחה מהירה של וינטר. בצה”ל זה לא יקרה.

כפי שאפשר לראות, המכתב של וינטר עילג אפילו ביחס לטקסטים הרגילים שמשפריצים קציני צה”ל. אבל לא חוסר היכולת להתנסח שלו היא הסיפור כאן. גם עיוות הראיה שלו – על פי הציטוטים של וינטר, הוא תופס את עצמו כסוג של דוד שנלחם בגוליית פלישתי – הוא לא העניין, ×›×™ בזה וינטר לא שונה מרוב מוחלט של האספסוף המבוהל שקורא לעצמו הציבור הישראלי.

מה שחשוב בטקסט הוא שווינטר שינה על דעת עצמו את הגדרת המשימה של צה”ל. הוא כותב, אחרי שהוא פותח ב”בס”ד” כמובן, ש

”ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי “העזתי” אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל […] אני נושא עיני לשמיים וקורא עמכם ‘שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד.’ ה’ אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכנו, אשר אנו הולכים ועומדים להלחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך. […] עשה שיתקיים בנו מקרא שכתוב ‘כי ה’ אלוהיכם ההולך עמכם להלחם עם אויביכם להושיע אתכם’, ונאמר אמן.”

כלומר, מדבריו של וינטר עולה שהבעיה עם החמאס היא שהוא מנאץ את השם של החבר הדמיוני של וינטר, וזו מבחינתו סיבה לצאת למלחמה ולהרוג למעלה ממאה אזרחים. ובהתאם, הטקסט שלו הוא יותר תפילה מאשר פקודת יום. אני מניח שיש לנו מזל, ×›×™ וינטר – שמצטט מדברים כ’ – חסך מאיתנו את מה שנאמר שם לגבי מצבים כמו אלה עם ×¢×–×”: “ואם לא תשלים איתך, ותעשה איתך מלחמה, וצרת עליה. ונתנה יהוה אלוהיך בידך, והכית את כל זכורה לפי חרב; רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר ×™×”×™×” בעיר, כל שללה תבוז לך, ואכלת את שלל אויביך אשר נתן יהוה אלוהיך לך.” סביר להניח שהפרקליטות הצבאית היתה מצליחה לארגן תירוצים צולעים במיוחד למה ×–×” בעצם בסדר, וטוב שווינטר חסך ממנה את הקצאת כוח המוח ×”×–×”, שממילא עסוק עכשיו בתירוץ מותם של ילדים. המטרות הרשמיות של מבצע “פאלוס זקור” לא מוזכרות במנשר של וינטר, בגלל כמה סיבות אפשריות: א. אין כאלה, ב. אם יש, מח”ט גבעתי לא עודכן לגביהן, או ×’. הן מביכות יותר מהטקסט של וינטר.

וינטר הכריז למעשה על מלחמת דת. יש עם זה שתי בעיות עיקריות. קודם כל, הוא חרג מסמכותו. הוא בסך הכל מח”ט. הסמכות למהלך כזה שמורה בדרך כלל לפרלמנט, או, במדינה שאוהבת להעמיד פנים שהיא דמוקרטיה במזרח התיכון, לממשלה. אם ממשלת ישראל, שצה”ל כזכור הוא אחת הזרועות שלה, תשאיר את וינטר בתפקידו אחרי ההכרזה יוצאת הדופן שלו, קשה יהיה לראות בכך אלא הסכמה בשתיקה.

שנית, בצה”ל יש חיילים מכל מיני דתות. למשל, דרוזים. למשל, מוסלמים בדואים. לאחרונה, ארגוני הימין מנסים להפעיל לחץ על נוצרים להתגייס. לנתניהו היה רגע מביך במיוחד בנושא. והנה בא וינטר ואומר לכל לובש מדים שאיננו יהודי שהוא נמצא בצבא הלא נכון. אם הוא במקרה מוסלמי, אז הוא שייך ל”מנאצי שמו” של יהוה, האליל הרשמי של צה”ל. בקיצור, הוא במקרה הטוב במקום הלא נכון ובמקרה הרע אידיוט מועיל של אנשים שלא טורחים לצחוק מאחורי הגב שלו אלא צוחקים ישר בפרצופו. העובדה שווינטר מחסל את האתוס של צבא כל האזרחים היא כבר סיבה להעלות אותו על טיל הישר אל הפנסיה.

אבל זה כמובן לא יקרה. צה”ל הוא צבא יהודי, יותר ויותר צבא יהודי. הרמטכ”ל הנוכחי כבר התקפל פעמיים מול הרבנים: פעם אחת בפרשת “יזכור אלוהי ישראל” במקום “יזכור עם ישראל” בטקס יום הזכרון, ובפעם השניה כשנתפס כשהוא מדלג על קברו של חייל לא-יהודי, אף שכללי הטקס קבעו שעל הרמטכ”ל להניח זר על קברו של החייל האמרון שנהרג ביום הזכרון. כן, אלה עניינים טקסיים, אבל זו תהיה טעות חמורה לראות בהם דברים ריקים. לטקסים של מדינה יש חשיבות: הם קובעים מי נמצא בתוך קבוצת ההתייחסות שלה, ומי מחוצה לה. וינטר, בעקבות גנץ, הבהיר שמקומם של הלא-יהודים בצבא הוא מחוץ לגדר.

צה”ל צריך את החמושים הדתיים. הוא לא הולך להסתבך איתם. ועל כן וינטר יישאר בתפקידו, והח”מ מעז לומר שיום אחד הוא עוד יהיה רמטכ”ל. יש לובי חזק מאחוריו.

ובסופו של דבר, העובדה שווינטר לא יודח לא צריכה להפתיע. ישראל מתקלפת במהירות מסממני הממלכתיות שלה, ומפסיקה אפילו את שרידי העמדת הפנים שהיא שייכת לכל אזרחיה. בשבוע שבו הוציא וינטר את המנשר שלו, עצרה המשטרה קבוצה של בדואים בישוב תל שבע, ובעילת המעצר היא ציינה שהם חשודים ב”יידוי אבנים [סעיף] 66 מצו הוראות בטחון.” כפי שציין הבלוגר נועם ר., צו הוראות בטחון לא חל בישראל; הוא חל רק בגדה המערבית. המשטרה החילה למעשה את המשטר הצבאי על פלסטינים אזרחי ישראל – וקיבלה לכך אישור של בית המשפט, שאישר את המעצר.

במקביל, דיווחו “רופאים לזכויות אדם” שמשרד הבריאות הורה שלא לפתוח מרפאות בישובים הפלסטינים במשולש, שבהם נערכו אירועי מחאה. ×”×”× ×—×™×” הזו הופנתה גם לרופאים ואנשי הצוות הרפואי שגרים בישובים הללו, כך שאי אפשר לתרץ אותם באמתלת “בטחון”, כפי שאוהבים אצלנו. במילים פשוטות: הממשלה היהודית הורתה למנוע שירותי בריאות מישובים שבהם הובעה מחאה – כן, גם מחאה אלימה – כנגד המשטר היהודי.

ישראל מעולם לא היתה מדינת כל תושביה. ראש הממשלה הראשון שלה, דוד בן גוריון, סירב לשאת תעודת זהות שבה הופיע כיתוב ערבי, ולדרישתו הודפסה לו תעודה יחודית, בעברית בלבד – זו בשעה שבה הוא העמיד פנים שהוא ראש הממשלה של כל האזרחים. עד 1966, קיימה המדינה היהודית משטר צבאי על תושביה הלא יהודים, ומאז היא מקפידה למנוע מהם גישה לסמכויות ולתקציבים.

בסופו של דבר, וינטר בסך הכל הבהיר לנו איפה אנו עומדים, והבהיר לנו מיהו: שר אלף במקבילה היהודית של דאע”ש. העולם, אגב, כבר מתחיל להבין עם מי יש לו עסק.

ועוד דבר אחד: אמש, הפציצו חמושינו המעופפים בית חולים לנכים ברצועת ×¢×–×”, בדרישה שהם יתפנו משם. הם, איך לומר, קצת התקשו. היום, הפציצו חמושינו האמיצים בית בשכונת שייח’ רדואן, והרגו שישה פלסטינים. הבית שייך לאחותו של איסמעיל ×”× ×™×™×”, ושני בניה בין ההרוגים. אני מחכה לשמוע את התירו… אמתל… תואנ… הצידוק הצבאי להתקפה הזו. אני בטוח שהוא ×™×”×™×” מרתק, אם דובר צה”ל יצליח לשמור על פרצוף רציני – ואם הכתבלבים הצבאיים בכלל יבקשו הסבר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבל מספר גדול של תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומות גדולות מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מה ההבדל בין ישראל הראל ובין כותבי “תורת המלך”? קטן הרבה, הרבה משחושבים

ישראל הראל, מיוצרי גוש אמונים, נחשב בדרך כלל לפן המתון, השפוי, של הימין המתנחל. עד שטורחים לקרוא את מה שהוא כותב בפועל. והוא כותב כבר הרבה זמן: עשרות שנים, כמדומני, ב”הארץ,” והוא היה העורך של “נקודה,” בטאון ההתנחלויות שאשכרה הציג בשעתו פן של ימין אינטלקטואלי (בניגוד, למשל, לחיקוי הזול שמוכרים לנו היום ב”מידה”.) לא, בקצרה, אדם שלא מבין מה הוא כותב. וזה מה שהיה לו לכתוב ב”הארץ” על מבצע “שובו בנים” ביום חמישי האחרון:

“מה שהכריע מלחמות, ניתן לומר את רוב המלחמות — בוודאי בעידן המודרני — היה שבירת האוכלוסייה האזרחית. מה ששבר משטרים אפלים, הוא גם מה שישבור, אם הממשלה לא תכרע תחת הלחצים מבפנים (בעולם, על רקע גל החטיפות ההמוניות הפוקד אותו והטבח האין סופי בארצות ערב הנאורות והאציליות, כמעט שאין התעניינות בחטיפה הזאת ובתוצאותיה), ותמשיך בלחץ, במיוחד על האוכלוסייה המטמיעה בקרבה את החטופים והחוטפים, ייתכן שנשיב את הבנים הביתה. ואם, חלילה, לא נמצאם, מי שחטף, מי שנתן לו מחסה, מי שתומך בו, יספוג מכה שממנה לא יתאושש לאורך שנים, בוודאי מבחינה צבאית. גם זו מטרה ראויה, מאוד ראויה.”

