החברים של ג'ורג'

עינויים בדלת האחורית

בית המשפט הישראלי מאשר עינויים, ומוודא שהמענים לא יעמדו לדין

“לילה שלם התעללו בי ולא התקדמנו כלום כי אני לא יכול לעזור להם, עכשיו ההתעללות רק תגבר ותגבר. אני צורח כמו מפגר, בוכה כמו תינוק, והם צוחקים ‘רוצח, רוצח’. איפה יש לי מפלט? משהו? […] אמרתי להם: ‘תהרגו אותי, תביאו לי רעל.’ אני מתחנן, כבוד השופט, אני לא יכול יותר. האם לבית המשפט יש דרך לשלוט על החקירה? עושים ממני קשת מהידיים ושמים אותי הפוך עד שנשרפות לי הידיים. אני מרגיש כאילו שורפים אותי עם מצית. כל יום זה עולה רמה ואני לא יודע מה יהיה מחר.” – העצור הקטין א’, בית משפט השלום, בפני השופט המאולף ארז נוריאלי, דצמבר 2015

ובכן, עכשיו אנחנו יכולים לדעת יותר פרטים. החקירה האחרונה הזו של א’ במסגרת מה שמכונה בלשון נקיה “חקירת צורך” התרחשה ב-16.12.15. א’, בן 17 בעת מעצרו, עבר שלוש “חקירות צורך”, במסגרתן, כתבה אתמול (ג’) השופטת לורך בהחלטתה במשפט הזוטא בםרשת דומא, הופעלו נגדו “אמצעים מיוחדים” (המרכאות הכפולות במקור). חקירת העינויים הראשונה נערכה ב-12.12.15 בשעה 20:00; הוא הודה בה בפגיעה ברכוש של פלסטינים. ב-13.12.15 ביצע א’ נסיון התאבדות באמצעות סכין מאולתרת מנייר כסף; הפרקליטות תטען מאוחר יותר שמדובר היה בפגיעה עצמית שמטרתה מניעת המשך העינויים. בפרקליטות חשבו שפגיעה עצמית של עציר כדי להמנע מחקירה היא תירוץ סביר, כמסתבר..

בין הלילה של ה-13 ל-14 בדצמבר עבר א’ את חקירת העינויים השניה, ובה הוא הודה בחלקו במה שהשב”כ כינה “תשתית המרד”, ומסר שמות של 17 פעילים אחרים. ב-15.12.15, בפני חוקר המשטרה רס”ב אבי טבעוני, אמר א’ “מאחר ואני מנוע מלהתייעץ עם עורך דין, אני כרגע מסרב להגיב לחשדות שהוצאו ממני בלחץ בלתי סביר והסירוב שלי להגיב איננו אומר שהן אכן נכונות.” אחר כך שמר א’ על זכות השתיקה.

באותו היום, בין 19:15 ל-21:30, נחקר א’ שוב על ידי איש שב”כ, ובסיום החקירה הזו הועבר לרס”ר המשטרה פיני ספיר. שימו לב לשיטה הזו: היא מופעלת על ידי השב”כ גם כנגד פלסטינים. הנחקר עובר עינויים, אומר מה שהוא אומר לאיש השב”כ, אבל מאחר והשב”כ יודע שלתזכירים שלו מתייחסים בספקנות, הנחקר מועבר לשוטר. שם, לכאורה, מרצונו החופשי, הוא מודה בפני השוטר במה שכבר אמר לשב”כ. עו”ד לאה צמל הוכיחה, לפני כעשר שנים, שבחלק מהמקרים איש השב”כ – שרשמית, איננו במקום – עומד מאחורי חוקר המשטרה ומכתיב לו את ההודאה, ולאחר שהשוטר מסיים לכתוב הנחקר חותם שמסר את ההודאה מרצונו. מספר פעמים, הצליחה צמל להביא חוקרי משטרה להודות שאין להם מושג מה כתוב בתזכיר שהם חתומים עליו – וזאת משום שהוא הוכתב להם.

א’ שיבש את המשחק. כשהובא בפני רס”ר ספיר, הוא שב והכחיש את ההודאה שהוצאה ממנו במעורבות בפיגוע בדומא, ושב והדגיש שהיא הוצאה בפניו בעינויים. זה היה, שוב, ב-15.12.15 בסביבות השעה 21:30. כחמש שעות לאחר מכן, ב-16.12.15 בשעה 02:00, נלקח א’ לעינויים (”חקירה באמצעים מיוחדים”, בלשונה של השופטת לורך) שנמשכו עד השעה 08:15; אז נלקח א’ להארכת מעצר בפני השופט ארז נוריאלי.

אני מתחנן, כבוד השופט, אני לא יכול יותר, האם לבית המשפט יש דרך לשלוט על החקירה?

יש. אבל הוא בוחר שלא להשתמש בה.

* * *

תיאור המאורעות פה מגיע מתוך החלק שהותר לפרסום של פסק הדין במשפט דומא ההחלטה במשפט הזוטא סביב הרצח בדומא, שנשלח אלי במייל. השופטת לורך מציינת (סעיף 469) שיש ספק אם חקירת העינויים השלישית של א’ בכלל חוקית, לאור העובדה שחוק הנוער אוסר על חקירת קטינים בין השעות 22:00 ו-07:00; אבל השב”כ רואה את עצמו פטור מהחוק, והשופטת ציינה שחותמת גומ… אה, סליחה, חוקר בכיר, אישר את החקירה. בסעיף 480, קובעת השופטת לורך כי אף שא’ התלונן על אלימות מצד חוקריו, כמו גם על העינוי הידוע כמניעת שינה, היא לא מתייחסת לנושא כי “אין טענה בפיו של הנאשם כי […] האלימות שנטען כי הופעלה נגדו ע”י [החוקר] אסף הובילו לשיתוף הפעולה שלו עם חוקריו.”

זו נקודה שצריך להתעכב עליה. בפסיקתה, שהכתה אתמול (ג’) גלים, סירבה לורך לקבל את כל ההודאות שנגבו במהלך “חקירות צורך” או “חקירות באמצעים מיוחדים.” זה נשמע טוב, אפילו טוב מאד, עד שיורדים לפרטים. כאן קריטיים סעיפים 19 ו-20 להחלטה:

“יש לפסול את כל ההודאות שנגבו במהלך חקירות הצורך של כל אחד מהנאשמים, מכוח סעיף 12 לפקודת הראיות. יודגש כי קביעה זו איננה קביעה גורפת אודות תוצרי חקירות צורך באשר הן. מדובר בהכרעה הנוגעת לענייננו בלבד […] לא בכדי אף התביעה איננה מבקשת לאמץ את התוצרים הישירים של חקירות הצורך.

“נוכח תוצאה זו [החלטתה של הפרקליטות להמנע מהשימוש בתוצרי חקירת העינויים – יצ”ג] אין צורך להכריע בשאלה האם האמצעים המיוחדים עולים כדי עינויים, כהגדרת מונח זה בדין הבינלאומי או בפסיקה הישראלית.” (ההדגשה שלי.)

מה קורה פה? קורים שלושה דברים:

א. יש פה פסיקה ראשונה של בית משפט ישראלי על כך שתוצאות ישירות של “חקירה באמצעים מיוחדים” אינן קבילות. זה חיובי, כי למרות שלורך מנסה לצמצם את ההחלטה שלה למקרה הספציפי, ההחלטה הזו תהווה תקדים.

ב. לורך פוסקת ש”אמצעים מיוחדים” יכולים להחשב לעינויים, אבל…

ג. מתעקשת לא לברר את הנקודה הזו. זו, בדיוק זו, הסיבה לכך שהפרקליטות החליטה שלא להשתמש בתוצרי העינויים.

ובכן, מהם עינויים?

האמנה נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים (אושררה ע”י ישראל ב-4.8.1991; נכנסה לתוקף ב-2.11.1991) מגדירה עינויים, בין השאר, כ”מעשה אשר באמצעותו נגרם לאדם כאב או סבל חמור, בין אם פיזי בין אם מנטלי, במטרה להוציא ממנו או מאדם שלישי מידע או הודאה, להענישו על מעשה שביצעו או נחשד בביצועו” (סעיף 1 א’ לאמנה). סעיף 2 ב’ לאמנה קובע כי “אין להיאחז בנסיבות חריגות, בין אם מצב מלחמה או איום במלחמה, אי יציבות פוליטית ופנימית או מצב חירום אחר כצידוק לעינויים”; סעיף ג’ קובע כי “אין להיאחז בפקודה של ממונה או רשות ציבורית כצידוק לעינויים.”

שניה, אתה רץ, תאמרו לי. לורך הרי במפורש לא קבעה שמדובר בעינויים. נכון. ובכן, אני מפנה אתכם לסעיף 12 לאמנה: “כל מדינה חברה תבטיח כי רשויותיה המוסמכות יערכו חקירה ללא דיחוי וללא משוא פנים, כל אימת שיש יסוד סביר להאמין כי בוצע מעשה עינוי בשטח שבסמכותה השיפוטית.” לצורך סעיף זה, לורך היא “רשות מוסמכת.” חשוב לציין שבמשתמע, לורך (והפרקליטות!) הכירו בכך שמדובר בעינויים, משום שסעיף 15 לאמנה קובע כי “הצהרה אשר הוכח כי נעשתה בלחץ עינויים לא תועלה כראיה בהליכים כלשהם.”

אבל נניח שניה לפורמליסטיקה. בפני השופט נוריאלי ובפני השופטת לורך הובא צעיר בן 17, שעבר עינויים קשים. חובתם הראשונית היתה להגן עליו ולהוציא אותו מידי המענים. הם מעלו בחובתם זו. חובתם השניה היתה להביא לחקירת המענים. שניהם התחמקו מחובתם זו.

כשלורך פוסקת שאין מקום לבדוק האם מדובר בעינויים, היא פועלת במפורש בניגוד לאמנה נגד עינויים. עינויים, נזכיר, הם פשע נגד האנושות. מסתבר שהשופטת לורך חיה עם זה די טוב.

מההחלטה עולה עוד שהמשטרה החשאית שלנו מצאה שטיק מבריק. זוכרים את הביטוי “חקירת צורך”? ובכן, בניגוד לסעיף 2 ב’ לאמנה נגד עינויים, הרשויות בישראל נוטות לאשר חקירת עינויים בלי חקירה ודרישה אם יש “חשש” לכך שעשוי להתבצע פיגוע. כפי שאפשר להבין, “חקירת צורך” היא, ובכן, במקרה שיש בו צורך: משהו איום עומד לקרות, משהו שאנחנו מניחים שיהיה חמור יותר מפגיעה בזכויות של אדם אחד, ועל כן יש להפר את זכויותיו הבסיסיות ביותר.

מעבר לכך שהלוגיקה הזו פגומה, “חקירת צורך” בעליל מתייחסת למקרה עתידי: מישהו מסתובב אי שם עם פצצה מתקתקת, ולנו יש מידע שהוא מעל לכל ספק שהאיש שעצרנו מחזיק במידע שיוכל לעצור את הפיגוע. כידוע, שום דבר לא ודאי. אתה אף פעם לא יודע האם האיש שאתה מחזיק יודע את מה שאמרו לך שהוא יודע. אתה מפר זכויות בסיס של אדם על סמך הנחה. לא ודאות, הנחה. אבל, שוב, נניח לזה. חקירת צורך מתייחסת למניעת אירוע עתידי.

אבל א’ ובן אוליאל, החשודים בפרשת דומא, לא נעצרו בגלל אירוע עתידי. הם נעצרו בגלל אירוע שכבר קרה, רצח משפחת דוואבשה בדומא. אז מאיפה צץ “הצורך”? ובכן, המשטרה החשאית אומרת שזה נכון שהיא חקרה אותם והוציאה מהם הודאות על פרשת דומא, אבל היא למעשה תכננה לחקור אותם על שורה של דברים אחרים, שכוללים פיגועים אפשריים עתידיים. וזה נכון, הודתה המשטרה החשאית, היא לא שומרת רישומים טובים מהחקירות (השופטת לורך הקדישה כמה פרקים חמוצים לנושא), והיא מתעקשת לא להקליט חקירות, כך שלעולם לא נדע כמה אמת יש בטענה הזו; אבל מה, לא תסמכו עלינו?

וכך מחלחלים העינויים חזרה. קודם כל בשל תמיכתה המתרפסת של הפרקליטות במענים – תמיד במענים – עבור בחששם של השופטים להתעמת עם המשטרה החשאית, וכלה בתפיסה שאומרת שחקירות “צורך” יכולות להתרחב הרבה, הרבה מעבר לצורך. הן יכולות, למשל, גם לחקור פשעי עבר.

נניח עכשיו לפרכות נוספות בהחלטה של לורך, כמו התפיסה המשונה שאם מישהו מוסר הודאה כתוצאה מעינויים אז ההודאה שמסר במהלך העינויים נפסלת, אבל לא ההודאות שהוא מסר כמה שעות אחר כך. כביכול, העינויים פוסקים. כביכול, הנחקר לא יודע שאפשר יהיה לחדש אותם בכל רגע. כביכול, החשש שלו מן העינויים לא משחק תפקיד.

עוד יום, עוד פרק של חרפה בתולדות המשפט הישראלי. עוד יום שבו מעונה לא זוכה לצדק והמענה חומק מן הדין. יש להבהיר: א’ הוא ככל הנראה אדם לא סימפטי. הודאות שהוא מסר ללא “חקירת צורך” שמות אותו בלב הנסיון להפיל את המשטר בישראל על ידי פיגועים נגד לא יהודים, שבתורם היו אמורים לפוצץ את כל האזור. לא קשה להאמין שכמו נערים רבים אחרים, גם הוא התלהב מהרעיון של גאולה באמצעות שפיכת דם.

