ועיניתם את עציריכם
פרשת סאמר ערביד צריכה להזכיר לנו שעינויים משחיתים הכל
לפני מספר שבועות עצרו כוחות הדיקטטורה הצבאית הישראלית פלסטיני בשם סאמר ערביד, שיש להניח שהוא אכן ברנש לא סימפטי – אבל ברור שאין נגדו ראיות. תחילה נעצר ערביד במעצר מנהלי, אבל זה בוטל מרגע שהסתבר שהראיות נגדו קלושות אפילו לאישוש האמצעי הדרקוני הזה. אחר כך נעצר ערביד שוב, הפעם רשמית בחשד למעורבות בפיגוע סמוך להץנחלות דולב, שבו נרצחה רינה שנרב. זמן קצר לאחר מכן הועבר ערביד לחקירת עינויים – “חקירת צורך”, בז’רגון של הדיקטטורה – שכתוצאה ממנה אושפז במצב אנוש. המשטרה החשאית הישראלית ניסתה להטביע את הידיעה על מצבו של ערביד באמצעות שחרור המידע עם הטענה שעצרה את מבצעי הפיגוע בדולב. ההצלחה היתה חלקית בלבד.
כדי לכסות על התחת של אנשיה, המשטרה החשאית הודיעה שערביד עונה לא על מנת שיודה בביצוע הפיגוע בדולב, שכן רשמית פעולה כזו אסורה על פי חוק, אלא כדי להוציא ממנו מידע על מטען עלום שלא נתפס. אם אכן זה היה המצב, היינו צריכים לשמוע קול זעקה גדולה ומרה מצד הציבור הישראלי: היתכן שחוקרי המשטרה החשאית רשלנים כל כך, שהם שולחים אדם במצב אנוש לבית חולים, בעוד הפצצה שלו ממשיכה לתקתק? היינו צריכים לשמוע קריאות להדחה של המעורבים, שהרי ברשלנותם הנפשעת סיכנו חיי יהודים.
לא היתה זעקה כזו, מן הטעם הפשוט שכולם יודעים ש”פצצה מתקתקת” היא מושג מהאגדות, שאין לו שום קיום במציאות, ושכל מטרתו היא לכסת”ח את אנשי המשטרה החשאית העוסקים בעינויים. חשוב לציין שעצם קיומו של מטען – אם אכן היה כזה ולא הומצא לצרכי כסת”ח, והרי אף פעם לא יתנו לנו לראות את הראיות – איננו הופך אותו לפצצה מתקתקת. פצצה שנמצאת באיזשהו מרתף, שאיש לא יודע על קיומה, מיקומה ודרכי הפעלתה, איננה מתקתקת. אבל הציבור רוצה שישקרו לו בנושא הזה, והשב”כ עושה כמיטב יכולתו.
פרשני בטחון אמרו לנו בפנים רציניות בשבועות האחרונים שיש מעט מאד מקרים מדי שנה של “חקירת צורך.” לטענה הזו אין מה להסתמך. בעבר הוגשו בג”צים בדרישה לאשר בקשת חופש מידע על מספר “חקירות הצורך”; המדינה ענתה שהמשטרה החשאית אינה כפופה לחוקי חופש המידע. נסיון לעקוף את המכשול הזה על ידי בקשת חופש מידע על מספר המקרים שבהם הפרקליטות אישרה “חקירת צורך” נכשל מאותה הסיבה. המשטרה החשאית והמדינה לא רוצים שתדעו כמה חקירות עינויים יש, וכמה חקירות כאלה מאושרות על ידי הפרקליטות. לכאורה, היה למדינה אינטרס לפרסם את המידע, שאינו נוגע כלל לאמצעי העינויים: היא יכלה להראות, למשל, שהפרקליטות מאשרת רק במקרים חריגים עינויים; היא יכלה להראות שיש 2.4 בממוצע כאלה בשנה; אבל היא בחרה להסתיר את המידע, וחזקה שאם היא מסתירה אותו, יש לה מה להסתיר. אחרי הכל, זו אותה המדינה שנתנה לעצמה פטור מהקלטת חקירת עצירים בטחוניים. אחרי הכל, יש גבול למה שהשופטים המעודנים יוכלו לעכל.
מספר העצירים שמעונים על ידי המשטרה החשאית איננו ידוע. גם זה סוד מדינה. מספר מחקרים (שנערכו בין השאר על ידי בצלם והמוקד להגנת הפרט) מצליחים לשפוך אור על שיטות העינויים ועל השגרתיות שלהם, אבל מספר העדים אליהם הגיעו מצומצם, ואין יכולת לדעת עד כמה הוא ייצוגי. השיטה המקובלת ביותר לעינויים היא מניעת שינה, שלא מותירה סימנים על גוף הנחקר והיא אמצעי העינויים היעיל ביותר, ששובח גם על ידי האינקוויזיציה. דו”ח של הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל מ-2019 מצא ש-66% מהנחקרים דיווחו על שימוש אמצעי הזה. במקום השני, עם 40%, נמצאות “תנוחות לחץ”, שם מנומס לצליבה: קשירה של אדם בתנוחה שמפעילה לחץ על הגב והגפיים, עד קושי נשימה ושברים. ב-31% מהמקרים, החקירה כוללת אלימות פיזית ישירה. זו ככל הנראה שיטת החקירה שהופעלה כנגד ערביד. 27% מהנחקרים מדווחים גם על הטרדות והשפלות מיניות.