למעשה, אני מתקשה לחשוב על מלחמה שהוכרעה על ידי “שבירת האוכלוסיה האזרחית.” מלחמת העולם הראשונה הוכרעה לא ב”חורף הלפתות” של 1917, ולא על ידי ההרעבה של האוכלוסיה הבריטית, אלא בשבירת המתקפה הגרמנית של תחילת 1918. במזרח, היא הוכרעה על ידי תבוסה צבאית מהדהדת רוסית ב-1917 – תבוסה צבאית, שרק אחריה ×”×’×™×¢×” מהפכת פברואר, ורק אחריה ×”×’×™×¢×” (על ידי, צריך להזכיר, סוכן גרמני, שנשלח לרוסיה בקרון מיוחד) ההפיכה הבולשביקית. מלחמת העולם השניה הוכרעה בחזית המערבית כשהצבא הגרמני הושמד עד יחידותיו האחרונות; סבל האזרחים לא עניין את ×”×”× ×”×’×” הנאצית כלל, באותה המידה שסבל האזרחים הרוסים לא עניין את הנהגת המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. אפילו במקום שבו ניהלו הגרמנים מלחמה פראית בצורה יוצאת דופן כנגד האוכלוסיה – בלארוס, יוגוסלביה, יוון – המלחמה לא הוכרעה על ידי פגיעה באוכלוסיה אלא בפעולות צבאיות. יפן × ×›× ×¢×” אחרי שתי פצצות אטום, כן, אבל רק אחרי שהמנהיגות שלה הבינה שאין לה יכולת צבאית כלשהי.

מלחמת האזרחים הסינית הוכרעה בשדה הקרב, אם אפשר ×”×™×” לקרוא לזה כך; שני הצדדים הרגו בפראות באוכלוסיה, אבל לא ×–×” ×”×™×” הגורם המכריע. מלחמת העצמאות הישראלית, למרות טיהור אתני, הוכרעה בסופו של דבר בשדה הקרב בין צבאות סדירים או סדירים למחצה. מלחמת קוריאה – התנגשות בין צבאות סדירים. מלחמת ויאטנם היתה, בעליל, מלחמה “עממית”, שבה הופנה חלק עיקרי מן הכוח הצבאי האמריקאי כנגד האוכלוסיה – אבל, כזכור, לא צפון ויאטנם ותומכיה בדרום המדינה הם שהובסו. מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים היו מלחמות קונבנציונליות לגמרי. במלחמת לבנון הראשונה, ניהלה ישראל אמנם מערכה נגד אוכלוסיה אזרחית – שבעצמה היתה עסוקה במלחמת אזרחים פרועה – אבל, איך לומר, לא ממש ניצחה בה.

אז על מה לעזאזל מדבר ישראל הראל? אה. הוא מהדהד לנו תפיסה שאומרת שמלחמה היא טוטאלית, ושכדי לנצח בה – צריך לשבור לא את צבא האויב אלא את העם שלו. זו תפיסה שאומרת שבמלחמה מותר הכל. והיא כבר צריכה להיות מוכרת לנו באופן לא נעים. אנחנו יודעים מי היו האידיאולוגים של תפיסה של “מלחמות בן עמים”, לא בין פרטים או צבאות. וזו תפיסה שאף פעם לא עמדה במבחן ההיסטוריה, מה שלא הפריע למי שדוגל בה להמשיך לדגול בה. ×›×™ המטרה, בסופו של דבר, היא לא נצחון צבאי – היא “שבירתו”, או במילים אחרות שעבודו או השמדתו, של עם אחר.

שימו לב למה שאומר הראל: הוא רוצה שננהל מלחמה נגד האוכלוסיה הפלסטינית גם אם זה לא יביא להחזרת החטופים. הוא רוצה להלחם לא רק נגד “מי שחטף”, אלא גם נגד “מי שנתן לו מחסה” ו”מי שתמך בו.” וזה בסדר, הוא אומר לנו: העולם יתעלם. אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים.

אז זה הצד ה”מתון” של מועצת יש”ע: קורא לפשעי מלחמה כמדיניות. כי, כן: ניהול מלחמה נגד אוכלוסיה ולא כנגד אויב הוא, בהגדרה, פשע מלחמה. עכשיו בוא נראה מה יש למתנחלת-מחמד אחרת, קרני אלדד, לומר בנושא. היא צוטטה ככותבת ש

“אני רוצה נקמה. אני לא רוצה שראשי המדינה ומערכת ביטחון יתייחסו לחטיפה הזאת כאל אירוע כירורגי שיש לפתור אותו ולהכיל את ההתפרעויות. אני רוצה להשתגע. לקחת כפר ולגרש לירדן, לעצור את כל פעילי חמאס ביו"ש, להפגיז קני טרור בעזה, לא לאשר ניתוח לאשתו של אבו-מאזן, לסגור מסגדים, לנתק חשמל, לחקור עצורים בכל דרך שנמצא לנכון עד שיגלו לנו איפה הילדים שלנו. לגרום להם לסבול כמו שאנחנו סובלים. כי אחרת הם יחטפו שוב. צריך לשבור את הכלים.”

לגרום להם לסבול כמה שאנחנו סובלים. זה המשפט שבו פונה האופה בעל בית הלוויות אל דון קורליאונה בתחילת הסרט, כשהוא רוצה נקמה בצעירים שאנסו את בתו. זה המוסר של קרני אלדד.

עכשיו ניקח כותב שלישי. זה מה שהיה לו לומר:

“אם מוכרחים לפגוע בחפים מפשע, ובמלחמה ברשעות ובטרור מוכרחים לנהוג כך, מוטב לשנות את סולם הערכים ואת סדרי העדיפויות. אם כעת נוהגים לשלוח חיילים חפים מפשע למלחמות מסוכנות, נעדיף לפגוע במחפים על פשע, וגם באלה שעל הגבול בין להיות חפים מפשע לבין מחפים על פשע (כמו תינוקות בני משפחת הרשעים, שאמנם כעת חפים מפשע אבל כמעט בודאי יגדלו להיות מחפים על פשע). פגיעה בהם תביא לריווח לא רק בטווח המיידי – בו הכרח שתהיה פגיעה בחפים מפשע – אלא גם בטווח הרחוק.”

ההדגשות שלי. הדובר הוא יוסי אליצור, אחד מכותבי “תורת המלך.” הוא אומר את הדברים לאתר הפצת השנאה “הקול היהודי.” אז כן, לאליצור יש פטיש מסוים עם הרג תינוקות, אבל ההבדל בינו ובין הראל הוא בסך הכל טון טיפה יותר מכובד. ההבדל בינו ובין אלדד (”לחקור עצורים בכל דרך שנמצא לנכון”) לא קיים.

בסופו של דבר, כמסתבר, ההבדלים בין ה”ימין המתנחל המתון” ובין אנשי “תורת המלך” לא באמת קיים. בסופו של דבר, ×–×” גם סביר לגמרי. בבסיס ×”×”× ×—×” של התיאולוגיה של המתנחלים, עומדת התפיסה שההתנחלות והקמת מדינה יהודית חדשה היא “ראשית תחילת גאולתנו,” ושמי שמתנגד לה הוא מי שתמיד מביא לכך ש”אין כס ×™×” שלם”, ×–×” ש”מלחמה ליהוה בו מדור דור” – עמלק. עצם הנסיון “לעכב את הגאולה” מעיד על כך. ואנחנו יודעים מה צריך לעשות בעמלק. אליצור כותב את ×–×” במפורש, אלדד מפנטזת על עינויים ועל טיהור אתני, והראל – במשלב גבוה יותר, כמובן – כותב על “שבירת האוכלוסיה האזרחית.” הראל לא אומר מה יקרה הלאה: מה יקרה אחרי שהאוכלוסיה הפלסטינית תשבר. זו, הרי, הנקודה שבה המתנחלים לא נוגעים אף פעם: איך ייעלמו הפלסטינים, שהרי הגאולה מצריכה את היעלמותם. חלקם מפנטזים על מחנות השמדה, אבל הרוב מעדיפים לא לדבר או לחשוב על ×–×”.

דניאל גולדהאגן, כשכתב את הספר השנוי מאד במחלוקת שלו, “תלייניו מרצון של היטלר,” טען שההבדל בין האנטישמיות הנאצית ובין האנטישמיות במקומות אחרים הוא שבגרמניה הנאצית התפתחה “אנטישמיות חסלנית” (eliminationist antisemitism). זו תיאוריה פשטנית מאד, שמתעלמת מהרבה גורמים חשובים – כמו, למשל, העובדה הקרדינלית שהרצח בוצע על ידי חיילים שביצעו פקודות – אבל יש בה יסוד בסיסי חשוב. כשחברה משכנעת את עצמה שהיא יכולה להגיע לגאולה (והאנטישמיות הנאצית בהחלט ×”×™×” בה יסוד של גאולה) באמצעות הרג של אחרים, חלק ניכר מהחסמים הנפשיים להרג מוסרים. כשהאוכלוסיה המיועדת להשמדה נמצאת, בנוסף, במלחמה עם האוכלוסיה ששוקלת את ההשמדה, דברים נהיים קלים יותר.