ואף על פי כן, אסור היה לענות אותו. ואף על פי שהוא ככל הנראה אדם לא סימפטי, הוא בכל זאת אדם ויש לו זכויות בסיס. לו, ולכל האלפים של צעירים פלסטינים שהמשטרה החשאית שלנו מענה מדי שנה ושעניינם כלל לא עולה לכותרות העיתונים שלנו.

(יוסי גורביץ)

האינקוויזיציה, הפרקליטות מאחוריך

הפרקליטות נוקטת בטיעונים עתיקים אך מוכרים בפרשת עינוי עציר

בעקבות הרצח בדומא, עצרו השב”כ והמשטרה מספר חשודים. אחד מהם הוא א’, קטין בעת הפשע שמואשם כעת בשורה של עבירות, כולל תכנון הרצח בדומא ומעורבות בהצתה בכנסיית דורמיציון בירושלים. יש לי את הספקות שלי ביחס לתיק דומא – התיק של הפרקליטות מפיל יותר מדי עבודה על נאשם אחד, עמירם בן אוליאל, ויש סיבות טובות להניח שלפחות חמישה אנשים היו מעורבים – אבל לא זה הנושא כרגע. הנושא, כרגיל בחקירות בטחוניות, הוא עינויים.

השבוע נערך דיון במשפט הזוטא שבו טוענים א’ ובן אוליאל שהם עונו ועל כן ההודאות שמסרו פסולות. על העינויים שעבר א’, על חוסר ההגנה שקיבל ממערכת המשפט ועל השימוש השקרי בתואנת “פצצה מתקתקת” כבר כתבתי כאן. א’ עבר את מה שמכנים השב”כ והפרקליטות בלשון נקיה “חקירת צורך”: היא כוללת לרוב סטירות בפניו של העציר כשפניו מכוסות, “לחיצה על אזורים רגישים”, הושבה על כסא ללא משענת בעוד רגליו של העציר כבולות לכסא וכיפוף גבו לאחור. השיטה האחרונה מכונה בלשון נקיה stress position ומשמעה בפועל סוג של צליבה: הפעלת לחץ על שריריו של העציר עד שאיננו יכול יותר.

א’ תיאר זאת בעבר כך: “עכשיו ההתעללות רק תגבר ותגבר. אני צורח כמו מפגר, בוכה כמו תינוק, והם צוחקים ‘רוצח, רוצח’. איפה יש לי מפלט? משהו? […] אני מתחנן, כבוד השופט, אני לא יכול יותר. האם לבית המשפט יש דרך לשלוט על החקירה? עושים ממני קשת מהידיים ושמים אותי הפוך עד שנשרפות לי הידיים. אני מרגיש כאילו שורפים אותי עם מצית. כל יום זה עולה רמה ואני לא יודע מה יהיה מחר.” לבני משפחתו אמר א’ כי ניסה להתאבד אך הבין שלא יצליח. פסיכיאטרית שבדקה את א’ מצאה שהוא מפגין סימנים מובהקים של “הפרעת דחק חריפה. כמו כן עלו בבדיקה סימני דכאון [ו]תסמינים פוסט טראומטיים שמחריפים והולכים.” חוות הדעת הזו מצוטטת בידיעה של יפעת ארליך במוסף השבת של “ידיעות אחרונות” היום (ו’).

אני לא יודע מה א’ עשה. יכול להיות שהוא אשם במה שמיוחס לו. לא יודע. אני יודע איך הגיבה הפרקליטות: לטענתה, חלק מההודאות של א’ ובן אוליאל “ניתנו בין ‘חקירת צורך’ אחת לשניה, ולא במהלך הפעלת הכוח עצמה, ולאחר שניתן לנאשמים זמן לנוח מהחקירה, ולכן ההודאות קבילות.”

וכשקראתי את המשפט הזה, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה המכתב האחרון של עצור בידי ציידי מכשפות במאה ה-17 בגרמניה, מכתב שהוברח מהכלא: “לא עשיתי דבר ממה שהם מאשימים אותי בו. הם מענים אותך עד שתגיד מה שהם רוצים…” על ההופעות שלו בבית המשפט, שבהן העיד שלא עונה, כתב שלפני שיצא לבית המשפט, היה המענה אומר לו “אם חשבתי שהכאבתי לך, דע שאם לא תתנהג כראוי, תגלה שעד עכשיו רק שיחקתי איתך.” בית המשפט לא יכול היה לקבל הודאות שנגבו בעינויים; על כן היה צורך בפיקציה על פיה הנאשם התוודה בסוג של רצון חופשי. המכתב ההוא נגמר ב”זכרי אותי כפי שהייתי.”

תגלה שעד עכשיו רק שיחקתי איתך: זה כלי העינויים הראשי. דע לך, אומר חוקר השב”כ, שאף אחד לא יוציא אותך מכאן. אם תתלונן, רק יהיה רע יותר. “אני מתחנן, כבוד השופט, אני לא יכול יותר,” השתנק א’ בבית המשפט לפני שהשופט ציווה להחזירו לידי מעניו. והפרקליט של מדינת ישראל מסביר בלשון חלקות שהכל כשר, ההודאה תקינה: היא נמסרה כשהנחקר לא היה במצב צליבה אלא כשניתן לו לנוח, ועל כן, בלשון עורכי הדין של האינקוויזיציה, “לא בעת הכאב עצמו.” הפחד מן הכאב העתידי הוא גורם מרכזי בחקירת עינויים: על כן התחילה האינקוויזיציה את החקירה לא בעינויים עצמם, אלא ב”הצגת המכשירים” לנחקר. זה ירסק לך את העצמות, זה ימתח לך את הצורה, כשזה ייגע בך תבקש את נפשך למות, ואתה לא רוצה לדעת בכלל מה יקרה לך כשנדחוף את זה לעכוז שלך. למה לך? דבר עכשיו. ובחלק ניכר של המקרים, זה בדיוק מה שקרה.

יכול להיות שא’ הוא מפלצת שתכננה רצח בשריפה של משפחה. לעולם לא נוכל לדעת אם זו האמת, כי כבר אי אפשר יהיה להגיע אליה: זה טיבם של עינויים שהם לא מאפשרים יותר להגיע אל האמת. עכשיו נותרנו עם אמת אחת, שאפילו הפרקליטות לא חולקת עליה: א’ עונה. חוקריו שברו את צלם האדם שלו – חשבו על המילה הזו, “שבירה” – כדי להוציא ממנו הודאה.

עינויים הם פשע נגד האנושות. הם פשע שאין לו שום הגנה. “חקירת הצורך” של השב”כ והפרקליטות מראה כיצד משחית ההיתר לענות את המערכת כולה. הוא מתחיל במקרה – התיאורטי תמיד – של “פצצה מתקתקת”, והמשמעות המקורית של המושג “הגנת הצורך” היא שבמקרים של סכנת חיים החוקר רשאי לענות כדי להוציא מידע מציל חיים, ואם יועמד לדין תעמוד לו “הגנת הצורך.” א’ עונה, גם לטענת חוקריו, לאחר שהרצח בדומא כבר בוצע. אין פה שום "צורך." העינויים נועדו לחפות על חוסר היכולת של חוקרי השב”כ לפצח תיקים מבלי לענות.

לא’ יש סוג של מזל. הוא יהודי, וממגזר מקומבן. אם היה פלסטיני, לא היינו שומעים עליו אפילו כאות ראשונה. הוא ודאי לא היה מקבל כפולת עמודים ב”ידיעות אחרונות.” סביר להניח שא’ לא היה מוטרד יותר מדי מעינוייהם של פלסטינים. זה לא משנה: א’ הוא אדם ועומדות לו זכויות האדם, גם אם הוא שולל את אלה של אחרים. מי שמניח למערכת המשפט שלו לקבל עינויים כי זה “נושא בטחוני” וממילא האדם המעונה כנראה מתועב שוכח, ראשית, שהעציר הוא חשוד; שנית, שהחוק אוסר על עינויים; ושעינויים תמיד זולגים. הם תמיד קיצור הדרך שקורץ לחוקר. וכשמופעלים עינויים, הם נמשכים “עד שתגיד מה שהם רוצים.” וכשאתה אומר מה שהם רוצים לשמוע, הפושע האמיתי כנראה מתהלך חופשי.

בסוף המאה ה-17, האינקוויזיציה הגיעה למסקנה שעינויים לא עובדים. מערכת המשפט הישראלית מפגרת אחרי האינקוויזיציה, מרצון ומידיעה, ב-300 שנים. אני לא יודע אם א’ הוא פושע. המענים שלו, ולא פחות מכך הפרקליטים שלהם, ודאי פושעים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ומי יוריד אתכם מעץ התליה?

הימין היהודי רוצה עכשיו עונש מוות. בהצלחה עם זה

בעקבות הרצח בחלמיש, מיהר שר החינוך שלכם לדרוש עונש מוות לרוצח, עומר אל-עבד. הוא ציין, בצדק, שאין צורך בשום שינוי חקיקה. בישראל גופא אין עונש מוות אלא על עבירות מוגבלות (חבר מפלגתו של בנט, בצלאל סמוטריץ’, אמור להתנדנד על חבל בשל אחת מהן) שאינן כוללות רצח; אבל הנתינים הפלסטינים נשפטים בבתי דין צבאיים ובית דין צבאי מסוגל לגזור גזר דין מוות, אם שלושת השופטים מסכימים על כך. שרת המשפטים מיהרה לתמוך ברעיון. שר הבטחון ליברמן, שבנה קמפיין שלם על הרעיון של עונש מוות – לפני שהעמיד פנים, על כל פנים מול פרשנים נוחים להתרשם, שהוא איש מתון ורציני – ממש לא אהב את הפרת זכויות היוצרים הזו ומיהר להודיע שהוא ידרוש עונש מוות לרוצח.

ולשר הבטחון, יש לציין, יש אשכרה סמכות לכך. לא ברור אם ליברמן סינדל את עצמו, או שהוא בונה על כך שהתביעה הצבאית תשמש כשפוטה שלו, תסרב לדרוש עונש מוות, ותאפשר לו להוציא את עצמו כפטריוט מול המשפטנים הבוגדניים. זה הרי המהלך הקבוע של הימין. נוח לו לדרוש דרישות מופרכות בידיעה שיש מבוגר אחראי שלא רק יוציא את הערמונים מהאש, גם יחטוף באותה הזדמנות עביט של שופכין.

הבה נניח לרגע כמה הנחות. קודם כל, שההתנגדות המוסרית לעצם קיומו של עונש מוות יכולה לעוף מהחלון. בסופו של דבר יש מעט מאד אנשים שמגיע להם להתנדנד כמו מי שרוצח משפחה בביתה. אם הרעיון של עונש מוות מקובל מוסרית, אז אל-עבד לגמרי נכנס לקטגוריה. גם ההתנגדות הסטנדרטית לעונש מוות – החשש מטעות שיפוטית שתסתיים ברצח משפטי – נראית לא מי יודע מה רלוונטית הפעם. ונניח שלפרקליטים יימאס לשמש כתירוץ של הממשלה, או שמינו פרקליט חדש שלגמרי בעד עונש מוות. מה עכשיו?

דבר ראשון, כמובן, יש לדרוש שליברמן, בנט ושקד יבצעו את ההוצאה להורג בעצמם: שהם יעלו את הנידון לגרדום, יכרכו את החבל סביב צווארו, את המסיכה סביב ראשו, ימשכו בידית, יביטו בגופה המתעוותת ובצואה שנפלטת ממנה, ואחר כך יטפלו בגופה. זו צריכה להיות הדרישה הבסיסית מכל תומך עונש מוות: שיהיה מוכן לבצע אותו בעצמו.

אבל מההיכרות שלנו עם השלושה סביר להניח שהם פסיכופטים מספיק כדי לעשות את זה בלי לסבול שום יסורי מצפון. נשאל, אם כן, מה יקרה מרגע ההוצאה להורג. או, בעצם, כמה שבועות קודם לכן.

הידיעה שישראל, מדינה שאין בה עונש מוות אפילו כלפי רוצחי ילדים – אני נזכר אוטומטית בצבי גור, הרוצח של אורון ירדן – מוציאה להורג רוצח פלסטיני שכלל איננו אזרח שלה, צפויה להזכיר לכל העולם שישראל היא מדינת אפרטהייד. היא צפויה לעורר גל מחאה חסר תקדים ברחבי העולם המתורבת, שהשאיר מאחוריו את עונש המוות מזמן. על אחת כמה וכמה, עונש מוות על מה שהוא בעצם עבירה פוליטית – שהרי יהודים שרוצחים פלסטינים לא מועמדים לדין בפני בית דין צבאי. כלומר, העבירה שעליה ייענש אל-עבד לא תהיה רצח, אלא רצח יהודים. באותה ההזדמנות, נשמח להזכיר לעולם שישראל לא רק מוציאה להורג פלסטינים אבל לא יהודים, אלא גם שהיא הורסת את בתיהם של פלסטינים אבל לא את אלה של יהודים; ושהיא עוצרת, בממוצע, שני ילדים מדי לילה, ילדים שמוחזקים בתנאים בלתי אנושיים ועוברים לעתים קרובות עינויים. זה כל כך שגרתי שאף אחד כבר לא שם לב, אבל עץ התליה שרוצים בנט, שקד וליברמן לבנות יפנה זרקור אל כל זה.