כל אחד מהמעשים הללו הוא עבירה פלילית במובהק. ועם זאת, מספר העבריינים שהועמד לדין, בין השנים 2001 והיום, הוא אפס (0). זאת, משום שהעבירות מתבצעות ברשות ובסמכות. העינויים הם שגרתיים, יומיומיים; לאור ההתחמקות של הרשויות ממסירת מידע בנושא, מותר להניח שהמקרים שבהם מבקשת המשטרה החשאית אישור ל”חקירת צורך” הם אלה שבהם יש צורך לחפות על חקירת עינויים שהשתבשה והתקרבה באופן מסוכן לרצח או גרימת נזק גופני חמור.
ומאחר והעבירות הפליליות הללו מבוצעות על בסיס יומי על ידי עובדי ציבור ברשות ובסמכות, המערכת המשפטית נאלצת לטייח את כל זה. פעם אחר פעם, כמו בפרשת דומא, היא מסגירה את המעונים שוב למעניהם. פעם אחר פעם, היא נאלצת להתפתל כנערת גומי כדי להסביר את מה שאי אפשר להסביר. במקרה של דומא, נאחזה השופטת בתפיסה שהיתה גורמת לחוקרי האינקוויזיציה להיקרע מצחוק: שכביכול יש הבדל בין מה שאומר הנחקר בחקירת העינויים ממש למה שאומר חצי שעה אחריה. כמובן, השופטים כיום לא מקבלים תיעוד מדויק של החקירה. בימי האינקוויזיציה, החוקרים תיעדו בקפדנות כל מהלך עינויים ואת כל התגובות של המעונה: כל צרחה, כל גניחה. אבל אז מידע שהושג בעינויים נחשב לקביל לחלוטין, ולשופטים שעברו על הניירת לא היו בעיות עם השיטות. כולם ידעו באיזה אופן מכינים את הנקניקיה המכונה וידוי שניתן ברצון חופשי וללא כפיה.
השופטים היום לא יכולים לעשות את זה באותו האופן. קודם כל, עברנו עידון ניכר ב-300 השנים האחרונות. שנית, זה בלתי חוקי בעליל. שלישית, זה יעורר שאלות לא נוחות בין עמיתיו של השופט בכנסים בחו”ל. אחרי הכל, לכאורה ישראל היא מדינת חוק.
וכך הגענו לפסק הדין בנושא של בג”ע. עורכי דינו של ערביד דרשו להפגש איתו, כדי להבין מה מצבו. בית הדין הגבוה לעוול סירב בתוקף. אמנם, אמר בית המשפט, הוא התיר לאשתו ולעורך דינו של ערביד לראות אותו כאשר היה מורדם ומונשם; אבל ערביד אסור במגע עם עורכי דינו, בתואנה שמניעת פגישה כזו “חיונית לבטחון האזור”; אשר על כן, קבע בית המשפט שמותר לפגוש את ערביד כאשר איננו יכול לתקשר, אבל חל איסור חמור לפגוש אותו כאשר הוא מסוגל לדבר ולהסביר מה קרה לו. ההחלטה, כמקובל, נומקה ב”חומר הסודי” שהציגו האנשים שעינו את ערביד ושגרמו לו אירוע לבבי לשופטים, מבלי שעורכי דינו של ערביד יוכלו לראות את החומר או להשיג עליו.
שופטי בג”ע נוהגים להסניף עמוקות את אדי הפצצה המתקתקת; כך הם מגינים על מצפונם. הפעם זה מוגזם אפילו בקנה המידע הקבוע של בית הדין הזה. החלטה כזו יכלה לצאת תחת ידיו של שופט של קפקא, או של בית הדין העליון של סדום, שכן גם אנשי סדום אנשי חוק היו, והקפידו על קוצו של יוד. איזה אדם ישר יוכל להאמין יותר בפסקי הדין של בית המשפט הזה, משהתחוור שוב שמטרתו היא חיפוי על פושעים ולא הענשתם, שיתוף פעולה עם מענים ולא הפסקת העינויים?
המטרה של עינויים היא עינויים: הטלת אימה על אוכלוסיה, שיודעת שהגרוע מכל יכול לקרות לה או ליקיריה, ששום שופט בגלימה צואה לא עמוד לצידה. עינויים הכרחיים לדיקטטורה צבאית. ומשום שהם הכרחיים לה, נמצאים לה גם השופטים שיאשרו אותם.
ועל כן יש לקוות שנראה, במהרה בימינו, בימי שפוט השופטים.
הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
(יוסי גורביץ)