לגזור ולשמור, לפעם הבאה שמתנחלים “מתונים” יאמרו לכם שרוב הציבור שלהם מזדעזע מ”תורת המלך.” הציבור ×”×–×” יודע להביע זעזוע. שאלו את יואל בן נון, שהעז לחשוף את הרבנים שקידמו את רצח רבין ונאלץ בשל אמירת האמת הזו להסתובב עם שומרי ראש. הוא לא הוקיע את אליצור והאחרים – ועכשיו ישראל הראל נותן להם כסות מהוגנת.

עוד דבר אחד: שי פירון אמר בו זמנית היום שהוא מתנצל על האמירות שלו על חוסר יכולתם של גאים לנהל זוגיות, ושזו אמונתו הדתית ומה אנחנו רוצים ממנו. ובכן, שר הפנים של ש”ס, יצחק פרץ, התפטר בשעתו מתפקידו אחרי שבג”צ אילץ את משרד הפנים לרשום גרים רפורמים כיהודים. אם פירון איננו מסוגל להיות בו זמנית גם השר של ילדיהם של גאים, שצריכים לשמוע את שר החינוך שלהם אומר על הוריהם שהם אינם זוג ושהם עצמם אינם חלק ממשפחה; אם הוא לא מסוגל למלא את שבועתו ולייצג את כל הציבור; אם הוא חייב לחשוב שגאים אינם כשאר בני האדם, ואינם יכולים להקים משפחה; אם, בקצרה, פירון מוצא פער עמוק מדי בין אמונתו ובין שבועתו – יואיל ויילך בעקבותיו של פרץ, ויתפטר.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ישראל כולאת פליט במחנה הריכוז שלה. כשהוא לוקה בשבץ, היא משליכה אותו ממחנה הריכוז. והציבור, במקרה הטוב, שותק

על אנשי סדום סיפרו כותבי התלמוד ששנאת הזרים שלהם היתה ×›×” גדולה, עד שהם החזיקו סד עינויים דמוי מיטה, וכשבא אורח ללון, אם היו איבריו ארוכים, קיצרו אותם, ואם קצרים – האריכו. את הסיפור ×”×–×” מיישמת מדינת ישראל בדרכה הייחודית.

אדם יש ועבד אל כרים שמו. הוא פליט מאחד הרודנויות הרצחניות בעולם, סודאן, מדינה שרשמית נמצאת במצב מלחמה עם ישראל. אילו היתה ישראל מדינה מערבית, כפי שהיא מתיימרת להיות, היא היתה מעניקה לעבד אל כרים מחסה ועושה רווח פוליטי קטן מכך שהיא מעניקה מקלט לאזרח ארץ אויב, שנרדף על צווארו במולדתו. אבל, מאחר ומהותה של ישראל היא שנאת זרים, לא כך התגלגלו הדברים.

עד לאחרונה, היה עבד אל כרים תושב מועיל. הוא עבד בגינון ושילם את שכר מגוריו. לפני ארבעה חודשים, קיבל עבד אל כרים צו זימון למחנה הריכוז של שר הפנים, גדעון סער, המכונה חולות. עם הגעתו למחנה, נאסר עליו כמובן לעבוד. מתושב מועיל, הפכה ישראל את עבד אל כרים לאסיר שכל כלכלתו עליה. מהיותו של עבד אל כרים לא-יהודי, חטא שאין חמור ממנו בישראל, הוא הפך לאסיר שמשך כליאתו בלתי מוגבל ולא ידוע.

לפני כחודש, לקה עבד אל כרים בשבץ. אפשר שהיה לוקה בו גם כך; אין לדעת מה עבר קודם להגעתו לישראל. אפשר, עם זאת, שהשבץ הוא תוצאה של כליאה שסופה לא ידוע. עבד אל כרים לא ידע שהוא לוקה בשבץ; הוא חש שלא בטוב. הוא ניגש למרפאה, אבל שם לא ×”×™×” רופא, ×›×™ על פי ההסכמים בין הנהלת מחנה הריכוז חולות ובין החברה הרפואית שמספקת שירותי אי-רפואה למחנה הריכוז – ביקורופא הוא שמה – אין במחנה רופא בין יום חמישי בצהרים ובין ראשון בבוקר. צריך לחסוך עלויות, אתם יודעים. אלה בסך הכל אפריקאים. החובש התייעץ טלפונית עם רופא, ונתן לעבד אל כרים כדורים.

שלושה ימים לאחר התלונה הראשונה, משלא פסקו הכאבים, הופנה עבד אל כרים לבית החולים סורוקה, שם נמצא שהוא לקה בשבץ ואיבד את יכולת הדיבור. הוא זכה לאשפוז ארוך ביחס בבית החולים, וכעת הוא זקוק לטיפול תרופתי ולשיקום.

כאן, מדווח אתר הארץ, הודיעה מדינת ישראל שהיא לא רוצה עוד את עבד אל כרים כאסיר במחנה הריכוז שלה. במילים אחרות, הוא אדם חופשי, שרשאי כמו כל אדם אחר במצבו – קרי, ×›×–×” שאיננו מסוגל לדבר ושזקוק לסיוע רפואי יקר – לנסות את מזלו בשוק החופשי. סביר שיתנו לו לישון מתחת לגשר.

כלומר, מדינת ישראל לקחה אדם יצרני, שהגיע אליה אחרי שכבר עבר כמה מדורי גיהנום, כלאה אותו במחנה ריכוז, ובכך לקחה עליו אחריות. אבל כעת, כשהוא חולה, היא מתנערת מן האחריות הזו. מיטה אחת לפליט הבריא – כליאה; מיטה אחרת, השלכה לרחוב, לפליט החולה.

המדיניות הזו מתבצעת בניצוחו של אחד האנשים המתועבים ביותר במשטר הציוני, שר הפנים גדעון סער. האחרון הוא חביבם של כמה כלי תקשורת, ועל כן המעשים שלו לא זוכים לביקורת שמעשיו של קודמו, אלי ישי, זכו לה – את אלי ישי ×”×™×” קל הרבה יותר לשנוא. גדעון סער הוא מסוג האנשים שגורמים לי, ברגעים שבהם הדם מציף את התודעה, להרהר שאולי כדאי ×™×”×™×” להחריב את המקום הארור ×”×–×”, ולו כדי לחזות בצדק הפואטי של סער מתחנן לרחמי פקידים אדישים עד עוינים, כדי לזכות במעמד של פליט. אבל, כשהדם נסוג והתבונה שבה ותופסת את מקומה, אתה נזכר שמי שיצטרך להתחנן למעמד פליט הוא אתה; סער יסתדר. בני מינו מסתדרים תמיד.

אלא שסער לא יכול ×”×™×” לעשות את שהוא עושה ללא סיוע – מסיוע פעיל ועד לשתיקה אדישה – של חלק עצום מהציבור, שנע בין חוסר רצון לדעת מה עושים בשמו ועד תמיכה נלהבת ברדיפתם של אנשים רדופים גם כך.

סדום, על פי המיתוס, חרבה משלא נמצאו בה עשרה צדיקים.

כמה יש לנו?

הערה מנהלתית: הפוסט הזה משלים 90% מכלל פרוייקט 300, במסגרתו אני מתחייב לכתוב יותר מ-300 מילים מדי יום. אם הוא נושא חן בעיניכם, אנא שקלו לתרום לקרן הבעת הרצון והתודה.

(יוסי גורביץ)

למה הימין הדתי בהיסטריה מביקור האפיפיור? כי הוא במסע נקמה נגד ההיסטוריה

הרחוב הדתי רותח בשבועות האחרונים לקראת ביקור האפיפיור פרנסיסקוס הראשון בישראל. הבוקר נרשמה אלימות – כלומר, אלימות חריגה מעבר לאלימות הרגילה של חובשי כיפות כלפי נוצרים: ×›-150 אנשי ימין דתי התבצרו במה שהם מכנים “קבר דוד המלך”, ואחד מהם, חייל, אף דרך נשק לעבר שוטר. אל דאגה: התקשורת הישראלית כבר תוודא שלא תזכרו את הנקודה הזו.

האלימות לא הגיעה בהפתעה. כזכור, המשטרה והשב”כ קיבלו צווי הרחקה מנהליים כנגד מספר פעילים בחשד לפעילות כלשהי שקשורה לביקור האפיפיור. פעילי ימין דתי השחיתו כנסיות בירושלים שבועות מראש. בסוף השבוע, הושחתה כנסיה בבאר שבע.

על מה הסיפור? רשמית, הטענה היא שמשרד החוץ מתכוון להעביר לרשות הכנסיה הקתולית את האולם המכונה “אולם הסעודה האחרונה” – שהסיכוי שנערכה בה הסעודה האחרונה דומה לסיכוי שבקבר דוד אכן קבור דוד – שנמצא מעל האתר שנתפס כקבר דוד. הן בכנסיה והן במשרד החוץ הכחישו שיש כוונה כזו, אם ×›×™ הכנסיה – שבעבר החזיקה באולם – אכן דורשת מדי פעם את החזרתו. הטענה שיש קנוניה אפלה בין הנהגת ישראל להנהגת הוותיקן להעברת אולם הסעודה האחרונה מזכירה את הטענה של התנועה האיסלמית שישראל חופרת מתחת לאל אקצה: בולשיט שמיועד להלהיט את הרוחות.