כך שלגמרי סביר שביושבו בתא הנידונים למוות, יסייע אל עבד למאבק לחיסול משטר העוול הישראלי הרבה יותר משסייע לו בחייו ועל אחת כמה וכמה בפשעו. ומה תעשה ישראל עכשיו? מי יוריד את ליברמן, שקד ובנט מעץ המוות שבנו בעצמם? הם, הרי, לא יוכלו לרדת ממנו בכוחות עצמם מבלי להיראות בפני בוחריהם המשוערים כפחדנים ושפוטים של השמאל. וכבר למדנו שמבחינת ממשלת הימין, הקרבת האינטרסים של ישראל – אפילו מה שהם עצמם רואים כאינטרסים של ישראל – על מזבח האינטרס הפוליטי הזמני היא דבר שבשגרה.

האם הוצאתו של אל-עבד להורג תגרום לפלסטינים להפסיק את ההתנגדות האלימה למשטר הציוני? פחחחחחחחחחחח! שקד, בנט וליברמן אולי לא יודעים את זה, אבל ההיסטוריה של ההתנגדות הפלסטינית רוויה במרטירים, שלא מעט מהם הוצאו להורג (על ידי הבריטים, למשל) או עברו רצי דמוי-משפטי (כל ה”מסוכלים ממוקדות” למיניהם). האם זה עצר את ההתנגדות שלהם?

אבל עזבו את ההיסטוריה הפלסטינית. ספק אם לשלושת הליצנים האלה יש הכרות כלשהי בנושא – בנט היה עסוק בלהרוג ערבים בלי שיקרה שום דבר, שקד היתה עסוקה בעבודה על הקרדנציות הניאו-נאציות שלה, וליברמן היה עסוק בבנקים קפריסאים אפלים. אבל האם הם לא מכירים אפילו את ההיסטוריה של התנועה שלהם?

האם הם לא יודעים איך הפך שלמה בן יוסף, שהשליך רימון על אוטובוס פלסטיני (הרימון לא התפוצץ) למרטיר של התנועה הלאומנית היהודית? האם הם זוכרים שדב גרונר ועולי הגרדום האחרים נחשבו לדמויות מופת (גרונר בעיני הוא עדיין דמות מופת)? האם הטרגדיה של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, שהעלו עצמם בסערה השמימה קודם שנתלו, הורידה את המוטיבציה של אנשי הלח”י והאצ”ל? האם הוצאתם להורג של אליהו בית צורי ואליהו חכים, שנתלו עד צאת נשמתם בשל הסיכול הממוקד מאד של הלורד מוין (הם נמנעו מלפגוע בשומר שלו), גרמה ללח”י לסגור את הבאסטה – או שזכרם של הצעירים האמיצים האלה הצית להבה שתרמה את שלה למיגור המשטר הבריטי? “אין כובשים את ראש הסלע,” שר האצ”ל (וכתב שלמה סקולסקי) לזכר בן יוסף, “אם אין קבר במורד.”

כששקד, בנט וליברמן כורים במורד את קברו של אל-עבד, האם הם מבינים שהם מסייעים לכיבוש ראש ההר? האם הם חפצים בכך? האם יש בהם משהו מעבר לעווית ריצוי קיצוני המצביעים שלהם? איזושהי מחשבה קדימה? או שנכנסנו לשלב הסופני של הקולוניאליזם, שבו הברבריות מזינה את עצמה ומולך האלימות תובע עוד ועוד קורבנות בנסיון שווא לדכא התקוממות?

הערה מנהלתית א’: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ניקיתי קצת את הבלוג. הפוסט על הדכאון מופיע כעת כעמוד קבוע בצד שמאל. קישורים שהפסיקו להיות רלוונטיים הוסרו. מי שרוצה לתמוך בבלוג באמצעות פטראון, ימצא כעת כפתור מתחת לכפתור התרומה הרגיל. חלק ניכר מהכסף הולך להחזקתם של החתולים ווילי וצ’ארלי, של בת זוגתי גלינה (השבוע הפכנו רשמית לידועים בציבור) ושלי. אני עוד לא לגמרי סגור על מה עושים עם פטראון, אז סביר שיהיו שינויים שם.

(יוסי גורביץ)

איתי וירוב, או למה אנחנו צריכים את שוברים שתיקה

העדות של אל”מ וירוב ב-2009 וגלגוליה מסבירות כל מה שצריך להסביר על הכחשת האלימות של צה”ל

“יכול להיות שמעמידים אותם בקיר, ושמים עליהם אזיקונים או פלנלית, וכן יכול להיות ואני סומך על שיקול דעת של מפקדים, שמישהו נתן סטירה או כאפה, איך שלא קוראים לזה.” (אל”מ איתי וירוב מעיד בבית המשפט הצבאי במשפט סגן מלול ומסביר שהוא סומך על שיקול הדעת בהתעללות בעצירים כפותים. ההדגשה שלי.)

בימים אלה אנחנו נמצאים, כמו כל חודשיים בערך, בלב עוד התקפה ממשלתית מכוונת על שוברים שתיקה. הפעם, הצטרף גם שר הבטחון, בוגי “משה” יעלון, להתקפה ורמז שמדובר בארגון של בוגדים. כהרגלו של הנחש בנעליים הגבוהות, הוא הקפיד להגן על עצמו ולהוסיף את המילה “אם.” כתבים מדיניים הגיבו בתדהמה על מה שנראה כפליטה של מי שנחשב לסמן השפוי של ממשלת נתניהו, ושכחו שיעלון מעולם לא היה כזה. מדובר, אחרי הכל, במי שהגדיר את שלום עכשיו כ”ווירוס” רק לפני שבע שנים (בכנס של משה פייגלין, אגב) ומי שכרמטכ”ל הורה על הפשיטה של מצ”ח על תערוכת שוברים שתיקה.

אז איך הצליח יעלון לבנות לעצמו תדמית של מתון? כרגיל אצל הנחש בנעליים, הכל אישי. הוא הסתכסך עם נפתלי בנט ועל כן הוא נכנס בציבור של בנט. בשנתיים האחרונות, פתאום יעלון התחיל לבדל את עצמו מהמתנחלים ודיבר קוממיות על חשיבות שלטון החוק. זה היה מפתיע למדי למי שזכר איך הרמטכ”ל יעלון לא הצליח לפנות מאחזים. אבל לאחרונה הבין כנראה יעלון – הוא אף פעם לא היה השרוך החד במגירת הנעליים – שבלי המתנחלים אין לו בעצם בסיס פוליטי, אז הוא תקף את המטרה שכולם נהנו לחבוט בה.

אבל הנושא הוא לא האופורטוניזם הפוליטי של אחד האנשים הבזויים בפוליטיקה הישראלית, הנושא הוא אל”מ וירוב.

כמה פעמים יצא לך להרביץ לפלשתינאים?

עד: לא סופרים את זה.

תובע: 10 אלף? מאה?

עד: לא הגעתי לעשרת אלפים.

תובע: כמה יצא לך?

עד: אני חושב, פעמים בודדות. (אל”מ וירוב מעיד במשפט סגן מלול)

ב-27.9.08 תקף סגן אדם מלול מחטיבת כפיר פלסטיני מהכפר קדום, לאחר שזה מחה על החיפוש הבלתי חוקי שביצעו בו מלול וחמושיו. הפלסטיני הגיש תלונה, באמצעות ארגון יש דין (גילוי נאות: הח”מ כותב את הבלוג של יש דין). לרוע מזלו של מלול, דווקא בכוח שלו נמצא חייל מצפוני שהסכים להעיד בפני מצ”ח על מה שקרה שם. מלול מצא את עצמו בפני בית דין צבאי. הוא הביא, כעדי הגנה, את המג”ד שלו, סא”ל שמעון הרוש, ואת המח”ט שלו, אל”מ איתי וירוב. בעדותם בפני בית המשפט, אישרו שני הקצינים שבחטיבה שלהם היה נוהל של “תשאול”, במסגרתו הורשו סתם חמושים להכות ולהתעלל בפלסטינים בלתי מעורבים כדי להוציא מהם מידע.

“לא פעם רמת האגרסיביות כלפי אדם שאיננו מעורב מציפה מידע שמביא אותנו אל המעורב עצמו… בכל אמצעי הלחץ שאנחנו מפעילים, רובם המכריע מופעל כנגד אוכלוסיה שאיננה מעורבת.” (סא”ל הרוש מעיד במשפטו של מלול, ההדגשה שלי.)

וירוב והרוש העידו בבית המשפט כמסיחים לפי תומם: הם באו להגן על אחד הפקודים שלהם ולא היססו לחשוף את הצורה שבה ניהלו את החטיבה. שניהם גם העידו על מה שמכונה נוהל “לבנת שיבוש”: הכניסה לכפר במטרה לשבש את חיי התושבים. הנוהל הזה מוכר לכל חמוש ששירת בשטחים. הוא גם בלתי חוקי למשעי. כפי שמראה הפוסט הזה, חיילים וקצינים עד רמת החטיבה מכירים את הנוהל ויודעים שמדובר בנוהל לא כתוב. באוגדה, מצד שני, כבר מכחישים את קיומו. ומצ”ח לא חוקרת מעל רמת האל”מ. החוקרים יודעים מה ימצאו ולאיפה אסור להם ללכת. אבל במהלך משפטו של מלול, וירוב והרוש מדברים עליו יחסית בחופשיות.

עד שארגון יש דין דרש להעמיד לדין את וירוב והרוש על מתן פקודות בלתי חוקיות, כפי שאפשר לראות בעתירה הזו. פתאום, הכל השתנה. כפי שכבר הראיתי בפרשת וירוב, אחרי העדות של וירוב שיבחו אותו כתבים צבאיים כמי שלא מהסס להגן על חייליו ולומר אמת קשוחה לבתי המשפט.

ואז הסתבר שכמו תמיד, וירוב – שהיה אמיץ מאד בהכאת פלסטינים כפותים, כפי שהודה בשעשוע מסוים בעצמו (ראו למעלה) – היה הרבה יותר פחדן כשמדובר בהגנה על הקריירה שלו. הוא שינה בפתאומיות את עדותו. פתאום, הוא בכלל לא זכר שהוא נתן לחמושים שלו לגיטימציה להכות אנשים כפותים. בית המשפט הצבאי שם לב שמרמים אותו, ונכנס בו.

אבל לא הדיח אותו.

העתירה לבג”ץ בדרישה לחקור את וירוב חקירה פלילית התייתרה ברגע שהפרקליטות הצבאי הראשי, אביחי מנדלבליט, הודיע שחקירה כזו תפתח. לפני העתירה, מנדלבליט עמד על הרגליים האחוריות בסירוב לחקור. כשהוא הסתכן בכך שתהיה פסיקה של בית משפט מאולף חלקית בלבד, בג”ץ, הוא העדיף לפתוח בחקירה.

מה קרה בבית המשפט הצבאי בתיק מלול? מאד פשוט. כמו במקרה של פושע מלחמה אחר, סא”ל נריה ישורון, קצין בכיר השתחץ בפשע מלחמה בפומבי עד שמישהו שם לב שרגע, מדובר בפשע מלחמה והרגע הפללת את עצמך. ישורון התפאר בכך שהוא מפגיז מרפאה כנקמה, בלי שום צורך מבצעי; וירוב אמר לבית המשפט שכן, הוא נותן פקודות לחייליו להתעלל בעצורים. במקרה של ישורון, צה”ל הוציא את ההקלטה לתקשורת בעצמו; במקרה של וירוב, כתבים צבאיים – שלעתים תכופות מקבלים תדרוכים מדובר צה”ל איך למצב ידיעה – דיווחו על פקודות ההתעללות שלו כעל גבר-גבר שמדבר דוגרי מול המשפטנים החלושים בחדרים הממוזגים. כולם ידעו שווירוב וישורון מתארים את המציאות של פעולות צה”ל עד שהצביעו על כך שזו המציאות של פעילות צה”ל. ואז הוכיחו הקודקודים שוב שהם אולי אמיצים בשדה הקרב, אבל פחדנים כעכברים כשזה מגיע לאחריות.

ושימו לב: מה ששוברים שתיקה עושים הוא בדיוק להצביע על המציאות של פעילות צה”ל. אממה, הם לא ממסגרים את הדיווחים שלהם ב”דוגריות” או “דיבור קשוח” של קצין: הם אומרים בדיוק שמדובר בפשעים, הם אומרים שמדובר בפשעים בלתי נמנעים אם אתה רוצה לנהל כיבוש.

וירוב עצמו, אגב, הדהד בדברים שלו בבית המשפט את מג”ד הצנחנים הצרפתי מתיה בסרט הקלאסי “הקרב על אלז’יר.” זה, באחת הסצינות החזקות בסרט, מתפוצץ בשלב מסוים על העיתונאים. האם אתם מענים? הוא יורה חזרה: המילים “עינויים” לא נמצאת בפקודות שלנו, אנחנו משתמשים ב”שיטות חקירה”. אנחנו לא משוגעים ולא סדיסטים. אנחנו ממלאים את חובתנו. לכן, אומר מתיה, אשאל אתכם שאלה: האם צרפת צריכה להשאר באלג’יר? אם כן, אתם צריכים לקבל את המסקנות המתבקשות.

אין דרך אחרת לנהל כיבוש. זה מה ששוברים שתיקה אומרים שוב ושוב, וזו הסיבה שמנסים שוב ושוב לסתום להם את הפה. כיבוש מצריך דיכוי, דיכוי מצריך עינויים. אנשים מוכנים למות, הרבה פחות לסבול עינויים. וזו הסיבה שהם עדיין איתנו ושאנחנו לא מדברים על זה. אנחנו, קרי הציבור הישראלי שתומך בשתיקה בכיבוש, יודע אבל לא רוצה לדעת.

מענים, כמובן, אף פעם לא יודו בסאדיזם שלהם. לענות מותר, ליהנות מזה אסור. אבל שימו לב להנאה שבה וירוב עונה על השאלה כמה פלסטינים הכה. לא יצא לי להגיע לעשרת אלפים, הוא אומר. המצב שבו אדם נמצא מולו, כפות, קשור עיניים, נתון לחלוטין לחסדיו, מצחיק אותו קצת.

(מענג אותו? וירוב לא נשאל וממילא לא ענה.)

אבל הוא קודם.

שנה אחרי שאביחי מנדלבליט נאלץ לפתוח בחקירה בניגוד לרצונו, הוא סגר אותה. כמו תמיד. בהחלטה, ציין מנדלבליט שווירוב “לא נקט בעצמו באלימות.”

רגע!

שוב:

תובע: כמה פעמים יצא לך להרביץ לפלשתינאים?

וירוב: לא סופרים את זה.

תובע: 10 אלף? מאה?

וירוב: לא הגעתי לעשרת אלפים.

תובע: כמה יצא לך?

וירוב: אני חושב, פעמים בודדות.

אל”מ וירוב אמר לבית המשפט הצבאי, בעדות בשבועה, שהוא הכה פלסטינים. הוא לא יודע כמה.

תא”ל מנדלבליט סגר את התיק נגדו בטענה, בין השאר, שהוא לא הכה פלסטינים.

המסקנה המתבקשת היא שמנדלבליט חושב שווירוב העיד עדות שקר. שהוא אמר לבית המשפט שהוא הכה פלסטינים, כדי להגן על פקוד שלו וכדי להדגים את הנורמטיביות של התעללות כזו, בעוד שלא עשה זאת. יכול להיות שווירוב אמר לו את זה בעצמו; התיקים סגורים, אין לדעת.

אז מתי אמר וירוב אי אמת? כשאמר לבית המשפט שהוא עצמו השתתף בנורמה של התעללות, או כששכנע את מנדלבליט שלהד”ם? אני רוצה להזכיר שעל פי ערכי צה”ל, קצין שמשקר בדיווח אמור להיות מודח. על אחת כמה וכמה אם הוא משקר בשבועה.

בינואר 2012, קידם צה”ל את וירוב לדרגת תת אלוף.

היום הוא מפקד אוגדת עזה, אחראי על המג”ד הבא שיפגיז מרפאה.

גם מנדלבליט קודם. הוא היועץ המשפטי לממשלה עכשיו. האיש שעל פניו נתן לעד שקר לחמוק מן הצדק אחראי עכשיו על אכיפת החוק בישראל כולה.

וזו הסיבה ששוברים שתיקה שנואים כל כך: כי הם מפנים את הזרקור אל זה. הם מראים לנו מה שכולנו יודעים שקורה, אבל יודעים באותה המידה שאם נחשוב על זה יותר מדי, יהיה קשה לישון בלילה. והם מביאים את הציבור היהודי אל אבסורד: הוא צריך להגדיר את האנשים שרק שלשום היו גיבורים כבוגדים. לובשי המדים ששוברים שתיקה שוברים את הטאבו הישראלי הבסיסי: לא מדברים על זה. סע להודו, קח איזה סם, דבר עם פסיכולוג. אבל אל תבוא אלינו. אנחנו שלחנו אותך, אבל אנחנו לא רוצים לדעת מה עשית ואיזה מחיר שילמת.

על החטא הזה של שבירת השתיקה אין מחילה. ישראל אוהבת את החיילים שלה וירובים ומנדלבלטים: פושעים ומטייחי פשעים. היא אוהבת את הפשע, היא שונאת את המצביעים עליו. אפילו כשהיא מגיעה לרגע של הקולונל מתיה, כשווירוב שופך את האמת בבית המשפט, היא נבהלת ממנו.

אנחנו, אין ברירה אלא להאמין, עוד נראה את הימים האחרים; נראה אותם מהר יותר מאשר משערים. וכשהם יבואו, הקולונל וירוב יהיה עוד קולונל שטאזי, יושב באיזה מרתף ומקווה שישכחו אותו, מנסה לשווא להסביר את עצמו כשהצידוקים עצמם מתפוגגים בעשן. כשהכיבוש יהיה זכרון רחוק כמו מלחמת אלג’יר, בלתי מובן כמו מלחמת הודו-סין, יהיו לנו גיבורים אחרים: תאיר קמינר, נועם גור, אלי גבע ועוד גדוד שלם של אמיצים שסירבו פקודה; וחטיבה שלמה של חיילים שהבינו, באיחור, מה עשו להם ומה הם עשו לאחרים – ושבאומץ שאיתגר את החברה היהודית אף יותר מהסרבנים, העזו לומר מה קרה שם ושילמו את המחיר.

כפי שאמר יוחנן פאולוס השני בפולין: לא לפחד כלל.

(וכן, זו תמיד עצה קשה.)

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הישראלים ממשיכים לענות

למרות פסיקת בג”צ מ-1999, צה”ל והשב”כ ממשיכים לענות עצורים פלסטינים

“הייתי עם עוד ארבעה עצורים. בשעת לילה באו ארבעה חיילים, שהורו לנו לצאת החוצה לחצר. היה קר וגשום והם הורו לנו להוריד את בגדינו, הכול הכול, ולהישאר בעירום מלא. ציוו עלינו להניח את ידינו על קיר שהיה שם. זה היה למשך 15 דקות. החיילים היו בחדר מול הקיר, הסתכלו עלינו מהחלון ונתנו לנו הוראות מעבר לחלון. ביקשו: תתכופף, תפשק רגליים, תרים ידיים וכו'. היה איתנו איש מבוגר. זה היה משפיל. החיילים נתנו הוראות וצחקו. הבנו שמשחקים בנו. היה מאוד קר. אנחנו עשינו מה שביקשו.”

עימאד אבו ח’לף, בן 21, חברון

ב-1999, בפסיקה שנחשבה היסטורית, הורה בג”צ על הפסקת הנוהל המקובל עד אז של “לחץ פיזי מתון” (השם שהוענק לנהלים של ועדת השופט לנדוי) וקבע שעינויים אסורים בישראל. כמקובל אצל שופטי בג”צ, הנביחה היתה רמה, הנשיכה לא משהו. שופטי בג”צ אוהבים רטוריקה גבוהה. לעקוב אחרי הביצוע של ההחלטות שלהם, זה קצת מעבר למה שהם יודעים לעשות.

המוקד להגנת הפרט ובצלם פרסמו היום (ד’) דו”ח, “בחסות החוק: בין התעללות ועינויים במתקן החקירות ‘שקמה’” שמו. מאחורי השם היבש מסתתר תיעוד של שגרת ההתעללות בעצירים על ידי צה”ל והשב”כ. המחקר מתבסס על עדויות מפורטות שמסרו 116 עצירים פלסטינים, שנעצרו לכאורה על רקע בטחוני בין אוגוסט 2013 ומארס 2014 והוחזקו במעצר שקמה. תחקירני בצלם גבו עדויות נוספות. לא מדובר בכל העצירים באותה התקופה, אלא רק באלו שמשפחותיהם פנו למוקד להגנת הפרט לאחר מעצרם. עדויות נגבו מהעצירים, רובם תושבי דרום הגדה המערבית, זמן קצר ככל האפשר לאחר מעצרם וחקירתם. התמונה המתחוורת דומה למדי.

א. מעצר לילי. 88 מן העדים נעצרו בביתם, בפשיטה של חמושי צה”ל, אחרי חצות הלילה. בכחמישית מהמקרים, מספר החיילים שפשטו על הבית היה יותר מעשרה. פשיטות ליליות על בתים בגדה הן אירוע נפוץ; דובר צה”ל מדווח מדי בוקר על מספר הפלסטינים שעצר צה”ל במשך הלילה. הפשיטות הללו לא מבחינות בין שטחי איי, בי וסי. אין כמעט משפחה פלסטינית שלא חוותה פשיטה של חמושים ישראלים על ביתה במהלך הלילה. אלה פנים של הכיבוש הישראלי שלא מוזכרות יותר מדי בתקשורת היהודית, והפשיטות הללו מהוות חלק מרכזי מהפעילות של צה”ל. לא רק בגדה. בכלל.

באף אחד ממקרי המעצר, לא הנחו החמושים את העציר ביחס לזכויותיו או הורו לו לקחת את החפצים שמותר לו לקחת על פי חוק.

ב. ביזה. פעם אחר פעם, הפשיטות הליליות הללו מלוות ב”החרמת” רכוש, רק שביותר מדי מקרים החמושים לא משאירים אחריהם קבלות. לפלסטינים אין דרך אפקטיבית לדרוש החזרת רכוש שנלקח על ידי חמושי צה”ל (אלא אם התקשורת שמה לב), ועד לאחרונה נוהל חדש לא איפשר להם בכלל לערער על תפיסה של רכוש. כמובן, כדי שאפשר יהיה לערער על תפיסה של רכוש, צריך להראות שהוא אכן נתפס – כלומר, צריך קבלה. ביותר מדי מקרים, אין קבלה. ציוד פשוט נעלם לידיהם של חמושים ומתפוגג. הנחת היסוד צריכה להיות שאם שוטר או חייל תופסים רכוש ולא מצהירים על כך, מדובר בביזה. ביזה כזו היא תופעה רווחת למדי. זכרו את זה לפעם הבאה שיאמרו לכם שחמושי צה”ל אינם בוזזים. אם אין תלונה, אין חקירה – ולמצ”ח קל מאד לסגור תלונות אם כל מה שיש הוא מתלונן פלסטיני.

החיילים יודעים את זה, אגב.

זה לא שצה”ל לא נלחם בביזה – כשליש מהעבירות שחיילים מועמדים עליהן לדין בשל פגיעה בפלסטינים הן עבירות ביזה. ביזה היא בעיה מבחינת הצבא: היא פוגעת חמורות במשמעת. היא לא מספיק בעיה, עם זאת, כדי לוודא שהקצין בשטח ימנע מהחיילים שלו לקחת רכוש בלי קבלות.

ג. אלימות חמושים. 35 מהעצורים, כלומר כשליש מהנשאלים, דיווחו על כך שהם הוכו על ידי חמושים במהלך המעצר או בדרך למתקן המעצר. הגיבורים שלנו היכו 24 מהעצורים כשהם אזוקים וקשורי עיניים.

כאן צריך לשים לב לתפקיד של הפלנלית על העיניים, זו שכל מי שהיה בשטחים הכבושים ראה אותה על עצורים. היא לא משמשת שום תפקיד בטחוני. הפלסטינים הרי יודעים היטב היכן מתקני המעצר בגדה והיכן ההתנחלויות ולעצור יש ניחוש טוב לאן מובילים אותו. היא משמשת לשתי מטרות: האחת היא דיסאוריינטציה של העציר והשפלה שלו.

השניה היא לוודא שהוא לא יכול לדעת מי היכה אותו. כך שגם במקרה הנדיר מאד שבו תלונה של פלסטיני בכלל תגיע לחקירה של מצ”ח והפרקליטות הצבאית, אלו יוכלו אחרי שנים לומר שוואלה, יכול להיות שהיה כאן משהו, אבל הקורבן לא יכול לזהות את התוקפים שלו – הרי עיניו היו קשורות. כל החיילים המעורבים לא משתפים פעולה עם החקירה, אז אין לנו ברירה אלא לסגור את התיק.

ד. שיתוף פעולה של חובשים צבאיים עם עינויים. אף אחד מהחובשים או הרופאים הצבאיים שפגשו עצירים, גם עצירים שהוכו, לא דיווח על כך. חובתו של רופא או חובש היא לדווח ברגע שהוא יודע על פגיעה בעציר. מעגל הפגיעה בעצירים – עוד לפני העברתם לידי השב”כ – מורחב לכל לובשי המדים שפגשו אותם: החמושים שהיכו אותם (לעתים קרובות כשהם אזוקים וקשורי עיניים), הקצינים שלא מנעו את המכות, החובשים והרופאים שלא דיווחו עליהן.

ה. עינויים. העצורים במתקן החקירות שקמה מוחזקים בצינוקים, לא בתאי מעצר רגילים. החוקרים משתמשים בבידוד כאמצעי שבירה, ומשתמשים גם במניעת שינה או בפגיעה בהיגיינה של העציר – התאים מסריחים, ומהעצירים נמנעת לעתים תכופות היכולת להתקלח. 16 מהעצירים הורשו להתקלח רק כשבוע לאחר הגעתם למתקן. פגיעה בהיגיינה של העציר היא שיטה מקובלת לשבירה שלו. 37 מהם הוחזקו בבידוד מוחלט בין יומיים ל-18 יום.

במהלך החקירה, דיווחו שמונה מהעצירים על שימוש במזגן כאמצעי עינוי; באחד המקרים, החוקרים לבשו אפודים בעוד העציר רועד מולם. השיטה ידועה מהגולאגים הסובייטיים – ולאחרונה יש לפחות מקרה אחד שבו היא הופעלה על ידי חמושי צה”ל כנגד ילד פלסטיני בן 13.

השיטה המקובלת על השב”כ לחקירת עינויים היא מצבי לחץ: החזקת העציר אזוק בתנוחה מכאיבה. “מצב לחץ” הוא מונח מכובס שנכנס לשפה בימי משטר העינויים של ממשל בוש. הבלוגר אנדרו סאליבן העיר ארסית בשעתו שטכנית, גם צליבה היא “מצב לחץ.”

שיטת עינויים מקובלת אחרת היא מניעת שינה, tormentum insomniae של האינקוויזיציה, העינוי היחיד שהותר רשמית באנגליה של תקופת ציד המכשפות, ומלכת העינויים של הנ.ק.וו.ד. מדובר בעינוי אפקטיבי מאד: אם עומד לרשות החוקר מספיק זמן, כל נחקר יישבר בסופו של דבר.