אבל יש בבולשיט ×”×–×” צד חיובי. הוא מזכיר לנו שהטענות של דוברי ישראל על כך שהציבור היהודי בישראל לא ×’×–×¢× ×™, אלא שיש לו בעיה עם ערבים בגלל הסכסוך, היא הבל. הציבור היהודי בישראל ×’×–×¢× ×™ מאד, ומבחן הלקמוס שלנו ×”×™×” הפליטים מאפריקה. הם לא סיכנו אף אחד, שיעור הפשיעה שלהם נמוך מהשיעור בישראל – ועדיין הם הפכו לאויבי האומה, מטרה ראשית לראש הממשלה ושר הפנים, ונבנו עבורם מחנות ריכוז (כן, נחמה, ×–×” השם למתקן שבו מכנסים אנשים ללא משפט בשל מוצאם.) ועדיין, ליהודים ה”אותנטיים” בישראל – אלה שמכירים את הדת הרשמית של המדינה מקרוב – שומרים פינת שנאה חמה בלב לנוצרים ולנצרות.

יש המון תירוצים לכך. התירוץ הקונסנסואלי הוא השואה. אבל את השואה לא ביצעו קתולים אלא ניאו-פגאנים, אלפי כמרים קתולים נעצרו במחנות ריכוז, הכמורה הפולנית הושמדה במספרים פנומנליים, המפלגה הנאצית ניהלה מאבקים בלתי פוסקים בכנסיה והיטלר פינטז על תלייה פומבית של האפיפיור (ונתן, לקראת סוף המלחמה, הנחיות לחטוף אותו – הנחיות שלא יושמו).

אבל בשביל זה צריך לדעת היסטוריה, והיג”עים לא יודעים היסטוריה. הם עוסקים יותר במיתולוגיה. ומבחינה מיתולוגית, הם צודקים: הנצרות היא האחות הקטנה שהצליחה יותר מדי, שירשה את האחות הבכורה, גנבה את המאמינים שלה ואילצה אותה להתכנס לכדי כת קטנה ומבוזה של מעריצי אבות. יהודי אשכנז, אלה שחיו בקרבה אל הנוצרים, שנאו אותם שנאת מוות עוד קודם שפוגרומים היו חזיון נפוץ. נוכחות של האפיפיור בירושלים מדליקה את כל האיבה הישנה, ומעוררת שאלות מעידנים קודמים: מי העם הנבחר? ישראל שבבשר או ישראל שבלב? מה המשמעות של הפסח/פסחא? איזה קורבן נרצה? או, בצורה היחידה שהימין הדתי מסוגל להבין: הגם את המלכה עמי בבית?

מאז יוחנן ה-23, הכנסיה עשתה לא מעט להתמודד עם העבר שלה, שלקרוא לו בעייתי יהיה המעטה כמו לומר שבוגי יעלון הוא לא החכם שבאדם. ועידת הוותיקן השניה קבעה שהאנטישמיות לא רק שאיננה מותרת, אלא שהיא חטא. האפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר בבית כנסת, הגדיר את היהדות כ”אחות הבכורה,” ובביקורו בישראל בשנת 2000 התנצל פומבית על רדיפת היהודים של הכנסיה ועל שתיקת הנהגתה בימי השואה (הוא גם התנצל על האינקוויזיציה, אבל זו לא רדפה יהודים). האפיפיור הנוכחי, פרנסיסקוס, שב והעלה מן האוב את החלטת ותיקן השניה אור לגויים (Lumen gentium), שאומרת שלא רק מאמינים נוצרים יגיעו לגן העדן, אלא גם אחרים:

“במקום הראשון, חובה עלינו לזכור את העם שלו ניתנו הברית והעדות, ושממנו התגשם המשיח בבשר. בשל אבותיהם, נותרו בני העם הזה יקרים מאד לאל, שכן האל לא מתחרט על מתנותיו או על דבריו. אבל תכנית הגאולה כוללת גם את אלו המכירים בבורא. במקום הראשון מבין אלה ניצבים המוחמדים, שבהכריזם כי הם מחזיקים באמונת אברהם, סוגדים יחד איתנו לאל האחד והרחמן, שביום הדין ישפוט את בני האדם. והאל אף אינו רחוק מאד מאלו, אשר תרים בצללים ובהשתקפויות בחיפוש אחר האל הלא נודע […] גם אלו יכולים להשיג את הגאולה, אשר אינם מכירים שלא באשמתם את הבשורה של המשיח או את כנסייתו, אך מחפשים באמונה אחר האל, ובהיותם מונחים על ידי החסד, מכוונים את מעשיהם לרצונו, כפי שהוא ידוע להם מתוך צווי המצפון.”

(התרגום שלי. ה”תרים בצללים ובהשתקפויות” הזה הדהים אותי כשראיתי אותו לראשונה, לפני שנים.)

שני האפיפיורים האחרונים דחקו הצידה את הכרזת לומן גנטיום, אולי המסמך המהפכני ביותר שהפיקה הכנסיה מעודה, בדיוק בשל כך. פרנסיסקוס שב ומציב אותה במרכז.

אבל הימין היהודי לא יודע ולא אכפת לו. שנאת הנוצרים של היהדות קודמת להפיכתה של הנצרות לדת רשמית בקיסרות הרומאית – כלומר, קודמת לתפיסת הכוח על ידי נוצרים. היא נובעת מהקלות שבה לקחה לעצמה הנצרות קודם כל את רוב המתייהדים – ואחר כך, עם התנצרות האימפריה, גם את רוב היהודים. חלק גדול משנאת האדם של היהדות מופנה כלפי הנוצרים דווקא, כעובדי אלילים; אירונית, הרבנים של הימין הדתי היו צריכים לקפוץ דרך כמה לולאות כשבאו להתאים את דברי השנאה האלה למוסלמים, ×›×™ היסטורית האיסלם נחשב לדת קרובה, כמעט לגיטימית – עד כדי כך שהרמב”ם התיר לאנשים להמיר את דתם לאיסלם בעת רדיפה, עד שיחלוף הזעם, מה שמעולם לא ×”×™×” מעלה על דעתו להתיר ביחס לנצרות.

המטרה היא לא להצביע על הפיגור של היהדות האורתודוקסית לעומת הכנסיה הקתולית, אם ×›×™ ×–×” תמיד ×›×™×£, וצריך להזכיר שכל רב שהיה מהין לטעון שנוצרים ומוסלמים ייכנסו לגן עדן משום שהם מחפשים את אלוהים בדרכם שלהם ×”×™×” נבעט מהיהדות האורתודוקסית לפני שהייתי מספיק לומר “י”ג העיקרים”; המטרה היא להזכיר שהיהדות האורתודוקסית ומאמיניה – הם רוב מניינם של יהודי ישראל – לא עברו את כור המצרף של הנאורות, לא חשפו את זוועות אמונותיה לאור השמש, לא אילצו את הרבנים לעבור רפורמציה.

וכתוצאה מכך, שנאת המאה הרביעית – שממנה מגיע אלינו “תולדות יש”ו,” אולי הספר היהודי המועתק ביותר חוץ מהתלמוד, שכולו שנאה מזוקקת לנצרות – מזנקת למאה ×”-21. והפעם יש לה כוח. והפעם יש לה (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) גם נשק גרעיני.

ועוד דבר אחד: שמתם לב שישראל התירה ל-600 פלסטינים להכנס מרצועת עזה לישראל לרגל ביקור האפיפיור? זכרו את זה בפעם הבאה שהצבא יטען שהסיבה לאיסור הכניסה הוא בטחוני. הוא לא. הסיבה היא ענישה קולקטיבית.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נתניהו לא יודע לומר מהי המדינה היהודית שהוא רוצה, אלא כזו שיהיו בה זכויות יתר ליהודים. זו משמעות הצעת החוק שהוא מקדם

ראש ממשלתנו היקר מאד – הוא עומד לבנות לעצמו ארמון שעולה, כפי שדיווח יגאל סרנה, פי שניים מהבית הלבן – עורר סערה מסוימת כאשר הודיע לפני כשבוע על תמיכתו הנלהבת בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. אפשר לקרוא את הצעת החוק כאן (זהירות, מסמך).

העניין הוא, כמובן, שנתניהו לא יודע לומר מהי אותה “מדינה יהודית” שעליה הוא כל כך מתעקש. אילו אבו מאזן היה רוצה להלעיג את דרישת נתניהו, הוא צריך היה לדרוש ממנו להסביר, בפרוטרוט, מה משמעותה של אותה “מדינה יהודית.” אז היינו שומעים את קול הנפיחה הצורמני של אוויר היוצא מבלון, כי נתניהו לא היה מסוגל לעשות זאת.

איך אני יודע? ×›×™ בערב יום העצמאות, התבקש נתניהו לומר לעיתון (?) נרג-מקור-ראשון-או-איכשלאקוראים-לו-עכשיו “מהי מדינה יהודית בעיניך.” העיתון העניק לנתניהו המון מקום: הוא קיבל 695 מילים – והוא לא הצליח לעמוד במשימה. נתניהו דיבר על ההיסטוריה, תוך שהוא מסלף אותה כהרגלו: לא הצהרת בלפור, לא החלטת סאן רמו ולא החלטה 181 של האו”ם דיברו על “חשיבות הקשר ההיסטורי בין העם היהודי וארץ ישראל”; הוא ייבב, וייבב, וייבב – על כך השחית את רוב מילותיו – על כך שהפלסטינים הרשעים לא מכירים בישראל כמדינה יהודית; אבל על מהותה של מדינה יהודית, על כך כמעט ולא אמר דבר. ההגדרה היחידה שלו למדינה יהודית, למעשה, היתה הגדרה שלילית: נתניהו טען ש”ישראל איננה תיאוקרטיה; היותה מדינה יהודית איננה מצטמצמת להגדרה הדתית.” אבל תוכן של ממש ל”מדינה יהודית,” הוא לא הצליח להציג.