החקירות לוו תדירות באיומים על העצירים, מהאיום השגרתי של “נשים אותך פה עד שישכחו מקיומך” ועד איומים על בני משפחה. האיומים הללו כללו, בין השאר, איומים למעצר בני משפחה חולים.

14 מהנחקרים דיווחו על אלימות פיזית מצד החוקרים.

אף חוקר שב”כ מעולם לא הועמד לדין על עינויים. מספר המקרים שבהם בית משפט ישראלי פסל הודאה בשל עינויים הוא אפס (0).

ו. מניעת גישה לעורך דין. הגישה לעורך דין היא זכות בסיסית של נחקר ועציר, ומטרתה למנוע בדיוק את האפשרות של הפעלת לחץ על הנחקר עד כדי שבירתו והגעתו להודאת שווא. 77 מהנחקרים דיווחו על מניעה של גישה לעורך דין במהלך כל תקופת המעצר שלהם, או חלקה.

ז. חשש ל-rendition: המונח rendition או extraordinary rendition הוא עוד מורשת של ימי ממשל בוש. משמעותו העברה של עציר ממדינה שבה אי אפשר לענות אותו למדינה שבה זה מתאפשר, זאת כדי לגבות הודאה. בית משפט איטלקי הרשיע 22 סוכני CIA ב-2009 בכך שחטפו אדם מאיטליה למצרים, שם עבר עינויים. היו מספר פסיקות דומות.

מבין העצורים, כשליש – 39 – הוחזקו במעצר על ידי הרשות הפלסטינית לפני מעצרם על ידי חמושים ישראלים. 17 מהם נעצרו על ידי ישראל פחות מחודש לאחר שחרורם ממעצר על ידי הרשות. מתוך ה-39 הללו, 28 אמרו שנחקרו על ידי השב”כ על אותם הדברים עצמם שעליהם נחקרו על ידי הרשות. 26 מהם הבחינו שתיק החקירה שלהם מהרשות היה בידי השב”כ. בחלק מהמקרים, הראו לנחקרים את ההודאות עליהן חתמו ברשות. כפי שציינתי שלשום, יש חשד שמעצרו של שובת הרעב אל קיק הוא מעצר “קבלנות משנה” כזה.

מתוך אלו, כ-14 עונו על ידי הרשות. מאחר ותיק החקירה שלהם היה ברוב המקרים בידי השב”כ, סביר להניח שהשירות ידע על העינויים – ולא עשה דבר, וזאת בהנחה שהוא לא יזם מלכתחילה את העינויים שלהם על ידי הרשות הפלסטינית, כקבלן משנה.

[…]

 

בקצרה, 17 שנים אחרי פסיקת בג”צ שהרעישה בשעתו את הארץ, הכל חזר למסלולו. יש מערכת שלמה, מהחייל העוצר ועד הסוהר שנמנע מלדבר עם העציר, שהמטרה שלה היא גרימת סבל לעצורים פלסטינים. המטרה לא מוצהרת, אבל ברורה: סחיטת הודאה. עינויים עומדים בבסיס השיטה של שלטונה של ישראל בגדה, בין אם מדובר בעינויים ישירים על ידי חמושים ושוטרים חשאיים, בין אם מדובר בעינויים על ידי קבלני משנה ברשות הפלסטינית. הנתונים שמופיעים בדו”ח החדש דומים למדי לדו”ח שפרסמו המוקד להגנת הפרט ובצלם ב-2010, שהתמקד במתקני השב”כ בפתח תקווה: אין שום חדש, הכל נמצא שם, מהחמושים המתעללים בעת המעצר ועד העינויים במתקן עצמו.

עינויים הן מהעבירות החמורות ביותר על המשפט הבינלאומי, ואף על פי כן אי אפשר לנהל כיבוש בלעדיהן. המטרה שלהם היא לא מידע; המטרה של עינויים היא עינויים. היא להבהיר לאוכלוסיה הנכבשת שגם אם היא מוכנה למות, אנחנו נעשה לה דברים גרועים ממוות. וגם אם אתה רואה עצמך כ”חייל אלמוני בלי מדים”, שנמצא ביחידה שממנה “ישחרר רק המוות,” אנחנו נדע להגיע גם אל הקרובים אליך.

יש שמות לאנשים שמכים אנשים כפותים, לאנשים שזורקים אנשים אחרים לצינוק קפוא, שמחכים בערגה לרגע שבו אדם שנתון למרותם יפרוץ בבכי. אנחנו מעסיקים סאדיסטים ומשלמים את משכורתם. כמובן, רוב הישראלים לא יודו בכך. יש כמה חומות של רציונליזציה: קורבנות העינויים משקרים, יאמרו לך, הם הרי כולם שקרנים. האם הייתם מניחים אותה הנחה על קורבנות אונס? האם הייתם מניחים אותה הנחה על אדם שעבר התעללות בידי המשטרה הכחולה של ישראל? האם הייתם מעלים אותה ביחס לעציר יהודי שעונה על ידי השב”כ? לא? אז ה”כולם שקרנים” הזה הוא רציונליזציה, לא יותר. חומת מגן שעומדת בינכם ובין הראי. כן? אז אתם יאיר לפיד, “מקבלים תמיד את עמדת מערכת הבטחון”, בלי קשר להגיון או למציאות.

רציונליזציה אחרת היא “כולם עושים את זה,” ומכאן שזה לא נורא. אין ספק, יש מעט מאד משטרים בעולם שלא מענים או מעסיקים קבלני משנה לצורך עינויים. זה לא הופך עינויים לפשע פחות נורא או את המבצעים שלו לפחות חלאות. זה רק אומר שיש הרבה עבודה לעשות, פה ובכל מקום.

ומעבר לנזק שגורמים העינויים למעונה ולמענה, למשפחותיהם של המעונים, ולחברה שאליה חוזרים אחר כך פגועי הטראומה האלה, ישנה ההשחתה של המערכת המשפטית. המענים יודעים שהם מענים; הפרקליטים שמכחישים בשמם את העינויים יודעים שהם מענים; השופטים שמסתכלים הצידה יודעים שהיו עינויים; וכולם שותפים להפרת שבועותיהם וכולם קושרים נגד שלטון החוק, כולם הופכים אותו לבדיחה. בית משפט ישראלי ידון ברצינות באפשרות שפקיד מעל בכספים או שאדם גנב רכוש בשווי כזה או אחר; הוא לעולם לא ידון ברצינות באפשרות שפקיד ממשלה ישראלי עינה עצור שנמצא תחת משמורתו החוקית, ובאפשרות שהוא עשה זאת בהסכמה של משפטנים. על אחת כמה וכמה שהוא לא ידון בשאלה מה מעמדו של שופט שיודע את כל זה ולא עושה דבר. יש קשר שתיקה, שהוא הרסני לחברה חופשית, ומטבעה של ממשלה חשאית הוא שהבולען הזה בדמוקרטיה מתרחב כל הזמן, עד שהוא משאיר רק קליפה דקה, שבעליה צריכים לקרוא בקול גדול שהם הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, כדי שלא ישמעו את צרחות המעונים.

וזה, בסופו של דבר, מה שנשאיר אחרינו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הכל מתַקתֵק

מה אפשר ללמוד מפרשת עינויי דומא על תפיסת “הפצצה המתקתקת”

האינקוויזיציה הספרדית מסרה היום שהיא ארגון ממלכתי וכי כל פעולותיה מבוצעות על פי דין.

אה, רגע, לא. זה היה השב”כ.

וראש הממשלה גיבה אותו. הוא הודיע היום ש”כל פעולות השב”כ מתבצעות על פי חוק ובפיקוח צמוד של היועץ המשפטי לממשלה ושל משרד המשפטים, של בתי המשפט ובאישורם.” נתניהו אמר את הדברים באיחור וכמי שכפאו שד; אחד ממקורביו, יריב לוין – בעוונותינו הוא שר – זעק אתמול במליאת הכנסת כלפי הח”כים הערבים שהם לא מוחים על אמצעי החקירה שמפעיל השב”כ כלפי נערים יהודים. לוין, כרגיל, לא הבין מה הוא אומר.

הנושא, כמובן, הוא העינויים של עצורי פרשת דומא. אחד מהם התחנן בשבוע שעבר לסיועו של השופט שבפניו הובא, ארז נוריאלי מבית המשפט המאולף של השב”כ בפתח תקווה, ואמר לו “לילה שלם התעללו בי ולא התקדמנו כלום כי אני לא יכול לעזור להם, עכשיו ההתעללות רק תגבר ותגבר. אני צורח כמו מפגר, בוכה כמו תינוק, והם צוחקים ‘רוצח, רוצח’. איפה יש לי מפלט? משהו? […] אני מתחנן, כבוד השופט, אני לא יכול יותר. האם לבית המשפט יש דרך לשלוט על החקירה? עושים ממני קשת מהידיים ושמים אותי הפוך עד שנשרפות לי הידיים. אני מרגיש כאילו שורפים אותי עם מצית. כל יום זה עולה רמה ואני לא יודע מה יהיה מחר.”

שופט ששומע עדות כזו, אמור להעביר את הנחקר מיד לרשות אחרת לצרכי הגנה עליו ולהורות על חקירתם של האחראים, כי עינויים מנוגדים לחוק בישראל. אבל נוריאלי לא עשה אף אחד מאלה.

שימו לב טוב-טוב לדברים של נתניהו: הם מעידים על עומק הטיוח שעומד להיות כאן. כראש הממשלה, נתניהו הוא השר האחראי על השב”כ. הוא אחראי ישירות על העינויים. שימו לב למה הוא עושה. קודם כל, הוא לא מכחיש. שנית, הוא מקפיד להבהיר לכולם: אם תהיה פה חקירה, כולכם מופללים.

אני אחראי מיניסטריאלית, אומר נתניהו לפרקליטות ולבתי המשפט, אבל חבר’ה – אם תהיה פה חקירה אמיתית, אנחנו נחלוק את אותו התא. כי הפרקליט שאישר עינויים ביצע עבירה פלילית, והשופט שהתעלם מהעינויים ביצע עבירה פלילית. והם כולם על פניו מעורבים בפשע נגד האנושות, שלגמרי יתכן שיום אחד בית דין בחו”ל יחליט שיש לו סמכות לדון בו.

אז תקשיבו טוב, אומר נתניהו לפרקליטות ולבתי המשפט. פה לא תהיה שום חקירה. פה יהיה אם כל הטיוחים. כי לא רק אני ולא רק יורם כהן נתלה פה. אם תהיה חקירה נגדנו, אל תחשבו לרגע שאנחנו לא נפליל אתכם.

על פי חוק, כמובן, עינויים אסורים בישראל מאז החלטת בית המשפט העליון בנושא בשנת 1999. בפועל, מאז ימי ועדת לנדוי שחקרה את פרשת השב”כ בסוף שנות השמונים, יש פרצה בגודל די-9 בתפיסה הזו. היא נקראת בשם המקצועי “הגנת הצורך” ובשם הפופולרי “פצצה מתקתקת.”

מהי הגנת הצורך? היא אומרת שאם חוקר שב”כ השתכנע שא. עומד להתרחש פיגוע נוראי וב. אין שום דרך אחרת למנוע אותו, הוא רשאי להפעיל “אמצעים מיוחדים” – עינויים, בעברית – כלפי חשודים. לאחר מכן, הוא יצטרך להסביר את עצמו לפרקליטות. היה וזו תשתכנע שאכן עומדת לו הגנת הצורך, כלומר שאכן היה איום ממשי ואכן לא היתה דרך אחרת אלא לענות עציר, היא לא תעמיד אותו לדין.

שימו לב, יש כאן הבדל קריטי: הגנת הצורך היא בדיעבד והיא פסיבית. החוקר מענה ואחר כך מסביר שלא היתה לו ברירה. זה לא מה שקורה פה. פה, יש עינויים והם מלווים באופן צמוד על ידי הפרקליטים. העינויים מגיעים לידיעת השופט נוריאלי וזה לא עושה דבר.

חשוב מכך: אין פה שום פצצה מתקתקת. אני חושב שהסנאריו של פצצה מתוקתקת הוא מונפץ ומופרך. הוא דורש שהחוקר:

א. יידע בוודאות שאדם ספציפי מחזיק במידע קריטי על פיגוע שעומד להתרחש.
ב. יחזיק באותו אדם ספציפי.
ג. לא תהיה לו שום דרך אחרת להשיג את המידע.

זה תרחיש קולנוע שמיועד לגרום לנו לאהוד את המענה שמלכלך את הידיים בשבילנו, לא תרחיש מציאותי. במציאות אין ודאות. בפשטות, אתה לא יכול לדעת שאדם מסוים מחזיק במידע מסוים; אתה רק יכול להעריך שהוא עושה זאת. אבל, ברגע שאומרים לאדם הסביר שבכלל לא בטוח שמענים את האדם הנכון, הוא כנראה – אם האדם הסביר הוא גם אדם הגון – יירתע. אז משמיטים את הפרט הזה.

ולראיה, השב”כ מעולם לא הציג – ב-30 שנות קיומו של הסנאריו הזה – מקרה אחד מתועד של פצצה מתקתקת. הם חוקרים אלפי אנשים בשנה. אחד לא מצאתם?

אבל, שוב: במקרה של דומא, אין פצצה מתקתקת משום שהפצצה כבר התפוצצה ב-31 ביולי 2015, כשהוצת בית משפחת דוואבשה. אין פיגוע שעומדים למנוע; יש פשע שמנסים לפענח.

ואף על פי כן, מופעלים כאן הכללים של הסנאריו המפוברק של פצצה מתקתקת. ככה זה כשיש מדינה סודית: היא מרעילה את המדינה החוקית. היא מנצלת כל פרצה ומרחיבה אותה. עכשיו אומרים לנו – לא ליחוס, כמובן – שלא רק חשודים בביצוע הפיגוע בדומא הם חשודים שיש להפעיל נגדם “אמצעים מיוחדים”, אלא גם מי שיכולים לדעת עליהם דברים. כלומר, אנשים שנמצאים בדרגת ריחוק שניה מפצצה מתקתקת. פתאום, הכל מתקתק.

כי בסופו של דבר, פרשת דומא מעידה שהשב”כ הוא כלי שבור. הוא לא ארגון החקירות המבריק והמהולל שסיפרו לנו עליו. הוא פורר את החברה הפלסטינית באמצעות משטר ההיתרים שמאפשר לו להפוך ברצונו אנשים לחסרי פרנסה ובחסות משטר הטרור הצבאי שמאפשר לו להעלים אותם. כשאין לו גישה למשטר היתרים וכשאין לו יכולת להעלים אנשים – כמו בעזה, למשל – הוא מתעוור.

היכולת להעלים אנשים היא קריטית. המעונה מחזיק מעמד בתקווה שיום אחד העינויים יפסקו. אם הוא יודע שהם לא ייפסקו; שאפשר להחזיק אותו במעצר מנהלי עד סוף ימיו; שאף אחד לא יטרח לברר מה קורה לו – הוא יישבר. כולם נשברים בסוף.

אז זה עובד על פלסטינים. היכולת להעלים יהודים מוגבלת משמעותית. אני רוצה להחזיר אתכם אחורה חמש שנים, למקרה של חיים פרלמן. השב”כ טען שהוא רצח פלסטיני. פרלמן הביך אותם כשהוא פרסם הקלטות שלו עובד על איש השב”כ ששימש כמפעיל שלו. הם החזיקו אותו חודש כמעט בלי עורך דין, ופעם אחר פעם ביקשו הארכה למניעת עורך דין, כשהם טוענים שפרלמן הוא טרוריסט מסוכן. כמה מסוכן? ובכן, על פי הצ’יזבט שבית המשפט המאולף של פתח תקווה בלע, פרלמן היה שותף גם לברוך גולדשטיין וגם ליגאל עמיר – כשהוא היה בן 14 ו-15 בהתאמה (!). בן לאדן, מאחוריך.

פרלמן החזיק מעמד ואחרי חודש השב”כ נאלץ לשחרר אותו. לא היו לו ראיות מלבד הודאה – והודאה הוא לא הוציא. ככה הוא התרגל לעבוד.

בשב”כ אומרים לנו דרך דובריהם בתקשורת שאין מה לעשות, הנחקרים מכירים את שיטות החקירה שלהם ואין להם דרך אחרת להוציא הודאות. הם מתכוונים לחוברת שפרסם נועם פדרמן, “דע את זכויותיך.” על זה יש שתי תשובות:

א. החוברת הזו בת יותר מעשור. רבאק, פתחו שיטות חקירה חדשות. בשביל זה אנחנו משלמים לכם.

ב. השיגו ראיות שאינן הודאה.

שימו לב להישגים של המדינה החשאית על חשבון המדינה החוקית:

א. היא חיסלה את האפשרות לפענח את הרצח בדומא. כל ראיה תהיה מעתה חשודה – בצדק – כאילו הושגה בעינויים.

ב. היא הפלילה את כל המערכת, מראש הממשלה עבור בראש השב”כ עבור בבכירי הפרקליטות עבור בשופטים, במעורבות בעינויים.

ג. היא מכריחה עכשיו את כל אלה להשתתף בטיוח.

די לעינויים. די למשטרה החשאית. די לפרצות בחוק שמיועדות לאפשר את הפרתו. למדו לחקור והשיגו ראיות. ואולי, אולי, הציבור הכללי ילמד סוף סוף לפקפק בקשקושים על “פצצה מתקתקת.”

אחרי הכל, זה קורה לצעירים יהודים שיש להם הגנה פוליטית ניכרת, החל מהשר לוין וכלה בחבר הכנסת סמוטריץ’. אם אפשר לענות את האנשים האלה, אפשר גם לענות אתכם.

ואם אפשר לענות את האנשים האלה, אלוהים יודע מה עשו לעשרות אלפי פלסטינים שאין להם שום גישה למערכת הפוליטית הישראלית. אולי, כשכל זה ייגמר, נוכל לדבר גם עליהם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מענים בשם ה-hasbara

ממשלת נתניהו מתכוונת לענות עצירים פלסטינים כדי למנוע נזק למעמדה של ישראל. זה הגיונו הסופי של טירוף ה-hasbara

באחת הסצינות החזקות ביותר בסרט “הקרב על אלג’יר,” שלגמרי לא במקרה נאסר להקרנה בישראל עד אמצע שנות השמונים, נשאל המג”ד הצרפתי מת’יה האם אנשים עוסקים בעינויים. הוא משיב בחדות: “עינויים הם לא ביטוי שאנחנו משתמשים בו,” ומיד מסביר שוודאי, אנשיו עוסקים בעינויים. אי אפשר לנהל את מלחמת הגרילה אחרת. מה אתם חושבים, הוא שואל את העיתונאים ההמומים, איך אתם חושבים שאפשר לעשות את זה אחרת? כשאתם תומכים במלחמה, אתם צריכים לדעת מה המחיר שלה. מת’יה דוחה בזעם את הטענה שהוא ואנשיו סאדיסטים או דומים לנאצים: חלק מאיתנו יוצאי רזיסטאנס, הוא אומר, חלק מאיתנו שורדי בוכנוולד. אנחנו לא סאדיסטים, רק עושים את המטלה שלנו. המטלה שאתם שלחתם אותנו לבצע. וכמובן, כפי שמראה יפה רגע השיא של “שלטון החוק”, גם השופטים מודעים לעובדה שהעצירים שמובאים לפניהם עברו עינויים – ואין להם ברירה אלא להעלים עין.

זו החוקיות האכזרית של מלחמת גרילה: היא יוצרת ברוטליזציה, מכוונת או לא, של הצדדים הלוחמים. לא פעם יבחרו המתקוממים לעשות מעשה ברבריות כדי לגרות תגובת-יתר של החמושים שניצבים מולם. זה לא מסובך במיוחד, וברבריות-הנגד של הכובשים תשמש כאמצעי גיוס כלפי אותו חלק של האוכלוסיה שבחר לעמוד מן הצד, מרצון או מפחד, ובמקביל תחסל את הלגיטימיות של הכובש. ובהתאם, עינויים – שרשמית הם אמורים להוציא מידע, אבל תמיד נלווה להם צד של הטלת אימה, של הבהרת הסכנה שבהתנגדות – הופכים לשגרתיים. אם פעם בוצעו עינויים על ידי השב”כ בלבד, לפני כחמש שנים אמר מפקד חטיבת כפיר (חטיבת הדיכוי היעודית של צה”ל), איתי וירוב, לבית משפט צבאי שהוא התיר לחייליו לענות כדרך שגרה. בתגובה, הוא קודם, כמובן לאחר שהעיד עדות שקר.

אז הישראלים כבר התרגלו לכך שהכיבוש מצריך עינויים כדרך שגרה, וכבר לא מדברים על זה. לא מדברים על מה שמת’יה התכחש לו: שגם יוצאי מחנות ריכוז וגם מי שסיכנו הכל במלחמה בכובש מסוגלים, תוך זמן קצר להדהים, להשחית את עצמם. אבל עכשיו מורידה אותנו ממשלת נתניהו, בהנהגת השר לבטחון פנים, לעניינים אסטרטגיים ולהסברה גלעד ארדן – חי נפשי שלא המצאתי את התואר הזה – לשפל חדש. היא אישרה אתמול (א’) את הצעת החוק שתדרוש מרופאים להזין בכפיה שובתי רעב.

הסתדרות הרופאים מיהרה להודיע שהיא אוסרת על רופאים לשתף פעולה עם החוק הזה, משום שהזנה בכפיה היא עינויים והם אסורים, בין השאר, על פי הצהרת טוקיו. בתגובה הודיע סגן שר הבריאות ליצמן – כן, יש לנו שר hasbara אסטרטגי, אבל אין לנו שר בריאות – שזה לא יעלה על הדעת, כי “קריאה פומבית לסירוב חוק מהווה פגיעה אנושה בשלטון החוק.”

שווה להתעכב בקצרה על הגיחוך שבהצהרה. ליצמן הוא סגן שר הבריאות ולא שר הבריאות כי המפלגה שלו, יהדות התורה – היורשת, אחרי כמה התפצלויות אמבה, של אגודת ישראל ההיסטורית – לא מוכנה להכיר בלגיטימיות של המדינה הציונית, ובהתאם לא מוכנה לקבל תפקיד של שר. אז הנציג של המפלגה שלא מוכנה להכיר בלגיטימיות של ישראל מטיף לנו על שמירת חוק. הנוכחות של ליצמן בממשלה, אגב, צריכה לשים בפרופורציות את המאבק של ממשלת נתניהו ב”דה לגיטימציה”: היא מכילה בכיף נציג של מפלגה שמעולם לא קיבלה את מדינת ישראל כלגיטימית.

ואחרי זה, הנקודה העיקרית היא זו: החוק מכוון במפורש כנגד שובתי רעב פלסטינים. רובם הגדול של אלה הם עצירים מנהליים, כלומר אנשים שלא רק שלא הורשעו בדבר, גם לא הועמדו לדין. ארדן, שהתחיל את הקריירה שלו כנער הטריקים המלוכלכים של אביגדור ליברמן ומעולם לא היה הגבינה החדה במזווה, אמר ש”האסירים הבטחוניים מעוניינים להפוך את שביתת הרעב לפיגוע התאבדות מסוג חדש באמצעותו יאיימו על מדינת ישראל.”

שימו לב למעבר על דיבור על מניעת טרור. פתאום, “פיגוע התאבדות” הוא לא מצב שבו אדם מפוצץ את עצמו כדי לרצוח אנשים אחרים; הוא סתם מצב שבו אדם מרעיב את עצמו למוות. הוא לא פוגע באף אחד אחר, אבל במדינה שבה hasbara הפכה למחלת נפש קולקטיבית, עצם הבחירה שלו להתאבד היא “פיגוע התאבדות.” ואם פעם היינו מענים כדי, רשמית, למנוע רצח של אזרחים, עכשיו אנחנו מענים כדי למנוע פגיעה בשמה הטוב של המדינה.

ורק במדינה שאיבדה את זה לגמרי, יכול אדם – אפילו תעודת עניות למין האנושי כמו גלעד ארדן – לחשוב שהדרך הנכונה להציל את שמה הטוב של מדינת ישראל היא להכריז על מדיניות רשמית של עינויים. ספק אם היה גול עצמי מרהיב כזה. אסירים ישבתו רעב, יוזנו בכפיה – אפשר לסמוך על מדינת ישראל שתמצא רופאים שיענו בשבילה; כל משטר מוצא כאלה – ואולי הם לא ימותו, אבל הם יספקו כותרות יומיות על עינויים. ה”אולי” חשוב פה: ישראל הפעילה מדיניות של הזנה בכפיה בשנות השמונים, וחזרה בה אחרי מספר מקרי מוות. כלומר, הזנה בכפיה היא, בשיעור ניכר של המקרים, המתה בעינויים.

ואם מישהו מטומטם מספיק לחשוב שמה שעבר בשנות השמונים יעבור גם היום, אם מישהו חושב שההמתה בעינויים הזו לא תעלה שוב ושוב לכותרות, כנראה שקוראים לו גלעד ארדן.

צריך להבהיר: מי שיישם את המדיניות הזו, ומי שיחוקק אותה, הוא פושע נגד האנושות, וככזה הוא גם יועמד לדין. לא עכשיו, לא בעוד שנה, לא בעוד שנתיים – אבל הוא יועמד לדין. וחובה על כל פטריוט ישראלי, מי שנאבק על נשמתה של ארצו, לספק את שמותיהם של הפושעים הללו למי שיוכל להביא להעמדתם לדין. מי שיקדם את המדיניות הזו, מנתניהו ומטה, צריך לדעת שלא תהיה מחילה, לא תהיה חנינה, לא תהיה חסינות. הוא יירדף. הוא יחיה חיים של פושע והוא צריך להתרגל לכך מעכשיו.

יש לנו שסתום בטחון אחרון. הכנסת תעביר את החוק. יאיר לפיד מנסה הרי לאגף את נתניהו מימין, והסיעה שלו הרי תמכה בחוק גם בגלגול הקודם שלו. החוק יעבור. ואז הוא יגיע לשולחנו של הנשיא, ראובן ריבלין.

סרב לחתום עליו, רובי. סרב לחתום. קנה את עולמך בשעה אחת. אתה אדם הגון. הוכחת לנו את זה בשנה אחת שבה עשית פי שבעה משעשה קודמך בשבע שנים. אל תתן לדמותה של מדינת ישראל להפוך לשילוב של גלעד ארדן ורופא עלום שם מאיזה מחנה ריכוז. במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.

ועוד דבר אחד: בימים אלה גוסס בבית החולים אסף הרופא משביתת רעב העציר המנהלי חדר ענדאן. הדרישה שלו היא משהו שכל אדם הגון צריך לתמוך בו: להיות מועמד לדין, או להשתחרר. עוד פרטים אפשר לקרוא כאן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם, ולהתנצל בפני הקוראים על ירידת קצב הכתיבה בבלוג. עומס עבודה.