למה? די פשוט. ×›×™ אין משמעות ליהדות שאיננה דתית. אבל לא אכנס לוויכוח הישן ×”×–×” עכשיו. מה בעצם רוצה נתניהו? הוא אומר את ×–×” במפורש: הוא רוצה שפלסטינים ישראלים יוותרו על שאיפות לאומיות. הוא טוען שהוא מוכן להעניק להם זכויות שוות, אבל ×–×” בולשיט נקי. לאזרחים ישראלים יהודים, אליבא דנתניהו, יהיו כל הזכויות של אזרחים פרטיים, ותהיה להם גם זכות להגשים את זהותם הלאומית; לאזרחים ישראלים שאינם יהודים, יהיו – רשמית, אולי – כל הזכויות של אזרחים פרטיים, אבל לא יהיו להם זכויות לאומיות. כלומר, לקבוצה היהודית בישראל יהיו זכויות יתר. זו תהיה הקבוצה היהודית שתוכל לדרוש זכויות לאומיות במדינה שלה. הצעת החוק שבה תומך נתניהו – שקישרתי אליה למעלה ושהוגשה על ידי התוכי של בנט, איילת שקד (האחים היהודים) ויריב לוין מהליכוד – מיישמת את הכוונות הללו.

מעניין לציין שיש אמנם דמיון רב בין הצעת החוק הזו ובין ההצעה המקורית של אבי דיכטר (ביקורת שלי עליה אפשר לקרוא כאן), אבל הצעת החוק הזו שונה בכמה נקודות קריטיות. לסעיף הראשון בהצעת החוק, הסעיף שנקרא “מדינה יהודית,” מוסיפים שקד ויריב את סעיף קטן ג’. זה אומר ש”ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי ומקום כינונה של מדינת ישראל.” ארץ ישראל, כידוע, הוא מונח תיאולוגי, לא גיאוגרפי או היסטורי; הוויכוח על גבולותיו גם הוא ידוע. מה עושה מושג אמורפי כל כך בחוק יסוד? אה, זה פשוט. הוא מיועד לאפשר אחר כך את הרחבתה של מדינת ישראל אל תחומי “ארץ ישראל.”

יריב לוין אמר בראיון לסימה קדמון במוסף סוף השבוע של “ידיעות אחרונות” שהמטרה של החוק היא לשנות את המצב שבו, דברי קדמון, “הפסיקות של בית המשפט העליון נובעות מתפיסה לפיה בניה יהודית בשטחים חייבת להיות רק על קרקע שקנו יהודים, ולא על קרקעות שאין להם בעלים, בעוד שהתפיסה שלו היא שאנחנו מחזיקים בשטח שהוא שלנו בהגדרה, כלומר בשטחי מולדת שזכותנו עליהם היא זכותו של עם השב אל ארצו. במילים אחרות, בכל מקום שלא הוכח שזו קרקע פרטית של פלסטינים, מותר ליהודים לבנות ולהיבנות בה.”

הדוגמא של לוין לפסיקה פסולה של בג”צ היא העובדה שבפסיקת בג”צ על פינוי גוש קטיף, “אין שום התייחסות למשקל שיש לזכותנו על הארץ.” היה רק שופט אחד שפסק נגד החלטת הרוב, אדמונד לוי שמת לאחרונה; לוי גם כתב דו”ח משפטי מופרך ושקרי, שמטרתו היתה להכשיר התנחלויות. נתניהו נרתע מלאמץ את הדו”ח; חוק היסוד שלו הופך את דו”ח לוי לחוק בדלת האחורית.

אם החוק של דיכטר קובע בפשטות ש”מדינת ישראל היא בעלת משטר דמוקרטי,” הרי ששקד ויריב מסייגים את הפשטות הזו בקשקוש על כך שהיא “תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל ומחוייבת לזכויותים האישיות של כלל אזרחיה.” חזונם של נביאי ישראל לא עולה בקנה אחד עם דמוקרטיה, והאזכור שלו כאן הוא כדי לעגן שוב את העובדה שישראל מחויבת ל”זכויותיהם האישיות” של אזרחיה, אבל כלל לא לזכויות הציבוריות שלהם.

הצעת החוק של דיכטר העניקה לערבית מעמד שונה מזה של העברית, אבל קבעה שיהיה לה מעמד “מיוחד”; הצעת החוק של יריב ושקד פשוט לא מדברת על זה. במאמר מוסגר, יש לציין שתיקון 3 להחלטה 181 שנתניהו התלהב כל כך לצטט, קובע ש”יש להוסיף את ההתחייבות הבאה להצהרה בדבר המדינה היהודית: ‘במדינה היהודית יינתנו הסדרים ראויים לאזרחים דוברי ערבית לצורך השימוש בשפתם, הן בעל פה והן בכתב, באסיפת המחוקקים, מול בתי הדין ובמנהל הציבורי.” אופס.

שתי הצעות החוק משריינות את סמלי המדינה, כדי שאף ערבי לא יוכל להעלות על דעתו אי פעם שהסמלים יכולים להשתייך גם לו. לפני עשרים שנה, יכלה השופטת העליונה בדימוס ומבקרת המדינה מרים בן פורת להעלות על דעתה שינוי של ההמנון והדגל, כך שגם פלסטינים ישראלים יוכלו להשתמש בו; נתניהו, יריב ושקד סוגרים את הגולל על האפשרות הזו, במכוון ובעיניים פקוחות.

סעיף 5 של הצעת החוק הופך את חוק השבות לחוק יסוד, וממסד שוב את האפליה בין יהודים ופלסטינים. סעיפים 6 ו-7 הופכים את ישראל למדינה אקס-טריטוריאלית, שאמורה לטפח ולהציל יהודים ברחבי העולם. אין ספק שההכרזה הזו תספק כר רחב של פעילות לחוקרי אנטישמיות.

סעיף 9 של שקד ויריב, סעיף שימור המורשת, נראה אחרת אצל דיכטר: הוא כתב ש”המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת.” הסעיף הזה לא קיים אצל שקד ויריב; כנראה שאחרי חוק ועדות הקבלה, חששו השניים שמא פלסטינים יתבעו את זכותם ל”התיישבות קהילתית נפרדת” ושהממשלה תצטרך להסביר מדוע היא לא מספקת כזו.

אזרחי ישראל הפלסטינים תמיד היו אזרחים סוג ב’. עד דצמבר 1966, הם בכלל הוחזקו תחת משטר צבאי. כוחות השיטור של ישראל הרשו לעצמם לטבוח בהם – בכפר קאסם, ביום האדמה, במהומות שנת 2000 – כפי שמעולם לא הרשו לעצמם לפעול כלפי יהודים. הישובים הפלסטיניים בישראל נחשלים במכוון. המדינה לא מקצה להם אזורי תעשיה, והיא לא מאשרת להם תכניות מתאר. ההקצאה שמעניק המשטר הציוני לאזרח פלסטיני היא שבריר של ההקצאה שהוא מוציא על יהודים – על אחת כמה וכמה יהודים מיוחסים, כמו אלה שחיים בשטחים שהצעת החוק של יריב ושקד שואפת לספח. חלק גדול מאדמות ישראל נגזל מפלסטינים, הן במהלך הטיהור האתני של 1947=1948, הן באמצעות חוקי העוול שבאו אחר כך ושתיאר יפה כל כך עזריאל קרליבך. חלק גדול מהאדמות השדודות הועברו לקק”ל כדי שהממשלה לא תצטרך לחלוק אותן עם לא-יהודים; זו עילת קיומה הנוכחית של קק”ל. אזרחים פלסטינים נכלאים יותר, וליותר זמן, בבתי המשפט של ישראל. פואד בן אליעזר, שרואה בעצמו נשיא עתידי של ישראל, חילק בשעתו חיבור לחשמל לאזרחים פלסטינים כטובת הנאה. רק כך יכולים ישובים פלסטינים בלתי מוכרים – חלק ניכר מהם קודם למדינת ישראל – להתחבר לחשמל במאה ×”-21.

אלו עובדות מוכרות לכל מי שעיניו בראשו, לכל מי שלא קונה את תעמולת המשטר. חוק היסוד החדש של נתניהו מיועד להבהיר להם שאם הם חושבים שיהיה טוב יותר, שמצבם ישתפר, אז שישכחו מזה. ×–×” לא הבית שלהם, ולא ×™×”×™×” הבית שלהם. הם לכל היותר דיירים מוגנים נסבלים בקושי, שאי אפשר לפנות ×›×™ ×–×” יפגע ב-hasbara. ×–×” לא מפריע לשר החוץ של ישראל להודיע שהוא מתכוון להעביר שטחים שמאוכלסים בפלסטינים למדינה הפלסטינית העתידית, בהסכמה בשתיקה של ראש הממשלה שלו. אשר לרטוריקה של “אזרחים שווים” – ההיסטוריה מוכיחה מה היא שווה, ויש עוד נקודה שראוי לציין כאן. לפני ארבע שנים, הגיש ח”כ אחמד טיבי (רע”מ-תע”ל) הצעת חוק פשוטה למדי: היא קבעה שהקצאת הקרקע בישראל תעשה באופן שוויוני. ועדת השרים לחקיקה של ממשלת נתניהו דחתה את הצעת החוק ללא מתנגדים. ×–×” מה ששווה רטוריקת ה”שוויון” של נתניהו וחבר מרעיו, וכך צריך להתייחס אליה.