(יוסי גורביץ)

הסאדיסט שאתם מעסיקים

הסאדיסט “אבו דאוד” שמענה ילדים עושה את זה בשמכם, הוא מקבל ממכם משכורת – ואין דרך אחרת להחזיק כיבוש

הבלוגר נועם ר. פרסם אמש (ב’) פוסט חדש, שעוסק בעינויים שביצעו מספר אנשי שב”כ בילדי כפר חוסאן בשנת 2009. הדמות המרכזית בסיפור ידועה לתושבי הכפר כ”אבו דאוד” או “קפטן דאוד.” המדובר בסאדיסט עם נטיות פדופיליות שבכל פעם שאתם משלמים מסים, אתם מממנים גם את המשכורת שלו. הנה האופן שבו תיאר את החקירה שעבר בידיו אחד מילדי הכפר, מ’, שהיה אז בן 14:

“החוקר לבש בגדים אזרחיים, הוא היה גבוה, בעל עור שחום, רזה, בסוף שנות השלושים לחייו, מזוקן ולבוש משקפי ראייה והוא הציג את עצמו בשם 'אבו דאוד'. הוא לקח אותי אתו לחדר שעשוי מברזל. בחדר היינו רק אני והחוקר. הוא תפס אותי עם הידיים שלו מהראש שלי והתחיל לדפוק את הראש שלי בקיר הברזל. אחר כך הוא נתן לי אגרופים וסטירות בפנים ובעט עם הרגליים שלו ברגליים שלי בכוח. הכאבים היו עצומים והרגשתי שאני לא מסוגל לעמוד על הרגליים. אחר כך החוקר התחיל לקלל אותי. הוא אמר דברים מאוד גסים וקילל את אמא שלי. הוא איים עלי שהוא יאנוס אותי ויעשה בי מעשים מיניים אם אני לא אודה בזריקת האבנים. מאוד פחדתי מהאיומים שלו בגלל שהחוקר הזה היה מאוד אכזרי ובגלל שאף אחד לא היה בחדר חוץ משנינו. נזכרתי במה שראיתי בחדשות כשחיילים בריטים ואמריקאים אנסו וצילמו אזרחים עיראקים כשהם ערומים.”

השאלה איזה סוג של אדם מסוגל לאיים על ילד בן 14 באונס אולי מעניינת מבחינה פתולוגית, אבל היא לא מעניינו. הסיבה לכך פשוטה למדי: “קפטן דאוד” לא חטף את מ’ למרתף הפרטי שלו. “קפטן דאוד” השתמש בחמושי צה”ל כדי לחטוף את מ’ מביתו, והם לקחו אותו למתקן של כוחות הכיבוש, שם עונה על ידי “דאוד.” קודם לעינויים על ידי “דאוד,” חמוש דובר ערבית ניסה לשכנע את מ’ לחסוף מעצמו את העינויים ולהודות – ואין להניח שעשה זאת כיוזמה פרטית.

כלומר, חקירת העינויים של מ’, כמו גם של נערים אחרים מחוסאן ומשורה של מקומות אחרים בגדה, היא לא יוזמה פרטית של סאדיסט. זו גם איננה סטיה מהנורמה; מה שמתואר כאן הוא-הוא הנורמה.

קפטן דאוד הוא עובד ציבור. מה שהוא עושה, נעשה בהסכמה ממשלתית וציבורית. לא מדברים על כך, כמובן. אבל יש מנגנון שלם שהמטרה שלו היא לוודא שקפטן דאוד לא ישלם אף פעם מחיר על מעשיו. אף שוועדת חקירה – ועדת לנדוי – קבעה שהשב”כ עינה שיטתית לאורך שנים ושיקר שיטתית לאורך שנים לבתי המשפט, אף איש שב”כ לא שילם מחיר על כך. זה היה בשנות השמונים, אבל אין סיבה טובה להניח שמשהו השתנה.

למעשה, אילו היה קפטן דאוד סתם סאדיסט מן השורה, מצבנו כחברה היה כנראה טוב יותר. אנשים כאלה נתפסים. הם עושים טעויות, הפשעים שלהם מושכים תשומת לב תקשורתית, ותוך כמה זמן הקריירה שלהם נגמרת. מותר גם להניח, במידה גבוהה של ודאות, שאילו קפטן דאוד לא היה עובד ציבור, ולא היה מסוגל להסתכל במראה בבוקר ולומר לעצמו שהוא עושה עבודה מלוכלכת אבל מישהו צריך לעשות אותה ושהוא נבחר לשם כך על ידי הציבור, הוא לא היה הופך לחוטף ומענה של ילדים: הטאבו החברתי גדול מדי, והחשש מהמחיר החברתי והפלילי היה גובר, ברוב גדול של המקרים, על הדחף. מי יודע, אולי קפטן דאוד היה נחרד מהשדים שרובצים בו, היה פונה לטיפול, והיה משתקם.

כלומר, העובדה שקפטן דאוד מקבל מאיתנו משכורת היא זו שהופכת אותו לסאדיסט בפועל. החסות הציבורית היא זו שמאפשרת לו לממש את דחפיו האפלים. אנחנו מספקים לו את הלגיטימציה. אנחנו אומרים לו שהוא בסדר, שהוא עושה את מה שאנחנו רוצים שיעשה. אנחנו אלה שאומרים שהוא יכול להיות בטוח שאחרי יום של הכאת ילדים והטלת מום פסיכולוגי בהם, הוא יכול להיות בטוח שלא רק שהוא לא יועמד לדין, אלא שהוא יקבל משכורת ופנסיה נאה. אנחנו מבטיחים לו שלא רק שהוא לא יועמד לדין, אלא שאם מישהו יעז לקשר בין זהותו האמיתית של קפטן דאוד ובין המעשים המיוחסים לו, האיש שחשף את זהותו של הפושע הוא זה שיעמוד לדין. אנחנו מעמידים לרשותו של דאוד כלי רכב, מתקני חקירה, חמושים נכונים לכל עבירה.

הייתי שם. בראש השנה 1990 פנה חייל המילואים אמנון פומרנץ בפניה הלא נכונה ובמקום להגיע למחנה הצבאי בורייג’ הגיע למחנה הפליטים בורייג’. הוא נבהל, ניסה לסגת, ודרס שני ילדים. המון זועם החל להתקבץ. נואש, הוא ניסה להיחלץ מהמקום, ונגח ברכבו בטעות את המסגד. ההמון החל לרגום אותו. הוא יצא מהרכב, הניח את נשקו על האדמה, והתחנן. האבנים המשיכו לעוף. הוא שב אל הרכב וניסה לחלץ אותו. לשווא. אבן פגעה בו והוא איבד את הכרתו. שלושה צעירים רצו בינתיים אל תחנת הדלק הסמוכה, מילאו ג’ריקן, שבו איתו, שפכו, הציתו.

זה היה בצהרים. בלילה, הייתי במשמרת כסמב”צ. הגיעו שני אנשי השב”כ. הם הביאו איתם ילד כבן חמש, עיניו קשורות בפלנלית, ידיו קשורות. יחד איתו היה קשיש. הם הושיבו את השניים על הספסל, סמוך לחדר המבצעים. מאוחר יותר אמרו לי להאכיל את הילד. האכלתי אותו בכף מפחית טונה. אני זוכר את ריח רסק העגבניות והשתן שעל מכנסיו. מאוחר יותר, הרבה מאוחר יותר, חשף גבי ניצן ב”חדשות” את העובדה שהשב”כ לקח את הילד הזה, אחיו של אחד הרוצחים, מהוריו, ואיים שאם האח לא יסגיר את עצמו, הם יעבירו את הילד למחנה מעצר, שם הוא ייאנס. האח הסגיר את עצמו בבוקר.

והסיבה שאנחנו משלמים לקפטן דאוד משכורת ומעמידים לרשותו את צה”ל ומבטיחים לו שהוא לא יצטרך לשלם מחיר על פשעיו, שלמעשה אנחנו לא נקרא להם לעולם פשעים, פשוטה מאד: אין דרך אחרת לעשות את זה. אם אתה רוצה לשלוט באוכלוסיה כבושה, אתה צריך לאנוס ולענות. כלומר, אתה צריך להשליט טרור, ואונס ועינויים הם כלי הטרור היעילים ביותר. אדם מוכן לסכן את חייו. הוא מוכן לסכן את חירותו. יש מעט מאד אנשים שיהיו מוכנים להקשיב לילדים שלהם מעונים. מצד שני, יש בכל חברה אחוז מסוים של אנשים שנמשכים לכאב ולאלימות, והם מוצאים לעצמם מקום טבעי בצבא ובשירותים החשאיים. שם הם פורחים.

בחברה שאיננה חברה מדכאת, שלא נשענת כל כך על כידונים ותאי עינויים שהם הפכו לשקופים עבורה, אנשים כמו קפטן דאוד היו לזוועה. אבל אנחנו כל כך התרגלנו לכיבוש, כל כך שכנענו את עצמנו שהפסקתו בלתי אפשרית, שאנחנו לא יכולים לראות יותר איך הוא נראה בפועל: ילד בן 14, כבול, מבוהל, וסאדיסט שמאיים עליו בעונש. אנחנו מספרים לעצמנו משלים נעימים. אנחנו אומרים שבכל חברה יש צורך במפני זבל – ושוכחים שהנמשל הוא שחדרי עינויים וילדים מעונים הם תוצר הכרחי של החברה שבנינו.

זה מחיר הכיבוש. זכרו: תשלום המס הבא שלכם מממן גם את הסאדיסטים המורשים של המדינה היהודית.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מגף על פני אדם

דו”ח על עינויי ה-CIA מטלטל את ארה”ב. בישראל, השב”כ מענה משמעותית יותר – אבל איש כלל איננו מוטרד

המטרה של עינויים היא עינויים. (ג’ורג’ אורוול)

כלי התקשורת בארה”ב עסקו רוב השבוע האחרון בלי הרף בנושא אחד: חשיפת דו”ח הסנאט על העינויים שביצעה סוכנות הביון המרכזית (CIA) בשנים 2002-2008, כלומר בימי ממשל בוש אחרי ה-11 בספטמבר. הדו”ח התפרסם כשלוש שנים לאחר שנכתב, וזאת משום שה-CIA הפעילה כל לחץ אפשרי, כולל פריצה למחשבי הקונגרס, כדי למנוע את פרסומו. אחרי כמות בלתי נתפסת כמעט של שקרים, המידע יצא לאור, וארה”ב בהלם.

התברר שכאשר ה-CIA טען שאין לו מרכזי כליאה, הוא שיקר. כשהוא טען שהוא לא תיעד בווידאו את החקירות, הוא שיקר. היה תיעוד כזה; מאחר ומה שהוא חשף היה בלתי נתפס, חלק ניכר ממנו הושמד. ה-CIA שיקר כאשר אמר שתכנית העינויים שלו (הוא העדיף לקרוא לה “טכניקות חקירה מורחבות”, enhanced interrogation techniques) אושרה על ידי מנהיגי הסנאט. הוא שיקר כאשר אמר שהרעבה לא היתה כלי עינויים; היא היתה כלי עינויים מרכזי. ה-CIA שיקר כאשר אמר שהחוקרים שלו היו השפיץ של השפיץ בתחום. הסתבר שהם היו חובבנים זולים.

אולי השקר הפחות חשוב היה השקר על מספר העצורים: הסוכנות טענה שהיא החזיקה בפחות מ-100, בעוד שבפועל היא החזיקה 119 מהם. השקר החשוב מכל, השקר ההכרחי לכל תכנית עינויים, היה שהעינויים הכרחיים כדי למנוע פיגועים.

אף חקירת עינויים של ה-CIA לא מנעה פיגועים. אף לא אחת. זה היה השקר שצריך היה לחזור עליו פעם אחר פעם, והסוכנות שתלה אותו בתקשורת ללא הרף, כי הוא זה שנתן את הסמכות המוסרית לעינויים, הוא מה שהצדיק כל מהלך ברברי, עד כדי איום בעינוי ילדים לעיני הוריהם. כאן צריך להזכיר שפושע המלחמה ג’ון יו, שסיפק יעוץ משפטי לנשיא בוש, אמר שסמכותו של הנשיא מאפשרת עינויים של ילדים. ושוב: עינויים לא השיגו תוצאות. למעשה, בחלק מהמקרים, נחקרים ששיתפו פעולה עם חוקריהם ומסרו מידע מועיל הפסיקו לשתף פעולה בעקבות העינויים.

העינויים שהפעיל ה-CIA היו כה קשים, עד שכמה מאנשיו התמוטטו בבכי. ועכשיו האמריקאים בסוג של הלם. הדימוי העצמי שלהם, של אומה נאורה ועליונה, נפגע קשות. בסוג של הקרנה (פרויקציה), טוענים כעת תומכי העינויים שהחשיפה שלהם תוביל להתקפות טרור כלפי ארה”ב. גם להלם וגם לקשקוש על “אסור לחשוף” אין בסיס. כל מלחמה גוררת עינויים. עינויי ההטבעה (waterboarding) הידועים לשמצה הופעלו לראשונה על ידי חיילים אמריקאים בעת דיכוי המרד הפיליפני, בתחילת המאה ה-20. עינויים היו חלק שגרתי מפעילות הצבא האמריקאי במהלך מלחמת ויאטנם. מאז אותה מלחמה, הצבא האמריקאי לא צריך היה לנהל מלחמות עממית; הוא בנה את עצמו על מלחמה כנגד צבאות ברית וארשה, ולאחר קריסת הגוש הסובייטי, על מלחמות shock and awe, שהתבססו על הפעלת כוח מכריע כנגד מרכזי הפיקוד והשליטה של צבאות עוינים. אבל כשהמלחמה בצבא הסדיר של סדאם חוסיין הפכה, תוך זמן קצר, למלחמה נגד האוכלוסיה, העינויים חזרו. הם הגיעו עוד קודם, באפגניסטן.

גם לטענה שעצם החשיפה של המידע על העינויים תוביל לגל של התקפות נגד ארה”ב היא בעייתית. למרות מלחמת המאסף של ה-CIA, העובדה שהיו עינויים היתה ידועה כבר שנים. האיום בעינוי ילדיו של חאלד שייח’ מוחמד צוין, למשל, בבלוג הזה ב-2008. למעשה, צריך לטעון שבעצם הפרסום יש חיוב, גם מבחינת היחס בקרב אויביה של ארה”ב: העדר מידע מזמין ספקולציות שהן בדרך כלל גרועות יותר מן המידע עצמו. לא, השטיק הזה היה מיועד בסך הכל להסתיר את האמת.

הדיון הציבורי אחרי חשיפת הדו”ח התמקד לא מעט בחלקה של התקשורת האמריקאית. זו התמסרה בהתלהבות לתיאורים של אנשי ה-CIA על הצלחותיהם (בין השאר נבנה עליהם סרט ידוע מאד על חיסולו של בן לאדן), ופמפמה את המונח האורווליאני שלהם, “טכניקות חקירה מורחבות” (טח”מ). הניו יורק טיימס נמנע פעם אחר פעם, לאורך כל ימי השערוריה, מלקרוא לעינויים בשמם: פעם אחר פעם, הוא בחר ב”טח”מ.” בכך שהוא נמנע מלנקוב בשם המפורש, הוא היה במידה ניכרת סייען של שירותי המודיעין.

הצד שכמעט ולא דנו בו הוא האופן שבו סייעה ישראל להשחתת שירותי המודיעין האמריקאים. המשפטנים של ה-CIA נשענו על ההחלטה של בג”צ, שאישרה בשעתו “לחץ פיזי מתון” – עוד שם שמיועד להסתיר את המציאות – ואת ההחלטות בנושא “פצצה מתקתקת.” שני האנשים שעמדו, ציבורית, בראש המסע בעד עינויים היו בעל הטור צ’ארלס קראוטהמר וחלאת המין האנושי שהוא גם פרופסור למשפטים אלן דרשוביץ. קראוטהמר כתב שוב ושוב בעד עינויים, כשתירוץ שלו הוא “הפצצה המתקתקת”; דרשוביץ הלך צעד אחד קדימה ואמר שהגיע הזמן להכניס שוב את העינויים למערכת המשפטית (הם היו חלק בלתי נפרד ממנה עד המאה ה-18), בדמות “צווי עינויים.”

לגמרי לא במקרה, דרשוביץ וקראוטהמר הם ממובילי התומכים של ישראל בארה”ב. קראוטהמר היה גם ממחרחרי המלחמה בעיראק. אין לחשוד בהם שכאשר הם קראו לארה”ב לתמוך רשמית בעינויים, הם לא ידעו שבכך הם מוציאים את ישראל מבידודה בתחום הזה. ישראל היתה מצורעת מבודדת בתחום; אף מערכת מדינית אחרת בעולם לא דנה בלגיטימציה של עינויים. קשה לחשוב על כוח שיטור או צבא פעיל שאינם מענים; ואף על פי כן, ברוב העולם רואים בכך פשע. קראוטהמר, דרשוביץ ותומכיהם רצו להוריד את ארה”ב למדרגתה של ישראל.

התירוץ, כרגיל, היה “הפצצה המתקתקת.” ההמצאה המשפטית הישראלית הזו היא הדרך להעניק לגיטימיה לעינויים. היא עושה זאת באמצעות תרגיל רטורי מהיר, שמעטים מבחינים בו: יש לך, אומרים לנו, טרוריסט שיש לו מידע על פיגוע שעומד להתרחש. הפיגוע יהרוג הרבה אנשים. לענות או לא לענות?

כשזה מוצג כך, התשובה האינסטינקטיבית, ולעתים גם זו המושכלת, היא לענות. מצד אחד, יש לנו כאב פיזי ונזק פסיכולוגי שייגרם לאדם אחד, שהוא בפועל פושע שזומם רצח המוני; בצד השני, חייהם של חפים מפשע רבים. זה נראה כמו משהו שלא מצריך מחשבה.

אבל זה התרגיל. במציאות, אין – מעולם לא היה, אין ולו מקרה מתועד אחד – “פצצה מתקתקת.” קודם כל, אתה אף לא יודע בוודאות שהאיש שאתה מחזיק אכן יודע את מה שאתה מאמין שהוא יודע; מרכיב הוודאות פשוט לא קיים. תמיד יש סיכוי שאתה מענה חף מפשע. כשמשנים את המשוואה ואומרים “טוב, יש כאן מישהו שיש לנו יסוד להאמין שהוא יודע על פיגוע, אבל אנחנו לא סגורים על זה. שנעקור לו את הציפורניים?” זה כבר נראה אחרת לגמרי.

יתר על כן, בסיטואציה של “פצצה מתקתקת,” הפצצה, ובכן, מתקתקת. החשוד שלך צריך בסך הכל להחזיק מעמד. לצורך העניין, הוא צריך להחזיק קצת זמן בחקירה ואחר כך לתת לך מידע שקרי. אתה תרוץ, תבזבז זמן ומשאבים – והפצצה תתקרב לפיצוצה.

הפצצה המתקתקת היא בסך הכל תרגיל רטורי שהמטרה שלו היא לגיטימציה לעינויים. ולמה אנחנו צריכים לענות? או. שאלה מצוינת. מכמה סיבות. קודם כל, מי שהתרגל לענות, גם מספר לעצמו שעינויים עובדים. הוא הרי צריך להסתכל במראה בבוקר. הוא לא יכול להודות שכשהוא נכנס לחדר עם אלה ועומד לתקוע אותה בעכוז של חשוד, הוא נהנה מזה. זה יהפוך אותו לסאדיסט שמנצל את הכוח הרשמי שניתן לו כדי לענות חסרי ישע. אלא אם אתה פסיכופט מוחלט, אף אחד לא יודה בזה.

שנית, בואו נסתכל על המספרים. ה-CIA חטף וענה, בשש שנים, 119 בני אדם. היו עוד גורמים צבאיים שהיו מעורבים בעינויים – יחידות צבאיות במקומות כמו אבו גאריב בעיראק ובאגרם באפגניסטן – אבל אנחנו מדברים, ככל הנראה, על כמה אלפים לכל היותר. צריך לזכור מה גודל אוכלוסיית היעד: פחות או יותר כל אוכלוסיית עיראק ואפגניסן, ועשרות מיליוני מוסלמים ממקומות אחרים. האמריקאים חטפו גם מוסלמים מהמזרח הרחוק ומבוסניה.

במהלך השנים 2002-2008, החזיק השב”כ במעצר מנהלי מספר גדול לאין שיעור של פלסטינים. באוקטובר 2014 לבדו, החזיק השב”כ ב-457 פלסטינים במעצר מנהלי – כלומר, פי 4 ממספר כל העצירים של ה-CIA בשנים 2002-2008. בשנים 2001-2007, המספר של העצירים המנהליים שהוחזקו כל חודש התקרב ל-800 – כלומר, פי שבע ויותר ממספר כל העצירים של ה-CIA במשך שש שנים. לא כל הנחקרים הללו מדווחים על עינויים, אבל חלק ניכר מהם כן.

אז מה המטרה של עינויים? הטלת אימה, כמובן. או, במילים אחרות, טרור. הטרור של השב”כ הוא אמצעי מרכזי של משטר הכיבוש הישראלי. יש הרבה אנשים אמיצים שמוכנים לסכן את חייהם או את חירותם כדי להביא לשחרור עמם. כשאתה מתחיל להבין שהמאבק עשוי לכלול כאב בלתי נסבל, זה נהיה מפחיד יותר. הוסף לכך את היכולת של השב”כ לעצור ולענות גם את בני משפחתך, או לעצור ולאיים בעינויים שלהם, והאימה עושה את שלה.

דו”ח העינויים מטלטל את ארה”ב. בישראל, לדו”ח כזה אין כל סיכוי להתפרסם. גם החלק שפורסם של ועדת לנדוי לא תיאר מקרים ספציפיים. הקיבה הלאומית לא תעמוד בזה. כיום, יסבירו לך שעצם הפרסום יפגע בלגיטימיות של ישראל. אבל, גרוע מכך – אף אחד לא מעוניין בדו”ח כזה. הכנסת, כמו האזרחים היהודים, לא רוצה לדעת. נוח לה שהשב”כ מענה עצירים בלי לתת דין וחשבון. כי מי שחושב על כך יודע שללא הטרור הממוסד, שמענים ברשות ובסמכות הם חלק מרכזי בו, השלטון הישראלי בגדה היה בסכנה של ממש.

לרוב היהודים אין בעיה לישון בלילה, כשהם מדחיקים את העובדה שההגמוניה שלהם נשענת בסופו של דבר על מרתף קפוא, מניעת שינה (אולי היעיל שבכלי סחיטת ההודאה), צליבה (”מצבי לחץ” או stress positions), השפלה על ידי הכרחת העציר לעשות את צרכיו על עצמו, ועוד. היהודים הישראלים ישנים בשלווה, כשהם מדחיקים את העובדה שאמצעים כאלה מופעלים לעתים קרובות גם על ילדים.

אחרי הכל, האדנות היהודית צריכה להתקיים איכשהו. בואו לא נחשוב על זה. מה קורה ב”כוכב דועך”? מירי רגב פלטה שטות חדשה? העבר לי את השלט.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: המענה הלאומי נתניהו

התגובה של נתניהו לחשש מאסון hasbara כתוצאה משביתת הרעב של האסירים הפלסטינים היא הנחיה לענות אותם

במשך כשישה שבועות, שובתים מספר גדול של אסירים פלסטינים רעב. הם מוחים על כך שרבים מהם מוחזקים במעצר מנהלי, קרי ללא אפשרות לדעת במה הם מואשמים וללא כל אפשרות להתגונן כנגד ההאשמות. התקשורת הישראלית, שבעשור האחרון למדה שעדיף לה להיות משת”פית של המשטר הציוני, התעלמה עד הבוקר מהשביתה הזו. משאושפזו כמה עשרות מן האסירים, לא היתה לה עוד אפשרות להתעלם.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מצא כבר פתרון. לא, נתניהו לא יפתח במשא ומתן עם השובתים. לא, הוא לא יורה להעמיד אותם לדין או לשחרר אותם. הפתרון של נתניהו פשוט: הזנה בכפיה של האסירים השובתים.

יש רק בעיה אחת: הסתדרות הרופאים הישראלית הבהירה לחברים שלה שאסור להם להשתתף בפעולה כזו. נתניהו לא התרשם: הוא אמר שהוא “ידאג שיימצאו” רופאים שיסכימו להזין אסירים המסרבים לכך.

אין לי ספק שיימצאו. תמיד ימצאו, על אחת כמה וכמה במשטרים צבאיים-למחצה כמו ישראל, אנשים שיסכימו לציית לכל סוג של פקודה, אם מי שנתן אותה נראה סמכותי מספיק. זה כבר הוכח מדעית. למעשה, רוב האנשים יצייתו פחות או יותר לכל פקודה מבעל סמכות. נתניהו מתכוון להעביר חוק שיאפשר הזנה בכפיה.

נתניהו יכול להעביר איזה חוק שהוא רוצה, אבל זה לא ישנה את העובדות: הצהרת טוקיו מ-1975, שהתקבלה על ידי הסתדרות הרופאים העולמית, אוסרת על רופאים להשתתף בעינויים. ההצהרה מגדירה הזנה בכפיה כסוג של עינוי, והיא זו שעומדת מאחורי ההחלטה של הסתדרות הרופאים בישראל. נתניהו הכריז רשמית שהמדיניות של ישראל, כשהיא עומדת בפני משבר hasbara – ואין ספק שמותו של אסיר בשביתת רעב יהיה אסון יח”צ כבד – היא לענות את האסיר.

לנתניהו היתה אפילו דוגמא: הוא אמר שגם בכלא גוואנטנמו מאכילים אסירים בכפיה. אין מה לומר, הוא צודק. אולי רצוי היה שיזכור, לפני שכהרגלו הוא מאמץ את המקולקלים במנהגים האמריקאים, איזה אסון יח”צ היה גוואנטנמו לאמריקאים, איך – בצדק – הוא הפך לסמל של ברוטליות, התעלמות מזכויות אדם, ובמידה ניכרת גם טמטום.

סביר להניח שנתניהו ימצא את הרופאים המענים שלו. רופאים צבאיים, למשל, או סתם אנשים שיאמרו להם שאין ברירה והמולדת דורשת ובכל מקרה אלה מחבלים ולא, אתם לא יכולים לדעת מה הם עשו או לא עשו; הדימוי של ישראל בסכנה ולכן עליכם לבצע בחולה פעולה דורסנית ופולשנית בניגוד להנחיותיו. יהיו אנשים כאלה. הם יניחו לבנימין נתניהו להשחית גם אותם, והם יהפכו לפושעי מלחמה, השמות שלהם יימצאו ויתפרסמו – ויום יבוא, והם יצטרכו לתת את הדין. קו ההגנה שלהם יהיה כנראה “ביצעתי פקודות.” האיש שנתן את הפקודות, כמובן, לא יהיה איתם בהאג. הוא ואשתו (”נעבור לחוץ לארץ, ושהמדינה תשרף”) כבר יהיו במקום אחר. אמנם כזה שבו הם לא יקבלו גלידת פיסטוק כאוות נפשם, ולא יוכלו עוד לקבל מהציבור הוצאות מכולת בשווי 160,000 ש”ח בשנה, אבל בכל זאת מקום טוב יותר מזה שבו ימצאו את עצמם האנשים שהתפתו לציית להם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)