ממשלת נתניהו מעמידה פנים שהיא נאבקת בפשעי השנאה של “תג מחיר” וטרור המתנחלים. סיסמה של פעולות “תג מחיר” ברחבי ישראל עצמה היא “ערבים החוצה.” הצעת חוק היסוד שדוחף כעת נתניהו היא אימוץ של הסיסמה הזו על ידי הממשלה.

זו משמעותה של “מדינה יהודית.” כפי שהבינו יהודים יריבי הציונות מראשיתה, אין, ולא יכולה להיות, כל משמעות אחרת.

(יוסי גורביץ)

(הפוסט פורסם לראשונה בבלוג של המוקד לפליטים ומהגרים.)

מאז שחתמה על אמנת הפליטים, מדינת ישראל הכירה בכ-200 איש כפליטים, אף אחד מהם סודאני. קראתם נכון – ישראל לא הכירה באף אחד מניצולי רצח העם בדארפור או ניצולי הטיהור האתני בהרי הנובה ואזור הנילוס הכחול כפליטים. אחוזי ההכרה בסודאנים כפליטים הם מהגבוהים בעולם. כך, 68.2% ממבקשי המקלט הסודאנים שבקשותיהם נבחנו ברחבי העולם בשנת 2012 קיבלו מעמד פליט (ראו טבלה זו.)

במדינת ישראל נמצאים מעל 10,000 מבקשי מקלט מסודאן. כיצד אף אחד מהם לא הוכר כפליט?

פליט הוא אדם אשר נשקפת סכנה לחייו או לחירותו אם יגורש למדינתו בשל רדיפה על בסיס אזרחותו, גזעו, דתו, השקפותיו או שייכות לקבוצה חברתית אחרת הנרדפת על-ידי המשטר. מעמד פליט במדינת ישראל מעניק לאדם את הזכות לא להיות עצור ללא הגבלת זמן במחנה כליאה בנגב, את הזכות לעבוד וגישה לשירותי בריאות ורווחה. ללא מעמד ×–×”, מבקשי מקלט חשופים לקבלת צווי מעצר למחנה הכליאה חולות מתוקף החוק למניעת הסתננות. אלו שנותרים בערי ישראל אינם זכאים לשירותי רווחה ובריאות ומתקשים למצוא עבודה משום שאשרותיהם מכריזות ×›×™ "רישיון ×–×” אינו רישיון עבודה" למרות שהמדינה התחייבה שלא לקנוס את מעסיקיהם. לצד זאת, מדינת ישראל אינה מגרשת את אזרחי סודאן למולדתם. בעבר המדינה הצהירה ×›×™ הסיבה לכך הוא מתן ×”×’× ×” קבוצתית להם, כלומר, בשל סכנה שנשקפת לחייהם אם יגורשו. לעומת זאת כיום, המדינה טוענת ×›×™ הגירוש אינו מתבצע מסיבות טכניות בלבד – בשל העדר יחסים דיפלומטיים עם המשטר האסלאמיסטי בח'רטום.

ציון יום הזכרון לרצח העם בדארפור, תל אביב, 25.4.2013

ישראל הצליחה להימנע מלהכיר בפליטותם של סודאנים ראשית בכך שמנעה מהם להגיש בקשות מקלט עד תחילת שנת 2013. בשלב זה, המדינה נכנעה ללחצי המוקד לפליטים ולמהגרים ואפשרה למבקשי מקלט אריתראים וסודאנים שהיו כלואים תחת הגרסה הקודמת של החוק למניעת הסתננות להגיש בקשות מקלט. בסוף שנת 2013, המדינה התחילה לאפשר לאזרחי סודאן ואריתריאה מחוץ למתקני הכליאה להגיש בקשות מקלט גם כן, אך לא פרסמה בשום מקום על שינוי מדיניות זה. למרות זאת, מעל 1,400 אזרחי סודאן הגישו בקשות מקלט, אך רק בודדות מהן קיבלו מענה – כולן נדחו. מרבית בקשות המקלט הוגשו לפני יותר משנה. עבור מבקשי מקלט הכלואים כיום תחת החוק למניעת הסתננות, חלקם כבר שנתיים, המשמעות של קבלת מעמד פליט הוא שחרור ממעצר שאינו מוגבל בזמן.

התיקון הקודם לחוק למניעת הסתננות שנפסל על-ידי בג"ץ קבע כי אפשר לשחרר מבקשי מקלט שבקשת המקלט שלהם לא נידונה במשך תשעה חודשים. לעומת זאת, על-פי התיקון החדש, משרד הפנים אינו מחויב לבדוק את בקשות המקלט של הכלואים ב"חולות" תוך פרק זמן מסוים. כתוצאה מכך כלואים בחולות מאות מבקשי מקלט שעל פי התיקון של החוק הקודם היה אמורים להיות משוחררים כבר מזמן.

אחד ממבקשי מקלט אלו הוא ע'. ע' הגיע לישראל ביוני 2012 ונכלא בכלא "סהרונים" תחת החוק למניעת הסתננות שנכנס לתוקפו ימים בודדים לפני כניסתו של ע' לישראל. ע' הוא דארפורי, אך עבד בעיר באזור הנילוס הכחול, בדרומה של סודאן, אזור בו קיימת פעילות ערה של מורדים נגד המשטר, שמדוכאות בהפצצות חסרות הבחנה ובטיהור אתני של אוכלוסיה עוינת. ע' התגייס לארגון המורדים Sudan's People Liberation Front – North, השואף להפיל את המשטר הערבי האסלאמיסטי בח'רטום ולהחליפו במשטר שלא מפלה בין אזרחיו. ע' נתפס, נכלא והואשם בשיתוף פעולה עם המורדים וריגול למענם. ע' הצליח לברוח מבית כלאו ולאחר מכן ברח מהמדינה בדרך לא דרך למצרים. במצרים, מסביר ע' "לא מצאתי הגנה". לכן, החליט להמשיך לישראל.

מיד עם כליאתו בישראל, ע' דרש שתינתן לו האפשרות להגיש מקלט. רק בפברואר 2013 הוא הצליח להגיש את הטפסים משום שמשרד הפנים לא סיפק את הטפסים הנחוצים לבית הכלא, ולפעילים של המוקד שנפגשו עימו אסור להכניס ניירות לכלא. במאי 2013 נערך לע' ראיון על-ידי משרד הפנים בעניין בקשת המקלט שלו. למרות שעברו מעל תשעה חודשים מעת הגשת בקשת המקלט, ע' לא שוחרר. לאחר שהתיקון הקודם למניעת הסתננות בוטל על-ידי בג"ץ, המדינה החליפה אותו בתיקון חדש שנידון כיום בבג"ץ. ע' לא שוחרר גם במסגרת 90 הימים שניתנו למדינה לשחררו יחד עם יתר חבריו בכלא. במקום זאת, ע' הועבר למחנה הכליאה "חולות", מעבר לכביש מכלא "סהרונים", מתקן בו הוא כלוא גם כיום, ללא תאריך שחרור, ללא שהורשע בדבר.

הפגנה של מבקשי מקלט העצורים בחולות נגד כליאתם, 17.2.2014.

נ', מבקש מקלט מדארפור, מחכה אף הוא להחלטה בעניין בקשת המקלט שלו. נ' היה פעיל למען זכויות דארפור בעת שלמד באוניברסיטה בח'רטום. על פעילות זו הוא נעצר ועונה מספר פעמים. כאשר החל רצח העם בדארפור הוא שב לעיר הולדתו על מנת לסייע למשפחתו לברוח. הוא חזה בבני מיליציית הג'נג'ויד רוצחים ואונסים וראה את אביו נרצח לנגד עיניו. נ' החליט שחייו בסכנה וברח מהמדינה למצרים, בה הרשויות המצריות רדפו אותו אף הן משום שהוא לא הפסיק עם פעילותו נגד המשטר הסודאני, בן בריתו של מבארכ.

נ' נכנס לראשונה לישראל בשנת 2004 וגורש בחזרה למצרים יחד עם עוד עשרה מבקשי מקלט סודאנים בתיאום של נציבות הפליטים של האו"ם. גירוש זה התבצע לאחר שהושגה התחייבות מהמשטר המצרי שלא יגרש את מבקשי המקלט לסודאן. עם הגיעם למצרים, ה-11 נכלאו ועמדו להיות מגורשים אלמלא אחד מהם היה משחד את אחד השומרים עליהם ומתקשר לנציבות הפליטים של האו"ם בקהיר. גירושם נמנע, אך כליאתם נמשכה. כוחות הביטחון המצרים עינו את 11 הכלואים בניסיון להבין מה חיפשו בישראל ומה עשו שם. לאחר חודשים בכלא, נ' שוחרר בסיוע נציבות הפליטים של האו"ם וניסה לבנות את חייו בקהיר ושב לפעילות נגד המשטר הסודאני ולמען דארפור. נ' נעצר שוב ושוב על פעילות זו ועונה קשות: "חוץ מלהרוג אותי, הם עשו הכל", הוא סיפר.

נ' החליט לנסות שוב להימלט לישראל ועבר את הגבול ב-2008. נ' פנה לנציבות הפליטים של האו"ם בישראל שאותה עת הייתה אחראית על בחינת בקשות המקלט בשביל להגיש בקשה. עם זאת, לאור סירובו של משרד הפנים לתת מעמד פליט לאזרחי מדינות סודאן ואריתריאה משום שממילא לא ניתן לגרשם, בקשתו מעולם לא נבדקה. נ' שוחרר עם אשרת "שחרור בתנאים מגבילים" שאינה מעניקה למבקשי המקלט שום זכויות מלבד הזכות לא להיות מגורש ממדינת ישראל.

נ' חי בתל אביב עד תחילת 2012. בשנה זו נעצר בחשד לפריצה לרכב, למרות שלדבריו בכלל לא היה באזור. בזכות "הנוהל הפלילי" שאיפשר לכלוא מבקשי מקלט ללא הגבלת זמן תחת החוק למניעת הסתננות ללא צורך להגיש נגדם כתב אישום או להוכיח את אשמתם בבית משפט, נ' מצא את עצמו כלוא ב"סהרונים" יחד עם פליטים שרק הגיעו מהגבול. לאחר שביקש מקלט פעמים כה רבות, נ' שוב נאלץ לספר את קורות חייו למשרד הפנים בפברואר 2012 ולהבהיר שהוא מבקש מקלט. נ' שוב מילא את הטפסים לבקשת מקלט לפני שמונה חודשים, אך הזמן אינו דוחק לרשות ההגירה להשיב לו. בדומה לע', נ' לא שוחרר מ"סהרונים" לאחר פסילת החוק שכלא אותו שם, אלא הוא הועבר לכליאה ב"חולות".

משרד הפנים לא ממהר. למה לבדוק את בקשות המקלט של ניצולי רצח העם בדארפור, הטיהורים האתניים בהרי הנובה, קורבנות של דיכוי רצחני, כשהחוק מאפשר להתעלם מבקשותיהם בעודם כלואים ב"חולות" או מנסים לשרוד משוללי זכויות מחוץ לכלא? רק כך ניתן להבטיח שרבים מהם יישברו תחת הלחצים שמפעיל עליהם משרד הפנים ו"יסכימו" לעזוב למולדת ממנה נסו. אם יכירו בכמה יוצאי סודאן כפליטים, היתר עלולים לפתח תקוות שגם הם יום אחד יזכו לביטחון וקיום בכבוד במדינת ישראל.

(אליזבת צורקוב)

האם נפתלי בנט הוא מטומטם קליני, או שהוא רק מעמיד פנים ככזה?

בכנס שדן ב"חיזוק זהותה היהודית" של ישראל באמצעות חקיקה, אמר בנט את הדברים הבאים: "אין סתירה בין יהודית ודמוקרטית. […] בג"צ, מאז אהרן ברק, פועל בעקביות לשנות את האיזון ולרוקן משמעות יהודית במדינה. עשו מהפכה אזרחית על חשבון היהודית, כמו פסק דין קעדאן. ייהוד הארץ הפך להיות מגונה, ×›×™ לא הגדרנו את ×–×” כיעד חוקתי."

רגע, לא הבנתי. החלט נא: "אין סתירה בין יהודית ודמוקרטית" או "עשו מהפכה אזרחית על חשבון היהודית"? אם אין סתירה, איך האחד בא על חשבון האחר? אם משיכה בכיוון הדמוקרטי באה "על חשבון היהודית," האם לא בהכרח תבוא משיכה לכיוון היהודי על חשבון ה"ודמוקרטית"?

ורק עוד שניה, בבקשה. כשאתה אומר שבג"צ קעדאן הוא "מהפכה אזרחית על חשבון היהודית," חשבת שניה מה אתה אומר בעצם? מה קבע בג"צ קעדאן? הוא קבע שלמדינה אסור להפלות בין האזרחים בהקצאת קרקעות, שהן רכוש המדינה ואזרחיה כולם. הוא קבע שאסור לבנות ישובים שמיועדים ליהודים בלבד. אז כשאתה, נפתלי בנט, אומר שבג"צ קעדאן הוא דוגמא ל"מהפכה אזרחית על חשבון היהודית," מה אתה אומר בעצם על הזכויות שיש לאזרחים לא יהודים בישראל?

אתה אומר שהם אזרחים סוג ב'. אתה אומר שהם לא צריכים להחזיק בכל הזכויות של יהודי, אלא בזכויות שהיהודי מוכן בטובו להותיר להם. ואלה לא כוללות את הזכות להתיישב על קרקע של המדינה. שזו, איך לומר, זכות די בסיסית. במיוחד בהתחשב בכך שחלק ניכר מקרקעות המדינה הן בעצם קרקעות פלסטיניות גזולות.

אבל רגע, שניה, אני רוצה לחזור קצת אחורה בזמן. במצע הבית היהודי, שהעתקת ישירות מהמצע של "האיחוד הלאומי" – המפלגה, נזכיר, של מיכאל בן ארי – כתבת ש"כיום מדינת ישראל שוגה פעמיים. היא מבליגה אל מול הסתה של גורמים ערביים החותרים להשמדת ישראל, ואילו היא מפלה כנגד הערבים הרוצים להשתלב בחברה הישראלית. אנו נפעל בדיוק הפוך. נחישות אל מול גיס חמישי, וחיזוק של אזרחים ערבים הרוצים בטובת ישראל."

אז זה מה ששווה ה"חיזוק" שלך של "ערבים טובים": שלילה של זכות בסיסית להשתמש בנכסי הכלל – מה שמובן לגמרי, כי אתה לא רואה בהם חלק מהכלל, לכל היותר סרח עודף נסבל. אני אפילו לא מדבר על הקשקוש על "לגלות אפס סובלנות לרצונות הלאומיים של ערביי ישראל." מה זה בכלל אומר? אתה מתכוון לפזר אסיפות ציבוריות של בל"ד באש חיה? בעצם, אתה יודע מה, אל תענה על השאלה הזו.

והדברים שלך נאמרים בימים שבהם ליצן אחר של המחנה היודו-נאצי מעביר הצעת חוק בנושא חסר משמעות, אבל מקפיד לומר שהמטרה שלה היא צעד ראשון לקראת הפרדה חוקית בין ערבים נוצרים וערבים מוסלמים. במילים אחרות, כנסת ישראל העבירה – בלי רעש כמעט – הצעת חוק שכל מטרתה היא לסמן קבוצה באוכלוסיה כקבוצה שמופלית לרעה.

ככה נראית "דמוקרטיה יהודית." זו "המדינה היהודית" שבה דורש ראש הממשלה נתניהו הכרה. הצעת החוק הזו הרי מגיעה ממפלגתו. בנט נשמע כמו אחד המנהיגים של ה"דמוקרטיות" המזרח אירופאיות בין המלחמות – ולא במקרה. הרי רוב ההנהגה הפוליטית של ישראל בימי הקמתה באה משם. "יהודית ודמוקרטית" הוא אוקסימורון בדיוק כמו "אוקראינית ודמוקרטית" או "אסטונית ודמוקרטית." משמעה שלטון הרוב האתני בחוזק יד על המיעוט, משמעה שהמיעוט מתקיים בחסדו של הרוב. "מדינה יהודית" משמעה המדינה שבה היהודים הם גזע האדונים.

מצד שני, למה אפשר היה לצפות ממפלגה שקוראת לעצמה "הבית היהודי."

(יוסי גורביץ)

בסרט "רשימת שינדלר" רואים בשלב מסוים את היהודים המגורשים מבתיהם לגטו, כאשר הם סופגים אבנים מהשכנים שלהם, וילדה קטנה צורחת בעונג "להתראות, יהודים!" כמובן, אף אחד לא ידע, ב-1939, מה תהיה תחנתה האחרונה של הרכבת; התכניות עוד לא נרקמו; אייכמן עסק במרץ בתכנון מדינונת יהודית בלב פולין, ופקידים אחרים במשרדי הרייך השונים דיברו על הגירה כפויה למדגסקר (תמונת ראי אפלה לתכנית אוגנדה?); האיינזצגרופן עוד לא הוקמו; הנצחונות המסחררים של יוני-אוגוסט 1941, שאפשרו את הרצח הסיטוני של יהודי פולין המזרחית וברה"מ, עוד לא עלו במוחם של הטקטיקנים של הוורמאכט; מכוניות המוות של תכנית T4, מכוניות ההרעלה והגז שאספו בשקט ילדים מפגרים וחולי רוח, והוציאו אותם לנסיעה אחרונה ביער, אמנם החלו כבר את המסע שלהן שיגיע בסופו של דבר לחלמנו ובלזץ, אבל אין להניח שמה שהיה סוד כמוס הגיע לאוזניה של ילדה פולנית.

לא, היא לא ידעה מה יקרה; שפילברג שם אותה שם משום שאנחנו דווקא יודעים. אבל היא ידעה שהאנשים השנואים עליה הולכים לסבול, שהם הולכים למקום רע משמעותית יותר מהמקום שבו הם כעת, והיא התענגה על כך. אולי גם ידעה שמשפחתה עומדת לרשת רכוש ששוב לא ישוב לבעליו.

נזכרתי בה בשבוע שעבר, כשהגיעו דיווחים על כך שכאשר קלגסי יחידות עוז והפרשים פושטים על נווה שאנן לציד שחורי עור, יהודים עמדו בצד והשמיעו קריאות שמחה, מלוות בקריאות שמזכירות קופים. איך שגלגלים מתהפכים.

* * *

שלשום (ו') קם גבר יהודי ודקר תינוקת אריתראית בדרום תל אביב. הוא חטף אותה מזרועות אמה ונעץ סכין בעינה. מצבה קשה. שימו לב לדיווח הזה: שימו לב לעובדה שהוא משמיט את זהותו האתנית של הדוקר (ורק אומר לנו שהוא "אינו נמנה על קהילת העובדים הזרים"). שימו לב לתירוצים שמספקת הידיעה מראש (הדוקר היה לחילופיו "שיכור", או "מעורער בנפשו"); שימו לב ללשון הפסיבית – "תינוקת נדקרה" ולא "יהודי דקר." במילים אחרות, התקשורת הממוסדת הישראלית, שהמצב הקבוע שלה בעשרים השנה האחרונות הוא מרכז-עד-מרכז-קיצוני, מתחילה להפעיל את הנוהל הקבוע של "משוגע תורן", כלומר טרוריסט שפועל על רקע אידיאולוגי שלתקשורת מאד לא נוח איתו. אז אומרים שהוא היה שיכור, או משוגע. שיכור או משוגע? לא חשוב, העיקר להוריד את האירוע המביך מהכותרות, ומהר, לפני שמישהו יבחן אותו.

כי אם היינו בוחנים אותו, היינו צריכים לשאול את עצמנו למה שיכור – או משוגע – יהודי מחליט לדקור (במספרים גדולים, לא בדיוק משהו שאדם נושא עליו סתם כך) דווקא פעוטה אריתראית, לעיני הוריה. אם היינו שואלים את השאלה הלא נעימה הזו, היו קורים כמה דברים. קודם כל, היתה עפה מהחלון המנטרה המיתממת שאומרת ש"יהודים לא יכולים לעשות דבר כזה," כמו להרוג ילדים, שזו נחלתם של פלסטינים ושאר דמונים בלבד; אחר כך היתה עולה השאלה מה חלקם של אישי ציבור יהודים בהסתה – שהרי "המשוגע התורן" מונע כמעט תמיד על ידי הסתה שמגיעה מלמעלה (תוך שלעתים קרובות היא מתחזה לדרישה שמגיעה מלמטה); ומאליה היתה עולה השאלה מה חלקה של התקשורת בהסתה הזאת. ואף עורך משנה לא רוצה להתעמת עם העובדה שכאשר חזר במשך שלוש שנים כתוכי אחרי התואר "מסתננים" שהגיע בדפי המסרים של משרד הפנים, כאשר הבליט כל מקרה של פשיעה שבוצעה על ידי מבקש מקלט, הוא היה שותף למאמץ הסתה ממשלתי ממוקד; שמשהו מדמה של התינוקת שלהב בוקע מעינה נמצא גם על מקלדתו-שלו.

כדי להבין לעומק את תפקידה של התקשורת הישראלית במסע ההסתה הממוסד, צריך לשאול שאלה פשוטה: מה היה קורה אם התקרית היתה הפוכה, אם התינוקת היתה יהודיה ואם הדוקר היה אריתראי. אז, זה לא היה נגמר במבזק; זו היתה כותרת ראשית. אף אחד לא היה מנסה להסוות את זהותם האתנית של הדוקר והקורבן, להיפך. אף אחד לא היה מנסה לתרץ את הפשע; היינו רואים קריאות לפוגרום.

* * *

ופוגרום, נזכיר, כבר היה. במאי 2012 יצאו תושבי השכונות לפוגרום בפליטים, אחרי הסתה שתודלקה על ידי חברת הכנסת מירי "לא התכוונתי לומר שהם בני אדם" רגב, דני דנון ואחרים. היו גם הצתות ופיגועים ואינספור תקיפות זעירות והתנכלויות, שחלק ניכר מהן התבצע על ידי הרשויות.

בשבועות האחרונים, אחרי שהממשלה הפרה את החלטת בג"צ שהורתה לשחרר את כל הכלואים ללא משפט והעבירה חוק-אוון, הגבירה המדינה היהודית את רדיפתה כנגד מבקשי המקלט. כאן יש לציין, כהערת אגב, שמאחר וחלקים ניכרים מדי בשמאל הישראלי נוטים להשען על בית המשפ העליון, הגיע הזמן לשים לב שמדובר במשענת קנה רצוץ; בג"צ, שפסל את החוק של הכנסת שאיפשר מעצר של שלוש שנים ללא משפט והורה על שחרור העצורים, לא הסכים אפילו להוציא צו על תנאי כנגד יישום החוק החדש, שהוא בפועל אותו החוק, רק לתקופת מעצר של שנה (עם אפשרות הארכה בלתי מוגבלת), וזאת למרות שאותו בית המשפט נזף במדינה שבועיים קודם לכן על כך שהיא לא שחררה עדיין את העצורים.

בשבועות האחרונים, החל מסע ציד של אפריקאים בדרום תל אביב, תוך קריעת משפחות; משרד הפנים – בניהולו של האיש בעל דמות הפקיד האפרורי, חביב התקשורת גדעון סער, אולי המוח הארסי ביותר מבין גזעני "מדינת כל יהודיה" – החל לעצור פליטים כשאלה מגיעים להאריך את אשרת השהיה שלהם. כתוצאה מכך, התכנסו אמש (ז') אלפי מבקשי מקלט בגינת לווינסקי והכריזו על שביתת מחאה, שתמשך שלושה ימים. למעלה מעשרת אלפים פליטים התכנסו היום (א') לעצרת מחאה בכיכר רבין, שהתנהלה בסדר מופתי – דווח שחלק מהמפגינים נשאו דגלי ישראל, והם ניקו את הכיכר כשסיימו. אפשר לעקוב אחרי מהלכי המאבק הצפויים ביומיים הקרובים כאן.

מיד, צצה העלילה הקלאנית המפורסמת, זו שמשרתת את הימין היהודי כבר שני דורות: זו שאומרת ש"הם" (השחורים, הפלסטינים) דווקא בסדר, והבעיה היחידה היא בליברלים תלושים שמתסיסים אותם – כשבו זמנית, הפליטים מתוארים כחיות אדם. איילת שקד, התוכי של נפתלי בנט, כתבה היום כך:

"כאשר יגורנו בא. הפגנה גדולה של המסתננים בת"א. ארגוני "הסיוע" מסיתים את המסתננים נגד מדינת ישראל , דורשים זכויות ולבסוף ידרשו אזרחות. מדינות אירופה מזרימות כספים לארגונים אלה על מנת להפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה ולהסיט את גל ההגירה מאפריקה לאירופה , לישראל.

אני מחזקת את שר הפנים שימשיך לדבוק במדיניות הממשלה ולפעול להרחתם ממרכזי הערים. אם הם שובתים ולא באים לעבודה טוב יעשו המעסיקים שיחזרו לימי 2006 , לפני גל ההגירה. אז העסיקו ישראלים ופלסטינים."

"אשר יגורנו בא": אנשים מעזים לעמוד על זכויותיהם ולהתאגד באופן שלו כנגד מעצר שרירותי, ללא עילה פרט ללא מוצאם. זה מה שמפחיד את שקד. אחר כך מגיעה העלילה ההזויה: חברת כנסת בישראל מייצרת עלילת דם, שכמובן היא לא מסוגלת לנמק. האפשרות שאנשים עומדים על זכויותיהם הרי לא תעלה על הדעת, שהרי אלה כלל אינם בני אדם. על הצביעות של הקריאה של שקד להעסיק פלסטינים אני אפילו לא רוצה להרחיב את הדיבור.

והיתה, כמובן, מירי רגב. זו כתבה כך:

"המסתננים ממשיכים להפגין ולעשות מהומות בסיוע השמאל. החוק לגבי המסתננים יצא ולא יעלה על הדעת שהשמאל יצא נגדו. השמאל צריך לזכור שדמוקרטיה זה לא אנרכיה."

בדרך כלל אני לא רוצה לתת ביטוי לבהמה הלאומית, כי כמו הטרומבונים של וואגנר, היא רק מתעודדת מזה; אבל נראה, בהתחשב בכך שרגב עובדת קשה על קבלת התפקיד של יוליוס שטרייכר במחזה, שאין ברירה. נתחיל מכך שלא היו שום "מהומות"; היתה הפגנה שלווה. אבל מסתבר שעבור רגב, אם אתה מתנגד לה, עצם ההפגנה היא "מהומה."

אני כבר לא מדבר על "לא יעלה על הדעת לצאת נגד חוק." בינתיים זו מדינה דמוקרטית-למחצה, רגב, עדיין לא דיקטטורה. העובדה שחוקקת חוק – חוק שדומה מאד לחוק שנפסל על ידי בית המשפט העליון פה אחד, נזכיר – לא אומרת שבזה הסתיים הדיון. אחרי הכל, כשהמפלגה שלך נתקלה בחוק שקבע שיש להעביר 8,000 מתנחלים דירה ולתת להם פיצויים גדולים הרבה יותר מדי, כשליש מחברי המפלגה לא היסס להודיע שהוא נאמן לעקרונותיו יותר מאשר לחוק ושהוא לא מכיר בחוק. נזכיר גם שהקשר בין חוק ומוסר הוא מקרי, ושהעולם מלא בחוקי עוול. חוקים כאלה יש להפר – או, לעתים, להתעקש על קיומם כדי להביא אותם לידי אבסורד ולהבהיר לכל מי שעינו עדיין פקוחה שמדובר בעוול.

עוד 20 שנים, אם יישאר כאן משהו, הילדים שלכם ישאלו אתכם איפה הייתם כשגירשו אנשים למחנה ריכוז רק בגלל צבע העור שלהם, כשהאספסוף הריע; איפה הייתם כשפוליטיקאים הסיתו ו"משוגעים תורנים" דקרו ילדים. אתם יכולים עדיין לקנות, בשעה אחת, את עולמכם ואת זכותכם לומר בגאווה שלא הייתם חלק מהאספסוף, וגם לא מן ההמון שהסיט את מבטו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)